Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘Pixies’

Carracci

 

*

הַשֶׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַ וְכָל הַכּוֹכָבִים הֻחְשְכוּ פִּתְאֹם. 
בְּכָל מְאֹדְךָ, פְּרֹץ אֶת הַמַּחְסוֹם הָאַחֲרוֹן.

[בידיים ריקות שבתי הביתה, תרגום: איתן בולוקן ודרור בורשטיין, קליגרפיה: קזואו אישיאי, הוצאת הליקון והוצאת אפיק, תל אביב 2015, עמוד 171, פרגמנט 245]  

 * 

איני יודע אם הייתי ממהר להאזין ל- Black Star אלמלא הידיעה המעציבה על מותו של דיוויד בואי והתובנה שהתלוותה אליה— כי מדובר באלבומו האחרון. בואי אף פעם לא היה מרשימת האמנים שאני עוקב אחריהם תדיר. אלבומיו השלימים ביותר בעיניי הם אלבומים שהפיק, עיבד וליווה אמנותית: Transformer של לו ריד ו- The Idiot של איגי פופ (בואי כתב את מירבו). אהבתי גם חלקי אלבומים, כגון Let's Dance   ו-Outside  (בהפקתו של בראיין אינו; אלבום שהקדים את זמנו וכנראה שתמיד יקדים). בנעורים האזנתי לרוב אלבומי שנות השבעים שלו, אבל למעט שירים יחידים, כמעט לא נותר בי רישומם. היה בבואי של אז משהו גרנדיוזי, חוגג את הפרסונות שעטה על עצמו עד תום. לי תמיד היתה  חיבה למוסיקה המבטאת כנות, ישירות, גילוי-לב, פּגיעוּת ושבר— היו שנים שקשה היה  למצוא זאת אצל בואי, שהצטייר כדובר הבולט ביותר של הגלאם-רוק, וכסופרסטאר גדול-מהחיים. כשם שמעולם לא נמשכתי לספרות מדע בדיוני או פנטסיה, כך פרסונות כמו מייג'ור טום, זיגי סטארדסט, אלאדין סיין, והדוכס החיוור— נדמו לי כפיזור צעצועים קאמפי לכל עבר, המקשה לשמוע אמירה יציבה שאולי נחבאת מאחורי הדברים.

לבואי תמיד היתה משיכה לשירים שעסקו בחרדה, אובססיה, התמכרות, תנועה, שינוי ואבדן. היה לו גם טעם מוסיקלי משובח שניכר בקאברים שביצע: ז'ק ברל, נינה סימון, Velvet-Underground, Joy Division, The Cure, Pixies ועוד. הוא אף הבטיח שנים-על-גבי-שנים שיום יבוא והוא יעשה אלבום שיישמע כמו אלבום של הווקליסט האהוב עליו, סקוט ווקר (אמריקני חובב שנסון צרפתי, שהצליח במיוחד בצרפת ואנגליה בשנות השישים וראשית השבעים ומאז 1995 חזר להקליט באופן מסודר ויצירתי מאוד). זהו בעיניי הדבר הראשון שבולט ב- Black Star – בואי עם פרידתו מן החיים פונה לקיים את ההבטחה. זהו בפירוש האלבום הווקאלי.

*

*

אמת, בואי עטף עצמו באלבום בהרכב כלי-נשיפה ותופים העושים מלאכה וירטואוזית ממש (קרוב לג'ז ;לא ג'ז), אבל Black Star כולו עומד בראש ובראשונה על ההגשה הקולית של יוצרו. הרבה יותר מאשר טקסטים ומוסיקה יוצאים מגדר-הרגיל, יש כאן הגשה יוצאת מגדר הרגיל; משהו בקולו של בואי הרבה יותר מופנם, עדין ואלגי— כאילו נושא בתוכו כאב של אדם היודע שהוא חי על זמן שאול, גופו מכביד עליו, משהו בו הומה להשתחרר, ובכל זאת הוא מנסה להמשיך, לא מוכן לוותר. בואי נדמה בעיניי כאמן מחול מנוסה המגלה שגופו, המכלה את עצמו, כבר בקושי מסוגל לנוע, ובכל זאת מביא לידי ביטוי את כל הנסיון וחכמת-התנועה שלו כדי להביע את עצמו למישרין. יותר מאשר Sound and Vision יש כאן ווקאליסט שמשהו בקולו מביע ישירות מודעות לכך שזוהי ההופעה האחרונה, לא תהיינה אחרות— כל מה שלא הובע או שלא בא מספיק לידי ביטוי— עליו להישמע כעת ואחר כך לדמום. בואי יודע שכמוסיקאי וכפרפורמר יוצא מגדר הרגיל הוא כבר הותיר חותם בעולם; מה שנדמה שהיה לו חשוב להספיק –  אינו אלבום-אקסטרווגנזי, אשר חופת-המוות הקרב סוככת מעליו, אלא אלבום אחרון שממנה יוכר עד כמה היה בואי מעודו ווקאליסט גדול.

וכך ניתן לדבר על העיבודים המורכבים והמרהיבים בחלק ניכר מן השירים, אבל האלבום אינו כולל שירים מושלמים (טקסטואלית ומוסיקלית); ובכל זאת, אווירת הג'אם סשן המקיפה את ההגשה המהפנטת של בואי, עושה את שלה, ושישה מתוך שבעת שירי האלבום (להוציא Girl Loves Me שלא הותיר בי רישום) התנגנו באזני לאורך כל השבוע שעבר, גם בשעות בהם לא האזנתי ליצירה הזאת. Black Star ,השיר הפותח, הוא יותר פרפורמנס-קולי מאשר קטע מוסיקלי, לפרקים הוא נשמע כתפילה מדיטטבית,המנון עליית נשמה; או שנסון אופראי נוסח סקוט ווקר (למשל נזכרתי ב: ׂ Farmer in the City: Remembering Pasolini שיר הפתיחה ב-Tilt של ווקר) , שהוראתו: קינה על חיים שאוזלים; ובעצם, קינה על הסוֹפיות ועל הכיליון.

בשנת 2006 גילם בואי תפקיד קטן בסירטו של כריסטופר נולאן, The Prestige. בואי גילם שם את הפיסיקאי ניקולה טֶסְלַה, אדם גאוני, שתגליותיו זיכוהו כמעט תמיד ברדיפת-הממסד. אל מושבו של טסלה, מגיע הקוסם-בדרן רוברט אנג'יר (יו ג'קמן), המכונה: The Great Danton  (אותו מהפכן צרפתי שסופו שראשו נערף על ידי חבריו-לשעבר בגיליוטינה) ומבקש אותו שייבנה לו מכונה מיוחדת שתאפשר לו להפוך לקוסם הגדול ביותר של זמנו ולגבור על יריבו העיקש. הדיאלוג בין טסלה לאנג'יר נשמע כאילו הוא מתקיים בין בואי המבוגר ובין בואי הצעיר. טסלה מזהיר את אנג'יר להימנע מן האובססיה שלו ולהסתפק בקסמים שהוא כבר יודע לעשות; "ומה איתך?" שואל אותו אנג'יר הצעיר. "אני אדם שהלך זמן-ארוך-מדי אחר האובססיות שלו", משיב טסלה, "לפיכך הן עתידות לכָלוֹת אותי עד תום".  רוב-רובו של Black Star  אכן נשמע  כאילו הוא מושר על ידי אדם שמודע לאובססיביות שלו לחיי האמנות, המוסיקה והפופ, אבל גם יודע כעת, בשעתו האחרונה, לתת לכל חכמת קולו ונסיונו להישמע, כדי ללכת עוד צעד אחד אחרון קדימה, ולא להסתפק במה שהוא כבר מכיר.

*

t

עוד יש לציין את שני השירים החותמים: Dollar Days ו- I can't give everything away.  הראשון, הוא בואי כמעט פופי ומפויס, המנסה להפנות עיניו לקהל שליווה אותו, לתת להם איזו מחווה, שתקשור בין בואי של הסבנטיז ובין בואי של היום. הטקסט עצמו כמו מוסר שבואי מעודו לא שכח את האנגליות שלו, ואת המקום ממנו הגיע, גם לא את האנונימיות של חייו הצעירים, גם אם היו שנים שבהן ניסה לשכוח, או יצר רושם כזה. השניות הזאת מבוטאת בטקסט וגם באופן ההגשה:  Don't believe for just one second I'm Forgetting you/ I'm Trying to, I'm Dying to. הטקסט לכאורה, מחזק בשורתו האחרונה את השורה שלפניה: זה לא רק נסיון, זו גם תשוקה. אלא שבואי ככל הנראה שר שם טקסט אחר: I'm trying to, I'm Dying too – כלומר אני מנסה שכך, אני גם גוסס— מה שהופך את השיר לאיזו התבוננות מלנכולית של יוצרו, שלא הרבה להביט לאחור, ופתאום מבין שהמסלול שמעודו נפרש תחת רגליו עומד להיגמר.

שיר הסיום אף הוא מדגיש את השניות בין לוותר על הכל ובין לתת את הכל. הלחן והמקצב הויטאלי כמו מסמנים תנועה מן החיים אל מֶעֶבֶר, כאשר הנתיב ממילא מוביל את הממהר בו, הרוצה להמשיך, שאינו יכול לוותר, אל שעה אחרונה ומקום אחרון. תחילה נאלם קולו של בואי. תפקיד השירה נגמר. לא בדרמה גדולה, לא ברעש— אלא בידיעה שנגמר; המוסיקה והמקצב עוד מתמשכים הלאה בהשתוללותם, הולכים ונחלשים עד היעלמם. ובכל זאת, נדמה לרגע, שאי שם מֶעֶבֶר לעולם התופעות, יש שם משהו בלתי-חדל וממשיך להתרוצץ.

*

*

בתמונה: Annibale Carracci, Head of a Man, Oil on Canvas 1595-1599

Read Full Post »

 

אנשים כּמוֹנוּ יכולים לקנות זאת

אמר, והבליט יכולת כלכלית עדיפה

ואני חשבתי על להבת נר,

ועד מה עשויה לנשיפה

                                       

אין לי מה לומר,

כלומר, היה דבר מה,

שהיה לי צורך להגיד,

אבל בהזדמנויות כאלה

אני מבכר את הדממה תמיד

 

הייתי צריך לומר:

'אתה מסתיר לי את השמש'

ממקומי- בתחתית החבית,

האור הוא מאחרוני המאחדים ביננו,

הריי אינני בן-טובים

 

מאות אנשים נסחפו עם המים,

הגשם לא יורד השנה,

אנשים כמונו יכולים לקנות זאת, אמר 

 

אני מבכר את הדממה.

 

בתמונה למעלה:   Beyond the Sea, Photographed by Riza Nugraha© 2007

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

1

 

 

 

אליסון. אף פעם לא הכרתי משהי בשם אליסון. אבל את השורות האלה:  

And when the planet hit the sun/I saw the face of allison

אימתתי לפחות פעמיים בחיים, כמובן לא ראיתי את אליסון, אבל ראיתי מישהי אחרת, כאשר חשבתי שכבר לא אצא מזה בחיים.  מאז אני נזכר בזה בכל פעם שאני שומע את השיר.

 

2

 

 

 ולריה. היתה פעם מישהי שהכרתי שקראו לה ולריה. שלהי השירות הצבאי שלי, נוסע בין בסיסים. אחת השאלות שהתאפקתי מלשאול אותה, גם אחרי שהיא הבינה כי אני סובל מהומור הזוי משהוּ, היתה:

And how does lamur skin reflect the sea?

ובתרגום עברי מליצי במכוון: היאך עור של לָמוּר משקף את הים?

עם שורה שכזו צריך אגרטל. כמו זר, כמו מחרוזת פנינים, בחיי.

ועוד משהו, למען הסדר הטוב, בקליפ למעלה, דומה כאילו חוקי הגראויטציה חדלו לפעול מלמעלה למטה ופועלים כעת לצדדים. הולכים כמו סרטנים.  

פעם כתבתי שיר על אהבה סרטנית שמתקדמת לצדדים. השיר לא היה על ולריה, ובכל זאת עכשיו כאשר צפיתי אחרי שנים בקליפ חשבתי על השיר ההוא פתאום.  

 

3

 

 

הי. לפני שנים רבות החלה מערכת יחסים קצרה אך זכורה על רחבת מועדון 'בבל' (דרך פתח תקווה) שהיה איזהשהו נסיון להמשיך את ה- 'פיגווין' המיתולוגי (יהודה הלוי 43) לקראת אמצע שנות התשעים. איך שהשיר התחיל נעמדנו זה מול זו והתחלנו לשיר. אני זוכר עד היום מה שהיא אמרה לי כשדיברנו אחר כך: 'כשאתה רוקד זה נראה כאילו אתה מפזר חתיכות של נפש על הקירות'.

 

4

 

 

שיחת לילה עם מיכל ניב (ז"ל) על קלאבדוס (ברנדי תפוחים) וגולדסטאר וקראף יין ב"מנזר" בתל-אביב. 1996. טום ווייטס, פיקסיז, לו ריד, קאובוי ג'אנקיז, ועוד כמה וכמה שמות. שיחה מלאה חיבה. יחידה מסוגה. מתחילה בשיר של טום ווייטס שמושמע ברקע  שמסתבר שרק שנינו מכירים. ל"הפסקת עשר בלילה" התכנית שלה בגל"צ בשלהי שנות השמונים היה שמור תפקיד מפתח ברכישת הטעם המוסיקלי שלי. באיזהשהו שלב של השיחה אני מצטט דברים אשר לו ריד אומר בחוברת האלבום 'ניו יורק' (1988): אי אפשר לנצח גיטרה חשמלית, גיטרה באס ותופים—ומסב אותם אל הפיקסיז.

 

  

5

 

 

 

שיחה קשה. אני הולך להודיע לחברה שלי מן העבר, שאנו מתלבטים ומתלבטים האם לחזור, שאני מחליט להמשיך את חיי. שאני הולך להירגע קצת, ללמוד קצת, למצוא לי אהבה חדשה, מערכת יחסים ארוכה ויציבה, לא איתהּ. קשה לי נורא השיחה. אני מגמגם הרבה יותר מן הרגיל, ויש המון עצב, לא כעס, שלה ושלי גם כן, כי זה בכל זאת לא ממש נגמר. אחר כך בחדר המדרגות, שנדמה עליי פתאום כמו גרון שבחללו תעלה זעקה, אם בתקרתו ייפער פה, אני מוצא את עצמי שר גירסאות מלנכולית של הפיקסיז:  

Gouge away

You can gouge away

Stay all day

If you want to 

 

ופתאום נזכר איך היא העיפה אותי מחייה (די בצדק), שנה ומשהו לפני, לצלילי Rid of Me , של פי ג'י הארווי, ומקווה בכל לב באמת ובתמים שזה לא יכאב לה עכשיו באותה מידה.  

 

מרחק של חודשים ספורים אחר כך אני פוגש את מי שתהיה אשתי. לפעמים מוכנות למצב אחר של חיים, מתחילה בהחלטה לשנותם.

 

The Pixiesבארץ, 9.6.2010, שעה 19:00

הזמנתי כרטיס במכירה המוקדמת.

Eleven High!

 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »