Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘Radiohead’

le.brocquy

*

אתה לא מוצא

לא מוצא את הבית, שיכור

מאבק שריפה ואור

(רונה קינן, 'כשהקוצים היו קוצים//יואל רץ אל האור', שירים ליואל, 2009)

1

   רונה קינן ואביתר בנאי הוציאו במרוצת החודשים האחרונים אלבומים חדשים. את אלבומי הביכורים שלהם למשל, קניתי ביום הוצאתם. בהופעותיו הראשונות של אביתר שהתרחשו מעט אחרי שהתחלתי לקיים מצוות לפני כשתים עשרה שנים הייתי כנראה, ככל הזכור, הדתי היחיד בקהל. את רונה קינן אני אוהב מאז שמעתי לראשונה את 'Train' ואת 'מבול' (במקור האנגלי, דווקא: Earthquake), שירים מופתיים. אלבומהּ לנשום בספירה לאחור מהווה עבורי יחד עם בעברית של רות דולורס וייס את העדית שבעדית של האלבומים העבריים שיצאו בעשור האחרון. אלבומה השני עיניים זרות כלל כמה טקסטים יפים מאוד של אהבה לסבית גלויה (נס, עיניים זרות, במערכת הדם), מן החשופים, העדינים והמורכבים שנשמעו במקומותינו, אשר הצליחו להנגיש את האהבה החד מינית גם לקהלים שאינם מורגלים בהם.

   מהאזנה חוזרת בחודש האחרון ל-שירים ליואל לרונה קינן ול- לילה כיום יאיר של אביתר בנאי שמתי לבי למוטיב החוזר ועולה בשני האלבומים גם יחד: הנסיון להחיות את זכרו של האב ההולך ונעלם, להנכיח אותו בתוך המציאות ההולכת ושוכחת. אצל קינן מדובר באביה הקונקרטי, עמוס קינן ז"ל, אצל בנאי מדובר באביו שבשמיים (אביו החי של אביתר בנאי, יצחק בנאי, מזמר עימו את הפיוט בן המאה השש עשרה, שימו לב על הנשמה ברצועה השמינית באלבום) .יותר מאשר קינן מדברת על יחסיה הרגשיים עם אביה היא בוחרת לספר עליו, על משפחתו, על אבדניו, לספר על התרחקותו, העלמו בתוך מחלתו, התרחקותו/היפרדותו מן העולם והליכתו אל הנעלם (היער האפור); בנאי לעומת זאת, שב ומדבר על האל כאב שמיימי, שהוא צריך את אישורו, את אהבתו, קרבתו, עזרתו. המינוחים לכתחילה אמוציונליים-רגשיים אצל בנאי. יותר משיש כאן ברית, מביע בנאי אהבה יוקדת, מחוייבות גלויה לאב שבשמיים. ברם, כמו אצל קינן, ניכרת אצל בנאי נואשות מסויימת, זעקה למשמעוּת הבאה לידי נחמה באמצעוּת כיבוד/מסירות אין קץ לאב (האל) ולאם (התורה האין סופית), המשפחה השמיימית. כאבהּ של קינן עצור לכל אורך האלבום. היא מעדיפה להתבונן. לרשום קוים לדמותו של אביה בימיו האחרונים ותהליכי שקיעתו, ולצייר מעט מקורותיו הביוגרפיים. עם זאת, אין פה ניכור, כי אם תהליך נפשי-רגשי של השלמה עם הפרידה הממשמשת ובאה לצד היווצרות של פער ושל חסך, הנובע מכך שיחסים בין בני אדם, ודאי יחסים של קירבה, אינם באים לעולם לידי מיצוי. מבחינות מסויימות הזכיר לי המהלך האמיץ של קינן את יצירתו המשובחת באמת של פול אוסטר (לדידי הספר הטוב והשלם באמת מבין ספריו) המצאת הבדידות: 'חמש עשרה שנה חי לבדו. בהתמדה עיקשת, אטומה, כחסין מפני העולם. הוא לא נראה כאדם הממלא חלל, אלא כגוש חלל בלתי חדיר בדמות אדם. העולם ניתז עליו, התנפץ אליו, לעתים דבק בו, אך מעולם לא חדר פנימה. חמש עשרה שנה שוטט כרוח רפאים בבית העצום, הוא לבדו, ובאותו בית הלך לעולמו' (הוצאת הקיבוץ המאוחד וסדרת סימן קריאה: תל-אביב 1995, עמ' 11). אוסטר אף פעם לא היה קרוב ממש לאביו. באשר לקינן, מן השירים עולה כי היא נהגה לשוחח עם אביה אחת ליום. אבל קשה למאזין להעריך את הקִירבה, רק את הקשב הרגיש ואת הדאגה העולים מתוך הפער ומתוך המרחק. גם מתוך התובנה כי אביה היה במידת מה הלוּם קרב רוב ימיו, והיה מתעורר מדי לילה בלילה כשפקדוהו חלומות על אשר ראה בשדות הקרב.   

 

2

 

   החוויה  הבסיסית אליה מושך אביתר באלבומו היא חווית חדוות הגילוי של ההורים המטפיסיים. נראה כי אביתר עדיין רחוק מטרמינולוגיה תיאוסופית ואינו מזהה בין אבא ואמא ובין חכמה ובינה בקבלה הספרדית. קרוב הוא יותר לזהות את אבא כקב"ה ואילו את האם כאורייתא, כלומר: התורה, כפי לימודהּ בנגלה ובנסתר. אמנם, על דרך הקבלה, לפי תלמודו של המעיין כך מידת דביקותו באלוה, ועל כן כפי העיסוק בתורה נמדדת מידת מחויבותו של העובד לריבונו. תפישה זו דומיננטית היא הן בספר הזהר ששם תלמודו וחידושיו של תלמיד חכמים יוצרים רקיעים חדשים של תובנות ממש. עבור דרך תפישתו המובהקת של ר' משה קורדוברו;  אך גם הולמת את התפישה הליטאית, כפי שעצב אותה בספר נפש החיים ר' חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מוילנה. ושוב, על אף שההתרפקות על התורה נדמית כאילו שאובה היא מעולמם של הליטאים, גילויי הקרבה ההורית, של הבן אל אביו השמיימי, מסמנים את אבייתר כקרוב דווקא גם אצל הקוטב החסידי-ברסלבי, בעולמם של ליקוטי מוהר"ן. הפיוט שימו לב אל הנשמה המושר בניגון הפרסי, מצביע על כך שבנאי לא התנתק ממקורותיו בבית הוריו, וכי היהדות שבחר לעצמו הנה יהדוּת מורכבת, שאינה מקבלת בהכרח לכתחילה את מרותו של זרם ו/או חצר מסויימת, אלא שיש בה מן הבחירה ומן היצירה. למי שמאזין היטב, רוב קשב, מתקבל הרושם לפיו האלבום מתאר את מסעו האישי של בנאי אל עבר היהדוּת. שיבוצי הפסוקים משיר השירים המופיעים למשל בשיר הפותח אבא מעידים על מסע נפשו של בנאי ('יונתי בחגווי סלע, השמיעיני את קולך') עבר קרבת האב המקווה לדידו, וחשוב להדגיש כי אין זה שיבוץ בעלמא—הבא לשאת חן בעיניי מאזינים דתיים הרגילים לשמוע פסוקים מספרי הקודש במוסיקה החסידית-יהודית. גם השיר אב הרחמן לדידי הטוב בשירי האלבום, הן מוזיקלית והן טקסטואלית, אינו בא להציע למאזין את נחמות הדת אלא דווקא פורט באופן מדוייק ומעודן על נימי הנפש. התיאור של החזרה בתשובה, של הפיכת הלב והזהות, כמו מי שמשליך עצמו מצוק, אינו פראזה בלבד. גם לא שורה כמו 'אני מוזר לכולם, זר לעצמי' (אותיות פורחות באויר). בדרך מן החיים החילוניים לחיים דתיים עובר ההלך שלב מפחיד מאוד של טרנספורמציה, כעין זחל מתגלם, שבו שוב דבר בזהות אינו ברור עוד, ואף העתיד לוט מאוד בערפל. זהו רגע מפחיד מאוד, שאלמלא עשיתיו-חציתיו לפני כשתים-עשרה שנים, אפשר כי לא הייתי מבין במה מדובר. ואף על פי כן, למרות שבנאי כדרכו הוא זמר נהדר המצליח שוב להעביר לשומע מהרהורי לבו וממשאות נפשו באופן כן, ישיר וחודר, דווקא הלחנים מהווים את נקודת התורפה של האלבום. חלקם נשמעים בפירוש כעין בנות- קול, הדהודים של Radiohead, Coldplay,ו- The The. לילה כיום יאיר הוא אלבום המתעד את מסעו האישי של יוצרו אל היהדוּת, וכדרכו האישית והנוגעת של מחברו- יש בו גם הרבה בירור טעייה ותהייה על המשך הדרך המוסיקלית/אמנותית וסימנים מתגבשים של דרך חדשה. 

 

3

 

   את קוי פרידתהּ מאביהּ החלה קינן לרשום כבר בשיר שינה ישנה מאלבומהּ השני, עיניים זרות: 'אני רואה את הצל שלך ורק אחר כך אותך/וכמו שכתוב בשיר: אין קץ לאין שובך/את הקוים החסרים לדמותך ציירתי בעיפרון שקוף/אולי משהו יתבהר לכדי תמונה מתוך החסר'. השורה שצטטה שם קינן 'אין קץ לאין שובך' שאובה משום המשוררת הארגנטינאית אלחנדרה פיסארניק (בלילה הזה בעולם הזה בתרגומהּ של טל ניצן).שינה ישנה היא שנת ילדים הבוטחים בהוריהם שבחדר האחר, בחסנם בכוחם. קינן מתארת בשיר את היפרדותה מן האב השוקע והולך, הולך ומתנתק מסביבתו. באלבום שירים ליואל יש משום העמקה של הפער ושל המרחק, אין כמעט ביטוי ישיר לרגשותיה של קינן בתהליך, זולת אולי בשירים אתה מתעורר, הסולם II, ובשיר החותם: למה הלכת ליער האפור. חשוב לקינן מאוד לתאר את אביה כאיש מלחמות שהפך לאדם שונא קרב. כאיש שהתענה כל ימיו משום הפעולות הצבאיות בהן נטל חלק. אף את המנון ארגון הלח"י (לוחמי חירות ישראל, חיילים אלמונים) המושר על ידי קינן ברוך ובכאב בסיום השיר כשהקוצים היו קוצים מסבה קינן באופן נוגע ללב מהיותו שבועת אמונים מיליטריסטית ללח"י, למשל על חיי האדם וכליונם בכל אתר וזמן: 'כולנו גוייסנו לכל החיים/משורה משחרר רק המוות'. כל הטעיות, כל תקוות השווא, הזיות הגאולה מתאיינות בעת המוות, או למעשה עוד לפני כן, בשלהי ימי הזקנה, כאשר הגוף קמל, והזכרונות נסוגים—והאדם צריך אולי פה אחר שידבוב במקומו, וייתן פנים ושמות אחרים לזכרונותיו.

   לקמילת הגוף רומזת קינן גם באתה מתעורר,בוסה נובה המצטטת באחריתהּ משום אנטוניו קרלוס ז'ובים. קינן מדברת שם על אביהּ המצטט לה שורה משיר של אבידן בהיותו מצוי במטבח, מתבונן על כתם קפה על הקיר (ככל הנראה מדובר בשיר: הכתם נשאר על הקיר). עם זאת,  אני התהדהדתי דווקא לשירו הנודע של אבידן ערב פתאומי, המתחיל בשורות: 'אדם זקן מה יש לו בחייו?/הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם/הוא מדשדש אל המטבח, ושם/ המים הפושרים יזכירו לו/שבגילו,שבגילו, שבגילו'. את ההומורסקה האבידנית של ראשית השיר מחליפה האחרית כבדת הראש, שיש בה מן הכאב ומן הנהיה: 'אדם זקן—מה יש לו בערבו?/ לא מלך/ ויפּוֹל/לא על חרבו', המהדהדת כמובן בחוּבּהּ את האלגיה של נתן אלתרמן על שאול המלך: 'הנה תמו יום קרב וערבו/והמלך נפל על חרבו'.  בניגוד למלך שאול, השולח יד בנפשו, בכדי שפלישתים לא יכו אותו נפש, מכוון אבידן אל הקמילה, אל התהליך הדֶמנטי-דועך של הזקנה, את המסע האחרון הזה אצל אבידן מאמצת קינן אל חיקה. יודעת כי אין מה לעשות, ואין איך להתקומם כנגדו. כדרך שאביו של אביה עמוס (או יואל, כפי שהוא נקרא באלבום, עוד שם של נביא מתרי-עשר נביאים אחרונים) שכל את אביו, כך היא כעת הולכת ומאבדת את אביה, ההולך אל 'שנתו העתיקה' או 'אל היער האפור' מבלי לחזור. היא עוד מרשה לעצמה מחאה שקטה אחרונה:'אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר'.

   העיבודים, כדרכם, באלבומיה של קינן, משובחים, עשירים ומורכבים במיוחד. גם הטקסטים הומי משמעויות. ועם זאת, לפחות בראשיתו של האלבום, מורגשת מאוד נטייה חרזנית, באופן שלא אפיין את כתיבתה של קינן עד כה, שתמיד היה בה חספוס, אבל גם כנות בלתי מצויה, ומוסיקליות של רוק ובלוז, שאינה תרה אחר הפתרון המילולי המצלולי-הרמוני ביותר, אלא דווקא אחר זה המביע-חודר ביותר. דומה גם, שאם על צמד אלבומיה הקודמים של קינן ניתן היה לומר כלשונה של אלחנדרה פיסארניק 'הייתי מעדיפה לשיר בּלוּז באיזה חור קטן מלא עשן מאשר לבלות את חיי בנבירה בשפה כמו משוּגעת', הרי בשירים השני והשלישי, נעדרת משפתהּ של קינן הבלוזיוּת המשגעת, ואת מקומהּ תופסת חריזה מצלולית מוטעמת, חגיגית מדיי לטעמי. אייכשהו, וגם די מלאכותית- מנוכרת (קראנו לו יואל/במלרע ולא במלעיל). ברם, הדברים משתפרים מאוד בהמשך האלבום. ודומה, כי אם בראשיתו נשמע האלבום יותר כהפקה מיוחדת לפסטיבל ישראל, הריי ככל שהוא הולך ומתקדם הוא מעמיק וחוזר אל המימד האינטימי, קיטון ההופעות הקטן והחמים, שבו אני מעדיף, על כל פנים, להאזין למוסיקה של קינן ולמילותיה.

   מה עוד אוכל לכתוב על האלבום הזה? רצועותיו החותמות 15-11 גורמות לי לעצב רב, וזה יותר מהסתיו עם הענן, וגם אינני ציניקן, אז זה צובט מאוד בלב. כאב העובר דרך האזניים אל הלב, ומותיר אותו בתהיה מובסת: לאן הולכים האבות העולים על סולם ושוכחים איך לרדת? ואיך יחזרו אם לא יזכרו לאן לחזור? ברגעים כאלה הופך אלבומהּ של קינן למה שכינה הסופר והמסאי היהודי (מצד אביו), ז'ן אמרי: 'נסיונותיו של אדם מובס לגבור על תבוסתו' , ויש בתהיות הקיומיות האלה, משום מה שהורס כל ניכור, ומוסך כעין פשטוּת עמוקה, רצינות כנה מאוד, על נפשו של המאזין, כי עוד לא נמצאה הדרך לשאת את מותו של אדם אחר, להיפרד מאדם קרוב באמת לשלום אחרון, או להוביל את היחסים למיצוי השלם, ואחר-כך: אחר-כך נותר רק העדר נורא, ושקט שאין לו קצה או מובן.

 

דברים חשובים של טלי (טלילה) לטוביצקי והתכנסוּת חירוּם, הערב 19:00, בגינת לוינסקי כנגד תכנית העיוועים הממשלתית לגירוש ילדי מהגרי העבודה כאן.

*

בתמונה למעלה: Louis Le Brocquy, Torso, Oil on Canvas 1964

*

© 2009 שועי רז

 

Read Full Post »

   

שחר שילוח, שכנתי לכתיבה כאן, שכנתי, באתר הירוק שלהּ, 'רב פעמית', הביעה בפני בכתב את תמיהתה על כך שאינני נוקט כלפי עצמי את מטבע הלשון 'יפה נפש' אשר יש החולקים אותו לזולת כברכה וכקילוס, ויש החולקים אותן לזולת בכדי להשימם ללעג ולקלס. שחר כתבה את הדברים הבאים:

*

למה לא להיות יפה נפש? למה המונח הזה הפך לגנאי, מן עלבון כזה,שבדרך כלל מוטח מימין לשמאל? אם יפה נפש זה אדם רודף שלום שמכיר בזכותו של האחר לחיים ולביטחון, אז אתה יכול להיות כזה בלי להתנצל.

*

על דבריה הנכוחים של שחר הִשבתי בזו הלשון:

*

תודה על הדברים. אין כל רע בלהיות יפה/יפת נפש אם את חשה כך. אני לא רואה בעצמי יופי נפשי, הלוואי שהייתי יודע מהי נפש יפה. מעדיף באופן אישי לכוון שיהיה לי לב טוב וקשוב לסובבי. לא יודע אם אני תמיד מצליח. אה, ולשמור על הכרה פעילה. וחוץ מזה אם אצטט את רונה קינן  (אני כלל לא ציני עכשיו) 'גם אני רוצה לחיות נכון'. אבל איכשהו, על הדרך, אני כבר קצת סקפטי ביחס לשלווה הגדולה שתיפול עליי בסוף היום.

*

יכולתי גם לצטט או להמהם ברקע הדברים את Creep של Radiohead או מבחר משירי ה- Smiths (האחרונים ליוו אותי בשנות ההתבגרות שלי). Tom Waits היטיב לתאר את התופעה כשתיאר את ה- Black Market Baby שלו (מן האלבום Mule Variations, 1999) במלים: 'She is a diamond who wants to stay coal' (='היא יהלום הרוצה להישאר פחם'). להשגתי, זוהי תחושה המלווה את האדם מהיווסדו דרך תחנות שונות בחייו. יותר נכון, ישנם בני אדם אשר משעה שבאו אל העולם הזה חשו בו בבית: בטוחים, מוגנים, יודעים מה הם רוצים ומה טוב עבורם ועבור סובביהם. הם יידעו לתעל את עצמם להשגת שפע חומרי ואולי אף רוחני בעולם הזה. ישנם גם אחרים. אלו שמשהו בתחושותיהם הפנימיות או בפרטים ביוגרפיים (חוויות שהתנסו בהם) הותיר אותם מעט מאחור, חשים חשופים ומאויימים בהוויה, רועדים לפעמים מקור. יותר מכונסים בעצמם. אוהבים את האנושות בצורה עשירה אבל תמיד קצת מרחוק. חשים את הדיסהרמוניה, את אי-שיווי המשקל שבהויה. חשים, כמו גולים מהוויה אחרת, התבועה בליבם,  נעים בעולם הזה בלווית המוני סימני שאלה מהוססים, מתגעגעים-נוהים עד כלות למשהו, שנוכחותו קיימת בהכרתם אבל ממשותו נעדרת.

   לא משנה כמה פעמים אעמוד מול קהל ואקבל תגובות חמות ומקבלות תמיד ישאר בי איזה אינסטינקט פנימי של הסתתרות מאור, שאיני ראוי וגם איני כדאי, יותר מאף אחד/ת אחר. שלמרות שהקמתי משפחה ואני מאושר בחברת אשתי וילדיי, טרם מצאתי את מקומי תחת השמש, ואני מודה בכל יום לאשתי, המכירה את התחושות האלה היטב גם את התבטאותן, ומוכנה לחלוק עימי חיים משותפים. כשנתקלתי לראשונה באלבום של ניק דרייק (1974-1948) בשנת 1995, רכשתיו בלי ששמעתי מתוכו דבר. פשט הבטתי בעיניו של הבחור הצעיר על העטיפה וזהיתי אצלו את אותה ההבעה, ואת אותה התחושה, שאמנם מנוסחת באופן חד בשירו Fruit Tree במלים: 'Lost in the womb of an everlasting night/ You find that darkness can bring the brightest light'.  

   למושג הנפש היפה (eineschōneSeele) שמור היה מקום נכבד בכתבי הרומנטיקה הגרמנית של במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. אני משוכנע אגב, שכאשר כתב לורד ביירון את שירו הקלאסי, She-walks-in beauty'' הוא כוון לא לאהובה בלבד כי אם לנפשו.  הפילוסוף הגרמני פרידריך הֵגֶל תאר את 'הנפש היפה' כנפשו של ישו שבקשה להמלט ממשכנו של האל, על אף שעתידה היתה ליפול קרבן לאלימות האנושית. ולעומת זאת תיאר אותה כנפש שאינה יכולה לשאת את העולם הזה ולכן מתכנסת בעצמה בסוליפסיזם הדן אותו לטירוף ולמוות.

 

    אפלטון כמובן זהה את היופי כאחד מן המידות הטובות של היופי. בכדיי להשיג את האידיאות האדם צריך להיות נכון במעלה המוסרית המבטאת את הטוב והיפה. מתוך הזיכוך העצמי וההתבוננות הנפשית בעצמה ובעולם היא עשויה להגיע לידי ראייה פנימית של הדברים, אלי כדיי חזוּת האידיאה.

   אני עוסק בפילוסופיה אפלטונית ונאופלטונית ייוונית, נוצרית, מוסלמית ויהודית (אם כפילוסופיה ערבית ואם כפילוסופיה שנתחברה במרחבים הביזנטיניים והלטיניים) כבר שנים ארוכות. למדתי, שמעתי, התבוננתי גם חוויתי, ובכל זאת גם כסוג של תלמיד אפלטוני איני מבין את יפי הנפש האנושית שנחלקה בי. אני רואה אותה באחרים, בכל הדברים האחרים, אבל נדמה לי שעם כל אהבתי עדיין אני מתבונן ביופי הזה מרחוק, כרחוק הפחם מן היהלום. כפי שטענתי, ישנם הנולדים בטוחים בכל אשר הם עושים, מודיעים בקול חגיגי מהם תכניותיהם ומדוע הם יגשימו את כל היעדים שיציבו לעצמם. מדוע איש לא יבלום אותם, ומדוע האחרים פחותים חיוורים, מלמלנים או 'לא אותנטיים' (כאן שאלתי את השמוש ההיידגריאני). כאשר אני צועד ולמולי מוטל לו ליל ארוך אין אמונה מיוחדת שממלאת את לבי, גם לא ודאות. יותר מאשר אני הולך לאורו הנוגה של הירח המלא, אני פוסע חרש לאורו של סימן שאלה מטפיסי ונהייה למה שאינו נמצא או שכלל אינו קיים.  

 

בתמונה למעלה: Nick Drake, 1967

© 2009 שוֹעי רז

Read Full Post »