Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘Readymade’

*

עִוֵּר/ דיוויד ביירן

 

סִימָנִים, סִימָנִים אָבְדוּ

סִימָנִים נֶעְלְמוּ

הָפְכוּ בִּלְתִּי-נִרְאִים

אֵין יוֹתֵר סִימָנִים

מִישֶׁהוּ נִלְכָּד

יש לו­ פְּנֵי אֶבֶן

וּבִיּוֹגְרַפְיָה שֶׁל רוּחַ רְפָאִים

*

הַכְּלָבִים מַתְחִילִים לְהֵאָסֵף

רְעֵבִים  לִדְבַר- מַזוֹן

הַכְּלָבִים  מַתְחִילִים לְהִדַּחֵק וְהֵם מַבִּיטִים בְּךָ

 

הָיָה אוֹר כְּבַר בְּחָמֵשׁ

כֻּלּוֹ קָרוּעַ לִגְזָרִים

הַכֹּל בְּשֵׁם הַדֵּמוֹקְרַטְיָה

הוּא פָּגוּעַ

הוּא גּוֹסֵס

נִטְעַן שֶׁהָיָה מְחָבֵּל  

נִטְעַן שֶׁמָנְעוּ כָּךְ אָסוֹן

*

מִישֶׁהוּ הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ

"בִּנְתִיב-הַכֶּסֶף, כָּאן עוֹצְרִים!"

אַף אֶחָד מֵעוֹלָם לֹא אָמַר

שֶׁקָּשַׁר קֶשֶׁר עִם גַּנָּבִים

*

אֵין חוּשׁ שֶׁל תֹּאַם, אֵין חוּשׁ שֶׁל זְמָן

אָל תָּזְכִּיר תֹּאַם,

שְׁאַל: מַה זֶה? מַה זֶה? מַה זֶה? 

גְּרוֹם לוֹ הֶלֶם, הוּא יָרִים אֶת הַיָּד

מִישֶׁהוּ צוֹעֵק-אוֹמֵר: 

מַה זֶה? מַה זֶה? מַה זֶה? 

*

הוּא נוֹרַה בַּלַּיִל וְהֻפַּל

אֲנָשִׁים חָלְפוּ עָל יָד, גוּפוֹ – עֲדַיִן חָי

הַיַּלְדָּה  בַּחַלּוֹן, מַה הִיא עָשְׂתָה?

הִיא הִבִּיטָה אֵלַי אוֹמֶרֶת: " אֲנִי לֹא  רוֹצָה לָמוּת!"

*

מִישֶׁהוּ  יָכוֹל לוֹמַר לָנוּ לְאָן הֵם הָלְכוּ?

[זוֹחֲלִים לְכָל עֵבֶר, מְחַפְּשִׂים טְבִיעוֹת רַגְלַיִם]

עַכְשָׁו, אֱמֹר לִי לְמַה לַעֲזָאזֵל הָפַכְנוּ?  

כַּמַּה נְבָלִים קְטַנִּים מְלֻכְלָכִים; מַה לַעֲזָאזֵל קוֹרֶה כָּאן? 

*

אֵין חוּשׁ שֶׁל תֹּאַם, אֵין חוּשׁ שֶׁל זְמָן

אָל תָּזְכִּיר תֹּאַם,

שְׁאַל: מַה זֶה? מַה זֶה? מַה זֶה?  

גְּרוֹם לוֹ הֶלֶם, הוּא יָרִים אֶת הַיָּד

מִישֶׁהוּ צוֹעֵק-אוֹמֵר: 

מַה זֶה? מַה זֶה? מַה זֶה? 

*

הוּא נוֹרַה בַּלַּיִל וְהֻפַּל

אֲנָשִׁים חָלְפוּ עָל יָד, גוּפוֹ – עֲדַיִן חָי

הַיַּלְדָּה  בַּחַלּוֹן, מַה הִיא עָשְׂתָה?

הִיא הִבִּיטָה אֵלַי אוֹמֶרֶת: " אֲנִי לֹא רוֹצָה לָמוּת!"

[תרגם מאנגלית: שועי רז, 27.2.2020]

 

השיר Blind  פותח את האלבום,Naked  משנת 1988.

נכתב על ידי הסולן ומנהיג הלהקה, דיוויד ביירן (נולד 1952). אפשר כי זהו סוג של ספוקן-וורד; משום שביירן הגדיר את האלבום כולו כג'אם-סשן שבו המלים נוספו מאוחר יותר כתולדה מהנגינה המשותפת. להערכתי, השיר מבטא מחאה על הרצח היומיומי המבוצע בהוראת ממשלות ותאגידים בתוך מדינות, הרואות בעצמן, דמוקרטיות ליברליות.

השיר תורגם על-ידי השבוע לאחר שנודע לי על הירי הישראלי בילד מאלכ עיסא, בן התשע, בצאתו מחנות ממתקים  בעיסאוויה בירושלים (כעת יורים גם בילדה שבחלון ובילד שברחוב). מאלכ עיסא מטופל בבית חולים ישראלי. כדור הספוג שספג בעינו גרם לו לאבדן עינו השמאלית.

לפני כעשרים וחמש שנים (1994) הכרתי מעט את עיסאוויה. היו שם תאי חמאס. מאוד לא אוהבים שם את ישראל. פעם נקלעתי אל מול המון זועם שעלה לעשות שפטים בג'יפ צהל"י שבו נסעתי. הזעקתי סיוע; הייתי כבר עם נשק בהכנס ועם אצבע על ההדק ומעולם לא הייתי קרוב כל-כך לירי על בני אדם. משמר הגבול הופיעו וחילצו אותנו. החיילים לא פתחו באש. לא במבוגר וגם לא בילד. הם פשוט הופיעו – מה שהביא לכך שהזועמים שבו לכפר. מאז, כך נראה על-פניו, הוקלו מאוד נהלי הפתיחה באש.

*

*

בתמונה למעלה: Man Ray,Object to be Destoyed, Metronome with cutout photograph of eye on pendulum, 1964 ;A replica of the original work from 1923 retitled: Indestructible Object

Read Full Post »

FRESH.1920

*

מִתּוֹךְ הוֹדָעָה פִּתְאוֹמִית עַל קִצּוּר חֲיֵי חָבֵר

אַתָּה מְגַשֵּׁשׁ לְבַדְּךָ מוּל כּאֵב מְעָוֵּר

מַשֶֹהוּ נִטָּל לְתָמִיד מִמְּאוֹר עֵינְךָ

*

פִתְאוֹם אַתָּה חָשׁ הַרְבֵּה יוֹתֵר זָקֵן

מוֹתוֹ, מְעַט מוֹתְךָ; הוֹפֵךְ אֶת הַמָּוֶת יִתָּכֵן

לְבַסוֹף גַּם תֵאָלֵץ לְהַסֵב מַבָּט בּוֹחֵן

אֶל נְקוּדַת הַאֵין, הַפּוֹעֵם אַחַר כְּתֵפְךָ

*

וְאַתָּה שָׁתָּדִיר כָּל-כַּךְ אֵצֶל שַׁעַר הַצְּחוֹק

נֶעֱצָב, מִשְׁתָּתֵּק, מִשְׁתָּדֵּל לִדְחֹק

אֶת הַדִּמְעָה,

לִדְחֹות אֶת הַצְּרָחָה,  

לִמְחוֹת כֹּל זִכָּרוֹן שֶׁהִתְעַבֵּר בְּךָ.

*

בָּחוּץ, קִצוֹ הַאֲדַמְדַּם שֶֹל יוֹם חַמְסִין

מוּל חַלוֹן, אַתָּה נִזְכָּר, בְּשׁוּרַה מִשִּׁיר מִסִּין

אַתָּה הוֹגֵהּ לְעַצְמְךָ; חֶרֶשׁ, בְּלִי-מֵשִׂים: 

"כָּך סְתָּם אֲנִי שָׁב וּמוֹצֵא אֶת חַיָּי"

 *

[שוֹעִי, 2.8.2016]   

*

השורה החותמת לקוחה מתוך שיר מאת המשורר הסיני טאו צ'יין (427-365 לספ'); משכיל סיני שעבד זמן מה כפקיד מלכותי, ואז פנה מרצונו להיות איכר; כתב שירי יין רבים, ונהנה מחיים בקהילת אנשים הקרובה לטבע ורחוקה מתככי חצר המלוכה. יותר ויותר, גם אני מתעייף מאנשים הכופים את עצמם, את כל מאודם, לכח פוליטי ולהון;לסדר פוליטי ולהון—וזה נכון בימינוּ יותר מתמיד.

שורתו של טאו צ'יין נדפסה בתוך: 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, הוצאת חרגול: תל אביב 2001, עמוד 33.

*

*

ראה אור גליון שלישי ל- "פֶּטֶל: כתב עת עצמאי לממוארים ולרשומות אישיות" בעריכת אביבית משמרי. הגיליון: "לחם עבודה", עוסק בענייני עבודה, פרנסה וקשיי פרנסה; מלבד סיפורים מאת תהילה חכימי, רובי נמדר, סלין אסייג, רונית רפ, שולמית אפפל , ריקי כהן ואחרות/ים, ניתן למצוא בגיליון, סיפור קצר שכתבתי: "תרנגול עצוב". כל מי שקראוהו, עד כה, חשבו שמדובר, בדברים הנובעים מדמיון קודח במיוחד,  ולא שיערו עד כמה הוא מבוסס על דברים שאירעוּ בּאמת (אולי בעיבוד-מה, אבל לגמרי ממשיים). הגיליון ניתן להשגה בחנויות הספרים העצמאיות, ביניהן: סִפּוּר פשוט, המגדלור ומִלְתָּא; ניתן להזמינו גם באתר כתב העת במחיר 39 ₪.  תודה שלוחה לאביבית משמרי על שהביאה אותי לשבת, לחשוב ולכתוב את הסיפור .

*

תמונה: Marcel Duchamp, Fresh Widow, Readymade 1920, 1963

Read Full Post »

duchamp2

*

100 שנים לגלגל האופניים של מרסל דישאן

לפני שנתיים ויותר כתבתי רשימה שנקראה מזרקה עם לוח שחמט שהוקדשה ליצירת ה-Readymade של מרסל דישאן (1968-1887) Fountain. אז טענתי כי יש להבין את המשתנה הזו בפרספקטיבה של המחאה הדאדאיסטית כנגד מוראות מלחמת העולם הראשונה. המזרקה/משתנה היא האצבע המשולשת המונפת כלפי תרבות הפיאצות האירופית. כיכרות ומזרקות פאר מפוסלות היטב, אסתטיות להדהים, שהוקמו לזכרם של מאורעות, מעשי אבח וטבח. לטעמי זהן למצער חלק ממה שניסה מר מר מוט [היוצר האנונימי לi יוחסה היצירה בתחילה] באמצעות המזרקה הזאת.

בשנת 1913 יצר דישאן בארה"ב Readymade מפורסם לא-פחות, גלגל אופניים בודד (חד אופן). בשיחה מאוחרת עם פייר קבאן תיאר אותו דישאן כגלגל של אופניים עם  רגלית מורדת שהיה מונח על שרפרף רק לשם השעשוע, ומשום ששאב הנאה מן ההתבוננות בו. דישאן לא נהג לתת טעמים ופשרים ליצירותיו, אף לא להרחיב בדבר תהליך יצירתן (יוזף בויס ביקר אותו בתקיפות על חוסר הנגישות שלו ועל העלמת-עצמו מיצירותיו) באותה שיחה עם קבאן סיפר דישאן כי כבר ביצירותיו המוקדמות ניסה לעבור למימד קונספטואלי, שאינו תלוי בחוש הראיה ובהנאת החושים, כי אם מתרכז במושג כפי שהוא מצטייר בהכרתו של המתבונן ביצירה. כלומר, הוא ניסה להקנות את המקום הראשון במעלה לתודעתו של האמן ולתודעתו של המתבונן ביצירה; השיקול האסתטי או הסנסואלי נדחקו לאחור לגמרי במודע.

החד אופן של דישאן שכן בחדרו בניו יורק לאורך שנים. הוא הזכיר אותו במכתב לאחותו סוזן בשנת 1916. וצולם שם בין השנים 1918-1917 (ראו למעלה).  היווה החד-אופן מחווה (אולי מוטב לומר אנטי מחווה) ל- Ferris Wheel, גלגל ענק אימתני (כמה וכמה פועלים נהרגו בעת הקמתו) שהיה סימלה של התערוכה הקולומביאנית העולמית שנערכה בשיקגו בשנת 1893. אותו גלגל-ענק הפך אז לאייקון-תרבות ראשון-במעלה, אחד מפלאי העולם המודרני, ומארגני האירוע, הצהירו כי בנייתו נועדה להאפיל על מגדל אייפל הפריסאי (שהוקם בשנת 1889 לכבוד התערוכה העולמית בפריס, והיה עד שנת 1930 המיבנה הגבוה בעולם) כסמל לקידמה ולעתיד התיעוש.

Ferris-wheel

 

לטעמי ניסה דישאן לומר כי סמל זה תרבות ההמונים: צעצוע-עוג, מתקן-שעשועים, ויצירת אמנות פופולרית הכרוכים באחד, עשוי להימצא בחדרו של כל אדם. למעשה אין ה- Ferris Wheel משעשע יותר או מורכב יותר מגלגל אופניים פשוט (חד אופן) שניתן להציב בחדר קטן ולהשתעשע פעם בפעם בסיבובו, או בהתבוננות בו דומם או סובב.  לא הגודל, לא ההפקה, לא העוצמה, לא הראווה, ולא קהל ההמונים הכרחיים. עם זאת, דישאן הצביע על עקרוניותם של הדימוי, ושל ההתבוננות בדימוי. רוצה לומר, הוא ראה ויטאליות של ממש בפעילות ההכרתית (ההתבוננות במשחק) והמעשית (משחק)— האמנות אינה אלא התנסות אינדיבידואלית בעולם התופעות; התנסות שאינה פוסקת עם שוך הילדות. אנו ממשיכים בנסיונותינו (המעשיים, המחשבתיים) בכל שלב ושלב בחיינו.

מבחינה זו משחק בחדר בבנין מגדל של קוביות פורה יותר מן הנוכחות התיירותית ההומה ב-  La Tour Eiffel.  ומשחק בגלגל עשוי להתגלות פורה יותר מאשר נסיעה על גבי London Eye (הוקם בשנת 1999, נפתח למבקרים בשנת 2000).

roue_de_bicyclette

בראיון מאוחר אמר דישאן כי אחד הדברים היפים ביותר בעיניו בשחמט הוא העובדה לפיה, שלא כמו האמנות במירבהּ, טרם הצליחו "למסחר" אותו. דומני, כי את דבריו של דישאן לגבי השחמט ניתן להסב לגבי הגלגל. הגלגל כמושא-התבוננות, מחשבה ומשחק אינו אמור לעמוד במוזיאון, או לשמש כאייקון-להמונים או כתגובת-נגד אמריקנית כלפי הישגיה של אירופה. כל אדם יכול להחזיק חד אופן בביתו, או להרהר בתנועה הסירקולרית שלו ומשמעיה בתוככי הכרתו. האדם אינו זקוק באמת לגורמים חברתיים-מתווכים: ההופכים משחק, תנועה, התבוננות בגופים גיאומטרים, לחוויות פופלריות מתומחרות היטב, מושכות המונים, המוצגות כאילו הן "המילה האחרונה" ואין-בילתן.

*

*

בתמונות:  דירת הסטודיו של דישאן בניו יורק, 1918-1917; Ferris Wheel, 1893; מרסל דישאן וידיד ותיק, סביבות 1963

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »