Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘The Klezmatics’

tagger.1940

*\

1. אתמול על יד הבית בפינת הרחובות דוד אלעזר וגוש עציון— עבודות בכביש. אני שב עם בני הקטן מהגן והוא שואל אותי: מה עושים האנשים לכביש? זה גורם לי להתמקד. התמונה היא כזו: שלשה פועלים פלסטינים בבגדי עבודה, חוצבים במרץ; מתאימים אבני שפה חדשות; גורפים אבני חצץ. לצידם, על שפת הרחוב, מן העבר השני של גדר-ביטחון המסמנת את תוואי העבודות, עומדים שני יהודים ישראלים, לבושים למשרד. משתעשעים באייפונים חדישים שהם מקישים עליהם בחדוה; עיניים שקועות בצגים; לוגמים בהנאה אייס-קפה שרכשו כנראה דקות קודם בבית קפה סמוך (אחת הרשתות). ככל הנראה, מנהלי-עבודה.

אני מסביר לבני על העבודות שמתבצעות שם. הם מתקנים את הכביש, הם בונים מחדש את אבני השֹפה. נחה עליו דעתו.  כמובן, שישנם דברים שאני משאיר לעצמי. דברים שאני לא חושב שהוא יבין בגילו. זה מעציב שלולא שאלתו כלל לא הייתי מבחין במה שעובר מולי ברחוב. כל כך תדיר, כל כך שגור, שכבר לא בנקל מתעוררים לזה.

*

2.הצייר  יוסל ברגנר כותב בממואר שלו, עיקר שכחתי:

*

לאה גולדברג ואני היינו חברים טובים, היינו נפגשים אצל אריה נבון או בבית שלה, עם האמא שלה. פעם ביום חמסין כבד, פגשתי את לאה בקצה רחוב דיזינגוף, הולכת, ספר בידהּ וכרית קטנה מתחת לבית השחי. שאלתי אותה ביידיש. "לאן זה?" והיא ענתה לי ביידיש: "צוּם טייך, ליענען", כלומר "לנהר, לקרוא". אמרתי לה: "אבל הירקון מסריח וחם נורא". והיא הביטה בי בעיניים מופתעות: "באמת?" כל-כך היתה שקועה בעולמהּ

[יוסל ברגנר, עיקר שכחתי: מסעות ומעשיות, רשמה: רות בונדי, הד ארצי הוצאה לאור וספרית מעריב: תל אביב 1996, עמ' 175]

יש להניח כי לאה גולדברג לא באמת סברה כי היא הולכת לקרוא אצל מיטב נהרות ליטא ואגמיה; בספר טוב ניתן לשקוע בכל מקום, ועוד יותר על דשא, על יד מים ואִבֵּי-נחל, המפיקים רחשיהם, בצל צמרות וציוץ צפורים. מלבד זאת, אפשר כי גולדברג עוד נהגה ללכת אצל הנהר לקרוא בילדותהּ ובנערותהּ, ועל כן, אף שהירקון אינו נהר, בכל זאת ההליכה לקרוא על גדתו— משמרת זיכרון או חווייה רבת שנים, ויש בזה יופי כשלעצמו. אבל, דווקא ברגנר לא רואה את זה כלל. הוא ענייני-פונקציונלי. הוא כלל לא פתוח לאפשרות לפיה לאה גולדברג המבוגרת הולכת לקרוא על גדות הירקון, יד ביד, עם לאה הילדה, ומדובר כאן במשהו שהוא הרבה יותר מאשר היכן כדאי למקם את הקריאה, ואם ישנם מקומות טובים או קרירים יותר או מריחים טוב יותר לשם כך. ברגנר טוען כי גולדברג כל-כך שקועה בעולמה שאינה רואה נכוחה את המציאות המונחת לנגד עיניה. אבל יש גם מימד מסויים שנעלם לחלוטין מעיניו של ברגנר. את עולמהּ הפנימי של גולדברג, על כל פנים, הוא איננו רואה. אני איני רואה זאת לגנאי. כמו שכתבתי מעלה, יש בנו (בכולנו) רגילוּת להביט רק אל מה שאנוּ רגילים להביט בו, וכל התמקדוּת באה כנראה על חשבון אפשרויות התמקדוּת אחרות שהיו ואינן.

*

3. לפני מספר שבועות בערב לכבוד צאת ספר מאת המשוררת האראנית פרוע' פרח'זאד בו נטלתי חלק להזמנתה של המתרגמת סיון בלסלב, נקשרה שיחה ביני ובין משתתפת אחרת , ד"ר קציעה עלון, חוקרת השירה המזרחית (ספריה אפשרות שלישית לשירה ושושנת המרי השחורה – מבואות לחקר השירה המזרחית ואפיוניה ראו אור בשנים האחרונות). בין היתר אמרה לי קציעה שהיא מתפלאת, דווקא לנוכח עיסוקי בספרות יהודית וערבית וערבית-יהודית ורשימותיי המוקדשות לשירה, על שאיני מקדיש רשימות לשירה המזרחית הנכתבת כעת. עניתי לה שמעט קשה לי להכיר בקיומהּ של שירה מזרחית, שכן שירה היא שירה, ואיני מכפיף אותה לחיברות, קבוצתיות, עדתיות (מבחינתי, שירה היא עניין של אינדיבידואלים המביעים את עולמם בשפתם הפנימית האידיוסינקרטית). להכרתי, איני יכול לשלול כתיבתו של אדם המעיד על סבל או עוול שהוא עצמו ספג או שספגו קרוביו; והואיל ואין בי כל סממן של שיוך קבוצתי, קשה לי להזדהות עם מאבק פוליטי שכזה, שבו השירה היא המשכה של הפוליטיקה. גם לא זכור לי שכילד מגמגם מאוד עם קשיים מוטוריים ממשפחה לא-אמידה הייתי בשלב כלשהו זכר אירופי בעל פריבילגיות או שמישהו הזדרז באופן מיוחד לפתוח בפניי שערים. הבקשה הזאת להזדהות טוטלית עם הנראטיב הקבוצתי-המזרחי או דחייתו הטוטלית אינה הסיפור שלי. יש כל כך הרבה סבל ועוול בעולם, כדי שמראש אוכל להכיר כי איני יכול להרגיש הכל, להבין הכל, להיות חלק מכל דבר, להיאבק על כל מטרה. את המאבקים המינוריים בהם השתתפתי או שאני עדיין משתתף אני נוטה לבחור בהתאם לכשריי, יכולותיי ורגישויותיי. ממילא יש הרבה-לרוב המייצגים את המאבק המזרחי. ובכל זאת, מאז אותה שיחה, אני שואל את עצמי מדוע אני בוחר להתמקד דווקא בנושאים אחרים ולא בנושא זה. אין לי ספק שהעוול ההיסטורי הסוציו-אקונומי שנעשה לתושבי עיירות הפיתוח הוא מקומם; אבל לא ברי לי האם הוא הוא מאבק עדתי לכתחילה. אני רק יודע כי כל הדיבור העדתי הנמשך גורם לי אי-נחת רבה (בחיי היומיום, קשה לי אפילו להגות מלּים כמו מזרחי ואשכנזי). זה זר לי. אני בכל זאת שואל את עצמי אם יש משהו שאינני רואה; בו אינני מבחין.

*

4. בספר שיריו המאוחר של המשורר ישראל אפרת (1981-1891,היה גם רב, פרופ' לפילוסופיה, ובאחריתו גם נשיא של כבוד של אוניברסיטת תל-אביב) מובא השיר הבא:

*

הטָּוָסָה הַגְּדֹולָה פָּרְשָׂה מְנִיפָתָהּ.

בְּרַחֲבֵי הַשָּׁמַיִם,

ראשָּׁה מֵעֶבָר לַגַּגוֹת עַל פּנֵי הַיָּם

בּוֹעֵר כָּפָּז עַד צַוַּאר

וְעינֵיהַ הּרַבּוֹת בִּקְצוֹת כְּנָפֶיהָ

חובְקוֹת אֶת הַכָּל תּוֹך הָגוּת

צִדְפִית כּפוֹרִית

 *

וְאֲנִי וְהַרחוֹב וּלְבָנָה צְעִירָה

עוֹמְדִים לְבַדֵּנוּ בָרְחוֹב

 *

[ישראל אפרת,  קיצַי השׂרופים רוננים על גני: שירים, הוצאת דביר: תל אביב 1980, עמ' 154]

*

אותי תפס השיר מצד הדימוי של טווסת הפז הגדולה המצוי בו; כזכור, היה סימלה הגדול של שירת היידיש (שירה שנכתבה ביידיש) טווס הזהב (די גולדענע פאווע). איציק מאנגער שאף בכל מאודו להחיות של טווס הזהב של ימי האתמול; אצל היזידים בעראק, שלאחרונה סבלו מאלימותהּ הרצחנית של דאעש, השר העליון לכל מכונה מלאכ אלטווס (מלאך הטווס). אבל אצל אפרת זוהי טווסה גדולה יקוּמית, כמו צפור הפלאים הסימוּרג, מִזּוג בין הפניקס ובין טווסה המופיע בשאה נאמה (ספר המלכים) מאת אבו אלקאסם אלפירדוסי (נפטר 1025 לספ') ובשירו של המיסטיקון הסוּפי, פריד א-דין עטאר (נהרג 1221 לספ'), מנטק א-טיר (לשון הצפורים). בשניהם שוכנת הטווסה הפלאית על הר בסין ואוצרת בחובה את רזי היקום והקיום. אצל אפרת, היא אינה נמצאת על הר בסין. היא כמעט ניכרת כעצם השׂפינוזי בעל אין סוף התארים והמבָּעים. הרחק מתחתיה, אבודים במצולת רחוב: המשורר, הרחוב, ולבנה צעירה, מתבוננים אל הרז הזה, הגלוי לכל והנסתר מדעת, ויודעים שאינם נוגעים בו, רק חשים שולי-שוליו. ובזמן שהם חשים עצמם חלק משלם, נוטלים חלק ביקום אחד, הומה שוני, תנועה ומגוון. עולה שאלת ההתמקדות. כלומר, מעבר לחוויתם זוֹ,  ובאותה עת ממש, הם מתעלמים, מדעת ושלא מדעת, מהרבה מאוד התרחשויות שבודאי הֹווֹת ברחוב, ואינן עולות בדעתם גם לא בקצות-דעתם.

*

*

*

*בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, הירקון, אקוורל 1940.

Read Full Post »

*

*

אחד השירים הנוקבים ביותר שנכתבו על ידי משורר יהודי על השואה הוא שירו של המשורר היידי-ניו-יורקי,  יעקב גלאטשטיין (1971-1896), לֹא המתים יהללו-יהּ (פסוק תהלים, הנאמר גם בתפילת הלל שלם), שנכתב בעצם ימי המלחמה באירופה או מעט אחריה (ככל הנראה בין השנים 1946-1943). השיר פותח בשורות המהדהדות הבאות:

*

קִבָּלְנוּ אֶת הַתּוֹרָה לְרַגְלֵי הַר סִינַי,

וּבְלוּבְּלִין הֶחֱזַרְנוּ אוֹתָהּ.

לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלו-יָהּ

הַתוֹרָה נִתְּנָה לִחְיוֹת בָּהּ,

וְכָכָה יַחְדָּו, כְּמוֹ שֶעָמַדְנוּ בִּמְשֻתָּף

בְּמַתַּן הַתּוֹרָה,

כָּךְ מַּמָּש מַתְנוּכֻּלַּנוּ יַחַד בְּלוּבְּלִין

[יעקב גלאטשטיין, 'לא המתים יהללו-יהּ', בתוך: 'על נהרות: עשרה מחזורי שירה מיידיש', ערך ותרגם: שמשון מלצר, הקדים מבוא דב סדן והוסיף רשימות ביוגרפיות משה שטארקמן, הוצאת ספרית פועלים ויחדיו: תל אביב תשל"ז, עמ' 382]

*

אליבא דגלאטשטיין, יליד לובלין, ביטאה השמדת היהודים את הפרת בריתו של הקב"ה עם ישראל שנכרתה בסיני ברוב עם, לדורי דורות; המוות הקיבוצי, הוצאה להורג ללא משפט, תיעוש הרצח; קברי האחים המוסתרים היטב; חוסר היכולת להבין את גודל האכזריות האנושית, את האדישות האלהית לרצח ההמונים, ובכללם רצח היהודים, על הארץ; מביאה את גלאטשטיין להכריז קבל עם ועדה, על קץ תקופת תורה (שהורדה בשתי לוחות אבנים שכתב משה בשתי תקופות שהות של ארבעים יום בפסגת הר סיני, ואחרי שתי הורדות של צמדי לוחות אבנים מן ההר), וכניסה לעידן שבו הוחזרה התורה, והיהודים פנויים לכלכל את מעשיהם בעולם שבו הוברר, כי לא האמונה ולא התורה עשויות ליתן כסות ומגן למחזיקים בהן.

משורר יידי-ליטאי, אברהם סוצקובר (1913- 2009) השמיע עדות משלו על תחושותיו בגטו וביערות לנוכח זילות חיי האדם, הפקרות הרצח. היכולת בכל זאת להשיב מלחמה, לעבור על ציווי "לא תרצח" משום שרצח משום הגנה עצמית, אינו רק מאבק על עצם שימור העצמי, אלא מאבק על עתיד יהודי כלשהו, שבאותם ימים היה מוטל בספק רב.  הנה דבריו בשיר שכתב בשנת 1943:

*

שְׂפָתַי שֶלִּי – כְּלוּחוֹת אֲבָנִים

שֶהֶחָרוּת מִנִּי דוֹרוֹת שָם לֹא יֹאבָד.

לְמַמְלְכוֹת עוֹלָם הֵם נִתָּנִים,

אַךְ "לֹא תִּרְצַח" מֵהֵם נִמְחַק לָעַד

 

הִנֵּה תִּגְמֹר הַשֶּמֶש צְרִיבָתָהּ בָּחֲרִיתוֹת

וַאֲנִי בָּהֲגַּנַּתִּי הָאַחֲרוֹנָה

אַשְלִיךְ אוֹתָם וְאֶהֱפוֹךְ לִמְכִתּוֹת

וְגוֹרָלִי מְנֻפָּץ יִשֵָּאר מֻנָּח.

[אברהם סוצקובר, הלילה הראשון בגטו: מחזור שירים, תרגם מיידיש: ק"א ברתיני, רישומים: שמואל בק, הוצאת עם עובד: תל אביב 1981, עמ' 32]    

*

בעולם חסר הספרים של סוצקובר הכלוא בגטו, או אחר-כך, לוחם ביערות (סוצקובר הוברח לבסוף על ידי  הצבא האדום לרוסיה בשנת 1944, כאיש רוח יהודי חשוב, ואחר-כך לארץ ישראל) ; עולם של לחימה עד מוות. תורתו היא מה ששפתיו עוד זוכרות לדובב מאותה תורה עתיקת יומין. ואולם, סוצקובר מעיד היא כי הציווי "לא תרצח " (הדיבר השישי לא תרצח) כמו נמחה מתורתו לעולם. זאת משום, שהרצח הפך מציאות יום-יומית, כמעט נומית; דמם של היהודים הותר. זוהי מציאות כה מעוותת, כה מעורערת, עד שנראה כי יסודות הארץ עצמה עורערו וכי שבר מטפיסי שורר בין שמיים וארץ, מציאות שכבר אין לה תקון או תקנה. כל מה שניתן הוא שהשמש תחרוט על השפתיים היבשות הדובבות את תורת הייאוש של עולם שבו מהומת הדמים הפכה ל"סדר הטוב" ולחוק השריר היחיד הקיים. כל שנותר למשורר הוא לזכור את העולם היהודי החרב, את קרוביו שאיבד, את מלחמתו האחרונה בעד החיים עדיין, עד ירצח, עד יירצח; שכן, מה ערך יש ליתן לחיים בעולם שבו הרצח הפך לחוק והחיים הושמו הפקר.

  סוצקובר הוברח לבסוף על ידי  הצבא האדום לרוסיה בשנת 1944, כאיש רוח יהודי חשוב, ואחר-כך לארץ ישראל, כאן קיבל את פניו, נתן אלתרמן, ואף אירחו בביתו בלילו הראשון בארץ. השבר המטפיסי שמתאר סוצקובר בשירו, שבר שספק אם ניתן לאיחוי עוד,  העלה בזכרוני את פירושו של הפרשן היהודי-ספרי אברהם אבן סבע, ממגורשי ספרד (1492), בספרו צרור המור, המפרש את רצח הבל בידי קין, כשבר בהוייה שאינו ניתן לתיקון, כאילו מבקש הוא לדובב את טראומת הגירוש מספרד, ההמרות בכפיה והרצח הרב.

חני שטרנברג בשיר ההקדמה לספרהּ עכשיו הזמן לומר אמת  (הוצאת גוונים: תל אביב 2009)נותנת קול לחוויתהּ את אביה: יהודי המנסה לקום מן החורבות, להיות איש משפחה ומחוקק תורה (לאו דווקא דתית ממקור אלהי) של אמוּן מחודש בעולם, של יציאה מאפילה לאורה ושל יצירה חדשה המונעת מכח הקירבה, בין בני המשפחה, המייסדים תא-משפחתי; כמו גם, הנכונים לקירבה מבין בני האדם, הנכונים ליסד מחדש (ללא התארעות מחדש של שפיכות דמים) את משפחת-האדם:

*

הָלוֹךְ וָשוֹב נָסַע אָבִי בָּאוֹטוֹבּוּס

מֵהַבַּיִת לָעֲבוֹדָה, מֵהָעֲבוֹדָה לָבַּיִת,

סִיזִיפוּס מוֹדֶרְנִי, מֹשֶה חָדָש

עוֹלֶה וְיוֹרֵד בְּגֶרֶם מַדְרֵגוֹת עָשׂוּי מַתֶּכֶת

נוֹשֵׂא בְּתִיקוֹ לוּחוֹת שְבוּרִים שֶל אֶבֶן

שֶחֲקוּקָה בָּהֶן עֶשֶׂר פְּעָמִים

הַמִלָּה "אַהֲבָה"

[חני שטרנברג, עכשיו הזמן לומר אמת, הוצאת גוונים: תל אביב 2009, עמ' 4]

*

שירהּ של שטרנברג כמו נותן-שפתיים, מצמיח בת-קול לדור שלם של יהודים, ששרדו את מוראות השואה, ועל אף האבח והשבר, הצליחו למצוא בקירבם את הכוחות להמשיך לחיות ולהפריח חיים אחרים, לעתים להקים משפחות חדשות, ועל כל פנים, להנחיל לדורות הבאים את משמע המושג "מענטש" (=בן אדם) ביידיש, כאדם שלמרות כל שברוניו ועל אף הקשיים היום-יומיים של טרדות פרנסה, דיכאון, וזכרונות מייסרים, זוכר להיות בן אדם, ולהתהלך תמיד כאילו כל דברותיו, הן דברות אהבה, ועל כן מסוגל להפיץ שמחה, חיוּת וחיוניות, ולהפיצן כדי שיהיו בנות-קיימא.

*  

הרשימה מיוחדת לזכרם של סבי יעקב (1983-1917) וסבתי בתיה (2010-1920) זכרם לברכה, בני העיירה מרצ'ינקנסק, עיירה—שתושביה מרדו בנאצים ולא הסכימו לעלות לרכבות (רובם נטבחו בו ביום). סבי וסבתי היו פרטיזנים ביערות ליטא, ויהודים ציונים (עוד לפני המלחמה), שעלו ארצה ובנו בישראל את ביתם; איבדו בשואה הורים, אחים, אחיות, חברות וחברים, לוחמים ולוחמות עמיתים/ות למאבק בנאצים. ובכל זאת המשיכו לאהוב אדם, ולהתכתב כפי הכרתם עם המורשת היהודית; את חוויית בית הכנסת בימים הנוראים, או את הקידוש של ערב שבת אני חב לסבי (שהיה יהודי-חילוני; ומבחינות רבות הזכיר בעמדותיו ביחס לאלהות אחר השואה את שמביעים גלאטשטיין וסוצקובר לעיל), ועדיין שומע את קולו כמעט בכל עת—בהּ אני מקדש על היין בשבת. את סבתי שמחה העובדה שאני קורא את שירי סוצקובר (בכלל חיבתי למשוררי היידיש); היא הכירה את שיריו עוד בטרם פרצה מלחמת העולם השניה אף במהלכהּ. 

*

 

*

בתמונה למעלה:  Felix Nussbaum (1904-1944), Self Portrait with Jewish Passport, Oil on Canvas 1943

© 2012 שוֹעִי רז


Read Full Post »