Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘The Pouges’

 

*

מסוּחרר, שתיתי לשוכרה

מתנוֹדד בחוסר מטרה

החיים, כּיפּוּר בהמשכים

רק המוֵת אין לוֹ כּפּרה

*1

בּבתים אנשים נרדָּמים

חדשים חֲליפת ישָנים

כּמוֹ כּוֹסיוֹת משקֶה; גם נקה לא אנקה

ממוּעקה הרוֹבצת בִּפנים

אנשים מחפשים חברוּת

אני מבין ברגע בּהירוּת

שכבר חוֹלף בּמהירוּת

עת, אני שוֹקע על הסף

*

בּחמש, מחלק העתונים

בּוֹחן אותי, אני חסר אונים

ויחד נהיה הראשונים

בּרוח הבוקר הקרה. 

*

נכתב לנוכח משבר הפרינט, ובצל כמה משברים מינוריים משלי.

עוד דבר, למי שמתעוררת אצלם דאגה ביחס להרגלי השתייה שלי. דווקא צמצמתי את צריכת האלכוהול שלי דרסטית בחודשים האחרונים, כך שניתן לקרוא שיר זה כשיר געגועים מן המרחק. אם התנודדתי בשבוע שחלף היה זה מפני שביליתי עד הבוקר בכתיבה על המחשב, לא בשתייה. 


8

בתמונה למעלה: Salvador Dali, Drunk Man, Madrid, 1922*

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

*

*

  לשעבר  שמעתי כי המשוררת, המתרגמת, הסופרת וחוקרת הספרות ש' שפרה (2012-1931) דרה בעיר מגוריי, אך לא ידעתי באיזו קירבה וסמיכות. מזה כמה ימים ביורדי מביתי קצת אחר הפניה הראשונה של הרחוב, מקום הישפכו של הרחוב, בו אני מטלטל את ימיי, אל רחוב שכן, תלויות מודעות-אבל המודיעות את דבר פטירתהּ של המשוררת והמתרגמת, בת-הארץ. בהשפעתן, שבתי לעיין השבוע, אחר זמן, באנתולוגיה המונומנטלית משירת המזרח הקדום בעריכתה המשותפת עם האשורולוג, פרופ' יעקב קליין, בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום (הוצאת עם עובד: תל אביב 1996), והתעכבתי שעה ארוכה על חטיבת שירי הערש האכדיים שם, שמשכו מחדש את לבי.

   לדעת המשורר האנדלוסי-הספרדי,  פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899), הושרו שירי ערש בכל הדורות על מנת  לפצוע את רגשותיו של הילד, לגרום לו לחוש ולחוות את העולם על פניו השונות והמגוונות (המרגיעות והאוחזות בבעתה); ניתן להרחיב את תפישתו של לורקה ולהציע כי השיר לא נועד לכתחילה אך ורק לצרכי החשת הירדמו של הילד, אלא נועד בד-בבד לשכך את מדווי הלב, חרדותיו ופחדיו של השר את שיר הערש (אם או אב). באשר לשירי הערש המסופוטמים הקדומים, דומה כי על פניו הם לא נועדו כלל לילדים העולים על משכבם, אלא בצורה משנית, אלא היוו, בראש ובראשונה, לחשים מאגיים, שנועדו להרחיק מן הבית את השדים המזיקים, ולקרב את האלים המגינים לשמור על העולל בשנתו לבל תיפח רוחו. כלומר, דומה, כי בראש ובראשונה, שימשו המזמורים הללו, כלחשי-הגנה, ויותר מכך, כריטואל להרחקת סכנות נסתרות מן הילד ההולך ונמזג אל שנתו, או כמרפא לעצביה הרופפים של האם-היולדת או המגדלת, הפוחדת שמא יחלו ילדיה במגפה, או שמא תיכנס בהם רוח רעה והם לא יוציאו את לילם. השימוש בשירי הערש אפוא הוא מאגי-אינסטרומנטלי; השירים הם בבחינת קמיעות בדוקים ומנוסים, העוברים בלחש מאם לבת, ומסוגלים להרחיק את השדים ולהגן על התינוק, למסרו לבטח לידי השינה.

   תפישה זאת עולה בבירור מתוך שיר ערש קצר ומרתק שבחרתי להביא כאן מתוך האנתולוגיה. יושם אל לב כי האב אינו נוכח בהם או מצוי במרחק, אולי אפילו הורחק מערשו של בנו בהשפעת האם, אם משום שהריטואל המאגי אמור לכלול את האם ואת בנהּ לבדם ואם מפני שהאבות האכדיים בני  התקופה (כפי שעולה מכמה טקסטים) התקשו לשאת את בכי התינוק בלילות; על כל פנים, תפישת האם הלוחשת לאלים או לשדים לנוכח בנהּ הקשוב עדיין, כפי הנראה, תביאני מאוחר יותר לדון באפשרות פרשנית נוספת שלטעמי מונחת בשולי הדברים, אבל חשובה היא מעין כמוהָ להבנת התפקיד החברתי-תרבותי השמור לשירי הערש מקדמת דנא ועד עתה.

 *

ילד, יושב 'הבַּיִת האפל',

הלא יצאתָ, ראיתָּ אור שמש,

למה תבכה? למה תצרח?

למה לא בכית שמה?

הערתָּ את אֵל-הבַּית, נבהל "שוֹר הבּר".

"מי העירני"?!

"מי הבהילני"?!

"הילד העירךָ, הילד הבהילךָ!"

"כּמוֹ שוֹתֶה יין,

כּמוֹ בּן המוזגת,

לוּ תִּפֹּל עליו שֵנָה!"

 

(לחש להרגעת הילד)

*

[בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, תרגמו וערכו ש' שפרה ויעקב קליין, הוצאת עם עובד: תל אביב 1996, עמ' 609]  

 *

   אחד הדברים שובי הלב בלחש הראשון היא חתימתו הספציפית המעידה על כך שהלחש נועד להרגעת הילד; כלומר, האם השרה לבנהּ את השיר טרם הירדמו פונה מצד אחד לאזניו הכרויות ומצד אחר אל האלים ומבקשת את שנתו גם כדי להרגיע את מצוקתו ואת מצוקתה, וגם כביכול על מנת לעורר את האלים שניעורו לבכיו של הילד להפיל עליו שינה עמוקה, כאדם שלגם רב מן היין. מעניינת הפנייה אל הילד כ"יושב הבית האפל" אשר יצא וזכה לראות אור שמש, מה שחד גיסא מצביע על תהליך ההריון, עת העולל היה צפון ברחמהּ של האם במשך תשעה-ירחים, עד שעת לידתו-בקיעתו אל אור-העולם. תפישה זאת ודאי מנוגדת היא לתפישת ה- Soma-Sema ("הגוף הוא קבר") האפלטונית, שנשתגרה בתרבות המערב ודתותיו. בניגוד לאפלטון הרואה בטרגיות של החיים הארציים עת הנשמה הכלואה בגוף חומרי, ועליה לתקן עצמה בכדי שתוכל להתקרב לחזות באידיאות, חכמתהּ-הפשוטה של האם האכדית היא שדווקא האפלה משתרעת בטרם החיים ואחר החיים, ואילו החיים הארציים הם בגדר יציאה מאפלה לאורה; אלו חיים שעיקרם החיוּת-הויטאלית ולא חיים למען השגת תכליות כגון חכמה, מוסר, או עליה בסולם המעמדות החברתי. האם מבשרת דווקא את חדוות החיים (על אף הקשיים האצורים בהם) כשהם-לעצמם.

   אשר ל"שור הבר", השור הווה יצוג של הלבנה בתרבות השומרית, ואילו באפוס השומרי הורגים גלגמש ואנקידו את השור השמיימי, גוגאלנא (יש אומרים שהוא הווה אלהות המהווה את מכלול שתי-עשרה המזלות ולא את מזל שור לבדו), כדי להגן על האלים מפני זעמו. כך או כך, בכיו של הילד מעורר לא את האל השורה בבית בלבד, אלא גם את הכוחות השמיימיים ששפעם מוליך את הדברים מחוץ לספירת השפעתם של בני האדם,  ויש לבקש אותם למסוך על הילד שינה עמוקה, למען האם ובנהּ, אך גם למען יוכלו לשוב ולישון את שנתם.

   יושם אל לב, כי הכהנת-הגדולה של עבודת-הלילה, הפונה בעצמה אל האלים וקוראת להגנתם וליציאתם לעזרת בנהּ היא האם. מבחינה זאת, דומה האם המנעימה לחש בנוכחות בנהּ, לאמהות האנדיאניות ומקומן בתרבות הצפון-אמריקנית הקדם-מודרנית, כפי שציירן צ'רלס א' איסטמן (אוֹהִיֶסַה, 1939-1858, בספרו נשמתו של האנדיאני), לפיה האם עיצבה בשנותיו הראשונות של הילד את דתיותו, אמונותיו, ואת חבירתו את הזכרון הרוחני-תרבותי האינדיאני, ורק בגיל שמונה ויותר הועבר לידי אביו לצורך הכשרתו כלוחם. מבחינה זאת, גם כעת, כל כמה שהאבות נוטים כבר לנטול חלק בטיפול בילדים בשנותיהם הראשונות, עדיין דומה כי ילדים קשורים יותר ולעתים גם קשובים יותר למורשת שבפי אימם. מן הבחינה הזאת, שירהּ של האם אינו נוסך בילד רוגע בלבד, אלא תכניו המסתוריים, כמו קושרים ומחברים את הילד לעולם הרוחני של התרבות שבתוכה יגדל ויפעל. והרי גם בימינו משכיבים הורים יהודיים-דתיים את ילדיהם באמירת קריאת שמע על המיטה שבנוסחהּ הארוך כלולים פרקי תהלים שמסורתית מיוחסת להם שמירה מן המזיקין (שדים), ובסופה אף קוראים הנה לא ינום ולא יִשַן שומר ישראל (תהלים קכ"א, 4) וכן: בשם ה' אלהי ישראל, מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל, ומלפני אוריאל, ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל—וכך חותמים את הילד מילולית בשם האל ומלאכיו מכל עבריו להרגיעו, ולהבטיחו בהשגחת האל על שנתו, למען לא תנדד שנתו ויבעתהו חלומותיו. בנוסף, ודאי מהווה ריטואל זה, חלק מצירופו של הילד אל התרבות היהודית ואל הזיכרון היהודי ובבבחינה זו משמשים הורים כעין סוכנים-חברתיים, המתווכים בין הילד הגדל ובין קהל-ישראל, אליו הם מייעדים אותו, ויעיד הפסוק שנוהגים הורים רבים לומר לפני שנת הילד תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב (דברים ל"ג, 4). בנוסף, דומני כי גם הורים חילוניים הקוראים לילד סיפור ממש בטרם שנתו או שרים עימו שיר מיוחד, כמו מבקשים את ההגנה שבריטואל-הקבוע המרגיע, המבטא סדר והרמוניה, ומבלי משים למעשה משמשים סוכני תרבות וזיכרון של תכנים מסויימים שהילד ימשיך לשאת בזכרונו כל ימי חייו.

   איני יודע עד כמה אכן התקדמה האנושות מאז אותה אם אכדית לחשה לחש מרגיע כדי שבנהּ סוף-סוף יירדם. אמנם כבר אין קוראים בשמם של אלי-אכד, אך האינטואיציות הראשוניות הניצבות בבסיס שירי-הערשׂ ולחשי-הליל, עדיין חיות וקיימות מדי ערב וערב ברחבי העולם, כאשר האם (או האב, או האם והאב) מבקשים להרגיע אל שנתו את הילד הממאן לישון, וכבר אין זה ברור האם הם לוחשים, מתפללים, מספרים או שרים, כדי להקל על התינוק/ת או שמא להקל על חרדתם. ופעם, אני זוכר, בליל ארוך במיוחד מצאתי את עצמי שר לבני, שיר ערש ששר לי סבי ז"ל ברוסית (על חתולה לבנה וירח), ואיני יודע רוסית, כמעט איני מזהה בהּ מילה איני יודע מניין נזכרתי בשיר ובמילותיו, אך הם זרחו בי פתאום כלחש עתיק; ואני נרגעתי וגם הילד נרדם.

*

פעם סיפר לי על ילד קטן, בנו של ידידיו, או של קרוביו, אשר היה חביב עליו עד מאוד. היה זה ילד נפלא, מיוחד במינו, לפי דבריו, והוא אהב מאוד להתפלל לפני שנתו, אך סוֹנֶה הרגיש שדברי התפילה שאמרם לא הניחו את דעתו. "ואני", סיפר לי, "חיברתי בשבילו תפילה, שהיה אומר לפני שנתו, ושהיתה מובנת לו".

זוכרת אני רק את סיומה של התפילה הזאת: "שׂים שלוֹם על עינַי, ועטרת כּוֹכבים על ראש חלומותַי…"   

[לאה גולדברג, פגישה עם משורר (על אברהם בן-יצחק סוֹנֶה), ספריית פועלים: תל אביב 2009, עמ' 26-25]

*

*

בתמונה למעלה: אביבה אורי (1989-1922), נוף, פחם ופסטל על נייר 1981.

© 2012 שוֹעִי רז


Read Full Post »

  

   באחד משיריו של המשורר-האידי איציק מאנגער (1969-1901) נכתבה השורה המופלאה הבאה: במרזחים מבשיל השיר,רוצה לומר,כי אליבא דהמשורר, סביבת השתיה היא סביבה רצויה להתרקמותה של השירה. התודעה המבוסמת מאפשרת היא לדבוב דברים,לשתות מחשבות,להנביע מוסיקה פנימית.להביא זכרונות,התבוננויות וכאבים לכדי רישום שירי, אולי משום שבהיות האדם שתוי-קמעא,הוא חש באופן פחות בכבלים החברתיים, במעצורים פנימיים, במראית העין, עשוי להביע עצמו באופן חופשי ובלתי תלוי במוסכמות, ומבלי שייחשב חשבונות מה לאמר ומה אין לאמר. ובעוד ביאליק, נכדו של בעל בית מרזח, התריע באחד מפזמוניו לגבי עשיו ההולך לבית המרזח (למול יעקב העוסק בתלמוד תורה) ניכר הוא כי מאנגער ידע היטב, כי גדולה לגימה שמקרבת (בין הבריות), ולא נרתע ממנה, לא בשיריו גם לא בחייו.

   אחד משירי הויסקי המופלאים של המאה העשרים הנו שירה הגדולה,פואמה בת כשלושת אלפים טורי שיר, למשורר הלאומי הסקוטי,יוּ מקדרמיד (כריסטופר מורי גריב, 1892-1978), A Drunk Man Looks at a Thistle, שנתחברה בשנת 1926 ותורגמה באופן חלקי מאוד על ידי המשורר העברי, תלמידו-ידידו של מקדרמיד, יאיר הורביץ (בידיי המהדורה הסקוטית השלימה המוערת של הפואמה של מקדרמיד, מהדורת קנת באטלי, בהוצאת האקדמיה הסקוטית,אדינברו 1987).זוהי אחת היצירות שיש לתרגם במלואה לעברית (אולי זו משאלת-לב). על אף גילו הצעיר של יוצרה שהיה אז בראשית שנות השלושים לחייו, ניכרות ביצירה ידיעות מעמיקות בשירה קלאסית, בנצרות, ובמיסטיקה נוצרית. אני מקווה שיום אחד, אולי יעלה בידי לתרגמה ולו מקצתהּ (כיד לזכרם של מקדרמיד ושל הורביץ), אף על פי שמורכבות החריזה והגירת המוסיקה הפנימית המהדהדת בה מסקוטית לעברית אינה אתגר פשוט.זוהי מלאכה חיונית במיוחד משום שיש בדעתי מזה זמן רב לקשור אותה לאי-אילו מקורות עבריים וערביים די עלומים.

   בכל אופן הנה טעימת-מן מן השיר שתוּי מתבונן בברקן בתרגומו של יאיר הורביץ:

 

ככֹל שאוסיף לשתות אצמא עוד,

ולעתים כשאני בוער בִּסביאה

דומה אני לָאל וַאֲחוּז להבה,

חוגג בי את הרוח הקדושה עצמהּ.

הבה תֻּתר לי שכרוּת מתמדת,

ולא אשוּב כשם שתמיד מֻכְרָח

לִכלוּם אלא לְשוֹטֶה שֶאף לא אחד

יאמין שיש לי מחשבות שכאלה,

שוֹטֶה היודע שֶאֶלה אך מחשבות שוא!

 

אך ללא משקה וחזיונות שְתִיָּה,

אותו קצף הָאֵל התוסס בקִרבֵּנוּ,

כלל אין טעם כי נחיה.

כלל אין זה משנה מה נשתֶּה,

ויסקי, אמביציה, אהבה,

טוֹב או רע הפּוֹעלים בּנוּ,

כל עוד אנו חשים כנשמוֹת משֻחררוֹת 

 מִשאוֹן אנוֹש ומדָבּרים בִּלְשוֹנוֹת

אשר איננו יודעים ולעולם לא נדע,

ומוצאים ערך בעצמנו,

גם בקרוּבִים וגִילְסֵנְקַארִים

ואת הבּרקן רואים אלא כפי שהוא.  

(יוּ מקדרמיד, הברקן והגביע: מבחר שירים, מאנגלית וסקוטית: יאיר הורביץ, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1984, עמ' 24-23) 

 

   השיר מתאר את התבוננות הכרתו של הדובר בברקן הסגול,סמלהּ הלאומי של סקוטלנד,אלא שלדידו של מקדרמיד,וככל שהשתיה כדת הולכת ומתמשכת,לא מדובר עוד בסמל לאומי בלבד, אלא בסמל שיש לו התבטאויות דתיות, אוניברסליות ומטפיסיות.כגון מה,שמביע את נשמת האדם ואת התבוננותה בעולם ובאלהוּת.השתיה,אליבא דמקדרמיד,מנתקת אותו מן העולם החומרי, מהתבטאויותיו הפוליטיות אל סוג של כּוּליות פנתיאיסטית או פנאנתיאיסטית.כל האדם אינו אלא התבטאויות,השתקפויות חלקיות של קוצי הברקן,וכפי שהם עשויות לסמל את עטרת הקוצים בה הוכתר ישוע בגולגלתא, כך הברקן עצמו מסמל בד-בבד את השגב האלהי ואת תהום-רבא; באשר האדם כלשונו של מקדרמיד באחד מטורי הפואמה הוא יצור דואליסטי הנע בין היות אלהי,הזוכה בחייו להיות אחד עם רוח הקודש ובין היות יצור עיוועים, הזוכה להתייחד עם הפרוצה, הזונה הגדולה מבבל.   

   אבל עוקץ-הברקן של מקדרמיד אינו דווקא שיר בשבח האלכוהול, אלא אדרבה, המנון בשבחי המדיטציות המטפיסיות להן זוכה המחבר בהיותו מבוסם קמעא, איך מחשבותיו פדויות הן משאון ההמון, ופנויה להתבונן לכאורה בדברים כמו שהם לעצמם, מבלי שעסקנים פוליטיים ודתיים, אלילי המונים, ינסו לתווך בין הכרתו ובין המציאות ולהובילו בדרך יורו לה. מצב ההשגה המיוחד הזה, אליבא דמקדרמיד, נדמה לדיבור בלשון שאין יודעים, כלומר ההכרה צועדת בנתיבים חדשים, לא נודעים, מנסה ליצור את הכרותיה-השגותיה אודות העולם בכוח תבונתו ורגשותיה, או אז נמשכת הנפש לאהבת האדם באשר הוא אדם, לאהבת בני כפרים או בני ערים רחוקות. השגה זו דומה לדידו, לראיית הברקן כפי שהוא.  

  מה שנהדר לטעמי אצל מקדרמיד הוא שלמרות כתיבתו המבוסמת הוא אינו מטיף לשכרוּת אלא להגעה למצב הכרתי ייחודי של שכרוֹן מן החיים ומן הקיוּם, לא מצב מאני, לגמרי לא דפרסיבי, לא באכחי ברובו ואף לא אפוליני למצער, אלא מצב המתבטא במשיית ההכרה מעם מדווי-הזמן והתבוננות מטפיסית בעקרונות האוניברסליים של מחשבת האדם. אזיי סמלים לאומיים אולי אף לאומניים מתבארים ומתבהרים לאור התבונה והופכים למעין מבעים של נפש האדם, כאשר הנפש הפרטית מתקשרת עם הברקן שהוא כעין נפש כללית (נפש העולם), רוח הקודש, ואפשר גם כעין תואר המחשבה של העצם השׂפינוזי (שׂפינוזה גופו הלא קשר בפרק החמישה עשר של הטרקטט התיאולוגי- מדיני בין רוח הקודש הנוצרית ובין תואר המחשבה או לכל הפחות, רמז על הייתכנות הזאת). החוויה המוצעת על ידי מקדרמיד לפיה האדם הסמוך על שולחן הפאב אצל כוסיות ויסקי וספלי בירה עשוי להגיע בקרבת חבריו השותים, לכדי מדיטציה והתבוננות מטפיסית של היחיד, בטבעה של רוח האדם ושל רוח העולם, יש בה מהלך מפתיע מאוד. חשובה בעיניי מאוד הדגשתו לפיה מתוך מציאת ערך העצמי ניתן לראות את ערכם גם של קרוּבִים וגִילְסֵנְקַארִים, כלומר של בני אדם אחרים, ומתוך מעלה אתית זו להגיע לידי התבוננות מטפיסית בברקן וצפייה בו כפי שהוא.       

לרשימה שתוּיה אחרת, ראוּ כאן 

 

 

 

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »