Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘The Smiths’

**

על אלבומם האחרון של הסמית'ס ועל ספרו השלישי, המהגרים, של וו.ג. זבאלד

 *

1

*

   בשלהי קיץ 1987 הגיע ארצה אלבומם האחרון של הסמית'ס Strangeways Here We Come , אלבום שהיה שירת הברבור של אחד ההרכבים שהשפיעו במיוחד על נעוריי המוקדמים.  סטריינג'וויס, מילולית: דרכים מוזרות, היה כפי שקלטתי אז היה מוסד לטיפול בחולי נפש במנצ'סטר, עירם של מוריסי  וג'וני מאר . הייתי בפתחהּ של כתה ט'. שנה קשה במיוחד עברה עליי. באותו חופש גדול אבדתי חבר ילדות, חבר לנגינה בפסנתר בארבע-ידיים, שנפטר על שולחן הניתוחים (ניתוח שגרתי); מאוחר יותר, קיבלתי בשורה נוספת על פטירת בלא עת של שכנה לשעבר, שבשנים מוקדמות של חיי, בשל אילו נסיבות, ביליתי את רוב ימיי בביתהּ יחד עם בּתהּ, שהיתה חברת ילדות יחידה במינהּ. לקח עוד הרבה שנים קדימה ופגישה מחודשת מאוחרת (עשרים וכמה שנים) שלי ושל הבת בכדי שאבין שבעצם תמיד היינו אחים, ושאנחנו חולקים אייכשהו, כמה וכמה זכרונות ראשונים-תשתיתיים של העולם, ושאימהּ, בעצם,  היתה לי בעצם סוג של דמות-אם, כמה בלתי סביר שזה נשמע. כששמעתי את בשורת פטירתהּ מן המרחק אני זוכר שנכנסתי לחדרי, בבית הוריי, שמעתי את The-Death-of-a-Disco-Dancer   והבנתי לתמיד שאת האהבה, השלום וההרמוניה כנראה אחווה רק בעולם הבא, אם יש כזה. שנים אחר כך, יותר מעשור, לא הצלחתי לשוב ולבכות. לא משנה כמה עצוב או שמח היה.

*

*

2

 

   ווינפרד גיאורג מקסימיליאן זבאלד (2001-1944) מתאר בנובלה 'מקס פרבר', החותמת את ספרו, המהגרים , את הגירתו מגרמניה למנצ'סטר, אנגליה בשנת 1966. מפגש מטרים לפגישתו הרת-הגורל עם מקס פרבר, הוא התקלוּת בילד ובבובת הסמרטוטים שלו במנצ'סטר, על יד בית הכלא סטריינג'ווייס, שאינו בית מרפא לחולי נפש כפי שחשבתי בנערותי אלא בית כלא (מוסד ענישה) גדול שבוצעו בו כ- 63 הוצאות להורג; סטריינג'וויס שכן לצד שכונת היהודים של מנצ'סטר לשעבר. כך כתב זבאלד בספרו:

*

בהדרגה הגעתי בטיולי יום ראשון שלי אל מעבר למרכז העיר לאזורים הצמודים אליו, למשל לרובע היהודי  לשעבר ששכן סביב כלא סטריינג'וֵיס, בעל צורת הכוכב, שמאחורי תחנת ויקטוריה. רובע זה שהיה, עד לתקופת בין המלחמות ובמהלכה, מרכז הקהילה היהודית הגדולה של מנצ'סטר, נעזב על ידי תושביו שעזבו לפרוורים ומאז הרס אותו המנהל העירוני עד היסוד. רק בשורת בתים אחת נותרה על כנה, ודרך חלונותיה ודלתותיה הרוסים נושבת הרוח, מצאתי סימן  לכך, שבאמת היה פה פעם מישהו, את השלט הניתן עדיין לפיענוח של משרד עורכי דין עם השמות שנשמעו לי אגדיים: גליקמן, גרונוולד וגוטגטרוי. גם ברבעים ארדוויק, ברונסוויק,  אול סיינטס,  היוּם, ואיינג'ל פילדס, שגבלו במרכז העיר מדרום, הרסו הרשויות את משכנות הפועלים מייל מרובע אחר מייל מרובע, כך שלאחר סילוק חורבות הבתים, הותירו רק את דוגמת השתי וערב של הרחובות להעיד על כך, שפעם חיו פה אלפי אנשים את חייהם. כאשר ירד הלילה על שדות נרחבים אלה, שביני ובין עצמי כיניתים שדרות האֶליסיון, החלו להבהב במקומות שונים מדורות קטנות, שסביבן עמדו וקיפצו ילדים כצלליות חמקמקות. בכלל באדמות הקירחות, שהשתרעו סביב מרכז העיר כמו חלקלקה, פגשת תמיד רק ילדים, ששוטטו שם בקבוצות קטנות או לבדם, כאילו היתה להם פעם דירה במקום כלשהו.  זכור לי גם שפעם באחר צהריים של נובמבר, כשהערפל הלבן כבר החל לעלות מן הקרקע, בהצטלבות רחובות בלב הישימון של איינג'ל פילדס, נתקלתי בנער קטון שהחזיק בעגלה קטנה דמות עשויה מבגדים ישנים מלאה בסמרטוטים וביקש ממני, כלומר מהאדם היחיד שעבר בסביבה זו, פֵּנִי עבור חברו האִלֵּם.    

[וו.ג. זבאלד, המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, בעריכת מרים דינור, אחרית דבר: סוזן זונטאג, תרגום אחרית דבר: עדה פלדור, הוצאת כתר: ירושלים 2002, עמ' 151-150]

*  

על אף שנהיר הוא כי זבאלד מתאר נוף עירוני-קונקרטי, כתמיד דומה כאילו הוא חותר לדובב איזו מציאות פנימית, המתרוצצת בנפשו, כציפור הנושכת את זנבהּ: הרובע היהודי, הכלא בצורת הכוכב, העשוי להעלות בתודעת הקורא את הטלאי הצהוב, ההרס. באנגליה נתגלו לראשונה לזבאלד מימדי החורבן של יהודי-אירופה בשנות מלחמת העולם השנייה; גילוי שזעזע עליו את עולמו. כל נוף אירופאי אצלו מכיל באופן שהוא את זכר החורבן. בדומה למקובל הצפון אפריקאי שמעון אבן לביא (המאה השש עשרה), הכותב בפירושו על ס' הזוהר, כתם פז , כי עבירת רצח (כל רצח) יוצרת בראש ובראשונה, שבר מטפיסי, קלקול בהויה, שאינו ניתן יותר לתיקון או לאיחוי; כל נוף אירופאי אצל זבאלד כולל בתוכו זעקות מעוּנים, גוססים. איו מנוס לעתים, כאשר מהרהרים בלהקות חיות-הבר המופיעות מדי פעם, בתדירות רבה, בספריו, כי גם הן מבטאות איזה זכר לנדודי היהודים והגירותיהם, או לריכוזם ושליחתם למוות במזרח.

    רלף וולדו אמרסון, הפילוסוף המטפיסי האמריקני, כתב אי-בזה, כי 'האדם הוא אל בחורבותיו'. כאן זבאלד הצעיר, פוסע בין חורבות, בין בתים נטושים, הרוסים, אותן הוא מכנסה 'שדרות האליסיון', דומני כי על שמם של עיצורים הנכתבים בשפה ונשמטים בהטייתן ובהוספת-סופיות, הבאות על פניהם, כך שמשהו מזכרם עוד נישא במצלול המילה, אבל בכתיבה אין להם שריד ופליט.  הערים ממשיכות לחיות את חייהן, על אף הזוועה והחורבן, הנישאים בתוכן. אי שם בחשכה נדלקות מדורות יחידות, המנקדות את השדירות, וממלאות אותן חיים. אלו ילדים משוטטים, ילדי-פועלים ככל הנראה. באחד מטיוליו נתקל זבאלד בילד משחק בעגלה ובה בובת סמרטוטים. הילד מבקש מזבלאד פני, מתת-נדבה לחברו האלֵּם. כך הם חיבוריו של זבאלד, גיבוריו המתים, או המצויים תמיד בדרכם אל מותם. המדבר/המחבר פונה בדבריו אל הקוראים, כמו מבקש אותם, לעורר את הכרתם, לזכור אורות חולפים, מדורות דולקות בתוך החושך, את שהיו ואינם.

*

3

*

   בשנת 1966, עת שוטט זבאלד ברובע היהודי על יד סטריינג'ווייס, ובאותו נובמבר על יד איינג'ל פילדס, היה מוריסי סולנהּ של הסמית'ס בן 7 לערך (נולד 1959), אני חושב לעצמי, ולרגע אחד ממושך רואה את תמונתו של מוריסי הילד מחזיק עגלה בעגלה קטנה, בהּ יש דמות עשויה סמרטוטים. זבאלד מביט בילד השואל. הוא מתרחק והולך.ילד מוזר, מגושם, דיבור מגומגם-מבויש, דמיון פורה מדיי, מאחד השיכונים הכעורים של מנצ'סטר.  זבאלד לא מצליח להסיר את התמונה מעם לוח ליבו. ארובות קודרות של מפעלים מכתימות את שמי הערב.

*

4

*

   ברשימתי 'ברכבת בין וירצבורג לפרנקפורט, במקום שאין לו שם' כתבתי על חוויית פיצול האני בין ז'ק אוסטרליץ הילד, זבלאד המאזין, והילד — אותו ילד שנפטר במהלך הנסיעה ברכבת הילדים אל אנגליה, ושנטמן בתא- המזוודות עד התחנה הסופית. גם כאן, מספר זבאלד על שני ילדים, האחד קשה-יום, האחר, ילד-סמרטוטים דומם, שהילד החי מבקש להנפיש, כאילו יש בו חיים וממש. חוויית הפיצול אצל זבאלד שבה ונשנית גם בין סיפורי המהגרים, קוזמו סולומון, מאמץ את משרתו אמברוז אלדוורת לאח (באחד מתחנותיהם במסעם במזרח הוא רושם אותם במלון כ-'האחים סלומון'); שניהם—סופם דומה; אלא שהאח הממשיך לחיות אינו יכול לשאת את החיים ללא האח המת, את הגעגוע, הנהיה שאין לה קצה. דעתו הולכת ונחלשת, ולבסוף הוא מבכר כנראה התאבדות איטית באמצעות טיפול אינטנסיבי בנזעי חשמל במוסד פסיכיאטרי. בנובלה 'פאול ברייטר', חברתו-אהובתו של הגיבור שנספתה בטרזיינשטאט, הלן הולנדר, היא 'מים עמוקים למדיי שבם השתקף פאול ברצון' (עמ' 52). גיבורי המהגרים, כמו ז'ק אוסטרליץ, מדובבים עולם נאלם, כאשר הם עצמם כבר מצויים בתנועה שאין ממנה חזרה אל עבר המוות.זבאלד המתבונן-מאזין, שנפשו קשורה בנפשם, אנוס בכל פעם להיפרד, בהתרחקם, בהלכם אל השאול.

   מסתורין נוספים, הילד הדרוויש בו נתקלים אלדוורת וסלומון בשהותם בקונסטנטינופול, המקביל מבחינת קיסמו ומסתוריותו לילד המטייל במנצ'סטר בלוויית עגלת הסמרטוטים; איש הפרפר השב ומופיע גם בנובלה 'אמברוז אלדוורת' וגם ב-'מקס פרבר'. העולם כולו הוא תיבת תהודה, דמויות מתהדהדות בדמויות, ודומה כי הכאב  החרדה וההרס, רק מכפילים בסוג של טור הנדסי את ההשתקפויות, ההדהודים והקולות, הצצים מכל מקום, מכל פנים, ומכל נוף, ולא ניתן עוד לכבוש אותם, או להניח להם לנפשם.

*

5

*

14.12.2001 על כביש בסמוך לנוריץ'. הפקד האחראי על זירת התאונה הקטלנית נכנס בסיום סקירת האירוע אל רכבו. מרצה באוניברסיטה לספרוּת, כך נאמר לו, ממוצא גרמני. בתוֹ פונתה לבית החולים הקרוב. היא תהיה בסדר. כאב ראש חולף, סחרחורת, בחילה שתמיד מתלווה אצלו למראה המתים, הריח הבלתי נסבל של בנזין ושל דם. ברכב על הכביש הראשי חזרה למטה, הוא מזמזם לעצמו, בכדי להשיב את רוחו את There's a Light that never goes out, שיר של נעוריו. ואז מגיע הפזמון החוזר, והוא מאט ומעמעם מלותיו, כמהסה עצמו. כאב חודר מפלח באזור הלב על מי שלא הכיר ולא יכיר כבר לעולם. תמונתו במכונית הרסוקה-העשינה תמשיך עוד ללוותו, משך רב, כאילו היתה איזו התגלמות פנימית, של נפשו שלו. הידיעה הזאת המעוורת כי ישנם דברים שבמהותם יישארו תמיד שבורים, סדוקים, בלתי מתוקנים. והאור שאינו שוכך, ימשיך להאיר גם דרכם.

*

בתמונה למעלה: כלא Strangeways, מנצ'סטר, אנגליה.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

  

נכתב בעקבות הידיעה על הרצח בבר-נוער בתל-אביב. לזכרם של ניר כ"ץ וליז טרבושי ז"ל .

 

1

 

בין השנים 1928-1919 למד לורקה במדריד ספרוּת ושם התגורר ברֶסִידֶנְסִיַה (מעונות סטונטים יוקרתיים)  יחד עם סלואדור דאלי, לואיס בונואל ואמיליו פראדוס.  בראיון טלפוני שנערך בשנת 1928 סיפר לורקה, המשורר הצעיר, את סיפור- המעשה הבא:

 

שאלה: אומרים שאפשר לכתוב ספר על הרפתקאותיך בבית הספר ב'רסידנסיה'. איזו מהן נראית לך המשעשעת ביותר?

 

תשובה: זו של "סוכה במדבר" יום אחד נשארנו בלי כסף דאלי ואני. כמו בימים רבים אחרים. הקמנו בחדרנו ב"רסידנסיה" מדבר. עם סוכה ומלאך נהדר (חצובה מצולמת, ראש מלאך וכנפיים מצווארונים מעומלנים). פתחנו את החלון ובקשנו סיוע מאנשים. מאחר שהיינו אבודים במדבר. יומיים מבלי להתגלח, מבלי לצאת מן החדר. מחצית מדריד עברה במצעד על פני הסוכה שלנו.  

[פדריקו גרסיה לורקה, מתוך: 'מסלול של צעיר ספרדי', חלום וברונזה: גרסיה לורקה משורר, מבחר, עריכה תרגום והערות רנה ליטווין,  הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 2001, עמ' 242-241]

 

  מעבר לפליאה המתחדשת בכל פעם על חברותם המוקדמת של דאלי ושל לורקה, ומעבר לכך ששנה אחר כך כאשר לורקה עזב לניו-יורק וכתב שם את מחזור השירים משורר בניו יורק ביימו דאלי ובונואל את סרטם הסוריאליסטי, כלב אנדלוסי (שניהם במהלך שנת 1929), האסוציאציה המיידית שיש לי מקריאת פרטי "סוכה במדבר" היא מסעם של בני ישראל במדבר סיני. אפשר אולי שמשה רבנו היה מיצגן, שנתקע בבית הספר ללא כסף, ולכן הוליך כמה חברים במדבר מדומה עם סוכות ומשכן ומלאך נהדר. עם הזמן הצטרפו רבים לאטרקציה. ארבעים שנה בלי להתגלח. עם עלילה שהולכת והופכת יותר יותר פנטסטית. אפשר שהמרגלים כלל לא הוציאו את דיבת הארץ, הם פשוט יצאו החוצה מן המדבר וגילו שאין זה אלא מיצג ענק, בועת מציאות פוקעת. אפשר שקורח ועדתו רק יצאו אל מאחורי הקלעים ולא נבלעו במעמקי האדמה. אפשר שחיל פרעה נעלם בין גלי  ניירות פרגמנט תכלכלים מרשרשים מקשקשים, ושהעמלקים היו קטני אמונה שלא הסכימו לקחת חלק במתרחש, ניסו להמריד את המשתתפים, ולהניאם מלהשתתף במיצג התיאטרלי המופרך, שיש בו מן הבטלה, שאין לה תכלית.

   אסוציאציה נוספת: סוכת אבלים בלב המדבר. בשלהי מסכת תענית מן התלמוד הירושלמי מובאת אגדה לפיה בני ישראל היו חופרים כל שנה בשנה בימי אב, כחמישה עשרה אלף קברים, ובכל עת שנה בשנה היו מתים באלפיהם ונקברים בקברים שחפרו לעצמם במדבר, עד תום כל דור יוצאי מצריים. הואיל והפסיקו למוּת בט"ו באב, ליל שבו הלבנה במילואה ובוהקת, נקבע היום הזה כיום שמחה לדורות. ברם, דומני כי בכל שמחה שכזאת היה גם מטעם האבל. אמנם חדלו למוּת, אך המדבר נשא שישים רבוא קברים, שנחפרו תוך ארבעים שנה לערך:

  

אֵיךְ סָפְדָה אָז הַתִּנְשֶמֶת!

אַי, אֵיךְ הָיְתָה מִתְאּבֶּלֶת!

יָד בְּיָד, בִּשְמֵי הַלַּיְלָה

הַלְּבָנָה הוֹלִיכָה יֶלֶד

 

וּבְמַפָּחָהּ קוֹל שֶבֶר

צוֹֹעֲנִים בּבְכִי קוֹרֵעֵ

הָרוּחַ אָבֵל, אָבֵל לוֹ

הָרוּחַ גְּנִיחוֹת זוֹרֵע

                        (שם,שם, 'הבלדה על הלבנה, הלבנה', תרגמה: רנה ליטווין, עמ' 118)

 

 

2

 

בשנת 1921 בעת שהותו ב"רסידנסיה" כתב לורקה את הדברים הבאים לידידו הטוב, המוסיקלוג ומבקר הספרות, איש מדריד, אדולפו סלסר, אשר זמן קצר קודם לכן סקר, באופן מחמיא וביקורתי כאחד, את ספרו הראשון לורקה ספר השירים (1920).

 

אני עובד קשה על תיאטרון הבובאלות. אני שואל את כולם עליו ומספרים לי המון פרטים מקסימים. הבובות כבר נעלמו מן הערים האלה, אבל הדברים שהזקנים זוכרים עדיין הם מפולפלים ביותר, והיו משכיבים אותך מרוב צחוק. תתאר לעצמך רק תמונה אחת, שבה הסנדלר, קוֹרִיטוֹ מן הנמל, רוצה למדוד זוג מגפיים לעלמה רוֹסִיטַה, והיא אינה רוצה, כי היא פוחדת מכּרִיסְטוֹבָל, אבל קוריטו ערמומי מאוד, והוא משדל אותה בכך שהוא שר את השיר הזה באזניה:

 

רוֹסִיטָה לוּ הִסְכַּמְתְ

שִמְלָתֵך לְהַגְבִּיהַ

מִי יוֹדֶעַ לְאָן

הָיִיתִי מַגִיעַ!

 

לפי מנגינה וולגארית להחריד; אבל כריסטובאל מגיע ומחסל אותו בשתי חבטות אַלָּה! בכל פעם שהרקולס הקנאי הזה גומר עם הקורבנות שלו הוא אומר 'אחת-שתיים-שלום– עוּף לתהוֹם!',  ושומעים רעש תופים מחריש אזניים במעמקי הבמה.

נכון שזה משעשע? […]  

כתוב לי בהקדם האפשרי, כי אתה כבר יודע כמה שמחה גורמים לי המכתבים שלך, ואתה יודע שאני אוהב אותך בכל לבי,

            פדריקו […]

[שם,שם, עמ' 58-57]

 

  מחזה הבובות על דון כריסטובאל והעלמה רוסיטה אכן נכתב והועלה. חשוב להזכיר, כי כריסטובל אינו אלא גלגולו הספרדי- עממני של בובתו של פאנץ', זורע האימים, הצלע הזכרית של מופע תיאטרון הבובות פאנץ' וג'ודי, שהתגלגלה בחוצות אירופה  כשלוש מאות שנים ויותר, ונתנה דרור להומור גרדומים על מרירת ההיסטוריה (ראו על כך באריכות ברשימתי פאנץ' וגודי והאוגר האניגמטי ). פאנץ' רוצח את כל העומד בדרכו; גם ממלאך המוות הוא נפטר בקוראו 'הוּנזה! הוּנזה!' ואת ילדו המשותף עם ג'ודי הוא משליך לאחר גוו מעבר לחלון. פאנץ'/כריסטובל אינו רק מגלם יסוד אנארכי אלא לדעתי בעד דמותו ניסו הבובונאים לשקף את נתיב הדמים של ההיסטוריה שאינו פוסח על עם או קבוצה אנושית כלשהי, ואינו מותיר ולו אדם אחד, שווה נפש, מחוץ למעגלי האלימות המתחדשים ובאים. אותו מלאך אפל של היסטוריה המנחית את חבטות האלה הקטלניות בקראו: 'אחת-שתיים-שלום, עוּף לתהום!'. עת שומעים רעש תופים בוקע ממעמקי הבמה משל היו מעמקי האדמה או איזו כתת יורים המכוונת את הרובים עבר הנדון. זה משעשע, אולי עלי במה, כסוג של הומור גרדומים, כאשר איש אינו נפגע. זה מפסיק להיות משעשע איך כשבוקר אחד (מרחוק ניתן לשמוע אולי איך חרישי-מבכה הנהר העמוק של סיביליה) נגרר בנם של פדריקו גרסיה רודריגז וויסנטה אשתו, אנשי גרנדה, איזה משורר ואיש תיאטרון צעיר, שכוחו היצירתי, כל שכן חייו, עוד לפניו, על ידי מיליציה חמושה להיירות למוות בשל נטייתו המינית. זה אומלל ומדאיב כי בתל אביב 73 שנים אחר כך, עוד יורים כך, ומתוך אותן סיבות ממש.

   אביא לסיום שיר של שכבר הבאתי כאן בעבר באחד הפוסטים, ולפתע התכתב לי עם הדברים שהבאתי כאן, כל שכן עם גורלו של פ"ג לורקה:    

 

כּאן  

מקץ שנים רבות כל-כך ומלחמה אחת,

הכל כשהיה.

 

בקול יין- השרף של התאריכים

לוח הזמנים נשאר כשהיה, החיבוקים היגעים

ממשיכים להגיע מאוּחר

והחיים נעצבים

כשִפְעת ערפל חפונה בכפות הידיים.

 

אותן עיניים שלנו

מיחלות להתלות באלף תשע-מאות

ושבע עשרה, לבבות במקומם.

אתה רואה, רק להגיד לך

שהחיים אפשריים, שהם ממתינים לי

כמו פצע פתוח שעודו שותת

ומגיח מבעד לאותן ספרות,

לרסק את הבדידות, לצאת לרחוב

ולסדר את התאריכים במקומם.

 

היום לא יעיב על צל זה

ענף סגליות

שכה נעים להניחו בערפל

עם בת-קול-הגויות שלא תחדל

ודִמעה מוזרה זוֹ

שאנו מכנים היסטוריה. 

(לואיס גרסייה מונטרוֹ, 'לפדריקו, עם סיגליות III' , שיעורים באינטימיוּת, בחר, תרגם מספרדית הוסיף אחרית דבר שלמה אביוּ, הוצאת קשב לשירה: תל-אביב 2006, עמ'  31-30)

 

על פדריקו גרסיה לורקה כתבתי גם כאן 

 

The Smiths: There is a light that never goes out (1985)

 

בתמונה למעלה: Francisco de Goya, El Tres de Mayo 1808, Oil on Canvas 1814

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »

   

שחר שילוח, שכנתי לכתיבה כאן, שכנתי, באתר הירוק שלהּ, 'רב פעמית', הביעה בפני בכתב את תמיהתה על כך שאינני נוקט כלפי עצמי את מטבע הלשון 'יפה נפש' אשר יש החולקים אותו לזולת כברכה וכקילוס, ויש החולקים אותן לזולת בכדי להשימם ללעג ולקלס. שחר כתבה את הדברים הבאים:

*

למה לא להיות יפה נפש? למה המונח הזה הפך לגנאי, מן עלבון כזה,שבדרך כלל מוטח מימין לשמאל? אם יפה נפש זה אדם רודף שלום שמכיר בזכותו של האחר לחיים ולביטחון, אז אתה יכול להיות כזה בלי להתנצל.

*

על דבריה הנכוחים של שחר הִשבתי בזו הלשון:

*

תודה על הדברים. אין כל רע בלהיות יפה/יפת נפש אם את חשה כך. אני לא רואה בעצמי יופי נפשי, הלוואי שהייתי יודע מהי נפש יפה. מעדיף באופן אישי לכוון שיהיה לי לב טוב וקשוב לסובבי. לא יודע אם אני תמיד מצליח. אה, ולשמור על הכרה פעילה. וחוץ מזה אם אצטט את רונה קינן  (אני כלל לא ציני עכשיו) 'גם אני רוצה לחיות נכון'. אבל איכשהו, על הדרך, אני כבר קצת סקפטי ביחס לשלווה הגדולה שתיפול עליי בסוף היום.

*

יכולתי גם לצטט או להמהם ברקע הדברים את Creep של Radiohead או מבחר משירי ה- Smiths (האחרונים ליוו אותי בשנות ההתבגרות שלי). Tom Waits היטיב לתאר את התופעה כשתיאר את ה- Black Market Baby שלו (מן האלבום Mule Variations, 1999) במלים: 'She is a diamond who wants to stay coal' (='היא יהלום הרוצה להישאר פחם'). להשגתי, זוהי תחושה המלווה את האדם מהיווסדו דרך תחנות שונות בחייו. יותר נכון, ישנם בני אדם אשר משעה שבאו אל העולם הזה חשו בו בבית: בטוחים, מוגנים, יודעים מה הם רוצים ומה טוב עבורם ועבור סובביהם. הם יידעו לתעל את עצמם להשגת שפע חומרי ואולי אף רוחני בעולם הזה. ישנם גם אחרים. אלו שמשהו בתחושותיהם הפנימיות או בפרטים ביוגרפיים (חוויות שהתנסו בהם) הותיר אותם מעט מאחור, חשים חשופים ומאויימים בהוויה, רועדים לפעמים מקור. יותר מכונסים בעצמם. אוהבים את האנושות בצורה עשירה אבל תמיד קצת מרחוק. חשים את הדיסהרמוניה, את אי-שיווי המשקל שבהויה. חשים, כמו גולים מהוויה אחרת, התבועה בליבם,  נעים בעולם הזה בלווית המוני סימני שאלה מהוססים, מתגעגעים-נוהים עד כלות למשהו, שנוכחותו קיימת בהכרתם אבל ממשותו נעדרת.

   לא משנה כמה פעמים אעמוד מול קהל ואקבל תגובות חמות ומקבלות תמיד ישאר בי איזה אינסטינקט פנימי של הסתתרות מאור, שאיני ראוי וגם איני כדאי, יותר מאף אחד/ת אחר. שלמרות שהקמתי משפחה ואני מאושר בחברת אשתי וילדיי, טרם מצאתי את מקומי תחת השמש, ואני מודה בכל יום לאשתי, המכירה את התחושות האלה היטב גם את התבטאותן, ומוכנה לחלוק עימי חיים משותפים. כשנתקלתי לראשונה באלבום של ניק דרייק (1974-1948) בשנת 1995, רכשתיו בלי ששמעתי מתוכו דבר. פשט הבטתי בעיניו של הבחור הצעיר על העטיפה וזהיתי אצלו את אותה ההבעה, ואת אותה התחושה, שאמנם מנוסחת באופן חד בשירו Fruit Tree במלים: 'Lost in the womb of an everlasting night/ You find that darkness can bring the brightest light'.  

   למושג הנפש היפה (eineschōneSeele) שמור היה מקום נכבד בכתבי הרומנטיקה הגרמנית של במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. אני משוכנע אגב, שכאשר כתב לורד ביירון את שירו הקלאסי, She-walks-in beauty'' הוא כוון לא לאהובה בלבד כי אם לנפשו.  הפילוסוף הגרמני פרידריך הֵגֶל תאר את 'הנפש היפה' כנפשו של ישו שבקשה להמלט ממשכנו של האל, על אף שעתידה היתה ליפול קרבן לאלימות האנושית. ולעומת זאת תיאר אותה כנפש שאינה יכולה לשאת את העולם הזה ולכן מתכנסת בעצמה בסוליפסיזם הדן אותו לטירוף ולמוות.

 

    אפלטון כמובן זהה את היופי כאחד מן המידות הטובות של היופי. בכדיי להשיג את האידיאות האדם צריך להיות נכון במעלה המוסרית המבטאת את הטוב והיפה. מתוך הזיכוך העצמי וההתבוננות הנפשית בעצמה ובעולם היא עשויה להגיע לידי ראייה פנימית של הדברים, אלי כדיי חזוּת האידיאה.

   אני עוסק בפילוסופיה אפלטונית ונאופלטונית ייוונית, נוצרית, מוסלמית ויהודית (אם כפילוסופיה ערבית ואם כפילוסופיה שנתחברה במרחבים הביזנטיניים והלטיניים) כבר שנים ארוכות. למדתי, שמעתי, התבוננתי גם חוויתי, ובכל זאת גם כסוג של תלמיד אפלטוני איני מבין את יפי הנפש האנושית שנחלקה בי. אני רואה אותה באחרים, בכל הדברים האחרים, אבל נדמה לי שעם כל אהבתי עדיין אני מתבונן ביופי הזה מרחוק, כרחוק הפחם מן היהלום. כפי שטענתי, ישנם הנולדים בטוחים בכל אשר הם עושים, מודיעים בקול חגיגי מהם תכניותיהם ומדוע הם יגשימו את כל היעדים שיציבו לעצמם. מדוע איש לא יבלום אותם, ומדוע האחרים פחותים חיוורים, מלמלנים או 'לא אותנטיים' (כאן שאלתי את השמוש ההיידגריאני). כאשר אני צועד ולמולי מוטל לו ליל ארוך אין אמונה מיוחדת שממלאת את לבי, גם לא ודאות. יותר מאשר אני הולך לאורו הנוגה של הירח המלא, אני פוסע חרש לאורו של סימן שאלה מטפיסי ונהייה למה שאינו נמצא או שכלל אינו קיים.  

 

בתמונה למעלה: Nick Drake, 1967

© 2009 שוֹעי רז

Read Full Post »