Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘Tindersticks’

Lomnitz

*

   היצירה הזו, חסרת השם, של האמנית סמדר לוֹמניץ, החלה לדובב בי איזה יסוד-פנימי, שקשה להשתיק.

אני מניח שכל מי שהורחק אי פעם מביתו, אפשר כמה פעמים, לעולם לא יחוש שוב בּית במקום שבעבר נוֹדָע בָּשם בּית. אני מניח שאין דומה החווה את החוויה למי שרק מתאר אותהּ בעיני רוחו. על כל פנים הטכניקה המעורבת בה נקטה לוֹמניץ, שבהּ נדמית העבודה כאילו היא הולכת ומתקמטת-ונפרמת, חשופה לפגעי הזמן; מעלה באופן חד את העובדה, המבעיתה כשלעצמהּ, כי זכרונות מסוימים, הולכים עימנו, מזדקנים עימנוּ; נוכחותם בנוּ לפעמים קיימת עוד יותר מאיתנוּ. לא רק שאיני מסוגל להסיר זכרונות מסוימים או להדחיקם; לפעמים דומה עלי כי אותו ילד ונער שהייתי לפנים, נוכח ביותר, למצער מצוי בכל רגע בתודעתי, בכל הדברים שאני עושה ופועל, בכל הדברים שאני אומר, אפילו בכל הדברים שאני נמנע מהם בעקביות. אני רוצה להאמין כי לוּ הייתי פוגש את הנער שהייתי, הייתי רוצה להיות חבר שלו; הייתי רוצה לגרום לו באמת ובתמים להאמין שאם ימשיך בחייו עוד ימצא אנשים שיאהבו אותו פשוט משום עצם הֱיוֹתוֹ , שייגרמו לו לחוש יותר רצוי, פחות עזוב, פחות כמשקולת בלתי-נסבלת על צוואר הוריו, שצריך להסס לפני כל מילה שהוא מוציא מהפה, שמא גמגומו יעצבן מישהו. הייתי רוצה להבהיר לו ובזמן, שהדור שמעליו טועה. הוא אינו טעות; אף פעם לא היה. לעתים אני מביט בחברות, חברים, שנפל בגורלם לבוא מבתים שבהם יש תחושה של אהבה; של שותפות שאין בהּ חנק; של אחוות אחים. בתים שבהם יש נועם בכך שההורה מחבק אותך, ולא תחושות של כאב שלא מתעמעמות עם הזמן; בתים שבהם אין נער אשר קורא את גזר הדין, הגלגול, והמשפט של קפקא (אחרי שמורתו בכתה ט' שחשה בו איזה זיק כישרון ספרותי שלחה אותו להכיר את קפקא) וחש עד כמה אף-הוא תמיד עומד לפני אצבע מורה, מאשימה, מדירה, מהסה (והאצבע בנקל מצרפת אליה עוד ארבע אחרות לכדי מכּה); בתים בהם לא נזכרים לשמוע לראשונה מה קרה איתך בגיל 16 באיחור של 20-25 שנה, ואז משיבים לך: "היית צריך לספר אז, אתה אף פעם לא דיברתָ מספיק" או במקרה הגרוע יותר: "אתה פנטזיונר"  או "עוד פעם אתה והזכרונות שלך, מדוע אתה כבר לא שוכח ודיי".  אחר כך גם יזכירו את הכביסה המלוכלכת, כאילו שכלל אין מדובר בחייךָ, ובעצמיותךָ. לפרקים, ינסו לפטור זאת בדוק הומור מעושה, "נו, למה לעשות מכל דבר עניין גדול". את רוב חיי הבוגרים הקדשתי לייצור איזו אשליה של סדר: הקמת תא משפחתי, פילוסופיה, דת (יהדוּת), והכל כאוטי ועדיין חסר ודאוּת, עתים ממשוּת. מישהו יכול להבין אדם מבוגר שחוזר בלילה מאוחר מן הדרך, חולף ברחובות מוארים, וחש עדיין מרחק בלתי-מבואר ובלתי-גשיר מכל הבתים המוארים האלה? (עדיין קורה, כנראה לא ייחדול). אני מזמן כבר לא כועס, לא מאשים— זה פג. ברם, עִם הזמן והאבּהוּת, והתחושות הישנוֹת שלא אובדות בזמן, אני רק הולך ונעשה יותר ויותר עצוב. זה בא ביתר חדוּת מאז הקיץ, מאז המלחמה בעזה. אני עדיין מגשש. יש רבים מגששים כמותי. עולם ומלואו מלא באנשים כמוני (סיפורים קשים משלי מצויים בלי-ספק, הרבה יותר מכפי שהייתי רוצה להאמין). איש איש וסיפורו. בתים הרוסים. ילדים מושלכים בעולם. פעם הייתי משוכנע שלא יימצא לי מקום, לא-עכשיו לא-כאן, כבר כמה שנים אני מגשש; קירות ביתי נתפסים בעיניי יותר ויותר כמשהו שעליו ראוי לסמוך. פעם אף הם היו, בכל דירה בהּ דרנו, בלתי נראים או נתפשׂים. מזכרת לכך שבמשך שנים חשתי כי בית הוא דבר שיש לנוּס ממנוּ בכל  עצמי ומאודי. התמונה של לומניץ לדידי היא דימוי חזותי נוקב לאותם שהיו ילדים ומעולם לא זכו למישרין בְּילדוּת, שמתחייכים כל אימת שהם זוכים לראות ילד המאושר בילדוֹתו חולף על פניהם, ובתוכם— גם אם התיישן, והתערפל, והתקמט –  הכאב עדיין נוכח וקיים.

 

פרוייקט ההדסטרט של סמדר לוֹמניץ, נרים סוד מצל (אנאגרם של אותיות שמהּ),

עומד בפני נעילה בעוד ימים מספר.

כדאי לחוש אליו, להתבונן בעבודתיה היטב, ולדאוג שהפרוייקט יגיע כדי חתימה טובה ומוצלחת.

*

*

*
 

בתמונה למעלה: סמדר לוֹמניץ, ללא שם, טכניקה מעורבת (אקריליק, דיו, שיער ונייר, ציפוי לכה) 2014-2013.

Read Full Post »

Vlaminck

*

1

באיזה אירוע השבוע דיברתי עם אחות של ידיד. אחר כך אמרה לי אשתי כי אובחנה באחותו של הידיד מחלה סופנית וכי כנראה נותרה לה עוד שנת חיים אחת. מזועזע למדיי, שאלתי את אשתי אינסטינקטיבית מה שם אמהּ של החולה, משום שמקובל בתפילה לרפואת חולה להזכיר את שם החולה ואת שם האם.

   קשה לי לקבל, בימים כתיקונם, השגחה אלוהית על הפרטים, ודאי לא השגחה על ההיסטוריה. איני משוכנע כי תפילה לשלום האחר אכן מבריאה היא, מעבר לכך שהיא מנכיחה את מצוקת הזולת בהכרה, ואינה מאפשרת להדחיק אותה. אין לי ספק כי בין אם היא מועילה ובין אם לאו היא בחזקת  המידה הטובה, ותפישת ההשגחה שאני כן הולך בה דוגלת בפירוש בכך שמי שבוחר לפעול על דרך המידה הטובה— בחירתו היא גם שכרו וגם גמולו. נזכרתי בשיר החותם את ספרהּ האחרון של זלדה שנבדלו מכל מרחק [הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1984]. שם היא מדברת על כך שכאשר נודע לעובדת בית החולים על רוע מצבהּ, אמרה לה "אתפלל עלייך". השאלה אינה האם התפלה מועילה אם לאו, אלא באיזו מידה החולה אינו נעזב לנפשו, ובאיזו מידה המקיפים אותו, שאינם בני משפחה או קרובים, נכונים לשאת אותו במחשבותיהם ביום-יום, לא לשכוח את מצבו ,ליחל לרפואתו.

   באותה המידה, כך אני רואה את הרפתקת הימים הנוראים (ראש השנה עד יום הכיפורים) כהזדמנות להנכיח את מושג האלוהות בהכרתו של האדם. כלומר, מעבר למיתוס המתוכן היטב על המשפט המזומן באותם ימים לכל באי עולם לחיים או למוות, לשלום או לחרב וכיו"ב,  אני מבכר לראות בימים האלו, סוג של התוויה להתחיל את יחידת הזמן הנוכחית (אם אמנם היא קיימת) בהרהור במושג האלוהות, ובאופן בו אנו חווים אותו; באופן בו הוא נוכח בעולם האדם.  וכך במהירה, מהרהור באלוהות עוברים להרהור באדם.

*

2

*

   המפקח ברלאך, גיבור שתי הנובלות: השופט ותליינו והחשד לפרידריך דירנמט (1990-1921), סובב בידיעה כי אמנם נותרה לו שנת חיים אחת לכל היותר, בעטיו של סרטן חשוך-מרפא. באותה שנה הוא מצליח לפתור שתי פרשות רצח; ללכוד לווייתן-פשע ולפטור את העולם מרופא נאצי שהפך אחר המלחמה לכירורג פרטי מצליח בשווייץ (בזהות בדויה). בשתי הפרשות הוא עומד בשלב כלשהו על סף קפידה טרמינלית של אותו פתיל חיים קצר להפליא שנותר לו. ברלאך המעיד על עצמו שכל ימיו היה כחתול הצד עכברים, כלומר: ממתין בסבלנות עד החשודים ייפלו בפחים שהציב להם, נאלץ בשל קוצר הימים שנותרו לו, לפשוט את הכפפות. המפתח לפתרון שתי הפרשות נסב על כושרו של ברלאך לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות אותן נקט כל ימיו.

   את עמדתו הבסיסית של ברלאך ביחס לפשע מסכם אויבו הפושע רב-המעללים גאסטמן, בהעלאתו זכרון של פגישה גורלית ביניהם בפונדק יהודי בעיר אודסה, ארבעים שנה קודם לכן:

*

"שנה אחת עוד נותרה לך לחיות", המשיך האורח, "ובמשך ארבעים שנה בלשת אחרי בחריצות. זהו סיכומו של החשבון. ועל מה בעצם התווכחנו אז, ברלאך, באותו פונדק מעופש בפרוור טופאנה, אפופי עשן סמיך של סיגריות טורקיות? התיזה שלך היתה, שאי השלימות האנושית, העובדה, שלעולם אין אנו מסוגלים לחזות מראש את מעשיו של הזולת, כלומר שנבצר מאיתנו לקבוע בבטחה כי הוא עתיד לפעול כך או אחרת, ושכמו כן אין בכוחנו לכלול בחישובנו את גורם המקריות, העשוי תמיד להטות את כף המאזניים לכאן או לכאן— שכל אלה גורמים לכך, שרוב הפשעים נידונו בהכרח לצאת לאור השמש. לבצע פשע, טענת, הוא מעשה איוולת. מפני שאי אפשר לשחק בבני אדם כמו במערכת כלים על לוח שחמט. אני, לעומת זאת, העליתי את התיזה, וזאת עליי להודות, יותר למען ההתנצחות לשמה יותר מאשר אמונה של ממש, שדווקא אופיים הסבוך של יחסי אנוש מאפשר לאדם לבצע פשעים שאינם מתגלים לעולם, שמסיבה זו לא זו בלבד שרוב הפושעים לעולם אינו נותן את הדין על מעשיו אלא שפשעיהם, בהיותם מבוצעים בסתר, אינם מזוהים כלל כפשעים.

[פרידריך דירנמט, השופט ותליינו/החשד, תירגמה: עדנה קורנפלד, ספרי שין שין שין: תל אביב 1966, עמ' 46]

*

   גאסטמן טורח ומסביר לברלאך, כי אותה פגישה שכוחה, בסיומה היתה ביניהם התערבות לגבי אופי הפשיעה, הביאה את גאסטמן לבחור בדרך הפשע, זאת על מנת להוכיח כי אמנם אדם יכול להיעשות ארכי-פושע ובכל זאת להימנות על נכבדי שווייץ ועשיריה. זאת ועוד, כפי שהולך ומתחוור לאורך הסיפור, גאסטמן מעולם לא בחל להפעיל אנשים אחרים, בידיעתם ושלא בידיעתם, ככלי שחמט בשירותו. בני האדם לדידו הם בסופו של דבר כלי שרת באמצעותם הוא הוכיח את התיזה שלו: ניתן לפשוע באופן חופשי למדיי, ומבלי שרוב המכריע של בני האדם יזהה את ההשתלשלות בה חוזות עיניו כרצף של פשעים.

   ברלאך, המתוודע לכך שהוא למעשה, במידת-מה, יוצרו של גאסטמן; ייאלץ גם להביא את קריירת הצללים של האיש אל סופהּ. ברם, לשם כך הוא ייאלץ לזנוח את מלכודות העכברים ומארב החתולים, ולפצוח בקריירת שחמט.

   הצדק/פשע שבסופו של דבר אוכף ברלאך מןצא לפועל על ידי אחד הכלים האנושיים אותם מסיע המפקח; פשע/צדק שלא יתגלה ולא ייראה לעין השמש. המהלך המהותי של העלילה כולה, אף הוא מהלך צללים, הוא הרגע בו מתחוור לברלאך כי עליו לנטוש את הערכים ואת העמדות בהן החזיק כל ימיו. ברלאך יודע כי לא יוכל להביא את גאסטמן למשפט ולא יוכל לחשוף אותו כארכי-נבל, כל זמן שלא ישנה את התנהלותו ואת הערכים הנורמטיביים שהינחו את ימיו. הוא אינו יכול להכריע את גאסטמן, היודע לצפות מראש את כל צעדיו, אלא על ידי כך שיניח לכל אותם אוטומטים של מחשבה ומוסר, ויקבל על עצמו את הנחות היסוד של יריבו לגבי העולם וההתנהלות בו, וינסה להביא לראשונה בחייו לצדק, שאינו נראה לאור השמש, מבוצע בסתר, ואינו מזוהה כלל כצדק. המהלך כמובן מטשטש גבולין בין צדק ופשע, טוב ורע. זוהי הפיכת-לב המוצגת כתולדה של אין-ברירה, של מהלך אחרון של אדם גוסס.

   הרגע שלפני מסעו המפתיע של ברלאך מודגש על ידי דירנמט בפסקה הבאה:

*

ואז בא הכאב, הכאב הנורא, המשתולל, המדקר ולוהט בקרביו כשיפוד מלובן, שמש ענק, העולה במעיו, מפילה אותו על הארץ, הופכת אותו לפקעת מפרכסת של אברים אחוזי עווית, מציפה אותו בנחשולי קדחת לוהטת. הזקן, זחל על ארבע, כחיה, והטיל עצמו על הריצפה, התגלגל על השטיח ונשאר לבסוף אי שם בחדרו, בין הכסאות, שרוע אפרקדן, מכוסה זעה קרה, "מהו האדם", גנח חרש, "מהו האדם?"

[שם, עמ' 49]

*

    בקריאה ראשונה נדמית הפסקה הזו בהקשרה כמוסבת על  מסכת ייסוריו הגופניים של ברלאך, החי בצל הסרטן הפורח. בקריאה שניה, אחרי שנודעת התפתחות הסיפור; אלו הם ייסוריו הנפשיים של אדם שנאלץ לנטוש ברגע האחרון את כל הציוויים הפנימיים והגדרים שהשית על המאבק בפשע. זהו הרגע שבו ברלאך נוכח בתהום הפרושה לרגליי האדם— לא תהום הכאב והמוות, אלא בראש ובראשונה, התנסוּת התהום של מי שמבין כי טוב ורע, צדק ועוול הינם מושגים רלטיביים (יחסיים), בלתי מדוייקים, אינם הולמים במובהק את המציאות; לא נהיר האם הם מתקיימים באמת היכנשהו מחוץ לתודעת האדם.

*

*

בתמונה למעלה: Maurice De Vlaminck, Self PortraitOil on Canvas,  Date Unknown

© 2013 שועי רז

Read Full Post »