Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘Zhao Megfu’

*

1

אני קורא כעת את אסופת תרגומי הטאנקות (Tanka מיפנית: שיר קצר, הכולל 31 הברות), בתוך השלג הדק: שירת הזן של דוגן וריוקאן (תרגם מיפנית קלאסית: איתן בולוקן, אחרית דבר מאת יעקב רז, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2011), שניים מגדולי נזירי הזֶן ומשוררי הזֶן בכל הדורות. ככל שאני מנסה לחבב את דוגן (1253-1200), המייסד (למעשה מי שמיסד את תרגול הזאזן ביפן; תלמידו של מורה הסוֹטוֹ-זֶן הסיני, רוּיגִ'ינְג), דומה הוא עליי כרב אורתודוכסי ותיק, ראש ישיבה, מגדולי הדור, המנסה להביא ולקרב את הסוררים והמור(ד)ים אל עולם התורה ואל אולם הישיבה. דוגן כדרכו (למשל בספרו שובוגנזו זוימונקי,  ראה אור בעברית בשם: מבוא לסוטו זן בשנת 2009) הוא נוקשה, דוגמטי,אוטורטיבי; האמת המתגלה דרך התרגול היא אחת, וכל מי שלא מהלכים בה הינם טועים, וטוב שלא להיות חלק בהם או אחד מהמונם, למשל כאן:

רבים הולכים שבי

אחר יפיו של סוס

הדוהר בין צללי שקיעה

אך מעטים הם

המשיגים את הדהרמה

[בתוך השלג הדק: שירת הזן של דוגן וריוקאן, תרגם מיפנית קלאסית: איתן בולוקן, אחרית דבר מאת יעקב רז, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2011]

   דהרמה היא דת או חוק או סדרו האמיתי של בודהה. משמע, דוגן משמיע כאן דברים באשר לרגישותם של רבים (לאו דווקא ההמון) ליפיו של הטבע, לגילויי היופי החולפים הפורחים ונובלים ברחבי היקום, אבל מתוכם, רק מתי-מעט מצליחים להשיג גם את האמת של החוויה הדתית (לדידו). כללו של דבר, נראה כאילו דוגן מעלה על נס את החויה הדתית מעל ומעבר להתבוננות אחוזת-הפליאה בקסמי תבל. מבחינה זאת, הוא יוצר כעין היררכיה בין מעוּלִים. אלו המשיגים את יפיו של הסוס הדוהר בין הצללים, ואלו המעולים מהם— הלוכדים את יפיו של הסוס העולה באש של צללים, אך גם משיגים את החויה הדתית העומדת מעבר למראות החולפים-עוברים עם צללי ערב.

   מה אעשה כי שירת דוגן נוגעת ללבי דווקא כל אימת שהיא נוגעת במראות חולפים, ברישומם הקווי-הרגעי, בתנודה הפנימית החרישית שהם יוצרים בנפש ופחות בחוויה הדתית, ובדרך אותה הוא ביקש להפיץ. הוא נוגע ללבי פחות כאשר הוא כותב על יושבו בבקתת הקש ומשנן: 'נאמוּ אמידה בוטסו' (קריאת שבח רפיטטבית לאל, מילולית: 'כבוד לבודהה אמיטאבה'; משהו שמקביל פחות או יותר לקריאה היהודית בראש התפלה: 'ברכו את ה' המבורך'); או מתחנן כי גם אם לא יזכה להיות כבודהה לפחות לוּ רק יצליח להעביר את כל הברואים לגדה השניה (בה שוררת דרך-האמת, וירחיקם ממקסמי-השווא של הקיוּם, שאין תועלת בם) והוא מחייך את לבי כאשר הוא כותב על הסוס בצללים או מתבונן בפסיון או זמיר, או באור הירח.

2

   ריוקן טאיגוּ ( 1831-1758, בולוקן מתרגם טאיגו: השוטה הגדול, אני מעדיף את התרגום המוכר: שוטה רחב לב) הוא כבר סיפור שונה בתכלית. נזיר זן מתבודד,מסוגף; שליבו נתון לטבע, לעתים החולפות, לאדם, לילדי הכפר הרואים בו חבר-לץ, הבא בכל יום לשחק עימם. ספק אם שיריו המאוחרים היו רואים אור לולא פרסמה אותם תלמידתו-אהובתו (בת זוגו בשנות חייו האחרונות), טֵיישִין. ריוקן הוא משורר גדול של ההתבוננות בתנועה השורה ביקוּם; של ההכרה בפגיעוּתם של הדברים, ובכללהּ בפגיעוּת האנושית, שלעולם מעוררת בליבו אהבה:

 

יום אביב

תחת העצים

שמסביב למקדש

משחק עם הילדים

(עמ'  83)

 

משחק בכדור

עם ילדי הכפר

שלא תשקע שמש

ביום אביב

(עמ' 67)

 

רק התבונן ודע

זו דרכו של עולם –

גם האחרונים להפציע

מבין הפרחים

לא יְוָתְּרוּ

(עמ' 90)

 

אילו רק היה בעולם

אדם אחד

שמבין ללבי

היינו משוחחים כל הלילה

בבקתּתי הרעוּעה

(עמ'  88)

 

תנועה חרישית ואהבת-אדם חרישית מפכות בתוך המבנים המלוליים העדינים שצייר ריוקן. אלו  הן בקתות קש העומדות ברוח ההרים, בקתות קש עומדות שם עדיין ומצפות לטיילים שיבואו לחפש בהן, מן הרוחות ומן השלגים— מקום מנוחה ומקלט.

    ככל שמצאתי לא הזכיר המתרגם, איתן בולוקן, בספרו כי לאסופת תרגומים זו משירת ריוקן קדמה אסופת התרגומים, כּתֹנֶת אחת קערה אחת: שירת הזן של ריוקן (תרגמה לעברית: גבריאלה אלישע, בית הוצאה אלישׂר, ירושלים  1984). אמנם לשבחי המתרגם מחדש ולשבח הוצאת קשב לשירה יש להביא את העובדה כי פרסמו מהדורה דו-לשונית (עברית מול יפנית). עם זאת, דומני כי לגבריאלה אלישע, על אף שלא תרגמה כנראה ישירות מן היפנית, ישנה איזו רגישות פואטית ועברית עשירה יותר ורב רבדית יותר מזאת הנמצאת בתרגומו החדש של בולוקן. היא גם מגישה לקורא העברי מבחר עשיר יותר משירת ריוקן לתקופותיה השונות. כך שישנן תועלות וחסרונות בשתי המהדורות גם יחד, ומוטב לנוע ביניהן, זעיר-פה זעיר-שם, ולקוות כי יימצא מו"ל שידפיס את מהדורת התרגום של אלישע מחדש, כדי שתהיה יותר מצויה ונגישה. כך שגם לאחר פרסומה של האסופה המתורגמת שלפנינו אני מוצא טעם רב לשוב גם אל האנתולוגיה שתרגמה אלישע.

*

לעת ערב, אנא הכנס לבקתתי

נקשיב לשירת החרקים;

אציג אותך גם בפני השדות המסְתָּוִים.

[כתֹנֶת אחת קערה אחת: שירת הזן של ריוקן, תרגמה לעברית: גבריאלה אלישע, בית הוצאה אלישׂר, ירושלים 1984, עמ' 77]

 

   יש להאזין למתווה העולה משירו הקטן הזה של ריוקן, הפורש לפנינו את התהליך שבו אדם הופך אחר לחברו. ראשית, הוא מתיר לו להיכנס לעולמו. אחר כך, ישנו הקשב, הקשב לאדם, הקשב לחרקים, הקשב לעולם ולמכלול תופעותיו. אחר כך ישנה הקירבה שבה האדם מציג את חברו-החדש לחבריו שמכבר, אל הקרובים ללבו (ריוקן חי בבדידות בבקתתו): נופי השדות המֻסתוים, והם חולקים יחדיו את יָפיָם.

   יש בשיר הזה לדידי הרבה יותר מאשר עולה ממנו בקריאה מהירה ללא-שהוּת שברגש ושהוּת-שבמחשבה.התנועה הדקיקה הזאת מהדהדת, האירוע הקטן הזה, של משורר המדמה פגישת-ארעי בבקתתו, משקפת-מהדהדת משהו יסודי מאוד בחיים האנושיים, המשקפים אולי בעצמם, משהו מחיי הטבע בפנימם, משהו בלתי נגלה, הדהודים על גבי הדהודים, זה יותר מתנועה חולפת— נעלמת-נאלמת, ומשהו מהדהודהּ יִוָּתר, רוחש ואינו-חדל, באזני העולם.

בתמונה למעלה: Zhao Megfu (1254-1322), Old Tree and Horses,  An Illustrated Manuscript, Date Unknown

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

*

*

משהחלים גולדר קרב חודש ספטמבר אל סופו, אך מזג האוויר היה נאה עוד יותר מבאמצע הקיץ; שום רוח לא נשבה והאוויר היה שטוף אור, זהוב כדבש [אירן נמירובסקי, הנשף/דוד גולדר, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר: ירושלים 2008, עמ' 137]

נדמה לי שאנחנו עַכְשָו בְּכַוֶּרֶת אוֹר גדולה,ושהיא תוך תוכו של וֶרֶד עצום,יוקד ולוהט [חואן רמון חימנס, פלטרו ואני, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2006, עמ' 34]

*

   שקיעות דבשיות של שלהי ספטמבר ושלהי אלול, ראש השנה אוחז בזנב-השנה הקודמת, צפורים אחוזות נדוֹד, מלאכים נופלים של שלכת; האויר רוחש; עוד אגף בחומה הסינית הדמיונית מוקם; עוד כותל, עוד שנה אחת; יש הרואים בראש השנה יום דין לכל מעשי האנושות ועל כן קורעים ליבם בתפלה על מנת לקרוע את רוע גזר הדין; יש הממליכים עליהם את הקדוש ברוך הוא, בטקס של ייחוד והכתרה, הנמשך בבתי הכנסת עד חצות היום ויותר; ישנם מקובלים ותלמידי מקובלים שבעקבי ס' הזהר (דפוס וילנה, חלק א' דף קי"ד), עומדים בעצם היום לתקן עולם, ועצם תקיעות השופר וכוונותיהם, כך לדידם, מצליחים הם לעורר רחמים גדולים תחת הדינים הנוכחים בעולם (כי על פניו, מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין קיללתו גדולה מחברו), וזוהי המתקת הדין ברחמים גדולים. יש המאחלים בלבם בראש השנה כל טוב לכל אותם דברים האהובים עליהם, כי שמחה היא להיזכר בדברים המעורר בך אהבה ולאחל להם כל טוב באשר יהיו ובאשר יימצאו.

   שכן אחד בהמשך הרחוב תוקע אל מול חלונו בשופר; הוא מתאמן לאורך כל אלול. על גג סמוך מסיבת ריקודים רק החלה; אני מתפלל קרוב אל החלון נוכח הערב הסגול; מעבר לעצים חתול גוחן אל פח אשפה וצולל בתוכו כשולה-פנינים מיומן. אני נהנה מן הסמיכות הקולנית הזאת של כלל הרשמים. מוצא אותה משעשעת. כל אדם צריך הוא לניגון. לאו דווקא לניגון חיצוני של שופר או של מוסיקה אלקטרונית קצבית או של באסים המרעידים את מפתן הלב—אלא לניגון פנימי הולך ומתפתח, הקודם לכל אותן הנחות חיצוניות של שפה, חברה ותרבות לעתים דומה כי קודם הוא לזמן, כמו: מן הנגוּן נלקחנו ואל הנגוּן נשוּב. אני חושב על כל אותם הפעמים שבהם צעדתי בלילה לבדי אם בחבר עיר אם בלב יער, וכל שהיו לי הם השמים המכוכבים מעל וניגון על שפתותיי.

    זהו ניגון חסר תווים, לא אידיאוגראמה (ציור של אידיאה/חזות אידיאה) כי אם פיקטוגראמה (הבהוב תמונה חולף, רישום-קו), כגון מה שמנסה לבטא צלם בתקתוק חולף או ניסה להביע צייר מערות קדמון על קיר מערתו; ניגון המבטא את רישומה הרגעי של נפש, תנודה פנימית, החולפת-עוברת בעולם הזה, ניגון המביע מתוכו את עומק שמחותיה ותוגותיה.

   אני נזכר בראשית שיר של אהרן ליילעס על הנגון הקודם לראשית העולם:

*

בְּרֵאשִית –  הַנִּגּוּן

פְּרִיט-מֵיתָר לֹא-כָּחוֹק, אֵי תֻּזְמַר מֵרָחוֹק

עָמֹק, בַּמַּהוּת –

אֶל-עָל וּמֵעָל לִגְחַל הַשָנִים,

לְאָרְחָן וְקָדְחָן שֶל שָנִים,

לְנוֹפָן וְאֶפְרָן שֶל שָנִים,

הִתְפָּרְשׂוּת זִמְזוּמִית שֶל סְפִּירָלוֹת

בִּמְכוֹנַת זִכָּרוֹן […]

[אהרן לילס, 'השיר', מתוך: בנימין הרשב, אינטרוספקטיביזם בניו-יורק, כולל מבחר משירי א' לילס בתרגום מיידיש, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1997, עמ' 151]

*

   ובינתיים דומני כי ראש השנה עבורי הוא עת פנימית שבה אני מחדש את הנגוּן שלי ומקיימו בכלל הנגוּנים החולפים בעד העולם; אם פעם כתבתי כי העולם הוא תיבת תהודה של כל הקולות שחלפו בו אי פעם, הריי שבראש השנה אני מצרף את קולי לקולם, ויודע כי כל זה יוצר ודאי איזה נגוּן רוֹחף ומורכב (יש לשער כי מדובר במוסיקה א-טונאלית), החוזר אולי אל רגע הבריאה, ואולי חומק עובר אל אותו מיתר סמוי שפרט, או אל רחש-מה שבקע, בתוך החלל הריק, עת אז באין-כל התהווה דבר מה, המכונה בשפתינו יקום או עולם; דבורים מזמזמות ואנשים מזמזמים, ובתווך יש כל כך הרבה זמזומים אחרים, ומתוך כך, נמתק העולם בחיוך, כעין הדבש, וניתן להמשיך לפרוץ בצחוק או בבכי, באמצע הרחוב, גם לאחר שהחוצות נמלאים בכחול כהה של חשכה ויום חדש נולד.

*

שנה טובה ובריאות טובה לכולכן/ם. שנה שנשמע בהּ את בשורת צאתו של גלעד שליט מידי שוביו בשלום; שנה שנתבשר בה על אי גירושם של ילדי מהגרי העבודה ועל הטבת תנאיהם של מהגרי העבודה ובני-משפחותיהם החיים כאן; שנה שבהּ ניתן כבוד לזקננוּ, לחולינוּ ונכֵינוּ ונספק להם כדי מחסורם, סעדם ורפואתם. שנה של צמצום פערים חברתיים וכלכליים. שנה של הגברת יסודות השוויון בין כלל אזרחיה, אזרחיותיה, תושביה ותושבותיה של המדינה. שנת גשמים. שנה שנאיר פנים מעט יותר אלו לאלו. שנה של אופק מדיני והסכם שלום עם הפלסטינים ועם המדינות אשר סביבנוּ. שנת יצירה פוריה והפריה הדדית. שנת קשב וקירבה.

 

בתמונה:  ZhaoMegfu(1254-1325),AutumnColors,AnIllustrated Manuscript

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

 

                                                                                               אֲנִי.

                                                                                               אֵין מֵאָה חֲדָשָה וְלֹא אוֹר חָדִיש,

                                                                                                רָק סוּס כָּחֹל וְשַחַר

[פדריקו גרסיה לורקה, מתוך: 'נוקטורן של החלל II', משורר בניו יורק, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 1999, עמ' 91]

*

איש וסוס ברוח. ציור על גבי כתוב יד מאת הנסיך המשורר הצייר, ZhaoMengfu, בן שושלת יואן (1325-1254). את הרוח אין רואים. לא ניתן לשמוע את גליה הסוערים. רק לחוש בה דרכן של הדמויות הניצבות בערבה, חשופות ומאוימות. אחרי זמן מה ברוח שכזאת, אני חושב, המחשבות הופכות מטורפות. אפשר, כי הקור משנה את זרימת הדם אל המח ועל כן את תהליכי המחשבה הסדורים; בקור גדול, בתנאי רעב נוח לאדם להיקלע את תוך סופה של הזיות.  אפשר כי לרוח חיים משלה, ובעברה בנו היא משנה אותנו לעד, מחייה ומכלה. מי שנשאר אחר שחלפה כבר אינו אותו אדם. אולי לכן עוררו עוברי אורח בהגיעם למקומות יישוב חשד. לאו דווקא מפני זרותם ופניהם השונים מפניהם של בני המקום, אלא משום שנחשבו יודעי-רוח, כלומר: אנשים פראיים, הנעים בדרכים, נתונים לחסדי הרוחות, הגשמים,  רחוקים מן הערים ומן הציביליזציה המגוננת. בבואם, ודאי נצטיירו גם לטובי הלב מבין המיושבים, כדוויים, סחופים ומטורפים.  איני ניצב לצידם של האיש וסוסו באותה ערבה, הרשומה על גבי כתוב היד, ובכל זאת רגלי השמאלית מתחילה לרעוד, בלתי רצונית, מדי הביטי בתמונה.

   האם זהו סיפור התנועה הנעלמה של הרוח (ושל הטבע) בחיינו. של הפרטים הנעלמים הגורמים לנו לצאת מאשליית הערים וזחיחותן. לחוש כי לעולם איננו בטוחים באמת גם אם ישנו מרכול, מרפאה ותחנת דלק מרחק הליכה. הקור, הכאב והמוות מצויים גם שם. אם בעבר ארבו לנו בשלוליות הצל, לצד דרכים, ביערות, מדבריות וביצות. עתה עיניהם מציצות מפתחי המרזבים, מצינורות הפליטה של רכבים חולפים, מבדלי סיגריה על סף המדרכה; מפחים חבוטים של מכונית הרוסה. מיללת המקוננות האדומה של רכבי הפרמדיקים או הכבאים. עננת עשן חולפת, חסרת-מובן, רעידת אדמה בהאיטי, יער אבוד בכרמל, מזכירים לנו שאנו עודינו נתונים לחסדי הרוחות, לשרירותן.

*

*   

   רולאן בארת [מחשבות על הצילום, תרגם לעברית: דוד ניב, בית הוצאה כתר: ירושלים 1993, עמ' 22-21] ., כותב כי לא כל תמונותיו של צלם מוכשר מקסימות אותו. לעתים הוא מחבב אך ורק צלום אחד. למשל, הוא מביא את תמונת התחנה הסופית של כרכרות הסוסים לצלם היהודי-אמריקאי אלפרד סטיגליץ (1946-1864). לדבריו, זוהי תמונתו היחידה של סטיגליץ שהותירה בו לדבריו רישום-ממושך (אני חולק על בארת). בתצלום גופו,  Terminal(ניו יורק, 1893) מופיעה כרכרה רתומה לארבעה סוסים (אחד אינו נראה בתמונה) ניצבת בשלג. הסוסים, אשר זה עתה סיימו את מסעם מנערים מעל גבותיהם את פתיתי השלג שנערמו עליהם. מפיהם עולה הבל-חם. השלג והבלי הפה החמים של הסוסים רושמים תנודות באויר. הרכב מתבונן בהם. מהסה אותם. עומד בגבו אל המתבונן בתצלום. כפור מצטבר על כובעו רחב השוליים. שוב: האדם, הסוסים, תנודת האויר שבקור. בתמונה אחרת, מרשימה הרבה יותר לדידי, Winter:FifthAvenue (ניו יורק, 1893), נראית כרכרה רתומה לארבעה סוסים, אולי אותה כרכרה שתוארה קודם כמה דקות מוקדם יותר, מתנהלת בשלג הכבד בעד מסך ערפל. המסע דומה להיות מסע-משותף של הרכב והסוסים אל עבר התחנה. מרוחקים עדיין ממקום מבטחים. בסופה העזה נדמה כי ניו-יורק נמחקה. זהו עולם קפוא. הרכב נדמה כמו נוסע על אדמת הירח. האדם והחיה מתקדמים לאיטם ברוח, חולקים באותה רוח, במובן מסוים, בני ברית.

*

*

אני עומד קרוב לחוף הים. רכס. שום סוס אינו לצידי. רוח מקפיאת עצמות. אני מנסה להחזיק מעמד. ברור לי שלא נשאר בי עוד כח חיים רב ובכל זאת אני מחזיק מעמד. אני יודע שאני הולך וכלה שם, הולך וכלה. אני נפרד מהכל בהשלמה. טרם מלאו לי עשרים. הגוף אינו שומע אותי עוד ובכל זאת אני מנסה עוד להתמיד בכל כוחותיי. כמה זמן אחר-כך אני מאבד את הכרתי. עד היום נדמה לי כי אפשר שסוס פנימי הוא שנשא אותי משם (אולי זה הויטאליוּת הקדמונית-אינסטינקטיבית של הגוף להמשיך להלך בקור ולהתמיד) עד שהתעוררתי לבסוף בבית החולים. מה שבטוח, הרוח ההיא לא השאירה אותי אוֹתוֹ אדם. סוּסִים בעת מנוחה נדמים בעיניי לילדים נרדמים והולכים, השוקעים בשלווה בשנתם.

*

בתמונה למעלה: Zhao Mengfu, Man And Horse in a Cold Wind  

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »