יצירה אחרי השבעה באוקטובר (7.10)

*

נוסח ארוך ומנומק יותר לדברים שאמרתי בעל-פה במסגרת שיח יוצרים בנושא: יצירה אחרי השבעה באוקטובר (7.10), שהתקיים ביריד הספרים העצמאי בגינת שפירא ב-18.6.2024, בהשתתפות: האמנית המשוררת והעורכת, מיתר מורן; הסופר, המשורר והמטפל, עידו אנג'ל ואני – לרגל הופעת החיבורים "תשומת לב: האטום של התודעה" ו-"התעלומה של האורות" בהוצאת אדרא, תל-אביב (שם מיתר ואני חברי-מערכת בסדרת "דעת תבונות").  

*

ג'וזף קיטינג'ר

ב-16 באוגוסט בשנת 1960 בשעה 7 בבוקר, נמצא הטייס האמריקני ג'ו קיטינג'ר (2022-1928) על גבי תא חלל שחג לאיטו בגובה 32 קילומטרים מעל ניו מקסיקו שבדרום ארה"ב.  ג'ו נבחר להיות האדם הראשון שינסה לצנוח מטה בנפילה חופשית עד פתיחתו של המצנח. על אף שעל פני הקרקע כבר זרח אור יום, האוויר סביב קיטינג'ר היה חשוך לחלוטין והרחק למטה הוא הבחין בהילת אור כחולה על רקע החלל השחור – היא האטמוספירה.

קיטינג'ר, שעמד בקצה החלל, נמצא בסכנת חיים. תקלה קטנה בחליפת הלחץ – והוא היה נחנק למוות. הוא גם חש בעוינותם של השמים הרעילים הללו. הוא נטל את ציוד המצלמות, המכשירים, המצנח וציוד ההישרדות, שנשא עליו – ששקלו כ-70 ק"ג, נשם נשימת חמצן מתוך הקסדה האטומה שחבש ואז הלך צעד גדול קדימה והפיל את עצמו.

תחילה לא חש לדבריו דבר, כאילו נפל בתוך ים של רִיק, הוא אמנם נמצא תחת הגנת היונוספירה (120 ק"מ מעל פני האדמה) הממננת את הקרינה הרדיואקטיבית של השמש; כמו גם מעבר להשפעת רוח-השמש, סילוני חלקיקים טעוני חשמל הניתכים מן השמש ומתקדמים אל כדור הארץ במהירות של כמיליון קמ"ש, המנווטים על ידי השדה המגנטי של כדור הארץ הרחק מכאן. אולם, רוב-רובה של האטמוספירה נמצאה היה למטה הרחק מתחתיו. הוא חלף דרך שכבת האוזון, ורק אחר כך הגיע אל הנקודה הקרה ביותר של נפילתו שבה הטמפרטורה מעל כדור הארץ יורדת למינוס 72 צ'לסיוס, רק לאחר מכן הגיע לעננים ולחוש את הרוח, ועדיין נמצא בטווח של כ-10 ק"מ מעל פני הקרקע. ברגע שפגע בעננים נפתח המצנח. תועדו 4:37 דקות של נפילה חופשית עד פתיחת המצנח.

הטענה שלי היא שלוּ היה קיטינג'ר אמן היה משהו בחוויית סף המוות הזאת בנפילה חופשית בה כנראה חצה את מהירות הקול גורמת לו לחפש בכל יתר חייו ביטוי לחוויית  הנפילה הזאת.

*

ג'ון קייג'

כשבוצעה לראשונה יצירתו של המוסיקאי,הפסנתרן והתיאורטיקן האוונגרדי האמריקני ג'ון קייג' (1992-1912) 4:33 כמעט שמונה שנים קודם לכן, ב-29 באוגוסט 1952, על ידי הפסנתרן דיוויד טיודור. המבצע לא ניגן דבר והקהל לא האזין למוסיקה במשך 4:33 דקות. הדבר מתח את סבלנות הקהל ואולי גם את עצביו של הפסנתרן, שידע מה עומד לקרות, אך לא יכול היה לנחש מה תהיה תגובת הקהל. אני לא יודע מה טיודור חש. מה הקהל חשב ומה עבר על ג'ון קייג' שבוודאי היה קשוב למתרחש, אף שלא היה על הבמה. ברור, שעם כל שניה שחלפה גברה המתיחות או הסיכוי שהקהל יגיב בחומרה. לא היתה כאן נפילה חופשית, שום מצנח לא נפתח. נופים לא התחלפו במהירות הקול ואפילו לא היתה כאן סכנת-חיים. אבל כן הייתה גם כאן נפילה אל תוך ים של רִיק, וכל הפער בין היצירות עמד על ארבע שניות בודדות.

*

7.10

אני רוצה לטעון כי כמו 4:37 אצל קיטינג'ר, וכמו ה-4:33 אצל קייג', גם ה-7.10 היווה איזו נפילה אל תוך ים של רִיק. נפילה מאוד בודדת. כל מי שנמצא כאן נותר בחיים, ככל הנראה עבר תהליך שלם של אבל, אבל יותר משיש צורך לבחון מה נותר מאיתנו אחרי המגע הפתאומי הממושך עם אין ועם חוסר-אונים, לדעתי אף אחד לא יכול לייצג את כאבו של אף אחד אחר או מה עבר בראשם של הנספים או מה עובר בראשם החטופים,  אלא עליו להישאר נאמן לחווייתו שלו, ממקומו-הוא. שוב, לא למה שבאולפני הטלוויזיה מנסים לדברר ולא מה שמצפים ממך שתגיד. כל אדם יוצר החי בארץ ועבר כאן את התקופה הזאת, עבר חוויה משמעותית ואפילה – של מגע עם הרִיק, מתח את עצביו ואת סיבולתו הנפשית מעבר לגבולותיה. לפיכך התגובה של "אחדות" ו-"יחד" ו-"ניצחון" אינה דווקא תנועה של חיוּת ומליאוּת, כפי שהיא מפלטם של אנשים שבעצם לא יכולים לשאת את תרגום החוויה הנוראה הזאת למשהו שאינו נוגע בצורך למצוא מחדש את מקומינוּ בחברה. אני טוען שאמן ינסה לתאר את אי-המקום ואת המקום בתוכם הוא נמצא מבחינת נפש ותודעה. זאת הסיבה העיקרית שבימים הללו כלי התקשורת מרחיקים אמנים ויוצרים מסוג הזה. הם אינם מנסים להעלים את החוויה הקשה של אימה קיצונית, של אבדן אמון ושל חוסר אונים שהפכה מנת חלקנו בחודשים האחרונים.

אם עברנו אימה חשכה, ואנחנו עדיין עוברים אותה, כי החטופים אינם עימנו והנופלים בשדות הקרב הולכים ומתרבים, אי אפשר להדחיק אותה בקריאות "ביחד ננצח" או "כל הכבוד לצה"ל"; יכול להיות שבערב ה-16 באוגוסט 1960 שיכנע קיטינג'ר את עצמו שהוא אוהב מאוד את אמריקה ואת חיל האוויר האמריקני, הוא אמנם לא תיאר מעולם את שעבר באותו יום ביצירה כתובה, מצוירת או מולחנת, אבל אני מניח שהוא היה זקוק להרבה יותר מסיסמאות וגם מאהבת הקהל האמריקני, כדי לשוב לאיתנו. יותר מכך, אני טוען שבמידה מסוימת גם ג'ון קייג' וגם דיוויד טיודור לא היה מסוגלים להתייחס לאותן 4:33 כשנוגנו לראשונה, כאילו הן דבר של מה בכך. בכל זאת, היצירה הזאת לא היתה התחכמוּת, אלא נסיון להתמודד עם איזה משך מוסיקלי חדש שבו המוסיקה נאלמת.

ברור שמי שלחם בעוטף עזה או נרדף באותו יום  או כל מי שנפגע מאירועי האלימות המתמשכים בעזה וברפיח ישירות או בעקיפין (ישראלים ופלסטינים) רואה את הדברים הרבה יותר מקרוב מאשר מי שרק צפה או קיבל דיווחים עליהם מרחוק. אבל אני חושב שכל מי שמביע את עצמו אמנותית, עמד ועומד בפני משבר גדול, משום שהוא חווה נפילה גדולה, וחש שהרבה דברים שהקנו לו תחושות ביטחון ושייכות פקעו והתנפצו באותו יום, ויש להמשיך עכשיו (וזה תהליך ארוך) במצב של אחרי הנפילה, גם אם המצנח נפתח או הקהל מחה כף. זה לא משנה, כי חודשים נקפו, והכל השתנה ועדיין משתנה מהיסוד, וייקח עוד איזה-משך להגיע למקום, להרגיש במקום ולתאר את המקום בו אנו נמצאים.

למשל, את מקומנו הנוכחי: רח'  רלב"ג 15 פינת היש"ר מקנדיאה מבחינה נפשית ויצירתית. 

*

רלב"ג : הצלחת הנפש

ר' לוי בן גרשם (1244-1188) אסטרונום ופילוסוף אריסטוטלי, כתב במאמר הרביעי מספרו, מלחמות ה', בעניין השגחת האל, כי הגמול והעונש האמתיים, תלויים בקניין הצלחת הנפש, כלומר במה שפועל ובוחר האדם על-מנת להשתלם במידותיו המוסריות ובידיעותיו המדעיות – המובילות אותו לחשוב ולפעול באופן מיטבי (מלחמות השם, ריווא די טרנטו 1560, מאמר רביעי פרק שישי, דף כ"ח ע"ב), כלומר – עליו לפעול לכך בכל תנאי, גם כשהמציאות מערימה עליו קשיים ואסונות, כי אם אינו פועל כך בעקביות הוא חשוף יותר לקלקול ולהתדרדרות. זה היה נכון אז ונכון גם עכשיו. אבל כרגע, ממקומנו הנוכחי – בפאתי רח' יש"ר מקנדיאה (הרחיקו את מקום הפאנל לקצה הצפון-מערבי של הגינה) זה נראה קצת רחוק.

*

*

יש"ר מקנדיאה : יסוד היצירתיות בשמחה וברצון וההמשך בהגבלה ובדין

    ר' יוסף שלמה דלמדיגו (1655-1591), היה אסטרונום, בקיא גדול בפילוסופיה ומדעים, למד אצל גלילאו גליליי בפדובה בשנת 1609, ובהמשך השתלם גם בקבלה לוריאנית. בראש ספרו שבר יוסף (קארץ 1736),  סיכום שיטתי של קבלת ר' ישראל סרוק (נפטר 1620 לערך), ראשון מפיץ הדרושים הלוריאניים באירופה, כתב יש"ר, כי קודם בריאת העולמות, היה האינסוף לבדו, וכשעלה ברצונו להשתעשע בעצמו בשמחה – כלומר להוציא רצונו לפועל באופן וולנטרי, הבין כי יצירת תווך סופי כרוכה בהגבלה, כלומר: בצמצום ובדין, ובהגבלת האור באותו המרחב, על מנת שיוכלו המצויים לשאת אותו (אצל האר"י כזכור מסתיים הנסיון הראשון בקטסטרופה של שבירת הכלים).

להערכתי, יש דברים אלו נושאים דבר עמוק על יצירה בכלל. ראשיתו של תהליך יצירתי הוא תמיד בתחושות רצון, שמחה, התחדשות, רצון להוציא מן הכוח אל הפועל דבר חדש. לאחר מכן, נדרש לסדר, להגדיר, לצמצם, לערוך. מה שמבלבל אחרי 7.10 הוא שהלכה השמחה, ואדם בקלות רבה שוכח להשתעשע – כלומר לנהל את אותם תהליכים פנימיים יצירתיים בנפשו.  

    יש"ר מתאר בשבר יוסף את האור האלוהי ומהלכו בתוך החלל, כשהאור הזה יוצר ובונה, ובו בזמן מגביל, מצמצם, ומקטין את תווך האפשרויות. כל ממשות פירושה הגבלה שיטתית של אפשרויות רבות. יש מחיר להוצאת דברים מהכוח אל הפועל. עם זאת, היופי בתהליך היצירתי הוא שבראשיתו הוא אינו תלוי-חובה, לא אינטרסנטי, אנחנו מבקשים להוציא לחופשי, להאיר, לאפשר. לפעמים העולם נראה לנו רק בבחינה של דין קשה. האר"י כתב בפירושו לספרא דצניעותא  כי: "אם אפילו הרחמים כל עוד שהם יורדין מתמעטים והולכין, והם נעשים דינין למטה" [פירוש ספרא דצניעותא מאת האר"י עצמו, בתוך: יוסף אביב"י, קבלת האר"י, מכון בן צבי: ירושלים תשס"ח, כרך ב' עמוד 964]. כלומר, עד שהאורות האלוהיים מגיעים אל כדור הארץ הם מתמעטים והולכים ונעשים דינים. עם זאת, כל תהליך יצירתי הוא אופטימיות ורצון לתת ולהוות, חשוב לזכור זאת, אחרת קשה מאוד להתחיל.     

     בדמיוני אני רואה את ג'ו קיטינג'ר (יוסף אחר)  הולך ובוחר ליפול מגבול החלל בנפילה חופשית מגובה 32 ק"מ אל כדור הארץ, כמקבילה לאותו אור שראשיתו בשעשוע ובשמחה ואחריתו בדין ובהגבלה, אין ספק שכל שניה ושניה החל ברגע הקפיצה מטה, נשאה אימה והגבלה גדילה והולכת, אבל ברגע הראשון – היא כינסה אליה שמחה וחירות.

   אני בספק אם הטקסט הזה בשבר יוסף יכול להקיף את נתיבות היצירה האלוהית, כפי שהוא מתיימר; אבל הוא לבטח קולע למשהו שבלב היצירה האנושית. גם אנו נהיה צריכים למצוא בעצמנו את השמחה, השעשוע והחירות, כי מבלעדיהן יהיה קשה מאוד להשתהות בתוך העצמי ולתת לו הזדמנות להיות הוא-עצמו, להקשיב למה שקשה מאוד לשמוע, ואז להמשיך ולחדש את העצמי, כלומר –  ליצור.   

*

*

*

*

*

      היום (25.6.2024) בקמפוס אוניברסיטת בן גוריון בנגב – יום השפה הערבית.

אדבר שם בנושא: ענווה ושיוויון בין בני-האדם ביצירות סֿוּפִיוֹת-יהודיות מן המאה ה-13 //

التواضع والمساواة بين الناس في مؤلفات صوفية يهودية من القرن الثالث عشر 

תוכניה מצורפת. הכניסה חופשית. 

*

* 

בתמונה: 1997 Chu Teh Chun (1920-2014) , Outbreak of Clarity, Oil on Canvas ©

Read Full Post »

לערבב את השטן

*

1

אחד הדפוסים המתמיהים יותר הנוגעים לימי אלול ולעשרת ימי תשובה (ימים נוראים, בלשון בני אשכנז) הוא המושג "לערבב את השטן" שמשמעו: להטעות את מידת הדין או לחמוק מידיה דרך שורה של תחבולות הננקטות על-מנת להתנער משליטתה. כך למשל מובא בספר ארבעה טורים לר' יעקב בן הרא"ש (קסטיליה שלהי המאה ה-13 וראשית המאה ה-14), כי למשל אין מברכים את חודש תשרי על מנת "לערבב את השטן", וכי המנהג לתקוע בשופר בוקר וערב לאחר התפילה כל ימי אלול הוא על מנת  שהשטן לא יידע מתי יחול ראש השנה המתקרב (ארבעה טורים  אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפ"א); ובמקורות אחרים הובא, כי תוקעים בשופר מְיוֹשֵב במהלך תפילת מוסף של ראש השנה (זוהי עד היום העמדה המקובלת בקהילות של יוצאי ספרד ופורטוגל) מאותו הטעם, כלומר: התקיעות הללו מופיעות בפתע-פתאום בעת שהציבור עומד בתפילתו, על מנת שהשטן לא יוכל למצוא את העיתוי הנכון לשבשן (חלקן בעמידה חלקן בישיבה חלקן בפתע-פתאום) וכך יעלו לרצון.

המקור למנהג המשונה הזה, המעניק  לשטן ממד אונטולוגי של יֵשׁוּת האומרת לחבל בתפילותיהם של ישראל, הוא שורת כתבים שראשיתם, במאמר משום האמורא ר' יצחק (אמורא ארץ ישראלי שירד כמה פעמים לבבל וחי בסביבות שנת 400 לספירה) שהובא במסכת ראש השנה מן התלמוד הבבלי תוך סדרת מימרות משמו  שנושאן — ראש השנה , והמשכו בפרשנות מיתית מרחיבה בת המאה השמינית והתשיעית, בתווך שבין ארץ ישראל ובבל,  ועבור אל פרובנס (דרום צרפת) במאה האחת-עשרה.

למשל, בפרק מ"ו של מדרש פרקי דר' אליעזר (המיוחס לתנא ר' אליעזר בן הורקנוס, אך נערך ללא ספק בימים שלאחר עליית דת האסלאם) הובא כך:

*

ובו ביום העבירו שופר בכל המחנה שיצומו כל העם מאיש ועד אישה מגדול ועד קטון שיום הכיפורים מכפר בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר "שבת שבתון הוא לכם" – שבת העולם הזה שבתון – העולם הבא ואפילו כל המועדים עוברים – יום הכיפורים אינו עובר שיום הכפורים מכפר על הקלות ועל החמורות שנאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם" … יום שנתנה תורה אמר השטן לפני הקב"ה רבונו-של-עולם על כל הרשעים נתת לי רשות ועל הצדיקים אין אתה נותן לי רשות? אמר לו: הרי יש לך רשות עליהן ביום הכיפורים אם יש להן חטא, ואם לא אין לך רשות עליהן, לפיכך נתנו לו שוחד ביום הכיפורים, שלא לבטל קרבן של ישראל, שנאמר "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" גורלו של הקב"ה קורבן-עולה וגורלו של עזאזל – שעיר חטאת … אמר לפניו: ריבונו-של-עולם, מה מלאכי-השרת אין להן קפיצין כך ישראל עומדים על רגליהן ביום הכיפורים; מה מלאכי השרת אין להם אכילה ושתיה כך ישראל אין להן אכילה ושתיה ביום הכפורים; מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם כך ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכיפורים.

[פרקי דרבי אליעזר, עם ביאור ר' דוד לוריא, ווארשא תרי"ב (1852), פרק ארבעים ושש, דף קי"א]

*

    הדרשן כאן העמיד על כך שיום הכיפורים הוא יום שלגביו התקבלו תנאים חורגים משאר ימות השנה בחלוקת העבודה שבין הקב"ה (ריבונו של עולם) ובין השטן (בין אם הינו מידת הדין ובין אם הינו יֵשוּת עצמאית). בכל ימות השנה השטן יש לו רשות לפעול בתודעותיהם של הרשעים, אך אין לו שליטה ואחיזה בעולמם של הצדיקים. לנוכח בקשתו המפורשת, הניח לו הבורא ביום הכיפורים לפעול את פעולותיו גם על אנשים שהם צדיקים לא-גמורים, שנמצא בהם איזה רבב חטא. כעת, הואיל שכך משניתנה תורה הונהג בה בקורבנות היום להקריב קורבן עולה לה' ושעיר חטאת לעזאזל, וזאת כדי ל"ערבב את השטן", כביכול לשחדו, בכך שיחוש עצמו נכבד ובעל-עמדה בעולמם של ישראל, וכך יתעכב מלפגוע באותם צדיקים בלתי-שלימים שבכל זאת נושאים חטאים ועוונות, שעליהם יום הכיפורים עתיד לכפר.

     מוזר, שאין הדרשן כאן חש בדואליזם התיאולוגי המשתמע מדבריו, ואולי הוא פשוט מקבל כמובן מאליו את התפיסה לפיה גם השטן נברא על ידי הקב"ה והינו חלק מעולמו במכוון, ולפיכך הואיל והינו רק מידת דין שנבראה על מנת לנסות את האדם כדי להעניק לו גמול או עונש על בחירותיו ומעשיו, אין הכותב מתעכב על כך שהקורבן לעזאזל מתואר כשווה-ערך ממש לקורבן המובא לקב"ה, וכאילו לשניהם יש מעמד שווה (לפחות בכל האמור למתרחש מדי יום כיפורים) בעולם.  

      מחזור ויטרי  סידור תפילה, הלכה ומנהג שנוסד בעולמם של בעלי-התוספות בצרפת של המאה ה-12, המיוחס לאחר מתלמידי רש"י,  מביא שני מקורות פרובנסליים בני המאה האחת-עשרה והשתים-עשרה, מהם ניתן ללמוד עוד על "ערבוב השטן"

וזו התשובה השיב ר' יוסף טוב עלם … ולפיכך תוקעין בישיבה אעפ"י שעתידין לומר בעמידה בתפילה על סדר ברכות כדר' יצחק. דאמר ר' יצחק: למה תוקעין בישיבה ותוקעין ומריעין בעמידה? כדי לערבב את השטן …

ובהמשך:

וזו תשובת רבינו עזריאל בן נתן …ואי משום רבי יצחק לערבב את השטן בישיבה ובעמידה …

[ספר מחזור ויטרי לרבינו שמחה אחד מתלמידי רש"י, עם תוספות הגהות, תיקונים וביאורים, מאת שמעון הלוי איש הורוויץ, נירנבערג תרפ"ג (1923), דפוס צילום ירושלים תשמ"ח, כרך א' 353-352].

     שני המקורות מזכירים כמקורם לרעיון ערבוב השטן על-ידי סוגי התקיעות השונות, את מאמרו של האמורא ר' יצחק בתלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף ט"ז, אחת מתוך רצף מאמרות הדמובאים משמו העוסקים בטעמי ראש השנה: 

(ואמר) רבי יצחק למה תוקעין בר"ה למה תוקעין רחמנא אמר תקעו אלא למה מריעין מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן וא"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה מ"ט דלא איערבב שטן

 מאמר (מימרא) זה זכה לפירושם מאת ר' נתן מרומא במילונו התלמודי ספר הערוך, וכן לפירוש רש"י. ר' יוסף טוב-עלם הפרובנסלי היה בן הדור הקודם לשניהם, ולכן הדעת נותנת כי הכיר את דברי ר' יצחק בין מהסוגיה התערוכה ובין מתשובות גאוני בבל או מדברי אחד ממוריו. אשר לר' עזריאל בן נתן –לא הצלחתי לאתר בשלב זה פרטים נוספים עליו. 

       מקור, שאיתר המהדיר, במדרשי האגדה וההלכה, הוא משום האמורא ר' פנחס בשם ר' יהושע בן לוי בשם ר' אלכסנדרי, שהסיבה לכך הוא שיהיו ישראל מליאי מצוות כרימון בשעה שהם עומדים בתפילתן, ויזכו בדין – הרי יש מאמר דומה לזה של ר' יצחק, לפיו על התקיעות נעשות באופנים שונים, חלקן בעמידה וחלקן בישיבה, חלקן בין חלקי התפילה וחלקן במהלך התפילה, על מנת להביא לכך שישראל יוכלו לעמוד בתפילתן והיא תוכל להישמע ולעלות לרצון ללא-נזק. מכאן השאלה – אבל איזה נזק עלול להיגרם לה ומי עלול להסב לתפילתם היזק? עשויה להיפתר על-דרך שהביאו כאן, קרי: ערבוב השטן.

    תפיסה דומה למדי ניתן למצוא גם בפיוטי הסליחות של האשכנזים לערב יום הכיפורים, וכך מובא בהם:

חֲסֹם מְנֻוָּל מִלְּהַרְשִׁיעַ/ קְצֹף בְּמַשְׂטִין מִלְּהַשְׂטִין/ הָקֵם לָנוּ מֵלִיץ יֹשֶׁר/כּוֹפֵר מָצָאתִי תַּשְׁמִיעַ לַשּׁוֹבָבִים.

כלומר, הבקשה כאן מביאה בחשבון, את מציאות המנוול והמשטין המבקש להרשיע ולהשטין; זה שעל מנת להכריעו ולהכריע את הדין לחסד ולרחמים, ולהביא לכפרת החטאים, יש למצוא את אותן הבחינות שהן בבחינת "אִם-יֵשׁ עָלָיו, מַלְאָךְ-מֵלִיץ, אֶחָד מִנִּי אָלֶף; לְהַגִיד לְאָדָם יֹשֶרו וִיְחֻנְּנוּ וַיֹאמֶר: פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר" (איוב ל"ג,24-23), כלומר את מידת-הזכות שתציל את האדם הפרטי ואת ישראל עצמו מרדת-שחת. כמובן, אפשר שמציאת הכופר המתוארת, היא ששימשה את בעלי האגדה והמיתוס כדי לתאר את הצורך לשחד את השטן או לערבבו. כלומר, לא רק לפעול כדי לזכור את את מידה הזכות, אלא לפעול על מנת להרחיק את מידת הדין והחובה, בכל דרך, מלהרשיע.

    ובמקור נוסף בפיוטי האשכנזים לערב יום הכיפורים ("מחר יהיה האות הזה") הובא:

קְרָב וּשְׁמַע רִנָּתִי,  לְזַעֲקָתִי תִּפְתַּח שַׁעַר / לְזַכּוֹת אֶת חָטָאתִי , כְּמוֹ בֶּן שָׁנָה נַעַר / וְתַחְסֹם לְשׁוֹן מַשְׂטִינִי  — וְאֶת פִּיהוּ לֹא יִפְעַר / ה' בַּשָּׂטָן יִגְעַר , קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה

   גם כאן הרעיון הנו שעל מנת שהאדם יזכר לכך שתפילתו תשמע, שערי שמיים ייפתחו לזעקתו, והוא יזוכה מכל חטאותיו כתינוק בן-שנתו שלא ייתכן לייחס לו אחריות פלילית, ולפיכך הוא פטור מעונש – יש להביא לכך שקול המשׂטין ייחסם, לבל יפער פיו לבלי חוק.  לולא יגער האל בשטן אפשר כי לאדם אין סיכוי להביא לידי כך בזכות מעשיו או כוונת-ליבו לבדן. כלומר, לדעת הפייטן, עצם היכולת לפנות אל ה' ולזכות במחילתו תלויה בכך, שהאל חוסם את השטן מלהשטין, וגורם לכך שמידת החסד והרחמים המבקשת לזכות תהא עליונה על מידת הדין המייחלת להרשיע.

*

*

2

*

*

חוקר הקבלה, ההלכה והמנהג, פרופ' משה חלמיש, הקדיש לאחרונה פרק לביטויים של הניסיונות לשחד את הרע בעולמם המקובלים, בני המאה ה-13 ואילך, וכך כתב:

*

כידוע, דרכים שונות הן בהתמודדות בין טוב לרע. אחת מהן היא מתן שוחד. יש אפוא שימוש גשמי במאבק רוחני. כבר ישעיהו תשבי עמד בהרחבה על  חשיבות תפיסה זו בספרות הזוהר. מתברר שמצוות לא מועטות נועדו, לפי הסבר זה, למתן שוחד לעולם הרע. ומכאן, קצרה-הדרך  להופעת מנהגים שונים שירחיבו את מעגל מקבלי השוחד. כך למשל, בעת הלוויית-מת רצוי לזרוק מטבעות למרחוק לפייס או להרחיק את המזיקים, כדי שלא יתערבו עם המת … דרך אחרת בהתמודדות היא העלמתו, או הסתרתו של הרע. ה'מלחמה' הפסיבית יכולה להתנהל ולהתבטא במופעים שונים. למשל, נהגו לכסות את הסכין לאחר בציעת-הלחם, שכן סכין מסמלת את הדין. וכך נמצא ההסבר לאכילת הלביבות בערב יום כיפור ובמועדים נוספים, שהבשר המסמל גם הוא את הדין מכוסה בתוך הבצק, המסמל את הלחם, את החסד.

[משה חלמיש, ממשות ורוח: הרהורים, סדרת דעת תבונות: הוצאת אדרא, תל: אביב 2023, עמ' 113-111 בדילוגים]  

*

   כלומר, לצד הביטויים המופגנים של ערבוב השטן או מתן שוחד לשטן, ניבט גם מנהג אחר של הצנעת הדין, לרבות חפצים או מאכלים המסמלים את כוחות הדין, על מנת לעורר עליהם את כוחות החסד והרחמים. חשוב לומר, עד שקראתי כאן את חלמיש מעודי לא הרהרתי בטעם שאפשר שהקרעפלאך שאכלתי בילדוּתי בערב יום הכיפורים בבית סבתי ז"ל, גילמו בחובם את הרעיון הזה של הצנעת הדין בחסד (הבשר הבלוע בבצק).  

    ביטוי מוקדם יותר להצנעת הדין, אפשר שמובאים כבר על ידי  ר' יהוסף בן שמואל הנגיד (1066-1035), שהיה יורשו של אביו – כווזיר בגרנדה, וסופו שנרצח בדמי-ימיו על ידי המון מוסלמי קנאי, שביקש להעליל כנגדו כאילו תמך באויבים מחוץ. וכך כתב בראש פיוט שחיבר ליום הכיפורים:

*

יְחֵפִים בּצוֹם הֶעָשׂוֹר / חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לִבְּכֵם /וְכִמְשוֹרְרִים עֲלֵי עָשׂוֹר / שְׂאוּ זִמְרַת רִנַּתְכֶם / וְיַסּרוּ נַפְשְׁכֶם יַסּוֹר / וּמִכָּל חַטֹּאתֵיכֶם /לִפְנֵי ה' יְכַפֵּר / עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם  

[מגנזי שירת הקדם (פיוט וחקרי פיוט), ליקט פירש והקדים מבואות יהודה רצהבי, משגב ירושלים: המכון לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח: ירושלים תשנ"א, עמוד 137].

*

    הפייטן כאן פונה לקהל המתפללים ביום הכיפורים כיחֵפִים ומתכוון אולי באופן ממשי ואולי באופן סימבולי לכך שהם משילים נעליהם מעל רגליהם (כמנהג מתפללים מוסלמים) מפני קדושת המקום וקדושת-היום ומתפללים יחפים. כאשר הואיל וההלכה אוסרת להתפלל יחפים על רצפת-אבן גלויה, יש להניח כי הוא מתאר ריאליה של בית הכנסת היהודי בגרנדה – שבו בדומה לבתי התפילה האסלאמיים התפללו יחפים על גבי שטיחים או מרבדי-תפילה.

    בדורות מאוחרים יותר מצאנו בקהילות החסידים במזרח אירופה, יהודים שנהגו להתפלל  ביום הכיפורים יחפים, ובקיטל, הדומה לתכריכים, כדי להידמות למתים. הסיבה הייתה שוב ערבוב-השטן. אם יחשוב אותם כמתים ולא כחיים ירפה מהם, ואז תפילתם תעלה לרצון. אין להניח כי ר' יהוסף בן שמואל הנגיד ביקש לערבב את השטן, לפי שאין השטן מוזכר בפיוטו, ועוד יותר מפני שהתפילה יחפים על גבי שטיחים, הייתה כנראה מנהג מקובל בהשפעת המוסלמים בעיר. עם זאת, הקישור בין התפילה בלא-מנעלים ובין פתיחת הלב, מעלה על לב, כאילו שהנעלים מהוות דבר-מה שיש להרחיק או להצניע, הואיל והן מסמלות את קנייניו החומריים של אדם ולפיכך את מהלכיו היומיומיים, מהם הוא מבקש כעת להיבדל, או למצער – לשפר את מעמדו הרוחני ואת קרבתו האפשרית לאל המכפר והמטהר.

     אם בכל המקורות שהבאנו עד עתה תהליך ההיבדלות מהשטן או ממידת הדין נושאים מאפיינים אונטולוגיים של הכרה ברוע כְּיֵשוּת ממשית הפועלת בעולם. כאן, ההיבדלות היא פסיכולוגית-אפיסטמולוגית. עבודת-התפילה – ראשיתהּ כביכול היפָּדות מהיומיומי לכדי המציאות המיוחדת שנושא עמו יום הכיפורים.

    לבסוף, בא-כוח דומה לתפיסה זו שמצאתי בפיוטו של ר' יהוסף, הוא הפילוסוף הנאופלטוני היהודי, בן טולדו שבקסטיליה, יצחק אבן לַטִיף (1269-1210), שבחיבורו אגרת התשובה, חיבור שאלות ותשובות פילוסופי (1245 לערך), שבו ענה לשאלותיו של המלומד בן בדרש (בזייה) שבפרובנס, ר' ידעיה  בן נחשון,  כתב את הדברים הבאים:

*

י"ט. שאלה: רז"ל (=רבותינו זכרם לברכה) אמרו שטעם תקיעת שופר הוא לערבב את השטן, ומורה צדק כתב בפ"ג מהלכות תשובה וזה לשונו: עורו עורו ישנים משנתכם והקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם אלו השוכחים האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שניהם בהבל וריק, וזה ייראה שאינו כטעם רז"ל.   

תשובה: וכי תימא הוא שיניחו לו מקום להתגדר בו? כל-שכן כי הכל הוא עניין אחד וטעם אחד ודבריו הן פי' לדבריהם ז"ל כי השטן הוא החומר, והבן!

[יצחק אבן לטיף, אגרת התשובה, מהדורת אברהם ברלינר, נדפס:  קובץ על יד, 1 (סדרה ישנה), ברלין 1885, עמוד 55].

*

אם אכן, כפי שטענתי במאמר שפורסם לפני כמה שנים, התכתובת כאן היא בין ידעיה בן נחשון ובין יצחק לטיף ומתקיימת בפרובנס, מקום שבו כפי שהראיתי לעיל, רווחו מאוד מסורות בדבור ערבוב השטן על ידי תקיעת השופר, הרי שכאן ידעיה מבקש את יצחק שיבאר לו את המרחק שהוא חש בו בין המסורות הפרובנסליות בדבר ערבוב השטן בתקיעות השופר, שכנראה הכיר מחיי בית הכנסת, ובין עמדתו של הרמב"ם (המכונה כאן בכינוי הרווח שלו בקרב מחנה תומכיו בספרד ובפרובנס במחצית הראשונה של המאה ה-13 "מורה צדק") בהלכות תשובה מהקודקס ההלכתי שלו משנה תורה (נחתם בין 1177 ובין 1178) לפיה טעם תקיעת שופר הוא לעורר את השומעים משנתם לשוב ולחפש במעשיהם – ולחזור בתשובה. אבן לטִיף, כתלמיד-ממשיך של הרמב"ם, עונה לו חד-וחלק כי אינו מוצא מרחק כזה, כי אם הכל מכוון אל המקום לפיו יש בימי התשובה תנועה מיוחדת של היבדלות מהחומר ומהעסק, מהדמיונות ומהתאוות לטובת הרוח והשכל. הפניית משאביו הנפשיים של האדם, בכל מאודו, אל מה שמרחיק אותו מהפיסי ומקרבו אל המטאפיסי – תנועה שהיא פסיכולוגית ותודעתית כאחת, היא-היא לדעת אבן לטִיף הפרשנות הנכוחה לערבוב-השטן (מחליפה את התנועה המיתית-קונקרטית שתוארה בחלק הראשון של הרשימה).

*

*

בתמונה:  שועי רז, ירח כתום הולך ושוקע מעל ימהּ של יפו,  24.9.2023

Read Full Post »

ממקום למקום

*

היתה לי שיחה אינטרנטית קצרה עם דניאלה לטוביצקי, אמהּ של המשוררת טלי לטוביצקי ז"ל, שהגיבה על תגובה שלי בדף של חברת פייסבוק, שצינה את יום הולדתהּ (השני כבר, אחר-מותהּ). לפיו נשארתי עד היום עם המלים האחרונות שטלי אמרה לי בבאר שבע כמה חודשים לפני פטירתהּ: "עוד נתראה", מלים שאני מנסה להבין עד היום. היא כתבה: "היא רצתה לחיות". עניתי לה: "זה מובן, אבל נשארתי עם דיסוננס שממאן להפוך לקונסוננס".

השיח הזה הניב במידה רבה את התנועה שמציינת הרשימה הזאת. תנועה ממקום למקום, ואולי אילו סימני דרך שאחֵר או אחרֶת שכבר אינם בין-החיים מותירים מדעת או שלא מדעת לחיים אחריהם. במידה רבה, ניתן לחשוב על כל ספרוּת כמעט שהותרת סימני דרך או מפות-אוצר אל מה שכמוס ואינו נגלה, בחיי התודעה.

למשל בספרות ההיכלות והמרכבה מופיע הקטע הבא, שמה ששובה את ליבי בו הוא דווקא החלק הכי מובלע שבו:

*

אמר ר' עקיבא: באותה שעה שעליתי במרום נתתי סימן במבואות הרקיע יותר ממבואות של ביתי וכשהגעתי לפרגוד יצאו מלאכי חבלה לחבלני. אמר להם הקב"ה: הניחו לזקן הזה שהוא ראוי להסתכל בכבודי.

[רחל אליאור, היכלות זוטרתי, כתב יד ניו יוק 8128 (828): מהדורה מדעית [מחקרי ירושלים במחשבת ישראל – מוסף א], ירושלים תשמ"ב, עמוד 22].

*

תשומת הלב של הקורא מוסבת אל הדרמה שבמפגש שבין מלאכי החבלה ובין צופה המרכבה; מלאכי החבלה יוצאים להזיקו, קרוב לודאי להמיתו, אך נעצרים בידי צוו של ריבונם, האומר להם שיורד המרכבה (הזקן הזה) ראוי להתבונן אל מעבר לפרגוד ולחזות בכבודו. עם זאת, דווקא הרישא שובת-לב עוד-יותר.ר' עקיבא (של הטקסט) נותן סימן במבואות הרקיע. אנחנו לא מבינים את תכלית השארת הסימן וגם לא מושמעת מילה על הסימן וצורת הסימן. אולי זהו סימן דרך לעתיד (לעצמו) כדי שיידע מהיכן לחזור. אולי זהו איתות סודי לאל ובזכות אותו סימן ניתנת לעקיבא ההסכמה האלוהית לחזות בכבוד.  כמובן, עולה כאן מיד בזיכרון, האמורא הבבלי, בן חילופי הדורות שבין תנאים לאמוראים (סוף המאה השניה לספירה עד אמצע השלישית), שמואל ומאמרו: "נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, לבר מכוכבא דשביט ולא ידענא מאי ניהו" [תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נ"ח ע"ב], כאילו יש לר' עקיבא (של היכלות זוטרתי) ידע דומה; וכמדומה יודע-הוא בעלותו במעלה הרקיעים, היכן עליו להניח את הסימן וכיצד, וכי הידיעה הפנימית הזאת נהירה לו הרבה יותר מאשר מבואות-של-ביתו (בעולם החיצוני).

ויש שהטבע, רוצה לומר: יפי האור והתגוונויותיו, בשעות מיוחדות, מותיר סימן באדם; היפך-גמור מהתיאור בהיכלות זוטרתי. לא אדם העולה במבואות שמים נותן בהם סימן, אלא הרקיע – שפעו ונביעתו, הם שרושמים באדם סימן; למשל אצל ס' יזהר (2006-1916):

*

וכבר רואים כעת בפועל איך הגלגלים הגדולים של העולם מתחילים להאט ולהיעצר כאילו מתחילים להפסיד גובה לקראת הנחיתה, וחצי השמים כולו כבר בהכנות לשקיעה, מעל הכל ובלי שאיכפת להם כלום אם כן או לא, ורק עסוקים בפרישת השקיעה שלהם מעל הכל, שאיננה שום דבר של גוף אלא כולה רק החזרות אור ושבירות אור ורק כלום, מין כלום ענקי כזה שהולך ונפרש כעת מעל העולם, בלי שאיכפת לו כלום אלא הולך ונפרש בשתיקה שלם מעל הכל, פונה למעלה ולא למטה, ורק צבע נִמהל בצבע. כל הזמן, באותה תאורה שלווה ואדישה שמעל העולם, אדישה כזו ויפה כזו, יפה מעל הכל, לא-עצובה ולא לא-עצובה ורק יפה, ומבטיחה כלום לאף אחד, ורק יפה ונקיה לגמרי, ורק כלום אחד נקי הולך ומווריד, למטה כתום ולמעלה כמעט ירוק, במין נקי עשוי מכלום נקי, ורק גוני הוורוד בשתיקה מוחלטת מחליפים כל הזמן ורוד אחד בורוד אחר, בעליונות גיאונה וכלפי עצמם לא בשביל להרשים אף אחד, וכאילו יש בהם איזו אמת מוכרחה כזאת ועליונה כדי כך שעושה שהאדיש הזה יהיה שלם לגמרי מכל צד.  

[ס' יזהר, מקדמות, זמורה-ביתן, מוציאים לאור: תל  אביב 1992, עמוד 211]

*

   לכאורה מביא יזהר לפנינו תיאור טבע מרהיב, המתרחב והולך ומסתעף. זוהי שקיעה, אך אלו גם הגלגלים הגדולים של העולם ואלו רק החזרות אור ושבירות אור וכלום ענקי שקט ואדיש הנמשך בגוונים שונים על פני כל הרקיע הנוטה לכתום, לורוד ולירוק. זאת ועוד, דווקא הכלום האדיש, הנאטורליסטי לגמרי, מותיר בנפשו של הצופה איזה רושם, מתווה סימן של עליונות גיאונה, אמת ושלימות חתומה מכל צד.

זה מוזר, כי בשעת המנחה והנעילה של יום הכיפורים, מדי שנה, האור על סגוליו וורודיו, נדמה לי כפחות אדיש וכהרבה יותר משמעותי, עד שלא ברור לי עוד אם אני הוא המנסה למצוא בו סימן-שלוח או שמא הוא דווקא מבקש איזו פינה בנפשי, כדי לאשר לי ששעת השקיעה וההחשכה הזאת אינה כיתר הימים, ולא רק מפני "פְּתַח לָנוּ שָׁעָר /  בְעֵת נְעִילַת שָׁעָר כִּי פָנָה יוֹם // הַיּוֹם יִפְנֶה / הַשֶּׁמֶש יָבֹא וְיִפְנֶה נָבוֹאָה שְׁעָרֶיךָ" – אלא אולי מזכרת-מה משירו של ר' סעדיה גאון (942-880 לערך) ברכי נפשי שבו תיאר אור מיוחד הזורח לבאי עולם ביום הכיפורים ושמו אור העשור (הכוונה לעשרה בתשרי); אפשר כי באיזה מקום שבנפש אני תר אחר חותמו של אור זה ומנסה לחזות ברושמו, דווקא לעת צללי ערב,  משעת המנחה ואילך.

*

*

בשיר, חשבון עם האלוהים, שכתב המשורר היהודי-הפולני ולדיסלב שלנגל (1943-1914), ככל הנראה סמוך למותו בבונקר של שמעון כ"ץ, ברחוב שווינטויארסקה 36 בגטו ורשה,  שנמצא בעותק יחיד בכתב-יד בלתי מזוהה (ככל הנראה העתק שנעשה מהמקור בגטו) בשנת 1948 ותורגם לעברית על ידי הלינה בירנבאום, מתאר המשורר חיזיון שאירע לו בשעה שישב מטושטש ממשקה, ובו נגלה לו האלוהים, בדמות  איש מבוגר, בעל זקן לבן, מבטו מלא חסד, ללא סרט בשרוול (לסימון יהדותו) ובעל אזרחות, ככל-הנראה, אורוגוואית. הוא ואלוהים יושבים לעשות חשבון ביניהם (מה שמזכיר את משחק השחמט שבין האביר למוות בהחותם השביעי, שנכתב ובוים כעשור וחצי אחרי-כן). שלנגל כותב:

*

"… אַמְרוּ: הִתְפַּלֵּל. / אֲנִי הִתְפַּלַלְּתִּי / אַמְרוּ – עָלֶיךָ לָצוּם /  – צַמְתִּי … סְפָרִים בָּלַעְתִּי בַּלֵּילוֹת / וְאֶת הַגּוּף הֵמַתִּי / סְלִיחָה, אֲנִי שׁוֹאֵל לְשֵׁם מָה? / אָמַרְתִּי: אֱלוֹהִים יַעֲזֹר / אָמַרְתִּי: אֱלוֹהִים יוֹשִׁיעַ /  … הַאִם עוֹד מְצַפֶּה אַתָּה /כִּי מָחֳרָתַיִים כְּמוֹ בְּצַוָּאָה / בְּלֶכְתִּי לַגָּז הַפְּרוּסִי / אוֹמַר לְךָ "אָמֵן"? / אֱמוֹר דְּבַר-מָה, בְּבַקָּשָׁה, אֱמוֹר – / הוֹצֵא אֶת הַחֶשְׁבּוֹן מֵהַמָּחֲבוֹא, / הַסְּפָרִים פְּתוּחִים – הִסְתַּכֶּל! / שֻׁתָּפִי לְחַיַּי … / אוֹתוֹ אִישׁ נֶחְמָד, מְבֻגָּר /עִמּו לְיַד הַשֻלְחָן שָׁתִיתִי /לָקַח עִפָּרוֹן בַּיָּד, וְאָמַר … / וְכָאן הִתְעוֹרַרְתִי … הַאִם הָיָה זֶה חֲלוֹם רָגִיל? – הַאִם הַמַּשְׁקֶה טִשְׁטֵשׁ אוֹתִי? אוּלָם עַד הַיֹוֹם אֵינִי יוֹדֵעַ כֵּיצַד הִסְתַּיֵּם הָחֶשְׁבּוֹן."

[ולדיסלב שלנגל, מתוך: 'חשבון עם האלוהים', אשר קראתי למתים: שירי גטו וארשה, מפולנית: הלינה בירנבאום, טרקלין: תל אביב 1987, עמ' 137-134 (מובא בדילוגים)]

*

מה בעצם מבקש שלנגל מהאל האנושי כל-כך שיושב לשתות עימו, שותפו לחיים, האמור גם לשפוט אותו ולדון את דינו לחיים או למוות, אם לא סימן או תו או אות – שיבהירו לו, ערב מותו מיד הנאצים, לשם-מה עברו החיים הללו עם אלוהים ובצל אלוהים. שלנגל לא נענה. הוא מתעורר רגע לפני שהאלוהים מתווה סימן בעיפרון או מדבר אליו. אולי מפני שאלוהיו אנושי מדיי, וכאן על מנת להוציא את החשבון דרוש אל אל-אנושי או אי-אנושי, אבל ודאי לא ישיש נחמד, חבר-לשתיה, הנושא, ככל הנראה, אזרחות אורוגוואית. אלוהיו של שלנגל, אינו אלוהי המשפט של קפקא, החורץ את דינו של יוסף ק' להרג (הוצאה להורג) ככלב (Wei ein Hund). בעצם, אולי יותר משהאל לא מעוניין לפסוק במשפטו של שלנגל, שלנגל לא מעוניין שאלוהיו, שותפו-לחיים, יוציאהו להריגה. הוא מעדיף למות בתודעה כי אלוהיו לא סיים חשבונו.  בסופו של דבר, על אף נימתו הנוקבת של השיר – האלוהים לא מרשיע את המשורר והמשורר לא מרשיע את אלוהים. מלבד לגימה משותפת (גדולה לגימה שמקרבת), הם לא מתווים זה בזה סימן אחרון נוסף.

כל אלו מביאים אותי לשיר החותם את ספרהּ השני של טלי לטוביצקי (2019-1976). לטוביצקי כתבה כך:

*

רֹאשׁ פָּתוּחַ

נְמָלִים רוֹחֲשׁוֹת

הָעוֹלָם הַבָּא

מְדַלֵּג וּבָא כְּאַרְנָב

צִלִּי בְּעֲקֵבָיו

רַחַשׁ הָעֲנָפִים הַנִּשְׁבָּרִים, הֶעָלִים

הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים

חֶדְוָה וְצַעַר נִגָּפִים גַּם הֵם

רַעַד שֶׁמֶשׁ בָּעֵינַיִם

* 

מָה פָּחַדְתְּ כֹּה יַלְדָּה טִפְּשֹנֶת

זֶה הַחַיִּים מָה שֶׁכּוֹאֵב

בְּסַךְ הַכֹּל

 *

[טלי לטוביצקי, הזכות לשלמות הגוף, עורכת ענת לוין, הוצאת פרדס: חיפה 2019, עמוד 58]

*

   שלא כמו "המלאך הדובר בי" של הנביא זכריה, "האיש גבריאל" של דניאל או וירגיליוס אצל דנטה, שתפקידם ללוות את הנוסע (העולה מעלה או יורד דומה), אצל לטוביצקי ההימשכות מעבר לחיים אל העולם הבא, מלווה בהבנה שאין ברירה, כבר אין אפשרות להישאר (ראש פתוח); למעשה עצם ייתכנות העולם הבא נדמית פה ליציר דמיון, כעין הארנב הממהר המושך אחריו את אליס לידל אל הנפילה לארץ הפלאות: "לא היה בזה שום דבר יוצא דופן במיוחד ואליס לא חשבה את זה לחריג במיוחד, כששמעה את הארנבון אומר "אוי לי! אוי לי! אני נורא מאחר! (וכשחזרה להרהר בזה כעבור זמן, נראה היה לה שהיתה צריכה להתפלא על כך אבל באותה שעה כל זה היה נראה לה טבעי לגמרי) … בוערת מסקרנות רצה על פני השדה בעקבותיו, ועוד הספיקה לראות אותה חומק לתוך מחילה ענקית מתחת למשוכה. עוד רגע ואליס ירדה בעקבותיו, מבלי ששאלה את עצמה אפילו פעם, איך בשם אלוהים, היא תעלה משם בחזרה. מחילת-הארנבון נתמשכה עוד כברת-דרך לפנים, ישרה כמנהרה, ולפתע צנחה מטה. כל-כך לפתע, שלאליס לא היתה שהות ולו לרגע לחשוב על עצירה, כשגילתה שהיא נופלת אל תוך מה שנראה כמו באר עמוקה מאוד [לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, בליווי איוריו של ג'ון טניאל, מאנגלית: רנה ליטווין, עם הערות מאת מרטין גרדנר וכן הערות ומבואות מאת המתרגמת, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1997, עמ' 14-13]. למעשה, לטוביצקי מגלה כאן מהלך של "משכני אחריך נרוצה" (שיר השירים א,4)  או "לך לך" (בראשית י"ב, 1) בלאו תיווך של אלוהים או מוות, אלא פרידה מהחיים והימשכות מרצון אל מקום המבטא שונות מהם, חריגה מהכאב, מהחדוה ומהצער שהיו גלומים בחיים הארציים. אפילו יציר הדימיון שלה, העולם הבא בדמות ארנב, רומז לכך. שכן כבר קלוד לוי-שטראוס/סטרוס (2009-1908), הראה בספרו מיתוס ומשמעות [ההרצאה: "שפת-ארנבת ותאומים – מיתוס ופיצולו", תרגם העיר והוסיף אחרית דבר: נמרוד בר-עם, הוצאת בבל: תל אביב 2019, עמ' 57-45], כי דמות הארנב משמשת במיתוסים רבים לציון שניוּת, פיצול, ובעיקר כחריגה מן האחדוּת המונוטונית אל הריבוי והמגוון. כשלטוביצקי יוצאת בריצה דרך הסבך בעקבות העולם הבא הנחזה כארנב, צילה בעקביו, אין היא מכוונת לעולם-הבא התיאולוגי, מקור מתן שכרם של צדיקים או עונשם של חוטאים, אלא לַיציאה מהעולם הזה ולַתקווה שהדרך אכן מובילה אל העולם הבא, כלומר אל עולם אחר, במידה רבה מקביל (בדומה לתיאוריית היקומים המרובים של הפיסיקאי האמריקני, יו אוורט, 1982-1930) – החורג לחלוטין מהעולם הזה שסימניו המובהקים הם החיים והכאב. במידה רבה שורות החתימה של שירהּ של לטוביצקי מזכירים לי את שירו של המשורר הפולני, רישרד קריניצקי (נולד 1943): עִוֵּר? חֵרֵשׁ? אִלֵּם? / בִּלְתִּי נִתְפָּס? / הוּא יֶשְנוֹ. הוּא כּוֹאֵב [נקודה מגנטית: מבחר שירים 2005-1969, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה  2011, עמוד 52].

לבסוף, אם ר' עקיבא הטיל סימן סודי ברקיע ואילו נוף השקיעה בו צפה ס' יזהר התווה בו חותם, ואילו ולדיסלב שלנגל ואלוהיו נמנעו מלתת זה בזה חותם וסימן – נראה לי כי טלי לטוביצקי, שבאמת רצתה להמשיך לחיות, סימנה את העולם שעזבה והותירה אחריה כמקום החיים והכאב. בד-בבד, סימנה את העולם הבא (לא זה התיאולוגי – זה המרובה, השונה, הסמוך, המקביל) כאפשרות של המשך, שאליו מהגרים בלבב שלם, ואת עצמה כמי שנמשכת בחדווה ובצער אליו, עד שהחדווה הצער ניגפים והשער נפתח.

עוד מעט גם אנו נהיה לזיכרון של מי שעברו וחלפו בעולם (אם תרבינה שנים, עשורים ספורים), ואחרי-זה יבואו חיים וכואבים חדשים ויסמנו אף הם את העולם כמיטב יכולתם בסימני דרך, וגם העולם ישלח להם איתותים כדרכו (גם יתווה סימנים).

*

*

u*

בתמונה למעלה:  ©Joseph Sassoon Semah, Being Touched by an Angel Just Before Birth, Pencil on Paper, 2015.

Read Full Post »

משלמים האנשים הקטנים

 

לפני שער החוק יושב אדם; תמיד בחליפה עם שלושים מאבטחים. לא רק שהם עושים כל העולה על רוחו ולעתים מנופפים ברובים הנראים כמו מסרט מדע בדיוני כלעומת עוברים ושבים שנעצרים ונועצים עיניים בהפתעה על שזכו לחזות עין בעין באיש היושב ומצפה לדבר החוק. אבל עד שהוא מצפה, כבר שולחים אליו משלוחי מזון שלא ירעב, ומגוון משקאות שלא ייצמא, ויש גם חשבון הוצאות פתוח ונערי-שליחויות, למשל אם ירצה לעשן, ולעשן מותר לו רק סיגר ויקר, הכי יקר, והאנשים הקטנים משלמים, כי כבר למה יש להם לצפות בחייהם הקטנים וחסרי המשמעות? הלאו רק למוצא פיו של האיש המחכה.

ועוד הוא מחכה מגיעים אשתו ובנו. וגם הם צריכים חיבה וחיבוק וקירבה אנושית פשוטה ותמה בימים הלא-קלים שהם עוברים; רדיפה ומשיסה מאנשים המדמים לעצמם כי רק-הם יודעים גדולה  מהי.  לפיכך מוזנקים כמה עשרות תומכים לעודד אותם כשהם חוצים את מעבר החציה אל עבר מקומו של האיש היושב לבדו, כי לתמוך צריך בכל לב, כדי שלא יאחז בה, במשפחה המלוכדת הזאת, מאום מן העצבות והבדידות הקיומית, וחלילה וחס, לא יידבקו מצינת אויבים מרים. הם פונים אלו אל אלו בדרכם ללוות את משפחת הנכבדים ואומרים אלו לאלו: זה נלכד בעוונותינו; משיח ה' נלכד בשחיתותם. אמנם, עתידים אנו לזכות לראות עין בעין ביום בו ירכיבו את אדונינו על גבי מכונית פאר, 3 מיליון דולר לפחות, ברחובות ירושלים, ולקרוא בקול גדול ברוב עם הדרת מלך: ככה נעשה לאיש אשר אנו חפצים ביקרו!  

והנה יושב שם גם שומר שער החוק, פנסיונר מחברת קבלן, ומקללים אותו תדיר אך בחיבה, ורק מפני גילו המתקדם, והרצון שלא להצטייר בחדשות הערב כעדר של פורעים, שומרים בכל זאת על צורתו האנושית, ואין עושים אותו שעיר לעזאזל במורדות מעלות המשפט עד שייעשה בשרו אברים אברים. אף הוא איש היודע מקומו, גם הפיק לקח, כי קדמה דרך ארץ לתורה, ולעולם מסביר פנים לאיש המצפה להכרעת בג"ץ ולתומכיו, ולמרות שאין משגרים אליו סנדוויץ, כשמגיע הקייטרינג ממיטב מסעדות העיר, אבל בכל זאת יושב הוא לעולם ומאיר פניו, כאילו הבין כבר, שכל זמן שהאיש מצפה וכל זמן שנקהלים תומכיו – עבודתו מובטחת; איש לא יזיז אותו ממקומו ומשכורתו בסוף החודש תשולם. הייפלא כי הבעת תודה והוקרה נלווית אל פני הזקן כפני חתן בחופתו? הלאו הנו איש הגון השמח בחלקו!

והנה באים הפרקליטים, עורכי הדין, ומסתודדים עם האיש היושב כמבשרים לו דבר מה; והנה מודיעים על כינוס מסיבת עיתונאים בקרוב בסמוך למושבו של הממתין להכרעת הדין. וכשכל העיתונאים העובדים עבורו, במודע או בלא מודע, שביקין ושביתין קיימין ולא קיימין, מציבים את מיקרופוניהם קם האיש ומודיע שלרגל התרחבות הרדיפה השיטתית אחריו מצד מערכות המדינה, אין  לו ברירה אלא לעשות את הצעד האחראי מבחינה לאומית; צעד חיוני ומכריע לעתיד העם ; צעד חיוני להשמדת אויבנו העומדים בשער, ולהוביל בכנסת מהלך שיאפשר לו חסינות מכל העמדה לדין עד לסיום כהונתו הפוליטית כראש הממשלה. הקהל המקיף זועק משמחה וכנף רננים  נעלסה: "חסין קדוש, ברוב טובךָ, נהל עדתךָ!" ומתכוונים לזה, והנה עוצרת שיירת מכוניות שחורות, והאיש המחכה, נעמד על רגליו ומנופף לקהל ולעיתונאיו בהתלהבות של חוצה רוביקון, ועם שלושים מאבטחיו אשתו ובנו נכנס לתוך המכונית ונעלם במורד הכביש עם צי הרכב הרב, ורק השומר הפנסיונר, הנותר במהרה לבדו כדי להגיף לתמיד את שער החוק,  מחוויר ומרצין, כי חורף ירושלמי עכשיו וקר, וביודעו פתע, כי בקרוב שוב תרעד האדמה תחת רגליו, וביטחונו הכלכלי ייעקר מן העולם, כבר ליבו כבד עליו. ובכל זאת, גם בשעה קשה זו, הוא ניצב בפני שמים, כיהודי כשר, ומצדיק את דינו: אשריכם ישראל, שחסינות זו מתגלגלת לידיכם!  

*

*

בתמונה למעלה: צילום אקראי של מסך הטלוויזיה כמה ימים לפני הבחירות האחרונות, שמשום מה הכיל את הכיתוב המופיע, מבלי שכיוונתי לכך.

Read Full Post »

הַמֶּלֶךְ

*

   נוהג היה לו למשורר אבות ישורון (יחיאל פרלמוטר, 1992-1904) שבהגיע ערב יום הכיפורים היה יושב לכתוב שירה; לא אחת, משיריו היפים ביותר; כך נהג עד שנת פטירתו. אפשר כי הדבר קשור היה כפי שנראה במועד עצמו, כלומר: במשמעות שייחס ליום הכיפורים גופו, ואפשר כי היה הדבר קשור גם בכך שיום הכיפורים היה גם יום הולדתו (זמן הולדתו בסמוך לתפילת נעילה). אפשר כי החג הפרטי, החג היהודי, והזיכרון המשפחתי—היו חבורים בו לבלי-הפרד. כך למשל, בשיר הבא:

*

לְשָׁעָבַר הָיִתִי נִמְנָע מִלְהִתְפַּשֵּׁט

בְּגוּפִי בְּחַדְרִי בּוֹ תַּצְלוּם עַל הַקִּיר

הוֹרַי.

*

הַיּוֹם הִתְפַּשַׁטְתִּי. מָה,

הֵם שֶׁבַּקֶּבֶר אֵינָם

עֲרֻמִים?

*

הֶחָדַלְתִּי לְהִתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵי אַבָּא וְאִמָּא? מָה,

הַאִם רַק מַה שֶׁבָּקִיר

וְשֶׁבַּקֶּבֶר?

*

שְׁכֵנָה מִן הָרְחוֹב, קוֹל אִשָׁה קוֹרֵא: מָה,

אַתָּה טַרְזַן? תִּתְבַּיֵּש לְךָ!

תִּתְבַּיְשִׁי אַתְּ!

*

הַיּוֹם עֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, הַיּוֹם ט' תִּשְׁרֵי תשלח.

אָבִי הָיָה קוֹרֵא לִפְנֵי הָעַמוּד:

הַמֶּלֶךְ!

*

ט' בתשרי תשלח, 21 בספטמבר 1977.

*

מנחם פרי בחר להדגיש את המימד הקומי-קונדסי בשיר: "שכנה קוראת מן הרחוב קריאה של לגלוג וביזוי (מה אתה טרזן?). היא מזדעזעת מן הסטריפטיז הפומבי, ועוד בערב יום כיפור, של גבר כבן שבעים ושלוש, שגופו אינו בנוי לתפארה כגופו של טרזן […] קריאתה מחזקת את צד ההחצפה שבהתפשטות ומכניסה "סקנדל" וולגרי-קומי." אלמנט נוסף שהדגיש פרי הוא יום הולדתו של המשורר החל כאמור ביום הכיפורים. הוא מדמה את עירומו של המשורר הניצב אצל החלון לנוכח תמונות הוריו, לעירומו של תינוק המצוי בזרועות אימו עם לידתו [מתוך: מנחם פרי, 'סע,סע ההיפך ההגה: שלושה פרקים על אבות ישורון', איך נקרא אבות ישורון: כותבים על שירתו, בעריכת לילך לחמן, סדרת קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2011, עמ' 38-36].  

פרי ממקם את השיר בתל אביב של שנות השבעים, ובזמן ההווה. זוהי תל אביב ישראלית חילונית. תל אביב של זמן לינארי, של עבודת ההווה. של גילוי הפערים הנומיים (והקומיים) בין השכנה הוולגרית-שמרנית ובין המשורר העדין והמשולח. עם זאת, יש בשיר הזה הרבה יותר מאשר סיטואציה קומית עממית או אלוזיה מרומזת של קירבת תינוק עירום להוריו, זאת משום שלא בתל אביב כלל מדובר, וספק אם זמן השעונים ולוחות השנה משחק פה איזהשהו תפקיד. זוהי תל-אביב דקרסניסטאוו (העיירה האוקראינית הסמוכה ללובלין, בה גדל ישורון, ולה יוחדו רבים משיריו) או קרסניסטאוו דתל אביב.

ראשית, הקיר. במסכת ברכות מן התלמוד הבבלי, בסמוך לדיון אגדתי-תיאולוגי על תועלות תפילת הלב ותשובה להארכת חיי האדם (שיח בין המלך חזקיהו ובין הנביא ישעיהו, המבוססת על מלכים ב' פרק כ') נמצאות האמירות הבאה: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יחדל מן הרחמים (כלומר, מן התפלה) וכן: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל" מאי קיר? אמר ר' שמעון בן לקיש: מקירות ליבּוֹ [שם, דף י' ע"א, ע"ב]. כל אלו לטעמי אינם דרשה בעלמא, שכן השיר עצמו בחתימתו עוסק בתפלת יום הכיפורים. שהריי הקורא 'המלך!' לפני העמוד הוא שליח ציבור של תפילת שחרית, ואמירה זו מסמלת את ראשית תפילתו.

לפיכך, הקיר אינו אך ורק הקיר הקונקרטי עליו תלויות תמונותיהם הוריו המתים של ישורון. זהו בו-בעת קיר הלב, כותל-המזרח שבו שוכן זכרונם החי של הוריו המתים. אלו הם אותם הורים שניספו בשואה ואשר הורישו לישורון אתוס של רחמים, ככתבו בשירו פסח על כוכים (1953): ואַבָּא-אִמָּא מִן מִלְקֹחַ/ -אֵשׁ-אֵל-רַבְרַבָּא מִלְקָח/צִוּוּנוּ יַהְנְדֶס לֹא לִשְׁכֹּחַ/וְעַל פּוֹיְלִין לֹא לִשְׁכַּח. כמובן, המלה יהנדס (מילולית: יהדוּת), היתה מושג תרבותי בעולם היהודי המזרח אירופאי, והוראתה: מוסריות או אנושיוּת. את המורשת הזו העמיד ישורון בלוז גינויו החד משמעי את פעולת קיביה (רצח של כששים עד שבעים פלסטינים בכללם נשים וילדים והחרבת 45 בתים בפעולת תגמול של יחידה 101 בפיקודו של אריאל שרון), שבעטיה נכתב השיר הנזכר.

אחר-כך, העירום. כפי שהראה לאחרונה חברי חוקר הקבלה, אבי אלקיים [מאמרו: 'עירום בקודש הקודשים: בין פילון ופלוטינוס על עירום, אסתטיקה וקדושה', קבלה, 28 (תשע"ג), חלק עברי, עמ' 321-301]. בניגוד לנוסח המשנה שבה מתואר כהן גדול הנכנס אל בית קודש הקודשים אחת לשנה ביום הכיפורים לובש בגדי לבן, תיאר פילון האלכסנדרוני את אותה ההתרחשוּת, אלא שאצלו נכנס הכהן אל הקודש עירום ועריה, כמתדמה לאדם הראשון, שנברא בצלם אלהים.  כמובן, העירום הפילוני אינו מיני או אירוטי. זהו עירום שמשמעו היא שיבה לפּשטוּת הגמורה, על סף ההפשטה. האדם הולך אל הערפל (בית קודש הקודשים היה מלא קטורת) כנמצא באחד מקצוֹת החיים, כשעת הלידה או כשעת המוות. נבדל מכלל המין האנושי. דומה כאילו עירום הוא אף משפה וממלים; עומד יחיד מול אלהיו.

העירום הזה הולך גם אל מנהג עטיית הקיטל, כעין חלוק תפלה לבן, בזמן תפלות ראש השנה ויום הכיפורים, מנהג שהיה מצוי מאוד בקהילות מזרח אירופה, ועד עצם היום הזה רווח אצל חסידים. יש אומרים כי הקיטל מדמה את בגדי הלבן שבהם היה נכנס הכהן הגדול לבית קודש הקודשים; יש אומרים, ביסודו עומדת ההידמות למלאכים; ויש אומרים, והדבר חוזר לבית השני בשירו של ישורון— כי הקיטל מדמה את תכריכי המת, שכן הנכנס לדין (יום הכיפורים) טוב שייראה עצמו חשוב כמת. בין לבוש קיטל בין עירום ועריה (מה שמזכיר את ההפרש בין המשנה ובין פילון), כללו של דבר – השיבה אל הפּשטוּת הראשונית, אל התום. לדידי, עירומו של ישורון מבטא את שאיפתו לשוב לפשטוּת הגדולה ביותר, שבה הוא מתייחד  עם זכרונות ילדותו, זכרונה של קרסניסטאוו, זכרון אביו העומד ומתפלל ביום הכיפורים לפני העמוד. זוהי מציאוּת פנימית שבה המתים חיים בתוכנוּ, דובבים בּנוּ — הראשית היא האחרית– ולרגע חש המשורר בחדות בנוכחותו החיה והממשית של העולם החרב. השכנה מן הרחוב המזדעזעת מעירומו הגלוי  קצרה דעתה מלהבין מה היא רואה, ולנגד מי היא עומדת.

מעשה שאירע לי לפני שנים מספר בחנות ספרים בבני ברק. נכנס אברך צעיר מישיבה חסידית, וכאשר העז מוכר הספרים (בצדק רב) להעמידו על תיקון שֵֹם-חיבור אותו הגה הצעיר לא כשורה— נכנס הצעיר בדבריו בגסות ואמר למוכר, הריי אני תלמיד ישיבת עלית ואתה סוחר ספרים. השיב לו המוכר בלא כעס כי אמנם הינו מוכר ספרים אך גם צאצא ישיר של ר' נתן מנמירוב, תלמידו וסופרו של ר' נחמן מברסלב. החוויר אותו אברך והתנצל מייד בכל לשונות של מחילה על שלא העריך את המוכר כמידתו. איני יודע מדוע רשמתי לי את הסיטואציה, ומדוע אני עוד זוכר אותה שנים אחרי שהתרחשה. על כל פנים, כאשר קראתי את הסיטואציה המתרקמת בין ישורון ובין השכנה. נזכרתי בהרף באותו אירוע ובתשובת מוכר הספרים, הדומה מאוד לתגובתו של ישורון כלפי השכנה המתרעמת (בת-דמותה של המציאות החיצונית). היא פשוט אינה מכירה לפני מי ולפני מה היא עומדת, ואינה יודעת דבר על הייחוד שיודע המשורר עם עברוֹ, הנֵיעור מחדש, כבתחיית מתים; אפשר, כי ישורון מעניק גם פשר חדש למלּות התפלה של יום הכפורים: מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמִים/זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים; אשר גם במותם נמצאים להם זוכרים, ובקירבם הם עומדים, חיים וקיימים. כך,  יום הכיפורים בעיני המשורר אינו יום ההולדת ויום המיתה בלבד, אלא גם תיבת תהודה המחייה את שהיו ואינם, והדהודם בו נשמע יותר מתמיד.

 

כתיבה טובה וחתימה טובה לכל הקוראות והקוראים

*

*

*

 בתמונה למעלה: Felix Nussbaum, Camp Synagogue, Oil on Canvas 1941

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »