שומעֵי קולות-החיים ושומעֵי פחד-המוות

*

1

   כמו הקטע מתוך אפולוגיה (כתבי אפלטון, תרגם מיוונית: י"ג ליבס, ירושלים תשל"ה, כרך א', עמוד 226)– בו סוקרטס (399-470 לפני הספירה) מודיע קבל עם ועדה, שמעולם לא עסק בפוליטיקה ציבורית, אלא תמיד רק יעץ ליחידים, וזאת הואיל  לו מין Daimon  , מלאך הדובר בו, אלוהי או דמוני, שהיה נוהג להזהיר אותו מלחולל דברים הרסניים עבור-עצמו ועבור אחרים, כמו למשל: להיכנס לחיים הפוליטיים, אבל מעולם לא עודד אותו לעשות את הדברים הבונים והמקדמים את החברה ואת הפוליס (בשביל זה יש מוסר ואידיאות).

     אציע בסרקזם, כי זה צריך היה להיות קו ההגנה בהאג. ישראל לא עסקה ברצח-עם או ברצח-רבים או במדיניות מכוונת של הרג אזרחים בלתי-מעורבים, אלא רק ברצח-יחידים, שבמקרה הצטבר כדי 20,000 (להערכת הממעיטים), וזאת הואיל ויש לה Daimon, זה שהיהודים הדתיים מדגישים את קיומו, שמונע בעדם מלחולל דברים הרסניים עבור עצמם ועבור אחרים (גם לחמאס יש Daimon שכזה וכל צד משוכנע שאצלו ה-Daimon האלוהי ובצד-האחר – שוכן הדמוני), אבל מעולם לא עודד אותם לעשות את הדברים הבונים והמקדמים את התרבות ואת האנושיות. זה היה התפקיד שהיה שמור אצל היהודים בעידן המודרני להשכלה ולציונות. 

      אם נחזור לסוקרטס, מעניין שה-Daimon שלדבריו שמר אותו מכל רע, לא מנע ממנו לקבל את קובעת כוס-התרעלה. וזאת למרות שלפילוסוף הזקן (שאגב, הקפיד לעשות מילואים בצבא אתונה) הוצעו כמה דרכי-מילוט והמתקת-דין (ראו: פיידון). לגימת-הרוש הפכה דבר שאין להשיב, מרגע שסוקרטס, עליו-השלום, הכריע שמיצה את חייו, וממילא הכרעת הציבור לגבי גורלו הפכה טובה בעיניו משיגיונותיו של יחיד. דווקא ברגע האמת, ואולי מפני משך-השנים, הכריע הפילוסוף כי המוסר והאידיאות הולכים עם דין-הפוליס, ולא עם רצונו להתמיד בקיומו העצמי. זה משונה בעיקר מפני שכבר ההיסטוריון האתונאי תוקידידס (395-460 לפני הספירה), בן-דורו של סוקרטס, באותה אתונה, חתם את ספרו על תולדות המלחמה הפולופונסית, בבקשה כי ספרו יישאר לזכרון-הדורות הבאים, על אסונן של מלחמות ועל הקלות הבלתי-נסבלת של מחיית ערים ויושביהן, מה שמחיש על התרבויות ועל הערים הממהרות לנקום על פגיעתן – שקיעה ואולי גם אבדן.   אף אחד לא גזר על תוקידידס מיתת-רעל, אף על פי שניכר מספרו, קל וחומר מחתימתו, שדעתו על התרבות הפוליטית באתונה בימי חייו, לא היתה שפירה ואף רחוק מכך. 

     לא משנה מה ייקבע בהאג מחר. איך שזה נראה כרגע, ישראל תמשיך לספר לעצמה סיפורי גבורה יפים על מה שהיא מחוללת, ולמרות שקרוב לודאי שיוצעו לה כרגיל כל מני דרכי-מילוט והמתקת-הדין – היא תבכר לבקש להמשיך לשתות את הרעל בקשית (להמשיך להילחם בלי-שהיות בעיר חריבה, תוך שיותר ויותר חיילים נהרגים בתאונות של התמוטטות מבנים שהופצצו קודם-לכן או תוך כדי פעילותם בהם). וזהו, שבאולפן טלוויזיה, סח לפני כמה ימים, ראש המועצה קריית ארבע, החובש כיפה סרוגה ולו נכד חטוף בעזה, שאם רק נאמין – הקב"ה יעשה נסים, ואני ישבתי, בהיתי בו, ותהיתי רגע על ה-Daimon האקצנטרי הזה שלו, שלפחות אם היה יעיל כמו זה של סוקרטס, היה אמור להזהיר אותו באופן חד-משמעי טרם שמחת-תורה או שאולי התכוון שפתאום יופיע המשיח עם נסיוב-הנגד, כמו שכבר קרה פעם אחרי נסיון ההתנקשות הכושל (בהרעלה) בחיי ח'אלד משעל, פעם מזמן בקדנציה אחרת של ראש הממשלה.

     אבל, על הבעיה האמיתית, עמד כבר סוקרטס: אף פעם אי-אפשר לדעת אם ה-Daimon הוא אלוהי או דמוני באמת. למשל, האל המקראי – רגע אחד הוא מבטיח לישראל סגולה ונחלה ולהינקם מכל אויביהם; ותוך רגע קל— כבר משמיע דברים על רצונו למחות כליל את זה העם. וגם אלו שעושים את הטוב בעיניו, לא מגיעים אף-פעם לכדי תחושת-ביטחון קיומית יוצאת-דופן.

     מוסר השכל (למי שצריך שורות תחתונות): לא לחינם נקראים חיילים המבקשים תמיד להילחם, לחזור ולהילחם עד הסוף – חיילים מורעלים. אבל ישנה ודאי גם דרך אחרת: פריסה מחדש מחוץ לרצועה, החזרת השבויים,  שיקום היישובים, החזרת המפונים – השבת תחושת הביטחון של אזרחי ישראל והשמתהּ במקום הראשון במערכת השיקולים הביטחונית. כפי שאראה מיד יש להכרעה לבחור במלחמה, לפני כל דבר אחד, גם השלכות רחבות על העורף ועל דעותיו ומעשיו. 

*

2

הנה כמה שורות מתוך ספרו של המשורר הרומאי והפילוסוף האפיקוראי, טיטוס לוקרטיוס קארוס (55-100 לפני הספירה), De Rerum Natura (על טבע היקום), השורות הקולעות ביותר על-אודות המצב הפוליטי הנוכחי, שהזדמן לי לקרוא מאז השבעה באוקטובר:

*

רַק בְּצָרָה יִבָּחֵן אָדָם – בְּשִׁבְרוֹ וּבַצַּר לוֹ

לָאֲמִתָּה מִתְגַּלָּה נִשְׁמָתוֹ, לְאוֹר־יוֹם תּוֹפִיעַ:

מֵחֶבְיוֹנוֹת יֵשׁוּתָהּ יַעֲלֶה קוֹל־אֱמֶת – יַחַשְׂפֶנָּה,

אֶת קְלִפָּתוֹ אָז זוֹרֵק בֶּן־אָדָם – אַךְ תּוֹכוֹ יִשָּׁאֵר בּוֹ.

אַף תַּאֲוַת הַמָּמוֹן וּבֻלְמוֹס הַכָּבוֹד בַּמּוֹלֶדֶת

פַּעַם בְּפַעַם יָצוּדוּ רַבִּים בְּמַלְכֹּדֶת הַפֶּשַׁע –

אָז יִמְעֲלוּ בְּחֻקִּים – יִתָּפְשׂוּ לְעָוֹן וּלְרֶצַח:

לַיְלָה וְיוֹם יַעַמְלוּ, יְקַוּוּ לִגְדוֹלוֹת, לֹא יָנוּחוּ,

רַק יִשְׁאֲפוּ לִשְׂרָרָה. נְגָעִים מִסּוּג זֶה בְּחַיֵּינוּ

הֵן עַל־פִּי־רֹב יְסוֹדָם בְּאֵימָה זוֹ מֵטִיל מַר הַמָּוֶת.

כִּי בִזָּיוֹן וְדַלּוּת אֲבֵלָה, מָה מְאֹד רְחוֹקִים הֵם

מִן הַחַיִּים הַשְּׁלֵוִים וּמִשֶּׁקֶט, מֵעֹשֶׁר וָעֹנֶג;

הֵמָּה נִרְאִים כַּפְּרוֹזְדוֹר לַדּוּמָה הַמּוֹבִיל אֱלֵי-מָוֶת.

 *

עֵקֶב הַפַּחַד הַזֶּה, אֲחוּזֵי בֶּהָלָה אֵין יְסוֹד לָהּ,

הָאֲנָשִׁים בִּרְצוֹתָם לְהַרְחִיק אֶת עַצְמָם מִכָּל אֵלֶּה,

הוֹן יִצְבְּרוּ עַל פִּגְרֵי אֲחֵיהֶם, מִדְּמֵיהֶם יַעֲשִׂירוּ,

תַּאֲוָתָם אוֹכַלְתָּם – וְרֶצַח יוֹסִיפוּ עַל רֶצַח.

[טיטוס לוקרציוס קארוס, על טבע היקום, תרגם מרומית והוסיף מבוא, הערות ומילון: שלמה דיקמן, מוסד ביאליק: ירושלים 1962, ספר III שורות 71-55].

*

       השורות, שכמו נכתבו על המצב הפוליטי הנוכחי (אך נכתבו לפני 2,100 שנים בקירוב). דנות בכך שבעת מצוקה ומלחמה האדם כמו מסיר מעליו את קליפותיו ונותר רק הוא-עצמו כגלעין חשוף. יש המגלים תעצומות-נפש ומתוך כך מתגלה גדלותם ויש המתמכרים לתעמולת ההרג והרצח, מתוך אימת המוות האוחזת בהם — אותה הם משתדלים לכסות בדיבורים על כבוד המולדת וצדקת-העם (אחדות). גרועים מכל אלו הם אלו המקווים להתעשר או להרבות נכסים כתוצאה מרצח האדם. חומר למחשבה לאלו המקווים להילחם עד הסוף ולהתנחל בעזה, ואינם מוכנים לדון בגורלם (השבתם ושיקומם) של החטופות/ים והמפונות/ים.

       חשוב להדגיש את המקום המרכזי שהקנה המשורר הרומאי לפחד המוות הגורם להתעוררות נגעים חברתיים, כגון: תאוות ממון ובולמוס הכבוד במולדת (פטריוטיזם), הגורם גם לעידוד פרקטיקות אלימות המתבצעות לכאורה בשירות המדינה והעם, לכאורה  על־מנת להגן על חיי האזרחים וכדי להתרחק מתחושת ההתמעטות שמביא מצב הטלטלה המלחמתי, המערער את הנפש. 

   קארוס הבין דבר עמוק. הרצון להביס את האחר, למוטט אותו, להמיט עליו אסון, להחיש את קיצו – לא נועד כמו שטוענים רבים – כדי להביא להרחקת האיום שנוצר על החיים, אלא  הוא צופן בחובו אספקט נוסף – והוא הרצון לעקור כל דבר שמעורר בעצמי את פחד הכיליון וההרס המוחלט. בשל הרצון הזה לבדו אדם עשוי להתחמש על-מנת להיפרע משונאיו, להתעלם מחיי אחרים על מנת להבטיח את שרידותו ואת התמדתו – ועוד ליחס את כל אלה לנאמנותו לעם ולאהבתו למדינה. כך מושלך פחד המוות של היחיד על פני הקבוצה המדומיינת כולהּ.

*

*

3

    בספרו, האנושות – בול עץ עיקש, דן הפילוסוף והההיסטוריון של הרעיונות, אייזאה ברלין (1997-1909),  באחד הפרקים – בדמותו האלימה והגרוטסקית של ג'וזף דה מייסטרה (1821-1753), בן אצילים מסאבוי שמוצאו מניס הצרפתית, ששירת חבר פרלמנט וכדיפלומט את מלכות סרדיניה, והיה קול עיקש ונמרץ בגנותהּ של הנאורות האירופאית, בעד תשובה דתית נוצרית מקפת, בעד משטר מונארכי בכל אירופה, בעד קולוניאליזם וסחר עבדים,  וכנגד כל אותם הלכי רוח ליברליים וחילוניים שבהם ראה אסון שיש למחות עד-תום.

     וכך כתב  דה מייסטרה בספרו ערבי סנט-פטרבורג :

בכלל מלכותו הענקית של הטבע החי שוררת אלימות גלויה, מעין חמת זעם שכל היצורים מצויים להצטייד בה לקראת גורלם המשותף; ברגע שעוזבים את ממלכת הטבע הדומם מגלים את צו המוות האלים, החקוק בחזיתות החיים. חשים בכך כבר בממלכת הצומח. מעץ הקטאלפה הענקי עד לעשב השפל ביותר, צמחים רבים כל־כך מתים צמחים רבים כל־כך נהרגים; אבל מרגע שנכנסים לממלכת החי  החוק הזה מקבל לפתע נוכחות ודאית איומה ביותר. כמו היו איזה כוח, איזו אלימות, סמויים ומוחשים בעת ובעונה אחת … ממנים מספר חיות בכל מין ומין לטרוף את האחרות; כך ישנם חרקי טרף, זוחלי טרף, ציפורי טרף, דגי טרף, טורפים הולכים־על־ארבע. אין רגע שבו יצורים ממין אחד אינם נטרפים על־ידי יצורים ממין אחר. האדם ניצב מעל כל המון הסוגים והמינים הללו של בעלי־החיים וידו המשחתת אינה חומלת על שום יצור חי. הוא הורג על מנת להשיג מזון והוא הורג על מנת לכסות את עצמו במלבוש; הוא הורג על מנת להתקשט; הוא הורג על מנת להתקיף והוא הורג על מנת להתגונן; הוא הורג על מנת להתחנך והוא הורג על מנת להשתעשע; הוא הורג על מנת להרוג … ומי הוא זה אשר יחסל [בבית המטבחיים הכללי הזה] את מי שמחסל את כל האחרים? אותו מחסל עצמו. בני אדם הם הממונים על טבח בני אדם … וכך מוגשם … החוק המפואר הקובע את חורבנם האלים של היצורים החיים. האדמה נשטפת בדם שוב ושוב, בלא הרף, אינה אלא מזבח ענק שעליו מוכרח כל מי שחי לעלות לקורבן בלא-תכלית, בלא מידה, בלא הפסקה, עד שיתכלו הדברים, עד שימות המות.

[ג'וזף דה מייסטרה, מתוך: ערבי סנט פטרבורג, בתוך: ישעיה ברלין, "ג'וזף דה מייסטרה ומקורות הפאשיזם", האנושות – בול עץ עיקש: פרקים בהיסטוריה של הרעיונות, תרגם מאנגלית: עדי אופיר, הוצאת עם עובד: תל אביב 1994, עמוד 113].

*

    במידה רבה, מטרתו של של דה מייסטרה היא להכחיד את פחד-המוות. הדרך היחידה לשם כך היא ההסכמה כי בני אדם הכורתים יערות, מכחידים בעלי חיים, ומחסלים בני-אדם אחרים – היא חוק-הטבע שאין בלתו. על האדם לפעול כתליין, שעל פי דה מייסטרה הוא שלוחו האמתי של האל, למעלה מכל בישוף או ארכי-הגמון, וזאת על שום שהדרך היחידה שבאמצעותה יכחיד האדם את המוות היא הכחדת הטבע – ומכלול כל היצורים החיים לרבות האדם, "עד שיתכלו הדברים – עד שימות המוות".

      רוצה לומר, לשיטתו של דה מייסטרה: יש להרוג, להכחיד, ולהלך אימים על הזולת. גם לשטוף את האדם בדם שוב ושוב, וזאת על-מנת להביא בסופו של יום להכחדת מר-המוות. אם אצל טיטוס לוקרטיוס קארוס. פחד המוות עלול להביא את האדם להרבות רצח, הרס, ביזה והכחדה, כאשר הכוח הפוליטי המפעיל אותם משתכנע שבדרך זאת הוא בדרכו לא רק להרחיק את המוות מעצמו אלא גם להביא למות-המוות. ההבדל הבולט בין קארוס ובין דה מייסטרה, הוא שקארוס גורס כי על האדם להתרחק עד הקצה האחרון מדרך הרצח, הביזה וההרס – וכי ההתרחקות מהם היא שעושה את האדם – אדם, שעה שהרוצחים, הבוזזים וההורסים בשל המדינה או העם אינם אלא סוכני-הרס ושחיתות המחריבים את חברת-האדם. דה מייסטרה גורס כי גאולת האדם (והוא מתכוון להדברת פחד-המוות) היא גאולת-דם בלתי-פוסקת. על האדם לאמץ את הכוח ואת האלימות ולהמית כל מה שעומד בדרכו, משום שרק בהכחדה הכוללת – יומת גם המוות.

     זאת ועוד, שעה שקארוס טוען כי בשעת מצוקה קיצונית עולה מתוך האדם קול-האמת (הוא לא מדבר כאפלטון על דיימון, על אף שמדובר כאן במשהו שנקל לזהותו כמצפון-מוסרי) – הגורם לו להיות האדם שהוא באמת, לאחר הוא נאלץ להשיל מעצמו את כל הגנותיו ומסכותיו – דה מייסטרה רואה במצפון שותף שקט של המוות. המצפון מעדיף את החיים על פני המוות, את הציוויליזציה על פני ההכחדה, את  היוצר ואת הבנאי על פני הרוצח והתליין, ולפיכך שואף להאריך את חייהם של היצורים ולהיטיב עימם, אף־על-גב, שלשיטתו כך הם נאלצים לחיות יותר, ועל-כן לשאת זמן רב יותר את פחד-המוות המדכא אותם. המדינה האידיאלית של מייסטרה היא מדינה, שבהּ תלייני-המלך והרוצחים מטעמו הם האנשים החשובים ביותר, משום שהם תורמים תרומה מכרעת למחיית- האנושות ולמחיקת פחד-המוות המייסר שלה. במדינת העוועים של מייסטרה – עסקי-הקברנים פורחים ואפשר לראות בפעולתם פרוייקט לאומי ממש, הואיל והם תורמים את חלקם לתהליכי-ההכחדה. את המאבק בטרור שממיט על האדם פחד-המוות, מבקש דה מייסטרה לנצח באמצעות הגברת האלימות והמוות. לי נדמה כי הנהגת החמאס וממשלת ישראל הנוכחית – כולן תלמידותיו.  

     כשאני קורא או שומע אנשים המתבטאים בזכות השמדתה של ישראל ואנשים אחרים המתבטאים בזכות שיטוח עזה, ועוד יותר –    אנשים הטוענים כי מכלול האזרחים הנמצאים בצד השני של המתרס הם אזרחים מעורבים (כלומר לא-חפים-מפשע) רק משום שהם תומכים בממשלה ובארגון צבאי ספציפי המשרת לכאורה מאבק לאומי של עם (וזה יכול להיות החמאס או צה"ל), אני מייד לא מבין כיצד הם אינם מבינים שגם מכלול האזרחים בצד שלהם עונה בדיוק על אותן הנחות-מוצא. כל אלו גורמים לי לחשוב על דברי אפלטון, טיטוס לוקרטיוס קארוס וגם על ג'וזף דה מייסטרה, ועל כך שתודעת המוות באדם – בין אם היא מעוררת בו חרדה ובין אם הגיע לכך שהוא מקבל את עובדת מותו העתידי בהשלמה ובעיניים פקוחות – מעוללת לאדם דברים משונים ואיומים, כגון: לעודד פעולות אלימות המתבצעות, השכם-וערב, בשם העם, הדת והמדינה. כאילו שהאלימות הזאת עתידה לפטור את האדם מהמוות. המוות לא ייעשה נוח יותר בעולם ללא-ישראליים או בעולם נטול פלסטינים. מי שתומך בחיים  – שומא עליו לתמוך ברעיון לפיו מלחמה אינה פותרת בעיות קיומיות. ספק גדול אם היא אפילו הצליחה לפתור מעולם אי-אילו בעיות פוליטיות בינלאומיות. היא רק מבוא לשקיעה ולאבדן.      

*

*

*

4

חַיָּלִים

יוֹשְבִים כְּשֶבֶת

הֶעַלִים

עַל אִילָנוֹת

בַּסְּתָו.

[ג'וזפֶּה אוּנגארֶטִּי, 'חילים', בתוך: פוטוריסטים וחדשנים אחרים 1925-1910, תרגם מאיטלקית: אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל: ירושלים 1991, עמ' 164].

*

גורלם של אזרחים משני עבריה של החומה/ה גדר העזתית גם לא שפר עליהם ביותר. מסתמא, חל טשטוש מוחלט בין חיל, אזרח וחלל. גרוע מכך, כולם יושבים בראשי-האילנות, כעלי-שלכת המחכים לבוא-שעתם, מכוח מוצא פיהם של מנהיגים פוליטיים בלתי כשירים ומאוד לא מוכשרים להוליך את תהליכי הבנייה והאמון שכולנו זקוקים להם עכשיו.

*

*

הקטע הבא הוקלט בינואר 1964, בדיוק לפני 60 שנה

*

בתמונות: The Red Tree, Photographed by Shoey Raz, January 2024

Read Full Post »

מפלנטה אחרת לפלנטה אחרת

*

    ספר שיריו וציוריו החדש של המשורר והצייר דודו פלמה, אין לה מנוחה אפילו בקבר, הוא הספר הפוליטי ביותר שלו שקראתי עד-כה. פלמה תר בו אחר תגובות פואטיות-פוליטיות למציאות החיים הישראלית העכשווית, על שלל המאורעות הבלתי-מתקבלים-על-הדעת שהיא מערימה בפנינו. לצד חשבון-נפש ואולי גם חשבון-חיים של המחבר, על החיים הומי-האכזריות שכולנו חשופים אליהם. למקרא הספר דימיתי לרגע את החברה הפוליטית הישראלית לחיה הגדולה המוזכרת באפוקליפסה של יוחנן, על שלושת-הגווים שלה, ואולי אף יותר מזה – חיה חדשה: מרובת-עוולות (אם יש מרבה-רגליים למה שלא תהיה מרובת-עוולות?). מן המציאות הזאת של המדינה, הזוללת את אזרחיה ואת נתיניה הפלסטינים, ברי לגמרי מדוע בוחר המשורר לראות בעצמו סוג של פליט בהווה או פליט בעתיד, ומדוע הומה בו תחושה עזה של גלוּת. אם חביבה פדיה תיארה בספרהּ הליכה שמעבר לטראומה (הוצאת רסלינג: תל אביב 2011) את חיי התיקון והחבירה-יחד של מקובלים מצאצאי מגורשי-ספרד בני המאות השש-עשרה והשבע-עשרה ושל ראשוני החסידות במאה התשע-עשרה, כניסיון רב-חוגי ורב-מערכתי למצוא את הדרך לאחות את השברים, שהותירה ביהודים – היסטוריה של אלימות, הרי שמהספר של פלמה ניכרת באופן חד-משמעית החוויה לפיה דווקא במדינת ישראל, שבנו לשוטט בגיא-צלמוות ואנחנו מהלכים על פי תהום, אלא שהפעם לראשונה זה שנים – האחריות לביזה, לעוול, לגזל, לרצח ולפוגרום היא בהנהלה יהודית-ישראלית-ציונית.

וכך כותב פלמה בשירו פלנטת היהודים:   

*

פַּעַם, כָּל כָּךְ

מִזְּמַן עַד שֶׁכְּבָר

כִּמְעַט שָׁכַחְנוּ,

הָיִינוּ יָחַד עִם קָצֶטְנִיק

עַל פְּלָנֵטָה

אַחֶרֶת.

*

הַיּוֹם, אֲנַחְנוּ לְכוּדִים

בַּדֶּמוֹקְרַטְיָה הַיְּחִידָה

בִַּמִּזְרָח הַתִּכוֹן –

וְזֶה כְּבָר

כִּמְעַט

אוֹתוֹ

דָּבָר.

[דודו פלמה, אין לה מנוחה אפילו בקבר: שירים וציורים, עורך: רן יגיל, הוצאת עמדה: תל אביב 2023, עמוד 76]. 

*

    השיר לכאורה כולל היגד חד, חריף ובהיר, על התופת הישראלית, לכאורה "הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון", הנדמית כבר כאותה פלנטה אחרת שעליה הרחיב דיבורו, הסופר ניצול השואה יחיאל די-נור (2001-1909), אבל גם זכתה גם למהלכים אחרים מחוץ לעולמו של דינור, למשל ברומן כוכבו של מר סאמלר מאת סול בלו (2005-1915), או בסיפור הקצר הכוכב השקט מאת פרימו לוי (1987-1919).

    יתירה מזאת, דווקא איזכורו של ק. צטניק כאן, מעלה על הדעת את הפולמוס שהתקיים ומתקיים אשר לספריו, עד כמה אם בכלל, הם מהווים עדות מהימנה למה שהתרחש באושוויץ-בירקנאו. זאת משום, שמאז פרסם די-נור את ספריו, רבו מאוד הספרים והממוארים מאושוויץ-בירקנאו, כולל עדויות משום זונדר-קומנדו יהודיים, שראו דברים שגם אנשים שנכלאו במחנה והושמו בתפקידים אחרים – לא ראו, ואין בכל-אלו זכר לדברים שתיאר ק. צטניק בכתביו. על כל פנים, הבעיה והיא אולי זאת שגרמה להתמוטטותו בעת עדותו במשפט אייכמן, היא שבמידה רבה אין עדים לכך שדי-נור היה שם. אין ניצולי אושוויץ-בירקנאו שזכרו אותו, וקשה לדעת מה הגרעין "הממשי" בזיכרונותיו. ייתכן שאף הוא התקשה להעיד בפני בית המשפט את מה שנוצר בקרבו כריאליזם-פנטסטי-תופתי ולא יכול היה לברור מתוכה  את העדות הריאליסטית העירומה מקישוטים, כפי שארעה כהווייתה.

    לסיוע עמדתי זו ניתן להביא שורת מחקרים על טראומה, כגון ספריהם של ג'ודית לואיס הרמן ושבתאי נוי, המדווחים כי עדים טראומטיים הם עדים גרועים, משום שהם מנסים להעיד באופן כרונולוגי-תמטי את שאירע, כאשר בנפשם אין למאורע האיום שחוו שום התחלה-אמצע-וסוף והוא גם לא הסתיים אף-פעם. המתח הפנימי הקיצוני בו הם מצויים והפער בין מה שהם חווים בעולמם הפנימי ובין העובדה שהם מצווים להעיד על הדברים כסדרם וכהווייתם, גורם להם לשנות פרטי-עדות, ולכן בתי משפט נוטים לראות בהם בדאים או עדים בלתי-מהימנים. לא בהכרח משום שלא היו שם או שלא חוו את מה שהם מספרים, אלא משום שהם מצופים להפיק טקסט קוהרנטי לחוויה שלגבי דידם אינה קוהרנטית.  

     מי שגדלו כדור שני ולפעמים גם כדור שלישי בחברת ניצולי-שואה, וזה בדיוק המקרה של פלמה (הספר קרוי על שם אמו שושנה, שהייתה "רוב ימיה, רדופת שדים חיים ומתים")  – ודאי מפתח נטייה להזדהות עם כאבם, ובמידה רבה, להשלים בדמיון את מה שלא נאמר עליו דבר. כך גם בישראל, בת זמננו, מקורות מידע שונים מעניקים לנו פתחי-שערים מרובים למאורעות אכזריים, מקרי אלימות קשה. אנחנו יודעים שמדי יום נעשים מעשים שלא ייעשו בגדה המערבית ובעזה. חלקם מדווחים וחלקם אינם זוכים לשום דיווח. השיר של דודו פלמה מנסה ליצור מכל זה טקסט קוהרנטי על מצבנו עתה, אבל דווקא הטקסט המושחז והתימטי הזה, בסופו של דבר, מלמד  עד כמה גדול הפער בין הצורך להעמיד טקסט קוהרנטי ובין החוויה הפנימית של כל האלימות הנוראה הזאת, שאינה יכולה להסתכם בשום חוויה קוהרנטית. האם אדם בן זמננוּ יכול ללקות בפוסט-טראומה ממאורע אלים בו כלל לא-נכח פיסית? אני חושב שכן. רצח איאד אלחלאק, תמונות שג'אעיה החריבה או חווארה העולה באש, אפילו הפוגרום בשמיני עצרת (7.10.2023) – שיכנעו אותי שכן בלי ספק, גם אם אין לי דמיון יוצא דופן על-מנת למלא את החללים ואת הפערים על-מה שלא ראיתי או שלא נמסר לי.

    נוסף על כך, למרות שחלקים נרחבים של אזרחי ישראל מצויים כבר עת-ארוכה תחת מתקפת פשעי-שנאה של אזרחים אחרים, המוסתים לבצעם על ידי ממשלה-נבחרת, הרואה כתעודתה את הרחבת האלימות בכל המגזרים ואת העמקת השחיתות בכל פעולותיה, בכל זאת איננו חווים מתקפת מתנחלים או המון-מוסת אחר על שכונותינו, אבל גם החוויה היומיומית הזאת של היתקלות במקרה אחד או יותר מדי יום ויום, שבהם אדם קורא פומבית להרג ערבים או שמאלנים, או האשמת אנשים בבגידה כלאחר-יד וללא כל-הוכחה, היא גם כן עילה מצטברת לתחושת דחק ואולי גם – לחווייה טראומטית, אף שבדרך כלל האדם רק שומע דברים או חוזה בהבעות זעם ומשטמה, ואינו נפגע פיסית ממש. זוהי אלימות קשה. אפילו לא ניתן לומר שאלו רק דיבורים. שכן מדברי-השיטנה הללו הולכים וצומחים מדדי-האלימות בחברה הישראלית.

     יש המבקשים להשוות בין הגרעין היהודי האלים הזה ובין הנאצים. לטעמי זוהי השוואה קשה מדי. בעיני רוחי, בכל עת כשאני נתקל בקונפורמיזם חברתי סביב מפיצי פשעי שנאה בזמן הזה, וההתבוננות בזה כדבר נורמלי, אני חושב על מחזאי האבסורד הרומני, אז'ן יונסקו (1994-1909), שאמו היתה ממוצא יהודי-מתבולל ואילו אביו היה פשיסט רומני, ששירת בעמדה בכירה בראשית שנות הארבעים (הוריו כבר היו גרושים, אולם יונסקו הצעיר אולץ לשבת בבוקרשט עם משפחת אביו) – שנים בהן נערכו ברחבי רומניה פרעות קשות כנגד יהודים וצוענים, שהיו כרוכות בשיתוף פעולה של אנשי המשמרות הלאומניים הרומניים (משמר הברזל) עם מדיניותם של הנאצים. בממואר שלו, הווה עבר, עבר הווה, חשף יונסקו, כי את היסוד למחזהו הנודע הקרנפים (1958), ינק מהתנסויותיו החברתיות בבוקרשט בסביבות שנת 1940, עת לדבריו:

*

כל חברי האנטי-פשיסטים הפכו לפשיסטים גמורים וקנאים משום שויתרו בתחילה בפרט קטן אחד … מתחיל תהליך הדגירה ואלו סימניה הראשונים של המחלה, בזקוקה לשלושה שבועות עד שני חודשים כדי לחדור למערכת כולה … עתים אין לי צורך לשמוע את דבריהם כדי לעמוד על התמורה שנתחוללה בקרבם. שתיקה רבת משמעות או חיוך מסוים. מגלים לי מיד, כי נפל דבר שאין לו תקנה. ארשת פניהם משתנה. ניצוץ זר נדלק בעיניהם. ולכולם אליבי אחד: הטוהר … טוהר זה אינו אלא אחיזת עיניים.   

… דיברתי עמו. הוא היה עדיין בן אדם. והנה, לפתע פתאום ראיתי במו עיני, כי עור גופו נתקשה ונתעבה בצורה מפחידה. הכפפות שלו ונעליו נהפכו לפרסות וידיו לטלפיים. קרן צמחה על מצחו והוא הפך פרא והתחיל להשתולל. אין הוא מבין דבר ואינו מסוגל עוד לדבֵּר. הוא נהפך קרנף. לפתע פתאום. הייתי רוצה מאוד לנהוג כמוהו, אך אינני יכול.

[איז'ן יונסקו, הווה עבר עבר הווה: פרקי יומן מקוטע, תרגם מצרפתית וצירף מבוא ואחרית דבר: אריה לרנר, הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 1971, עמ' 157-156] 

*

    הבאתי בפרוטרוט מדברי יונסקו, הואיל ורבים משיריו של פלמה מצביעים על הזעזוע מהתקרנפות-הכול, ובמיוחד מכך שהאלימות, השנאה והפשע הפכו נורמליים וקונפורמיסטיים, עד כדי כך שפוליטיקאים בכירים שוב אינם חוששים לתמוך בעבריינים בכירים מוכרים בבחירות המוניציפליות, ועד כדי כך, שכאשר בחור צעיר פלסטיני על הרצף האוטיסטי נורה למוות בכוונת-מכוון – רבים המריעים והמשבחים או כאשר נפטר שובת רעב פלסטיני – מברכים על פטירתו וכאשר מעל לאלף יהודים נטבחים על ידי פורעי חמאס, והנרצחים לא שייכים בהכרח לגוש הימין הדתי (חוגגים במסיבת טבע ברעים וחברי קיבוץ בארי) – הקרנפים ומקורנפיהם רואים צורך לדבר על "שעה קשה" אבל לא ממש רואים בזה את קץ דרכם הפוליטית, כי יש מאחוריהם עדר אוהד, שימשיך להצביע עבורם, ורואה בכל המתרחש, רק סימן דרך להשבת יישובי גוש קטיף למקומם הראשון, למעלה משהם רואים את החובה המוסרית שבהשבת השבויים ואיתור הנעדרים.

     לפני שבועות מספר כשקראתי לראשונה את השיר פלנטת היהודים של פלמה חשבתי שיש בו משהו קיצוני מאוד, אולי גם מתעתע, ממש כמו זכרונותיו המסוייטים והגרוטסקיים של ק. צטניק, שיש בהם גרעין של אמת אבל גם תחושת הגזמה של סיוט שרק מתעצם והולך; כמו טלטול של חרב דמוקלס מעל ראש-אדם, כשמרגע לרגע קטן הסיכוי שבמציאות כזאת הוא יוכל להאריך ימים ולא נהיר האם המערפת הזאת בכלל מונפת או מתנדנדת. אזי בא יום הפוגרום בעוטף עזה, ובאו תגובות ראש הממשלה, שריו ויועציו, וחשבתי בליבי שאולי זוהי הדמעה-קרטיה היחידה במזרח התיכון אבל נדמה כאילו כל המציאות הישראלית הזאת מניפה על ראש כל אחד ואחת מאיתנו חרב חדה (לא מוכרחים לחדול מן הרחמים). ושאולי, בין גוש הימין לגוש חמאס-התנועה האסלאמית (הפלג הצפוני)-חזבאללה והג'האד, אנחנו מתדמים-והולכים ליוסף ק' של קפקא, מובלים אל מחוץ לעיר, על ידי שני מרצחים (אחד מהם יהודי לאומי הפועל בשירות "בורא עולם" אחד מהם פלסטיני לאומי הפועל בשירות "בורא עולם"), המבקשים להמית או להפקיר אותנו למות ככלבי-חוצות, וכי במידה רבה  פלמה רואה באופן בהיר וחד – משהו שאני התקשיתי לראות ,הוא שהותר איזה רסן במציאות בחודשים האחרונים וכי בני אדם בסביבתי הקרובה והרחוקה יותר, כבר לא מבחינים ממש בין ממשי ומדומיין, ובין מה שהוא תולדת חרדות ופוביות ובין מה שקורה במציאות היומיומית המתארעת בפתח-עיניהם. אולי נחצה כבר קו ההפרדה – והוא היכולת להבחין בין מציאות לסיוט או בין פנטזיה אלימה לממשות. כך או אחרת, נוצר גשר המוביל  מפלנטה אחרת לפלנטה אחרת.

*

*

*

  בתמונה למעלה: Max Ernst (1891-1976), Earth Seen from Venus, Oil on Wooden Panel, ca. 1962

Read Full Post »

בעיית הקהל

*

מיהו הקהל  הנדרש לכותבים, פרשני סוד או אמנים בכדי שייצרוּ – ומה שיעורוֹ?  עיון בכתבים מאת נַצִיר אלדִﱢין טוּסִי, וולטיר וקורט וונגוט. רשימה לזכרו של וונגוט, שבנובמבר זה מלאו 100 שנים להולדתו.

* 

1

    אחד הדברים המפתיעים ביותר באוטוביוגרפיה הרוחנית של הפילוסוף, התיאולוג, המתמטיקאי, האסטרונום והארכיטקט האראני, נַצִיר אלדִﱢין טוּסִי (1274-1204) היא תפיסתו לפיה פרשנות סוד לכתבים רוחניים החלה להיווצר רק כאשר נוצר קהל מסוים של אינטלקטואלים ומבקשים רוחניים נהיה צמא לפרשנוּת, המסכימה לחרוג מהפשט הגלוי של הכתבים, ולהציע פירושים המרכיבים בטקסט רעיונות שעל-פניו, מהווים את יסוד עולמו הרוחני של הפרשן, הטוען מצידו – כי הם היו מצויים כבר בטקסט עצמו, והיו ידועים לעלית אנשי הסוד, הנביאים, או חברי-הנביא מחמד (אַלְאַוּלִיַא) בדורות הקודמים. כמובן, לא רק למציאותם הפיסית של מבקשי-סוד כיוון טוּסי, אלא גם לכך שתהיה בקבוצה הזאת יכולת להבין ולהפנים את הסודות הנמסרים מידיו של הפרשן. אפשר כי מה שהתיר לטוּסי לכתוב את הדברים בביטחון, היא השתייכותו לשיעה האסמאעילית הנִזַארִית, שראתה באמאם העומד בראשהּ, בכל דור-ודור, את תלמידו-ממשיכו של הנביא מחמד, הן מצד יוחסיו, הן מצד מדרגתו הרוחנית, והן מצד שליחותו כמבטא להלכה את רצונו של אללﱠה. חבורות סוד סמכותניות כאלוּ היו אכן חלק מהותי ביצירת הסוד במרחב האסלאמי והיהודי בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת. הן התבססו, בדרך כלל, על התקבצות סביב דמות מורה גדול, שהורה לתלמידיו סודות על אודות האלוהות הפזורים בספרי הקודש או ידע לומר דברים החורגים ממה שנאמר עד אז על הנפש או הנשמה האנושית – מחצבהּ, תהליך השתלמותהּ וייעודיהּ. למשל, התקבצותן של קבוצות ס͞וּפיות  בראשות שֵׁיח'ים, מורי-סוד התבססה בדרך כלל על הדגם הזה; או בתווך היהודי חוג ר' יצחק סגי נהור, חוג ר' יהודה החסיד, חוג הרמב"ן, חוגו המדומיין של הרשב"י בספר הזֹהר – כל אלוּ  היוו תשתית ליצירתן של חבורת התלמידים שהסתופפה אצל האר"י בצפת או לימים – חבורות דומות שנאספו בצילן של דמויות כרמח"ל וכבעש"ט. אם אחזור לטוּסי, מדבריו משתמעת תפיסה מאוד מודרנית של הפצה ושימושיות. כלומר, הוא הרי יכול היה לטעון כי משעה שיופיע מנהיג רוחני בעל-שיעור קומה – חזקה על אללﱠה שיקבץ סביבו אנשים הראויים להנהגתו ולשמיעת דבריו ולהבנתם, ובכל זאת גם לטענתו טוּסי, אם אין סביב איש-הרוח קהל מתאים, הצמא לשמוע את שיעוריו; הוא יישאר לבדו כנושא-סוד-נסתר בתוך קהילה שאינה מבינה, ולא פנויה להבין, ולוּ מעט מתוכיוּת דבריו. אפשר כי לכן חלה בסביבות רוחניות ברבות הימים נטייה ליצור קהילה עם מוסדות והייררכיה מוגדרת, על-מנת שניתן יהיה לשמר את קהילת השיח ולהישמר מהאפשרות שהחברים בה "יתפזרוּ" למקומות אחרים. אפשר לראות את אותן התופעות ממש גם במוקדי יצירה ורוח מערביים חילוניים במאה וחמישים השנים האחרונות: באקדמיה, באמנות, בפסיכולוגיה ובאידיאולוגיה-פוליטית – ליצור קהילות או קבוצות-כוח, המנסות לשמר רעיונות ובעיקר לשמור מכל משמר על המקום החברתי הרם שתפיסות עולם מסוימות תפסו בעבר, וזאת – לא רק בכדי שבני הדורות הבאים יוכלו לעיין בהן ולעסוק בדרכן, אלא גם על מנת שנושאים מסוימים ייוותרוּ חיוניים לתרבות ולחברה, אם לא לכל הקהלים, לפחות לקהלים מוגדרים שימשיכו לשאת אותם. כלומר, רבות הקבוצות והקהילות החברתיות שהעבירו את מושג ה-Conatus Essendi השפינוזי, העומדת על זכותו הראשונית (למעשה, קרוב להכרח) של כל חי לקיים את חייו ולשמרם כל זמן שהוא יכול,  מעולמם של הפרטים –  לעולמן של הקבוצות החברתיוֹת ותודעות הקולקטיביות, עד שלעתים דומה כי היחיד כמו מצֻוֶּה. לוותר על סינגולריוּת, קריאטיביות ואפילו על העדפותיו – בשל התודעה הקולקטיבית של קבוצת-היחס, אשר לכאורה נגזר עליו לעבדהּ ולשומרהּ.

      על התפוצה המוגבלת ממנה יכול להינות איש רוח חדשן וביקורתי הניצב בפני קהילות שיח מוגדרות, הייררכיות, שנתגבשו זה מכבר למוסדות חברתיים, העמיד במאה השמונה עשרה, הפילוסוף והסופר הצרפתי, ז'אן מארי ארואה, המוכר יותר כוולטיר (1778-1694), וכך כתב בחיבור על התיאטרון:

*

אתם יודעים למה אני מתכוון במילה קהל. זה לא "כלל העולם" כפי שנהגנו לעיתים לומר, אנחנו, המקשקשים על דפים. הקהל של הספרים מורכב בעצם מארבעים או חמישים איש אם מדובר בספר רציני; ארבע מאות או חמש מאות איש אם מדובר בספר מהנה; אלף ומאה, אלף ומאתיים אם מדובר בהצגת תיאטרון.

[מתוך: Théâtre de Voltaire ; מצוטט מתרגומה של אירית עקרבי המובא בתוך: ציוני דרך בביקורת ספרות המערב, פרק שמיני: וולטיר – מכתבים אנגליים 22,19-18 מאת איזבל מרטין בשיתוף אילה עמיר, האוניברסיטה הפתוחה: רעננה  2005, עמוד 511].

*

מאז שקראתי לראשונה את הטקסט הקצר הזה בתרגום העברי – מתישהו בעשור הקודם, אני נזכר שפעם מזמן אמרתי לכמה מחבריי שנדמה לי שלכל היותר יימצאו כ-400 קוראות או קוראים קבועים לאתר שלי, משום שלהערכתי (כך חשבתי לפני כארבע עשרה שנים) אין בעברית יותר מ-400 קוראים ששילובים, כמו אלו המוצעים ברשימותיי, מעניינים אותם – לא בשיפוטיות או התנשאוּת חשבתי את שחשבתי, אלא משום שאמנם מאז למדתי כי ככל שהרשימות הינן מורכבות יותר, רב-נושאיות, ארוכות ומלנכּוֹליות, העוסקות בנושאים רחוקים ממה שאקטואלי ומדוּבּר, ובעיקר ככל שהרשימות חורגות מהתרבות הפופולרית – מספר הקוראים בהן קטן יחסית; אבל ברגע שהן מחודדות יותר בנושא אחד, הנידון בקיצור, קל לעקוב אחריו, ויש בהן גם מימד קומי-הומוריסט או כזה המפעיל את רגשותיהם של הקוראים או רשימה הנכתבת בתגובה לאיזה אירוע אקטואלי או על יוצר או יוצרים פופולריים יחסית –  הרשימה תזכה לכמות קוראים רבה יותר. הופתעתי לגלות כי וולטר, שחי כמאתיים וחמישים שנים לפניי בחברה שמנתה כ-90 מיליון צרפתים ועוד אינטלקטואלים אירופאיים רבים לא-צרפתיים קוראי צרפתית – חשב, פחות או יותר, באותו כיוון – הרבה לפניי. ככלל, נדמה לי שמה שמפריד בין הקבוצות השונות אצל וולטיר, יכול להיות מובן בתקופתנו על בסיס החלוקה הרווחת בין [1]. ספרי עיוּן מורכבים ועמוסי הערות שוליים  [2]. ספרי קריאה עלילתיים או ספרי עיון פופולריים שוטפים [3]. הצגות תיאטרוֹן, מופעי סטנדאפּ וספוקן-וורד או אירועי-שירה בעלי גוון חברתי או פרפורמטיבי, שבהם עצם האירוע – אינו מפגש עם טקסט אלא מפגש חווייתי עם כותבים או עם בדרנים או שחקנים, הזוכים למידה רבה של פופולרית, כאשר האדם יוצא אליהם, לא על מנת לעיין בטקסט, אלא יותר על מנת לזכות בחוויה לפגוש את אמן הכתיבה או את אמן המופע.

    אני מניח ששיעור יודעי קרוא וכתוב בחברה הצרפתית של המאה השמונה עשרה היה נמוך לאין שיעור מזה המקובל בישראל בזמננוּ אני מניח שלא יהיה מוגזם להניח ש-9 מיליון צרפתים, עשירית לערך מסך הצרפתים דאז, ידעו לקרוא והיה עוד כמה מיליונים ברחבי העולם דאז שקראו צרפתית; מה שאולי דומה, לפחות בקירוב, לפוטנציאל קוראי העברית כיום. אולי זה הגורם הגדול לכך שעל-אף שינויי המאות, האוכלוסיות, התרבויות – נדמה כי ניתן לדבר פחות או יותר אותן כמויות קוראים, העשויים לקרוא סוגים שונים של טקסטים. כמובן, אין ספק כי הנגישות לטקסטים הפכה הרבה יותר קלה בתקופתנוּ דווקא, שבהּ אנו יושבים מול האינטרנט ומנועי חיפוש עשויים לסייע לנו בהקשת מילים בודדות, כדי למצוא אינפורמציה כמעט על כל מה שנרצה לברר. עם זאת, עולה השאלה עד כמה מנועי החיפוש עשויים לסייע ליחיד לשמור על יחידותו ולפתח את עולמו הפנימי הסינגולרי, ועד כמה כל ההנגשה הזאת של טקסטים, משמשת, בסופו של דבר, לשמר תודעות קולקטיביות של קבוצות.

  וולטיר התייחס גם לזה – בדבריו על חריגותו של גאון מהלכי הרוח המקובלים בתקופתו:

כזאת היא זכות היתר של הגאון הממציא; הוא סולל לעצמו דרך שאיש לא צעד בה לפניו; הוא רץ קדימה בלי מדריך, בלי שיטה אמנותית; בלי כללים; הוא תועה בדרכו, אך משאיר הרחק מאחוריו את ההיגיון והדיוק הנוקשים.

[מתוך: Pierre Brassard , Inventaire Voltaire, Paris  1995 ; מצוטט מתרגומה  של אירית  עקרבי המובא בתוך: ציוני דרך בביקורת ספרות המערב, פרק שמיני: וולטיר – מכתבים אנגליים 22,19-18 מאת איזבל מרטין בשיתוף אילה עמיר, האוניברסיטה הפתוחה: רעננה  2005, עמוד 472].

*

      דבריו של וולטיר כאן מקבילים במידה רבה לדברי עמנואל קאנט (1804-1724) בביקורת כוח השיפוט אודות הגאון. גם אצל קאנט – יכולתו החריגה של הגאון למצוא דרכי מבע חדשות שייצרו מושגים חדשים את יופי אמנותי היא דבר יוצא מן הכלל, משום שהגאון אינו עוסק בחיקוי אחֵרים אלא מנסה לפתח דרכים חדשות של מחשבה ומבע. עם זאת, ניכר כי אצל קאנט – הגאון קשור הרבה יותר להלכי הרוח של החברה (הקבוצה, העם) שבתוכם הוא מתהלך ואינו אלא בבחינת קטר של רכבת, המבקש למשוך אחריו את הקרונות על פני מסילה (שהוא סולל) אל יעד חדש; אצל וולטיר, לעומת זאת, ניכר כי הגאון תלוי פחות בחברה ואפילו ברצון שהחברה תכיר בו כגאון, אלא הוא מסתפק לגמרי בקהל אוהדים קטן, המכירים בסגולותיו,  שגודלו תלוי בז'אנר שבו הוא בוחר לפרסם את יצירותיו – עשרות בעיוּן, מאות בפרוזה, או אלף ויותר – בתיאטרון.

*

2

    דבריו של וולטיר מזכירים לי במידה רבה את דברי הסופר האמריקני, קורט וונגוט (2007-1922), המוכר בעיקר בשל בית מטבחיים 5  (1969), שתיאר בסרקזם  את זוועות הפצצת דרזדן שבגרמניה על ידי בעלות הברית בשלהי מלחמת העולם השניה (וונגוט אכן שהה בעיר באותה עת כשבוי מלחמה שניצל רק הודות לכך שהועסק בעבודות שבי מתחת לפני הקרקע) ואת קץ האנושות בשל האצת מירוץ החימוש ושימוש בטכנולוגיות הרסניות ; וכן בשל עריסת חתול (1963), ספר שהשפיע הרבה על ההיפים בסיקסטיז, שכולו התרסה כנגד הדתות והממסדים הפוליטיים והצבאיים, המנבא כי הנורמליזציה של החזקת נשק אטומי ופיתוחו, מבשרת את קץ האנושות.  

    בכל יצירתו וונגוט מערער את היסודות הבטוחים של הציביליזציה, החברה, הדת, וכל מסגרת מחשבתית של טלאולוגיה היסטורית, היודעת לבשר כי האנושות בדרכהּ לגאולה, הארה, עידן חדש, או הקמת קולוניות על הכוכבים.   אדרבה, נדמה כי וונגוט הוא כעין בא-קול ממשיך של וולטר, שבספרו מיקרוֹמַגֶס, טען כי מבקר חיצון שיגיע לבקר בכדור הארץ (בסיפור מֶמְנוֹן) לא יוכל לראות בו אלא בית משוגעים ארוך ולא את "הטוב שבעולמות האפשריים". כמי שידע את זוועות מלחמת העולם השנייה ועקב אחרי מעללי האמריקנים ביפן, קוריאה ובווייטנאם, קשה לומר כי לוונגוט היו אשליות כלשהן ביחס לצדקת הדרך האמריקנית או בהיותם של האמריקנים מוסריים יותר או מוכשרים יותר מבני אומות אחרות, שהפכו את המאה העשרים לבית מטבחיים. יש גם הרבה אמת בסרקזם שבאמצעותו מתבונן וונגוט על כל אושיותיה ומוסדותיה של הציביליזציה המערבית, כבן המערב, כאילו דעתנו לעולם טובה הרבה-יותר-מדי-על-עצמנו מכפי שאנו באמת. למשל, וונגוט מסיים את ספרו הוקוס פוקוס (הוזכר בתחילת הרשימה), במלים: "העובדה שאחדים מביננו יודעים קרוא וכתוב וקצת חשבון אין משמעה שראויים אנו לכבוש את היקום" [וונגוט, הוקוס פוקוס, עמוד 240].  כמה חשוב להעמיד את הדברים הללו מול מגמות נפוצות ופופולריות בהרבה של לאומנים, מיליטריסטים ואילי-הון וטכנולוגיה.

    בכל אופן, קרוב למותו (2006), התייחס וונגוט במכתב שנשלח לתלמידי בית ספר שביקשו ממנו לבוא ולבקר בבית ספרם, למה שתואר פה כבעיית הקהל, כלומר: לכמה קהל זקוק יוצר בכדי ליצור ומה עליהם לעשות על מנת להיעשות יוצרים. את המכתב שנשלח בתאריך 5 בנובמבר 2006 ראוי להביא כאן:

  

*

אני מודה לכם על מכתביכם הידידותיים. אתם היטב יודעים כיצד לשמח את ליבו של טרחן-זקן (84) בשנות שקיעתו. אני איני יוצא להופעות פומביות יותר, משום שבימים אלו, איני מזכיר שום-דבר, מלבד איגואנה, אולי.  

מה שיש לי לומר לכם, עם זאת, לא יארך זמן רב. בכדי להחכים – התעסקוּ בכל אמנוּת: מוסיקה, זימרה, מחול, משחק, רישום, ציור, פיסול, שירה, פרוזה, מסאוּת, כתיבת כתבוֹת, לא משנה כמה טוב או רע, שלא על מנת להרוויח כסף ולזכות בתהילה, אלא על מנת לחוות את היעשׂוּתכם קיימים (becoming), לחקור מה נמצא בפנימיותיכם; לגרום לנשמותיכם לגדול.

ברצינות, התחילו בזה ממש עכשיו.  עשו אמנות ועשו אותה בכל שארית חייכם. רִשמוּ  איור מצחיק ונחמד של מיס לוקווד (=המחנכת, ש.ר) ותנו לה אותה; ריקדו בבית אחרי הלימודים, שירו במקלחת, ציירוּ פָּנים בתוך מחית תפוחי האדמה שלכם, העמידו פנים שאתם הרוזן דרקולה.  

הנה משימה להיום בלילה, ואני מקווה שמיס לוקווד "תחטיף" לכם אם לא תבצעו אותה. כִּתבו שיר בן שש שורות על כל דבר, אבל שיהיה חרוּז, וזאת משום שאין משחק טניס הגון בלי רשת (=כלומר, צריך איזה גדר כדי להתעלות מעליה, ש.ר). עשו אותו – הטוב ביותר, שיש ביכולתכם. אולם, אל תאמרו לאיש מה אתם עושים. אל תראו אותו לאיש ואל תקראו אותו באזני אף-אחד. אפילו לא לחברה שלכם או להורים, או לכל אחד אחר, אפילו לא למיס לוקווד, בסדר?   

  כעת, קִרעוּ אותו לחתיכות קטנטנות.  השליכו אותם בתפזורת למגוון מתקני איסוף אשפה.  אתם תמצאו שכבר זכיתם לכל הגמול והתהילה עבור השיר שלכם.  אתם התנסיתם בהיעשׂוּתכם-קיימים.  למדתם הרבה יותר מהרגיל על מה שטמוּן בפנימיותכם, וגרמתם לנשמתכם לגדול.

                                                                                          אלוהים יברך אתכם,

                                                                                                             קורט וונגוט

[תרגום: שוֹעִי רז, 27.11.2022]

*

      עבור וונגוט, כל אחת ואחד הוא גאון פוטנציאלי (על דרך וולטיר) או ראש קהילת סוד (על דרך טוּסִי), אבל אין זה משנה כלל כמה קהל יש לו  בפועל, ואם יתר האנושות יודעת על זה או לא. זה לחלוטין דבר חסר ערך. הדבר היחיד שיש בו ערך הם ההתנסוּת והאימון ב-Becoming – דרך היצירה, ההתנסוּת בפנימיוּת והחוויה הקיומית שההתנסות הזאת אוצרת בחובהּ.

     אם הפילוסוף הפרגמטי, הפסיכולוג והסוציולוג האמריקני, ג'ורג' הרברט מִיד (1931-1863) , ציין (1934) הבחנה מהותית בין I (אני) ובין Me (עצמי). כך שהאני הוא יש שהוא-לעצמו ואילו העצמי הוא האני בייצוגו החברתי (נראוּת, מעמד, קשרים, חברוּת ופוליטיקה), נדמה כאילו וונגוט מורה לילדים, כי הדרך האמנותית עוברת לכתחילה (ואולי גם לבסוף), בעיקר דרך ביסוס האני באמצעות ההתנסות בקיוּם ובנטיה להתחדש שוב ושוב (להיעשות קיים) באמצעות המעשה היצירתי; העצמי. איך שנציג את עצמנוּ ב-CV – משמעותי הרבה פחות.    

*

*

*

בתמונה:   Marc Dion (b. 1961), Theatrum Mundi, Armarium (Show/Exhibition) 2001

Read Full Post »

כָּאן חֲיִּים בְּאֶנְדוֹסִימְבִּיוֹזָה (צַוְתָּאוּת תּוֹכִית)

*

על אֵנְדוֹסִימְבְּיוֹזַה, מושג שטבעה הביולוגית וחוקרת מדעי כדור הארץ לין מרגוּליס (2021-1938), המייצג את סיפור המוצא הבלתי-תחרותי והבלתי-אלים של יצירת מיקרואורגניזם חד-תאי בעל-גרעין ראשון, לפני 600 מיליון שנה, שהוא בעצם האם הקדומה או האב הקדמון של כל החיים המורכבים עלי-אדמות (צמחים, בעלי חיים, המין האנושי).

*

המגמה הנאו-ליברלית שמרנית בכלכלה, זאת הגורסת על-דרך עיוות דבריהם של אדם סמית' (בכלכלה) וצ'רלס דרווין (בביולוגיה), כי מלחמת כל בכל היא מצב טבעי, זכות טבעית היא לדגים הגדולים (אילי ההון) לזלול את הדגים הקטנים (עסקים קטנים או פועלים) וכי העניים הם פשוט חסרי-יוזמה או עצלים ומהווים מכשול בדרכהּ של הקִּדמה –  זכתה מדי פעם לביקורת (למשל, אצל אשלי מונטגיוּ), שגרסה שהמין האנושי הוא מקרה מיוחד בין בעלי-החיים, וכי הישרדותו (ברירה טבעית) התבססה דווקא על שיתוף פעולה והתארגנות משותפת בין יחידים וקבוצות; יותר מאשר על מלחמה נצחית, אלימות מיתית או מאגית (אכילת האויבים על-מנת לקבל את כוחם) – שהיו כנראה מכלים את מין האדם, הרבה טרם זמננוּ.  עם זאת, ולעניין זה תוקדש הרשימה הזאת,  היו מי שהציעו כי המגמה של שיתוף פעולה בין פרטים שונים, שרירה ככל-הנראה בעולם, כל שכן על פני כדור הארץ כבר כמה מיליארדי שנים, עוד הרבה קודם להופעת האב הקדמון של האדם, עדיין רחוק מאוד מהאדם המוכר לנו (קופי-אדם), לפני כ-8 מיליון שנים.

    וכך כתב ההיסטוריון האמריקני-בריטי, פרופ' דיוויד כריסטיאן (נולד 1946) בספרו היסטוריה גדולה על עבודתה המדעית של הביולוגית וחוקרת מדעי כדור הארץ, פרופ' לין מרגוּליס (2021- 1938), שנפטרה ב-22 בנובמבר לפני שנה:

*

כיצד החלה האבולוציה של בעלי הגרעין? הביולוגית לין מרגוּליס הראתה שהם התפתחו לא מכוח התחרות, אלא במין מיזוג של שני מיני חסרי-גרעין קיימים. שיתוף פעולה בין מינים שונים, הקרוי סימביוזה, הוא תופעה נפוצה בטבע. כיום מקיים האדם יחסי סימביוזה עם חיטה, אורז, צאן ובקר ומינים רבים אחרים. אבל מרגוליס דיברה על סימביוזה מסוג הרבה יותר קיצוני, שבו מה שהיו לפנים חידקים יחידים, וביניהם האבות הקדומים של המיטוכונדריה של זמננו, הגיעו לכך שהם חיו בתוך אחד התאים של הארכאונים. מרגוליס קראה למנגנון הזה אנדוסימביוזה, הרעיון נראה מטורף על פניו, משום שהיה מנוגד לאחדים מהמושגים הבסיסיים ביותר של אבולוציה מכוחה של ברירה טבעית. אבל כיום מקובלות טענותיה על דעתם של רוב הביולוגים.  

[דיוויד כריסטיאן, היסטוריה גדולה, מאנגלית: עמנואל לוטם, משכל – הוצאה לאור, ראשון לציון 2021, עמוד 132]

*

    כדי להעניק לדברים המובאים פה מובן נהיר, אייחד תחילה כמה שורות לאבולוציה של בעלי הגרעין כפרי תהליך. על פי מדידות כרונומטריות-רדיומטריות (קרינה), היקום נוצר לפני 13.8 מיליארד שנה במפץ גדול. כבר דקות אחריו ניתן היה לדבר על חומרים ואנרגיות שפעלו אלו על אלו בעוצמות אדירות. לפני כ-13.2 מיליארד שנה החלו להיווצר כוכבים וגלקסיות. בנקוף מילארדי שנים, כתוצאה ממות כוכבים והתנגשות כוכבים בגרמי-שמים אחרים, החלו להתרכב יסודות כימיים חדשים. מערכת השמש שלנו נוצרה לפני 4.5 מיליארד שנה והחיים על פני כדור הארץ – לפני 3.8 מיליארד שנים. תחילה נכחו בו מיקרואורגניזמים מחוסרי-גרעין, ואפשרותם של אלו להיווצר ולהיוותר בחיים, התאפשרה, אך ורק, מפני שכדור הארץ התייצב, פחות או יותר, ונוצרו בו תנאים שאיפשרוּ התפתחות חיים. בערך בשלב הזה ניתן היה לדבר על בּיוֹסְפֵירַה, כלומר: על כדור הארץ + חיים המתנהלים עליו. ההנחה היא כי הבּיוֹסְפֵירה היא מערכת בעלי מנגנוני פעולה ומשוב מרובים, המאפשרים לה לייצב את עצמה, כל זמן שהיא מסוגלת להתמודד עם מה שמבקש להרוס אותה (ממש כמו גוף המתמודד עם מחלות ובהן מחלות קשות). חוקר הסביבה והאקלים, ג'יימס אפריים לאבלוק (2022-1919), הציג כבר בחציין השני של שנות השבעים את מה שמכונה עד ימינו, השערת גאיה, לפיה הביוספירה היא מערכת אדירה ומתואמת היטב המווסתת את עצמה [הדבר נותר כהיפותזה, כי קשה מאוד להוכיח כיצד מתנהג כדור הארץ]. מה שמבסס את ההשערה הזאת, בין היתר, מעבר לתקוות-אנוש, היא הידיעה המדעית לפיה תהליכי פוטוסינתזה, שהחלו על פני כדור הארץ לפני 3.5 מיליארד שנה, היו קרובים להביא את כדור הארץ לקיפאון, הדומה לזה השורר על פני כוכב הלכת מאדים, במשך תקופת קרח ששררה כאן לפני 2.2 עד 2.35 מיליארד שנים, עם עלייה של כמות החמצן וירידת כמות גזי החממה באטמוספֵירה, כתוצאה מכך נסוגו רוב המיקרו-אורגניזמים חסרי-הגרעין אל מתחת לקרח או אל המעמקים תחת הרי געש תת-ימיים (סביבות דלות חמצן). בכל זאת, למרות שהמשך חייהם היה נתון על בלימה, המשיכו להתקיים, עד אשר בהתאם להשערת גאיה  – הבּיוֹסְפֵירה פעלה באמצעות טקטוניקת הלוחות (לוחות טקטוניים הן תופעה ייחודית על פני כדור הארץ שאינה מופיעה ככל הידוע אצל כוכבי הלכת האחרים)  לויסות האקלים, הגם שהקיפאון הוריד מחדש את כמות החמצן שבאוויר, והצטברות גזי חממה תחת מעטה הקרח פרצו בסופו של דבר, והביאו אף הם לתהליך של התחממות.  ההתחממות הזאת הייתה קריטית משום שצורות החיים המורכבות על פני כדור הארץ עשויות היו להתפתח בטווח טמפרטורות שבין 100-0 מעלות צלסיוס.    

    המיקרואורגניזמים החד תאיים חסרי-הגרעין (פרוקריוטים; קודם-גרעיניים) גודשים את כדור הארץ. הם נמצאים על פני הגוף ובתוכו בשיעורים גדולים הרבה יותר ממספר תאי הגוף בעלי-הגרעין בגופנוּ. הם מסוגלים לעבד מידע וללמוד באמצעות חיישנים עשויי-חלבון, באמצעותם הם מזהים אור וחומציות, מבדילים בין מזון ובין רעל, ואפילו חשים את החומרים בהם הם פוגשים (הם מעוררים בהם תגובה). הם נחלקים מבחינת מיון: לחידקים (Bacteria) ו-ארכיאונים (Archaea חיידקים קדמונים) . רק כ-1% מתוכם עלול לגרום למחלות, ומבלעדיהם לא היו חיים על פני כדור הארץ. כמו שהגדיר זאת, סופר המדע הפופולרי הבריטי, ביל ברייסון: "אל תטעו: כדור הארץ הוא כוכב לכת של מיקרואורגניזמים. אנחנו נמצאים כאן בהסכמתם. הם אינם זקוקים לנו. אנחנו היינו מתים בתוך יום בלעדיהם" [ביל ברייסון, הגוף: מדריך למשתמשים, מאנגלית: יכין אונא, הוצאת דביר: חבל מודיעין 2021, עמוד 38].  

       אחזור ללין מרגוליס, לתפיסתהּ בערך לפני כ-600 מיליון שנה חל שלב אבולוציוני יוצא דופן, כאשר קיום של מיקרואורגניזמים חד תאיים חסרי-גרעין, שכללו את האם הקדומה של המיטוכונדריון ואשר חיו בתוך ארכיאון חד-תאי,  יצרו את המיקרואורגניזם החד-תאי בעל הגרעין הראשון (אֵיקַרְיוֹטִים, בעלי גרעין). ייחודם של המיקרואורגניזמים איקריוטיים הוא בהיותם בעלי גרעין ואברונים, ובעלי מבנה אופייני המבדיל אותם לחלוטין מחסרי-הגרעין. אחד ההבדלים המהותיים הם בנושאם אברון הנקרא מיטוכנדריון (ברבים: Mitochondria), המשמש כעין תחנת כוח עצמונית של התא, ומעבר לכך נושא ומעביר את החומר התורשתי שבתא (DNA).  ההתפתחות הזאת, היתה אולי משמשת רק ליצירת תת מין נוסף של מיקרואורגניזמים, לולא הוברר בנקוף כמה מאות מיליוני שנים, כי כל היצורים הרב תאיים: צמחים, בעלי חיים והמין האנושי הם תולדה של אֵיקַרְיוֹטִים, ואף אחד מהיצורים המורכבים יותר לא היה נוצר, לולא אותו ארכיאון שבתוכו חיו באנדוסימביוזה (צַוְתָּאוּת תּוֹכִית)  כמה בקטריות, ומשהו בחיים המשותפים וההדדיים של חיידקים אלו יצר את המיקרואורגניזם החד-תאי בעל הגרעין הראשון, שכנראה גילה עד מהירה את יכולתו להתרכב ליצור רב-תאי.

    כריסטיאן מדגיש כי לא היה כאן שום תהליך שהוא פרי תחרות או ברירה טבעית אכזרית בין מסתגלים ובין לא-מסתגלים; לכאורה מתואר פה רגע, שאיפשר כמעט את כל מה שאנו מסוגלים לראות במו-עינינוּ, כפרי של התהוות משותפת. יתירה מזאת, אם מתבוננים יותר לעומק, עולה מכך, שהחיידק שהתיר לחידקים אחרים, ממשפחה אחרת, לחיות בתוכו, לא רק שזכה לפרות ולרבות ולמלא את הארץ, באופן מובחן הרבה יותר מפרוקריוטים אנונימיים אחרים, אלא שניתן לומר שאם כך – קיום השונה והחריג בתוך חברה הומוגנית, אולי כלל אינו כדאי שיקומו עליו קולות המעוניינים בהומוגניות נטולת הטרוגניות, אולי דווקא העובדה שישנן תרבויות אחרות, שפות אחרות, דתות אחרות, תפיסות עולם אחרות, בקרב חברה (גם אם היא לאומית) – כלל לא מסכנים אותה אלא מוליכים את החברה לשלב חדש, בריא ומתוקן יותר. כמובן, אולי אני מגזים פה לגמרי במחשבותיי. עם זאת, כפי שישנם הוגים ובהם ביולוגים (קונרד לורנץ, למשל), שדיברו על על האבולוציה כמצדיקה את עושרם של העשירים את חכמתם של החכמים ואת שמירת טוהר הגזע אצל לאומים, אולי באה השעה לדבר על  אנדוסימביוזה חברתית.  כלומר, אם המדע מקבל את העובדה לפיה ראשיתם המוקדמת של היצורים הרב-תאיים עלי-אדמות היא באנדוסימביוזה ואינה פרי תחרוּת אלימה או ברירה טבעית (שבה נצחו הטובים יותר והמסוגלים יותר);  יש אפוא טעם להציג להבא את הרעיון המיקרוביולוגי היפה של לין מרגוליס, שהפך להסבר המקובל על התהוות האיקריוטים (בעלי-הגרעין), כמבוא לקבלת האחֵרים, החריגים והמיעוטים בחברה, כגורם רצוי, שייתכן שממנו יבשילוּ רעיונות חדשים וחיים חדשים. ממבט היסטורי חטוף במין האנושי –  תרבויות, דתות ועמים שידעו לקיים תרבויות, דתות ועמים אחרים בקרבם – אמנם יצאו נשכרים מהמוביליות הזאת. יותר מכך, אפשר כי גם היסודות החברתיים הבלתי-אלימים, המשתפים והסקרנים שבּנוּ, נובעים מכך שמי שמעוניין לחיות מעוניין גם להשתנות ולפיכך מעוניין להכיל בעולמו תכנים ורעיונות חדשים וגם אחֵרים ממשיים (בני אדם ובעלי חיים) שהנם שוֹנים ואחֵרים ממנוּ.  

    כמובן, מצד הספק, אין כל הכרח כי למושג האנדוסימביוזה, ולמקומו בסיפור המוצא של החיים עלי-אדמות, נודעות  שלוחות פּוריות בתוכנוּ שניתן לתרגמן למגמות אתיות, פוליטיות, כלכליות, אי-אלימוֹת ואחרות בהווה; אבל הִתָּכְנוּתוֹ לחיי החברה, חיוניותהּ והתקדמותהּ, בוודאי שאינו נופל מסיפור המוצא שמוצע על ידי אותם נאו-ליברליים שמרניים ודרוויניסטים חברתיים, לפיהם: הכשירים שורדים, החזקים מתחזקים, העשירים מתעשרים  וכי ישנן קבוצות אנושיות או אליטות הראויות לרמת חיים טובה יותר מאשר קבוצות אחרות, משום שבהן תלוי (לכאורה) גורלו של המין האנושי. אם תרצוּ ניתן להציב (ואולי במידה רבה של צדק) את מושג האנדוסימביוזה שטבעה לין מרגוּליס מול תוצאות הבחירות בישראל ובין האידיאולוגיה הלאומנית והתיאולוגיה-הפוליטית של גוש הימין, ואולי גם כנגד פחדם הגועש של רבים מהישראלים ממדינה שבהּ היהודים לא יישלטוּ לחלוטין בלא-יהודים ויעניקו לדברים שמשתנים הזדמנות להשתנות כדרכם, כלומר לזנוח את ההִתחרוּת האלימה על הארץ הזאת ולהתחיל לחיות בה יחדיו.     

*

"באותו אופן אי אפשר להגן על האישיות מפני הקולקטיב ולהבטיח את הדמוקרטיה אלא  באמצעות התגבשות הטוב העליון  בחיים הציבוריים, טוב בלתי אישי וחסר זיקה אל כל צורה פוליטית שהיא". 

[סימון וייל, "האישי והאנושי", האם אנו נאבקים למען הצדק? מבחר כתבים חברתיים ופוליטיים, תרגום מצרפתית: שירן בק, עריכה, אחרית דבר והקדמות: אביעד חפץ ודניס שרביט, הוצאת אוניברסיטת בר אילן והוצאת כרמל: רמת גן וירושלים 2019, עמוד 42]. 

*

*

בתמונה: Alexander Klink, The Eye of an Asian Elephant, Nature Park Thailand, November  2008.  

Read Full Post »

ספינות זעירות נעות בנוף דומם להחריד

*

והנה מגיח מאלמוניותו הקברניט הקטן מגלן, ומצהיר בוודאות מליאה ובחגיגיות: יש מעבר בין האוקיאנוס האטלנטי לשקט. אני יודע זאת ואני בדיוק היכן הוא נמצא. תנו לי צי ואראה לכם היכן המעבר, ואקיף את כל כדור הארץ בהפלגה ממזרח למערב.  

[סטפן צווייג, מגלן, תרגמה מגרמנית: ליה ניגרד, מודן הוצאה לאור, מושב בן-שמן 2021, עמוד 59]

*

    זה עולם מוזר. אירוע שהרעיש עולמות, ושהכניס אימפריות-עבר לתזזית פוליטית וכלכלית, יכול ככלות כמה מאות שנים לחלוף במשיכת כתף או בהתעלמות. כך החודש חלף ציון 500 שנה להקפה הראשונה של כדור הארץ בנתיב הים (6.9.1522) על ידי פרננדו מגלן מבלי שראיתי על כך ידיעה חדשותית אחת ויחידה. סיפורו של מגלן ומסעו, הואר ביד-אמן על ידי צווייג בספרו מגלן, האיש ופועלו, חיבור שנכתב בימי יושבו של צווייג בגולה ופליט בלונדון, בין השנים  1937-1936; חיבור שביטא אולי, בין היתר, את שאיפתו של צווייג למצוא עולם חדש שבו לא יירדפו בני אדם על-שום השתייכותם הלאומית, דתם ותרבותם. בעצם, השאיפה למצוא מעבר דרום-מערבי בקצה הדרומי של אמריקה שיוביל לאסיה— Terra incognita— לדעת בני-הזמן, קיפלה אולי בחובהּ את שאיפתו של צווייג עצמו, ארבע מאות ומשהו שנים אחר כך, למצוא עולם שבו ספריו שנכתבו גרמנית לא יועלו באש על ידי המפלגה הנאצית; אופרות – שלהן חיבר את הליברית לא יורדו מעל הבמות; ואיש לא יירדפהו על מנת להכותו נפש [בן זמנו האוסטרי-יהודי, גם כן, הפילוסוף קרל פופר (1994-1902) למשל, נמלט מוינה לניו זילנד בשנת 1937 ועבר ללונדון כשנה אחר תום המלחמה]. ובכלל, כפי שעולה מן הממואר, העולם של אתמול,  שחיבר צווייג עוד בשנת 1940 – טרם יצא בהפלגה לברזיל, היתה תקופת מגוריו בזלצבורג – שם אירח בביתו המפואר אמנים ואנשי רוח מכל רחבי אירופה –  התקופה המאושרת בחייו. כל זה הפך לזיכרון רחוק. וכשיצא את ביתו שהיה סמוך לגבול הגרמני, לא שיער לעצמו שלא ישוב אליו עוד לעולם.  זאת ועוד, עם כל אהבתו והערכתו של צווייג לגיבור הספרותי הפורטוגלי האאוטסיידר שלו –  האדנוּת האירופאית היא זו שמביאה על מגלן את מותו (כשהוא יוצא להילחם כנגד מנהיג שבט בפיליפינים שמחולל צרות לראג'ה המקומי, עימו מעוניין מגלן לסחור); ממש כמו, שככל הנראה, אותה זהות אירופאית; ליתר דיוק חוסר יכולתו של צווייג להשתחרר מעבותותיה של אירופה (גם הקוסמופוליטיות שלו התבררה כאירופאית מדיי מבחינה תרבותית), עתידה הייתה להביא לידי ההחלטה לשים קץ לחייו עם זוגתו בברזיל  בשנת 1942.

    מבלי להיכנס לעומק העלילה ההיסטורית, רק אעיר, כי מגלן, עובר חיים שלימים של התמודדות עם קשיים ומאבקים ובעיקר עם אינטריגות פוליטיות, הפורצות סביבו שוב-שוב וגורמות לו להתייחס בחוסר אמון הולך וגובר לסובביו. הפעם הראשונה שבהּ פורטונה מחייכת לעברו היא בעת החלטתו של מלך ספרד לתמוך ברעיון להגיע, לכבוש ולמשול ב"איי התבלין" (איי מאלוקו מזרחית לאינדונזיה); שעתו גם משחקת לו כאשר הוא מתגבר בדרך במסע על מרד קצינים, ולאחר מכן –  כשצוות מטעמו מצליח לאתר את המעבר המיוחל בקצה אמריקה הדרומית (הרחק דרומהּ מהמקום שבו מגלן הניח בתחילה שהמעבר נמצא), ולבסוף,  כשבתום הפלגה מפרכת באוקיאנוס (לימים, האוקיאנוס השקט), רחב הידיים, הוא וצוותו מצליחים למצוא איים שוקקים, שבהתאם להסכמים עם מלך ספרד, יהפכו מגלן וילדיו למושלים שלהם מטעם בית המלוכה. עם זאת, להבדיל מחברו-לנשק שנים קודם,  פרנצ'סקו סראו, איש צבא פורטוגלי, שידע לערוק ולהצטרף לאנשי האיים ולא לתת לפורטוגל לכבוש את דרום מזרח-אסיה ולהחריב את תרבויותיה. דווקא ברגע שההצלחה הגדולה נופלת בחלקו של מגלן, הוא  נזכר במעמדו כשלוחו של מלך ספרד (מגלן הפורטוגלי נדחה על ידי מלך פורטוגל והתקבל לראיון אצל מלך ספרד ומאז עבד בשליחותו), בנאמנותו לנצרות (בהפצת הבשורה) ובהיותו אדם אירופאי – כלומר בכל הגורמים הפוליטיים, דתיים ותרבותיים שעליו לרָצוֹת (ההיררכיה הכוחנית שבשירותה הוא פועל) – והנה דווקא בשעה שבו הוא עובר תמורה אישית מספן, נווד, הרפתקן ומגלה ארצות, עולים בו  מושגים של כבוד, דת, לאום, פוליטיקה וזהות אתנית, הגורמים לו להעריך לא-נכונה את "הפראים" מולם הוא יוצא להילחם. כקולוניאליסט הוא מבטל אותם כלאחר יד (על חימושם הנחשל ועל עצם תפיסתו אותם כאילו שניתן לקנות אותם בחרוזים או לרחוש את אמונם במראות), והנה דווקא הלך-רוח זה מחיש עליו את קיצו, ומביא את שרידי הצוות להמשיך במסעם מערבהּ דרך הים ההודי ומסביב לאפריקה, בכדי להגיע בשבוע הראשון של ספטמבר 1522 בחזרה לסיביליה, 18 אנשי צוות שנותרו בחיים, כאשר לדרך יצאו – 265 ספנים.

*

*

    שני אספקטים נוספים, שצווייג לא מרחיב עליהם בספרו השיטתי, ובכל זאת מאוד מעוררי עניין:                 

• באותם ימים הכנסיה כבר לא בהכרח נטתה להכיר בצורת הארץ ככדור באופן מוחלט (למרות שכבר אפלטון ציין זאת בטימיאוס – ואריסטו וקלאודיוס פתלומיאוס הלכו בעקבותיו, וכן תומס אקווינס ופילוסופים נוצריים אחרים, לרבות ההומניסטיים האיטלקיים). דווקא העובדה לפיה התגלתה לפתע "ארץ חדשה" (אמריקה) והתברר כי מפות שצוירו (כרטוגרפים ערבים ויהודים בעיקר) בימי הביניים, לא היו מדויקות, בלשון-המעטה (בדיעבד, גם המפות שציירו לראשונה את האוקיאנוס השקט במאה השש עשרה סבלו מחוסר דיוק גדול, שכן תיארו אותו כצר מאוד יחסית למרחביו העצומים) – הביאה יחד עם קנאותם של האינקוויזיטורים בספרד ובפורטוגל, לכך שהעולם יתואר בראש ובראשונה ככר להתפשטות הנצרות כדת-עולם (הוותיקן ברומא וכנסיית הקבר בירושלים תוארו כ-Axis Mundi,, ציר העולם) וכך רוב הדיונים שהוקדשו להתפשטות המעצמות (בעיקר ספרד ופורטוגל ובשלהי המאה השש עשרה גם אנגליה) במרחבים החדשים ובכל זאת כאן כשדובר באפשרות של רווח כלכלי יוצא דופן, היו מוכנים גם הקיסר, וגם נציגיו הכנסייתיים לדון באופן היפותטי באפשרות כדוריותו של כדור-הארץ (כך התייחסו למפות או לגלובוסים שצצו במאה השש-עשרה) – על מנת שהשלל ייחשב, בהתאם להסכם האפיפיורי, לרכוש ספרד (בהסכם טורדסיאס  1494, בחסות האפיפיור, נקבע, כי כל הארצות שתיכבשנה ממערב לנקודת ציון מסוימות יהיו רכוש מלך ספרד; וכל הארצות שתיכבשנה ממזרח לנקודת ציון מסוימת תהיינה רכושו של מלך פורטוגל – בהתאם לכך שהאפיפיור הוקיר את דבקותן הדתית). אפשר כי העובדה לפיה הכנסייה, האינקוויזיציה ובתי המלוכה הקתוליים, הסכימו להעלים עין ממה שיכול היה להיות נדון ככפירה, שימש בהמשך אותה המאה את ניקולאוס קופרניקוס ואת תלמידו רטיקוס, כאשר ביכרו להציג את הדיון בקוסמוס ההליוצנטרי  (שבמרכזו השמש, ואילו כדור הארץ כוכב לכת), בספרו של קופרניקוס, De Revolutionibus (נחתם ב-1543, ראה אור בערך חמישים שנה אחר כך), כהיפותזה מתמטית-אסטרונומית בלבד, שאינה מבקשת לערער  על האמונות המקובלות. כך, גאורג יואכים רטיקוס, כתב במפורש כי יש להבחין בין "מה שנדמה ובין מה שיש במציאות".  כאשר ניסו יוהנס קפלר וגלילאו גליליי לטעון בתחילת המאה השבע עשרה כי זוהי תמונת העולם המדעית האמתית — נאלץ קפלר לפרוש מעבודתו המדעית לשנתיים ולהגן על אמו שהואשמה לפתע בגרמניה בכישוף והצליח להצילהּ מן המוקד; ואילו הוראת הותיקן לגלילאו להימנע מללמד את השיטה ההליוצנטרית, ואחר כך משפטו ומעצר-הבית שלו, נודעים הרבה יותר.  
• המעבר של רעיון המעגל ואידיאת המעגל והכדור מאגן הים התיכון אל יתר קצווי העולם, תוך תמורה גדולה בסיפור קורותיו ההיסטוריות-אינטלקטואליות של המין האנושי, מסיפור שנסוב עד המאה השש עשרה, בעיקר על המרחב הים תיכוני והמזרח-תיכוני והמערב-תיכוני (בבלים, עברים, פניקים, יוונים, רומאים, נוצרים, יהודים, מוסלמים), לסיפור ההולך ומתרחב ומקיף את העולם ככדור הארץ. באיזור הים התיכון העניקו פיתגורס, אפלטון ואוקלידס לראשונה את הגאומטריה ובכלל זה את הדיונים במעגל ובכדור; וארטוסתנס, הספרן הראשי בספריית אלכסנדריה במאה השלישית לפנה"ס,  מדד לראשונה בהתבסס על צל ועל צורת הכדור של הארץ את היקפו המשוער של כדור הארץ (הוא שגה רק ב-15%), חישוב שנסמך על אינטואיציה מדהימה למדי, שדווקא קלאודיוס פתלומיאוס וממשיכיו במאות הבאות טרחו לקלקל, דווקא משום שהאמינו כי ידיעותיהם יציבות יותר וכלי המדידה שבידם מדויקים יותר. בכל אופן, גם הפילוסופים הנאופלטוניים עם כל חיבתם לתרבויות הקדומות של המזרח התיכון וכן הסטואה ותפישתם הקוסמופוליטית, ובכן גם הנוודים והידענים שבהם לא הקיפו הרבה יותר מאשר את התרבויות שבין איראן ועד מרוקו וספרד ועוד יותר בימי הביניים, כשהמרחב הזה שמסביב לים התיכון, ובפרט האגן המזרחי בין מכה ומדינה, בגדאד, ירושלים, אלכסנדריה, אתונה ורומא הפך למרחב המזוהה עם החכמה ועם ההשגחה האלוהית, וכמרכז היקום, מבלי שאנשים הגרים מעבר לטווח האזורים הללו – לבני תרבות ייחשבו. הרחבת המעגל שבאה, בראש ובראשונה, להרחיב את תחום שלטונה של הדת הנוצרית ואת עושרם של המלכים (ספרד ופורטוגל הקתוליות ומאוחר יותר גם אנגליה האנגליקנית והולנד הפרוטסטנטית) השיאה לידי מצב שבו המעגל שבו היו פזורים "בני התרבות" הלך והתרחב. אני מפרט את כל זאת, משום שאמנם הפלגתו של מגלן יצאה מספרד, אבל רק כתחנת מוצא ושיבה. הים התיכון  לא היווה לראשונה שום פקטור משמעותי במסע למציאת הנתיב המערבי למזרח ובהקפת העולם. זאת, אולי הרבה יותר ממסעו של קולומבוס, היתה נקודת אל-חזור, מפני שלראשונה לא היווה הים התיכון מרכז וציר שסביבו התנהל העולם, אלא מסעם של מגלן וחבריו גילם יציאה מוחלטת ממרחב הים התיכון, הפלגה מתועדת ראשונה במרחבי האוקיינוס השקט (הגדול שבאוקיאנוסים) והגעה לתפיסה היקפית חדשה של כדור הארץ לא התבססה יותר על הים התיכון כמרכז וכציר, אלא אך ורק כנקודת ייחוס. ספינותיו של מגלן עשו בים התיכון רק ימים אחדים מתוך מסע של כשלוש שנים.  

אך מה נורא השקט הזה … שוב ושוב הים זוהר בכחול אחיד, שוב ושוב שמים בוהקים בלי ענן, שוב ושוב אותו אוויר שקט, דומם, שוב ושוב אופק רחוק ורצוף, כחתך מתכתי בין אותם שמים ואותו הים, החותך בהדרגה עמוק בלב. שוב ושוב אותו לא-כלום כחול וכביר ואחיד מקיף את הספינות הזעירות, רק הן נעות בנוף הדומם להחריד …  

[צווייג, מגלן, שם, עמוד 165].

*

50 שנה בדיוק לאלבום ההופעה החיה של המתופף אלווין ג'ונס (2004-1927), Elvin Jones Live at the Lighthouse. בזמן הקלטתו בהרמוזה ביץ' קליפורניה, בתאריך 9.9.1972, חגג גו'נס, הידוע במיוחד משיתוף הפעולה שלו ג'ון קולטריין (1967-1926) בקוורטט המפורסם של המחצית הראשונה של שנות השישים,  יום הולדת 45. אליו חברו בהופעה הזאת שלושה מוסיקאים צעירים, שהיו צעירים ממנו בהרבה: דייב ליבמן (נולד 1946; חגג 76 בתחילת ספטמבר הנוכחי; באלבום — סקסופון סופרן, סקסופון טנור וחליל צד), סטיב גרוסמן (2020-1951, באלבום — סקסופון טנור) וגי'ן פרלה (נולד 1940, באלבום — קונטרבאס). שלושתם הספיקו לנגן עוד קודם לכן בהרכבים שונים עם מיילס דיוויס (1991-1926), אבל גם שנים אחר-כך טענו כי שיתוף הפעולה הזה עם ג'ונס, ובמיוחד הדרך שבהּ עבד איתם על העיבודים, והנהיג את ההרכב, השפיעו מאוד על התפתחותם היצירתית והמוסיקלית.    

*

*

*

בתמונות: Sebastian Münster. Tabula novarum insularum From his Cosmographia universalis. Basel, 1550 ;Matthaeus Merian, America noviter delineate, Amsterdam 1633.  [שימו לב להתרחבות האוקיאנוס השקט ב-83 השנים שחלפו למן המפה המוקדמת למפה המאוחרת, ולהיסק של מינסטר לפיו מגלן וצוותו הפליגו צפונה להודו שאצלו ממוקמת מול הקצה הצפוני של אמריקה לעומת מפתו של מריאן שבהּ לא רואים את אסיה אבל רואים שהאוקיאנוס השקט תופס כבר טווח נרחב ממערב למזרח ; ככל הנראה הודות לידע שזרם למעבר כתוצאה מחזרתו של סר פרנסיס דרייק (1596-1540) על הישגו של מגלן וכן בעקבות הפלגות הולנדיות למזרח ועלייתה של הולנד כמעצמה ימית בינלאומית, דרך פעילותה של חברת הודו המזרחית, בתחילת המאה השבע עשרה]. 

Read Full Post »

הפיל שבחדר היה שודד ים יהודי

*

ביוני 1610 הגיש יצחק פאלאצ'ה, "יהודי מפס", תלונה בבריסל נגד אנריקה גרסס, סוחר פורטוגזי בן 43 מפורטו, שהתגורר באנטוורפן והיה חתנו ואחיינו של דוארטה פרננדס.  גרסס, אחד מסביו של הפילוסוף ברוך שפינוזה, השתקע באמסטרדם בסביבות 1605. עד יום מותו שמר על ריחוק מסוים מחיי הדת היהודיים, עד כדי כך שאחרי מותו בשנת 1619 נאלצו למול אותו מפני שביקש להיקבר בבית העלמין שבאואדרקרק על האמסטל. לטענת יצחק, גרסס קיים קשר עם שגריר מרוקו ועם שמואל ויוסף פאלאצ'ה. הם נתנו לו כמה תכשיטים ואבנים יקרות שעליו היה למכור באנטוורפן. גרסס לעומת זאת הכחיש שקיבל את חפצי הערך … בעקבות כך גבו הרשויות עדות מכמה סוחרים פורטוגזים שטענו כי אינם יודעים אם אי-פעם היו לגרסס תכשיטים למכירה … הם מכירים את יצחק רק מראייה, "בנו של אחד הבֶּרבֶּרים הגרים באמסטרדם ונקראים פלאצ'ס", וזרם הרבה דם רע בין היהודים מבֶּרְבֶּרְיָה, יהודים "בני האומה", לבין הקונברסוס הפורטוגלים הללו.

[מרסדס גרסיה-ארנל וחרארד ויכרס, שמואל פאלאָצֶ'ה: סוחר, שודד ים ודיפלומט בין מרקש לאמסטרדם, תרגם מהולנדית: רן הכהן, תרגם את התעודות ואת הנספחים מספרדית: אור חסון, עריכה מדעית למהדורה העברית: מירי אליאב-פלדון, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2021, עמ' 109-107 בדילוגים]  

*

1

    ספרו של הסופר הפורטוגלי, ז'וּזֶ'ה סאראמאגוּ (2010-1922), מסע הפיל, שנכתב בשנים 2008-2007 מתוך מחלה קשה ותחושת אי-וודאות של המחבר לגבי עתידותיו בארצות החיים, אוצר בחובו את סיפורו של סולימָאוֹ (סולימאן), פיל הודי, ומטפלו המסור, סוּבְּהְרוּ (שמיד מדביקים לו שם נוצרי). שנתנו במתנה למלך פורטוגל והוא מעביר אותם לארכידוכס לבית הברסבורג. מאחר שכבר כל-מי שהיו עשויים לראות בו אטרקציה שאין-כמוה, חזו בו, ולפיכך הוא הולך והופך לנטל בעיני בעליו. וכך, אי שם באִבּה של המאה השש עשרה, יוצאים הפיל, מטפלו ופמליה חמושה, לחצות את אירופה במסע לבעלים-החדש, שם הם צפויים לעבור שוב את אותו התהליך. לשמש לזמן קצר כאטרקציה טרנדית, בכל מקום שבו יעבור הפיל, ולאחר מכן להיעלם בהדרגתיות מחיי החצר, עד שיישלח לבעליו הבא. במהלך המסע ניתן לראות ולהבין כי הפיל ומטפלו ניחנים ברגישויות אנושיות פשוטות, שאנשי הגינונים והמעמדות, העסוקים כל הזמן בשיפוטים ובמדידות, מזמן איבדו. המסע מסתיים בהצלחה, אבל האפילוג מגלה כי הפיל נפטר כשנתיים אחר-כך ומטפלו שזוכה לאיזו מתנת-פרידה לקראת צאתו חזרה להודו, נעלם עוד אי שם בתוך אוסטריה, יש להניח, משום שהאוסטרים לא ראו בעיין יפה, אדם הודי לא-נוצרי, העובר בעריהם, משולל הגנה מלכותית.

   נזכרתי במסע הפיל של סאראמאגו  כאשר קראתי לאחרונה את ספרם המבטיח של ההיסטוריונים האירופאיים, מרסדס גרסיה-ארנל (חוקרת במועצה העליונה למחקרים מדעיים במדריד) וחרארד ויכרס (פרופסור ללימודי דתות באוניברסיטת אמסטרדם), שמואל פָאלָאצֶ'ה: סוחר, שודד ים ודיפלומט בין מרקש ואמסטרדם, חיבור המבקש להטיל אור על דמות חידתית: שמואל, יהודי מקיים-מצוות יליד מרוקו (1616-1550), צאצא לקונברסוס (אותם יהודים ספרדים או פורטוגזים שבתחילה המירו דתם והמשיכו לקיימה בהיחבא עד שהצליחו להבריח את עצמם ואת רכושם מעבר לגבולות שיפוטה של האינקוויזיציה), שדברי ימיו הביאוהו לעסוק בסחר ימי בין מרוקו לאירופה כשליח מדופלם של הסולטאן המרוקאי במרקש, מולאי זִדאן. כך, נדרש גם לכהן לעתים כדיפלומט וכמגשר בין כוחות פוליטיים וכלכליים שונים באירופה ובצפון אפריקה. בצוק העתים, במהלך שנותיו האחרונות, נדרש להפליג כקורסאר (קברניט ושודד ים ברישיון). פאלָאצ'ה גם הירבה להסתבך, כפי שמראים החוקרים, בכל מיני פרשות משפטיות, שנסובו על כסף, כוח ואלימוּת, באופן שמקשה מאוד על מנייתו בין אנשי-המידות-הנעלות, אבל (וזה אבל גדול), נדמה לי, שגם החוקרים, על כל מחקרם הענף והיסודי, יצרו הטייה של ממש בייצוג דמותו – כתולדת בחירה מודעת להתעלם מפרספקטיבות מסוימות שהן רלבנטיות מאין-כמוהן. בכך הם הזכירו לי את סיפור הפיל ומטפלו אצל סאראמאגו, רק כאילו היה מסופר אך ורק על-ידי תיעוד חילופי האגרות בין השליטים או בין החצרות שהיו מעורבות בעלילה, ובלי תת מקום לפרספקטיבות אותן מייחד הסופר לדמויות הלא-אירופאיות בעליל. זאת ועוד, במלאכתם ניכרת מדיניות של טאטוא והסתרה  של עובדות לא-נעימות הקשורות לאותן מוסדות מלוכה ושלטון.

   כך, החוקרים ראו להזכיר, כי שמואל פאלאצ'ה מכונה בספרות מחקרית, שנתחברה על ידי חוקרים האמונים יותר על ספרות עברית ורבנית, ר' שמואל פלאגִ'י או ר' שמואל פלאח. כלומר, אולם, הם לכתחילה בחרו לנקוב בשמו, כפי שהוא מופיע בתכתובות האירופאיות בלבד. הם מזכירים שהיה באופן מתמיה יהודי ירא-שמיים שדאג לאכול מאכלים כשרים וגם התפלל בספינתו, אבל משמיטים לחלוטין את תואר הרב שיוחד לו בכמה מחקרים וספרים קודמים. יתר על כן, אין לקונטקסט הרבני-תורני, לדידם, משקל כלשהו בהבנת דמותו. שום פרק אינו מיוחד לשאלות כמו מה קרא, במה עיין, במה גילה בקיאות, מיהן הדמויות הרבניות שאצלן למד בנעוריו בפאס (בין היתר פעל בשנות נעוריו של פלאצ'ה בפאס, המקובל והפרשן החשוב ר' שמעון לביא, מחבר הפירוש הפיוטי, כתם פז, על ספר הזֹהר, אשר היה צאצא למגורשי ספרד ופורטוגל). הם אפילו לא מנסים להתעמק בשאלה מדוע ניסה שמואל בכל מאודו להשיב למרוקו אוסף כתבי יד ערביים שנבזזו על ידי הספרדים מספינה של מולאי זִדַאן. הם בוחרים לראות בזה אות לשירותו הנאמן של מטיבו, אך בו-בעת עומדים על כך שלימים "בגד" כלאחר-יד במטיבו זה, והעלה בו חימה להשחית (זאת מבלי להביא בחשבון, כי באותם ימים, מצבם של יהודי מרוקו הורע מאוד ועתידם היה לא ברור, וגם שלטונו של מולאי זִדאן נראה היה, לזמן קצר, כעומד על כרעי תרנגולת). כגון אלו חקירות אודות תחומי אוריינותו של שמואל, שאלת זיקתו לכתבים יהודיים-רבניים או ערביים-מוסלמיים לא מצויות בספר, והחוקרים אינם תוהים על עצמם, כשהם נדרשים שוב ושוב לתעודות הולנדיות, אנגליות וספרדיות שיצאו מידיהם של אישיים שהיו מסוכסכים אישית או משפטית עם "היהודי" ואגרותיהם מליאות התבטאויות אנטישמיות על אופיים  הקלוקל של היהודים כפרטים וכקולקטיב; אלו בעיניי החוקרים מהוות תעודות היסטוריות-משפטיות אמינות לבירור דמותו מליאת-הסתירות של מושא חיבורם – אך לא תרבותו, ידיעותיו ומקורותיו, שנותרות בגבולות הדעה הקדומה לפיה: יהודי עוין לא-יהודים  ומעדיף יהודים, ובמיוחד – יהודים הדומים לו. למותר לציין, כי שום חיבור יהודי או ערבי בן המאות השש עשרה או השבע עשרה או אילו חילופי מכתבים עבריים או ערביים אינם משמשים אותם כתעודות היסטוריות החשובות לבירור הנושאים העומדים בלוז מחקרם. מדוע אני משווה זאת למסע הפיל? משום שגם השליטים האירופאיים שמתאר סאראמאגו, אינם מתעניינים לא בנפש הפיל ולא בנפש האדם ההודי המטפל בו (הם לא מבינים בזה), אבל יש להם את האינטרסים שלהם להחזיק בכאלה יצורים – להחיותם או להמיתם; כשנתקלים בהיסטוריונים, בני תקופתנו, הנוקטים באותם דפוסים ממש, ומחליטים מראש להגביל את מחקרם למסמכים אירופאיים בלבד (הם אמנם סוקרים את שלטונו של מולאי זִדאן וכמה מאנשי חצרו הבולטים – אבל זהו דיון קצר הנושא מאפיינים היסטוריים-פוליטיים בלבד), וספרם זוכה להדפסות ולהדפסות חוזרות (הספר ראה אור לראשונה בשנת 1999 ומאז תורגם לשפות שונות, והמהדורה החדשה בעברית – הינה מהדורה מעודכנת שעליה הוסיפו המחברים תיקונים, תוספות ונספחים), ובפרט שהם מדגישים את היותו יהודי מרוקאי, שבילה במרוקו חלק נכבד מחייו – זה מעורר תימהון.  

    חשוב להעיר כי בכל-זאת, יש בהצגת הדברים בספר, חידוש גדול ביחס למגמתם ההיסטוריוגרפית של חוקרים וסופרים יהודיים וציונים, שתיארו את ר' שמואל, כלוחם לאומי, בן-חילופי המאות השש-עשרה והשבע-עשרה, שביקש לנקום בספרדים על גירוש ספרד ועל האסון הגדול שבא על עמו עקב כך, ולכן הפך לשודד ים בשירות מרוקו. זוהי מגמת ספרו של דן צלקה (2005-1936), פרחיה בין שודדי הים (עם עובד: תל אביב 1984); וכך עלה גם מהפרק שיוחד לדמותם של סִנאן ראיס, גדול שודדי הים היהודיים באימפריה העות'מאנית, בין שנות השלושים לשנות החמישים של המאה השש עשרה, ושל שמואל פלאח (Fallaḥ), בספרו של אדוארד קריצ'לר: שודדי ים יהודיים בקריביים: סיפורם של הרפתקנים יהודיים, שהקימו אימפריה בעולם החדש, בחיפוש אחר אוצרות, חופש דת ונקמה (מאנגלית: גרשון גירון, כנרת זמורה-ביתן: חבל מודיעין 2017). נראה שגם צלקה וגם קריצ'לר הוטו אחר המיתוס על שודד היהודי היוצא למלחמת נקם על שנעשה לעמו, והאדירו את הדמות, ועל-כן הציגו אותו כלוחם-חופש העשוי ללא-חת, שזהותו היהודית הוותה נר לרגליו. ספרם של גרסיה-ארנל וויכרס, אכן שופע פרטים המעמידים בספק גדול את המיתוס היהודי-לאומי הזה. שכן ספרם מציג תמונה קוטבית. הם אמנם לא מבקשים להכריע בסוגיית דמותו של פאלאצֶ'ה, אבל בכל זאת מציגים אותו השכם וערב, כמי שרגיל במעשי הונאה, שוד, התחזוּת, הוראה על נקיטת מעשי-אלימות, ואת משפחת פאלאצֶ'ה שלו, כסוג של משפחת פשע בזעיר-אנפין, שבניה מסוכסכים אלו עם אלו, אך בכל זאת משתפים פעולה כנגד נוצרים או יהודים אירופאיים שאינם מוכנים לראות ביהודים הלבושים כמוסלמים מרוקאים שותפי-תרבות. הם גם מרבים להציע כי בעצם פאלאצ'ה הרבה לעשות שימוש במעמדו כנציג מיוחד של סולטאן מרוקו, גם בבואו לדין אירופאי, וכי למעשה רוב-מעשי שמואל ובני משפחתו באירופה נעשו מכוח היותם נציגים דיפלומטיים רשמיים ולכן זכאים למעמד מיוחד. הם גם אינם מתעלמים כי בכל זאת בהזדמנויות אחדות צוטט שמואל גוער בחוקרים ובמאשימים "כי שושלת היחס שלו כיהודי, מפוארת היא מזאת של מלכים אירופאיים", מה שמלמד, כי היה בטוח מאוד, בכך שלא ייפגעו בו כשליח הכתר המרוקני, ומעבר לכך – שהאיש ראה בעצמו כיהודי גאה ונפגע מאוד מכך שבני שיח אירופאיים הטילו בו את דעותיהם הקדומות אודות יהודים או אודות מוסלמים.  

*

2

*

 

*

הפיל מת כעבור כמעט שנתיים, כאשר שוב היה חורף, בחודש האחרון של אלף-חמש-מאות-חמישים-ושלוש, סיבת המוות לא נודעה … מאמן הפילים סוּבְּהְרוּ קיבל מיד מנהל המשק, חלק השכר שהיו חייבים לו, ונוסף עליו בהוראת הארכידוכס, תשר נדיב למדיי, ובסף הזה קנה פרדה כדי לרכוב עליה וחמור שיישא את התיבה עם רכושו הדל. הוא הודיע שהוא עומד לחזור לליסבון, אבל אין ידיעה על כך שנכנס למדינה. גם לא על ששינה את דעתו, או מת בדרך.

[ז'וז'ה סאראמאגו, מסע הפיל, מפורטוגזית: מרים טבעון, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה: תל אביב 2010, עמוד 213]

*

     נקודת תורפה אחרת של הספר שלפנינו, מתבטאת בכך שמחבריו לא מדגישים בשום מקום שבאותה תקופה שבה עסקינן אסרו רשויות הולנדיות מתנגדים פוליטיים או כופרים בדת הנוצרית פרוטסטנטית, כעניין תדיר, על כל דבר של מה-בכך, וכי היהודים שהורשו להימצא בהולנד, הורשו לשבת בה, רק כל זמן שלא יחרגו בתפיסותיהם הפומביות במאומה ממצוות הדת והמלך ולא יערערו במאום על החוק ועל המוסכמה החברתית. לפיכך, יש להניח, כי הופעתו של יהודי הלבוש כערבי, כשליח סולטאן מרוקו, לא עורר חמדה גדולה לא בנוצרים ולא בבני הקהל היהודי, שראו בו ובפמלייתו – איוּם גדול על יחסיהם עם השלטונות ההולנדים ועם הממסדים הכנסייתיים –  לפיכך, לא מיהרו להזמין את הדיפלומט-הסוחר לבתי התפילה שלהם או לראות בו באורח רצוי בקהל. כשיוצאים מנקודת הנחה שבאותן שנים עדיין העלו בספרד ובפורטוגל קונברסוס שנתגלו ביהדותם על המוקד, וכי אירופה כולה רצחה-נפש באותן שנים מאות אלפי גברים ונשים באשמת כישוף, כפירה, חילול הקודש ועוד, אין כמעט ספק כי דמותו של היהודי הזר והמוזר, המדבר ערבית, עברית ולשונות אירופאיות, ונמצא מחוץ לטווח ידיהם של מוסדות החקירה והמשפט האירופאיים והנוצריים, הבעירה את חמתם של לא מעט אנשים שהכירו את שמואל. עם זאת, דומה כי המחברים מתעלמים כמעט לחלוטין מהאפשרות הסבירה, לפיה לא מדובר בטריקסטר נכלולי, אלא  שמדובר בדמות מורכבת של יהודי משכיל ופעלתן, שניצל את כישוריו העודפים, על-מנת לצאת מחיי המלאח בפאס ולהקים ארגון מסחרי-כלכלי-דיפלומטי פעיל, תוך סיכון עצמי וסיכון חיי בני משפחה, ואגב שהות חוזרת ונשנית במצבי קצה (מצוקה כלכלית, משפטית וקיומית), כאשר המציאות במקומות בהם חי ופעל – נטתה להשתנות במהירות, והצדיקה פעמים נקיטת צעדים הישרדותיים קיצוניים, כגון: עיסוק בשוד ימי, סחר עבדים, או אפילו הצעה לעבור לעבוד עבור אויבים לשעבר, בערוב-ימיו (כך עולה ממסמכים ספרדיים). כל אלו אינם מעידים על דמות של ארכי-שודד או של ארכי-נוכל, אלא על דמות של בן מיעוט מינורי, שזכויותיו החוקיות היחידות נבעו מהיותו שלוח בית המלוכה המרוקאי באירופה, ומידיעותיו בשפות ובחיי המסחר הימי בדרום-מערב הים התיכון, שניסה בכל-זאת לחיות חיים עצמאיים נוכח מציאויות דינמיות, משתנות ביעף, שדרשו אותו לפעולות רבות, שקשה היה לצפות מראש. כל שכן, משום שכל אותם שינויים באו על אדם , בעל-תודעה, שבה התקיימו בחדא מחתא (=באותה נשימה, בו-זמנית) – סוחר ודיפלומט נשוא-פנים עם פליט, מגורש, נתין-זר, נאשם ואסיר, הנע כל חייו במרחבים שבהם חיים יהודים, נוצרים ומוסלמים, מבלי שאיש רואה בו (אולי רק מוסלמים הקרובים לסולטאן), כבן ברית נאמן. על כל פנים, החוקרים בספר שלפנינו מציגים את שמואל פאלאצֶ'ה, כאיש רצוף סתירות, נאמנויות סותרות, אינדיפרנטיות מוסרית, ולעתים גם תאוות בצע, בעיקר משום שכך עולה ממרב המסמכים האירופאיים שהם איתרו וניתחו, מנגד, בי התעצמה והלכה, במהלך הקריאה, תחושה  שניתן למצותה במילה הטעונה "אוריינטליזם" – אותה תודעה אירופאית הבוחנת את המוסלמי או את היהודי בן המזרח מלמעלה למטה, ונוטה לגלות בו שחיתות מוסרית, חוסר נאמנות, ונטייה לגוזמאות, פנטזיות והפרחת שקרים [רק פחות מעשרים שנים טרם נולד פאלאצ'ה, נאסר בהוראת הקיסר, קרל החמישי, ומת בבית כילאו, דוד הראובני, יהודי בן-אתיופיה (ככל-נראה) שהגיע לספרד ופורטוגל וניסה לקדם ברית פוליטית יהודית-נוצרית כנגד הסולטאן העות'מאני ולמען  שיבת ציון]

     למשל, הספר לא מדגיש בכל אתר, כי אפשר שלפאלאצ'ה היה עולם פנימי שנבנה כתולדה מן המקום שבו נולד וגדל (פאס, מרוקו), וכי אפשר כי ניסה כמיטב יכולתו לשמר את הזהות היהודית-מרוקאית שלו, משום שהזכירה לו את אלבּלאד (המולדת) שלו (לעתים היתה זאת עיר או שכונה בלבד), ולפיכך כל זמן שישיבת היהודים במרוקו ובפאס – הייתה אפשרית ניסה לקיים את נאמנותו אליה. נכון שמעמדו כדיפלומט אכן הגן על חייו באירופה ושימש גם כעוגן לארגון הכלכלי שהקים, ובכל זאת, המחברים  לא ניסו כלל להציע את מה שנראה לי מאוד פשוט, והוא כי נאמנותו של פאלאצ'ה למרוקו הלכה והתערערה באחרית ימיו, משום שהבין כי מצבם של היהודים שם בימי מלחמות אזרחים (1613-1610), מול אנשי הסולטאן ובין אנשי אבן אבי מחלי, מנהיג אסלאמי משיחי, הולך ורע, ונעשה בלתי-אפשרי, עד שאין לו שוב בָּלָאד לשוב אליה. הם גם לא כרכו את ניסיונותיו האחרונים של פאלאצ'ה (בשנים 1616-1615) להשיג  מעמד מחודש של דיפלומט בשירות העות'מאנים ולבסוף בשירות הספרדים (ניסיונות שלא עלו יפה) בנסיונו לשמר את ארגונו הכלכלי, שהלך והסתבך, בשנים שבהם שהה במאסר באנגליה ועמד למשפט בגין שוד ימי (אוקטובר 1614-אפריל 1615). כללו של דבר, ניכרה בעיניי לכל אורך הספר, מגמת-מחבריו לאמץ  את הפרספקטיבות של אותם טוענים אירופאיים על אי-אמינותו ונכלוליו של פאלאצ'ה, מבלי להשתדל להעמיק חקר במה שמחוץ לפרספקטיבה אירופוצנטרית במובהק. בכלל זה, התעלמותם הכמעט מוחלטת של גרסיה-ארנל וויכרס, מתרבותו היהודית והערבית של שמואל, תוך הזנחת חקר הרעיונות והמקורות האינטלקטואליים היהודיים והערביים שאפשר שהיוו נדבך מרכזי בעולמו הפנימי. והלאו אפשר, כי דווקא שם במעמקים, מעבר להיסטוריה הפוליטית של יחסי הולנד-ספרד-אנגליה-צרפת-מרוקו בתקופה האמורה – נמצא המפתח להבנת דמותו המורכבת ולהתרת חידת-אישיותו.

   כמובן, ביקורתי הנחושה אינה מצמצמת כמה מהישגיו המחקריים של הספר לפנינו, ואכן ראוי הוא להיקרא כמחקר היסטורי-פוליטי אירופוצנטרי,המגלה לא-מעט על האופן שבו הרשויות האירופאיות בראשית המאה השבע-עשרה התייחסו לדמותו "האקצנטרית" של יהודי-ערבי מלומד, שהופיע על אדמת אירופה כשליח מסחרי ודיפלומטי של סולטאן מרוקו והעז לגלות עצמאות מחשבתית ויזמוּת עסקית; וכמה תרעומת, מבוכה ובוז דמות שכזאת עוררה בין נוצרים ובין אותם יהודים, שהמשיכו לראות בנצרוּת, דת-אחות, קרובה ליהדוּת, ובאסלאם – דבר מרתיע, רחוק ומאיים. עם זאת, כפי שתיארתי, הספר גם סובל מכמה חסרונות גדולים. אני מקווה, שיהיו מי שישלימו אותם בעתיד.  

*

*            

 בתמונות: Jan Porcellis (1583-1632), Ships in a Storm in a Rocky Coast, Oil on Canvas Circa. 1614-1618 ; 

School of Rapahel Sanzio (1483-1520), The Elephant Hanno, Pen and Brownish Black Ink over traces of Black Chalk 1516

Read Full Post »

סוסים מרעישים בחלום

*

   הצבא הרוסי מגלה כי הוא נע על מרחב מעוקם כאוטי כלומר ככל שנדמה לו שהוא מתקדם הוא נסוג או עובר מלמעלה או מלמטה ואינו מצליח להגיע לקייב. לבסוף, מתגלה כי טוראי גאורגי איוואנוביץ' חֲצוּמִיר סימן את הדרך לכל אורכה בגיר, וכך יתאפשר לצבא הרוסי לחזור לרוסיה, זאת אומרת אם אותו מרחב לא השתנה באופן דינמי סימולטני גם בראשיתו וכך למעשה עלול הצבא הרוסי לחשוב שהוא שב למוסקבה אבל למצוא את עצמו היפותטית בקידמת אנטרטיקה או בפתחת פתח תקוה או בלב האוקיינוס השקט ואולי כלל לא על פני כדור הארץ.

   יש אומרים כי אודיסאוס סבל מאותה בעיה אחרי שריפת טרויה. רק שהמושגים הגאומטרים של אותם ימים היו רעועים יותר. לפיכך, נאלץ לבדות אגדות על אוכלי לוטוס, קיקלופ, קירקי ושאר מרעין בישין. העולם אף פעם אינו מה שהוא נראה ואפילו לא ממש נענה לשום תיאוריה מדעית, עד-תום, אלא למקוטעין. יתירה מזאת, האמת היא כי אודיסאוס נאלץ לסבול במשך שנים — צהלות סוסי-עץ בחלומותיו, וזה בלבל אותו כהוגן, כי כיוון שהיה משכיל, הבין מדעתו, כי הסירנות אמנם שרות, אך סוסי-עץ לעולם אינם צוהלים.

*

*

   מטרגדיה שכוחה זאת, אנסה לגזור, כי ייתכן (רק ייתכן) כי ככל שבני האדם מנסים להחיל את עצמם על פני המרחב הארצי (כדור הארץ) באמצעים כוחניים, שתלטניים ומכחידים, המרחב הולך ומסתבך ומסתעף ושוב אין בו שום תימטיקה או דברים המובילים בהכרח מכאן לשם. התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב למשל, הייתה מבנה ארכיטקטוני שהביע זאת בבהירות האפשרית. מסדרונות, כוכים ומדרגות שלא הובילו לשומקום (כגון קבלת האר"י) ותמיד נדמה היה שניתן היה לשכן שם את מינוטאור (מינוטאור יש בירושלים). אין פלא שכעת מתכננים להרוס את המקום, כמו כל אתר שמנסים להסתיר מבני הדורות הבאים, שבעבר נחשב כמגלם את צורת העולם או את מובנו [נותרו כמה מונומנטים מגליתיים, פסלי המוּאַי באיי הפסחא, פירמידות (במצרים ובדרום אמריקה), ושרידי מחנות השמדה בפולין]. כך, ביטאה התחנה המרכזית החדשה לא את ההיסטוריה היהודית במאה העשרים ובמפנה המאה העשרים ואחת בלבד, אלא כמו שהפלישה הרוסית לאוקראינה מעידה — התחנה אצרה בתוכה בזעיר-אנפין את סיפורו של המין האנושי בתקופה המודרנית. מכאן, הופך הרבה יותר בהיר מדוע במשך שנים פעל שם מרכז לשוחרי תרבות היידיש, בקומת המרתף, סמוך לקרקעית. מי שהתקרב לקרקעית, עוד יותר, שמע בלילות, אם נע לעומת הקולות — משהו שניתן היה להסביר רק כאפקט דופלר הנוצר כתוצאה מאוטובוסים, החולפים באדישות, קומות רבות מעל; מה שנשמע באופן מחריד, למי שנתן ללבו להאזין, כצהלת סוסי עץ עקשניים, הממשיכים להרעיש בחלום.

*

על הציור לעיל, ראו גם: חיל פרשים אדום (גאומטריה בצבע) 

*

*

*

בתמונה למעלה: Kazimir Malevich, Red Cavalry, Oil on Canvas 1928-1932 Circa.

Read Full Post »

הבריאה כפרוייקט מימון המונים

*

     מדי פעם אני מהרהר בכל מני תיאורים של היווצרות העולם, מטבע הדברים יוצא לי יותר להתעכב על אלו שמוצאם ערבי או יהודי, ומדי פעם אני תוהה בפני עצמי מה היה קורה לוּ הבורא היה נזקק להוציא פרויקט מימון המונים לדרך על מנת להוציא את עולמו מן הכוח אל הפועל; סביר להניח שבמקרה זה הוא היה בורא קודם כל את הנמצאים כדי שיהיו בכלל המוֹנים, אבל אם כך – יש להניח שההמונים ירצו איזו שליטה או השפעה על החוויה הסוֹפית; ככלות-הכל, לא היה להם שום ניסיון קודם עם אותו יוצר שהם משקיעים בו את מיטבם, וטרם נוצרו המיתוסים של כתבי הקודש, שהבטיחו להם עולם-הבא או אפילו שהיוצר הזה הוא כל כך טוב, שהוא אינו מסוגל ששום דבר יתעקל לו או יושחת בהיסח הדעת (ואולי כל תפיסות השכר-עונש, הגאולה והעולם הבא הן בבחינת תשורות לעידוד המשקיעים). זאת ואוד, אם נביא בחשבון את דברי-ימיהן של החברות הפוליטיות, יש להניח שמיד משהפטנט/עולם היה מצליח, היו מנסות קבוצות כוח להשתלט על הסיפור או למצער להיטיב אחיזתם והשפעתם על קורות העולם ועל חלוקת הנכסים הרוחניים והחומריים בין כל המשתתפים – ולהטותו לטובתן.    

     כשאני קורא פרשנות יהודית למיתוס מגדל בבל, לפיה אנשי דור הפלגה, פשוט הפסיקו לבטוח אוטומטית באל שהטביע למוות את רוב המין האנושי במבול, ובנו מגדל, כדי לגונן על ראשם מגל הצונאמי הבא; אני מהרהר האם כל מיתוסי-הרשע שהצמידו חז"ל לנמרוד מלך בקעת שנער (לימים בבל), לא נבעו רק מכך שהם מציירים אותו כמי שראה בעצמו אל, אלא משום שהיה מראשוני האנשים שחשבו שלאל ההפכפך והאקצנטרי שבמרום, לכל הפחות מגיע שיחלוק את ממשלתו ברוטציה עם דרי-מטה. למשל, ר' יצחק דמן עכו, מקובל עכואי שעבר לספרד, לאחר חורבנה של עכו הצלבנית בשנת 1291, פירש בספרו מאירת עיניים, כי חטאם של בוני המגדל היה העיסוק בפילוסופיה, קרי: העובדה שניסו לערבב בין הרצון האלוהי ובין הידע האנושי, באופן בלתי מוסמך (לא בתיווך נבואי).

   אבל זה בדיוק הסיפור האנושי, בין אם האל אינו אלא רעיון מופשט; רעיון המנסה להסביר את הפיכת האפיסה (בין כתודעה השוטפת את האדם כך שאינו מסוגל כמעט לאחוז אלא באפס קציה ובין כמקום שדעת האדם אינה מצליחה להגיע עדיו) – לאחדות ואז לריבוי מגוון ורב-פנים, ובין אם הינו תבונה קוסמית או על-קוסמית; כך או אחרת: בני אדם התערבו בפעליו. היה לו רעיון (אולי הוא רק רעיון בעצמו) והיתה לו יוזמה, ובאו בני אדם, שחשבו שהם שליחיו או חשבו שהם נציגיו עליי אדמות או חכמיו וידידיו, והתחילו להחיל שינויים בסיפור מתוך תובנה שגם הם שותפים חלקיים או שווים בעלילה. הם קשרו בין אותו בורא שוחר-טוב ובין דתות, לאומים, קבוצות חברתיות, מלכים, נביאים, אנשי-דת, וכל-אחד מהם שאף לגלם בעצמו את "הצד של הטובים" , כלומר: בני אור – כשבצד השני, נו-טוב, כך אויבים בשר-ודם לשעבר, הפכו לאויביו של אלוהים.

    וזה נמשך ונמשך, וכך יכולים היו פרדיננד ואיזבלה, מלכי ספרד ובמידה רבה בשעתו –נאמניו הגדולים ביותר של הכס הקדוש באירופה, לגרש את יהודי ספרד בחוסר-כל או לחייבם להמיר את דתם  – ואת אלו שבכל זאת נתגלו כיהודים אחר-כך – לענות עד מוות או לשרוף על המוקד; וכך יכול היה הנרי השמיני מלך אנגליה, להמית נשים ויועצים ואפילו לורדים בלא-הנד עפעף, משום שמשעה שנקבע מעמדו כראש הכנסיה האנגליקנית, הרי שכל דבר שעלה ברצונו עלה עם דעת האל בהתאמה גמורה (הוא לא היה מלך בלבד אלא גם ראש הכנסיה). דומה לכך היה הליוגבלוס (או אלגבלוס), הקיסר הרומי, שהיה כהן לאל השמש הסורי, והנהיג ברומא פולחנים של אורגיות ורצח – כאשר בד-בבד, לא משנה כמה חיים קיפד – הוא נותר עדיין בעיניי עצמו, לא קיסר רומא בלבד, אלא גם כהן גדול; כלומר: התגלמות האל עלי-אדמות. כמובן, כל מיתוס אורתודוכסי עומד על כך שהמנהיגים הדתיים ו/או הקהילה הדתית הם נציגי האל עלי-אדמות ועושי רצונו הנבחרים. מבחינה זאת, אך טבעי הוא שרבנים בכירים בחינוך הממלכתי דתי הוציאו לאחרונה  את שמו של הנביא מחמד מדף מקורות שחולק לתלמידי המגזר בטענה לפיה: ידיעות על הנביא מחמד עלולות לעורר התבוללות! מה עומד מאחורי תפיסת העולם הנפסדת הזאת? רק אנחנו (לדידם, יהודים אורתודוכסים) מייצגים את אלוהים ואת רצון אלוהים עלי-אדמות; כל היתר, כאין-וכאפס בעינינו – אמונותיהם, דתותיהם ודבריהם הבטלים עלולים לפגוע בקהילת-האמת האחת והיחידה. קשה לתפוס כמה שחיתות עלולה להיות מולבנת כך, ולהיות מוצגת כצחה וברה.  התקיפים ביותר מקרב המוסלמים בימי הביניים, המלומד האנדלוסי, איש גרנדה, מחמד אבן חזם (1064-994) איש ריבו של ר' שמואל הנגיד; והיהודי שהמיר דתו משום שהיהדות היתה לו לטורח, סמואל אלמגרבי (1175-1125) בספרו אפחאם אליהוד ("סכירת פיהם של היהודים") הרבו להקשות מדוע המקרא היהודי מלא בהצגתם של נביאים, מלכים ומנהיגים, כדמויות שמשקרות ופועלות מעשים נתעבים. זה מאוד הטריד מוסלמים – שכן, על הנביא מחמד נאסר לומר דברים דומים וכן על ידידיו-קרוביו (האוליאא') ועל הח'ליפים (שושלות מלכים מצאצאי הנביא), שכן כל מי שדיבר בהם דברים רעים היה מועמד רציני לאבד את ראשו במועד קרוב. בעלי הפולמוס ניסו לטעון שמהסיפורים הללו לומדים היהודים היתר להיות מושחתים בעצמם, אבל נדמה לי שהסיבה הפוכה בדיוק – המקרא שם לפנינו את הסיפור האלה כדי שנבין שאיננו יכולים להצדיק עוול, עושק ורצח בטענה שהיהודים קרובים קרבה-יתירה לאל, שבחרם מכל העמים. איך מכל הסיפור הזה נתגלגל שבדורנו אנשי הלכה יהודיים דנים ברצינות בשאלות, כגון: האם מותר להונות גוי, האם יש להציל את חייו של פצוע לא-יהודי בשבת במדינת ישראל שבהּ לא צריך לחשוש מפני "דרכי איבה" כלומר מנקמת דם, ועוד לא מעט מוזרויות אחרות?

    סרטו של הבמאי היפני, אקירה קורוסאווה (1998-1910), Kumonosu-jō (טירת קורי העכביש, 1957), המוכר יותר במערב בשם Thorne of Blood  (כס הדמים) כולל בשלוש ומשהו דקותיו האחרונות, את סצנת מותו הנקלה של וושיזוּ (מקב'ת יפני), סמוראי שרצח את אדונו ואת חברו לנשק, בעצת אשתו, שמאבדת בהדרגה של שפיות דעתהּ. וושיזו השתלט על המשרה ועל הממשלה, מכוח נבואה שהוא וחברו מיקי שומעים ביער, מפיה של ספק מכשפה ספק מפלצת (המיתולוגיה היפנית מליאת שדים הקשורים בדרך כלל לעובי-היערות או לשטפונות המתגלגלים מהים), המחליפה כאן את שלוש המכשפות אצל שייקספיר, בנות דמותן של שלוש המוירות היווניות הטוות בפלך את הגורל, לרבות את גורלם של האלים. המכשפה מנבאת, כי וושיזו יהפוך לאדון הטירה ולימים בנו של מיקי יירש אותו. זוהי רק הקדמה לאירועי דמים שעוד יבואו, ובסופם בנו של מיקי יצליח לברוח לאחר שאביו חוסל ולימים יחזור בראש חיל כדי להתייצב מול רוצח אביו. חשוב להדגיש כאן, מה שדוחף את וושיזוּ, היא האמונה בכוחה של הנבואה, בין אם מקורהּ אלוהי, דמוני או פשוט קול-הגורל. משעה שהוא שומע את הדברים קל לו לקבל את עצת אשתו לרצוח את אדונו ואז את חברו הטוב. משהוא מתבשר כי אשתו הרה הוא פועל במהירות כדי שבנו של מיקי לא יהיה יורשו. הוא משוכנע בייעודו, בהיותו נבחר. דווקא "הנבחרוּת" הזאת – אינה מותירה אותו כשם שהיה: חבר טוב וסמוראי נאמן, אלא הוא מתמלא קוצר-רוח ותחושה לפיה עליו להגשים את דברי-הנבואה לגבי גורלו כמלך-הטירה בכל דרך, כולל נקיטת אמצעים החורגים מדברי הנבואה.  ואולי ניתן להסביר כך גם כמה מחטאיהם של מלכים מקראיים שהזכרתי לעיל, וגם של מנהיגים פוליטיים בימינו, שחשבו שלא חשוב מה שהם מעוללים, יש להם נביא לימינם (או גדול תורה) והנביא משח אותם למלכים בשם ה' אלוהי ישראל, והואיל והם בחירי האל או הטבע או הגורל – הם חשים את עצמם מרוממים מעל כל מעשה חולף-עובר, כאילו הפכו להיות מגלמים, לא משנה מה יעוללו, את טבעו הפנימי של העולם. בחזרה לקורוסאווה, יש לציין שני דברים: האחד, כי אל מול רוצחיו העתידיים, וושיזוּ מרעים, כי לא ייתכן כי יזכּוּ אדון גדול כמוהו במוות נקלה (כלומר, נוכח כל מעשיו הוא מאמין שהוא אדון נעלה ולא רוצח נקלה) – ואילו צבאו-לשעבר משיבים לו: ומי רצח את אדונינו הגדול הקודם? כלומר, זהו המפגש הראשון שבו הוא אינו יכול לרצוח או להרחיק מעליו את האנשים הרואים אותו בנכליו ובנפסדותו. האחר, המוות שבחר קורוסאווה לוושיזוּ שונה ממותו של מקב'ת בדו-קרב עם מק'דאף. כסמוראי, זוכה וושיזוּ למוות בּזוי, לא בשדה המערכה, לא כדרך הטבע ולא בסאפּוּקוֹ. קורוסאווה ניסה לומר כאן דבר-מה על כך שנוכלים ורוצחים אינם יכולים לזכות לגורל של אנשי-מעלה, גם אם הם נושאים עד אחריתם תחושה של "נבחרוּת".  

    אני לא מעוניין לרדת כאן לפסים פוליטיים אקטואליים, על אודות מקבת' המקומי ואשתו, ותחושת הנבחרוּת שהוא כנראה יישא עִמוֹ עד הרגע שבו המון-תומכיו יתעורר להבין שלא מדובר פה באדון גדול, אלא באדם שהפך לו לתחביב את ניכוסם ומחיקתם של שותפיו הפוליטיים, בדיוק ברגעים שתכפו לכך שהסכימו ללכת עמו דרך. לא בסמוראי ולא בשוגון עסקינן. אלא בפוליטיקאי רב-נכלים, אמן ההקטנה של זולתו, המאשים את כל מתנגדיו במימון עמונים או בכך שהעמונים מממנים אותם. בסופו של יום הוא עוד ייתקל בחץ הראשון שיירה מתוך צבאו לעברו. אחריו יבואו השאר.  

     אבל בואו נחזור לקורוסאווה וגם לבורא, אותו הותרנו טרוד בפרוייקט מימון-ההמונים, ונחשוב לרגע על אפשרות שבה בניגוד לכיוון התימטי של החיצים, אף לפרדוכס החץ של זנון, שבו כל חץ מתפצל לאין ספור חיצים, עד שלא נהיר אם התנועה הזאת בכלל יכולה להגיע לאיזה מקום (לטעמי הפרדוכס של זנון היה אחד מהמקורות החשובים ביותר של הציורים הפוטוריסטיים שעסקו בתנועה ובפער בין מבע התנועה על הקנבס ובין העובדה שהקנבס, ככלות הכל, מגלם טבע דומם, שאינו נע), החיצים ישובו לאחור, ווושיזוּ לא ייפגע, אבל התהליך יימשך לאחור (חץ הזמן יתהפך); החיילים לא יירו את החצים, וושיזו לא יבגוד ויהרוג את אדונו וחברו. בסופו של דבר האל לא יהיה טרוד בפרוייקט מימון-המונים ואולי גם לא ייברא. העולם ייוותר ללא היסטוריה, העולם לא יהיה עולם, הרישעה והטמטום לא יהיו נוכחים בו, גם לא ההטבה וההשכלה, המוות והחיים; ההכרחיות של זרימת הנהר ההירקליטי תחדל. אבל האם יהיה אז בכלל אֵל?  מחיי אלדﱢין אבן ערבי (1240-1165) הגדיר בספרו פצוץ אלחכם (תושבות טבעת החכמה) את האל ואת האינטואיציה של הבריאה כרצונו של האל למניפיסטציה; האל רצה להתגלות. נמאס לו מהסתר ומהיות הוא לעצמו. הבריאה לפי שיח' סוּפִי זה היא התבוננות של האל במראה. הוא אמנם יודע את עצמו בבהירות גמורה אבל בכל זאת נזקק למשהו שהוא יחסי אליו. כללו של דבר, האל עצמו היה מעוניין בריבוי ועדיין מעוניין בו. זה דבר שלא הבינו רבים מהתיאולוגים האסלאמיים שרדפו את אבן ערבי והבעירו את כתביו. האינטואיציה של המשיכה כלפי הייחוד אצל המונותאיסטים משקפת את המשיכה כלפי ריבוי-הפנים מבחינת המחשבה או הרצון האלוהי. אין כל דרך אחרת להסביר מדוע האל האציל מתוכו יישויות מרובות מהן מטאפיסיות ומהן פיסיות. עולה מכך, שהאל לא מעוניין גם בדת אחת או במקדש אחד או בבני אדם שחושבים אותו דבר או מונהגים על ידי מגמה אחת או אדם אחד; אין לו צורך במלך שרואה בעצמו את מבחר המין האנושי או כעין על-אדם ניטישיאני או בעוד וושיזוּ של קורוסאווה או באיאתולה איראני או כראש ממשלה ישראלי המשוכנע שהוא התגלמות שהיא חזון כל הדורות הציוני יהודי – ואינו; אגב, את עקבות התפיסה הזאת ממש, של רצון האל בריבוי – ניתן למצוא כבר בפרשת מגדל בבל שהוזכרה שבמהלכהּ בלל האל את שפתם של בוני המגדל ללשונות רבות והפיץ אותם בכל הארץ (כלומר, אינו מעוניין לא בעם אחד ולא בלשון אחת). בתקופות זוהר של דתות ותרבויות נמצאה הסמכות וההוראה אצל אנשים רבים בעלי-דעות שונות ולא אצל אדם אחד בלבד. ממש באותו מידה, אין שחר אפוא לתפיסה לפיה ישנה רק התפתחות היסטורית מוכרחת אחת (טלאולוגיה) שמתוכה תתגלה אמת אחת ויחידה (שסופהּ בהמשך הוא תמיד עיי חורבות) – אלא בדיוק ההיפך הגמור, התפתחויות הרבה ואמתות (יחסיות) מרובות.

 *  

Throne of Blood: Final Arrows Scene from Jordin Wang on Vimeo.

* 

[כמובן השיר של צ'פלין Smile אינו נכלל במקור, אבל השידוך הצחיק אותי בסרקזם שבו]

*

אמן אנושי-לגמרי, העומד בפני חתימת פרוייקט מימון ההמונים לספרו, מה, הוא אמן הכתיבה עידו אנג'ל. אנג'ל הוא מהסופרים העבריים האהובים עליי ביותר; חלק מרשימה קצרה בתכלית של סופרים כותבי עברית שאני מחכה תמיד לספרם הבא. ולפחות כבר שבע שנים וחמישה ספרים שהוא בעיניי מהקולות הספרותיים שאסור להחמיץ. בשנת 2018 זכיתי לכתוב אחרית דבר לספרו, המלה העצובה קומקום (עורכת: שרית שמיר, הוצאת בלה לונה) ובספר שהגשתי לאחרונה למו"ל, יש פרק המוקדש ליצירתו; אף הוזמנתי לכתוב אודותיו ערך בלקסיקון ספרותי. עידו עומד ארבעה ימים לתום פרוייקט הדסטרט למימון ספרו הבא "מה" (הספר נערך על ידי רועי חסן ועתיד לראות אור בהוצאת טנג'יר). עד כה נאספו כ-72% מהיעד. אני קורא לכן/ם (מה זה קורא, מצפצף בקאזוּ!),  להירתם ולרכוש ספר אחד או יותר ולהוביל את אנג'ל לעבר הוצאת ספרו (ההדסטרט מסתיים ב-6.6.2021). למטה מצורפת שיחה שלי עם עידו אנג'ל שנערכה בספונטניות, כעין ג'ם סשן רעיוני, אתמול בצהרים. לא הכנוּ דבר ולא נדברנו ארוכות מראש (אני הבאתי עמי כמה פסקאות מהספר החדש, אבל לא היתה לי שום הכנה מראש לגביהן). צפו והבינו, מדוע ספר חדש של עידו אינו דבר קט, אלא מסוג הדברים, שאסור להניח להם לחמוק תחת ידינו כאבק פורח וכחלום יעוּף. ספרוּת כמו זו של אנג'ל היא להערכתי מהדברים החשובים שנכתבים היום בעברית ושלא בעברית.

מה יש בשיחה? עידו, אמא של עידו, אני, באדא שאן-רן, סוטרת הלב, שפה, מגבלות השפה, מסירה מדור לדור, אנרי ברגסון, יואל הופמן, פריד אלדﱢין עטאר, יעקב רז, ר' שמעון בר יוחאי, ר' מנחם מנדל מקוצק, ג'ון קליז, מתנות, כלום, אבל, תודעה, אנשים על הירח שקוראים להם נפתלי, אין, יש, הזיות, תסמונת שרל בונה, עיניים, מוסיקה, הומור, לב. 

*

*

בתמונה למעלה: Asakazu Nakai. A Frame taken from the end of the film:  Kumonosu-jō by Akira Kurosawa, Japan 1975

Read Full Post »

אוּלָם הַיְּלָדִים בָּנוּי בְּתוֹכִי

*

על המשורר והארכיטקט הקטלוני, ז'ואן מרגריט (2021-1938), שנפטר לפני כשבועיים, כתבתי במספר הזדמנויות בעבר. פעם בעת ביקורו בארץ בספטמבר 2008, ממש בחודש בו התחלתי לכתוב את האתר. אחר כך, עם השנים, הובאו במספר הזדמנויות ברשימותיי מובאות משיריו, כמי ששורות-שיריו נעשו בעולמי בנות-בית. וכן הזכרתי מספריו בעברית בשתי רשימות שכללו את הספרים הטובים ביותר שקראתי בעברית בין 2009-2000, ואחר כך בין 2012-2010.  מרגריט, שאת שירתו הכרתי, באמצעות תרגומיו של חברו ומתרגמו, המשורר שלמה אַבַיּוּ, הפך עבורי למופת של כתיבת שירה, השמה בראש מעייניה את קיומו של האדם ואת ארעיותו ביקום. מרגריט הוא משורר ריאלי מאוד. הוא אינו מוצא מבטחו בסמלים או במטאפורות יוצאות דופן וגם לא בריאליזם פנטסטי, לא בגאולה דתית ולא באוטופיה חילונית. שיריו נתונים בחיים – בהתמודדויות שהם מחייבים; המאבק הלאו-פשוט לשמור על עצמך ראוי לשם אדם, וזאת מבלי להכביר על עצמו שבחים או להכתיר עצמו כבעל מידות תרומיות (Virtue) או כנושא נס הצדק. חתימת המתים, אלו שאבדו לו, עם הימים, נוכחת בשירתו. במיוחד זיכרונהּ של ביתו ז'ואנה, שהיתה בעלת פיגור שכלי, ונפטרה בדמי ימיה. ברבות הימים ניכרו בו הגעגועים באהבתו אותה.  לעומת זאת, אין בשיריו נוכחות מטאפיסית: לא ישוע, לא אלוהי הדאיסטים; רק טבע-ארצי ובעלי חיים (מהם אנושיים), בניינים, מרחבים וחללים (אלו קשורים כנראה לראיית עולמו כארכיטקט). ובכל זאת, מלים כמו נפש בהוראת: נפש נצחית, נוכחת מדי פעם בשירתו, לא כעזבונהּ של שירה מיסטית או דתית, אלא כמהות שאולי כוללת את עצמוּתוֹ של אדם, את היסוד הבלתי-משתנה שבאני, המלווה אותו כל ימיו. במידה רבה כל אפשרויותיו של האדם נובעות מן העצמוּת הזאת, ממש כמו שכל היקום בנאופלטוניזם נובע מהאחד ומהווה התפשטות גשמית של ההיפוסטתזה הראשונה, השכל הכללי, הנאצלת מתוכו והולכת אל הנפש הכללית ואילך אל הטבע (הקוסמוס הפיסיקלי).  במובן זה בלבד (הנפש) דומני כי מרגריט קלט משהו מתורת הנפש האפלטונית והנאופלטונית. המחויבות לעשות את הטוב ואת היפה ובכך לרומם את הנפש, שלא תאבד בעולם החומר.  קרוב יותר לעולמם של הפריפטטים או הסטואיקנים או שפינוזה (האחרונים הרבו לדבר גם כן על המידה הטובה) – אין מרגריט מרבה לחרוג אל מהויות בלתי פיסיקליות ולא לתארן. אשר לפוליטיקה, עם שמרגריט היה משורר שכתב במודע ובכוונה קטאלנית, אין בשיריו קריאה פוליטית מפורשת, מלבד גינוי לכל דבר לאומני-טוטליטרי, המזכיר את הדיקטטורה של גנרליסימו פרנקו, שהתמשכה עד מלאת למרגריט 37, ולפיכך אין לתמוה על נוכחות ההתנגדות הזאת בשירתו. ניתן לראות בה פועל יוצא של היותו איש רוח אירופי, בן המחצית השניה של המאה העשרים, שעוד הספיק לחזות במוראות המשטרים הפשיסטיים והדיקטטוריים של אירופה.

דוגמא לא שכיחה לפניה מסוימת של מרגריט אל מטאפיסי שאינו כלל-ועיקר מטאפיסי הוא שיר שכתב לאחר ביקור ב"יד ושם", ככל-הנראה בסתיו 2008. הנה הוא לפניכם:

*

יד ושם, ירושלים

*

נִכְנַסְתִּי לָאַפֵלָה תַּחַת כִּפַּת עֲנָק

שֶׁבָּהּ כָּל אוֹרוֹת הַיְּלָדִים הַמֵּתִים

רוֹטְטִים, כְּמוֹהֶם כִּשְׁמֵי הַלַּיְלָה,

קוֹל בָּקַע, קוֹרֵא בְּלִי הַרְפּוֹת

אֶת רְשִׁימַת שְׁמוֹתֵיהֶם, תַּחֲנוּן

כֹּה עֲצוּב שֶׁכָּמוֹהוּ לֹא שָׁמַע שׁוּם אֵל.

הִרְהַרְתִּי בְּז'וֹאַָנָה. הַיְּלָדִים הַמֵּתִים

שְׁרוּיִים תָּמִיד בְּאוֹתָה אֲפֵלָה

שֶׁבָּה זִכְרָם אוֹרוֹת, אוֹרוֹת דּוֹמְעִים.

זָקַנְתִּי דַּיִּי, עָלַי לְבַכּוֹת אֶת כֻּלָּם.

הֲקִימוֹתִי בִּנְיָנִים כִּקְרוֹנוֹת

שֶׁלָּהֶם שִׁלְדֵּי בַּרְזֶל, קְרוֹנוֹת אַדִּירִים

שֶׁבְּאַחַד הַיָּמִים יָשוּבוּ לִגְרֹר

אֶת בְּנֵי הָאָדָם לַקֵּץ שֶׁחָזוּ.

שֶׁכֵּן כֻּלָּם רָאוּ אֶת הָאֱמֶת,

בָּרָק מְסַנְוֵר בְּשֶׁטֶף מַיִם זְדוֹנִיִים.

אוּלָם הַיְּלָדִים בָּנוּי בְּתוֹכִי.

זָקַנְתִּי דַּיִֹי, עָלַי לְבַכּוֹת אֶת כֻּלָּם.

[ז'ואן מרגריט, זה לא היה רחוק, זה לא היה קשה, תרגם מקטלאנית: שלמה אביו, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012, עמוד 46]

*

יש שתי תנועות גליות בשיר: אור וקול, הנעים במרחב האפל שתחת כיפת אולם הילדים. לפי שהתפשטות האור מהירה מהתפשטות הקול המחבר חש ב"אורות הילדים המתים" טרם שהוא חש בקולו של הקריין הקורא מבחר משמותיהם ללא הפוגה, כ"תחנון שכמוהו לא שמע שום אל". אכן אולם הילדים המדובר, "יד לילד", הוא כיפה חשוכה שרצופה אורות זעירים, שבאופן אדקווטי, עם השמעת השמות, משקפים את מספרם הבלתי-נתפס של הילדים היהודים שהומתו בין 1945-1939. האפיפניה הזאת, עם היותה צפויה, שהרי המשורר המבקר יכול היה לצפות למופע האור קולי הזה, נודעת השפעה נפשית. היא מעוררת את המשורר להיזכר. כאשר דווקא המלים, " תַּחֲנוּן כֹּה עֲצוּב שֶׁכָּמוֹהוּ לֹא שָׁמַע שׁוּם אֵל" מחזקים את האלגיה ודוחים את התאולוגי או המטאפיסי. תנועת נפשו של המשורר, כתגובה למחזה-הטבעי הניחת עליו, היא כעין אמנמנזיס אפלטוני, הִזכרוּת – ומושא הזכרון הראשוני העולה לנגד עיני-רוחו המתקשר עם זכרם של אותם ילדים שנרצחו, שלא האריכו ימים, הוא בתו ז'ואנה, שאותה הוא נאבק לקיים בזכרונו ובמעמקי נפשו. ההיזכרות בז'ואנה כ"אור דומע" נוסף באולם מוצף האורות והקול, מציב בעצם את המשורר כאחד הקולות/האורות, והוא מהרהר בז'ואנה ובגורלהּ כאחד הילדים האלו. אלו שראויים היו לחיות, ושפתיל חייהם קופד באופן אכזרי או אינדיפרנטי, על דרך הטבע האנושי, שאין אלא לשאת גם את מדוחיו ואת סיוטיו, הרשומים בין דפי ההיסטוריה.

מרגריט עומד באולם הילדים. בפנימו מזדהרת ז'ואנה כאחד האורות הדומעים. דווקא ההזדהות-ההתאחדות הזאת, של אור הנדלק בתוכו, הדומה לאחד האורות הסובבים – מייצרת בידול בינו ובין הילדים. הוא עצמו זקן, שבע-ימים; הוא ראה מוות ונחל יגון ואבל. מה עוד יכול הוא חוץ מלחוש באלֶגיוּת של חוסר הפשר של המוות, של הקטל ושל תעתוע החיים, שאינם מאירים פניהם לכל אחד. עָלַי לְבַכּוֹת אֶת כֻּלָּם, הוא חושב,  לא מפני הידרשוּת ליטול חלק בריטואל ההשתתפות ביגון – המצופה מן המבקר ב"יד ושם", אלא מפני שהוא חש בהתקוממות הפנימית כנגד היסטוריה אלימה וכנגד אדישותו של הטבע לחיים ולמוות. הוא מבקש ביגונו להטיל אור ולהשמיע קול כנגדן. אם ולטר בנימין תיאר את מלאך ההיסטוריה (לדבריו, על פי ציורו של פאול קליי, Anglus Novus שהיה תלוי בחדר העבודה שלו), המביט כל-כולו בעבר, והנה כל העבר האנושי מופיע בפניו, כ"שואה אחת ויחידה, העורמת בלי-הרף גלי-חורבות אלו על אלו. בלי ספק היה רוצה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל סערה הנושבת מגן עדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל-כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן, סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליה את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת." [ולטר בנימין, "על מושג ההיסטוריה", פיסקה ט, בתוך: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגם מגרמנית: דוד זינגר, בחירת הטקסטים ומבואות: יורגן ניראד, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996, עמוד 313], הרי שמרגריט מצידו אינו נזקק לאנגלולגיה (תורת-מלאכים), הוא רק קרוב מאוד לאותה חוויה מלאכית, ואולי אנושית לחלוטין, שהציע בנימין במיתוס שרקם. כל העבר האנושי וכל מאמצי הקידמה של האנושות, גם אותם מעגלים שבשמם פעל והקים בנינים ושלדי ברזל, נדמים למשורר פתאום כקרונות רכבת המסיעות את הילדים להשמדה. כל מאמצי התיעוש, העיוּר והטכנולוגיה המואצת, שאותה נושאת התרבות המערבית כהישג המודרני הגדול ביותר, נראות לו כמכוונות בסופו של דבר אל תלי-החורבות של השמדה-עצמית. האורות המייצגים את נשמות הילדים והקול הקורא את שמותיהם –  הבאים עליו מלמעלה מתחלפים במחזה של ברק-מכלה (אולי פצוץ אטומי) ורחש מים זדוניים, כעין צונאמי המתרגש על הערים. כיפת הענק ביד ושם אינה בית תפילה לכל העמים אלא לדידו של המשורר – מקום שבו חשים בהיסטוריה האנושית ובעתיד לקרות במלוא תחושות החידלון והפיכחון, כמעגל אלימות חסר-פשר המבשר את קץ האנושות. אבל מן האלימות הזאת נסוג המשורר, אל פנים נפשו. אוּלָם הַיְּלָדִים בָּנוּי בְּתוֹכִי אינה הצהרה על כך שמעתה יישא את זכר הביקור ב"יד ושם" בלבו, אלא התרחשות מופנמת הרבה יותר; הידיעה החד-משמעית, שעליו כאדם בכל זאת לעמול ולטרוח, על הניסיון להסיר את האלימות האנושית ואת מוראותיה, בכל מקום בו הוא נתקל בה.  אולם הילדים היצוק בנפשו של המשורר אינו מימזיס של האולם היד ושמי, אלא קודם לו. אולם ילדים כזה בנוי בנפשו של כל אדם החרד  לגורל האדם, לחיי ילדים ומסור לחיים עצמם.  הזיקנה והצורך לבכות את הילדים על מותם, אינם רק תגובה של ייאוש ונהי כלפי מעגלי-האלימות המתחדשים ואלו שיתחדשו גם מעבר לחייו של המשורר (אלו שהוא כבר לא ייראה, ואילו אנחנו החיים, ניאלץ לראות), אלא הצהרה המתקוממת כנגד האינרציה של הכוחנות והאלימות הפוליטית בקרב המין האנושי. בבחינת כל אדם עשוי להיעשות אדם הואיל והוא נושא אולם ילדים בתוכו. כל זמן שאולם כזה קיים בתוכו. עם כל האבל הגלום במשאו של כזה אולם שנושאת הנפש, אותו אדם לא ייצטרף לטבח ילדים או לאספסוף אלים שבא לעשות נקמות או סתם להחריב בשמו של כוח עודף, הון רב יותר, תפיסת עליונות מעוותת או בשם קידמה טכנולוגית. למשל, הייתי רוצה להאמין שבנפשו/ה של כל קורא/ות כאן בנוי אולם ילדים, שמתעורר (ניעור-לחיים), כל אימת שממשלה ישראלית מניחה תכנית חדשה לגירוש ילדי מהגרי-עבודה או כל אימת שמערכת הביטחון מתנכלת ללא-יהודים באיזו אמתלה של "צורך בטחוני". יש מאבק הניטש תמיד בין אלו המעוניינים בקיום כלל-אנושי העומד איתן לזכות החיים באשר הנם,  ובין אלו המעוניינים להפיק רווח מגלי-חורבות, מג'נוסייד ומתרבות של חורבות.

*

*  

ז'ואן מרגריט זכה בפרס סרוונטס, פרס ספרותי המוענק לסופרים שיצירתם מהווה תרומה יוצאת דופן לתרבות הספרדית, בשלהי 2019. לרגל זכייתו הדפיסה הוצאת קשב לשירה בראשית שנת 2020 את הספר עב-הכרס סירות מפרש בחורף, שקיבץ בתוכו את ספרי השירה הקודמים שתרגם שלמה אֲבָיּוּ משירתו לעברית (ארבעה במספר) יחד עם קובץ חדש. לרגל הוצאת הספר הגדול היה אמור ז'ואן מרגריט להגיע ארצה, ובשעתו גם התבשרתי על כך מראש על-ידי אֲבַיּוּ, אלא שאז פרץ הקוביד במלוא עוזו גם בקטלוניה וברחבי ספרד וגם כאן, החלו הסגרים והביקור ואירועיו בוטלו. לפני כשבועיים התחוור שהיתה זו הזדמנות שלא תחזור על עצמה. לבסוף, כיצד הייתי רוצה לזכור את ז'ואן מרגריט? כמשורר שיותר מששירתו חיזרה מעולם אחר מוסיקליות או אסתטיקה, היא עסקה באופן עיקבי ושיטתי בזיקה השוררת בין אתיקה וזיכרון, כאשר דווקא הזיכרונות שאינם מניחים לנו, הם שעומדים בבסיס הרצון להיטיב עם הזולת וליצור חיים אנושיים שראוי לחיות.

*

*

*

המלצה חמה על תערוכתו של אמן הצילום (והארכיטקט לשעבר), שרון רז, נֶאֱלָמִים, שתיפתח ביום חמישי 4.3.2021 בגלריה בית דרור בקיבוץ עינת. 

*

*

בתמונה למעלה:  ©Samuel Bak, Permanent Flight, Oil on Canvas 1991

Read Full Post »

המחברת הגדולה

*

לרגל ההתחברות הגדולה בין שבתאי ובין צדק (תופעת החיבור מתרחשת אחת לעשרים שנה במינונים משתנים, אך קירבה רבה מאוד כמו שנראתה היום, 21.12.2020, אינה תופעה שכיחה ולא נחזתה דומה לה מאז 1623), חשבתי להציע כאן דברים  על המקום המיוחד שתפס אירוע אסטרלי זה בהגות המדעית והתיאולוגית-פילוסופית היהודית בימי הביניים. זאת, הואיל וביומיים האחרונים יצא לי להיתקל בכמה חוקרי חלל בטלוויזיה שהרחיבו על ייחודיותו של האירוע, מבלי שאמרו מאום על מקומו במחשבה היהודית, אמרתי לצאת מאזור הנוחות שלי (שאינו כולל בדרך כלל היסטוריה של האסטרונומיה והאסטרולוגיה) ולהרחיב מלים. רק בטרם אצא לדרך, אפטיר בשפה רפה, כי למרות שבעלי-המקורות, שעליהם ייאמר דבר, האמינו בכל לבב, כי האירוע האסטרלי, הינו בעל משמעות יוצאת דופן הן מבחינה אסטרולוגית והן (כפועל-יוצא מכך) מבחינת השפע הרוחני שהמפגש הבין-כוכבי מוריד על פני כדור הארץ, הרי שאיני מקבל את הִתָּכְנוּת האסטרולוגיה. יתירה מזאת, לדעתי כוחה של המערכת האסטרולוגית, שהיא ברובה פרי עמלם של הוגים שאחזו בתפיסה הגאוצנטרית, שבה כדור הארץ היה מרכז היקום, ורק שבעת כוכבי לכת סבבוהו, כבר עברה מן העולם, אם בימי קופרניקוס, קפלר וגלילאו ואם בימי תומס דיגס, ואם כיום כאשר ידוע לנו כי הקוסמוס הוא אינסופי כמותית (או קרוב לכך) וכולל מיליארדי כוכבים, וכי גם השמש שלנו סובבת, והכל מצוי בתנועה שלא הגענו לחקרהּ וספק אם נגיע; קשה להניח כי דווקא מספר מצומצם של כוכבים קרובים משפיעים יותר על המתרחש על פני כדור הארץ מאשר מיליארדי כוכבים אחרים, מה שגם שכל מערכת כוכבים או גלקסיה אינה סגורה בתוך עצמה, ותיתכנה ביניהן השפעות הדדיות (כבר הוכחו). לפיכך, בעיניי, הטענה לפיה כוכבי מערכת השמש (שלנו) משפיעים על חיינו וגורלנו, דומה לטענה לפיה שכנינו לבית המשותף קובעים את גורלנוּ ואת מכלול החלטותינו בחיים על פי הזוויות שהם מקיימים כלפינו, ובינם לבין עצמם, בכל מקום בו הם עומדים, בקומות שמעלינו ומתחתינו, וכי  מכלול הזוויות שבהם הם נתונים בכל רגע ורגע משפיעים בנו שפע רוחני, המפעם בנו, ובכוחו אנו מביעים אומר ופועלים. לא מתקבל על דעתי. כך גם האסטרולוגיה.

עם זאת, עוד במאה השש עשרה והשבע עשרה רווחה התפיסה לפיה כוכבי הלכת הם יישים בעלי נפש המסוגלים לחשוב; היו גם שהניחו, אף על-פי שדחו את האסטרולוגיה, כי מעלת המחשבה-העצמית של הכוכבים, עולה הרבה על זאת של האדם (למשל: רמב"ם במורה הנבוכים ג, י"ב). כמובן שאצל האסטרולוגים, בני זמנו של הרמב"ם, העובדה לפיה נחנו הכוכבים בתבונה עילאית (לפחות לגבי בני האדם) עשויה הייתה להעיד כי מה שנחזה כמפגש ביניהם, אינו מקרה, ובין אם הוא בהשגחה אלוהית ישירה ובין אם הוא פועל יוצא של התבונה שנפח בהם הבורא (או הסיבה הראשונה או המניע הבלתי מונע) בכל אחד מהם, הרי שהתקרבות כזו בין שני יישים בעלי תודעה, אינה דבר של מה בכך – כך חשבו לפני כמה מאות שנים. כשלעצמי, איני רואה בכך אלא כעין מפגש בין שכנים בחדר המדרגות של הבית המשותף (מה שלומכם? / טוב תודה / שמעת ש… / היה שלום).

במאה השתים עשרה ראו בהתקרבות הזאת שבין שבתאי ובין צדק סימן המבשר הולדתו של נביא-מבשר דת-חדשה, לפי שעמדו לפניהם מקורות לפיה הולדת האסלאם החלה אף היא בסימן המחברת הגדולה בין שבתאי וצדק ואילו במקורות היהודיים רווח כי יציאת מצרים, חציית ים סוף ומתן תורה – ראשיתם היתה בהתחברות בין שבתאי ובין צדק במזל טלה. וכך למשל, כתב, בעניין זה, האסטרונום, הפילוסוף, הפרשן, המתמטיקאי, הבלשן ואמן השחמט, אברהם אבן עזרא (1161-1089 או 1164-1093):

*

… והמחברת הגדולה היא מחברת צדק עם שבתי, במזל טלה, וזה היה בעבור שהם כוכבים כבדים, והנה לא יורו על הפרטים כי אם על הכללים … וזאת תהיה קרוב מאלף שנה, כי כן דרך מהלך שניהם …

[אברהם אבן עזרא, ספר העולם, כתב יד 1056 עברי, הספרייה הלאומית בפריז, דף 80 ב-81 א'; מצוטט מתוך: שלמה סלע, אסטרולוגיה ופרשנות המקרא בהגותו של הראב"ע,  רמת גן 2000, עמוד 85]

*  

ספר העולם, שנתחבר בשנת 1148 בקירוב, הוא ספר המנסה להציב את ההיסטוריה האנושית, זו של העבר וזו שלעתיד לבוא, בסימן החיזוי האסטרולוגי, על בסיס מצבי הכוכבים, ואירועים אסטרליים גדולים, שהתרחשותם החוזרת, מעידה, כך לדעת אבן עזרא על הישנות חוזרת של אירועים היסטוריים גדולים. אלא שראב"ע לא יכול לחזותם בפרוטרוט (ברמת הפרטים) אלא רק לידע כי כך עשוי להתרחש (ברמת הכללים).

יושם אל לב, כי אבן עזרא, מזכיר כאן מחברת גדולה (התחברות גדולה) ומכאן עולה כי ישנן גם סוגי מחברות אחרות בין שבתאי וצדק. כאן, אביא את דברי האסטרולוג הפרסי הגדול, ג'עפר אבן מחמד אלבלח'י (886-787 לספ'), הנודע לשם: אבן מעשר, שפעל בבגדאד, במרכז הידע הגדול ביותר של הזמן, בית אלחכמה̈  (בית החכמה) שבמלכות העבאסית, ונחשב כגדול האסטרולוגים של אותן עתים, ואשר ספריו נדפסו עוד בראשית המאה השש עשרה באירופה, כדי ללמוד מלאכת החיזוי הכוכבית. הנה דבריו:

*

ראשונה במעלה … היא ההתחברות של שני כוכבי הלכת העליונים במזל טלה, המתרחשת כל 960 שנות חמה. שניה במעלה … היא ההתחברות במעבר מטריגון אל טריגון, המתרחשת כל 240 שנות חמה, שלישית במעלה … היא התחברותם של שני כוכבי הלכת המזיקים, כלומר: שבתאי ומאדים, המתרחשת במזל סרטן כל שלושים שנה, ורביעית במעלה … של ההתחברות בכל מזל, המתרחש כל 20 שנה.

[שם,שם, עמ' 90-89, בתרגומו של שלמה סלע].

*

לדעת שלמה סלע, אבן עזרא הושפע ישירות מספרו אבו מעשר, כתאב אלקראנאת (ספר ההתחברויות). אבו מעשר הבחין בין ארבעה אירועים אסטרליים גדולים: שלושה מהם מהווים מפגשים בין שבתאי וצדק ואחר מפגש בין שבתאי ומאדים. מפגשי שבתאי וצדק מתאפיינים למעשה בשלושה גדלים על פי מידת תכיפותם. המחברת הגדולה – מתרחשת אחת ל-960 שנה במזל טלה (כלומר, לא המצב שבו אנו מצויים בדצמבר 2020); הבינונית – המתרחשת אחת ל-240 שנים, ואילו הנפוצה יותר מתארעת כל עשרים שנים במזל אחר.  תחשיב שניסיתי להעלות בדעתי לפיו המחברת הבינונית היא פועל יוצא של 12 מפגשים על פי סדר המזלות של צמד הכוכבים, אינה עולה יפה (מצד תחזיותיו של קפלר מהן נראה שהן נוטים ליפול פחות או יותר על מזלות פחות או יותר זהים בשנה).

הדבר המרתק אצל אבן עזרא הוא שעם שראה בתזמונה של דת משה אירוע שעמד בסימן מחברת גדולה במזל טלה (חודש ניסן העברי), כלומר אירוע היכול אולי להתרחש אחת לאלף שנים בקירוב (על פי מדרשי חז"ל יומו של הקב"ה – אלף שנה), התורה והמצוות לשיטתו דווקא פדו את ישראל (מקיימי מצוות התורה) משלטונם הדטרמניסטי של גרמי השמים והכפיפו אותם לסדר הגדול יותר שמבטא השכל הפועל (השכל הלא חומרי האחראי על השכלת האדם; עתים זיהה אותו אבן עזרא עם המלאך גבריאל), שלוחו של האחד, המניע את כללות היישים, ומעוניין שישכילו ויעמיקו במדעים ובאתיקה, לצורך שלימותם. כלומר, אותה מחברת ראשונה-במעלה  במזל טלה, הוציאה את ישראל משלטון המזלות וקירבה אותם לסדר שאינו תלוי בקוסמוס הפיסיקלי אלא בסדר המטאפיסי, הקובע בכללותו גם את קורות היקום הפיסיקלי. עם זאת, לשיטתו – מי שאינם מקיימי מצוות התורה, נותרו עדיין בכפיפות להשפעת הכוכבים (הוא זיהה את שבתאי ככוכבם של ישראל, את צדק –  ככוכב האסלאם, ואת מאדים – ככוכבם של האומות הנוצריות).

דילוג המשוכה הזה, מסדר אחד (שלטון הכוכבים) לסדר אחר (שלטון השכל/ החכמה האלוהית), ומן הפיסי אל המטאפיסי, העומד בסימן המחברת בין צדק ושבתאי, עשוי היה להוליך הוגים אחרים למסקנה, כי מדי היקרותה של מחברת, ודאי במזל טלה, אך גם כאשר מפגש הכוכבים ניכר כקרוב מאי-פעם, הרי שהדברים רומזים על שינוי מהותי בסדר היום של האנושות, ואשר ליהודים: ביחס להשגחה האלוהית החלה עליהם. וכך, אמנם, כשלוש מאות וחמישים שנים אחר אבן עזרא, העמיד הפרשן, הפילוסוף ואיש הכספים המוכשר, דון יצחק אברבנאל (1508-1437) את אירועי גירוש ספרד ופורטוגל, הולדת המשיח וגאולת העולם כולו, בכניסה לסדר רוחני חדש שיתחיל לכל המאוחר עד שנת 1568 ויעמוד בסימן מחברת גדולה, שבסופהּ האנושות כולה תהא כפופה ישירות לרצון האלוהי האומניפוטנטי (הכל-יכול). וכך כתב בביאורו על ספר דניאל, מעייני הישועה, בשנת 1497 בעיר מונופולי שבאיטליה (סמוך לעקב המגף האיטלקי, לחוף הים האדריאטי):

*

בהשכמתו מן פועל-המחברת בגאולת ישראל לזמן הקצים שזכר דניאל, כמו שפירש בהיות זאת המחברת העצומה השנית, מורה גם כן על גאולת ישראל ועל יציאתו מהגלות החשוך והגדול הזה, שעדיין לא נתאחרה גאולת ישראל כלל […] אבל לישראל היה מעון קיים לדור ודור — רמז לזמני ב' המחברות, הנעשות בקירוב לג' אלפי שנה, ועל דור גאולת מצרים ודור הגאולה העתידה, ובאשר ששמירת האומה הוא דבר בלתי טבעי והוא אומרו "בטרם הרים ילדו" (תהלים צ', 2), כמו שבבריאה פעל הקב"ה כפי היכולת המוחלט, שבעבורו נקרא אל, כך מעולם ועד עולם, ב' זמני המחברות הישראליות בלידת משה ובלידת משיחנו, ובאשר זה באומרו "תשב אנוש עד דכא" (תהלים צ', 3) שישיבם לדכא בגלות כמו שבמצרים וישיבם לגאול שנית.

[יצחק אברבנאל, מעיני הישועה, שטטין תר"ך (1860), מעיין י"ב תמר ז', דפים נ"ז ע"ד-נ"ח ע"א; ניתן להשוות גם למהדורתו החדישה של החיבור, מהדורת אורן גולן (על פי דפוס ראשון עם שינויי נוסחאות), אשקלון תשע"ז, עמ' 278-276, שם מובא הטקסט לעיל בכמה שינויים]  

 *

דעת אברבנאל, היא שבקרוב ייודע לכל באי עולם כוחו המוחלט של הקב"ה, כפי שנודע בבריאת העולם ובזמן יציאת מצרים. כך במהירה בקרוב לדידו, יוודע כי הגירוש והמאפליה שנגזרו על ישראל זה מקרוב, לא היו אלא דרך כדי לחדש על ישראל גלות, הדומה לגלות מצרים, אבל הגלות הזאת רק תקדים אירוע העתיד להתרחש שבו מכוח המחברת העצומה השנית  בין שבתאי וצדק, שלא היה כמוה מזמן מתן תורה, תבוא הגאולה השלימה (וזהו הרמוז במלים 'לדור דור' ו'מן העולם ועד העולם' – שני דורות ושני עולמות – במובן של מחזורי זמן שבסופם גאולה).

בניגוד לאברהם אבן עזרא, שבספרו ספר הטעמים (1149) הזכיר כי גם הולדת האסלאם הוותה בזמן של מחברת גדולה, אין הדברים ניכרים אצל דון יצחק אברבנאל. אדרבה, ניכר כי אברבנאל מנסה בתיאודיציאה שלו, הנועדת להציע נחמה לעם (ולעצמו) ולשם הצדקת מעשי האל, הנראים כלא מובנים בעליל (אין ספק כי גירוש ספרד הביא להתרחקות רבתי מקיום התורה והמצוות בקרב קהילות הגולים) – לשים את ישראל וגאולתם, כתכלית תהליך הקורם עור וגידים בספירה האלוהית והקוסמית. וכך למשל, בהתאם ליעודי הגאולה המשיחיים של דניאל ושל חז"ל, טען אברבנאל כי לידת המשיח קדמה בשנה לגירוש הגדול:

*

ואמנם לידת משיח צדקינו אין ספק אצלי שכבר נולד קודם שנתחדש הגרוש הגדול הרג ואבדן גלות ספרד שכפי האמת מאז נתחדשו הצרות התכופות מחבלי משיח והיתה התחלה לכל צרותיהם כי כן נאמר "בטרם תחיל ילדהּ" (ישעיה ס"ו, 7) וכו' ר"ל (=רצונו לומר) בטרם בא חבלי הגאולה ילדה ציון או האומה את מלך המשיח כמו שנולד מרע"ה (=משה רבנו עליו השלום) בהתחלת עינוּי גדול מצרים. והסתכל אמרו בפסוק הזה ב' פעמים בטרם כי הוא עולה בגימ' (=בגימטריה) קקנ"א ואתה ידעת שבשנת קקנ"ב מהאלף השישי (=רנ"ב, 1492 לספ') הזה שסימנו "מזרה ישראל יקבצנו" (ירמיהו  ל"א, 9) נעשה גירוש ספרד, ואולי שהשנה קודם נולד אביר הרועים, משיח אלהי יעקב. ולא אוכל לבאר עוד בזה, כי חתום הוא, וה' יראנו נפלאות וקץ הפלאות אמן.

[שם, שם, מעיין י"ב תמר ז', דף נ"ח ע"ב;  והשוו מהדורת גולן, תשע"ז, עמ' 273]  

*

אם המשיח, לדעת אברבנאל קרוב לודאי שנולד כבר בשנת 1491, שנה קודם גירוש ספרד, הריהו תוחם את התרחשותה הקרובה של הגאולה השלימה (כבר החל התהליך), שכאמור מבושרת גם על ידי "המחברת העצומה" בין שבתאי וצדק, עד שנת 1568 לכל המאוחר:

*

וביאר אורך הגלות הזה באמרו "כי אלף שנים בעיניך" (תהלים צ', 4) וגו' (=וגומר) והסתכל כי היום השלם כ"ד שעות לילה ויום ובאר בזה שזמן הגלות יום א' שלם שהוא אלף שנים ועוד ישבו בגלות מהיום השני ומהלילה עם האשמורה קרוב אל הבקר להגיד שלא יהיה עד הבוקר אלא קרוב. ולפי שהלילה חצי היום השלם תהיה מידתה ת"ק שנה. ולפי זה יהיה ימי הגלות קרוב לאלף ת"ק שנה אך לא שלמים כי אין הלילה שלמה. וזה מסכים עם מה שפרשתי בזמן הגאולה כי כבר אנחנו אלף תכ"ז מגלות אדום ויהיה זמן הגאולה קודם תשלום אלף ת"ק מהגלות עליו אמר "זרמתם שינה" (תהלים צ',5) וכו' זה גלות טיטוס והתמידוּ בשינה. 

[שם, שם, מעיין י"ב תמר ז', דף נ"ח ע"א; והשוו מהדורת גולן, תשע"ז, עמוד 272-271]  

*  

יושם אל לב, כי אם החל אברבנאל לדון במושג מדעי כגון "המחברת הגדולה" הרי ככל שמתקדם דיונו המנסה לקשור בין "המחברת" ובין גאולתם השלימה של ישראל ושל העמים כולם, הנה הוא מגיע לכדי שימוש ספקולציות של גימטריות וחישובי קץ, שאינם מתקיימים אלא בתיווך פסוקי מקרא שעשויים לכל היותר לרמז על כך שיש לחישוביות הזאת זיקה כלשהי לפסוקים המבשרים גאולה, אבל לאו דווקא להתרחשותם של תהליכים מטפיסיים, קוסמולוגיים והיסטוריים בעולם הממשי. מכשלתו של אברבנאל, היא העובדה לפיה הוא רואה באוטוריטה המדעית (חוק הטבע) ובאוטוריטה התורנית (חוק התורה) –  כאילו שניהם כאחד עובדים בהתאמה גמורה ומתאימים זה לזה, וכך – אם נניח למד את מושג "המחברת העצומה" (או הגדולה) מכתבים אסטרונומיים או מפירושי אבן עזרא, שהיה אסטרונום ומתמטיקאי, הרי שאלו משמשים עבורו בעיקר כטריגר מאיץ לשבת אל שולחנו ולערוך תחשיבים על בסיס פסוקים ואגדות חז"ל, כדי ליצור ניבוי ספקולטיבי של גאולת ישראל במהרה בקרוב.

מה אברבנאל מוסר כאן? לדעתו נקבעה מכסת הגלוּת 'ליום ומחצה' של הקב"ה (כביכול) שהם אלף וחמש מאות שנה. הגלות כמוה כשקיעה בשינה עמוקה, והעת הבשילה כבר לבוא שלביה האחרונים, שבהּ כבר נתון הגוּף בחבלי יקיצה מחודשת. חורבן בית המקדש השני ותחילת גלות טיטוס אירעו על פי המניין הרבני בשנת 68 לספ'. לפיכך, מניין אלף וחמש מאות שנים אחר כך –  שנת 1568, היא לדידו, המועד האחרון לבוא הגאולה. כמובן, שנה זו חלפה (לא בימיו, אבל חלפה עברה מזמן) והגאולה לא הגיעה.

ספקולציות שונות על המחברת והקשרה לגאולת ישראל הובאו גם בספרות הזהרית; ויותר מכך, ספקולציות שונות הקשורות ב"מחברת" ובמיוחד במצבו של כוכב שבתאי סביב שנת 1666, היו קשורות בהופעת השבתאות, ואין ספק, כי הרצון לגזור גזירה שווה בין תופעות אסטרונומיות ובין אירועים מהפכניים על פני האדמה קנו שביתה בקרב היהודים, לפחות מאז הכריז ר' עקיבא על שמעון בר כוכבא/כוסבא כמשיח, ככל הנראה, בסמן כוכב השביט, בצטטו מחזון בלעם על ישראל: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת" (במדבר כ"ד, 17), או לפחות מאז נתקבלה על הנוצרים התפיסה לפיה בליל הולדת ישוע, נראה מעל בית לחם כוכב שלא נראה כמוהו עד-אז או מאז. על הקשר בין נפש האדם-הגדול לכוכב לימד כבר הפילוסוף הנאופלטוני ימבליכוס (נפטר ב-330 לספ'), שבספרו על חיי פיתגורס, טען כי נפשו של הפילוסוף הקדמון (בעיניו, מגדולי הנביאים) עלתה במעלות בשוך חייו ושוכנת בירח שם מצאה משכן; תשע מאות שנים אחריו ייטען המקובל ר' יעקב בן יעקב הכהן מסגוביה (אשר בקסטיליה-ליאון) טענה דומה, לפיה רוחו של משה שוכנת שם (על גבי הלבנה).

ניתן עוד להרחיב הרבה על הזיקות והקשרים שביקשו חכמי הדורות למצוא בין תנועות הקוסמוס (כפי שהכירו אותן) ובין מקצב ההיסטוריה האנושית והגאולה המקווה. אף שאני עצמי מקווה בכל לב שאכן שוררת איזו זיקה בין האדם ובין הקוסמוס; עם כל זאת, כפי  שאיני בוטח באסטרולוגיה ובניבוייה, כך איני מחפש השגחה אלוהית או קוסמית בין התנועה המתרחשת בקוסמוס ובין התנועה הקבוצתית, החברתית או הכלל-אנושית, המכונה היסטוריה, בעיקר משום שהיא ניתנת להיתפס באופנים שונים לגמרי, באופן מרובה, שאין בה פריזמה אחת ולא נרטיב כוללני, שניתן להסכים עליו או לחתור לכינונו. אבל המחברות, בין אם זאת המתרחשת כל עשרים שנה לערך, ובין זו המתחדשת כל 240 שנים לערך, ובין זו המתרגשת פעם ב-960 שנים לערך, עדיין ממשיכות להיצפות בקביעות יחסית, ואנו עדיין נאותים לאורן.

*

*

*

בתמונה למעלה: שרשרת מחברות (מפגשי סטורן ויופיטר במזלות שונים, שימו לב שמדובר לכל היותר, בחמישה מזלות שונים), על פי יוהנס קפלר (1630-1571) בספרו De Stella Nova, פראג 1606.

Read Full Post »