כל אותו היום לא פּסקה האשׁ מן הבּית

*

ואיך אדם יודע שהוא נתקל במשהו מיוחד? כשהוא מתקשה לשים את אצבעו על בליל-תחושותיו.עצב, כמיהה, געגוע, יופי שמיימי? מאוחר יותר ניסיתי לשחזר את  טבעהּ של המערבולת שסחפה אותי, כשהקשבתי לכם: הייתה הרמוניה תקיפה בקולה של הזמרת הראשונה, הייתה הססנות מתוקה, כובשת-לב, של הצעירה, היה ליווי מדויק ונכון של הכלים האחרים – הקאנוּן, חליל הנאי, הכינור והדרבּוּקה, שהתחלפו בין הנגנים המיומנים. עמדתי נפעם, מרוגש, תוהה לפשר הנער המנגן והנערה המזמרת. או שמה היה זה רק הד חוזר לפעימות לבם?

[נטלי מסיקה, חבּיבּה – רשומון של חיים מופלאים, עריכה ראשונה: שלומית איזנמן, עריכה שניה: ורד זינגר, פרדס הוצאה לאור: חיפה 2023, עמ' 118-117].

*  

   חבּיבּה מַסִיכַּה (1930-1903) הייתה זמרת, מוסיקאית, ושחקנית תיאטרון מחוננת, שזכתה להערכה יוצאת דופן בתוניסיה מולדתהּ, בין היהודים, הערבים והצרפתים. חבּיבּה אומצה בילדותהּ על ידי דודתהּ, הזמרת היהודיה,  לֵילַה סְְפֵַאז' (1944-1874) – וזאת לאחר שהוריה הביולוגיים של הילדה נפטרו במהלך מגיפה שהשתוללה בחארהֿ אליהוד (שכונת היהודים). סְפֵאז' שהיתה הזמרת היהודיה הראשונה שהוקלטה בתוניס על ידי חברות תקליטים (עוד בשנת 1910), עברה לאחר פטירת בעלהּ הראשון, לחיות מחוץ לקהילה היהודית, ולימים ניהלה זוגיות ארוכת-שנים עם איש עסקים איטלקי נשוי. לילה דאגה שאחייניתהּ תקבל חינוך צרפתי. כמו-גם, שיעורי פיתוח-קול, נגינה, משחק ומחול. כשכוכבה של סְפֵאז' דרך בראשית שנות העשרים, והיא הפכה למובילת מופעים בבתי הקפה הגדולים, גם חביבה זכתה למקום בהופעותיה. לילה כיוונה את חביבה לעבר רכישת השכלה אמנותית רחבה ועצמאות כלכלית, האחיינית והבת הצעירה התקבלה במהירות על ידי הקהל התוניסאי, הן כזמרת-מבצעת והן כשחקנית תיאטרון מובילה. היא זכתה לכינויים כמו "צפור האש" ו-"חביבת הכול", הגם שזכתה מאחורי­-גבהּ לביקורת נוקבת מצד היהודים האדוקים (בחייה ובמותה) על שום הופעותיה הפומביות ותכני-שיריה, דמותה הנועזת, והשמועות על ריבוי מאהביה. עם זאת, בספרהּ של הסופרת, מתעדת-המבנים והארכיאולוגית, ד"ר נטלי מסיקה, עולה דמותה של חבּיבּה לא רק כאמנית מנתצת טאבואים ופורצת מוסכמות, אלא גם כאשת חסד, שהירבתה לעשות צדקה עם עניים ולהספיק להם כפי מחסורם אשר יחסר.   

    לרוע המזל, חבּיבּה נרצחה בת 27 (יש הטוענים שהיתה כבת 30), על ידי מעריץ יהודי, שאולי היה אחד ממאהביה (ואולי על-שום שקיבלה את מתנותיו של המעריץ, אך לאחר-זמן ביקשה לנתק את הקשר עימו). מיימוני שהיה מבוגר ממנה כימי דור – הבעיר את דירתהּ באש עליה, כאשר נמה את שנתה אחר מופע. היא נכוותה קשות בכל חלקי גופהּ ונפטרה בבית החולים כעבור שלושה ימי-יסורים.  חביבה מַסִיכּֽה זכאית היתה להימנות אפוא על "מועדון 27" (הרבה טרם ג'ניס ג'ופלין ואיימי וויינהאוס) לוּ רק הייתה חלק מעולם הרוקנרול והרית'ם אנד בלוז שהתפתח באירופה ובארה"ב דור אחריה.  

*

    מעניין להשוות בין חבּיבּה מַסִיכַּה ובין בת זמנה, הכוכבת הבינלאומית, במידה רבה – כוכבת הפופ הגדולה ביותר לפני כמאה שנים – ג'וזפין בייקר (1975-1906), שנחשבה לפראית ופרובוקטיבית, משום שהופיעה בלבוש מינימלי ולא נרתעה מתצלומי עירום. בייקר היתה אפרו-אמריקנית שהיגרה לפריז, נישאה לסוחר צרפתי וקיבלה אזרחות. היא הפכה כוכבת בינלאומית, ואולי לפנים המזוהות ביותר בפריז של שנות העשרים עם סגנונות הג'ז, הרגטיים והצ'רלסטון. בימי מלחמת העולם השניה סייעה לרזיסטנס במלחמתם בנאצים ואחר המלחמה הפכה לפעילת למען זכויות האדם והאזרח. אף נאמה לצד מרטין לותר קינג בוושינגטון 1963, בעת שנשא את נאומו הנודע "I have a dream  " (האישה היחידה שנאמה באותו יום).  

    בשנת 1926 – כבר היתה גוז'פין בייקר כוכבת-ענק בפריז. צעדי-הריקוד שלה ותסרוקותיה הפכו למושא חיקוי עולמי. יש להניח כי משהו מזה הגיע גם לתוניסיה, שנמצאה אז תחת השלטון הצרפתי ועיתוני-צרפת הגיעו אליה. הצלחתה כאפרו-אמריקנית בפריז יכולה הייתה להסעיר נשים אמניות, כמו חביבה מַסִיכַּה, שנשאו עיניים להצלחה אמנותית בינלאומית, כבנות מיעוטים אתניים מחוץ לצרפת. לתקוות האלה היה שחר, משום שבתוניסיה הצרפתית (שלא כמו במרוקו אליה הגיעו הצרפתים מאוחר יותר) הוענקו ליהודים זכויות אזרחיות, ובמיוחד בצפון תוניסיה – נוסדה רשת בתי-ספר אליאנס, שביקשו להעניק ליהודי-הערים, חינוך צרפתי טוב עם יסודות יהודיים. תהליך ההתמערבות הזה הביא לידי זהות כפולה. וכך הייתה חבּיבּה מַסִיכַּה – חביבה עבור היהודים והתוניסאים הערביים – ומרגריט מסיכה – עבור הצרפתים. היא אף זכתה לנסוע לפריז ולברלין על-מנת להקליט משיריה.  

      אף על פי כן, על המרחק בין חביבה מסיקה ופריז ובין הנומוס והקונוונציות בו היו מכונסות נשים יהודיות במרחב ארצות האסלאם יכול ללמדנו ספרו של ר' יוסף חיים מבגדאד (1900-1835), "הבן איש חי", חוקות הנשים. בספר פופולרי זה פנה הרב והמקובל אל "בנות עמי החביבות" והציע להן מדריך לחיי נשים יהודיות. הוא התווה את חייהן כנשות-משפחה, מקיימות מצוות, צנועות, שתקניות, עושות רצות בעליהן ומגדלות בנים לתורה, המוכנות לקדש את שם ה' ולא להמיר את דתן. כאן יש להזכיר כי חביבה גדלה והתחנכה מחוץ למוסדות הקהילה. יש להניח כי מראש הנחיותיו של פוסק הלכה – נתפסו על ידה ועל ידי דודתה כסרח-עודף, בדיוק כשם שספרות רבנית בת זמננו אינה נחשבת ביותר בחוגים חילוניים כיום. נדמה לי שגם לילה ספאז' וגם חבּיבּה מַסִיכַּה הכירו בכך שיצאו מהחארהֿ, אבל תעודתם (המקום אליו ביקשו ללכת) היו בתי הקפה ואולמות הקונצרטים האיטלקיים והצרפתיים. במסירותן לחיי התרבות והמוסיקה, יש דבר-מה הנוגע ללב, משום ששתיהן בנו חדרים משלהן, וזכו לעצמאות כלכלית ואמנותית. הנה, כשראה אור בלונדון A Room of One's Own מאת וירג'יניה וולף (1941-1882) – בספטמבר 1929, כבר היו גם לילה וגם חבּיבּה במלוא תהילתן.                       

     בהקשר למסירות הדתית שעליה התחנכו נשים יהודיות במגרב, ראוי להזכיר את דמותהּ של סוֹל הצדיקה (סוֹליקא). סול חצ'ואל היתה נערה יהודיה יפת-תואר מהעיר טנג'יר במרוקו. שכנתה וידידתהּ המוסלמית טארה, העידה עליה שהתאסלמה בסתר. סוִֹל הכחישה את הדבר. כשסירבה לחיות כאישה שהתאסלמה – הועברה למשפט בפאס, שם ניסו השלטונות המוסלמים לשדל אותה להינשא למוסלמי עשיר ומיוחס. משמיאנה, ונפוצו שמועות כי שבה ליהדות, הורשעה סול והוצאה להורג בהתזת-ראש בחרב בשנת צדק"ת (1834). סיפור זה הפך למיתוס אכסמפלארי של קידוש ה' בקרב נשים יהודיות ברחבי המגרב.

מה שאני מציע הוא שנטלי מסיקה, שחיברה ספר מצוין ומלא בחסד, ניסתה להציג את דמותה של חביבה מַסִיכַּה, בהקבלה לדמותהּ של סוֹל חצ'ואל, כדמות של מקדשת שם האמנות, התרבות, המוסיקה והמשחק. דמות שהיה בה גם חסד של צדיקים לדלים, רצון להיטיב ולב חומל.  גם הרשומון, ריבוי נקודות ההתבוננות והקולות, שמתוכם היא דנה בדמותה, בחייה ובמותה הטראגי של חביבה, מעניקים מקום חומל אפילו לדמותו של הרוצח, שמוצג אף הוא בחמלה, כמי שטעה באהבתו, השקפתו ובמעשיו, והיה חולה-אהבה שנתאכזב, אבל לאו דווקא אכזר או מטורף.

     זה ספרהּ השלישי של נטלי מסיקה, אחרי אדמה שחורה ו-חלון לים של נצרת,  וגם בו היא מתגלה כמספרת מחוננת ורבת-המצאה, שאת סיפוריה  אופף חן לבבי ואוהב-אדם, ונסיון לראות את האדם ואת האנושיות שבכל אדם. זהו להּ ספר שני – בו היא עוסקת באופן נרחב בתוניסיה, יהודי תוניסיה ומשפחתהּ שהתפזרה בין צרפת וישראל – ומקורהּ בביזרט שבצפון תוניסיה. אני מאוד מקווה שנזכה ממנה לטרילוגיה תוניסאית.

הרשומון הזה (כאמור, כותרת המשנה של הספר היא: רשומון של חיים מופלאים) – יותר משהוא מזכיר את סיפורו (תרגמה לעברית: ציפי עברי, הוצאת גוונים: תל אביב 2002)  של ריונוסוקו אקוּטגאוה (1927-1892) היפני או את העיבוד הקולנועי של אקירה קורוסאווה (1998-1910) או יותר משהוא מזכיר את ריבוי הקולות בחקירת פרשת הרצח בשמי הוא אדום (תרגם מתורכית: משה סבליה-שרון, הוצאת זמורה ביתן: אור-יהודה 2009) של אורחאן פּאמוּק (נולד 1952) התורכי, דווקא העלה בזכרוני את ספר הזֹהר על ריבוי קולותיו ומבטיו על האלוהות ובדמותו של הרשב"י.

*

    החלק החותם את ספר הזֹהר, אדרא זוטא, הכינוס הקטן, כולל דרשה שנשא רשב"י ביום הסתלקותו מהעולם בידיעה שאלו דבריו האחרונים, לששת התלמידים שנמצאו עימו. רשב"י מסיים דבריו שם בתיאור השפע היורד מעתיקא קדישא אל עולמנו בקודש הקודשים. כך שהוא גופו הינו כעין כהן גדול של מטה ונשמתו קודש הקודשים. כך הוא מסתלק במלים "חיים עד העולם". בהמשך מתואר כי "כל אותו יום לא פסקה האש מן הבית", ואף על פי כן רשב"י מתואר כמי שקידם פני שכינה, רוכן על ימינו ופניו מחייכים, כמי שהתעלה מעמק הבכא הזה אל החיים האמתיים.

    ר' יוסף סדבון, מקובל תוניסאי מן המאה ה-18, שפירושו על האדרא זוטא אהבת ה' (נדפס בליבורנו בשנת 1911 בהסכמת רבני הדור בתוניס) זכה לתפוצה רחבה, סדבון טען כי רשב"י זכה באותה שעה למליאות של נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, חלקי הנשמה, ולפיכך יכול היה למסור נפשו בחפץ לב כמי שהשלים מסעיו בעולם הארצי, וזכה למיתה היפה והנכבדת ביותר. כאן הושפע סדבון כנראה מ"דרוש על מסירת נפשם של הצדיקים" המיוחס להאר"י (1572-1534). המתאר את המיתה היפה ביותר השמורה לנכונים למסור את נפשם על אהבת ה' (הודפס לאחרונה בספר שער כתבי מורי (כולל דרושים וביאורים מאמרים מכתבי האר"י כפי שנערכו ע"י תלמידו המובהק, ר' חיים ויטאל, המכון להוצאת ספרים וכתבי-יד אהבת שלום: ירושלים תשע"ו).  יצוין, כי חביבה מַסִיכַּה, היתה נשואה בנעוריה שנה אחת, לבן דוד מצד אמהּ המאמצת, לילה ספאז' – בשם ויקטור סיטבון, אולי בן משפחה של סדבון. ויקטור לימים הכניס ספר תורה לזכרהּ של חביבה שעלה עימו ארצהּ לבאר שבע, ושם נמצא ספר התורה לזכרהּ גם כיום.

    לפני חתימה, בסוד המלבוש, הנלווה לשער הרביעי של ספרו של ר' חיים ויטאל (1620-1543), שערי קדושה, בכתבי יד תוניסאים בלבד! [נדפס בתוך: כתבים חדשים לרבינו חיים ויטאל, הוצאה מחודשת ומתוקנת בהגהה מדוקדקת מכתבי יד, המכון להוצאת ספרים וכתבי יד אהבת שלום: ירושלים תשפ"ד, שערי קדושה חלק רביעי, דברי פתיחה עמוד 16; ליקוטים עמוד ל"ו] – שמוצאו במושג חלוקא דרבנן אצל חז"ל, הדיון בראיית השכינה בשעת המוות בפרקי דר' אליעזר פרק ל"ד, דרך תורת-המלבוש אצל רמב"ן ובספר הזֹהר – עוטה הנשמה גוף חדש, מלבוש רוחני זך, בצאתה מן העולם. היא מסתלקת מהלבושים הצואים אל לבושי היקר, והכל כפי מעשיה אשר עשתה בחייה. כך היא מתעלה אל רוח עליון. דומה כי גם נטלי מסיקה, שיצרה יצירה רב-קולית, הנותנת מקום של כבוד להדהוד הדורות,  ביקשה לצייר את חביבה מַסִיכַּה כצדיקה חילונית, מרטירית של האמנות, שהתעלתה אל האור האלוהי עוטה רקמי-שיר.

*

*

*

*

*   

בתמונות: חביבה מַסִיכַּה בתצלום משנות העשרים; תמונות מתוך הערב לכבוד ערב ההשקה התל-אביבי שהתקיים בחנות הספרים העצמאית רידינג בתל-אביב ב-26.2.24 בהשתתפות המחברת ד"ר נטלי מסיקה, המוסיקאית והזמרת איילת אורי בניטה, פרופ' יוסף יובל טובי, ד"ר מירב אלוש לברון ואני, בהנחייתה של  נורית כלב ששון. בתמונה הראשונה: נטלי, איילת ונורית יחדיו; בתמונה האחרת: אני בתוך דבריי (צילמה: ורד נבון).   

Read Full Post »

על תחושת הרדיפה

*

1

יצאתי לטייל אתמול עם הכלב. הרחקנו נדוד יותר מהרגיל. על יד איזה מעלה בתחילת המורד – ניגש אליי בן אדם כבן גילי; אומר: "אתה עמנואל?"; עונה לו: "אני לא עמנואל". "אתה בטוח?". "כן, אני לגמרי בטוח". "אתה רציני?". "לגמרי רציני". "אתה פשוט דומה כשתי טיפות מים לחבר שלי עמנואל, שגר כאן בבית, ולכן הסקתי שאתה זה הוא ולא הבנתי מדוע אתה לא שמח לראות אותי". "מבטיח לך שאני לא עמנואל". "אתה אפילו לא מכיר אותו?". "שמע, אני לא גר כאן, אני גר באזור ההוא (מורה עם היד). יצאתי עם הכלב. הוא הביא אותי לכאן. אני לא מכיר את עמנואל". "זה ממש משונה מה שאתה מספר; הכלב הביא אותך הנה, לעמנואל?". "לא, לא, זה לגמרי-מקרי. אני חושב שגם הכלב לא מכיר את עמנואל".
    לא התעכבתי כדי לבדוק מה שם משפחתו של עמנואל. עם כל מה שקורה כאן בשבועות האחרונים, עוד היה מתברר שהוא נעדר מאז שמחת-תורה. פעם לפני כעשרים ושבע שנים הייתה לי שיחה עם אדם שטען שחבר שלו שהיה נראה ממש כמוני, נפל למוות מצוק בסקוטלנד, ושהוא נדהם לראות אותי בסינמטק בתל-אביב, כי הוא חשב לרגע שנתקל ברוח-רפאים.

*

2

     אני רץ על גשר הולכי-הרגל מעל כביש 4 בין גבעת שמואל ובני ברק.  "עמנואל, עמנואל", קוראים הרצים אחריי. "אני לא עמנואל" אני אומר להם ומחיש את צעדיי כל כמה שאני יכול. "אתם כולכם ירדתם מהפסים", אני טוען, "אני שועי לא עמנואל". "אנחנו מעדיפים את עמנואל" הם אומרים ומושיטים ידיים לתפוס, כאילו שאם אפול לידיהם אהיה מי שהם יורו לי להיות. "עמנואל הוא איש שלמד בישיבה. עמנואל הוא איש שמתפלל במניין שלוש פעמים ביום. עמנואל שומע לרבנים. עמנואל הוא איש שמאמין שאין אמונה בערבים ואפילו ארבעים שנה בקבר". "אבל אני לא עמנואל". "אתה יכול להיות".

     אני צועק והמלים כמו מתפזרות באוויר שמאחוריי, תוך כדי ריצה: "מה שהתגלה בשבועות האחרונים בבירור הוא שישנם אנשים אכזריים מאוד וגם רחמנים מאוד בקרב הישראלים ובקרב הפלסטינים, ושפוליטיקה או דת, רק עשויות לשלהב איזה יסוד פנימי או נטיית לב של האדם, לנהוג כך או אחרת, אבל מה שבאמת גורם לנו לרצות בשלומו של האחר ולהעדיף זאת על רצח עם, דיכוי ואפרטהייד, אינו נובע דווקא ממערכת חינוך או מגורם חברתי, כזה או אחר,  אלא ממשהו בתודעתו של האדם הגורם לו לראות את עצמו רק חלק מהעולם ובאחרים חלקים כמוהו. זה לצד סקרנות גדולה, לראות מה קורה כשאנשים שונים (חלקים שונים) נפגשים ומחליטים לעשות אחד למען השני".

"הוא מנפח לנו את הראש", אני שומע אותם מאחוריי ממש, "עמנואל לא היה מדבר ככה".

אני ממשיך: "למרות שלפעמים האכזריות האנושית מניבה פוגרומים ואדם עלול להיסחף למחשבה שרק החזק שורד. אין שום הכרח שלולא האדם יטרוף — הוא ייטרף; אין הכרח בפוגרום".

כאן כבר חלה תמורה ממשית. "זה לא עמנואל" הם אומרים "אין שום סיכוי שבעולם שזה עמנואל". 

אני מקפיד להיעלם מייד אחרי הפינה הקרובה. נכנס לאחד הבתים. עולה  בחדר המדרגות כמה קומות ומנסה להשיב את הנשימה, להאט את קצב-הלב. עוד כמה דקות ארד למטה ואלך הביתה. אני מקווה שאז אף אחד לא יחשוב שאני הוא.

*

3

אזעקה. זה בניין רב-שכנים בן יותר מארבעים שנה. אנשים יוצאים עד-מהרה מהדירות אל חדר המדרגות, נראים מעט לחוצים. השכן שדלתו נמצאת באלכסון ישר מהנקודה בה אני עומד, יוצא ומפטיר: "מה המצב, עמנואל? טוב שבאת! באת לעשות איתנו את זמן-האזעקה?". "לא, לא, הגעתי לגמרי במקרה ואני לא עמנואל". "מה זאת אומרת במקרה", הוא אומר, "אתה יהודי, נכון?". "כן, אבל אינני עמנואל". "יהודי זה לא מקרה, עמנואל, הקב"ה רצה שתיולד יהודי עם נשמה יהודית!" (קולות פיצוץ במרחב הרחוק). "אני קצת חולק על כך. אני מאמין שאנחנו נולדים באופן מקרי למדי, ושלקב"ה לא ממש איכפת אם אנחנו עמנואל, אלפונסו, עבדאללה, או שוּ אִי". "עזוב אותך, עמנואל, אתה מין פילוסוף כזה, שחושב באופן עקום לגמרי, תאמין שהכול כתוב מלמעלה, כמו שצריך, ושאתה יהודי בארץ ישראל". "אבל, אני לא עמנואל". "בטח שאתה עמנואל. אתה הפילוסוף עמנואל לביבה!". "לביבה?". "כן, לביבה, כתבו עליו בעתון פעם ולא הבנתי שום-דבר,  גם כשאתה מדבר אני לא מבין שום-דבר". "זה מה שעושה אותי עמנואל?". "אם כול היהודים אומרים שאתה עמנואל, וברוך-השם יש לנו מסורת ארוכה, אתה מעז לומר שאתה לא עמנואל?". "לא, אני לא עמנואל". "אתה מכחיש אמונת חכמים?". "אני פשוט לא עמנואל". "ואם היתה יוצאת בת קול ואומרת לך – אתה עמנואל, עמנואל אתה, גם אז היית מכחיש שאתה עמנואל?". "אני פשוט לא מאמין שעִמנו אל באופן מיוחד". "ומה תעשה עם אתה בחרתנו מכל העמים?" "אנשים מחפשים העצמה. רוצים להרגיש שהם בצד הנכון, שהם גם הטובים ביותר, גם המושגחים ביותר, אם הורגים אותם – שהם קורבן העולה הרצוי ביותר, שהם גם זוכים לחיי העולם הבא ולתחיית המתים והאל מאוהב בהם עד מעל הראש, לא היה יכול לקיים עולם בלעדי קבוצת-היחס שהם במקרה נולדו לתוכה. ככה זה בדיוק גם באסלאם, בפרט אצל האחים המוסלמים". "באמת, אתה מקרה קשה; להשוות אותנו לחיות-אדם האלו?".  

*

4

אין לי פתרונות, הצעות ייעול, מתכוני ריפוי, משאבי איחוי — יש לי רק הצעה קונקרטית: אל תהיו צד במאבק הפוליטי, הלאומי או הדתי של אף אחד. אם חיילי צה"ל צריכים ארוחה או גרביים, שילחו להם, משום שמדובר באנשים צעירים שנקלעו לסיטואציה קשה; ואם משפחה מהדרום מחפשת מקלט, נסו לעזור מפני שהם אנשים שידעו ימים קשים וצריכים מקלט; ואם לבבכם דואג בקרבכם גם על גורל פלסטינים בעזה, דעו כי ראויים אתם לשמוע סתרי תורה; ואם מבקשים מכם עזרה באיתור שבויים ונעדרים נסו לעזור בידיעה שזו המידה הטובה; גם להתאבל על תושבי העוטף זוהי מידה טובה, מה שאין כן התביעה לנקמה, הרצון לשטח ולהיפרע. לא לחינם נגמרת המילה להיפרע ברע, משום שדומה הדבר למי שמכה ידו בחרב ואז חושב שאם ייפרע מהיד המכה (ידו האחרת) בשתי מכות חרב ירגיש טוב יותר. כמו כן, דאואיסטים אנו ועל כן גם ניצחון במלחמה אנו מציינים בטקס אבל. אנו לא צוהלים למפלתו של אף אדם. אנו גם דאיסטים ולכן איננו מאמינים לא בהסתר פנים ולא בגילוי פנים, לא בהשגחה אלוהית על ההיסטוריה, לא בעמים נבחרים ולא בארצות קדושות. אנו גם דאדאיסטים, ולכן יורשה לנו להקדים תרופה למכה ולטעון שאין לנו נפש יפה במיוחד וגם נפשנו הטובה, זה מכבר, עזבה לסצ'ואן. ככה זה, חיים. ניסוי וטעיה. אין לנו מושג איך העסק הזה באמת מתנהל. זאת אינה קוביה. היא אינה הונגרית. אם זה מעגל דמים אין בו 360 מעלות ומזמן כבר לא נתקלנו בקו ישר. ויתרנו על האפשרות לשלוט בחיים, ולו בחיינו אנו, רק לכוונן מעט, לשפר את הקליטה, באמצעות אתיקה ותבונה. אלה מורות לנו בבירור (מכל פרספקטיבה) שאיננו עמנואל.  

*

*

*

בתמונה למעלה:   עבד עאבדי (נולד 1942, חיפה), בנאים, שמן על מזוניט 1963.

Read Full Post »

התעלומה של האורות (The Obscurity of the Auroras)

*

ראה אור ספרי הראשון: 

התעלומה של האורות: מסות הבהובי זיכרון, הרהורים. 

17 מסות, 226 עמודים; הוצאת אדרא: תל אביב תשפ"ד/2023.   

הספר ניתן לרכישה כאן באתר אדרא – הוצאת ספרים אקדמיים (יצא לאור רשמית ב-23.10.2023). לחנויות הספרים העצמאיות הוא יגיע בשבוע שראשיתו ב-29.10.23 (ההפצה נדחתה בשבוע בשל המלחמה).  מחירו יהיה 68 ש"ח. 

תודות מלב לפרופ' אבי אלקיים, לפרופ' חביבה פדיה, לד"ר אורית ואקנין-יקותיאלי, לקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות -תל-אביב, למרכז אליישר לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח ולמרכז הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, לתורמת החפצה בעילום שמה, ולמשוררת והמוסיקאית הילה להב שממנה קיבלתי את שם הכותר – לאחר שמצאתיו באחד משיריה.

לפני כחודשיים — קצת לפני שמלאו לי 50, החלטתי ללכת על זה, ומאז בתוך כמה שבועות, קיבלתי כמה וכמה איתותים לטובה בדמות אנשים ששמעו שמועתו ורצו לתמוך בהוצאתו, וכן  – תגובות לקטורים וקוראים שעודדו אותי מאוד . זה לא מובן מאליו – כי זה לא ממש חיבור אקדמי מן היישוב; זו יצירה ספרותית אינטלקטואלית, והלב המשונה שלי נתון בתוכה.

האם הספר מתאים לכן/ם? אני מקווה שכן. עם זאת, האינטואיציה שלי היא לבקש רבע שעה מזמנכם (אולי פחות). האזינו לשלושת הקטעים המוסיקליים המצורפים (אם ניתן, מראש עד תום); הם אינם מוּכָּרים מאוד. אם אהבתם מה ששמעתם, יש לי תחושה עזה שהספר נכתב בשבילכן/ם. 

*

*

*

*

Read Full Post »

כֻּלָּם שָׁרוּ

*

כֻּלָּם שָׁרוּ/ סיגפריד ששון

*

בְּכֻלָּם כְּאֶחָד בָּאָה רוּחַ הַשִּׁיר

וַאֲנִי נִגְדַּשְׁתִּי בְּמִין עֹנֶג

שֶׁצִּפּוֹרִים כְּלוּאוֹת אוּלַי מוֹצְאוֹת בַּדְּרוֹר

בִּמְעוֹפָן הַנִּרְחָב מֵעַל לֹבֶן-

סַחְלָבִים וְשָׂדוֹת יְרֻקִּים כֵּהִים, הָלְאָה-הָלְאָה, עַד הֵעָלְמוּת.

 *

קוֹלָם שֶׁל כֻּלָּם פֶּתַע נִשָּׂא

וְהַיֹּפִי נָבַע מִמֶּנּוּ כְּעֵין שֶׁמֶשׁ שׁוֹקֵעַ;

לִבִּי רָעַד מִדְּמָעוֹת – הָאֵימָה

נִסְחֲפָה וַאֲבֹד; הוֹ, אֵין זֹאת אֶלָּא

שֶׁכֻּלָּם הָיוּ צִפּוֹר נְטוּלַת-מִלִּים; זִמְרָתָהּ הֵן לֹא תִּתַּם אֵי-פַּעַם.

[תרגם מאנגלית: שועי רז, 13.10.2023]

*

    על סיגפריד שָׂשׂוּן (1967-1886), שהיה קצין בריטי מצטיין, נצר למשפחה יהודית אריסטוקרטית ממוצא עיראקי, שלקחה חלק גדול במסחר שהתפתח בין הודו, עיראק ואנגליה בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים; ועל הצהרות האנטי מלחמתית בזמן מלחמה, "גמרתי עם המלחמה", ייחדתי רשימה בימיו הראשונים של האתר הזה, כשפרץ המבצע הצבאי המכונה "עופרת יצוקה" (שלהי דצמבר 2008 וראשית ינואר 2009). שָׂשׂוּן, שהיה קצין מעוטר ביותר, נאלץ לאחר הצהרתו שפורסמה בעיתון בריטי, לעזוב את החזית בצרפת, ולצאת לפלסטינה עד יעבור זעם; משם הושב כעבור זמן למלחמת החפירים בצרפת לפקד על חיילים – אף שלאיש לא היה ספק (גם לא לו עצמו) כי הוא לקה ב"הלם-פגזים". הוא הורחק לבסוף מהחזית ומהמלחמה סופית, לאחר שנורה בראשו ונפגע קל (הקסדה בלמה את הקליע) מ"אש ידידותית" של אחד מעמיתיו שלא הצליח לזהות אותו ואת סגנו בערפל ההפגזות. את זכרונותיו מהחזית ומראותיה סיכם בממואר עב הכרס: זכרונות של צייד שועלים: פרקי זכרונותיו של גו'רג' שרסטון, שראה אור לראשונה באנגליה בשנת 1930 ובתרגומה לעברית של ג' אריוך בשנת 1990.

     השיר הזה, Everyone Sang,  חסר תאריך. אבל נראה שקשור למאורעות החזית, וכי מדובר בחיילים שמעט טרם יציאתם מהחפיר לגיחה אל מול האש הגרמנית, מתוך תקווה להסיג את כוחותיו של הצד השני, החלו לשיר כאיש אחד, כאומרי שיר על סף-המוות. בזכרונותיו של צייד שועלים, למיטב זכרוני, לא מופיע קטע דומה או תיאור דומה. עם זאת, המחבר הרבה לתאר נופים וציוצי ציפורים, בין ההפגזות. למשל הוא מתאר את האווירה לפני פשיטה מתוך לחפיר, שבמהלכה הוא מצליח לגרור אחריו חזרה לחפיר את גופתו המרוסקת של אחד מחבריו, כך:

*

בשמים הדולפים נתנו עפרונים קולם בצווחה. כשירדתי תוך "71 צפון" חשתי התפעמות פרועה. הזוועה והחושך היו מאחורי. קינג'ק הודה לי. מה שנפלא שעודי בחיים, הרהרתי בלכתי במורד הגבעה, מתחמק מגומות-פגזים ומדלג על-פני חפירות-קישור, שכן לא היה לי חשק לטרוח ולהשתרך בתעלות רטובות. הנוף השתרע סביבי, והנוף היה נופם של החיים, המשתרע הלאה הלאה עד לחירות.  

[סיגפריד שָׂשׂוּן, זכרונות של צייד שועלים: פרקי זכרונותיו של גו'רג' שרסטון,  תרגמה מאנגלית וצירפה הערות ואחרית דבר: ג' אריוך, זמורה, ביתן – מוציאים לאור, תל אביב 1990, עמוד 270].

 *

חשבתי הרבה על שירו של שָׂשׂוּן השבוע. לבסוף החלטתי לתרגמו. מול כל האבל, חרדת-הרבים,  הזוועה והחושך, ומבלי תת-היכר בין יהודי ובין לא-יהודי, חייב להימצא איזה מקום, ואפילו הוא דמיוני או אידיוסינקרטי, בתוך כל האכזריות האנושית והטבע האינדיפרנטי, שבו כולם שרו. כל הוויית החיים והחירות עומדת על הזימרה "שלא תתם אף פעם" הזאת.

   לבסוף חשבתי על הזמרה המתוארת בשיר למול קץ מסען של שלושים בנות-הכנף בספרו של המשורר הסוּפי  פריד אלדﱢין עטאר [נהרג בבע'דאד או בנישאפור בפלישה המונגולית בשנת 1221] עת הן מתאיינות ומתאחדות עם הציפור הגדולה הפלאית, החיה בהר אלברז שבסין, הסימורג (מופיעה למשל באפוס הפרסי שאה נאמה לאבו אלקאסם אלפירדוסי, שחי כמאתיים שנה לפני עטאר). לא רחוק בעיניי כי שָׂשׂוּן, הכיר את החיבור הפרסי המפורסם הזה, אם בעד מסורות משפחתיות ואם דרך תרגומיו ואזכוריו בשפה האנגלית. גם שם במידה רבה, מחלקת-הציפורים הופכת לצפור אחת שזמרתה אין מלים מצויה ערטילאית ובלתי-פוסקת מעבר לעולם.

*

*

בתמונה למעלה: איליה קבקוב (2023-1933), מעוף, שמן על בד, 2022. מוצג במוזיאון תל אביב לאמנות (ניתן ללחוץ פעמיים על התמונה על מנת להגדילה. במקור גודלה כחמישה או שישה ציורי שמן גדולים).  

Read Full Post »

לפני שהתחילו לדרוס עוברים ושבים רק בשל חיבתם הסמלית לזכויות-אדם

*

"יש הטוענים כי בשנת 2014 נרצחו פחות נשים בשל מבצע 'צוק איתן', אשר גרם להפחתה במקרי האלימות בשל הלחץ הביטחוני ומשום שגברים רבים היו בשירות מילואים [נעמי גל, אלם, אילמות ואלימות במשפחה בישראל: חלק א', הוצאת רסלינג: תל אביב 2023, עמוד 100]

*

לִפְנֵי שֶׁהִתְחִילוּ לִדְרֹס עוֹבְרִים וְשָׁבִים

רַק בְּשֶׁל חִבָּתָם הַסִּמְלִית לִזְכוּיוֹת-אָדָם

הָיָה אָדָם עָשׂוּי לַחֲצוֹת אֶת הַכְּבִישׁ בְּבִטְחָה

לְהִתְבּוֹנֵן אַחַת-יָמִינָה אַחַת-שְׂמֹאלָה עוֹד-פַּעַם יָמִינָה

גַּם אִם אֵינוֹ יְמָנִי

לְהַגִּיעַ בַּחַיִּים לַמִּדְרָכָה הַשְּׁנִיָּה – בְּנָקֵל, לֹא בַּאֲפִיסַת-כּוֹחוֹת,

לְהִכָּנֵס לַמַּכֹּלֶת שֶֹבָּהּ יֵשׁ עוֹבֵד שֶׁלֹּא מַסְכִּים שֶׁיִּכָּנְסוּ  עֲרָבִים

אוֹ לְמַרְכּוֹל קָטָן שֶׁכָּל עוֹבְדֵי הַקֻּפָּה וְהַתִּפְעוּל בּוֹ עֲרָבִים

אַךְ בַּעַל-הַמָּקוֹם וִילָדָיו חוֹבְשֵׁי-כִּפָּה,

וּבְמוֹ-כַּסְפּוֹ שֶׁהִרְוִיחַ בִּשְׁעוֹת-עָמָל, יָכוֹל הָיָה לֶאֱסֹף מוּצָרִים מֵהַמַּדָּפִים,

כְּדֵי לְהָזִין בָּהֶם אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בְּנֵי-בֵּיתוֹ,

לְשַׁלֵּם בַּיְּצִיאָה, כַּמְּקֻבָּל, בְּלִי שֶׁאַף אֶחָד יְקַלֵּל אוֹתוֹ וּבְלִי שֶׁאַף אֶחָד

יִשָּׂא בְּאָזְנָיו נְאוּמֵי-הַשְׁמָדָה, הַמְּהַדְהֲדִים אוֹתוֹ לְאוֹשְׁוִיץ-בִּירְקְנָאוּ,

קִינְשָׁאסָה, דִּיר אַ-זַּוְּר, הִירוֹשִׁימָה אוֹ קוֹסוֹבוֹ

וְלָחוּשׁ כְּאִלּוּ הוּא מְגַדֵּל בְּקִרְבּוֹ פֶּרַח-רַע שֶׁל מוּעָקָה, שֶׁהִנֵּה קָרֵב יוֹם,

שֶׁבּוֹ כָּל פִּשְׁעֵי-הַשִּׂנְאָה הַמְּדֻבָּרִים יַהַפְכוּ לְמַעֲשֵׂי-אַלִּימוּת;

לָשֶׁבֶת עִם כַּמָּה זוּגוֹת שֶׁל חֲבֵרִים

כָּל הַבְּעָלִים כְּבָר הִתְרַגְּלוּ לְכָךְ שֶׁאֵינְךָ צִיּוֹנִי

וְעוֹסֵק בְּמַפְגִּיעַ בִּדְבָרִים, שֶׁמִּחוּץ לְהַשְׁגָּחַת הָרַבָּנִים,

וּבְכָל זֹאת, אַתָּה לְדַעְתָּם:

"אָדָם שֶׁכְּדַאי לְהַקְשִׁיב לְמִלּוֹתָיו"; 

כָּאן עוֹלֶה אֵיזֶה צִיץ נִמְהָר, אוּלַי שָׁרָךְ-הִתְנַגְּדוּת-קָדוּם,

בְּתוֹךְ-תּוֹכְךָ: "עֲדַיִן";

שׁכֵּן קָשֶׁה לְהַעֲרִיךְ מָה יִקְרֶה,

וְעַד לְהֵיכָן הַכֹּל יִתְדַּרְדֵּר,  

בְּתוֹךְ שָׁנָה-שְׁנָתַיִם.

[שֹוֹעִי, 14.9.2023]

שנה טובה לכל הקוראות והקוראים.

  *

*

*

בתמונה: דליה אמוץ, כביש במדבר יהודה, 1.1.1975.

Read Full Post »

מפתח שפותח כל שער

*

השיחה המובאת כאן בהמשך נכתבה בהתחלת 2010, בתחילה בצ'ט חופשי בגוגל, ואחר כך הועברה לקובץ טקסט. היא פורסמה בשעתו ב"הפנקס – כתב עת לספרות ילדים" ביוזמתה של טלי. הכול החל כשטלי ביקשה אותי להתחיל לשוחח כדי להוציא לבסוף ספר שיחות לילדים (ולמבוגרים) סקרנים וקוראים. הספקנו את הפרק הזה ועוד מחצית הפרק שנושאו היה ים. לאחר מכן היא התחייבה לפרויקט שתפס את רוב זמנה, ואחר כך הוציאה את ספרהּ "ביום שמש בהיר", הפכה לאם יחידנית ואז הפכה אם בשנית, וכבר לא חזרנו לזה.  בשבוע שעבר נפטרה חברתי חכמת-הלב, הסופרת, העורכת, אשת החינוך הדמוקרטי והמבקרת, טלי עמית כוכבי (2023-1977) זכרה-לברכה, ואתמול הובאה למנוחות בחיפה. הדברים מובאים כאן לזכרה וכעדות לעומק כשרונה.  היא הייתה אישה שמנסה לראות תמיד את הטוב ואת הַתּׂם ולעודד את האחֵרים אל הטוב ואל הַתּׂם. היא סיפרה על דבר מחלתהּ למעט מאוד אנשים, וכך נותרנו, אנשים שראו בהּ חברה טובה, מופתעים לגמרי והלומים, מבשורת פטירתהּ הפתאומית שפרסמה אמהּ המתרגמת וחוקרת התרגום, ד"ר חני עמית כוכבי, ביום חמישי שעבר. אני בכנות מאמין, שהיא לא רצתה שחברותיה וחבריה ייצאו מגדרם, שידאגו, שיטרחו. אני יודע עד כמה מחלה קשה עלולה לגרום לאדם להפוך שתקן יותר, מכונס יותר, לא רוצה לדבר על-זה, כי לא תמיד התגובות, שהוא מקבל מאנשים שהוא אוהב, הן לגמרי-לעניין. אני מניח שהיא לא חשבה שתמות, וכי במאזן מול מטלות החיים והכוחות המתדלדלים – היא פשוט ביקשה להחזיק מעמד. מאוד אהבתי אותה ותמיד אוהב. יהי זכרה ברוך.      

 

טלי:  ‫שועי, שועי, בוא נשחק

 שועי:  בשמחה רבה, אני עומד מול חומה ובה שער נעול ומנסה למצוא דרך להיכנס דרך השער.

 יכול להיות שכל מה שדרוש הוא משחק?

 טלי:  ‫ אני חושבת שכן. תמיד כל מה שדרוש הוא משחק. אבל ההוראות הלכו לאיבוד. אולי ננסה להקיש על השער?

 שועי:  יכול להיות שיש מישהו בפנים? אבל באותה מידה אפשר שהחומה הזאת היא פאזל ואם נקיש חזק מדי הפאזל יתפרק. יש סיכוי שיש לך מפתח?

 טלי:  ‫מעולם לא הצטיינתי בפאזלים… אבל הכנסתי את היד לכיס כדי לחפש מפתח, ומצאתי פתק. אולי זה רמז?

 שועי: הוֹי, אִמְרוּ, הַגַּלִּים

          הַדָּגִים בַּמְצוּלָה

          אֵיךְ אָבֹא בְּשַעֲרֵי

          אֶרֶץ הַסְּגֻלָּה

          וּמַפְתְּחִי שָבוּר וְהַדֶּלֶת נְעוּלָה

          (זאת הנטייה המלנכולית שלי, בלשונו של ביאליק).

פתק את אומרת, מה כתוב בפתק?

 טלי: תקשיב –‫"דלתות רבות היו סביב סביב לאולם, אך כולן נעולות. ולאחר שהקיפה עליסה את האולם כולו מטה לכיוון האחד ומעלה לכיוון האחר, מנסה לפתוח כל דלת ודלת, פסעה בעצב אל מרכזו, תוהה בליבה איך תוכל אי פעם לצאת מכאן. פתאום נתקלה בשולחן… לא היה עליו דבר מלבד מפתח זהב קטנטן… היא ניסתה את מפתח הזהב הקטנטן במנעול- ולמרבה שמחתה הוא התאים! … עליסה פתחה את הדלת ומצאה כי היא מוליכה אל תוך מעבר קטן… ובסופו גלתה את הגן המקסים ביותר שראיתם מימיכם… אבל היא לא יכלה להוציא אפילו את ראשה מבעד לפתח…., אילו יכולתי להתכווץ עכשיו כמו קנה משקפת! …. דברים מוזרים רבים כל כך התרחשו לאחרונה, עד שעליסה התחילה לחשוב שהכל אפשרי בעולם, מלבד אולי דברים מעטים מאוד".

 ‫זה כנראה באמת רמז. אבל מה זה אומר?

 שועי:  זה אומר שעליסה פותחת  כאן דלת נסתרת או שהיא פותחת את מנעול הלב. כאשר הלב משתחרר ממנעוליו באמת נראה לי כי הכל אפשרי, מלבד אולי דברים מועטים מאוד, לא?

  טלי:  ‫בטח. אבל למה או? היא פותחת את שניהם ביחד, גם וגם (כמו שאמר פו הדב, ביער אחר…)

 שועי:  כלומר, קודם כל צריך לפתוח את הלב, בשלב הבא יהיו דלתות שייפתחו רק כתוצאה מכך, יהיו דלתות אחרות שנצטרך עוד לעבור בהמשך, וכמובן יש גם את השער האפל הגדול שתיאר דוד פוגל, את שער החוק בו דיבר פרנץ קפקא ואת השער לידו ממתינים העיוורים  בדרך אל העצב עליה שר ניק דרייק. אבל לא נדבר עליהם עכשיו.

 טלי:  ‫זה נשמע לי מלחיץ קצת,  לעמוד בפני השער האפל הגדול.  

  שועי:  אם יש שער כזה, כמו השער האפל הגדול, הוא חייב להיות שער חמור סבר, כמו צוק קודר בלב שממה; שער נטול הומור, כמו שער החוק של קפקא; או שער שהוא סכר בפני הדמעות כמו השער של ניק דרייק. שער שמעניק אפשרות מעבר אחת, אחת ויחידה, נקודת גבול בין מה שעומד לפני השער ובין מה שעומד מאחוריו.

*

*

לעומת זאת, שער עומד בלב שטח פתוח הוא סוג של משחק. אין בו הגבלה ולא רסן, הוא גם אינו מזרה אימה. הילדים המשחקים פנויים לעבור בו, הלוך ושוב,  בלי הגבלה. אנחנו משחקים נכון? אז אני בעד להציב את השער בשדה פתוח. כך טוב יותר.

 טלי:  ‫ כן! נציב אותו בשדה. ככה אני אוהבת. יש שער, הוא מתחיל להיפתח, אבל הוא לא חלק מחומה, סתם עומד שם לעצמו, לא סתם, אבל לעצמו. באמצע שדה.

שועי:  ובכל זאת, מהם שערים ומפתחות עבורך?

 טלי:  ‫שאלה גדולה. שערים ומפתחות. אני צריכה איזה מפתח קטן, אולי קוד, להיאחז בו.

השער מתחיל להיפתח קצת, אני שומעת אותו חורק, אז אני מייד מתחילה לזמזם לעצמי "פתחו את השער פתחוהו רחב, עבור תעבור בו שרשרת זהב". זה שיר יפה ופתוח ומשרה בטחון שנמשך דורות ארוכים ורבים אחורה. אבל אתה יודע איזה שיר משחק אחר הוא מזכיר לי, באסוציאציה חופשית לגמרי? שיר משחק שאומר את ההיפך המוחלט. ואולי בעצם אותו דבר? – "בנו גשר, בנו גשר, בנו גשר מזהב, כולם עוברים כולם עוברים ואחרון נתפס".

 שועי:  זה מצחיק, דווקא 'פתחו את השער' הוא החופשי מבין השניים. 'האחרון נתפס' זה נקודת גבול ממש, או נקודת ביקורת דרכונים. יש גם יתרון נוסף ב'פתחו את השער': הוא מסתיים ב'רקיק צהבהב על צלחת זהב' מה שיכול להחזיר אותנו לשער של עליסה ולמאכלים המגדילים והמקטינים.

 טלי:  ‫לא חשבתי על זה, אבל אתה צודק. 'פתחו את השער' הוא החופשי מהשניים, ברור, אבל החופש שלו נשען על בטחון. ביטחון שכל הדורות שהיו ושיהיו יעברו שם תמיד (ששששששש….לא מדברים עכשיו על ההיסטוריה האמיתית של כל האנשים שקדיה מולודובסקי כתבה עליהם. אנחנו בשדה. פתוח. וכל הדורות היו ויהיו לתמיד) וה"נתפס" הזה, האחרון, יש בו משהו סוגר וחוסם, אבל הוא גם נותן בטחון, הוא גם חיבוק.

 שועי:  איך נותן ביטחון? אני לא ממש אוהב להיתפס. זה נותן לי הרגשה של דג ברשת.

 טלי:  ‫כנראה תלוי מי התופס ותלוי גם אם מי שתופס יודע לשחרר.

 שועי:  בשביל להשתחרר צריך מפתח?

 טלי:  ‫שאלה מצוינת. אני לא יודעת.

 שועי:  כי אם כן, זה הופך את התופס לשער נעול. לדוגמא, כילד הרהרתי הרבה במשפט 'לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי!' אחת האפשרויות שעלו על דעתי היא שאם רק ייקחו את המפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי יוכלו לגרום לו לקום ממקומו, לחבוש את כובעו, להתהלך בשכונה ולדבר חופשי, בלי שדודלי ורגע יעירו לו פעמיים בתכנית באופן מקומם: 'שתוק חביתוש, אל תתערב!'

 אף פעם לא הבנתי איך דודלי ורגע יכולים לנהוג כך בחביתוש המסכן.

 טלי: אני ממש אוהבת את הרעיון הזה, אבל גם קצת מפקפקת, כי חביתוש בעצמו כועס על לקיחת המפתח. הרי ברגע שהוא מקבל מפתח חדש וחוזר לדבר הוא אומר שוב ושוב "לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי!" אתה חושב שהוא לוקה בתסמונת סטוקהולם? הוא בעצם שבוי? או שאולי טוב לו אצל רגע ודודלי?

 אולי הוא כמו ילד שצוחק ונהנה כשתופסים אותו באמצע 'הגשר מזהב'?

שועי: יש אומרים שהוא התבגר ועזב בסוף את הצרכנייה של דודלי שהפכה לסניף של רשת מוצרי מזון מובילה. הוא עבר לפאב סמוך, ועד היום אני הולך לשם בכדי לשתות בירה מהחביתוש. אבל לא בתפקיד.

 טלי:   ‫זה עצוב מה שאתה מספר לי כאן. מה שיצא מהמכולת של דודלי זה סניף מפלצתי של רשת מזון גדולה? חבל. אני זוכרת אותם מהמכולת… אתה רומז שיש לו טראומה?

 שועי:  טוב, מאז התייקרו גם שערי הדולר ושערי הבורסה. ובאשר לחביתוש, אני תמיד חושב שזה נורא שהרשות על המפתח של חביתוש לא הייתה של חביתוש עצמו. אבל כמובן אפשר גם שלמפתח של חביתוש לא היה קשר לחביתוש. למעשה המפתח של חביתוש היה אמור לפתוח דבר אחר לגמרי.

 טלי:  ‫מה למשל? ‫אתה חושב שהמפתח של חביתוש היה אמור לפתוח שער? כי בזמן שאנחנו עסוקים פה בהעלאת זיכרונות בשחור-לבן, השער שלנו מתחיל לשנות צורה. תראה –

 שועי:  לְמָה הוא משתנה?

  טלי:  ‫אני לא בטוחה, אבל עברה פה עכשיו נמלה קטנה, והיא יצאה מהצד השני בצורה של צב. יכול להיות שהשער הופך לשער הדרקון שסיפרת לי עליו פעם?

 שועי:  זה שער שלפי מורה ומייסד הסוטו- זן היפני דוֹגֶן  עומד בלב הים וכל אחד מן הדגים אשר עובר דרכו הופך לדרקון. הדבר מעיד עבורו על הפיכתו של האדם מן השורה לנזיר זן, אם רק יבוא בשערי המנזר ויקבל על עצמו את אורח החיים הנזירי. את רומזת לכך שחביתוש הפך לבסוף לילד אמיתי? אולי לשם כך היה צריך את המפתח?

 טלי:  ‫לא חשבתי על זה אבל זה רעיון נהדר. אני מקבלת אותו בשמחה. אני רק מקווה שלפני שהוא הפך לילד אמיתי הוא לא נאלץ לגדל אוזני חמור וזנב…

‫אתה יודע מה אני אוהבת במפתח של חביתוש? את זה שהוא לא המפתח היחיד. בבית של אדון ששון יש עוד מפתח, אולי זה אומר שיש לחביתוש כמה אפשרויות, שהשער שלו פתוח…

 שועי:  אבל דווקא אזני החמור והזנב מהדהדים לחטאים ועונשים, וזה רק מראה עד כמה פתיחת השער היא משהו עִברי, אולי גם יהודי, יסודי. אני מתכוון לתפילת נעילה המדברת על נעילת שערי שמיים בסוף עשרת ימי תשובה שבהם שערי שמים פתוחים:

 פְּתַח לָנוּ שַעַר, בְּעֵת נְעִילַת שַעַר, כִּי פָנָה יוֹם

 הַיּוֹם יִפְנֶה, הַשֶמֶש יָבוֹא וְיִפְנֶה, נָבוֹאָה שְעָרֶיךָ.

 אפשר, בהשאלה לחביתוש, כי אדם יכול להמתין לרשות השמיימית להיקרא 'ילד אמיתי' ואפשר כי אם יידע לקחת אחריות ולמצוא מפתחותיו יוכל לקרוא לעצמו 'ילד אמיתי'. כך או כך, אם ירצה לחשוב שיש איזו רשות שמיימית, הרשות נתונה, ואם לא – אז לא.  העיקר שיימצא את מפתחות לבו.

 טלי:  ‫בדיוק. אני אוהבת את הרעיון ששערי שמיים פתוחים. לחביתוש יש כמה מפתחות אפשריים והוא יכול לבחור אם להפוך לילד אמיתי, או לבעל פאב או להישאר לתמיד במכולת של רגע ודודלי. הוא יכול גם לבחור בכל האפשרויות, או באף אחת, ובניגוד לפינוקיו, אם הוא נהנה מהחיים, הוא לא מקבל שום עונש, מקסימום ביקור קטן של קריוס ובקטוס… אבל אני רוצה להאמין ששערי שמיים יכולים להיות פתוחים תמיד, לא רק עשרה ימים בשנה.

  שועי: אני מסכים, ודאי, ממש כך.

 טלי:  ‫כן. זה מוצא חן בעיני. אבל איך יודעים לזהות את המפתח הנכון?

אתה זוכר איך הארי, רון והרמיוני עמדו בפני דלת נעולה ומעליהם ריחפו מאות, אולי אלפי מפתחות מעופפים קטנים? זה עלול להלחיץ, כי לפעמים כל המפתחות נראים אותו דבר.

 שועי:  מה שיפה שם זה שהארי מיישם את הידע מן הקווידיץ' (משחק עם שערים) בכדי להדביק את המפתח הנכון ולהיכנס בדלת.  

 טלי:  ‫אמת, אבל בקווידיץ', אם אני זוכרת נכון, יש שערים פתוחים.

שועי:  שערי הקווידיץ' הם באמת שערים פתוחים, אבל בכדורגל, למשל, השער איננו באמת שער. אף פעם לא הבנתי מדוע גוֹל (Goal ) מתרגמים לעברית כשער ולא ל: Gate או ל- Pathway. שער צריך שיעברו בו בדרך אל משהו. שיהיה אפשר להיכנס ולצאת בו באופן חופשי. שער הוא לא מטרה. הוא כמו אות או ציון דרך. תכלית/מטרה מסיימת את המסע כאשר אין סוף למסע, אין תחנה סופית באמת. אנחנו רק חולפים דרך שערים, עוברים דרך העברית. כמו למשל אדם וחוה שלימדו (כנראה) את יהונתן גפן את מלות השיר:

'אתמול בחמש אחרי הצהריים

 הלכנו עם אמא למכולת

 ובדרך ראינו

 שהגן שלנו סגור'

 טלי:  ‫זה לא כל כך נעים לראות גן סגור... גם לא כל כך נעים לראות שער סגור.

אולי לפעמים זה אותו דבר, כמו בשיר של רחל –

"גן נעול.  לא שביל אליו, לא דרך,

 גן נעול אדם, גן נעול ".

בדיוק כמו שאמרת קודם, כנראה שהמפתח היה מפתח הלב.

שועי: ולכן כאשר עברו אדם וחוה בחמש אחרי הצהריים על יד גן העדן וראו שהגן שלהם סגור, הם פשוט החליטו שהגן שלהם סגור. הוא היה למעשה פתוח כל הזמן וכזה הוא גם היום.

אנשים נוטים לטעות לפעמים ולקבל כי השער נעול בפניהם, כאילו אבדו הדרכים להמשיך במסע. לאמתו של דבר, המפתח לכל שער כמעט נמצא בלבבות. פתיחוּת כּנה לָעולם, סופה לפתוח כמעט כל שער, או לכל הפחות להסיר אט אט את המנעולים הפנימיים שלעתים עוטה אדם על עצמו, כמו שכתב לואיס קרול והזכרת כבר קודם: 'הכל אפשרי בעולם מלבד דברים מעטים מאוד'.  

טלי: לבחור את המפתח המתאים ולפתוח שער נעול זה קצת כמו להכיר בכך שהכל אפשרי בעולם.

אני חושבת שזה חלק מהכוח והקסם של מילים ושירים, כאלה שהכרנו מזמן, כמו כל החברים הדמיוניים שציטטנו כאן. טקסטים שהכרתי בתור ילדה מדברים אלי גם מעבר למילים, כמו שכתב אהוד מנור –

"…ולפעמים שריד של ריח

 או צליל מוכר, או קצה מילה

 משיב אליך גן פורח

 מחזיר אל קו ההתחלה

 ושוב אתה חולם כילד

 ושוב אתה תמים כאז

אתה נמצא בתוך התכלת

 הכל נשמר דבר לא גז…".

אולי זה חלק מהכוח שאני מוצאת בספרות ילדים. אני רק לא בטוחה אם הטקסטים האלה, הבהובי הזיכרון האלה, הם שערים שדרכם אפשר לשוחח עם הילדוּת, או שהם כמו המפתח הקטנטן של עליסה, מפתחות שפותחים את השער. ואולי התשובה מסתתרת שוב אצל פוּ – גם וגם…

*

*

מפתחות משוערים לפתיחת השערים:

–   ח"נ ביאליק, שירים ופזמונות לילדים, הוצאת דביר: תל אביב  1997, עמ' צ"ה.

– לואיס קרול, 'עליסה בארץ הפלאות', מאויר על ידי ג'ון טניאל ומתורגם מאנגלית על ידי אוריאל אופק, הוצאת מחברות לספרות, תל אביב, 1989, קטעים מעמ' 14-15.

– א.א. מילן, 'פו הדב', איורים: א"ה שפרד, מאנגלית: אבירמה גולן, הוצאת מחברות לספרות, 2004, עמ' 34.

–   דוד פוגל, 'דגלים שחורים', כל השירים, בעריכת אהרן קומם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1998, עמ' 80.

–  פרנץ קפקא, 'לפני שער החוק', סיפורים ופרקי התבוננות, תרגם ישורון קשת, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1977, עמ' 120-118.

–        Nick Drake. 'Way to Blue', Five Leaves Left, Audio CD 1969, Track 4

– קדיה מולודובסקי, 'פתחו את השער', תרגום מיידיש: פניה ברגשטיין, מתוך הספר  'פתחו את השער – שירי ילדים',  הוצאת הקיבוץ המאוחד, הדפסה שלוש עשרה, תשל"ד, דפוס בארי 1974, עמ' 6.  לחן לגרסא המולחנת: נחום נרדי.

– בנו גשר מזהב' – שיר משחק עממי.

–     פרק 13, "איפה המפתח?" מתוך התכנית "רגע עם דודלי"  תסריט: חנה בן ארי , הפקה: שושנה צחור, בימוי: דב נתיב, שחקנים: שלמה ניצן, ציפי מור, ספי ריבלין, ברוך דוד, המרכז לטלוויזיה לימודית, 1978.                           

– 'שיר המכולת' מילים ולחן: דני סנדרסון. ביצוע: להקת כוורת.  מתוך האלבום "סיפורי פוגי", הד ארצי, 1973. שיר מס' 2 .

– דוגן זנג'י (1253-1200), שובוגנזו זוימונקי (מבוא לסוטו זן), תרגם מיפנית מסונגה ריהו, תרגמה מאנגלית ענבל טפר, יעוץ מדעי אלון מרק ופרופ' יעקב רז, הוצאת  ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2009, עמ' 124. לקריאה נוספת: 

https://wp.me/pJa8q-g0y

– קרלו קולודי, 'פינוקיו', אייר: מרג'ה, עברית: ימימה טשרנוביץ, מסופר על ידי ש.גולדן, הוצאת מסדה, 1994 (מהדורה מחודשת) , עמ' 98-101, 122-124.

–   מחזור רנת ישראל ליום הכיפורים , נוסח אשכנז, בעריכת שלמה טל, ירושלים תשנ"ה, עמ' 361.

– יאיר הורביץ, 'פתח לי שער' [שיר 14 מן המחזור ציפור כלואה], כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב, עמ' 416.

– תורביון אגנר, 'קריוס ובקטוס'. תרגמה מנורבגית לעברית: אריאלה אנדרסן, הוצאת מסדה.

– ג'יי.קיי.רולינג, 'הארי פוטר ואבן החכמים', מאנגלית: גילי בר-הלל, ידיעות אחרונות ספרי חמד ספרי עליית הגג, תל אביב, 2000. עמ' 286-287.

– 'גן סגור' מילים: יהונתן גפן. לחן: יוני רכטר. ביצוע: גידי גוב, דיויד ברוזה, יהודית רביץ. מתוך האלבום 'הכבש השישה עשר', 1978, שיר מס' 18.

– רחל המשוררת (רחל בלובשטיין), 'גן נעול' (לזר), אדר, תרפ"ח. הציטוט לעיל נאמן לגרסא המולחנת- לחן: שוקי שוקי  ביצוע: שוקי ודורית.

– אדם וחוה, בראשית ג' 24-23.

– 'חלומות שמורים' מילים: אהוד מנור, לחן: מתי כספי, ביצוע מקורי: יזהר כהן. 

*

*

*

בתמונות: טלי בתמונה שמצאתי ברשת; ושני נופים יפואיים שצילמתי ב-13.2.2023 וב-24.6.2023. 

  

Read Full Post »

בְּכָל זֹאת חָרָא הֵם יוֹדְעִים

*

התרחשויות והתרשמויות בחללים ציבוריים: רכבת, בית חולים, מרכול, תחבורה-ציבורית.  

*

1

עולה על הרכבת ברגע האחרון. אי אפשר לצאת מהבית דקה אחרי 14:30. כל הצירים לרכבת מתל-אביב נעשים בבת-אחת פקק גדול. יצאתי קודם. הפקק הקדים לבוא. איכשהו ברגע האחרון – אני מצליח להגיע, לרדת מתנשם במורד המדרגות לעבר הרכבת לבאר שבע שעומדת לצאת לדרך, ממש שניות לפני שסוגרים את הדלתות. השעה 15:10. כנוסע מתמיד אני עולה קרוב לחרטום, כלומר: לקטר. יש שם איזה תא קטן של שמונה מקומות ותו-לאו. הוא בדרך כלל חצי-ריק, שכן הוא פחות או יותר מנותק משאר חלקי הרכבת, משום שרוב הנוסעים לא משתדלים לשבת ממש בקצה הקדמי.

הפעם יושב שם בחור. כיפת סיר. ציציות בחוץ. מסדר לעצמו את מנת ההמבורגר, הצ'יפס והשתייה שרכש לנסיעה. מתמקם על כל ארבעת המושבים שבצד שלו. שתי רגליים יחֵפות על שני המושבים שמנגד. זוג אוזניות גדולות על אוזניו. לאורך כל הנסיעה הוא ידבר בסלולרי באופן רצוף בקולי-קולות על השבת שעשה בחברון. אנשים שייכנסו לקרון ויישאלו אם ניתן לשבת. יימצאו מקום על-ידי (אני מסתפק במושב אחד). כשמישהו פונה אליו ושואל אם אפשר לשבת, הוא לא מתייחס אליו, כאילו אוויר בדמות אדם בא לפניו. כדי שלא תרבינה ההפרעות. ברגע שהוא מסיים שיחה אחת, הוא מתחיל שיחה אחרת: אמא, סבתא, חבר מהישיבה, והשבת בחברון. חשוב לו מאוד לציין שהערבים לא הפריעו במהלך השבת.

*

2

הארכיטקט-צייר-משורר הגרמני-דאדאיסטי, קורט שוויטרס (1948-1887) נדרש להתגבר על דחייתו משורות דאדא ברלין ב-1919, ולהציב אלטרנטיבה על ידי כתב עת שערך (Merz), עבודות האמנות והארכיטקטורה שהציג (Merzbau) וחיבור שירים שהפכו לסימני דרך בתולדות הדאדא, כגון: Ursonate ו-Anna Blume. בשנת 1929 הוא יצר קולאז' בשם הרכבת העלית של המבורג. אפשר כי קרוב לכך חיבר גם את השיר, "רכבת",  המובא כאן בתרגומו של המשורר, אשר רייך, מתוך האנתולוגיה בעריכתו: סוף העולם: מבחר מן השירה האקספרסיוניסטית הגרמנית, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2013, עמוד  245.

*

*

מה שעולה בי למקרא שירו של שוויטרס, אינה רק תחושת הזרוּת או ההזרה שלו, משום שהוא אינו דמוי-מרסו של קאמי, ולא ניכר כי הוא בדרכו לרצוח אף-אדם, רק כי השמש חזקה מדי.  אבל כן עולה אצלו השאלה, דווקא מתוך השיר שהוא בו-בזמן אקספרסיוניסטי והומוריסטי – האם יש זיקה כלשהי בין החרא ששותפיו לנסיעה יודעים ובין העובדה שאין להם כל יעוּד בחיים, ואולי החרא האמיתי הוא שנמנעה מהם האפשרות להבין כי ניתן במאמץ גדול לחיות חיים משמעותיים, ולא חיים צייתניים ומוסדרים, שאולי זורמים כסדרם, ואולי – על מי מנוחות, אבל פירושו של דבר שהאנשים הללו יסכינוּ עם כל דבר שיתרחש לנגד עיניהם, לוּ רק יוצג להם כמספיק גרמני: חזיתות של מלחמות עולם, מחנות ריכוז והשמדה, גירוש ומאסר של גורמים אנטי-גרמניים, התנכלות ושריפת ספרים של מי שאינם די פטריוטים.

*

*

*

3

    במחלקה פנימית בבלינסון לפני כחודש ויותר, אחרי לילה במיון (בסופו של דבר, צונתרתי, ללבי שלום), מכניסים אותי לחדר עם חרדי מבוגר-ממני ואשתו. אין אוויר בחדר. האוויר לא זז. הם דורשים שהמזגן לא יפעל. כשאני ואשתי מנסים להסביר להם (בנימוס ובעדינות) שהמיזוג חיוני  לנוכח כך שיש כל מיני סוגים של זיהומים חיידקיים העמידים לאנטיביוטיקה שטמפרטורה גבוהה גורמת להם לשגשג. הזקן שקודם נזף באשתו בחומרה על עיתון שלא הוגש אליו כהלכה, שואג: "רק ה' ישמור ויעזור!". מסתבר שכל היום מכניסים אנשים לחדר, והם מיד מעוניינים לעזוב כדי לא להישאר על יד האיש הזה. אני מגלה שהשידה שלי בחדר הפוכה. לא ניתן להכניס אליה דבר. מישהו הפך אותה. כנראה במזיד. נכנסת אשה. שואלת אם יש כסא פנוי, שתוכל לשבת עליו כשהיא מבקרת חולה בחדר סמוך. אנחנו מורים לה על כסאות פנויים. אומר החרדי: "אל תתנו לה את הכיסא. הם של החדר. היא לא תחזיר".  יש מספיק כיסאות פנויים. אשתו מורה באצבע ואומרת: "אתם לא תיקחו לנו את הכיסאות!" (הכיסא המדובר לא ממוקם בכלל על ידם). אשתי מסמנת לאשה שביקשה את הכיסא, שזה בסדר. היא יכולה לקחת אותו. אחר-כך היא הולכת לשולחן האחיות ומבקשת שיעבירו אותנו חדר. הן מבינות מיד. אומרות לה לאיזה חדר ניתן לעבור. בינתיים, תוך-כדי שאני מעמיס עליי את התיק, מסנן אליי האיש החרדי "שה' ינקום בך!". אני רגע עוצר, חושב שבטח לא שמעתי טוב. גם הוא חושב כך, אז הוא חוזר בקול רם יותר: "שה' ינקום בך!". אני מתקרב אליו ואל אשתו ואומר כך: "נכנסת כרגע לבעיה הלכתית. שאפילו הרב שלך לא יוכל להוציא אותך ממנה. אני כהן. אני משתדל ללמוד תורה. אחד מאבות אבותיי היה פוסק-ההלכה של העיר וילנה.  בעבר הציע לי רב חרדי להיות תלמידו לקראת הסמכה לרב קהילה. מאמרים שלי התפרסמו בכתבי עת תורניים כולל מכתב תודה בהם פנו אליי רבנים כתלמיד חכמים. מה יוצא לנו מכל זה? שכרגע ביזית כהן תלמיד חכם. לך לשולחן ערוך. תגלה שחייבים לשבת על-זה בנידוי 30 יום (גם ללא עדים ובית דין). לא משנה אם אני סולח לך או לא סולח לך. אף רב לא יכול לנקות אותך מזה, וקרוב לוודאי שלא תמצא אותי בעוד 30 יום כדי לבקש את סליחתי. אני גם מזכיר שלשון מסכת סנהדרין, הוא שהמבזה תלמידי חכמים אין לו חלק לעולם הבא. כך שאם לא תשב בנידוי, זה בינך ובין הקב"ה. שיהיה לך בהצלחה". יום אחר-כך אותו אדם רואה אותי במחלקה, ומשפיל עיניים לעומק הרצפה. הבן שלו אתו. הבן נראה הגון. אני שואל עצמי לרגע האם הוא מנסה לקיים את מאמר הגמרא: "כל המתבייש מוחלין לו על כל עוונותיו" (תלמוד בבלי ברכות דף י"ב ע"ב). אבל אני לא חושב שהוא מתבייש במה שעשה. אני חושב שהוא מתבייש, שמא אספר לבנו מה על מה שאירע.  

*

*

4

     ראיתי איש חילוני נכנס למכולת לוקח נייר טואלט; שולה ממקרר-הגלידות חמש אריזות גדולות ועוד בן& ג'ריס אחת. אומר: "תעשי לי חשבון". אומרת: "172 ש"ח". אומר לה: "תורידי את הבן & ג'ריס". אומרת: "150 ש"ח". אומרת: "מה זה, יום הגלידה היום?" אומר: "התעוררתי. היה לי חם. לא היה לי ארטיק. ירדתי לקנות נייר טואלט." אומרת: "חמש קופסאות?" אומר: "שלא יהיה חסר". משלם. הולך. שוכח את נייר הטואלט מאחור. חוזר אחרי דקה גג שתי דקות. שואל את המוכרת אם השאיר פה את נייר הטואלט. אומרים לו "כן, הנה".  מחליף כמה מילים על כמה חם היום. כמעט שוכח את נייר- הטואלט שוב.

*

*

5

    מבט אחד בעיניו של פועל פלסטיני, מחלון אוטובוס ציבורי, קרוב לצומת גהה — גילה לי, כי בעוד אני גילי מתקרב לחמישים – נדמה כאילו הוא חי כבר 500 שנה .

*

*

*

בתמונות: שועי רז, תצלומי שחור לבן בדרך מתחנת סבידור בתל-אביב לתחנת רכבת האוניברסיטה בבאר שבע ; Kurt Schwitters, Untitled (Hamburg Elevated Train),  Collage 1929

*

Read Full Post »

הִתְחַוְּרוּת

*

הַמְּצוּקָה שֶׁבָּהּ הַכֹּל הִתְנַהֵל מֵאָז-הָיָה,

וַעֲדַיִן מִתְנַהֵל, מֵאָז הִתְחַוֵּר הָעוֹלָם –

אֵינָהּ מוּבֶנֶת.

*

שֶׁהֲרֵי אָנוּ מְלַמְּדִים אֶת עַצְמֵנוּ, כָּל הֱיוֹתֵנוּ-חַיִּים

וּמְשַׁנְּנִים לְבָנֵינוּ וְלִבְנוֹתֵינוּ, אִם הֵם עֲדַיִן מַקְשִׁיבִים,

שֶׁאֵין כָּל הֶכְרֵחַ לִחְיוֹת בְּדֹחַק,

שֶׁיֵּשׁ דְּרָכִים הַמְּסֻגָּלוֹת לִפְדּוֹת מִכָּל עָקָה,

שֶׁבְּכָל זֹאת, גַּם בָּרְגָעִים הֲכִי קוֹדְרִים,

אֲבוּדִים בַּסֵּדֶר; מִתְבַּשְּׂרִים בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת; גּוֹוְעִים בְּבֶטֶן-לִוְיָתָן,

בְּכָל זֹאת נִתַּן לְלַבּוֹת אֶת הָאֵשׁ, 

לָשֵׂאת עֵינַיִם אֶל הֶהָרִים;

לַעֲמֹד מוּל הָעוֹלָם נְכֹחָה,

לוֹמַר שִׁיר לְעֹצֵם שִׂמְחָה,

וּלְהָטִיחַ בְּדִיחָה

בְּפָנָיו הַחִוְּרוֹת שֶׁל הַכְּאֵב.

*

אָז אֵיךְ זֶה, שֶׁלִּפְעָמִים זֶה מַרְגִּישׁ מְאֻחָר

, מְבֹהָל וּמְסֻחְרָר,

וְלֹא בָּרוּר-יוֹתֵר מוּל מִי אָנוּ עוֹמְדִים

וְלִפְנֵי מִי אָנוּ עֲתִידִים לִתֵּן דִּין,

וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לְלַמֵּד אֶת הַיְלָדִים –

שֶׁאֵין חֶשְׁבּוֹן וְאֵין דִּין,

וְשֶׁבְּסַךְ הַכֹּל מְדֻבָּר בְּדִלּוּג מִצְטַבֵּר מִמְּצוּקָה לִמְצוּקָה,

לְעִתִּים, גַּם בְּאַהֲבָה וּתְשׁוּקָה;

וְשֶׁכָּךְ נוֹסְעוֹת הַפָּנִים מֵאֲרֶשֶׁת לְאֲרֶשֶׁת

עַד תֹּם מַסָּעָן; 

וְאֵין גְּמוּל וְאֵין שָׂכָר לִיגִיעָתָן –

בְּהַגִּיעָן.

*

[שוֹעִי,20-24.4.2023]         

*

*

*

בתמונה: Cecil Collins (1908-1989), The Voice of the Fool, Roneo Print on Paper 1944

Read Full Post »

נראה שאין טעם גדול להתווכח עם הלא-מודע שלי

*   

מחר (25.2.2023), לפני 50 שנה, הופיע אלבומו של האמן והמוסיקאי הוולשי, איש ה-Velvet  Underground, ג'ון קייל (נולד 1942): Paris 1919. ממש לפני חודש ראה אור אלבום חדש של קייל בן ה-81, Mercy, ולכאורה טבעי היה הרבה יותר שאפנה לכתוב עליו, הגם שאלבומו הוותיק יותר כבר נמצא בחיי מאז 1990, ולכאורה מה כבר יכול להתחדש באלבום המלווה אותך מאז נעוריךָ? אבל אירע לי משהו משונה. לפני מספר שבועות, ככל הנראה בהשפעת המהפכה המשפטית, הקואליציה הימנית התקיפה, והצעות החוק הדמיוניות שכל מיני חברי כנסת קולניים מנסים להגיש השכם וערב. כמו-גם בשל הרעת מצבם הרפואי של הוריי במהלך השבועות האחרונים (הרבה זמן בית-חולים וביקורי-בית), מצאתי עצמי מפזם את Hanky Panky No How, הרצועה השניה באלבום, לאחר שנים ארוכות. את האלבום היה לי בקסטה מאז כתה י"א (קניתי בחור בשחור ברחוב שלמה המלך בתל-אביב – במחיר מוזל). האלבום היה משמעותי מאוד-אז, אבל הודחק בהמשך (לא קניתיו מחדש בדיסק). אלו היו שנים קשות (1990-1989). הורי חלו והיו מרותקים כשנה לבית, היא בשל תאונת דרכים שהסתבכה, והוא בשל בעיות גב ותביעה משפטית שהוגשה נגדו על דבר-מה שלא עשה ולא ידע שנעשה, בחברה בה עבד וממנה פוטר. אחי הגדול היה בטיול של אחרי צבא. נשארתי איתם ועם אחותי (הקטנה יותר). העתיד היה נראה לוט בערפל במיוחד מצד החוויה של לראות את ההורים בירידה תלולה  (גופנית ונפשית) בחוץ השתוללה האנתפאדה הראשונה. ועידת מדריד, עם יצחק שמיר, סתמה כל סיכוי אפשרי לסיום הסכסוך ולשלום (ידעתי שבעוד שנה עד שנה וחצי יהיה עלי להתגייס לצבא). הייתי מאוהב במישהי ובמצב הדברים בבית— העדפתי לא להכניס אותה למצב הזה. דלקת כרונית בגיד אכילס, שהחלה פתאום, גרמה לי להפסיק לשחק כדורסל בקבוצה (ממש חלמתי להתפתח בזה) ולצלוע עם רגל נפוחה למשך שנה לערך. התביישתי לדבר על מה שעובר עליי ואלמלא נערה עקשנית אחרת מעיר בשרון איתרה בספר הטלפונים את המספר שלי (היא עברה על כמה עשרות משפחות רז בגבעתיים וברמת-גן) והציעה שניפגש בתל-אביב, כי דיברנו קצת באיזה מופע, כנראה שלא הייתי יוצא עם אף אחת עד סוף התיכון. זאת התקופה שבה התחלתי לשוטט בטבע לבדי. שנה וחצי אחר כך, שנפצעתי בצבא (הלם גופני; החיאה; 15 שעות ללא הכרה), השיטוטים האלה השיבו לי את חיי.

    בכל מקרה, האלבום של קייל היה נוכח מאוד בתקופה ההיא וביציאה ממנה, ומרוב שהיה פסקול התקופה, הוא הודחק, כמו משהו שקצת קשה לשאת את זכרונו ואת עוצמתו, אולי מפני שיש בו תום גדול שקייל אף פעם לא המשיך בו ואולי מפני שהיה בי אז תום גדול שאף פעם לא המשכתי בו (החיים לא אפשרו לי). אולי מפני כך – ממש בשבועות האחרונים – מצאתי את עצמי יושב מול היוטיוב, מאזין לאלבום ומגלה שאני זוכר בעל-פה את כל מילותיו ועיבודיו, למרות  שב-25 השנים האחרונות לא הקדשתי לו האזנה רצופה אחת וחשבתי שאלבומים אחרים של קייל חשובים וטובים בהרבה ממנו. אני חושב שהאזנתי לו לפחות כמה עשרות פעמים בשבועות האחרונים (גם השגתי עותק פיזי). נראה שאין טעם גדול להתווכח עם הלא-מודע שלי. למרות שאני לא מבין עד תום עדיין, מה הוא מנסה לומר. על כל פנים,  נדמה לי ששועי של אז ושועי של היום, מושיטים זרועותיהם זה לזה –  מסיבות עלומות, ואפשר שזה קשור לשני השירים הבאים.

נְלוֹזוּת אִי-אֶפְשָׁר   (Hanky Panky No How)

 

אִם כִּנּוּס שֶׁל גֶ'נְטֶלְמֶנִים

נוֹסֵךְ יָגוֹן, אַחַת לִזְמַן

כָּל שֶׁדָּרוּשׁ – זִכְרָם שֶׁל אֲגַמִּים

אוֹתָם אֲגַמִּים – וַדַּאי יַשְׁקִיטוּ נַפְשְׁךָ

 

אֵין דָּבָר מַפְחִיד יוֹתֵר

מֵהַדָּת — עַל סַף דַּלְתִּי

אֵינִי מֵשִׁיב לְבֶהָלָה נוֹקֶשֶׁת, בִּנְפִילָה

בְּמוֹרַד-מַדְרֵגוֹת עַל-פְּנֵי הַחֹק;

אֵיזֶה חֹק?               

 *

יֵשׁ חֹק לְכָל דָּבָר        

גַּם לַפִּילִים הַמִּתְעַקְּשִׁים לָשִׁיר     

וְלַפָּרוֹת – שֶׁהַחַקְלָאוּת לֹא מַתִּירָה      

 *

נְלוֹזוּת אִי-אֶפְשָׁר 

נְלוֹזוּת אִי-אֶפְשָׁר 

נְלוֹזוּת אִי-אֶפְשָׁר 

[תרגם מאנגלית: שועי רז, 22.2.2023]  

*

*

   ניתן היה לחוש בהרבה התנגדות בחוגי האמנים והמשכילים הבריטיים של שנות השבעים כלפי ממסדי הדת באנגליה ומחויבותם לקולוניאליזם, לקפיטליזם ולמלחמות המוכרזות לכתחילה לטובת האינטרסים של הכתר הבריטי. כמובן, ניתן היה לראות בזה מגמת המשך לזו של ההיפים בארה"ב ולמרד הסטודנטים בצרפת ומבוא להופעת הפּאנק הבריטי בשנים 1977-1976, כזרם מחאה מוסיקאלי-חברתי-אמנותי אנטי-מוסדי. דוגמא נוספת היא העובדה שכאשר הועלה סרטהּ של חבורת מונטי פיית'ון, Life of Brian , באנגליה בשנת 1979 (הוא צולם בטוניסיה) – הכריזו רשויות הכנסיה האנגליקנית שיש להימנע מלצפות בו ויש לעשות על מנת להורידו מהאקרנים בשל ביזוי הדת וקדושיה (בין כה, הסרט הוגבל באנגליה לגילאי 18 ומעלה והקרנתו באירלנד נאסרה כליל, אבל לכנסיה זה לא הספיק). הוקדשו לכך דיונים ב-BBC, שבהם ניסה ג'ון קליז לייצג את עמדת היוצרים כנגד אנשי כנסיה בנימוס ובכובד ראש יחסי לעצמו (הוא בהחלט נמנע לגמרי מללעוג להם פומבית), מה שהראה כי באנגליה כל מה שעלול להתפרש כביקורת קשה על המוסדות הדתיים או המלוכניים, נתפס עדיין כמוקש גדול. עד כדי כך, שבעצם אולפני EMI  הבריטיים ביטלו את השתתפותם הכספית בסרט ערב הפקתו, ולמעשה הסרט מומן באופן עצמאי כסרט אינדי, על ידי חברת הפקה שמאחוריה עמד המוסיקאי וחבר הביטלס, ג'ורג' האריסון (2001-1943) – לו כנראה חב העולם את יצירת המופת הפיית'ונית. שלא כמו שניתן היה אולי לחזות מראש, עליית השמרנים באנגליה בראשותהּ של מרגרט ת'אצר, משנת 1979 ואילך, רק החריפה את הביקורת ואת המחאה החברתית האנטי מלוכנית-שמרנית-דתית והאנטי-קפיטליסטית בקרב האמנים והאינטלקטואלים מחוגי ה-Labour ושמאלה. עד שהפכה, לאחד מהמאפיינים המובהקים של תרבות-הנגד הבריטית בשנות השמונים.

   אני יכול להבין מה דיבר אלי בשיר הזה ב-1990 ומה מדבר אליי בו גם כיום. אף פעם לא התרשמתי ממי  שמבקשים לתעל את החוק ואת הדת וגם לא את המדע והידע לטובת שליטה בבני אדם. כינוסים אקדמיים, ובפרט כנסים בחו"ל, שבהם אין סיכוי שלא יהיו אנשי אקדמיה בקהל-השומעים, מפילים עליי דכדוך קשה. מעדיף שלא לנסוע אליהם. על-שום איזה סטנדרט של מכובדות, נראוּת, אוטורטיביות וכובד ראש, שרחוקים ממני מאוד. זאת אחת הסיבות לפיה, בצעירותי גם כשהחלטתי להפסיק לפחד מהמרחב הרליגיוזי, התרחקתי מהמוסדות הדתיים (חשוב לציין, שהאנשים בהם לכתחילה ראו אותי במרבם, כמי שלא-באמת-שייך). למשל, אני משייך את השתייכותי היהודית לשיח של זכויות ולא לשיח של חובות (לא מאמין באלוהים מצווה; אלוהי אינו משגיח עמים נבחרים, לא על מדינות ולא על ההיסטוריה ככלל). זאת אולי הסיבה שבכל מוסד שבו עברתי, הייתי אאוטסיידר, לפעמים ממש הצטיינתי, אבל אף פעם לא הייתי בן-בית (זה נכון לצבא, למקומות עבודה ולאוניברסיטה).  אני לא יודע אם אני מייצג נלוזות דווקא, במובן של סטייה מהקונצנסוס והמיינסטרים, אבל עדיין, וכזה הייתי גם לפני 32 שנים  – אני מעריך תמהונות וממקם את עצמי בשוליים.

 

פריז 1919 (Paris 1919)

 

הִיא גּוֹרֶמֶת לִי לְהַרְגִּישׁ כֹּה חֲסַר בִּטָּחוֹן בְּעַצְמִי

עוֹמֵד שָׁם וְלֹא מַצְלִיחַ לְדַבֵּר בְּהִגָּיוֹן

רַק מְבַקֵּר, אַתָּה רוֹאֵה

כֹּה מְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת נִרְאֶה,

פּוֹתַחַת, וּכְמוֹ אֵינָהּ שָׁם, מְלַוָּה אוֹתָנוּ פְּנִימָה

זֶה מָה-שֶׁנָּהוּג לוֹמַר וְלַעֲשׂוֹת

לָאִישׁ גֵּא וּמְאֻכְזָב בִּיגוֹנוֹ

וּבְשִׁשִּׁי הִיא תִּהְיֶה שָׁם

וּבְשֵׁנִי, כְּלָל-לֹא

רַק לְעִתִּים תָּצוּץ מֵהַשָּׁעוֹן שֶׁמֵּעֵבֶר לָאוּלָם

*

אַתְּ רוּחַ רְפָאִים

וַאֲנִי הַכְּנֵסִיָּה, וַאֲנִי בָּא

לִדְרֹשׁ אוֹתְךָ עִם תֹּף בַּרְזֶל

 *

הַיַּבֶּשֶׁת אַךְ הוּבְסָה בְּבֹשֶׁת-פָּנִים

וִילְיָאם רוֹגֵ'רְס שָׂם אוֹתָהּ בַּמָּקוֹם

דְּמָעוֹת וָדָם מִיַּפָּן הָעַתִּיקָה

שַׁיָּרוֹת, צְפִיפוּת רַבָּה

וְשׁוֹשְׁבִינוֹת שָׂרוֹת, זוֹעֲקוֹת בְּקוֹל נוֹאָשׁ:    

 *

אַתְּ רוּחַ רְפָאִים

וַאֲנִי הַבִּישׁוֹף, וַאֲנִי בָּא

לִדְרֹשׁ אוֹתְךָ עִם תֹּף בַּרְזֶל

*

יְעִילוּת, יְעִילוּת, הֵם אוֹמְרִים, 

תְּנוּ לָדַעַת אֶת הַתַּאֲרִיךְ וְאֶת הַשָּׁעָה בַּיּוֹם –

בְּעוֹד הַהֲמוֹנִים מַתְחִילִים לְהִתְלוֹנֵן

אֵיךְ יֵינוֹת הֲבוֹז'וֹלֶה – נִשְׁפָּכִים כַּמַּיִם   

בְּמַהֲלַךְ פְּגִישׁוֹת חֲשָׁאִיּוֹת בְּשַׁנְז אֵלִיזֶה   

*

אַתְּ רוּחַ רְפָאִים

וַאֲנִי הַכְּנֵסִיָּה, וַאֲנִי בָּא

לִדְרֹשׁ אוֹתְךָ עִם תֹּף בַּרְזֶל

[תרגום: שועי רז, 22.2.2023]       

*

*

    כאן מדובר, בשיר על מי שמאוהב במישהי, שלא רק שלא מאירה לו פנים, באופן המבהיר לו על הדדיות-האהבה או היתכנותהּ, אלא גם לא ממש ניתנת לא הזדמנות לפגוש בה תדיר (אולי היא אינה מעוניינת). היא לפעמים שם ולפעמים לא. הוא רוצה לראות אותה. הוא רוצה שהיא תבחין בו. אבל אין לו הצלחה. בדמיונו הוא מתאר אותה כרוח רפאים (או את עצמו, אם זו היא רוח הרפאים או הוא עצמו היא שאלה גדולה ובלתי מתפענחת) ואת עצמו כאיש-כנסיה הבא לזמן את הרוח, לדרוש את בואהּ ולתבוע את הופעתה, באמצעות תיפוף בתוף ברזל (תופים אכן שימשו בריטואלים של זימוני רוחות רפאים וגירושן). תוף הברזל עשוי לרמז גם למלחמה הגדולה (או לכך שעל מנת להסב את תשומת לבה של האהובה על המבקש את אהבתה לפעול לעורר שאון גדול), שתוצאותיה מתוארות בבתים השני והשלישי, כתבוסתה ומותהּ של אירופה כולה. גם היא הפכה לרוח רפאים, אבל למרות שאירופה הפכה לבית עלמין (המלחמה, השפעת הספרדית) – החיים נמשכים, הפליטים נעים בשיירות, והעשירים – ממשיכים להרוויח הון ולבלות, כאילו לא אירע דבר.

    לגבי ויליאם רוג'רס שמוזכר בשיר, היו שני גיבורי מלחמת העולם הראשונה כאלו: אחד קצין-זוטר אמריקני, שזכה בעיטורי עוז, שנעשה לימים קולונל (במלחמת העולם השניה), ונלחם בחזית הצרפתית, ואחר, טייס קרב קנדי –שהיו אלוף הפלות מטוסים גרמניים (הפיל תשעה). האפשרות הטובה יותר בעיניי היא כי קייל כיוון דווקא להוגה ומחנך בריטי, רב השפעה, בשם זה (נפטר ב-1898), שתבע כי בבריטניה יימסרו תכנים דתיים רק על ידי ההורים (אם הם מעוניינים בכך בחינוך ביתי) או רק על ידי אנשי הכנסיה (אם המשפחה הולכת לכנסיה), אבל אין להעניק לילדים ולנוער חינוך דתי לכתחילה במוסדות החינוך הבריטיים.  האפשרות הזאת נראית לי משום שהיא ממשיכה את מגמת הציוות שמוצא קייל בין הדת הממוסדת ובין קבלת המלחמה כנורמטיבית (כל שכן מלחמות-דת והמוני הצלבים שהועמסו על אדמת אירופה עם הקבורות ההמוניות). עם זאת, בפזמון מייצג עצמו קייל דווקא כאיש הכנסיה, שבשאון שהוא מעורר באמצעות תוף-הברזל, עשוי לעורר מתים או שדים או רוחות רפאים, ועל כל פנים להביא את אותה אהובת-ליבו לכך שהיא תבוא, שתהיה לו עוד הזדמנות אצלה, שקרוב לוודאי שתסתיים, בכך שהוא שוב ירגיש חסר ביטחון, שלא מצליח להביע את עצמו בהיגיון (מה שמזכיר לי את 1990), ואולי פשוט בינה ובינו שוררים פערים בלתי-גשירים של מעמד, או השתייכות תרבותית או קבוצתית. יפן שמוזכרת לחמה לצד מדינות ההסכמה (בעלות הברית) במלחמה הגדולה – ומנעה מגרמניה להרחיב את המלחמה למזרח.   

    אולי זה החינוך הוולשי של קייל, אבל ככלל, ממש כמו אצל המשורר הוולשי הגדול, דילן תומאס (1953-1914), שלימים קייל הלחין משיריו (Words for the Dying, 1989), ניכרות אצל קייל, לא אחת בשירים, ובפרט בתקופות המוקדמות, אסוציאציות לנושאים מיתיים, רוחניות נוצרית, ומוטיבים ספרותיים ואמנותיים. גם תומאס, לא חי חיים דתיים, ובכל זאת ניכרת אצלו איזו רליגיוזית, הסובבת סביב האל, המושיע הכנסיה, קהילת הילדוּת, שנמצאתו גם אצל קייל – ואשר כנראה מקורותיה בחינוך שקיבלו בילדות בוויילס (כך השיר הפותח את פריז 1919, קרוי:  ;Child's Chrismas in Wales אלבום קודם שהוציא יחד עם המוסיקאי והקומפוזיטור האוונגרדי-המינימליסטי, טרי ריילי, בשנת 1971; נקרא: Church of Anthrax). תומאס וקיייל גם התגוררו, זמן-מה, בפער של כעשור בצ'לסי הוטל בגריניץ' וילג', שם נפטר תומאס כתוצאה מהרעלת אלכוהול. אל מלון-האורחים הזה הגיע קיל הצעיר, בערך עשור אחר-כך, כשהגיע להתגורר בניו יורק.  לימים, הכיר את מוסיקאי האוונגרד, ג'ון קייג' ולמונט יאנג, ואחר כך את  אנדי וורהול ואת לו ריד, מה שהביא לייסוד ה-Velvet Underground.      

    תומאס מסיים את דיוקן האמן ככלב צעיר במלים הבאות:          

במשך זמן רב הוא המתין במדרגות, למרות שלא הייתה לו כעת אהבה לצפות לה ושום מיטה לשכב בה, מלבד מיטתו במרחק מיילים רבים מדי, ונותר רק היום הממשמש ובא שיזכיר לו את תגליתו. מכל עבריו נרדמו שוב דיירי הבית שמנוחתם הופרעה. אחר כך הוא יצא מתוך הבית אל השטח השומם תחת העגורנים והסולמות הנטויים. אורו של פנס הרחוב העמום היחיד, המוקף גדר ברזל חלודה, צנח על ערימות הלבֵנים והעץ השבור והאבק, שהיה פעם בתים, מקום שבו תושבי העיר, האנשים הקטנים, האלמונים כמעט, שלא יישכחו מעולם, חיו ואהבו ומתו, וידם תמיד על התחתונה.

[דילן תומס, "שבת חמימה אחת", דיוקן האמן ככלב צעיר, תרגם מאנגלית: עודד פלד, ושתי מחלקה ספרותית, הוצאת רסלינג: תל אביב 2004, עמוד 187].

*

 אם יש דבר שמחבר אותי (הצעיר וההווה) עם קייל ועם תומס, היא התפיסה העצמית הזאת של החלוף; של אי היכולת להישאר במקום; של החיים המתרחקים, של האהבה המהבהבת, ושל מצוקת הקיום. הידיעה שאי אפשר אף פעם לנצח. היד תמיד תהיה על התחתונה – אבל ניתן עוד קודם לכן, לייחד מאבק משמעותי. יש שייקראו לזה חיי-יצירה, אבל זה מאבק משמעותי, שבתוכו האדם לא תמיד מבין במי הוא בעצם מתגושש, וכך לנוכח האור הצהוב של מנורת-השולחן הלילה, אני מרגיש עצמי כרגע – אחרי שכתבתי רשימה על אלבום שלא התכוונתי לכתוב עליו ואמרתי כמה דברים שלא התכוונתי להגיד – מעט מטורף מהרגיל.  

*

*

בתמונה: Bob Rush, Photos of John Cale Taken for the Paris 1919 LP, LA 1973©

Read Full Post »

משה מסרב לכתוב את התורה לכתחילה

* 

ביומננוּ היום, משה רבנוּ מסרב לכתוב את התורה לכתחילה.

"אני לא הכתבן שלך" הוא אומר לאלוהיו.

"אולי בכל זאת", מפציר בו האל.

"אני מעדיף שלא", עונה לו משה, מגמגם ארוכות על המם.

"מדוע לא" שואל האל, שמעולם לא גִּמגֵּם.

"מפני מֶשֶׁךְ החיים" אומר משה "ומפני ששום דבר טוב לא ייצא מזה".

"את זה רק אני יודע", אומר לו האל, "בבקשה, כּתוֹב!"

"אני מעדיף שלא", עונה משה בקושי.

"אז מי יכתוב?" אומר האל.

"אני לא רואה פה קו עלילה; זה מתפתח רע. סיפור שייצא מכדי שליטה" אומר משה; עיניו צופיות למרחק. 

"אתה אינך מבקר אמנוּת, משה" מעיר האל.   

"אתה משוכנע שזוּ אמנות?" מעיר משה.

"בכל זאת בראתי את העולם" אומר האל, כשולף קלף מנצח (הרווח בין מילותיו מצטצמם).

"העולם –  חרא טהור"*  עונה משה, משוכנע שהאל אינו יודע שזה ציטוט מתוך יומן של יהודי בן פראג, שלימים עוד ייכתב.

"אם תכתוב, אדאג שלא תגמגם יותר" מתחייך האל. 

"אני מעדיף שלא" הולך משה.     

[שועי, 6.12.2022]

*

* ציטוט מתוך: פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, תרגם מגרמנית והוסיף הערות וסוף-דבר שמעון זנדבנק, הוצאת עם עובד: תל אביב 1998, עמוד 53: "אתמול המפקח הבכיר. היום "Der Jude". שטיין: התורה – קדוּשה ואור, העולם –  חרא טהור" [11 בדצמבר 1917].

*

*

*

בתמונה: Shoey Raz, He Should Be a Writer, Pencil on Paper 1995

Read Full Post »