שומעֵי קולות-החיים ושומעֵי פחד-המוות

*

1

   כמו הקטע מתוך אפולוגיה (כתבי אפלטון, תרגם מיוונית: י"ג ליבס, ירושלים תשל"ה, כרך א', עמוד 226)– בו סוקרטס (399-470 לפני הספירה) מודיע קבל עם ועדה, שמעולם לא עסק בפוליטיקה ציבורית, אלא תמיד רק יעץ ליחידים, וזאת הואיל  לו מין Daimon  , מלאך הדובר בו, אלוהי או דמוני, שהיה נוהג להזהיר אותו מלחולל דברים הרסניים עבור-עצמו ועבור אחרים, כמו למשל: להיכנס לחיים הפוליטיים, אבל מעולם לא עודד אותו לעשות את הדברים הבונים והמקדמים את החברה ואת הפוליס (בשביל זה יש מוסר ואידיאות).

     אציע בסרקזם, כי זה צריך היה להיות קו ההגנה בהאג. ישראל לא עסקה ברצח-עם או ברצח-רבים או במדיניות מכוונת של הרג אזרחים בלתי-מעורבים, אלא רק ברצח-יחידים, שבמקרה הצטבר כדי 20,000 (להערכת הממעיטים), וזאת הואיל ויש לה Daimon, זה שהיהודים הדתיים מדגישים את קיומו, שמונע בעדם מלחולל דברים הרסניים עבור עצמם ועבור אחרים (גם לחמאס יש Daimon שכזה וכל צד משוכנע שאצלו ה-Daimon האלוהי ובצד-האחר – שוכן הדמוני), אבל מעולם לא עודד אותם לעשות את הדברים הבונים והמקדמים את התרבות ואת האנושיות. זה היה התפקיד שהיה שמור אצל היהודים בעידן המודרני להשכלה ולציונות. 

      אם נחזור לסוקרטס, מעניין שה-Daimon שלדבריו שמר אותו מכל רע, לא מנע ממנו לקבל את קובעת כוס-התרעלה. וזאת למרות שלפילוסוף הזקן (שאגב, הקפיד לעשות מילואים בצבא אתונה) הוצעו כמה דרכי-מילוט והמתקת-דין (ראו: פיידון). לגימת-הרוש הפכה דבר שאין להשיב, מרגע שסוקרטס, עליו-השלום, הכריע שמיצה את חייו, וממילא הכרעת הציבור לגבי גורלו הפכה טובה בעיניו משיגיונותיו של יחיד. דווקא ברגע האמת, ואולי מפני משך-השנים, הכריע הפילוסוף כי המוסר והאידיאות הולכים עם דין-הפוליס, ולא עם רצונו להתמיד בקיומו העצמי. זה משונה בעיקר מפני שכבר ההיסטוריון האתונאי תוקידידס (395-460 לפני הספירה), בן-דורו של סוקרטס, באותה אתונה, חתם את ספרו על תולדות המלחמה הפולופונסית, בבקשה כי ספרו יישאר לזכרון-הדורות הבאים, על אסונן של מלחמות ועל הקלות הבלתי-נסבלת של מחיית ערים ויושביהן, מה שמחיש על התרבויות ועל הערים הממהרות לנקום על פגיעתן – שקיעה ואולי גם אבדן.   אף אחד לא גזר על תוקידידס מיתת-רעל, אף על פי שניכר מספרו, קל וחומר מחתימתו, שדעתו על התרבות הפוליטית באתונה בימי חייו, לא היתה שפירה ואף רחוק מכך. 

     לא משנה מה ייקבע בהאג מחר. איך שזה נראה כרגע, ישראל תמשיך לספר לעצמה סיפורי גבורה יפים על מה שהיא מחוללת, ולמרות שקרוב לודאי שיוצעו לה כרגיל כל מני דרכי-מילוט והמתקת-הדין – היא תבכר לבקש להמשיך לשתות את הרעל בקשית (להמשיך להילחם בלי-שהיות בעיר חריבה, תוך שיותר ויותר חיילים נהרגים בתאונות של התמוטטות מבנים שהופצצו קודם-לכן או תוך כדי פעילותם בהם). וזהו, שבאולפן טלוויזיה, סח לפני כמה ימים, ראש המועצה קריית ארבע, החובש כיפה סרוגה ולו נכד חטוף בעזה, שאם רק נאמין – הקב"ה יעשה נסים, ואני ישבתי, בהיתי בו, ותהיתי רגע על ה-Daimon האקצנטרי הזה שלו, שלפחות אם היה יעיל כמו זה של סוקרטס, היה אמור להזהיר אותו באופן חד-משמעי טרם שמחת-תורה או שאולי התכוון שפתאום יופיע המשיח עם נסיוב-הנגד, כמו שכבר קרה פעם אחרי נסיון ההתנקשות הכושל (בהרעלה) בחיי ח'אלד משעל, פעם מזמן בקדנציה אחרת של ראש הממשלה.

     אבל, על הבעיה האמיתית, עמד כבר סוקרטס: אף פעם אי-אפשר לדעת אם ה-Daimon הוא אלוהי או דמוני באמת. למשל, האל המקראי – רגע אחד הוא מבטיח לישראל סגולה ונחלה ולהינקם מכל אויביהם; ותוך רגע קל— כבר משמיע דברים על רצונו למחות כליל את זה העם. וגם אלו שעושים את הטוב בעיניו, לא מגיעים אף-פעם לכדי תחושת-ביטחון קיומית יוצאת-דופן.

     מוסר השכל (למי שצריך שורות תחתונות): לא לחינם נקראים חיילים המבקשים תמיד להילחם, לחזור ולהילחם עד הסוף – חיילים מורעלים. אבל ישנה ודאי גם דרך אחרת: פריסה מחדש מחוץ לרצועה, החזרת השבויים,  שיקום היישובים, החזרת המפונים – השבת תחושת הביטחון של אזרחי ישראל והשמתהּ במקום הראשון במערכת השיקולים הביטחונית. כפי שאראה מיד יש להכרעה לבחור במלחמה, לפני כל דבר אחד, גם השלכות רחבות על העורף ועל דעותיו ומעשיו. 

*

2

הנה כמה שורות מתוך ספרו של המשורר הרומאי והפילוסוף האפיקוראי, טיטוס לוקרטיוס קארוס (55-100 לפני הספירה), De Rerum Natura (על טבע היקום), השורות הקולעות ביותר על-אודות המצב הפוליטי הנוכחי, שהזדמן לי לקרוא מאז השבעה באוקטובר:

*

רַק בְּצָרָה יִבָּחֵן אָדָם – בְּשִׁבְרוֹ וּבַצַּר לוֹ

לָאֲמִתָּה מִתְגַּלָּה נִשְׁמָתוֹ, לְאוֹר־יוֹם תּוֹפִיעַ:

מֵחֶבְיוֹנוֹת יֵשׁוּתָהּ יַעֲלֶה קוֹל־אֱמֶת – יַחַשְׂפֶנָּה,

אֶת קְלִפָּתוֹ אָז זוֹרֵק בֶּן־אָדָם – אַךְ תּוֹכוֹ יִשָּׁאֵר בּוֹ.

אַף תַּאֲוַת הַמָּמוֹן וּבֻלְמוֹס הַכָּבוֹד בַּמּוֹלֶדֶת

פַּעַם בְּפַעַם יָצוּדוּ רַבִּים בְּמַלְכֹּדֶת הַפֶּשַׁע –

אָז יִמְעֲלוּ בְּחֻקִּים – יִתָּפְשׂוּ לְעָוֹן וּלְרֶצַח:

לַיְלָה וְיוֹם יַעַמְלוּ, יְקַוּוּ לִגְדוֹלוֹת, לֹא יָנוּחוּ,

רַק יִשְׁאֲפוּ לִשְׂרָרָה. נְגָעִים מִסּוּג זֶה בְּחַיֵּינוּ

הֵן עַל־פִּי־רֹב יְסוֹדָם בְּאֵימָה זוֹ מֵטִיל מַר הַמָּוֶת.

כִּי בִזָּיוֹן וְדַלּוּת אֲבֵלָה, מָה מְאֹד רְחוֹקִים הֵם

מִן הַחַיִּים הַשְּׁלֵוִים וּמִשֶּׁקֶט, מֵעֹשֶׁר וָעֹנֶג;

הֵמָּה נִרְאִים כַּפְּרוֹזְדוֹר לַדּוּמָה הַמּוֹבִיל אֱלֵי-מָוֶת.

 *

עֵקֶב הַפַּחַד הַזֶּה, אֲחוּזֵי בֶּהָלָה אֵין יְסוֹד לָהּ,

הָאֲנָשִׁים בִּרְצוֹתָם לְהַרְחִיק אֶת עַצְמָם מִכָּל אֵלֶּה,

הוֹן יִצְבְּרוּ עַל פִּגְרֵי אֲחֵיהֶם, מִדְּמֵיהֶם יַעֲשִׂירוּ,

תַּאֲוָתָם אוֹכַלְתָּם – וְרֶצַח יוֹסִיפוּ עַל רֶצַח.

[טיטוס לוקרציוס קארוס, על טבע היקום, תרגם מרומית והוסיף מבוא, הערות ומילון: שלמה דיקמן, מוסד ביאליק: ירושלים 1962, ספר III שורות 71-55].

*

       השורות, שכמו נכתבו על המצב הפוליטי הנוכחי (אך נכתבו לפני 2,100 שנים בקירוב). דנות בכך שבעת מצוקה ומלחמה האדם כמו מסיר מעליו את קליפותיו ונותר רק הוא-עצמו כגלעין חשוף. יש המגלים תעצומות-נפש ומתוך כך מתגלה גדלותם ויש המתמכרים לתעמולת ההרג והרצח, מתוך אימת המוות האוחזת בהם — אותה הם משתדלים לכסות בדיבורים על כבוד המולדת וצדקת-העם (אחדות). גרועים מכל אלו הם אלו המקווים להתעשר או להרבות נכסים כתוצאה מרצח האדם. חומר למחשבה לאלו המקווים להילחם עד הסוף ולהתנחל בעזה, ואינם מוכנים לדון בגורלם (השבתם ושיקומם) של החטופות/ים והמפונות/ים.

       חשוב להדגיש את המקום המרכזי שהקנה המשורר הרומאי לפחד המוות הגורם להתעוררות נגעים חברתיים, כגון: תאוות ממון ובולמוס הכבוד במולדת (פטריוטיזם), הגורם גם לעידוד פרקטיקות אלימות המתבצעות לכאורה בשירות המדינה והעם, לכאורה  על־מנת להגן על חיי האזרחים וכדי להתרחק מתחושת ההתמעטות שמביא מצב הטלטלה המלחמתי, המערער את הנפש. 

   קארוס הבין דבר עמוק. הרצון להביס את האחר, למוטט אותו, להמיט עליו אסון, להחיש את קיצו – לא נועד כמו שטוענים רבים – כדי להביא להרחקת האיום שנוצר על החיים, אלא  הוא צופן בחובו אספקט נוסף – והוא הרצון לעקור כל דבר שמעורר בעצמי את פחד הכיליון וההרס המוחלט. בשל הרצון הזה לבדו אדם עשוי להתחמש על-מנת להיפרע משונאיו, להתעלם מחיי אחרים על מנת להבטיח את שרידותו ואת התמדתו – ועוד ליחס את כל אלה לנאמנותו לעם ולאהבתו למדינה. כך מושלך פחד המוות של היחיד על פני הקבוצה המדומיינת כולהּ.

*

*

3

    בספרו, האנושות – בול עץ עיקש, דן הפילוסוף והההיסטוריון של הרעיונות, אייזאה ברלין (1997-1909),  באחד הפרקים – בדמותו האלימה והגרוטסקית של ג'וזף דה מייסטרה (1821-1753), בן אצילים מסאבוי שמוצאו מניס הצרפתית, ששירת חבר פרלמנט וכדיפלומט את מלכות סרדיניה, והיה קול עיקש ונמרץ בגנותהּ של הנאורות האירופאית, בעד תשובה דתית נוצרית מקפת, בעד משטר מונארכי בכל אירופה, בעד קולוניאליזם וסחר עבדים,  וכנגד כל אותם הלכי רוח ליברליים וחילוניים שבהם ראה אסון שיש למחות עד-תום.

     וכך כתב  דה מייסטרה בספרו ערבי סנט-פטרבורג :

בכלל מלכותו הענקית של הטבע החי שוררת אלימות גלויה, מעין חמת זעם שכל היצורים מצויים להצטייד בה לקראת גורלם המשותף; ברגע שעוזבים את ממלכת הטבע הדומם מגלים את צו המוות האלים, החקוק בחזיתות החיים. חשים בכך כבר בממלכת הצומח. מעץ הקטאלפה הענקי עד לעשב השפל ביותר, צמחים רבים כל־כך מתים צמחים רבים כל־כך נהרגים; אבל מרגע שנכנסים לממלכת החי  החוק הזה מקבל לפתע נוכחות ודאית איומה ביותר. כמו היו איזה כוח, איזו אלימות, סמויים ומוחשים בעת ובעונה אחת … ממנים מספר חיות בכל מין ומין לטרוף את האחרות; כך ישנם חרקי טרף, זוחלי טרף, ציפורי טרף, דגי טרף, טורפים הולכים־על־ארבע. אין רגע שבו יצורים ממין אחד אינם נטרפים על־ידי יצורים ממין אחר. האדם ניצב מעל כל המון הסוגים והמינים הללו של בעלי־החיים וידו המשחתת אינה חומלת על שום יצור חי. הוא הורג על מנת להשיג מזון והוא הורג על מנת לכסות את עצמו במלבוש; הוא הורג על מנת להתקשט; הוא הורג על מנת להתקיף והוא הורג על מנת להתגונן; הוא הורג על מנת להתחנך והוא הורג על מנת להשתעשע; הוא הורג על מנת להרוג … ומי הוא זה אשר יחסל [בבית המטבחיים הכללי הזה] את מי שמחסל את כל האחרים? אותו מחסל עצמו. בני אדם הם הממונים על טבח בני אדם … וכך מוגשם … החוק המפואר הקובע את חורבנם האלים של היצורים החיים. האדמה נשטפת בדם שוב ושוב, בלא הרף, אינה אלא מזבח ענק שעליו מוכרח כל מי שחי לעלות לקורבן בלא-תכלית, בלא מידה, בלא הפסקה, עד שיתכלו הדברים, עד שימות המות.

[ג'וזף דה מייסטרה, מתוך: ערבי סנט פטרבורג, בתוך: ישעיה ברלין, "ג'וזף דה מייסטרה ומקורות הפאשיזם", האנושות – בול עץ עיקש: פרקים בהיסטוריה של הרעיונות, תרגם מאנגלית: עדי אופיר, הוצאת עם עובד: תל אביב 1994, עמוד 113].

*

    במידה רבה, מטרתו של של דה מייסטרה היא להכחיד את פחד-המוות. הדרך היחידה לשם כך היא ההסכמה כי בני אדם הכורתים יערות, מכחידים בעלי חיים, ומחסלים בני-אדם אחרים – היא חוק-הטבע שאין בלתו. על האדם לפעול כתליין, שעל פי דה מייסטרה הוא שלוחו האמתי של האל, למעלה מכל בישוף או ארכי-הגמון, וזאת על שום שהדרך היחידה שבאמצעותה יכחיד האדם את המוות היא הכחדת הטבע – ומכלול כל היצורים החיים לרבות האדם, "עד שיתכלו הדברים – עד שימות המוות".

      רוצה לומר, לשיטתו של דה מייסטרה: יש להרוג, להכחיד, ולהלך אימים על הזולת. גם לשטוף את האדם בדם שוב ושוב, וזאת על-מנת להביא בסופו של יום להכחדת מר-המוות. אם אצל טיטוס לוקרטיוס קארוס. פחד המוות עלול להביא את האדם להרבות רצח, הרס, ביזה והכחדה, כאשר הכוח הפוליטי המפעיל אותם משתכנע שבדרך זאת הוא בדרכו לא רק להרחיק את המוות מעצמו אלא גם להביא למות-המוות. ההבדל הבולט בין קארוס ובין דה מייסטרה, הוא שקארוס גורס כי על האדם להתרחק עד הקצה האחרון מדרך הרצח, הביזה וההרס – וכי ההתרחקות מהם היא שעושה את האדם – אדם, שעה שהרוצחים, הבוזזים וההורסים בשל המדינה או העם אינם אלא סוכני-הרס ושחיתות המחריבים את חברת-האדם. דה מייסטרה גורס כי גאולת האדם (והוא מתכוון להדברת פחד-המוות) היא גאולת-דם בלתי-פוסקת. על האדם לאמץ את הכוח ואת האלימות ולהמית כל מה שעומד בדרכו, משום שרק בהכחדה הכוללת – יומת גם המוות.

     זאת ועוד, שעה שקארוס טוען כי בשעת מצוקה קיצונית עולה מתוך האדם קול-האמת (הוא לא מדבר כאפלטון על דיימון, על אף שמדובר כאן במשהו שנקל לזהותו כמצפון-מוסרי) – הגורם לו להיות האדם שהוא באמת, לאחר הוא נאלץ להשיל מעצמו את כל הגנותיו ומסכותיו – דה מייסטרה רואה במצפון שותף שקט של המוות. המצפון מעדיף את החיים על פני המוות, את הציוויליזציה על פני ההכחדה, את  היוצר ואת הבנאי על פני הרוצח והתליין, ולפיכך שואף להאריך את חייהם של היצורים ולהיטיב עימם, אף־על-גב, שלשיטתו כך הם נאלצים לחיות יותר, ועל-כן לשאת זמן רב יותר את פחד-המוות המדכא אותם. המדינה האידיאלית של מייסטרה היא מדינה, שבהּ תלייני-המלך והרוצחים מטעמו הם האנשים החשובים ביותר, משום שהם תורמים תרומה מכרעת למחיית- האנושות ולמחיקת פחד-המוות המייסר שלה. במדינת העוועים של מייסטרה – עסקי-הקברנים פורחים ואפשר לראות בפעולתם פרוייקט לאומי ממש, הואיל והם תורמים את חלקם לתהליכי-ההכחדה. את המאבק בטרור שממיט על האדם פחד-המוות, מבקש דה מייסטרה לנצח באמצעות הגברת האלימות והמוות. לי נדמה כי הנהגת החמאס וממשלת ישראל הנוכחית – כולן תלמידותיו.  

     כשאני קורא או שומע אנשים המתבטאים בזכות השמדתה של ישראל ואנשים אחרים המתבטאים בזכות שיטוח עזה, ועוד יותר –    אנשים הטוענים כי מכלול האזרחים הנמצאים בצד השני של המתרס הם אזרחים מעורבים (כלומר לא-חפים-מפשע) רק משום שהם תומכים בממשלה ובארגון צבאי ספציפי המשרת לכאורה מאבק לאומי של עם (וזה יכול להיות החמאס או צה"ל), אני מייד לא מבין כיצד הם אינם מבינים שגם מכלול האזרחים בצד שלהם עונה בדיוק על אותן הנחות-מוצא. כל אלו גורמים לי לחשוב על דברי אפלטון, טיטוס לוקרטיוס קארוס וגם על ג'וזף דה מייסטרה, ועל כך שתודעת המוות באדם – בין אם היא מעוררת בו חרדה ובין אם הגיע לכך שהוא מקבל את עובדת מותו העתידי בהשלמה ובעיניים פקוחות – מעוללת לאדם דברים משונים ואיומים, כגון: לעודד פעולות אלימות המתבצעות, השכם-וערב, בשם העם, הדת והמדינה. כאילו שהאלימות הזאת עתידה לפטור את האדם מהמוות. המוות לא ייעשה נוח יותר בעולם ללא-ישראליים או בעולם נטול פלסטינים. מי שתומך בחיים  – שומא עליו לתמוך ברעיון לפיו מלחמה אינה פותרת בעיות קיומיות. ספק גדול אם היא אפילו הצליחה לפתור מעולם אי-אילו בעיות פוליטיות בינלאומיות. היא רק מבוא לשקיעה ולאבדן.      

*

*

*

4

חַיָּלִים

יוֹשְבִים כְּשֶבֶת

הֶעַלִים

עַל אִילָנוֹת

בַּסְּתָו.

[ג'וזפֶּה אוּנגארֶטִּי, 'חילים', בתוך: פוטוריסטים וחדשנים אחרים 1925-1910, תרגם מאיטלקית: אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל: ירושלים 1991, עמ' 164].

*

גורלם של אזרחים משני עבריה של החומה/ה גדר העזתית גם לא שפר עליהם ביותר. מסתמא, חל טשטוש מוחלט בין חיל, אזרח וחלל. גרוע מכך, כולם יושבים בראשי-האילנות, כעלי-שלכת המחכים לבוא-שעתם, מכוח מוצא פיהם של מנהיגים פוליטיים בלתי כשירים ומאוד לא מוכשרים להוליך את תהליכי הבנייה והאמון שכולנו זקוקים להם עכשיו.

*

*

הקטע הבא הוקלט בינואר 1964, בדיוק לפני 60 שנה

*

בתמונות: The Red Tree, Photographed by Shoey Raz, January 2024

Read Full Post »

הִתְחַוְּרוּת

*

הַמְּצוּקָה שֶׁבָּהּ הַכֹּל הִתְנַהֵל מֵאָז-הָיָה,

וַעֲדַיִן מִתְנַהֵל, מֵאָז הִתְחַוֵּר הָעוֹלָם –

אֵינָהּ מוּבֶנֶת.

*

שֶׁהֲרֵי אָנוּ מְלַמְּדִים אֶת עַצְמֵנוּ, כָּל הֱיוֹתֵנוּ-חַיִּים

וּמְשַׁנְּנִים לְבָנֵינוּ וְלִבְנוֹתֵינוּ, אִם הֵם עֲדַיִן מַקְשִׁיבִים,

שֶׁאֵין כָּל הֶכְרֵחַ לִחְיוֹת בְּדֹחַק,

שֶׁיֵּשׁ דְּרָכִים הַמְּסֻגָּלוֹת לִפְדּוֹת מִכָּל עָקָה,

שֶׁבְּכָל זֹאת, גַּם בָּרְגָעִים הֲכִי קוֹדְרִים,

אֲבוּדִים בַּסֵּדֶר; מִתְבַּשְּׂרִים בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת; גּוֹוְעִים בְּבֶטֶן-לִוְיָתָן,

בְּכָל זֹאת נִתַּן לְלַבּוֹת אֶת הָאֵשׁ, 

לָשֵׂאת עֵינַיִם אֶל הֶהָרִים;

לַעֲמֹד מוּל הָעוֹלָם נְכֹחָה,

לוֹמַר שִׁיר לְעֹצֵם שִׂמְחָה,

וּלְהָטִיחַ בְּדִיחָה

בְּפָנָיו הַחִוְּרוֹת שֶׁל הַכְּאֵב.

*

אָז אֵיךְ זֶה, שֶׁלִּפְעָמִים זֶה מַרְגִּישׁ מְאֻחָר

, מְבֹהָל וּמְסֻחְרָר,

וְלֹא בָּרוּר-יוֹתֵר מוּל מִי אָנוּ עוֹמְדִים

וְלִפְנֵי מִי אָנוּ עֲתִידִים לִתֵּן דִּין,

וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לְלַמֵּד אֶת הַיְלָדִים –

שֶׁאֵין חֶשְׁבּוֹן וְאֵין דִּין,

וְשֶׁבְּסַךְ הַכֹּל מְדֻבָּר בְּדִלּוּג מִצְטַבֵּר מִמְּצוּקָה לִמְצוּקָה,

לְעִתִּים, גַּם בְּאַהֲבָה וּתְשׁוּקָה;

וְשֶׁכָּךְ נוֹסְעוֹת הַפָּנִים מֵאֲרֶשֶׁת לְאֲרֶשֶׁת

עַד תֹּם מַסָּעָן; 

וְאֵין גְּמוּל וְאֵין שָׂכָר לִיגִיעָתָן –

בְּהַגִּיעָן.

*

[שוֹעִי,20-24.4.2023]         

*

*

*

בתמונה: Cecil Collins (1908-1989), The Voice of the Fool, Roneo Print on Paper 1944

Read Full Post »

כולם בנויים מעכשיו שנגמר מתישהו

*

 אני רוצה לייחד דיון קצר בשני קטעים מתוך המחזה עוֹבֵר (עריכה אורית צמח, הוצאת גוונים: תל אביב 2014) מאת הפילוסופית והמחזאית, נינה רמון (2023-1953). נינה הלכה מעם החיים בשבוע שעבר לאחר התמודדות עם מחלה קשה. הכרנו דרך השתתפות הבלוגים שלנו באתר רשימות; היא הייתה מנויה לאתר זה מאז 2015 וחברת פייסבוק שלי. התכתבנו לפעמים, בעיקר בין 2017-2016, בתקופה שבהּ הייתי בכל יום נוסע לעבוד בספריה הלאומית וחוזר קרוב לחצות. כבר כמה שנים שהמחזה המדובר נמצא בארון הספרים שלי ותמיד אירע משהו שדחה את הכתיבה עליו, למשל: אחת משתי הדמויות הראשיות במחזה היא חתול רחוב, ההולך ומאבד את ראייתו. לא פעם בצל מחלת העיניים שלי, ניסיתי להביא את עצמי לכתוב עליו, נתקפתי עצבוּת ועזבתי את זה. מצב הראיה שלי הרבה יותר טוב משהיה לפני שלוש וחצי שנים; בניגוד לתחזית הקודרת אז – העיניים רואות. למרבה הפלא, הנזקים הולכים ומתרפאים.  

    נינה רמון היתה ד"ר לפילוסופיה וכתבה ספרים בעברית בתחום, למשל: מעבר לקשת זה כאן: תודעה, דפוסי חשיבה ותודעה האושר בתרבות המערבית (פרדס: חיפה 2009) על חיות כאלה ואחרות וכדור אחד עגול (פרדס: חיפה 2012) שעסק בסוגיות אקולוגיה, קיימות, ויחסי אדם ובע"ח; היה לה גם בלוג בוורדפרס שנקרא דרך הפילוסופיה. ממש לפני כשבועיים, בשלהי ינואר 2023, וכמה ימים טרם פטירתהּ – ראה אור ספרהּ האחרון: מה זה מוות: כמה מחשבות אופטימיות (הוצאת תשע נשמות: תל אביב 2023). כשנתקלתי במודעה עליו לראשונה בפייסבוק (אצל העורך: גיל עמית) לא ידעתי שהיא נוטה למוּת וגם לא הספקתי לברך אותה על ספרהּ, שכן הייתי שוקד אז על עבודת עריכה גדולה, שארכה מעל שנה, שהתחייבתי למסור את תוצאותיה. מטבע הדברים, עוד לא ראיתי את הספר החדש. ולפיכך ראיתי להיפרד מידידת-עבר, שמעולם לא פגשתי, פנים אל פנים, דרך שני קטעי מחזה שכתבה כנראה בתחילת העשור הקודם, שהנפשות הפועלות בו הם מנקה רחובות, חתול רחוב, עובר אורח ומקהלה, המתעקשת להשמיע פסוקי קהלת, ומבליחה מדי פעם במהלך הדיאלוגים במחזה.

*

מנקה רחובות: (מגחך במרירות) עכשיו … תסתכל עלי. עכשיו אין לי כלום.

חתול: (מתבונן בו) אין כלום?

מנקה רחובות: כלום. כלום. 

חתול: אבל יש לך.

מנקה רחובות: מה יש לי?

חתול: מה שיש לי. 

מנקה רחובות: איך?

חתול: אתה ישנו כמו שאני ישנו.

מנקה רחובות: את זה אני יודע ו… ?

חתול: (בהפתעה)  ו…? צריך עוד?

מנקה רחובות: אתה צוחק עלי.

חתול: לא, אתה בדיוק כמוני. אני יש לי אותי, אתה יש לך אותך. זה לא כלום.

מנקה רחובות: אבל מה זה עוזר לי?! אתה יודע מה היה לי? מה איבדתי???

מקהלה: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה … ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה זה לעומת זה".

 חתול: תודה. אז למה אתה חושב על מה שאין.

מנקה רחובות: (משתהה לרגע, נאנח) זה נקרא זיכרון?

חתול: (לא מבין) זיכרון?

מנקה רחובות: כן, זיכרון. זיכרון זה געגוע.

חתול: געגוע?

מנקה רחובות: כן, לרצות שמה שהיה יחזור. וגעגועים שלא נפתרים זה כואב – נורא.

חתול: אבל אמרו לך. יש יום טוב, ויש יום רע. ככה זה.

מנקה רחובות: אבל ביום רע אתה נזכר בימים אחרים, טובים יותר.

חתול: (חושב רגע) נראה לי, שכמה שזוכרים פחות יותר קל, לא?

מנקה רחובות: כן.

חתול: אז אל תזכור.

מנקה רחובות: קל להגיד.  

[נינה רמון, עוֹבֵר: מחזה בשתי מערכות, תמונת שחר וחתול, עריכה: אורית צמח, גוונים: תל אביב 2014, עמ' 29-28].

*

    למרות שאין דרך לגשר בין תודעת אדם לתודעת חתול, בכל זאת בני משפחת היונקים הם וקירבת המשפחה מאפשרת כביכול איזו קירבה. רמון ביכרה להפוך את הקירבה הנקשרת לעתים בין בני אנוש לחתולים לדיאלוג קיומי מדומיין, המאחד כמה תימות בסיסיות הקושרות בין אדם וחתול: סוֹפִיוּת, אבדן, רפלקציה מסוימת על העצמי ואת האחר. למשל, בימים שעבדתי בגבעת-רם הייתי יוצא להתפלל בגן הקמפוס לבדי אחה"צ (מעט טרם השקיעה או כשהתחיל להחשיך). היה שם חתול שיומיום היה מגיע תוך כדי התפילה ומחכה שאתיישב אחריה על ספסל אבן סמוך. משהייתי מתיישב היה מתיישב על ידי. לפעמים ממש בסמוך ואפילו מאפשר לטיפה. לפעמים בצדו האחר של הספסל במרחק. הדבר המשונה היה שבמשך כשנה, מעולם לא ראיתיו יושב על הספסל הזה בשעה אחרת של היום או נמצא בקרבתו בשעה אחרת. הוא לא היה מחכה שאבוא להאכיל אותו (לא הייתי מאכיל אותו אף פעם). בימים שלא הגעתי לספריה – תהיתי אם הוא חש בזה. בימים שהוא לא הגיע לספסל חששתי לגורלו. מובן, שבשבוע שלפני צאתי את הספריה, התחלתי בתהליך פרידה מידידי זה. ממש אמרתי לו כבן שיח שבקרוב לא אגיע יותר. אני לא יכול להבין איך, אבל אני חושב שהוא הרגיש. ביומי האחרון שם, הוא ממש הרעיף עליי חיבה. זה היה מוזר מאוד – ולכן זכור לי עד היום. 

*

*

     מערכת היחסים בין מנקה הרחובות ובין החתול אצל רמון מציירת את אפשרותהּ של מערכת יחסים כזאת. החתול מייצג תנועה בהווה, בהווה לבדו; קיומו של החתול הוא תנועה בעולם שאין בו עבר ואין בו זיכרון והוא נמשך ככל שמֶשֶׁךְ-החיים מאפשר זאת.  הווייתו של האדם מיוסרת הרבה יותר, בין היתר, מתוך שהוא נושא בתוכו זהויות הקשורות בתרבות, באנשים אחרים ובתפיסות עולם, המהווים חלקים נרחבים במעגל זכרונותיו. יותר מכך, האדם הוא גם יצור מודד ושיפוטי. הוא מתייסר בשל תקופות בהן הוא חווה ירידה. הוא לא רק מעלה לנגד עיניו חוויות עבר, אלא גם יודע להשיטן במחשבתו, באופן שבהם הוא למעשה מכריע מה חשוב יותר ומה חשוב פחות; מה יישאר ומה יחמוק. כל אלו גורמים לאדם לחשוב, כלומר: לנתח, להפריד רשמים אלו מאלו, להעריך אותם, להכריע בהם ולהחליט לגביהם; כמו-גם, למדוד ולשפוט את מצב-עצמו ומצב-זולתו. דווקא הכושר המחשבתי הזה, הוא סיבה גדולה של עיצבון, יסורים ואי-נחת תמידית. כפי שכינה זאת הפילוסוף אברהם בר חיא – הגיון הנפש העצובה; ואילו הביוגרף ארנסט פאוול – סיוט התבונה.

     הואיל ומרק טוויין (סמואל לנגהורן קלמנס, 1910-1835) במסתו הנודעת הפחותה שבחיות (תורגם מאנגלית על-ידי יניב פרקש, בתוך: חקירות ודרישות: מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם, ערך והקדים מבואות: אסף שגיב, הוצאת דביר: אור יהודה 2011, עמ' 120-108) הפך את האדם גרועה שבחיות הרצחניות, הטורפת גם שלא  על מנת לשבוע והמחריבה את סביבתם מחייתם של בני אדם אחרים או בעלי-חיים אחרים מפני תאוות שלטון, בצע ודת. אם נחבר את מסקנתו להצגת הדברים במחזה של נינה רמון, הרי שנוכל להגיע למסקנה לפיה היכולת למדוד ולשפוט אינה רק מייסרת את האדם, אלא היא מהווה עילה רבתי לייסורי בעלי החיים והצמחים על פני כוכב לכת זה. יתירה מזאת, היכולת למדוד – עלולה להביא את מי שעושה בה שימוש מוטעה לידי תאוות בצע וחמדנות; ואילו הכושר השיפוטי –  היכולת של כל אדם לפסוק דין לאחֵר, כפי שניכר מאוד משיח הרשתות החברתיות המתלהם, אולי הוא הסיבה שבעטיה כל-כך לסמן אנשים כאויבים, בוגדים, אלימים ומזיקים – בחברה בהּ אנו חיים, גם כאשר אין במכלול מעשיהם הנודע, משהו המצדיק את ההאשמות הללו. עוד יותר, הידיעה הפשוטה, שאם אפגוש באדם שמאחורי המקלדת – אמצא בדרך כלל אדם חביב הרבה יותר, משחשבתי שהינו, למקרא תגובותיו.  

       כיצד בדיוק היה ניתן לייסד ציביליזציה או תרבות כלשהי, שאינן מיוסדות על זיכרון-דברים או געגוע? הרי האדם מתגעגע ומתוך כך משתוקק שהמארג הקולקטיבי הזה הנקרא תרבות – יהיה איזה עתיד. אנחנו יכולים בקלות רבה לקבל את דבר מותנוּ העתידי. הוא מעלה בנו כל מיני מחשבות ולפעמים גם תקוות ופחדים, אבל אנוּ יודעים שנמוּת יום אחד. לעומת זאת, אנחנו מקווים שהדברים שאהבנו ימשיכו להתקיים אחרינוּ בעולם ויהיו נחלת בני-הדורות הבאים. לפיכך, תחושה של חורבן-ציבילטורי היא בלתי-נתפשת. היא עלולה לדכא עד עפר.     אם החתול, במחזה של רמון, מבקש את רעהו מנקה-הרחובות להשתחרר מן העבר ומן הגעגוע, הוא מבקש אותו באיזה אופן להשתחרר מכל מה שקושר אותו אל סובביו, ולהתנהל כיֵשׁוּת נעה המתקיימת ללא כל מארג הֶקְשֶרִים ובמידה-רבה, בלאו-זהות מובחנת, ב-Present Progressive.  אדם אולי מסוגל לחיות כך, בינו ובין עצמו, אבל בכל מה שקשור לזולת ועוד יותר בחברה (ובסוציאליזציה) – הוא יהיה זקוק עד-מהרה גם לעבר ולעתיד, זאת משום שרוב השפה החברתית ומושגיה, מושתתות עליהם.       

*

מנקה רחובות: (מלטף אותו) אני דואג לך.

חתול: אני בסדר.

מנקה רחובות: העיניים שלך.

חתול: העיניים שלי? אני רואה.

מנקה רחובות: אבל בקושי.

חתול: אבל רואה.

מנקה רחובות: אבל –

חתול: זהו, זה מה שיש. 

מנקה רחובות: פשוט, ככה? אתה לא כועס, מתעצבן, מתישהו …

חתול: (בתימהון) כועס? על מה?

מנקה רחובות: (בייאוש) אלוהים!!! אתה מתעוור!!!

חתול: מתעוור? מה זה?

מנקה רחובות: כשלא רואים יותר.

חתול: (בשקט). כן, כנראה, אז?

מנקה רחובות: (צועק) מה אז!!!

חתול: עכשיו אני רואה קצת.

מנקה רחובות: אבל …

חתול: זה מה שיש. הכל זה ככה.

מנקה רחובות: עד מתי?

חתול: עד שנגמר.

מנקה רחובות: ומתי זה?

חתול: כשזה נגמר.

מנקה רחובות: ואיך יודעים?

חתול: יודעים. כשמגיע הרגע, אז יודעים.

(דממה)

מנקה רחובות: ואין מה לעשות?

חתול: (לא מבין) לעשות?

מנקה רחובות: לשנות משהו …

חתול: ככה זה. מה שיש בנוי ככה.

מנקה רחובות: שייגמר?

חתול: גם.

מנקה רחובות: אני מקנא בך. הלוואי שיכולתי …

חתול: למה אתה לא?

מנקה רחובות: כי אני לא בנוי ככה.

חתול: שטויות, כולם בנויים ככה.

מנקה רחובות: איך?

חתול: ככה. כולם בנויים מעכשיו שנגמר מתישהו.

[שם, שם, עמ' 55-54]

*

    אם  בקטע הראשון – החתול הוא שמגלה לאדם  את מציאות ההווה ואת כוח הקיום מתוך ההווה וההווה בלבד, כאן האדם הוא שמבשר לחתול כי על מציאות הווה המתמשכת שלו נמסך עיוורון. אבל החתול, אינו מתרגש ואינו חושש מכך. הואיל והוא מקבל את עצמו כקיים  – הוא מודע לכך שהוא ימשיך להתקיים גם בלא כושר הראיה שליווה אותו עד עתה, ועד לרגע שבו יחדל מלהתקיים בכלל. ניכר כי דווקא החתול מקבל בשלווה יחסית את העיוורון ואת העובדה שיום אחד קיומו ייגמר לגמרי. הוא רואה בזה נתון. לעומת זאת, מנקה הרחובות, נרעש ונחרד, אולי מבקש לשנות את ההכרח, ומבקש לנחם את עצמו ואת ידידו החתול, שמצידו – מקבל את מחוות הידידוּת, אך לא כל-כך  זקוק לנחמה ולחמלה. אבל האדם חומל.

    מחלת העיניים שלי טופלה אי-אז במחצית הראשונה של 2020 בתרופות בהם מטופלים חולים קשים. בשלב כלשהו כבר לא ידעתי אם העיניים כואבות לי כמו שהן כואבות – מכוח המחלה, מכוח התרופות או מכוח הבדיקות השונות, החוזרות ונשנות, שנקראתי לעשות. בשלב כלשהו כשהתברר שהתרופות – תועלתן שולית לגמרי, ביקשתי להפסיקן. חזו לי שאסבול כאבים איומים (היו גם עד אז) ואתעוור בתוך כחודש לכל היותר. החזקתי שנה ושלושה חודשים ללא התדרדרות. אמרתי לכל סובביי שאני לא הולך להתעוור, אבל לא הייתה לי כל ודאות שכך. ניסיתי בכל יום להביט בכל עיניי, משל הייתי מיכאל סטרוגוף, גם כשהעיניים היו מוצפות שטפי-דם וכאב ממש להחזיקן פקוחות. הרופאה בבית החולים אמרה: "אני לא מבינה מה אתה עושה, אבל תמשיך לעשות את זה". הרעה נוספת – ממנה ניכר שהמחלה הזאת מצאה איבר נוסף להתקיף, כבר הציפה אותי מחשבות על כך שאני אמשיך לראות ולהילחם כל-כמה שאוכל, אבל לגבי היתר – זה נעשה כבר הרבה יותר מדי. זה לא הציף אותי בפחד או ברעש. לפעמים – אפילו חשתי תחושת הקלה, שמחה על שהספקתי בעולם מה שהספקתי, ורק חשתי עצב על מי שייעצבו אל-ליבם על לכתי מהעולם. המשכתי לקרוא על מחלת הבטן שבשלב זה נראה  כאילו לקיתי גם בהּ. איכשהו, מקריאה ארוכה מול האינטרנט, הבחנתי בכך שהתרופה המיועדת להּ – מועילה לפעמים גם למחלות עיניים מהמשפחה הרחבה שאליה שויכתי – ועשיתי את הקשר. כשחזרתי למחלקת עיניים, סיפרתי זאת לרופאה וביקשתי את המלצתה לתרופה למחלת הבטן, דווקא משום שהיא אולי מועילה לעיניים, היא אמרה לי שחשבה על כך עוד לפני-כן – אבל לא יכולה היתה להמליץ על כזה טיפול כל-זמן שלא היו ראיות שלכאורה לקיתי במחלה בטנית. הרגע הזה שימש כרגע מפתח. התרופה החדשה החלה להועיל (אחרי ארבעה חודשים, מהם חודשיים של המתנה לוועדת התרופות בקופת החולים) ומאז הכל הולך ומתרפא, ובעיקר רמת-הכאב ירדה. כשאני מתבונן בדיעבד בצילומי עיניים שלי משנת 2019, אני מבין כבר מדוע חשבו שמצבן עד-כדי-כך גרוע.  

     איני יודע איך נינה רמון הלכה מן העולם. כנראה שאדע יותר לאחר שאקרא את ספרהּ האחרון. בספטמבר 2016 כתבה לי בתגובה לאחת הרשימות: "הבלוג שלך הוא יומן מסע בעיני. כך אני קוראת אותו. ואני נוסעת בו איתך, ורואה דרך/באמצעות עינייך את המראות והנופים והחוויות ש/אתה חווה, ותמיד תמיד לומדת עוד דבר או שניים, או יותר ". גם אני נסעתי מה-שנסעתי בחברתהּ של נינה ולמדתי ממנה איזה דבר או שניים או יותר. אני מניח שלא תמיד ראינו עין בעין פוליטית וחברתית, אבל קשה לי מאוד שלא לחבב מי שאצרה בדעתה: פילוסופיה, הגות קיומית וחיבה גדולה לחתולים. אולי זו גם עצם הבחירה במנקה רחובות, חתול ועובר אורח כגיבורי המחזה  – מה שמסמן את המקום הזה— כחברה של פליטים, מהגרים ומתנודדי-קיּוּם – למעלה מחברה של מנהלים, אנשי צבא והייטקיסטיים, התמוכים על העמוד היציב. זה גרם לי לתחושת חיבה. אני עדיין כאן, נינה כבר לא. אי שם בשלהי 2016 כתבתי לה: "אין ספק שכותר כמו: מחזה בשתי מערכות, תמונת שחר וחתול – הוא דבר שאיטיב להסתדר עימו".  ארך לי למעלה משש שנים – כדי להסתדר.

*

*  

בתמונות: 2 חתולים שצילמתי במקומות שונים ובזמנים שונים; בתמונה התחתונה – הידיד מהספריה הלאומית.  

 

Read Full Post »

בעיית הקהל

*

מיהו הקהל  הנדרש לכותבים, פרשני סוד או אמנים בכדי שייצרוּ – ומה שיעורוֹ?  עיון בכתבים מאת נַצִיר אלדִﱢין טוּסִי, וולטיר וקורט וונגוט. רשימה לזכרו של וונגוט, שבנובמבר זה מלאו 100 שנים להולדתו.

* 

1

    אחד הדברים המפתיעים ביותר באוטוביוגרפיה הרוחנית של הפילוסוף, התיאולוג, המתמטיקאי, האסטרונום והארכיטקט האראני, נַצִיר אלדִﱢין טוּסִי (1274-1204) היא תפיסתו לפיה פרשנות סוד לכתבים רוחניים החלה להיווצר רק כאשר נוצר קהל מסוים של אינטלקטואלים ומבקשים רוחניים נהיה צמא לפרשנוּת, המסכימה לחרוג מהפשט הגלוי של הכתבים, ולהציע פירושים המרכיבים בטקסט רעיונות שעל-פניו, מהווים את יסוד עולמו הרוחני של הפרשן, הטוען מצידו – כי הם היו מצויים כבר בטקסט עצמו, והיו ידועים לעלית אנשי הסוד, הנביאים, או חברי-הנביא מחמד (אַלְאַוּלִיַא) בדורות הקודמים. כמובן, לא רק למציאותם הפיסית של מבקשי-סוד כיוון טוּסי, אלא גם לכך שתהיה בקבוצה הזאת יכולת להבין ולהפנים את הסודות הנמסרים מידיו של הפרשן. אפשר כי מה שהתיר לטוּסי לכתוב את הדברים בביטחון, היא השתייכותו לשיעה האסמאעילית הנִזַארִית, שראתה באמאם העומד בראשהּ, בכל דור-ודור, את תלמידו-ממשיכו של הנביא מחמד, הן מצד יוחסיו, הן מצד מדרגתו הרוחנית, והן מצד שליחותו כמבטא להלכה את רצונו של אללﱠה. חבורות סוד סמכותניות כאלוּ היו אכן חלק מהותי ביצירת הסוד במרחב האסלאמי והיהודי בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת. הן התבססו, בדרך כלל, על התקבצות סביב דמות מורה גדול, שהורה לתלמידיו סודות על אודות האלוהות הפזורים בספרי הקודש או ידע לומר דברים החורגים ממה שנאמר עד אז על הנפש או הנשמה האנושית – מחצבהּ, תהליך השתלמותהּ וייעודיהּ. למשל, התקבצותן של קבוצות ס͞וּפיות  בראשות שֵׁיח'ים, מורי-סוד התבססה בדרך כלל על הדגם הזה; או בתווך היהודי חוג ר' יצחק סגי נהור, חוג ר' יהודה החסיד, חוג הרמב"ן, חוגו המדומיין של הרשב"י בספר הזֹהר – כל אלוּ  היוו תשתית ליצירתן של חבורת התלמידים שהסתופפה אצל האר"י בצפת או לימים – חבורות דומות שנאספו בצילן של דמויות כרמח"ל וכבעש"ט. אם אחזור לטוּסי, מדבריו משתמעת תפיסה מאוד מודרנית של הפצה ושימושיות. כלומר, הוא הרי יכול היה לטעון כי משעה שיופיע מנהיג רוחני בעל-שיעור קומה – חזקה על אללﱠה שיקבץ סביבו אנשים הראויים להנהגתו ולשמיעת דבריו ולהבנתם, ובכל זאת גם לטענתו טוּסי, אם אין סביב איש-הרוח קהל מתאים, הצמא לשמוע את שיעוריו; הוא יישאר לבדו כנושא-סוד-נסתר בתוך קהילה שאינה מבינה, ולא פנויה להבין, ולוּ מעט מתוכיוּת דבריו. אפשר כי לכן חלה בסביבות רוחניות ברבות הימים נטייה ליצור קהילה עם מוסדות והייררכיה מוגדרת, על-מנת שניתן יהיה לשמר את קהילת השיח ולהישמר מהאפשרות שהחברים בה "יתפזרוּ" למקומות אחרים. אפשר לראות את אותן התופעות ממש גם במוקדי יצירה ורוח מערביים חילוניים במאה וחמישים השנים האחרונות: באקדמיה, באמנות, בפסיכולוגיה ובאידיאולוגיה-פוליטית – ליצור קהילות או קבוצות-כוח, המנסות לשמר רעיונות ובעיקר לשמור מכל משמר על המקום החברתי הרם שתפיסות עולם מסוימות תפסו בעבר, וזאת – לא רק בכדי שבני הדורות הבאים יוכלו לעיין בהן ולעסוק בדרכן, אלא גם על מנת שנושאים מסוימים ייוותרוּ חיוניים לתרבות ולחברה, אם לא לכל הקהלים, לפחות לקהלים מוגדרים שימשיכו לשאת אותם. כלומר, רבות הקבוצות והקהילות החברתיות שהעבירו את מושג ה-Conatus Essendi השפינוזי, העומדת על זכותו הראשונית (למעשה, קרוב להכרח) של כל חי לקיים את חייו ולשמרם כל זמן שהוא יכול,  מעולמם של הפרטים –  לעולמן של הקבוצות החברתיוֹת ותודעות הקולקטיביות, עד שלעתים דומה כי היחיד כמו מצֻוֶּה. לוותר על סינגולריוּת, קריאטיביות ואפילו על העדפותיו – בשל התודעה הקולקטיבית של קבוצת-היחס, אשר לכאורה נגזר עליו לעבדהּ ולשומרהּ.

      על התפוצה המוגבלת ממנה יכול להינות איש רוח חדשן וביקורתי הניצב בפני קהילות שיח מוגדרות, הייררכיות, שנתגבשו זה מכבר למוסדות חברתיים, העמיד במאה השמונה עשרה, הפילוסוף והסופר הצרפתי, ז'אן מארי ארואה, המוכר יותר כוולטיר (1778-1694), וכך כתב בחיבור על התיאטרון:

*

אתם יודעים למה אני מתכוון במילה קהל. זה לא "כלל העולם" כפי שנהגנו לעיתים לומר, אנחנו, המקשקשים על דפים. הקהל של הספרים מורכב בעצם מארבעים או חמישים איש אם מדובר בספר רציני; ארבע מאות או חמש מאות איש אם מדובר בספר מהנה; אלף ומאה, אלף ומאתיים אם מדובר בהצגת תיאטרון.

[מתוך: Théâtre de Voltaire ; מצוטט מתרגומה של אירית עקרבי המובא בתוך: ציוני דרך בביקורת ספרות המערב, פרק שמיני: וולטיר – מכתבים אנגליים 22,19-18 מאת איזבל מרטין בשיתוף אילה עמיר, האוניברסיטה הפתוחה: רעננה  2005, עמוד 511].

*

מאז שקראתי לראשונה את הטקסט הקצר הזה בתרגום העברי – מתישהו בעשור הקודם, אני נזכר שפעם מזמן אמרתי לכמה מחבריי שנדמה לי שלכל היותר יימצאו כ-400 קוראות או קוראים קבועים לאתר שלי, משום שלהערכתי (כך חשבתי לפני כארבע עשרה שנים) אין בעברית יותר מ-400 קוראים ששילובים, כמו אלו המוצעים ברשימותיי, מעניינים אותם – לא בשיפוטיות או התנשאוּת חשבתי את שחשבתי, אלא משום שאמנם מאז למדתי כי ככל שהרשימות הינן מורכבות יותר, רב-נושאיות, ארוכות ומלנכּוֹליות, העוסקות בנושאים רחוקים ממה שאקטואלי ומדוּבּר, ובעיקר ככל שהרשימות חורגות מהתרבות הפופולרית – מספר הקוראים בהן קטן יחסית; אבל ברגע שהן מחודדות יותר בנושא אחד, הנידון בקיצור, קל לעקוב אחריו, ויש בהן גם מימד קומי-הומוריסט או כזה המפעיל את רגשותיהם של הקוראים או רשימה הנכתבת בתגובה לאיזה אירוע אקטואלי או על יוצר או יוצרים פופולריים יחסית –  הרשימה תזכה לכמות קוראים רבה יותר. הופתעתי לגלות כי וולטר, שחי כמאתיים וחמישים שנים לפניי בחברה שמנתה כ-90 מיליון צרפתים ועוד אינטלקטואלים אירופאיים רבים לא-צרפתיים קוראי צרפתית – חשב, פחות או יותר, באותו כיוון – הרבה לפניי. ככלל, נדמה לי שמה שמפריד בין הקבוצות השונות אצל וולטיר, יכול להיות מובן בתקופתנו על בסיס החלוקה הרווחת בין [1]. ספרי עיוּן מורכבים ועמוסי הערות שוליים  [2]. ספרי קריאה עלילתיים או ספרי עיון פופולריים שוטפים [3]. הצגות תיאטרוֹן, מופעי סטנדאפּ וספוקן-וורד או אירועי-שירה בעלי גוון חברתי או פרפורמטיבי, שבהם עצם האירוע – אינו מפגש עם טקסט אלא מפגש חווייתי עם כותבים או עם בדרנים או שחקנים, הזוכים למידה רבה של פופולרית, כאשר האדם יוצא אליהם, לא על מנת לעיין בטקסט, אלא יותר על מנת לזכות בחוויה לפגוש את אמן הכתיבה או את אמן המופע.

    אני מניח ששיעור יודעי קרוא וכתוב בחברה הצרפתית של המאה השמונה עשרה היה נמוך לאין שיעור מזה המקובל בישראל בזמננוּ אני מניח שלא יהיה מוגזם להניח ש-9 מיליון צרפתים, עשירית לערך מסך הצרפתים דאז, ידעו לקרוא והיה עוד כמה מיליונים ברחבי העולם דאז שקראו צרפתית; מה שאולי דומה, לפחות בקירוב, לפוטנציאל קוראי העברית כיום. אולי זה הגורם הגדול לכך שעל-אף שינויי המאות, האוכלוסיות, התרבויות – נדמה כי ניתן לדבר פחות או יותר אותן כמויות קוראים, העשויים לקרוא סוגים שונים של טקסטים. כמובן, אין ספק כי הנגישות לטקסטים הפכה הרבה יותר קלה בתקופתנוּ דווקא, שבהּ אנו יושבים מול האינטרנט ומנועי חיפוש עשויים לסייע לנו בהקשת מילים בודדות, כדי למצוא אינפורמציה כמעט על כל מה שנרצה לברר. עם זאת, עולה השאלה עד כמה מנועי החיפוש עשויים לסייע ליחיד לשמור על יחידותו ולפתח את עולמו הפנימי הסינגולרי, ועד כמה כל ההנגשה הזאת של טקסטים, משמשת, בסופו של דבר, לשמר תודעות קולקטיביות של קבוצות.

  וולטיר התייחס גם לזה – בדבריו על חריגותו של גאון מהלכי הרוח המקובלים בתקופתו:

כזאת היא זכות היתר של הגאון הממציא; הוא סולל לעצמו דרך שאיש לא צעד בה לפניו; הוא רץ קדימה בלי מדריך, בלי שיטה אמנותית; בלי כללים; הוא תועה בדרכו, אך משאיר הרחק מאחוריו את ההיגיון והדיוק הנוקשים.

[מתוך: Pierre Brassard , Inventaire Voltaire, Paris  1995 ; מצוטט מתרגומה  של אירית  עקרבי המובא בתוך: ציוני דרך בביקורת ספרות המערב, פרק שמיני: וולטיר – מכתבים אנגליים 22,19-18 מאת איזבל מרטין בשיתוף אילה עמיר, האוניברסיטה הפתוחה: רעננה  2005, עמוד 472].

*

      דבריו של וולטיר כאן מקבילים במידה רבה לדברי עמנואל קאנט (1804-1724) בביקורת כוח השיפוט אודות הגאון. גם אצל קאנט – יכולתו החריגה של הגאון למצוא דרכי מבע חדשות שייצרו מושגים חדשים את יופי אמנותי היא דבר יוצא מן הכלל, משום שהגאון אינו עוסק בחיקוי אחֵרים אלא מנסה לפתח דרכים חדשות של מחשבה ומבע. עם זאת, ניכר כי אצל קאנט – הגאון קשור הרבה יותר להלכי הרוח של החברה (הקבוצה, העם) שבתוכם הוא מתהלך ואינו אלא בבחינת קטר של רכבת, המבקש למשוך אחריו את הקרונות על פני מסילה (שהוא סולל) אל יעד חדש; אצל וולטיר, לעומת זאת, ניכר כי הגאון תלוי פחות בחברה ואפילו ברצון שהחברה תכיר בו כגאון, אלא הוא מסתפק לגמרי בקהל אוהדים קטן, המכירים בסגולותיו,  שגודלו תלוי בז'אנר שבו הוא בוחר לפרסם את יצירותיו – עשרות בעיוּן, מאות בפרוזה, או אלף ויותר – בתיאטרון.

*

2

    דבריו של וולטיר מזכירים לי במידה רבה את דברי הסופר האמריקני, קורט וונגוט (2007-1922), המוכר בעיקר בשל בית מטבחיים 5  (1969), שתיאר בסרקזם  את זוועות הפצצת דרזדן שבגרמניה על ידי בעלות הברית בשלהי מלחמת העולם השניה (וונגוט אכן שהה בעיר באותה עת כשבוי מלחמה שניצל רק הודות לכך שהועסק בעבודות שבי מתחת לפני הקרקע) ואת קץ האנושות בשל האצת מירוץ החימוש ושימוש בטכנולוגיות הרסניות ; וכן בשל עריסת חתול (1963), ספר שהשפיע הרבה על ההיפים בסיקסטיז, שכולו התרסה כנגד הדתות והממסדים הפוליטיים והצבאיים, המנבא כי הנורמליזציה של החזקת נשק אטומי ופיתוחו, מבשרת את קץ האנושות.  

    בכל יצירתו וונגוט מערער את היסודות הבטוחים של הציביליזציה, החברה, הדת, וכל מסגרת מחשבתית של טלאולוגיה היסטורית, היודעת לבשר כי האנושות בדרכהּ לגאולה, הארה, עידן חדש, או הקמת קולוניות על הכוכבים.   אדרבה, נדמה כי וונגוט הוא כעין בא-קול ממשיך של וולטר, שבספרו מיקרוֹמַגֶס, טען כי מבקר חיצון שיגיע לבקר בכדור הארץ (בסיפור מֶמְנוֹן) לא יוכל לראות בו אלא בית משוגעים ארוך ולא את "הטוב שבעולמות האפשריים". כמי שידע את זוועות מלחמת העולם השנייה ועקב אחרי מעללי האמריקנים ביפן, קוריאה ובווייטנאם, קשה לומר כי לוונגוט היו אשליות כלשהן ביחס לצדקת הדרך האמריקנית או בהיותם של האמריקנים מוסריים יותר או מוכשרים יותר מבני אומות אחרות, שהפכו את המאה העשרים לבית מטבחיים. יש גם הרבה אמת בסרקזם שבאמצעותו מתבונן וונגוט על כל אושיותיה ומוסדותיה של הציביליזציה המערבית, כבן המערב, כאילו דעתנו לעולם טובה הרבה-יותר-מדי-על-עצמנו מכפי שאנו באמת. למשל, וונגוט מסיים את ספרו הוקוס פוקוס (הוזכר בתחילת הרשימה), במלים: "העובדה שאחדים מביננו יודעים קרוא וכתוב וקצת חשבון אין משמעה שראויים אנו לכבוש את היקום" [וונגוט, הוקוס פוקוס, עמוד 240].  כמה חשוב להעמיד את הדברים הללו מול מגמות נפוצות ופופולריות בהרבה של לאומנים, מיליטריסטים ואילי-הון וטכנולוגיה.

    בכל אופן, קרוב למותו (2006), התייחס וונגוט במכתב שנשלח לתלמידי בית ספר שביקשו ממנו לבוא ולבקר בבית ספרם, למה שתואר פה כבעיית הקהל, כלומר: לכמה קהל זקוק יוצר בכדי ליצור ומה עליהם לעשות על מנת להיעשות יוצרים. את המכתב שנשלח בתאריך 5 בנובמבר 2006 ראוי להביא כאן:

  

*

אני מודה לכם על מכתביכם הידידותיים. אתם היטב יודעים כיצד לשמח את ליבו של טרחן-זקן (84) בשנות שקיעתו. אני איני יוצא להופעות פומביות יותר, משום שבימים אלו, איני מזכיר שום-דבר, מלבד איגואנה, אולי.  

מה שיש לי לומר לכם, עם זאת, לא יארך זמן רב. בכדי להחכים – התעסקוּ בכל אמנוּת: מוסיקה, זימרה, מחול, משחק, רישום, ציור, פיסול, שירה, פרוזה, מסאוּת, כתיבת כתבוֹת, לא משנה כמה טוב או רע, שלא על מנת להרוויח כסף ולזכות בתהילה, אלא על מנת לחוות את היעשׂוּתכם קיימים (becoming), לחקור מה נמצא בפנימיותיכם; לגרום לנשמותיכם לגדול.

ברצינות, התחילו בזה ממש עכשיו.  עשו אמנות ועשו אותה בכל שארית חייכם. רִשמוּ  איור מצחיק ונחמד של מיס לוקווד (=המחנכת, ש.ר) ותנו לה אותה; ריקדו בבית אחרי הלימודים, שירו במקלחת, ציירוּ פָּנים בתוך מחית תפוחי האדמה שלכם, העמידו פנים שאתם הרוזן דרקולה.  

הנה משימה להיום בלילה, ואני מקווה שמיס לוקווד "תחטיף" לכם אם לא תבצעו אותה. כִּתבו שיר בן שש שורות על כל דבר, אבל שיהיה חרוּז, וזאת משום שאין משחק טניס הגון בלי רשת (=כלומר, צריך איזה גדר כדי להתעלות מעליה, ש.ר). עשו אותו – הטוב ביותר, שיש ביכולתכם. אולם, אל תאמרו לאיש מה אתם עושים. אל תראו אותו לאיש ואל תקראו אותו באזני אף-אחד. אפילו לא לחברה שלכם או להורים, או לכל אחד אחר, אפילו לא למיס לוקווד, בסדר?   

  כעת, קִרעוּ אותו לחתיכות קטנטנות.  השליכו אותם בתפזורת למגוון מתקני איסוף אשפה.  אתם תמצאו שכבר זכיתם לכל הגמול והתהילה עבור השיר שלכם.  אתם התנסיתם בהיעשׂוּתכם-קיימים.  למדתם הרבה יותר מהרגיל על מה שטמוּן בפנימיותכם, וגרמתם לנשמתכם לגדול.

                                                                                          אלוהים יברך אתכם,

                                                                                                             קורט וונגוט

[תרגום: שוֹעִי רז, 27.11.2022]

*

      עבור וונגוט, כל אחת ואחד הוא גאון פוטנציאלי (על דרך וולטיר) או ראש קהילת סוד (על דרך טוּסִי), אבל אין זה משנה כלל כמה קהל יש לו  בפועל, ואם יתר האנושות יודעת על זה או לא. זה לחלוטין דבר חסר ערך. הדבר היחיד שיש בו ערך הם ההתנסוּת והאימון ב-Becoming – דרך היצירה, ההתנסוּת בפנימיוּת והחוויה הקיומית שההתנסות הזאת אוצרת בחובהּ.

     אם הפילוסוף הפרגמטי, הפסיכולוג והסוציולוג האמריקני, ג'ורג' הרברט מִיד (1931-1863) , ציין (1934) הבחנה מהותית בין I (אני) ובין Me (עצמי). כך שהאני הוא יש שהוא-לעצמו ואילו העצמי הוא האני בייצוגו החברתי (נראוּת, מעמד, קשרים, חברוּת ופוליטיקה), נדמה כאילו וונגוט מורה לילדים, כי הדרך האמנותית עוברת לכתחילה (ואולי גם לבסוף), בעיקר דרך ביסוס האני באמצעות ההתנסות בקיוּם ובנטיה להתחדש שוב ושוב (להיעשות קיים) באמצעות המעשה היצירתי; העצמי. איך שנציג את עצמנוּ ב-CV – משמעותי הרבה פחות.    

*

*

*

בתמונה:   Marc Dion (b. 1961), Theatrum Mundi, Armarium (Show/Exhibition) 2001

Read Full Post »

כָּאן חֲיִּים בְּאֶנְדוֹסִימְבִּיוֹזָה (צַוְתָּאוּת תּוֹכִית)

*

על אֵנְדוֹסִימְבְּיוֹזַה, מושג שטבעה הביולוגית וחוקרת מדעי כדור הארץ לין מרגוּליס (2021-1938), המייצג את סיפור המוצא הבלתי-תחרותי והבלתי-אלים של יצירת מיקרואורגניזם חד-תאי בעל-גרעין ראשון, לפני 600 מיליון שנה, שהוא בעצם האם הקדומה או האב הקדמון של כל החיים המורכבים עלי-אדמות (צמחים, בעלי חיים, המין האנושי).

*

המגמה הנאו-ליברלית שמרנית בכלכלה, זאת הגורסת על-דרך עיוות דבריהם של אדם סמית' (בכלכלה) וצ'רלס דרווין (בביולוגיה), כי מלחמת כל בכל היא מצב טבעי, זכות טבעית היא לדגים הגדולים (אילי ההון) לזלול את הדגים הקטנים (עסקים קטנים או פועלים) וכי העניים הם פשוט חסרי-יוזמה או עצלים ומהווים מכשול בדרכהּ של הקִּדמה –  זכתה מדי פעם לביקורת (למשל, אצל אשלי מונטגיוּ), שגרסה שהמין האנושי הוא מקרה מיוחד בין בעלי-החיים, וכי הישרדותו (ברירה טבעית) התבססה דווקא על שיתוף פעולה והתארגנות משותפת בין יחידים וקבוצות; יותר מאשר על מלחמה נצחית, אלימות מיתית או מאגית (אכילת האויבים על-מנת לקבל את כוחם) – שהיו כנראה מכלים את מין האדם, הרבה טרם זמננוּ.  עם זאת, ולעניין זה תוקדש הרשימה הזאת,  היו מי שהציעו כי המגמה של שיתוף פעולה בין פרטים שונים, שרירה ככל-הנראה בעולם, כל שכן על פני כדור הארץ כבר כמה מיליארדי שנים, עוד הרבה קודם להופעת האב הקדמון של האדם, עדיין רחוק מאוד מהאדם המוכר לנו (קופי-אדם), לפני כ-8 מיליון שנים.

    וכך כתב ההיסטוריון האמריקני-בריטי, פרופ' דיוויד כריסטיאן (נולד 1946) בספרו היסטוריה גדולה על עבודתה המדעית של הביולוגית וחוקרת מדעי כדור הארץ, פרופ' לין מרגוּליס (2021- 1938), שנפטרה ב-22 בנובמבר לפני שנה:

*

כיצד החלה האבולוציה של בעלי הגרעין? הביולוגית לין מרגוּליס הראתה שהם התפתחו לא מכוח התחרות, אלא במין מיזוג של שני מיני חסרי-גרעין קיימים. שיתוף פעולה בין מינים שונים, הקרוי סימביוזה, הוא תופעה נפוצה בטבע. כיום מקיים האדם יחסי סימביוזה עם חיטה, אורז, צאן ובקר ומינים רבים אחרים. אבל מרגוליס דיברה על סימביוזה מסוג הרבה יותר קיצוני, שבו מה שהיו לפנים חידקים יחידים, וביניהם האבות הקדומים של המיטוכונדריה של זמננו, הגיעו לכך שהם חיו בתוך אחד התאים של הארכאונים. מרגוליס קראה למנגנון הזה אנדוסימביוזה, הרעיון נראה מטורף על פניו, משום שהיה מנוגד לאחדים מהמושגים הבסיסיים ביותר של אבולוציה מכוחה של ברירה טבעית. אבל כיום מקובלות טענותיה על דעתם של רוב הביולוגים.  

[דיוויד כריסטיאן, היסטוריה גדולה, מאנגלית: עמנואל לוטם, משכל – הוצאה לאור, ראשון לציון 2021, עמוד 132]

*

    כדי להעניק לדברים המובאים פה מובן נהיר, אייחד תחילה כמה שורות לאבולוציה של בעלי הגרעין כפרי תהליך. על פי מדידות כרונומטריות-רדיומטריות (קרינה), היקום נוצר לפני 13.8 מיליארד שנה במפץ גדול. כבר דקות אחריו ניתן היה לדבר על חומרים ואנרגיות שפעלו אלו על אלו בעוצמות אדירות. לפני כ-13.2 מיליארד שנה החלו להיווצר כוכבים וגלקסיות. בנקוף מילארדי שנים, כתוצאה ממות כוכבים והתנגשות כוכבים בגרמי-שמים אחרים, החלו להתרכב יסודות כימיים חדשים. מערכת השמש שלנו נוצרה לפני 4.5 מיליארד שנה והחיים על פני כדור הארץ – לפני 3.8 מיליארד שנים. תחילה נכחו בו מיקרואורגניזמים מחוסרי-גרעין, ואפשרותם של אלו להיווצר ולהיוותר בחיים, התאפשרה, אך ורק, מפני שכדור הארץ התייצב, פחות או יותר, ונוצרו בו תנאים שאיפשרוּ התפתחות חיים. בערך בשלב הזה ניתן היה לדבר על בּיוֹסְפֵירַה, כלומר: על כדור הארץ + חיים המתנהלים עליו. ההנחה היא כי הבּיוֹסְפֵירה היא מערכת בעלי מנגנוני פעולה ומשוב מרובים, המאפשרים לה לייצב את עצמה, כל זמן שהיא מסוגלת להתמודד עם מה שמבקש להרוס אותה (ממש כמו גוף המתמודד עם מחלות ובהן מחלות קשות). חוקר הסביבה והאקלים, ג'יימס אפריים לאבלוק (2022-1919), הציג כבר בחציין השני של שנות השבעים את מה שמכונה עד ימינו, השערת גאיה, לפיה הביוספירה היא מערכת אדירה ומתואמת היטב המווסתת את עצמה [הדבר נותר כהיפותזה, כי קשה מאוד להוכיח כיצד מתנהג כדור הארץ]. מה שמבסס את ההשערה הזאת, בין היתר, מעבר לתקוות-אנוש, היא הידיעה המדעית לפיה תהליכי פוטוסינתזה, שהחלו על פני כדור הארץ לפני 3.5 מיליארד שנה, היו קרובים להביא את כדור הארץ לקיפאון, הדומה לזה השורר על פני כוכב הלכת מאדים, במשך תקופת קרח ששררה כאן לפני 2.2 עד 2.35 מיליארד שנים, עם עלייה של כמות החמצן וירידת כמות גזי החממה באטמוספֵירה, כתוצאה מכך נסוגו רוב המיקרו-אורגניזמים חסרי-הגרעין אל מתחת לקרח או אל המעמקים תחת הרי געש תת-ימיים (סביבות דלות חמצן). בכל זאת, למרות שהמשך חייהם היה נתון על בלימה, המשיכו להתקיים, עד אשר בהתאם להשערת גאיה  – הבּיוֹסְפֵירה פעלה באמצעות טקטוניקת הלוחות (לוחות טקטוניים הן תופעה ייחודית על פני כדור הארץ שאינה מופיעה ככל הידוע אצל כוכבי הלכת האחרים)  לויסות האקלים, הגם שהקיפאון הוריד מחדש את כמות החמצן שבאוויר, והצטברות גזי חממה תחת מעטה הקרח פרצו בסופו של דבר, והביאו אף הם לתהליך של התחממות.  ההתחממות הזאת הייתה קריטית משום שצורות החיים המורכבות על פני כדור הארץ עשויות היו להתפתח בטווח טמפרטורות שבין 100-0 מעלות צלסיוס.    

    המיקרואורגניזמים החד תאיים חסרי-הגרעין (פרוקריוטים; קודם-גרעיניים) גודשים את כדור הארץ. הם נמצאים על פני הגוף ובתוכו בשיעורים גדולים הרבה יותר ממספר תאי הגוף בעלי-הגרעין בגופנוּ. הם מסוגלים לעבד מידע וללמוד באמצעות חיישנים עשויי-חלבון, באמצעותם הם מזהים אור וחומציות, מבדילים בין מזון ובין רעל, ואפילו חשים את החומרים בהם הם פוגשים (הם מעוררים בהם תגובה). הם נחלקים מבחינת מיון: לחידקים (Bacteria) ו-ארכיאונים (Archaea חיידקים קדמונים) . רק כ-1% מתוכם עלול לגרום למחלות, ומבלעדיהם לא היו חיים על פני כדור הארץ. כמו שהגדיר זאת, סופר המדע הפופולרי הבריטי, ביל ברייסון: "אל תטעו: כדור הארץ הוא כוכב לכת של מיקרואורגניזמים. אנחנו נמצאים כאן בהסכמתם. הם אינם זקוקים לנו. אנחנו היינו מתים בתוך יום בלעדיהם" [ביל ברייסון, הגוף: מדריך למשתמשים, מאנגלית: יכין אונא, הוצאת דביר: חבל מודיעין 2021, עמוד 38].  

       אחזור ללין מרגוליס, לתפיסתהּ בערך לפני כ-600 מיליון שנה חל שלב אבולוציוני יוצא דופן, כאשר קיום של מיקרואורגניזמים חד תאיים חסרי-גרעין, שכללו את האם הקדומה של המיטוכונדריון ואשר חיו בתוך ארכיאון חד-תאי,  יצרו את המיקרואורגניזם החד-תאי בעל הגרעין הראשון (אֵיקַרְיוֹטִים, בעלי גרעין). ייחודם של המיקרואורגניזמים איקריוטיים הוא בהיותם בעלי גרעין ואברונים, ובעלי מבנה אופייני המבדיל אותם לחלוטין מחסרי-הגרעין. אחד ההבדלים המהותיים הם בנושאם אברון הנקרא מיטוכנדריון (ברבים: Mitochondria), המשמש כעין תחנת כוח עצמונית של התא, ומעבר לכך נושא ומעביר את החומר התורשתי שבתא (DNA).  ההתפתחות הזאת, היתה אולי משמשת רק ליצירת תת מין נוסף של מיקרואורגניזמים, לולא הוברר בנקוף כמה מאות מיליוני שנים, כי כל היצורים הרב תאיים: צמחים, בעלי חיים והמין האנושי הם תולדה של אֵיקַרְיוֹטִים, ואף אחד מהיצורים המורכבים יותר לא היה נוצר, לולא אותו ארכיאון שבתוכו חיו באנדוסימביוזה (צַוְתָּאוּת תּוֹכִית)  כמה בקטריות, ומשהו בחיים המשותפים וההדדיים של חיידקים אלו יצר את המיקרואורגניזם החד-תאי בעל הגרעין הראשון, שכנראה גילה עד מהירה את יכולתו להתרכב ליצור רב-תאי.

    כריסטיאן מדגיש כי לא היה כאן שום תהליך שהוא פרי תחרות או ברירה טבעית אכזרית בין מסתגלים ובין לא-מסתגלים; לכאורה מתואר פה רגע, שאיפשר כמעט את כל מה שאנו מסוגלים לראות במו-עינינוּ, כפרי של התהוות משותפת. יתירה מזאת, אם מתבוננים יותר לעומק, עולה מכך, שהחיידק שהתיר לחידקים אחרים, ממשפחה אחרת, לחיות בתוכו, לא רק שזכה לפרות ולרבות ולמלא את הארץ, באופן מובחן הרבה יותר מפרוקריוטים אנונימיים אחרים, אלא שניתן לומר שאם כך – קיום השונה והחריג בתוך חברה הומוגנית, אולי כלל אינו כדאי שיקומו עליו קולות המעוניינים בהומוגניות נטולת הטרוגניות, אולי דווקא העובדה שישנן תרבויות אחרות, שפות אחרות, דתות אחרות, תפיסות עולם אחרות, בקרב חברה (גם אם היא לאומית) – כלל לא מסכנים אותה אלא מוליכים את החברה לשלב חדש, בריא ומתוקן יותר. כמובן, אולי אני מגזים פה לגמרי במחשבותיי. עם זאת, כפי שישנם הוגים ובהם ביולוגים (קונרד לורנץ, למשל), שדיברו על על האבולוציה כמצדיקה את עושרם של העשירים את חכמתם של החכמים ואת שמירת טוהר הגזע אצל לאומים, אולי באה השעה לדבר על  אנדוסימביוזה חברתית.  כלומר, אם המדע מקבל את העובדה לפיה ראשיתם המוקדמת של היצורים הרב-תאיים עלי-אדמות היא באנדוסימביוזה ואינה פרי תחרוּת אלימה או ברירה טבעית (שבה נצחו הטובים יותר והמסוגלים יותר);  יש אפוא טעם להציג להבא את הרעיון המיקרוביולוגי היפה של לין מרגוליס, שהפך להסבר המקובל על התהוות האיקריוטים (בעלי-הגרעין), כמבוא לקבלת האחֵרים, החריגים והמיעוטים בחברה, כגורם רצוי, שייתכן שממנו יבשילוּ רעיונות חדשים וחיים חדשים. ממבט היסטורי חטוף במין האנושי –  תרבויות, דתות ועמים שידעו לקיים תרבויות, דתות ועמים אחרים בקרבם – אמנם יצאו נשכרים מהמוביליות הזאת. יותר מכך, אפשר כי גם היסודות החברתיים הבלתי-אלימים, המשתפים והסקרנים שבּנוּ, נובעים מכך שמי שמעוניין לחיות מעוניין גם להשתנות ולפיכך מעוניין להכיל בעולמו תכנים ורעיונות חדשים וגם אחֵרים ממשיים (בני אדם ובעלי חיים) שהנם שוֹנים ואחֵרים ממנוּ.  

    כמובן, מצד הספק, אין כל הכרח כי למושג האנדוסימביוזה, ולמקומו בסיפור המוצא של החיים עלי-אדמות, נודעות  שלוחות פּוריות בתוכנוּ שניתן לתרגמן למגמות אתיות, פוליטיות, כלכליות, אי-אלימוֹת ואחרות בהווה; אבל הִתָּכְנוּתוֹ לחיי החברה, חיוניותהּ והתקדמותהּ, בוודאי שאינו נופל מסיפור המוצא שמוצע על ידי אותם נאו-ליברליים שמרניים ודרוויניסטים חברתיים, לפיהם: הכשירים שורדים, החזקים מתחזקים, העשירים מתעשרים  וכי ישנן קבוצות אנושיות או אליטות הראויות לרמת חיים טובה יותר מאשר קבוצות אחרות, משום שבהן תלוי (לכאורה) גורלו של המין האנושי. אם תרצוּ ניתן להציב (ואולי במידה רבה של צדק) את מושג האנדוסימביוזה שטבעה לין מרגוּליס מול תוצאות הבחירות בישראל ובין האידיאולוגיה הלאומנית והתיאולוגיה-הפוליטית של גוש הימין, ואולי גם כנגד פחדם הגועש של רבים מהישראלים ממדינה שבהּ היהודים לא יישלטוּ לחלוטין בלא-יהודים ויעניקו לדברים שמשתנים הזדמנות להשתנות כדרכם, כלומר לזנוח את ההִתחרוּת האלימה על הארץ הזאת ולהתחיל לחיות בה יחדיו.     

*

"באותו אופן אי אפשר להגן על האישיות מפני הקולקטיב ולהבטיח את הדמוקרטיה אלא  באמצעות התגבשות הטוב העליון  בחיים הציבוריים, טוב בלתי אישי וחסר זיקה אל כל צורה פוליטית שהיא". 

[סימון וייל, "האישי והאנושי", האם אנו נאבקים למען הצדק? מבחר כתבים חברתיים ופוליטיים, תרגום מצרפתית: שירן בק, עריכה, אחרית דבר והקדמות: אביעד חפץ ודניס שרביט, הוצאת אוניברסיטת בר אילן והוצאת כרמל: רמת גן וירושלים 2019, עמוד 42]. 

*

*

בתמונה: Alexander Klink, The Eye of an Asian Elephant, Nature Park Thailand, November  2008.  

Read Full Post »

הצל המשותף

*

על יהודי חַבַּאן, מחוז חצ͘רמות, ומנהגיהם; על ריטואלים רב-דוריים; על הבחנה בין הבנה לידיעה; על שפה חיצונית ועל שפה פנימית; על הצל המשותף ועל זיכרון גדול מאיתנו —  קריאה בשיר מאת המשורר, יהונתן נחשוני, לאורם של טקסטים נוספים מאת אדמון ז'אבס, יוליוס לסטר ור' שמואל בן יוסף ישועה העדני.   

*

בתמונה: סדר פסח שנערך בתל אביב בשנת 1946 בביתם של עולים חדשים מֵחַבַּאן (בדרום מזרח תימן) ככל הנראה: בשכונת ידידיה (שכונת החבאנים), שאכלסה באותם ימים (פלסטינה המנדטורית; הבריטים שלטו גם בחצ͘רמות באותה תקופה) כ-250 משפחות עולים, שמשום-מה בתיהם לא חוברו לרשת המים העירונית. אני כבר שנים אחדות קורא וחוקר, בין היתר, הגות יהודית מתימן. די הציק לי שאני מכיר כתבים שנכתבו בצנעא, צעדה̈, ג'בלה̈, דמﱠאר, עדן ותעז, אבל למרות ששמעתי על יהודי חבאן, מעולם לא קראתי חיבור הגותי-רבני משם או מסביבתם של יהודי חצ͘רמות. הסיבה התגלתה לי  רק מאוחר יותר. העיר חבאן מצויה היתה כ-300 ק"מ צפונית-מזרחית לעיר הנמל עדן וכ-100 ק"מ מצפון לחוף האוקיאנוס ההודי. מצבם המבודד של היהודים שם בנאות-מדבר הביא לידי כך שהיהודים החבאניים נחשבו כשונים במסורותיהם ובחזותם מבני תימן האחרים (מלבושים אחרים, הגברים בעלי שיער ארוך וזקן נטול שפם).  על-פי החבאנים, מייסדי הקהילה הגיעו לדרום-מזרח תימן  לאחר חורבן הבית הראשון (שנת 586 לפנה"ס). המסורת הקדומה הזאת, והשפה המדוברת והנכתבת הייחודית לאיזור, הביאו לידי כך שכתבי היסוד של היהדות הרבנית: המשנה, התלמודים, ואולי גם תשובות ההלכה של גאוני בבל, מעולם לא הגיעו לחבאן או כן הגיעו ולא התקבלו על ידי ההנהגה היהודית שם. דפוסים שבאו מתורכיה לתימן משלהי המאה השש עשרה והביאו לתימן שפע רב של ספרות הלכה, תפילה וקבלה  גרמו לכך שעוד במאות התשע עשרה והעשרים למדו בחבאן קיצורים שונים של חיבורי הלכה ואגדה רבניים, אבל לא הוקמו שם ישיבות, שבהן הפך התלמוד או חיבורי-הלכה קאנוניים, כגון: הלכות רב אלפס (הרי"ף, ר' יצחק אלפאסי), משנה תורה (לרמב"ם), ארבעה טורים (לר' יעקב בן אשר) או שולחן ערוך (לר' יוסף קארו), לטקסטים הנלמדים על הסדר . אגב, מהתמונה לעיל ניתן להבין כי בכל זאת, היהודים המסבים לשולחן הסדר, מכירים ללא-ספק את מנהג החזקת הכוס בחמש אצבעות העוטפות את הכוס; מנהג המובא למשל בראש הקדמת ספר הזֹהר; הם מכירים את מנהגי סדר-הפסח, שכנראה הוצעו לראשונה כריטואל מחייב בימי גאוני בבל (מאה שמינית עד עשירית) – שלוש מצות, ביצים (זכר לקורבן חגיגה כהִלֵל הזקן), ירק (ככל הנראה לשם מצוות אכילת מרור) ועוד [למשל, בקהילת ביתא ישראל האתיופית לא נהגו לקרוא בהגדה או להסב לליל הסדר, מה שמראה כי המנהג הזה לא הגיע לאתיופיה אך כן הגיע לחבאן]. קשה לידע מתי בדיוק מסורות אלוּ הגיעו לחבאן, האם לפני מאה שנים עד שלש מאות שנה, או אם הרבה קודם לכן? אבל האם מסורות משפחתיות שיהודים לא-חבאניים מקיימים שונות במהותן? האם מישהו מאיתנו יודע בדיוק מתי ובאילו נסיבות אחד מאבות המשפחה או אמהותיה החלו לקיים ריטואלים מסוימים? אנחנו יודעים לקיים ריטואליים; לשיר את השירים הריטואליים, לנקוט במנהגים העוברים מדור לדור (למרות, שלא פעם, דומה שאין זאת העברה רציפה אלא כעין טלפון-שבור), אבל אנחנו כבר לא יכולים להעלות בדעתנוּ, פעמים הרבה, מה בני הדורות הקודמים חשבו בליבם כשקיימו את אותם הריטואלים או ריטואליים דומים לאילו שלנו, ואף על פי כן, דרך הביצוע (הפרפורמנס) – אנחנו חשים כי קולנוּ קשור בקולם, חבורים באיזה זיכרון רב-דורי.    

    התמונה הזאת וכל הדיון בהּ,  באו אל דעתי, בעקבות קריאה בספר שיריו של ידידי, המשורר, המוסיקאי והחוקר, יהונתן נחשוני, מִדְבַּר  לב , בו מובא השיר "סבי יודע":

*

סָבִי

קוֹרֵא מִלִּים

כּתוֹבוֹת כְּתוּבוֹת  נִקְרָאוֹת

סָבִי לֹא מֵבִין

*

סָבִי

הוֹפֵךְ בַּמִּלִּים

 שָׂפָה בְּרוּרָה

*

אֵינְנוּ מֵבִין

יוֹדֵעַ

*

אֲנִי

יוֹדֵעַ

לָשִׁיר

אֶת מָה

שֶׁסָּבִי יוֹדֵעַ 

[יהונתן נחשוני, "סבי יודע", מִדְבַּר לֵב: ל"ב שירים, שיירה: שירה נודדת – הוצאה לאור וקהילת משוררות ומשוררים, עורך: יונתן קונדה, איורים: יהונתן ושרה נחשוני, פרדס חנה תש"פ / 2020, עמודים לא ממוספרים]      

*

 שירו של נחשוני, הרשים אותי מאז קריאתי הראשונה בו, בשל איזה רגש מסתורין שעורר בי והתחושה הפנימית כי מה שמספר כאן יהונתן נחשוני על סבו אינו שונה במהותו מדברים שיכולתי לומר על טיב הזיקה שביני ובין סבי [הסב היחיד שהכרתי, 1983-1917, יליד ליטא; נפטר כשהייתי כבן 10]. לימים סיפר לי נחשוני, אחרי ערב ביד בן צבי בירושלים, בו שוחחנו יחדיו מול קהל על שירתו והגותו של שלמה אבן גבירול (1058-1020), כי מוצאו המשפחתי הוא ממשפחה שעברה מצנעא (המרכז האינטלקטואלי של יהודי תימן)  לחצ͘רמות (הפריפריה המדברית המצויה בתווך שבין עריה הגדולות של תימן וחבאן). וכך, שכאשר החלטתי לכתוב על השיר שהובא לעיל,  תרתי תמונות של יהודים מעולי חבאן, ומיד נלכדה עיני בתמונת ליל הסדר משנת 1946, שהובאה בשער הרשימה.  נחשוני מציב בראשית שירו הבחנה חדה השוררת בין מה שסביו קורא בבהירות ובין מה שהוא מבין ממה שהוא קורא. הסב הופך במלים "שפה ברורה" צירוף מלים (אולי נכון יותר, שיבוץ) הרומז די בבירור למלות קדושת-יוצר בתפילת שחרית: "וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם זֶה מִזֶּה, וְנוֹתְנִים רְשוּת זֶּה לָזֶּה לְהַקְדִישׁ לְיוֹצְרָם בְּנַחַת רוּחַ בְּשָׂפָה בְרוּרָה וּבִנְעִימָה". בדרך כלל, נהגו פרשנים (רש"י, ר' אלעזר מוורמס) להבין "שפה ברורה" כלשון הקודש, כלומר: השפה העברית, שבהּ לכאורה נברא העולם ודרי מעלה לכאורה דוברים בה גם-כן, ומקדישים בה את יוצרם כולם יחדיו. אולם העברית של הסב (ודאי קרובה יותר ללשון מקרא) בוודאי שונה הייתה מהאופן שבו בני היישוב העברי ולימים הישראלים דיברו, הגו וכתבו עברית (עברית מודרנית). העברית המודרנית לא כוונה במיוחד על מנת שכל דובריה יקדישו בה את יוצרם, יקבלו עול מלכות שמיים זה מזה, וייתנו רשות זה לזה, במשותף ובאופן שווה ונעים, וכדי לברך באמצעותהּ את יוצר העולם. הסב אפוא היה לכתחילה שונה לא רק בדיבורו, בהגייתו ובכתיבתו, אלא גם באופן שבו הוא ידע את השימוש באותה שפה ברורה. לאו דווקא הבין אותה כפי שהחברה שמסביבו ציפתה. על כן, המשורר, הופך את שפתו של הסב, שבוודאי נחשבה "בלתי-ברורה" באזני בני- הישוב העברי מעולי אירופה, שהקפידו על הגיה שונה לחלוטין ועל אוצר מילים אחר, שהם דגלו בכך שרק בו נאה לדבר ורק הוא נחשב למתוקן ובן תרבות – לשפה הברורה מכולן – שבה פונים אל האל ובה ראוי לעמוד בפניו כמקבל עול מלכות שמים, הבא להקדיש ליוצרו.

     גם הסב, יודע הנכד, לא הבין כיצד השפה (המלים והכתב), פועלת את הזיקה בין ארץ ושמים, אבל הוא ידע זאת ברמה הקיומית ובנימה פנימית; חייו היו קודש לאינטואיציה-הפנימית לפיה כל זמן שהוא עומד נוכח האלוהות כל המלים שבפיו נהפכות שפה ברורה; מה שמוסיף המחבר על זה הוא שכאשר הוא נוהג לשיר כיום כמנהג אבותיו ואמהותיו, הוא חש כי על אף השינוי התרבותי והדתי, שהביאה מדינת ישראל על עוליה, מטבע הקמתהּ כמדינה חילונית-מערבית, הוא אוחז ואחוז באותה ידיעה שהיתה נחלת בני הדורות הקודמים.  

    תוך הנסיון לקרוא ולהבין את שירו של נחשוני ניעורו בי שלוש אסוציאציות נוספות. האחת, דברים שהביא הסופר המצרי-צרפתי-יהודי, אדמון ז'אבס (1991-1912), בספרו, ספר השאלות, על אודות הצל המשותף לכל היהודים ואפשר לכל האדם [ספר השאלות, מצרפתית: אביבה ברק, אחרית דבר: דוד מנדלסון, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1987, עמוד 77]; כעין לא-מודע קולקטיבי המקיים את האדם. מבחינתו של ז'אבס, הצל המשותף הזה, הוא "גם מוקד אור וגם לשון-מתה" (עמוד 78) ואינו אלא "כתם-זכרון גלוי לעין. זכרו של אלוהים – הגדל והולך עִם שאנו מקיימים את מצוותיו" (עמ' 79-78). כמובן, שהזיקה שיוצר ז'אבס בין זיכרון, צל וידיעת אלוהים חוזרת אל המושג צלא דמהמנותא (צל של אמונה) בספר הזהר, המובא בהקשר לחג הסוכות ולשהות בסוכה כמצביעה על חֲלוּת ההשגחה האלוהית. שוררת ודאי הסכמה בין נחשוני ובין ז'אבס על כך שאותה שפה קדומה, שהיא לכאורה "שפה מתה" היא-היא אותה שפה ברורה, מקור אור, המקיימת את זכרו של אלוהים בעולם; שפה, שיותר משהיא דקדוק, פעלים ושמות, מהווה איזו מהות של ידיעה פנימית, הנושאת את האדם מאת דין בני החלוף אל עבר רעיון הגדול ממנוּ ומן העולם. בעצם, אם אצל אפלטון (אליבא דסוקרטס), Episteme Arete Esti (= הידיעה היא המידה הטובה) במובן של ידיעת עולם האידיאות (המטאפיזי והבלתי חומרי); כאן הידיעה היא ידיעת "שפה ברורה", השפה הפנימי והזיכרון הפנימי, המהווים כעין שער אל המטאפיסי והאלוהי. ואכן, למשל גם ר' אלעזר מוורמס (1230-1165) וגם ר' אברהם אבולעפיה (1291-1240) הדגישו בכמה מקומות את השיוויון הגימטרי בין המלה שפ"ה ובין המילה שכינ"ה (385), כנוכחות האלוהות והשגחתו בעולם, אלא שאצל שניהם ממש כמו אצל ז'אבס ונחשוני, אין המדובר בשפה שימושית, אלא דווקא בשפה הפנימית ההולכת ומתפתחת, ככל שהאדם עוסק בידיעה ובפיתוח תודעתו וחייו הפנימיים.

      אסוציאציה נוספת למקרא שירו של נחשוני הוא קטע מספרו של הסופר, המוסיקאי, פעיל זכויות האדם  והמאבק לשיויון הזכויות האפרו-אמריקני בשנות השישים, יוליוס לסטר. (2018-1939), שהפך פרופסור לספרות במחלקה ללימודים אפרו-אמריקנים באוניברסיטת מסצ'וסטס. בשנת 1982, התגייר, בעקבות התעוררות זיקתו לסבא רבא שלו שהיה יהודי גרמני, שהיגר לארה"ב ונשא שפחה משוחררת (אחרי 1865) ועבר לגור בקהילה אפרו-אמריקנית. לסטר הועבר מאוחר יותר למחלקה ללימודי יהדות והמזרח הקרוב באוניברסיטה לאחר סכסוך ממושך עם דמות אחרת במחלקתו הקודמת, שאותה תיאר במאמר כחוקר אנטישמי.  לסטר הפך לרב קהילה יהודית אורתודוכסית, שרוב חבריה היו יהודים ממוצא אירופאי, ופרסם ספרים על יהדות, שנקראו בעיקר על ידי אפרו-אמריקנים יהודיים (מוזר שעוד לא נתקלתי ולו במאמר אחד העוסק בו כהוגה יהודי). בשנת התגיירותו הוא פרסם את הרומן, Do Lord Remember Me,  המתארת את היום האחרון בחייו של המטיף הנוצרי ג'ושוע סמית', ואת מסע חייו במדינות הדרום; מתוך הספר הנהדר הזה (פעם מצא אותי בני ממרר בבכי תוך קריאתו החוזרת) הנה קטע המתכתב עם שירו של יהונתן נחשוני למישרין:

*

זה לא היה התואר שהעניק לעצמו, ולמען האמת, מעולם לא נחשב בעיני עצמו לזמר מוצלח במיוחד, אבל לעתים קרובות, באמצע דרשה, משהו היה גואה בתוכו, עד כי הדרך היחידה להביע את זה היתה לשיר. זה היה הדבר שסחף את דמיונם ואת רוחם של האנשים, הצורה שבה היה מעורר אותם לשיר את השירים הישנים, השירים שנשטפו בדם העבדות.

זכור אותי, זכור אותי,

זכור אותי, אלוהים.

זכור אותי, זכור אותי,

זכור אותי, אלוהים.

    וכשאמות,

זכור אותי

    וכשאמות,

זכור אותי,

    וכשאמות,

זכור אותי,

זכור אותי.

הוא לא ידע מאין באו השירים; מוכן היה להישבע שמימיו לא שמע אותם עד שבקעו מגרונו. ובכל זאת, באופן קבוע, אחרי התפילה היה בא אליו אחד הזקנים ואומר: "כומר, לא שמעתי את השיר מאז שעזבתי את הבית. הסבתא שלי הייתה שרה את זה. הייתי שוכב לי בלילה במיטה, ושומע אותה בחלק השני של הבית שרה את זה, מאושרת כאילו היא בכנסיה, ביום ראשון בבוקר. לא האמנתי שאשמע את השיר הזה עוד פעם לפני הפגישה שלי איתה בגן עדן.  

[יוליוס לסטר, זכור אותי אלוהים, תרגמה מאנגלית: נורית לוינסון, ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר, תל אביב 1989, עמ' 150-149] 

*

     הקו המשותף בין לסטר לנחשוני עובר בכך שגם הדרשן-המזמר של לסטר וגם נחשוני בשירו, כשהם שרים, הם יודעים משהו שגם אבות אבותיהם ידעו בכל מאודם. זוהי אינה אינטרפרטציה הנובעת ממילות השיר או מהמוסיקה שלו, אלא אולי מתוך מה שכינה ז'אבס – הצל המשותף, הכולל בחובו, גם זיכרון רב-דורי וגם את זיכרו של אלוהים בקרב בני האדם.  גם את האיש בכנסיה – שירו של הדרשן מעורר בו זיכרון. הזמר כלל אינו יודע בשעה שהוא שר שאלו שירים עתיקי-יומין השייכים לתקופת העבדוּת. אולם בא אליו אותו איש ומעורר אותו על כך שסבתו נהגה לשיר ממש את אותו השיר מהחלק השני של הבית, ועד שסמית' החל לשיר, האיש לא חשב שיישמע את השיר הזה שוב בחייו. זה מוזר, ומעורר מסתורין, משום שגם לי קרה, כשילדיי היו קטנים, שבלי משים שרתי להם שיר ערש פשוט ברוסית, במלים שלא הבנתי עד תום (משהו על חתול קטן);  שיר ששמעתי כמה פעמים מסבתי ומאמי – שסבי נהג להרדים אותי איתו בין ידיו, אבל ממש לא חשבתי עד אז שאני יודע את המלים או זוכרן.     

    אסוציאציה נוספת – היא בית שיר מתוך פיוט סליחה ליום הכיפורים שחיבר המשורר ומקובל, ר' שמואל בן יוסף ישועה עדני (1862- המחצית הראשונה של המאה העשרים), בעל החיבור נחלת יוסף, חיבור בן דרום תימן, הותקף קשות על ידי החכם ר' יחיא קאפח, בן העיר צנעא, על שום התכנים הקבליים שבתוכו, שבהם ראה שיבוש של מנהגי אבות וכפירה באמונה ובדעת הנקייה. כאמור, העיר עדן, היתה עיר הנמל הסמוכה ביותר לחבאן. וכך כתב שמואל בן יוסף ישועה בפיוט תקיף בעל-היכולת בעקבות י"ג העיקרים המובאים בהקדמת פרק חלק בפירוש המשנה למסכת סנהדרין לרמב"ם (כתאב אלסﱢראג', ספר המאור) ובעקבות נוסח תשליך לראש השנה:  

*

וְתו­רָה תְּמִימָה הִנְחַלְתָּנוּ / מֵאוֹצָרָךְ מְשַׁכְתָּם

הוֹד קוֹלְךָ שָׁמְעוּ / סְגֻלָּתְךָ לְזַכֵּךְ נִשְׁמָתָם

סְלַח וּמְחֹל לְאַשְׁמָתָם / וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם

[חנה כשר ואורי מלמד, "פיוטי י"ג העיקרים לרמב"ם בלבוש קבלי", חלמיש למעיינו מים: מחקרים בקבלה, הלכה, מנהג והגות מוגשים לפרופ' משה חלמיש, עורכים: אבי אלקיים וחביבה פדיה, הוצאת כרמל: ירושלים תשע"ו/2016, עמוד 283]

*

    שמים והד וים יוצרים כאן מן רחש, שניתן אולי לדעת כשניצבים בין שמים לים ומאזינים להמיית הגלים ושאונם ולהתפשטות הקול במרחב. עם זאת, בית השיר הזה כולו – הוראתו לכך כי כל המרחב השמיימי והארצי, למין רום השמים ועד עומק התהום, הם פרי השתלשלות (אמנציה, אצילות/האצלות) אחת, שכולהּ עומדת על הוד הקול האלוהי המסוגל לזכך את נשמותיהם של הקשובים לו. זה דבר שקשה מאוד לתפוס; כל-שכן להבין, אך מי שיודע במה דברים אמורים לא  בהכרח מבין אותם (קשה מאוד להבין אותם) ומי שמבין אותם (או מדמה בנפשו להבין אותם) – קרוב לוודאי, שאינו יודע אותם. ישנן אולי הזדמנויות יחידות שבהן הידיעה (המתבססת על חוויה פנימית) וההבנה (המתבססת על ניתוח אנליטי ןהפשטה) אינן נעות בקווים מקבילים, אלא אולי מצויות כאסימפטוטות האחת אצל השניה, ואולי הן נפגשות באיזו נקודה, או שאנו שואפים לגילוי הנקודה הזאת בתוכנוּ ומתוך כך מאמינים שהיא קיימת. נקודת מפגש בין כוחות נפש/תודעה שונים, שלאו דווקא מתלכדים או מתאחדים, אבל פתאום אנחנו מרגישים הרבה מעבר לעצמנוּ, גם זוכרים הרבה יותר משחשבנוּ או שהעלנוּ על הדעת שניתן לזכור. בסופו של דבר, האזנה ליופיו של פיוט או שיר לעומקיו חשובה לא פחות מהבנתו האנליטית-מילולית-פרשנית. מי כפיוטיהם של ר' שמואל בן יוסף ישועה ושל יהונתן נחשוני כדי להעיד כי לעתים הקשב למלים, גם אם הן אינן רבות, משמעותי הרבה יותר מהבנתן השיטתית והמדויקת.    

*

*

*

בתמונה למעלה: Zoltan Kluger (1896-1977), A Yemenite Habani Family celebrating Passover in their new home in Tel Aviv, 1.4.1946.

Read Full Post »

אור בקצה הקיוּם

*

האפילה הזאת,  הגוברת מעמוד לעמוד עד לבליל מגומגם, מפחידה כמו מלמוליו של אדם מת, ובעצם זה בדיוק מה שהיא. היא מושכת אותנו פנימה כמו שמושכת אותנו מערבולת, אבל יחד עם זאת היא גוזלת מאיתנו איזה דבר שהיה צריך להיאמר ולא נאמר, ולכן היא מתסכלת ומרחיקה אותנו.

[פרימו לוי (על שירת פאול צלאן), "על הכתיבה העמומה", מקצועות של אחרים, מאיטלקית: יונתן פיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה: תל אביב 2021, עמוד 143].

*

1.מרחבים שאין להם קצה ואם יש בהם רוח הרי אין בה קוצר רוח, משום שהיא משתרעת לאין סוף, שוררת ומתפשטת כקרן אור מעבר לזמן ולמקום, אולי גם מעבר למרחב.

    והנה מופיעים הקווים הקצרים והקטועים יותר, המנבאים מתוך עצמם את בוא האנושות והאנושות את ההיסטוריה, את החוסר ואת הקצב, ונדמה כאילו פעימות הלב מנוגדות לַמרחבים חסרי הקצה.

    לונגצ'ן רבג'אם (1364-1306 טיבט) אומר — לך אחרי גרודה. ציפור בעלת ראש אדם, הינשא מן האנושות אל המרחב שאין בו אומר וקצה, אבל אתה מזמן יודע שעליך להישאר פה (כך המוסיקה הפנימית אומרת). במרחב הקצוב, הגזור, המדוד הזה. 

הֱיה כפסלים שבאיי הפסחא, Meta-Ki Te-Rangi, עיניים צופיות לשמים. 

אבל התדרים הארוכים האלו —  במרחב האנושי אתה יכול להבין רק כזרמים אוקייניים או כעידנים כשהם חולפים מבלי לשער בדעתם את הרצף; את הקו הרצוף שהוביל אותם מעת התהוותם ועד הנה. מבלי שיבינו שגם מה שנדמה כרסוק, שבור ומחוץ — מעולם לא היה רסוק, שבור ומחוץ.

ולא היה גם אַיִן. אין זאת אומרת כי רק היש מתקיים.

"אין-זמן" – אינו נצח. "אין-חיים" – אינם מוות.  המלא – מלא; הריק – ריק. אבל הם מקיימים פוטנציאל תמידי של מילוי או ריקון. זה מה שעושה אותנו קיימים, הפוטנציאל הזה; הבין לבין. בין מרחבים חסרי-קצה לאלו שיש להם קצה. בין התדרים הקצרים והקטועים וההיפוך הפוטנציאלי ביניהם — שָׁם הקיום.

*

2. את כל ההתקעויות שלי בדיבור, במיוחד את החריפות שבהן, קלאודיוס פתלומיאוס היה נאלץ להסביר בעזרת אפיציקלים (מקיפים-משניים); כך הסביר כוכבי-לכת שמהלכם הסירקולרי הנצחי, מואט או נסוג, ושֶטֶף תנועתם נבלם. הוא היה מציע, קרוב לודאי, מעגלי-מִשנֶה הפועלים כלעומת הגלגל שבו סובב כוכב-הלכת. קופרניקוס, רטיקוס תלמידו, וממשיכיהם – הציעו דווקא כי בניגוד לתמונת העולם הגאוצנטרית, כדור הארץ הוא כוכב-לכת, ועל-כן כוכבים הנחזים מכדור הארץ כאילו מהלכם מואט או נסוג, פירושו של דבר, שמהירות סיבובו של כדור הארץ סביב השמש (כ-108,000 קמ"ש) גוברת על מהירותם היחסית; ועל כן, ממקומנו על הארץ, אנו חווים זאת כהיתקעות, שעה שמהלכיהם סביב השמש דווקא שוטפים בדרכם. כמובן, אי אפשר היה לדעת זאת כל-זמן, שהנחת העולם היתה שכדור הארץ אינו נע ונד, אלא שהכל סובב סביבו. היציאה מהקיבעונות אפוא היא הכרחית כדי להבין את שונותו של האחר, בפרספקטיבה יחסית. היחסיות הזאת של הדברים הנעים זה כלעומת זה, בתוך מה שנחזה כמערך אחד ויחיד, העניקה לימים – השראה לגליליאו וגם לאלברט איינשטיין. אין סיבה אפוא להניע את האחר בכיסאות-גלגלים, אלא יש לראות בו אנושות דוברת או הולכת באופן יחסי. היציאה מהקיבעונות והנחת העולם כנע כל הזמן, אבל לא היסטורית בהכרח ולא סירקולרית במפורש – אלא תנועה כקיום וכמֶשֶֹךְ; היא גם הדרך הנכונה יותר להבין את העצמי; גם שם, כמו ביקום, התפיסה שיש איזה מרכז קבוע, שהכול סובב במחוגו, היא טעות. כך גם התפיסה הציבילטורית של מרכז ופריפריה. הבין לבין. הידיעה שאני המרכז והפריפריה הנידחת ביותר בו-זמנית, גם בעיני עצמי כלעומת עצמי – היא הקיום היחסי שלי. לפעמים זה מתבטא בגמגום קשה. לעתים זה מתאפיין בשטף דיבור קשה. לפעמים בשתיקה ארוכה.

*

3. הכל חמק מבין אצבעותי , אלמלא היה זה כך, לא הייתי כותב. אלמלא כל מני אבדנים היו משמיעים את היללות שלהם, באזני (מעודי לא הצלחתי לחמוק משום חיית פרא של עצבות); אפילו לא באותו אחר צהרים אביבי, שהייתי בו במלוא חיי, וידעתי את זה, לא נלחמתי בשום דבר, לשם-שינוי, באופן מיוחד; השלמתי והייתי מוכן לסלוח לכל מה שהיה – וידעתי שזה מן רגע, שבן-רגע יחלוף, ולא במהרה אדע עוד כמוהו ;אבל אז התקיף הגוף את עצמו או שאולי יש משהו עמוק יותר, שנועד תמיד לעמוד כחיץ, ההולך, מעמיק וגדל, ביני ובין המציאות עד שלא אוכל לדבר, או לדון, רק למצמץ מול השמש או הלבנה, או נוכח מה שמאיר מעבר לי — כעיוור; ופעם חשבתי שזה אור שיוצר אותי בכל רגע ממש, גם כשהחשיך עולמי וקדרו עיניי, וכאב לי חודשים על חודשים, כאילו שאני עצמי במלוא כובדי, דורך יומם וליל על אישוניי, כאילו שזאת סוג של גת משונה, שאת יינה איני שותה, אבל אנוס להישאר בה ולדרוס את אישוניי, אבל בסופו של דבר הכאב ואני – כולם אבדו, אני אומר לכם, שום דבר ממני לא נותר, רק אחיזה עקשת בחיים; רק עמידה שקטה נוכח אור שאינו פוסק עד שלא היה עוד בור, ולא עסיס ולא יין וביקשתי את נפשי אלף פעם למות ובמשך כשנתיים היתה אומנותי — להחזיק מעמד; ונותר רק האור — שדווקא עתה, כאשר מי שהייתי – אבד ואיננו, נמצא איתי הרבה יותר. אני לא יודע איך לבשר שהחליף אותי אור; שרק נדמה למי שנדמה שזה אני, אבל זה לא. אם האור או הדיבור מעוניינים להביע את עצמם, שיביעו; מה כבר נשאר להם לעשות חוץ מלדבר ולהקשיב, להאיר ולהחשיך. אפילו לא נישאתי לשום מקום. הלכתי ונשארתי כאן.

אם אני ממשיך לראות (ואני ממשיך לראות), זה מפני שאת דרכי ההתמודדות נטלתי ממקורות שונים ומתרבויות שונות, ומכל מה שלמדתי עם השנים, ומכל מיני אינטואיציות שהיו לי בדרך (גם הרופאים נאלצו להודות שהצדק היה איתי, למרות שזה תמיד היה בדיעבד). לכן, נראה לי כי הגיוון והריבוי הכרחיים גם להתמודדות עם בעיות מורכבות יותר, מהן סובל העולם.  

*

*

4. לימדתי בשבוע שעבר קצת על המטאפיסיקה (ספר למדא) והפיסיקה (ספר שני) של אריסטו. בכלל זה על עולם שבו יש מניע ראשון (אך אין בריאה או בורא עולם) ועל ארבעת הסיבות אשר מנה: חומרית, צורנית, פועלת ותכליתית לכל ישות פיסיקלית. אצל אריסטו כמובן תכלית השולחן הוא שיילמדו סביבו או יאכלו על-מנת שיוכלו להעמיק את השכלתם; כיוצא בזה: הסיבה התכליתית לאדם לדידו היא הוצאת הכוח האינטלקטואלי שבנפש מהכוח אל הפועל, כלומר: השגת שלימות אינטלקטואלית בפועל דרך קניין המדעים (כך עולה גם מהאתיקה הניקומאכית).

יש לי המון ביקורת  על השלכותיה האתיות והחברתיות של התפיסה האריסטוטלית הזאת. אני גם מזכיר הוגים ופרשנים ערבים ויהודיים, שניסו לתקן את אריסטו, ולטעון כי החכם אחראי תמיד לצמצום פערי ההשכלה בחברה בהּ הוא חי ופועל, ואינו רשאי להעלים עיין ו"לעשות לביתו" אלא אדרבה מחויב לפעול על מנת להיטיב את מצבם של חשוכי-ההשכלה ולקרב אותם באמצעים חינוכיים על-מנת שיעלו על דרך הישר המובילה לפעילות מתוך מידות טובות ומתוך עיסוק בידע מדעי. עם זאת, בא לי הרהור על החברה המערבית הנוכחית שבה תכלית האדם היא להרוויח כסף ולהוציא כסף, ובפרט: להתעשר ולהתעשר יותר, וחשבתי כי בתמונת העולם הנוכחית כמעט לא נותר מהאדם מאום אם אין לו חשבון בנק, כרטיס אשראי ומכשיר סלולרי, שגם יישומיו של האחרון הופכים פחות ופחות תקשורתיים ויותר ויותר כלכליים. בעצם לתפיסה זו מותר האדם ודאי אינו שכלו אלא אמצעי הכלכליים והיכולת לסחור באמצעות כלים טכנולוגיים, שמקיפים אותנו, אבל בעצם אינם חלק מהותי מאיתנו. אנחנו לא נדרשים להפעיל יותר מדי את יכולותנו העצמיות אלא להתחבר (זה עולה כסף) לאמצעים טכנולוגיים המעודדים או המסייעים לנו לזכור, לחשוב, לנתח ולהבין — בפרספקטיבה של רווח כספי.

זה בעצם כאילו שאנחנו כולנו הולכים ומוסרים את עצמנו מדעת למכונות הנשמה שיינשמו במקומנו, אלא שמאחורי המכונות לא עומדים רופאים אלא נציגים של מיליארדרים. האדם כך מראש לומד להפנים שלעולם לא יגדל ויפרח בכוח עצמו, אלא אם כן יהיה משתמש קצה, ואז ייזכה למעמדו בהתאם לתועלת שמוצאים בו התאגידים (שימו לב, גם המוסיקה הופכת יותר יותר — מוסיקה של מכונות). זה בערך כמו לגדל שה קטן בידיעה שהוא הולך להפוך לשווארמה או לנטוע עץ בידיעה שהוא עתיד להפוך לכסא (או שרפרף).

*

5. דווקא גודלו הכמותי הבלתי נתפס של היקום מעלה על הדעת מה נניח תהיה השפעת חורבן האנושות או כדור הארץ על היקום. התשובה המשוערת: שום דבר; כמו כל פלנטה אחרת.

בעיניי אנשים מאמינים כמובן האל לא ייתן לזה לקרות כי הם מקיימים, למיטב הכרתם, את רצונו כפי שהם מאמינים שהרצון הזה מתבטא בחיי דתם (דוגמא מובהקת לכך היא תושבי בני ברק שחיו עד לאחרונה ברושם הבטחתו של הרב קניבסקי ששום דבר לא יקרה לעירם, וכעת מקצתם תולים את הפיגוע שאירע לראשונה בגבול העיר בהסתלקות הצדיק).

אבל אני כבר יודע שזה לא ממש כך, לפחות לא כפשוטו; האסון הוא בהחלט אפשרות מסתברת.

לכן האמונה, במידה שיש כוח תבוני קוסמי או על-קוסמי (זאת במידה שבכלל ניתן לצאת מהקוסמוס הפיסיקלי) הפועל ביקום, ולו מצוי הוא אך ורק בתודעת האדם, היא לחשוב ולברר מה ניתן לעשות כדי להמשיך את התרבות האנושית על כל השונויות המתקיימות בה, על פני כדור הארץ או על פני כוכבים אחרים; מה צריך להרחיב ומה צריך לצמצם על מנת שהאדם, החי והצומח יוכלו להמשיך לחיות.

למשל, עד 2050 לא תהיה די תוצרת חקלאית על מנת להאכיל את תושבי הכדור. כיום יש בו כמיליארד רעבים, ועשרות אלפי אנשים המתים מרעב, פשוטו כמשמעו, מדי שנה בשנה. כשליש מן המזון הנצרך במדינות המתועשות מושלך לאשפה. אם הייתה דרך לתעל את המזון שאין בו צורך למקומות שבהם יש בו צורך רב, היו הרבה פחות אנשים מתים מרעב.

אני מבין שלאנשי הדתות ולפוליטיקאים יש עניין רב להמשיך ולהסביר לכולנו שיש להם את הדרך הנכונה וכבר יבוא הגואל המושיע (אדם או סדר פוליטי או דתי או כלכלי ספציפי) על מנת לאשש זאת. אבל אני סובר שאין דרך אחת נכונה, אלא דרכים רבות נכונות, שאם יימצאו דרך לעבוד ביחד זו לצד זו, האנושות תאריך ימים.

להעביר את האחריות לתאגיד זה או אחר, כמו שקורה כרגע בטיפול בקוביד, אינו דבר אחראי; אפשר שהפתרון אינו מונח כלל בשדה המאבק שבין חיסונים לווריאנטים, אלא במקום לגמרי אחר.

אנחנו נמצאים כעת בדור שבו יותר מאי פעם מנסים לשווק לבני האדם פתרונות המבוססים על נתיב אחד ודרך אחת, שאין בלתה (מדיניות של תאגידים ובעלי הון או רודן יחיד  כמו ברוסיה). אבל אני חושב שגם ההיסטוריה של המדעים מראה שלפעמים פתרון צומח ממקומות שאף אחד לא חשב לבחון ודווקא על ידי אנשים שלא באו מתוך המילייה הספציפי שממנו חשבו שיבוא הפתרון.

יש המון בעיות עתידיות שהאדם ייאלץ להתמודד איתן. התשובות להן ייצטרכו לבוא ממגוון תרבויות, תפיסות עולם והנחות מוצא (זאת הסיבה שבגינה אסור להיות תלויים יותר מדי בציונות או יהדות ואפילו לא בקפיטליזם שמדינת ישראל מקדשת) — ולא מאנשים שכולם נראים ונשמעים אותו הדבר.  אבל בשביל זה כנראה נצטרך  לחרוג הרבה מן התפיסה הטיפוסית, שבה כל אימת שאני נכנס לבלוג שלי, מערכת ההפעלה (בשם החברה המפעילה) מציעה לי להשתדרג (ולשלם על כך) על מנת שאוכל להתחיל להרוויח מהאתר דרך פרסומות או מכירת מוצרים, שאעמיד למכירה. אבל אני באמת לא מעוניין להעביר את חיי בקניות ובמכירות ומאכזב לגלות שכל מה שיצא מהאינטרנט הוא עוד קניון גדול.

Meta-Ki Te-Rangi, מחכה שיבואו לקחת אותי. אם יש סיכוי לטרמפ בין-גלקטי ידידותי וחינמי, בלי מרכז ופריפריה, אני עולה.

*

*

בתמונה למעלה. Shoey Raz, Light at the  End of an Alley, 7.4.2022

  

Read Full Post »

אֲחֵי הָהֲוָיָה / اخوان الكون

*

שלא ידעוּ אִם רק מה  שֶׁהם יודעים או רואים – נוֹדָע.

לפיכךְ, עצרוּ במלים, כִּנסוּ הכל, עמדוּ בלילה האפֹר

בלי נוע בכפור, היורד ומתפתל, כצעיף על שכם,

גם לא ידעוּ את עצמם בעצם

*

וכך, היו הולכים ונפתחים בפני מוסיקה משונה, שנדמה היתה עולה

מכפות הרגלים, לא-נודעת, לא עוצרת, כשהגיעה לראשם –

אלא ממשיכה ומרקיעה, דרך העצים לצמרות

שַׁם צפּוֹרִים, היוצאות מדעתן, שָׁרוֹת בַּלֵּילוֹת כבר חודש.

*

זאת לא הייתה השעה הנכונה, וגם אם הייתה , ודאי

היו נותנים לה לחלוף, כל מחשבה על הוד ושגב

יכולת להידמות לאל, או לרוח האדם, מזמן זנחה אותם,

הם רק ביקשו עדיין איזו זיקת-ארעי לרוח נושב ולדרך.

*

מְסֻלָּקִים מעצמם ומתכניות גדולות, כמו ארבעה מיתרים החיים באילן –

הם פרטו בעיקר על מנת להחזיק מעמד, לא לחדול,

מרוב כאב ואכזבה; הלך ותסס בהם חלום –

פשוט לְהִשָּׁאֵר עוד קצת, בתנועה מכאן לשם, בטרם יחדלוּ

בְפֶתָע וּבְהֶרֶף –

*

באור סגֹל;

בטרם  יחדלו בפתע ובהרף.

[שוֹעִי, פברואר 2022] 

*

*

מוצאי שבת,.5.3.22 . 20:30. "התיבה: מרכז למוסיקה" שדירות ירושלים 19 יפו. מופע של אנסמבל "מוסיקה נובה" בשם "היתקעות ספונטנית" –  שלוש בכורות מוסיקליות של יצירות מאת יוסי מר חיים, יפעת זיו ואור סיני (הבכורה הקודמת שהיתה צריכה להיערך לפני כחודש וחצי נדחתה בשל ריבוי חולים ומבודדים). היצירה מאת הקונטרבסיסיטית והמלחינה, אור סיני, "היתקעות ספונטנית" נוצרה בעקבות שיחות שלה איתי על הגמגום והקלטת קטעים שבהם הקראתי טקסטים, שקשה לי לקרוא (במודע הבאתי טקסטים שידעתי שאתקשה לקרוא בשטף), ואכן מה שקרה שם, הבהיר לי כמה דברים מהותיים בי, כגון אהבתי למוסיקה, אלתור, וגם מדוע אני מזהה את עצמי הרבה יותר בגמגום מאשר בשטף. גם משהו על מה שאנשים רבים חווים בפחד ובשבילי הוא עניין יום-יומי: חוסר-שליטה; יציאה משטף ומסדר; דיבור מול קהל כשאני צריך לקחת את כל הדברים הקודמים בחשבון.  בערב תושמע הקלטה קולית שלי קורא את שירי "על הזיקה בין הדברים", אותו גמגמתי באופן שקשה מאוד לשחזר וכנגד כל-מה שאני מכיר שעוזר לי לשמור על שטף (יצא ממני משהו מאוד אמתי; נטול-פילטרים). כרטיסים: 50 ₪. ניתן לרכשם: כאן.

*

*

כאן למטה, קורא את השיר, שלמעלה: 

*

*

בתמונה: שועי רז, דרומהּ, 2.1.2022.

Read Full Post »

אחרי הסחיפה

*

השיר הפותח את ספרהּ של המשוררת, המתרגמת וחוקרת הספרוּת, שירה סתיו, שריר הלב, הוא ממיטב השירה העברית שקראתי בשנים האחרונות. זהו בדיוק המקרה בו מרוב דברים לומר על שיר (מי שעומד מאחוריו ומצדדיו ומאחוריו), המתנתי לרגע שבו אוכל לכתוב עליו – משהו מרוכז ומצומצם יותר (בתווך חלפו כשנתיים).  

הנה השיר לפניכם:

*

בַּלַּיְלָה גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף

אֶפְשָׁר לְדַמּוֹת אֶת הַבַּיִת לִסְפִינָה טְרוּפָה

עוֹד מְעַט יֵעָקֵר מִמְּקוֹמוֹ וְיִסָּחֵף, מֻטֶה וּמוּצָף

עַד שֶׁיִשְׁקַע

כַּמָּה בּוֹדְדִים אָנוּ בַּבַּיִּת הַזֶּה!

כָּל אֶחָד מְכֹרָךְ בִּשְִׂמִיכָתוֹ

כָּל אֶחָד לְבָדּוֹ בְּחֲלוֹמוֹתָיו הָרֵיקִים מֵאָדָם,

עַל שִׁמְמוֹת הַקֶּרַח אוֹ בַּשׂדוֹת הַשְּׂרוּפִים, רַק הוּא

וְהַחיוֹת הַגְּדוֹלוֹת, הַמֲּשֻנָנוֹת,

אֶפְשָׁר לִמְדֹד אֶת הַמֶּרְחָקִים בֵּין הַגּוּפִים הַיְּשֵׁנִים,

בֵּין הַנְּשִׁימוֹת, אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ,

אֵיךְ לֵב הַסְּפִינָה מִשְׁתַּנֵּק כְּמוֹ מָפּוּחַ פָּגוּם,

חוֹרֵק וְצוֹלֵל,

כְּאִלּוּ לֹא נָקוּם מָחָר אַרְבָּעָה, כְּתָמִיד,

לִפְרֹשׂ אֶת כְּנָפֵינוּ בַּחֲלַל הַחֶדֶר, כְּאִלּוּ

לֹא נְקַפֵּל אוֹתָן עָמֹק אֶל תוֹךְ שַׁרְווּלֵי

חֲליפוֹת הַצְלִילָה, כּאִלּוּ לֹא נַעֲמִיס אֶת

בָּלוֹנֵי הָחַמְצָן, לִפְנֵי שׁנִפְנֶה זֶה מֵעַל זֶה

וְנֵצֵא, אֶחָד אֶחָד, כְּאִלּוּ יָם מְחַכֶּה לָנוּ שָׁם

וְלֹא מֵי השְׁלוּלִיּוֹת הַמְּעֻקָּמוֹת.

[שירה סתיו, שריר הלב: שירים, עורכת: לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2019, עמוד 9]

*

    הייתי מתמקד בדימוי הספינה הטרופה. כבר כתבתי לאחרונה על מוטיב התבל כים סוער ועל האדם העובר בנתיבי החיים כספן או כנוסע בספינה המחשבת להישבר – בשירה ערבית ועברית שנכתבה בימי הביניים; כמובן, מקורו הפילוסופי של המשל הוא הַפּוֹלִיטֵיאַה של אפלטון (גם בהחוקים שלו),  שבהּ השכל הוא כרב-חובל והגוף הוא כספינה הסרה לפקודתו, וכך עליה להפליג בנתיבי העולם הזה, ולכוון להיטיב את הזיקה בין עולם האידיאות שבידיעה ובין הסדרים הפוליטיים והחברתיים שכאן. חשוב לזכור, שאותו אפלטון, הרחיק מעל מדינת הפילוסופים שלו את המשוררים, כגורמים המרחיקים את האדם מהאמת שבידיעה, ומפתים אותו אל עולם של דמיונות וסמלים מיתיים, שאולי שובים את דמיונם של בני האדם, אך מרחיקים אותם (כך לדעת אפלטון) מכל השגה של אושר מדיני.

     אצל שירה סתיו, לכתחילה, הבית, כתא הפוליטי הקטן ביותר (המשפחה), הוא כבר ספינה שוקעת, המחשבת לטבוע כליל, אולי כבר טבעה. מה שנראה שעקר אותו מכל אפשרות של יציבות ומעמד איתן – אינו מתואר בשיר; זוהי יכולה להיות סערת-גלים או סערת-רוח. אין כאן התנגשות בין ספינות. לא ניכר, לפחות בשלב הזה, כי הכוח ההרסני מקורו באדם או בחברה הפוליטית, אף לא בכוח דמוני; דומה הדבר לכוח טבעי או לנוכחות המוות עצמה, מותו האפשרי של כל אחד מבני הבית, העתיד ביום מן הימים להפריד ולפורר את העוגנָים ואת הזיקות שהפכו אותן למשפחה, זאת משום שבני האדם חיים במשותף (זהו אחד מגילויי החיים המהותיים ביותר, היות יחד) – אבל מתים כל אחד לעצמו. כללו של דבר, נוכחות המוות או האסון האפשרי; הפגיעות של התא המשפחתי וארעיותם של החיים פוגמת באפשרות לראות אף בתא הפוליטי המשפחתי, שבני האדם מייסדים מכוח אהבתם ואמונתם בחיים, דבר בר קיימא.

    ואכן, מעבר לאשליית הניצחון על הכיליון, שמביא הזמן, אשר משפחה רב-דורית מייצגת, המשוררת עירה מאוד לכך שאושרם של הדברים ואושרה שלה טמון בחברת יקיריה האהובים עליה, בן הזוג שבחרה והילדים שהביאה לעולם, ולא בהשתייכות לאיזה נראטיב רב-דורי של משפחה או עם. יותר מזאת, גם ההשתייכות ל"משפחת האנושות" אינה מהווה לדידה כל נחמה ואפילו נחמה פורתא.

     גם תמונת הסחף של הבית דמוי-האוניה באיזה שיטפון מדומה או צונאמי, דומה בעיניי לתמונת היווצרו של מכתש סחיפה (יש שבעה בעולם; כולם מרוכזים בנגב ובסיני), זרימה אימתנית-פתאומית של מים על שכבות סלע ויציאתם דרך פתח ניקוז יחיד (נחל), מה שמביא לתוואי דמוי הקערה של המכתשים הללו ולגידוע האחיד, כמעשה קדרות, של ההרים המקיפים, המסמנים את גבולותיו של המכתש מכל עבריו. למשל, מכתש רמון היה בעברו הרחוק (עד לפני כמה מיליוני שנים), חלק מים תטיס, ואחר כך חלק מתופעות התהוותו של השבר הסורי-אפריקאי, ולבסוף חלק ממערכי כוחות גיאולוגיים וסחיפת מים, שיצרה כנראה, באירוע סחיפה את המכתש.      

    כזו היא גם הסביבה הביתית המתוארת בשיר של שירה סתיו. היה שם ים גדול אולי אפילו הווה. היה שם בית ומשפחה, הם עוד נטועים במקומם, ואולי אין גם לכך שום-ודאות. הנה בני-הבית נודדים איש-איש בחלומו לבדו, ללא האחרים, על פני שממות ומרחקים, ואילו גם הקימה אל העולם שבחוץ אינה אלא קימה אל מה שאמור היה להיות ים, אבל בשל אירוע הסחיפה הגדול, שכבר אירע או ממשמש לבוא, המציב את כל תמונת היחד והיכולת לחתור מול כל משברי-הזמן ואיתני-הטבע בסימן של חידלון, הופך למי שלוליות מעוקמות. מה שנותר או ייוותר אחרי ששטף המים, כלומר המוות, ישטוף איתו הכל.  

    שירה סתיו אינה פסימיסטית או מבקשת להציג את חיי האנוש ואת הזמן העתיד לכלותם, כדבר המטיל בה פסימיות עמוקה, אבל דומה כי האהבה ליקיריה, שכמוה ממש, הם חולפים, מקריים וארעיים, ממלאת אותה גם בחרדה עמוקה מפני אבדנם ואבדנה, והידיעה שאין מכך כל מוצא ולעתיד לבוא, יקרב יום או ירחק, הבית ויושביו ייסחפו וייסגור הים על ראשיהם.

    בכך מזכירה סתיו את הפילוסופית הצרפתיה-יהודיה, סימון וייל (1943-1909) שכתבה: "היצורים שאני אוהבת הם ברואים. הם נולדו במקרה. פגישתי איתם גם היא מקרה. מה שהם חושבים, מה שהם מרגישים ומה שהם עושים מוגבל ומעורבים בו טוב ורע. לדעת זאת בכל מאודך ולא לאהוב אותם פחות. לחקות את אלוהים באהבתו האינסופית לדברים הסופיים, משום היותם סופיים". וכן: "הפגיעוּת של הדברים היקרים היא יפה, כי הפגיעוּת הי מסימנו של הקיוּם" [סימון וייל, הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: תל אביב 1994, עמ' 139-138]. כמובן, סתיו בניגוד לוייל, מדברת על בני משפחתה ואינה מזכירה בשום מקום את אלוהים,  שאינו נוכח לרוב (או בכלל) בשיריה, אך כמו וייל ממש, סתיו חשה בפגיעוּת, בארעיוּת ובמורכבותם של הקרובים לה – קיומם הסופי, היא סיבה לדאגה ולאהבה המודעת לכך שגם האוהבת וגם הנאהבים את יצורים מוגבלים בזמן, שזמן ומקום זימנו אותם יחדיו.

*

*

    בפרק שכותרתו "האסון" (Le Malheur) כתבה וייל: "לקבל את המר; אסור שהקבלה תקרין על המרירות ותפחית ממנה, כי אז ייפחתו, באותה המידה, עוצמתה וטוהרה של הקבלה, שהרי מושא הקבלה הוא הדבר המר בתורת המר, ולא דבר אחר. צריך לומר כמו איוון קרמזוב: דבר לא יוכל לפצות על דמעה אחת של ילד אחד, ועם זאת לקבל את כל הדמעות, ואת אין-ספור הזוועות שמעבר לדמעות. לקבל את הדברים האלה, לא בתורת דברים הנושאים פיצוי, אלא כשהם לעצמם. לקבל את היותם. פשוט כי הם ישנם."  [שם, שם, עמוד 112].  כמובן, גם כאן ניבט המרחק שבין וייל לסתיו אך בד-בבד ניבטת הזיקה. וייל מחכה לאסונות החיים, לא בכיליון עיניים, אך בודאות קשובה, היודעת שיש לקבל את היותם משום שהם ישנם; סתיו – דואגת ליקרים לה. זוהי, במובן-מה, חרדה צפה, שאינה תלויה בגורם דחק מוגדר, היודעת כי אסונות, מצוקות ומשברים הם חלק מהחיים, הארעיים-שבירים, בין כה וכה, ושאין ממש דרך בה אנו יכולים פשוט לדעת כיצד הם יעברו אותנו ואת היקרים לנו. כלומר, גם סתיו כמו וייל מקבלת את המר  כעובדת-חיים, אבל בניגוד לוייל המשתדלת לברך על הרעה כשם שהיא מברכת על הטובה, ואולי אף למעלה מכך, השיר של סתיו הוא שיר של אי-קבלה, במובן זה, שבין אם הינו טרם מאורע או לאחר מאורע, החיים עצמם לדידה, הם רצף של כניסות ויציאות, התכנסויות ופרידות, שבתוכן מצטרפים מקרים רבים, חלק לטובה וחלק לרעה, ואין שום דרך  אלא לחיות בסוג של ודאוּת חרידה או חרדה צפה, מפני אירוע הסחיפה (ההצפה) שכבר אירע אין-ספור פעמים בעבר וייארע אין ספור פעמים בעתיד, ובעצם באותו עולם שבו מתקיימת החיים והרגשות המקרבים מתקיימים גם המוות והרגשות המרחיקים.     

   לעניין החרדה הצפה, יפה גם השיר החותם את הספר כולו:

*

חִכִּתִי לַבֹּקֶר.

בַּסָּלוֹן הֶחָשׁוּךְ רַחַשׁ חַשְׁמַלִּי עָמוּם

אֲלֻמַת פָנַס הָרְחוֹב פּוֹלֶשֶׁת מִבָּעָד לַתְּרִיס

חוֹצָה אֶת מִרְצְפוֹת הַדִּירָה הָעוֹמֶדֶת לְהִנָּטֵשׁ.

חִכִּתִי לַבֹּקֶר, אִבַּדְתִּי תּחוּשָׁה, כְּבָר לֹא יָדַעְתִּי

כַּמָּה זְמַן עָבַר עָלַי בְּהַמְתָּנָה, חִבַּקְתִּי כָּרִית,

הָפַכְתִּי עַצְמִי לְכָאן וּלְשָׁם, נִסִּיתִי

תַּרְגִּילֵי נְשִׁימוֹת עַל הַסַּפָּה הַטּוֹבְעָנִית

הַשְׁקוּעָה בְּמֶרְכָּזָהּ.

כָּל הַקּוֹלוֹת שָׁכְכוּ, נוֹתַרְתִּי אַחֲרוֹנָה.

שָׁכַבְתִּי לְצִדִּי וְחִכִּתִי לְאוֹר רִאשׁוֹן.

חִכִּיתִי לַבֹּקֶר שֶׁיָקוּם,

וְהַלַּיְלָה הֶעֱמִיק.

[שירה סתיו, שריר הלב, עמוד 90]

*

    אם בשיר הפותח את הספר הבית עומד להיסחף ולשקוע הרי כאן בשיר החותם – הדירה עומדת להינטש, אור החשמל נחווה כאיום; המשוררת שאינה מצליח למצוא לנפשה מנוח ולהירדם,  מאבדת את תחושת הזמן,  וממתינה לבוקר, תוך שהיא מנסה להרגיע את עצמה, על ידי חיבוק כרית או נסוי תרגילי נשימה (במדריך רפואי שנמצא עימי תרגילי נשימה הם דרך להפיג התקף חרדה, במיוחד מטיפוס של חרדה צפה; דרכי הפגה נוספות קריאת ספרים והאזנה למוסיקה – קרובות אליי יותר), אבל דבר לא מביא את אור השמש; הלילה רק הולך ומעמיק (La noche oscura del alma). אין לתלות בגיבורת השיר נדודי שינה סתמיים או אינסומניה, בוודאי אם נקרא את השיר הנוכחי בסימן השיר הקודם. על כל פנים, מכל הסימנים העולים בשיר, עולה נסיונו להרגיע את חרדת הנטישה; אבל החרדה הזאת אינה תלויה כנראה בגורם מוחשי-קונקרטי, אלא בוודאות חרידה שהעולם הוא מקום שבו כל יום עלול להיות יום שבו נוטשים או ננטשים או שיחסי קירבה (לאו דווקא זוגיים או רומנטיים) שתכננו שילוו אותנו חיים שלימים מתרחקים, נסחפים או נאספים מאיתנו באחת.

    מצאתי כעת נמלה מתה בין האותיות ה' ו-ח' שבעמוד השער של מהדורת התרגום העברית של ספרהֹּ של סימון וייל, הכובד והחסד בספרייתי. ניקיתי וסגרתי את הספר. על הכריכה, כרגיל, רעי איוב ואיוב באיור של וויליאם בלייק, וקרני השמש מאירות באור לבן את ראשי ההרים. חשבתי לעצמי, הנמלה המתה, בין ה' ל-ח', כאילו מנסה למנוע מהחסד להתחיל.

*

*

*

בתמונות:: שועי רז, מכתש רמון – תצלומים מהר גמל, 18.8.2021

Read Full Post »

חמש נקודות ורכבת

*

מסע דילוגים שראשיתו ברכבת לילה בין באר שבע למרכז, המשכו באלבום מוסיקלי שהגיע מיפן, עבור דרך אנשים שצוחקים במקומות לא-נכונים אבל נעשים עצובים במקומות נכונים, וסיכומו במופע ג'ז שהתקיים במועדון הג'ז Five Spots בניו יורק לפני 60 שנים. 

*

1. נזכרתי פתאום שבחורף לפני הקורונה (ינואר 2020), נסעתי פעם ברכבת מאספת יחידה שיצאה מבאר שבע. לא היה בכלל ברור אם יוצאים עוד אוטובוסים או רכבות למרכז. קרוב לחצות היא יצאה מהתחנה הדרומית. היא עצרה בנתיבות ובאשקלון ורק אז המשיכה לתל אביב. לאחר העצירות בערי-הדרום נותרתי הנוסע היחיד. החוויה היתה דומה להפלגה באונייית רפאים ונמשכה מעל לשעתיים. באיזה שלב של הדרך, תקפה אותי מחשבה לא רציונלית. אולי בעצם אין נהג. אולי אני בחלום. כשירדתי מהרכבת, אני זוכר שקיוויתי שהדלת תיפתח, כי לא הייתי משוכנע אם מישהו בכלל שם לב לכך, שיש נוסע בפנים. בדרך, Youtube, כיכב בתפקיד המלאך הגואל אותי ממלנכוליה והציע לי את האלבום Happy מאת סקסופוניסט הג'ז, הצרפתי גי לאפיט (1998-1927), שעליו לא שמעתי עד אותו רגע, וזה כל כך שימח את האיש העייף עד מוות והטרוד מאוד שהייתי באותה שעה [תרופות קשות מעוררות הזיות, תחזיות על עיוורון שעומד לרדת עליי בעטיה של מחלת עיניים – מה שהופרך בינתיים (אני ממשיך לראות; ההתדרדרות נבלמה)]. כמה ימים אחר כך הזמנתי לי את הדיסק הזה במקום היחיד שבו עוד ניתן למצוא עותק פיסי שלו – יפן.

2. המוכר היפני של הדיסק שלח לי מכתב בכתב ידו באנגלית ובו הודה לי על הקניה ועל כך שבחרתי את הדיסק הזה בפרט, ומנה את מה שיפה בו בעיניו. זה היה ממש מחמם לב, פגישה דרך מכתב, בבעל-עסק (מוטב לומר, ידיד), המתייחס למוסיקה בחנותו, כיצירה ולא כמוצר, ולרוכשים – לא כצרכנים, אלא כידידים מארצות רחוקות. יותר מהחיוך שזה העלה על פני, למדתי מזה שיעור לחיים. אני חושב שזה ענה לי על השאלה: מה אני מחפש בפילוסופיה, ספרות ואמנוּת, ומדוע אחד הדברים שגורמים לי לתחושה דיכאונית (קיפאון בחלק התחתון של הפנים) הם אנשים שמדברים על יצירה ובני אדם, במושגים של סחורה וצרכן.

*

*

3. אנשים שבוחרים לצחוק במקומות הלא נכונים הם תופעה שצריכה התבוננות, ממש כמו מוסיקה א-טונלית או Free Jazz. אדם יכול לחשוב — הם צוחקים לא במקום מפני המבוכה או מפני שלא הבינו ואז הגיבו באיחור כדי להצטרף ליתר; אבל האפשרות שהם רואים משהו שאני לא רואה או שומעים דבר שאני לא שומע, היא הרבה יותר מעניינת. כך או אחרת, אני איש של האפשרות השנייה מפני שבמהותה היא מצביעה על האפשרות שהעולם הוא מקום הרבה יותר מצחיק ממה שאנו נוטים לייחס לו. דבר מייאש הוא לחשוב תמיד שהזולת פשוט לא הבין בזמן או נבוך או מנסה לחקות את החברה המקיפה אותו בעיכוב-מה ובחוסר-הצלחה ולא ליחס לו את האפשרות, לפיה לא מדובר בעיכוב או מגבלה, אלא באיזו ראיה אחרת, מקורית ואינהרנטית. אם יוצאים תמיד מנקודת הנחה לפיה צחוק במקום-הלא-נכון הוא כמו רכבת שמאחרת את זמן היציאה שנקבע לה, מפספסים את החיים, לא פחות. איש חבורת מונטי פיית'ון, הקומיקאי ג'ון קליז (נולד 1939), כיכב בסרט בריטי בשם Clockwise (1986) – בו גילם מנהל בית ספר קפדן שעולה בשוגג על רכבת לא-נכונה, שאמורה היתה להוביל אותו בזמן — לאיזה כינוס מנהלי בתי- ספר באוניברסיטה של נוריץ'. כל הסרט הופך לניסיונות הזויים יותר ויותר של המנהל למצוא דרך אלטרנטיבית, ולפלס בכל-זאת דרך להגיע לכינוס, וכדרכו של קליז, הדוגמטיות של המנהל גם משפריצה לכל עבר את הנוירוטיות, האגרסיות ואת הטירוף שבו, אבל בד-בבד ההתרחשות מביאה למסקנה, לפיה היציאה מהסדר הטוב, ההופכת את עולמו של המנהל על פיו גם הופכת אותו לאדם חיוני הרבה יותר. לא זו בלבד שמותר להתנהל שלא במסגרת לוח הזמנים (לאחר את הרכבת), אלא שלעתים זהו המוצא הקיומי היחיד – הדבר היחיד שיכול להוביל אדם חזרה אל חייו, שהפכו לרצף של אוטומטים מדודים במקום חיים.

4. הכותב, האינטלקטואל והכימאי האיטלקי, פרימו לוי (1987-1911) כתב בשירו, יום שני, כך:

*

מֶּה עַצוּב יוּתֵר מֵרַכֶּבֶת

הִיא יוֹצֵאת כְּשֶהִיא מֻכְרָחָה

וְאֵין לָּה אֶלָּא קוֹל אֶחָד

וְאֵין לָּה אֶלָּא נָתִיב אֶחָד

אֵין לְךָ דָּבָר עצוב מֵרָכֶּבֶת

*

אוֹ אוּלָי סוּס רָתוּם לַעֲגָלָה.  

הוּא אָסוּר בֵּין שְׁנֵי מוֹטוֹת,

וַאֲפִלּוּ לֹא יָכוֹל לְהִסְתֶּכֵּל הַצִּדָּה.

הוּא חַי בִּשְׁבִיל לָלֶכֶת.

*

וְאָדָם, הוּא לֹא עָצוּב, אָדָם?

אִם הוּא חַי זְמַן רָב בִּבְדִידוּת

אִם הוּא חוֹשֵׁב שֶׁהַזְּמַן תַּם וְנִשְׁלַם

אֲזַי גַּם אָדָם הוּא דָּבָר עָצוּב

(17 בינואר, 1946).

*

[פרימו לוי,"יום שני", אתם החיים בבטחה: מבחר שירים, תרגם מאיטלקית: אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל, ירושלים 2012]

 

5. ב-16 ביולי 1961, החודש לפני שישים שנה, הוקלט במועדון Five Spots בניו יורק מופע שסיכם שבועיים של רזידנסי של הרכב בן חמישה נגנים, כל אחד מהם הפך לימים לשם-דבר בהיסטוריה של הג'ז. היו שם אריק דולפי (1964-1928) על סקסופון אלט, חליל צד וקלרינט-באס; בוקר ליטל (1961-1938) על החצוצרה; מאל וולדרון (2002-1925) על הפסנתר, ריצ'רד דיוויס על הקונטרבאס (נולד 1930 ועדיין עימנו) ואד בלקוול (1992-1929) על התופים. האלבום פוצל בשעתו לשני אלבומים (המופע נמשך כשעתיים ועשרים) וחלקים נוספים מהמופע, שלא ראו אור, יצאו גם כאלבומי זיכרון לליטל ולדולפי . זהו ככל הנראה המופע המוקלט האחרון של בוקר ליטל, שעוד הספיק לנגן עם דולפי ועם מאל וולדרון, במהלך הימים הראשונים של חודש אוגוסט, באלבומו של מתופף הג'ז מקס רואץ' (2007-1924), Percussion Bitter Sweet. לטעמי, זהו גם אחד המופעים המוקלטים הטובים ביותר שאני מכיר, וזאת מפני שגם הקטעים בו – שהופיעו קודם לכן באלבומים (למשל The Quest מאת וולדרון) מבוצעים כאן ביתר יצירתיות והשראה. קשה להעריך מה היה עולה בגורלו של המופע הזה, אם לא היה מוקלט פעם אחת מראש ועד תום (The Complete Edition של ההקלטה ראתה אור לראשונה רק בשנת 2011). אני מניח שהיו באותם ימים הרבה מאוד הופעות חיות שלא הוקלטו או שהוקלטו ונשכחו, וגם ההופעה הזאת – מבלעדי מי שתיעד אותה הייתה נשכחת לגמרי. אולי לא היה בשום מקום תיעוד לכך שבמחצית הראשונה של חודש יולי לפני 60 שנה נפגשו במועדון ניו יורקי חמשת המוסיקאים האלו.  

    אני תוהה על הצורך שלי לציין זאת, עוד יותר – נוכח האיחור (אלו כבר לא 60 שנים בדיוק), אבל עדיין במסגרת אותו חודש  מה זה משנה בכלל? הלאו את אותו קטע-שמע מתוך ההקלטה אני יכול לצרף לרשימה אחרת בזמן אחר, או לכתוב על האלבום בזמן אחר ביתר אריכות. אבל איכשהו נדמה לי שהזמן הוא כמו רכבת, וכמו האדם או הסוס בשיר של פרימו לוי, חייב להיות יותר מנתיב אחד או קול אחד ליצירת אמנות או למעשיהם של בני אדם, וראוי להיות לזה איזה הד (שמעבר לזמן) גם בישראל ובעברית – במקום שבו האמנים המדוברים הם תמיד (וכנראה גם תמיד יהיו) אחרים.  הזמן הנוקף הוא כמו רכבת, ולפעמים כשאני מאוד בודד, רשימות או איזכורים כאלה (ממש כמו סיפור רכבת-הלילה שבו פתחתי)  הם המלאך הגואל אותי ממלנכוליה. אלו אינם השישים שנה שחלפו ולא יומו האחרון של חודש יולי, אלא הצורך לספר ולו-במעט על איזו יצירת רוח, אדם, רעיון או נוף, ששברו במשהו את המכניזם של הזמן ואת העצבוּת הכבידה שהיא מפילה על האדם, והכניסו בחייו איזה אור דק או קוו על פניו חיוך. כל הבלוג הזה מסתמא הוא בעיקרו סיפור על הניסיון שלי לתעד את הרגעים שבהם לפעמים אני שמח, גם אם אני לבדי; הדברים שמפוגגים בי הכובד והקושי, המזכירים לי שרעיונות ויצירות אינם דברים שמוכרחים להימכר, אבל הם מוכרחים להתקיים; פשוט להיות.

*

*              

בתמונה: תמונה שצילמתי בקרון הרכבת הלילית מבאר שבע, 7.1.2020.

Read Full Post »