Feeds:
פוסטים
תגובות

meir

*

הביוגרפיה,  ארול אחד, מאת נסים קלדרון ועודד זהבי, לא פגשה אותי בכמה וכמה אספקטים, העיקרי שבהם: הבנת המחברים את מקומו של אריאל כגיבור-תרבות ישראלי, כאשר המלה "תרבות" מובנת קודם-כל (גם אחרי הכל) בהקשרים חברתיים-פוליטיים והרבה פחות בהקשרים אינטלקטואליים, מוסיקליים ופואטיים. שאלות כמו מידת ההתקבלות של אלבומי אריאל בביקורת העיתונאית בת-זמנם או מהי הריאליה הקיבוצית שעמדה ביסוד שירים כמו ארול או בס בבלון, או דברי ימי פרשת התבטאותו של אריאל כנגד הומוסקסואלים (והתנצלותו הפומבית), ספק האם היא מספקת את מי שהגיע הנה על מנת להעמיק חקר אל עולמו הלירי והאינטלקטואלי של אריאל. הביוגרפיה שלפנינו אפוא  היא יותר בבחינת מסע ישראלי, הכולל ניסיון למקם את אריאל במרחב הישראלי ובתולדות החברה הישראלית ותרבותהּ, מאשר ניסיון להציע קריאה-צמודה ביצירותיו של אריאל ונסיון לעמוד אחר מגוון המקורות והרעיונות השזורים בהם.

כל זה לא אינו מונע את היותה של הביוגרפיה ארול אחד אוצר בלום של ידע הנוגע למאיר אריאל, ובמיוחד: ריכוז ספר מעשים אשר לאריאל מפי חברים קרובים ומוקירים, היודעים לספר על התרחשויות מציאותיות לגמרי, שפעמים זכו למקום בשיריו. בכל זאת, נהניתי מאוד מקטעי החיבור העוסקים בהלכי הרוח הסוערים, עתים מלנכוליים-דיכאוניים, של אריאל; על הפרדוקס התלוי ועומד בין שאיפת ההתבודדות שלו ובין התמסרותו לחיי יצירה פומביים; על היותו איש משפחה וחבר מסור שעמדה בניגוד להלכי הרוח הקיצוניים והאובדניים שתקפוהו; ובמיוחד— גלריה קצרה של אנשים, לא מוכרים באופן מיוחד, רחוקים מאוד ממרכז-הבמה ומפומביות, אישיים תלושים ומבריקים, איש איש בדרכו, שאריאל לימים טען כי דווקא הרבה מאוד מיצירתו היה תלוי בדמויותיהם שמעולם לא זכו לפרסום רחב, ודומני –  כי הביוגרפיה החדשה מושה אותן מנשיה.

על נפשו הדיכאונית-סוערת של מאיר אריאל מעמיד למשל הקטע הבא המפרט תקרית הלקוחה מימי שהותו בסיני במלחמת יום הכיפורים:

*

הרישול שאפיין אותו כל חייו הגיע באפריקה  לשיאים חדשים. פעם הוא יצא לתצפית על המזח עם נשק, חגור, גיטרה וספר. הוא חזר רק עם הגיטרה והספר ושכח את הנשק והחגור.  הוא היה נוהג לגרור את הרובה שלו על האדמה כשהוא מחזיק אותו ברצועה כמו שמחזיקים כלב. […] לחברים הוא סיפר שבאחת ההתארגנויות הניח לרגע את הגיטרה ומשאית שנסעה לאחור עלתה עליה. למיקי שביב הוא סיפר את זה קצת אחרת. הוא אמר לו שהלך והצטבר בו כעס על הנטייה – שהגיעה לשיאה מאוחר יותר בדו"ח ועדת אגרנט – להטיל את עיקר האחריות על הרמטכ"ל, דוד אלעזר, ולנקות מאחריות את הדרג המדיני, וגם רבים ממפקדי צה"ל. לכן, כך אמר, החליט לילה אחד, כאשר הגיטרה עדיין בידיו אחרי ששר לחבריו, לצאת אל כביש חשוך ולהישכב עליו כדי שרכב שיעבור ידרוס אותו. הרכב שהגיע דרס את הגיטרה והשאיר אותו בריא ושלם. בין שזה קרה ובין שזה רק סיפור –  מופיעה כאן ההתגרות במוות שליוותה אותו בתקופות שונות של חייו. 

[נסים קלדרון בשיתוף עודד זהבי, ארול אחד: מאיר אריאל – ביוגרפיה, עורכת הספר: טלי לטוביצקי, הוצאת כנרת, זמורה ביתן, דביר, חבל מודיעין 2016, עמ' 144-143]

*

    אריאל מוצג כאן כלוחם ומורד; אדם המשרת בצבא ובד-בבד בז ללחימה, ומעדיף להבזותהּ גם בגינוניו החיצוניים. בצעד שהוא ספק רשלני וספק מודע-לחלוטין הוא בחר להשאיר בעמדת השמירה את הנשק והחגור ולשוב למגורים עם גיטרה וספר. קשה שלא לתהות כיצד קיבלו המפקדים חייל מוזר ותמהוני כזה הגורר את נשקו אחריו על האדמה, ונוהג לבכר את הגיטרה ואת הספר.  גם המעשה שסופר למיקי שביב על דריסת הגיטרה מותיר כביכול רק את הספר (הנשק והחגור נשמטו; הגיטרה נדרסה) כטריז בפני המוות, ואולי, כאן המקום להסביר, המקום המרכזי למדיי שהוענק לספר איים בזרם (מאת ארנסט המינגווי תרגם את זה יפה אהרן אמיר) בשיר לילה שקט עבר על כוחותנו בסואץ, שיר שאין בו נשק, ולא חגור, וגם הגיטרה לא תופסת בו מקום מרכזי –  ואילו הספר, יותר נכון: חוויית הקריאה— באמצעותהּ מצליח אריאל לצלוח עוד לילה במדבר, בשירות הצבא; במקום בו הוא חש זרות וניכור— הספר מצליח לשאת אותו משם.

   על הסתברותו סיפור דריסת-הגיטרה, שסופר למיקי שביב, מעמיד גם הקטע הבא, המובא מתוך ראיון של אריאל על-ידי העיתונאית אורית גלילי בשנת 1988. לשאלתהּ 'האם חשבת פעם על התאבדות?' השיב אריאל, באופן שאינו משתמע לשני פנים, על חוויית השירות המערערת (מבחינה קיומית) במלחמת יום הכיפורים, שהחמירה את דכאונו:

*

זה קרה אחרי מלחמת יום הכיפורים. הרגשתי אשם במלחמה הזאת. נתתי יד לכל התרדמה הזאת, לעיוורון שלקינו בו ואנו לוקים בו עד היום. אותי זה תפס באופן אישי, לעזאזל. חשבתי: הנה המלחמה השנייה שאני עובר ועוד לא עשיתי את כל מה שאני רוצה לעשות. מצד אחד תקוע עם חלומות, ומצד שני מרגיש כמו בביצה. לא אלוהים, לא קיבוץ, לא ישראל, לא חברה, לא סוציאליזם ולא קפיטליזם שאפשר להיאחז בהם. בקיצור: שוקת שבורה. לקח לי זמן להבין שהתאבדות זה אלמנט של בריחה. זאת ברירה מגונה בעיני. מחוץ לחוקי המשחק.

[עמוד 151]

*

אריאל תיאר גם במקומות אחרים את שנות הדיכאון שלו כ"זמן בו הייתי בן 33 ועד גיל 36" (עמוד 152). הוא החריף במיוחד בתקופת הקלטת האלבום שירי חג ומועד ונופל (1978). אריאל מתאר את עצמו כמתלבט, מוצף רגשית, הומה ביקורת עצמית, שהתבטאה גם בדיבור אל עצמו באופן אינטנסיבי וגם ברצון, מעת לעת, לשים קיץ לחייו (עמוד 155). מי שהיה שמור לו תפקיד של אוזן קשבת למצוקותיו היה חבר קיבוץ משמרות, ניצול שואה, בשם יואל פלס. אדם שהיה בקיא גם במקורות יהודיים,  חובב גדול של מדע בדיוני; איש בעל חוש הומור סרקסטי והשקפה מפוכחת על אודות המקריות והארעיות בהּ נוהגת תבל. הוא נהג לאגור מזון והשמיע רעיונות משונים השכם-וערב באזני אנשי הקיבוץ. התימהונות של פלס הכילה את מצוקתו של אריאל. בנוכחותו יכול היה מאיר אריאל לשוחח על המוות, על האבסורד שבקיום. פלס לא חשש לשמוע ולהשיב. אריאל ראה בו לימים מקור-השראה בלתי-מבוטל בתקופה הקשה ביותר בחייו. קלדרון וזהבי מזכירים כי פלס סבר למשל:  כי מתושלח המקראי היה חוצן (כך הסביר את 969 שנותיו), כי מרד בר כוכבא ועלייתו של היטלר קשורים זה לזה בתכנית אלוהית הדוקה; כי חלם לשמוע הודעה על ביאת המשיח ב-BBC  כי רק עליהם ראוי לסמוך (בשונה מכלי תקשורת אחרים). מאיר אריאל תלה במפורש את מפגשו עם עולם הטקסטים המקראי ובמיוחד עם ספרי הנביאים בפלס, ובעיונים משותפים שערכו בהם. פלס ודאי לא התכוון להחזיר אותו בתשובה (הוא לא היה דתי), אבל פתח לו פתח גדול של עיון במקרא,  שאחר-כך הוביל את אריאל גם אל ספרות חז"ל ובכלל לזיקה הולכת וגדילה לעולם המקורות היהודי ולקיום מסורותיה.

יש לומר (זאת לא מציינים המחברים) כי  לימים, נהג אריאל להביע בראיונות לעיתונות במהלך שנות השמונים, כמיהה לשיבת בית דוד (מלכות), עבודת המשכן (בית המקדש), או לכתיבה היוצאת חוצץ כנגד הישגי המדע ומעמידה עולם ומלואו על ההשגחה האלוהית (מה חדש במדע? מתוך האלבום: ירוקות)— באופן המקביל במידה רבה לתיאוריות המשונות שאפיינו את פלס. העמודים הנוגעים ביואל פלס אפוא חושפים מקור השראה חיוני להבנת עולמו הפנימי של מאיר אריאל ומפתח ליצירתו, שפרצה מחיי הקיבוץ והצבא ופתע נבקע בה נתיב ייחודי, אשר כלל התכתבות עם מקורות מקרא וחז"ל ועד חזונות והזיות בהשראתם (משום מה מתעלמים המחברים משיר מפתח של אריאל: פרקים מיומנו של חוזר בתשובה המסיים את האלבום: וגלוי עיניים ואשר שורות החתימה שלו הם מהשורות היפות יותר בשירה-המולחנת בעברית). כך, שירז אריאל  (עמוד 176) תיארה את דמותו של אביה, בעיניי בני-גילהּ בקיבוץ ובעיניה עצמה, כמי שנחשב כתימהוני ולא-יוצלח בענייני עבודה  לרבות  עניני המוסיקה שלו  שלא זכתה לתהודה אף לא למכירות יוצאות-דופן, עד לעשור האחרון לחייו (היא טוענת שלמדה לחבב את יצירת אביה רק בשנותיו האחרונות). דיווחים מסוג זה גם העניקו לי מימד חדש להבנת דמותו של ארול  – הקיבוצניק-התלוש, מי שמעולם לא נכנע לקבוצה ולדרישותיה. הבודד-המורד, שסופו לשלם בחייו על חולמנותו-תלישותו, על התמגנטותו לחשיכה למקום שם יש-כאילו. הדמות שהיא חלק מהווי הקיבוץ, אבל לעולם לא חלק אינטגרלי מן הקבוצה.

*

*

דמות אחרת העומדת בכור היצירה של אריאל, היא שרה'לה חגי, להּ הוקדש השיר שרה'לה היתה אוהבת את זה.  מאיר אריאל עוד דיבר בשלהי שנות השמונים בסרט מסע הבחירות של מאיר אריאל (1989) על תפקידהּ המכונן  (השיר גם הושר לראשונה באזכרה בקיבוץ לזכרהּ) של ידידתו. שרה'לה חגי שהיתה צעירה מאריאל בכ-4 שנים הגיעה למשמרות בעת שירותה הצבאי, נישאה לבן המקום, ועבדה כמורה לספרות בחדרה; אינטלקטואלית-בקיאה עם חוש הומור יוצא דופן, בעלת הבחנה חדה וכושר ניתוח וביקורת. היא נפטרה בשנת 1985, קצת לפני יום הולדתהּ ה-41 ממחלת הסרטן. חגי הפכה לבת-שיח של מאיר אריאל בזמן שלימדה ספרות בחדרה ובד-בבד למדה ספרות באוניברסיטת תל-אביב. אריאל התוודע באמצעותהּ למשוררים חדשים ולמגמות חדשות בחקר הספרות ובביקורת התרבות (הוא לא השקיע זמן בקריאת מאמרים).  כותבי הביוגרפיה עומדים ובצדק רב על כך שזהו אחד מן השירים הבודדים שבהם מסלק עצמו מאיר אריאל מן השיר במכוון, ומנסה לבנות כעין חדר-זיכרון לחברה שהלכה לבית עולמהּ. הם כותבים יפה: "כך כתב מאיר אריאל את אחד השירים העמוקים בשפה העברית על מה שעובר עלינו כאשר אנו מבקשים מעולם המציאות שסביבנו להישאר מחוץ לדלת ונכנסים בכל ליבנו אל עולמהּ הבדוי של הספרוּת… וזה גם שיר על כך שעולם המלים הקסום הזה לא יכול באמת להציל אותנו משום חץ" (עמוד 235). כפי שטענתי למעלה, מגמה דומה מאפיינת את השיר לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ. אבל יותר מכך, חסר לי מאוד בקריאה שמציעים קלדרון וזהבי בשיר (הכולל ת אסוציאציות לנתן אלתרמן ולגיתה בתרגום שאול טשרניחובסקי) – המימד החזותי. השיר כולו הוא כעין מחזה תיאטרון בובות, על מעין כפה-אדומה המורדת בקהל המגבעות והמטפחות (שרה'לה לא היתה מרקע דתי—אבל השיר מצייר כאילו כך-הוא) ויוצאת לחיים עצמאיים יצירתיים וקצרים, שכמו מנחשים את אחריתם. זהו כמעט מחזה-מוסר על עמידה יחידה של שרה'לה כנגד הקבוצה, ובשבח האינדיבידום היוצר, שחייו הם מכלול האוֹצֵר בחובו  מעוף וצווחה. קלדרון וזהבי כותבים על כך שחגי היתה מבקרת נחושה של הדוקטרינציה הציונית, אבל אריאל דווקא מנציח אותהּ כדמות שובת-לב, כזאת שבאובדנה לא נמצאים עוד כמוהּ, שהמרד שלהּ בעולם ההקשרים היהודי היניב פירות נאים (חלקים ניכרים, אולי מרביתו של האלבום ירוקות, ממנו לקוח השיר, עוסקים עמוקות בעולם ההקשרים היהודי).       

אם אטול משהו מן הביוגרפיה המאוד-ישראלית הזאת (ואני מודה על כך מעומק לב) הרי אלו דווקא הקטעים המוצלים העוסקים בדמויות המוכרות פחות שליוו את חיי מאיר אריאל, וכן את הסיפורים האישיים הליריים המאירים אל אישיותו רבת הפנים, הסוערת והעצבה של יוצר הזה. צר לי כי המחברים לא הרחיבו מספיק על התקרבותו של אריאל ליהדות ועל התפקיד המרכזי מאוד שמילא עולם המקורות היהודי באלבומיו (וגלוי עיניים, ירוקות, רישומי פחם ואף באסופה מעיזבונו מודה אני). לעתים נדמה כאילו קיבלו החלטה מודעת לדחוק או להרחיק או להתחמק מדיון על המקום היהודי בחייו, והואיל ובחרו לשוחח במיוחד עם חבריו החילוניים במפגיע של אריאל, ההיבטים היהודיים ביצירתו כמעט לא מקבלים בביוגרפיה שלפנינו נוכחות וקול (ראויה לציון אמירתו של שלום חנוך, לפיה מעולם לא העריך את רישומי פחם במכלול יצירת חברו). ניכר כי למחברים, אולי גם לחלק מן החברים, מוטב היה מבלעדיהם. עם זאת, כמאזין קשוב ליצירתו של אריאל מאז 1988 לערך, וכמי שנכח בהופעות רבות שלו בכל רחבי הארץ בין 1997-1990, היה חבל שכך.

*

ב'מסע הבחירות של מאיר אריאל' (בימוי: אידו סלע) מובא השיר שרה'לה היתה אוהבת את זה מדקה 5:40 ועד 9:50 לערך

*

*

בתמונה: פורטרט של מאיר אריאל, תאריך לא ידוע, צלם לא ידוע, ככל הנראה משלהי שנות השבעים או מראשית שנות השמונים.

לאונרד כּהן

leonard

*

דחפתי את עצמי מעיר אחת לאחרת, מגג אחד לאחר, לראות אישה רוחצת.  

[לאונרד כהן,  מתוך: מזמור 7,  ספר רחמים, תרגם מאנגלית והוסיף מבוא והערות דורון ב' כהן, הוצאת כרמל: ירושלים 2015]    

*

אני חב ללאונרד כהן את ההיכרות הראשונית עם פ"ג לורקה. היה זה השיר שהקליט ב-1986, Take This Waltz, לאלבום מחווה ללורקה למלאת 50 שנים להוצאתו להורג. הייתי כבן 13, והשיר הזה תפס את לבי. במיוחד, השורה הפותחת, המסתורית: Now in Vienna There are ten pretty women/ There's a shoulder  where Death comes to cry . הזיקה המסתורית הזאת בין עשר הנשים היפות (שבדמיוני התנועעו לקצב הואלס) ובין הכתף עליה בא המוות להתייפח לא נתנה לי מנוח. לימים, משום מה, היא נקשרה אצלי לשורה: "המוות הוא רב אמן מגרמניה" מתוך פוגת המוות מאת פאול צלאן. אז לא ידעתי שלורקה הוצא להורג בירי על ידי משמר פשיסטי-לאומני באנדלוסיה.  אז לא הכרתי ציוריי המוות של אגון שילה, שמאז גם כן הפכו לחלק מן התמונה הזאת. הייתי ילד בן 13. ניגנתי פסנתר. הכרתי את הוואלסים הוינאיים של שטראוס. כמובן,  את הרקוויאם של מוצארט. שנה לפני כן נפלתי על ראשי במהלך משחק כדורגל בבית הספר. נחבטתי כהוגן, איבדתי הכרה, בלעתי לשוני, נחנקתי. התעוררתי כתוצאה מטיפול החייאה שעשתה בי אחות בית הספר. הועברתי לבית החולים. קשה להביע את הפליאה שעוררו בי השורות הללו של לורקה, כפי שהושרו על ידי כהן, ושודרו מדי פעם ברדיו, מעל גלי האתר, הכתף שהמוות בא לבכות עליה. גם המוות לעתים זקוק לנוחם, לפשוט את מדי המוות שלו– ולבכות.  כהן סיפר פעם ששיריו של לורקה גרמו לו לכתוב, להבין את ייעודו ככותב. הרבה עבר כהן בחייו – לימים שהה שנים במנזר זן בודהיסטי. אבל הוא התחיל מלורקה. ואייכשהו אני חש כי בזכות כהן הכרתי את לורקה – עד היום.  

*

*

בכהן הכותב התקיים מימד רליגיוזי בלתי מבוטל; מבחינות רבות את חייו ככותב ליוו לכל אורך יצירתו המקרא, הברית החדש, הליטורגיה. כשקראתי לפני מספר חודשים בספר רחמים שלו שחובר למלאת 50 לכהן (1984), לא יכולתי שלא להתרשם משזירתם סיפורים וסמלים השאובים מן המקרא ומן הברית החדשה מסורת יהודית-נוצרית אחוּדה. דווקא, ככל הזכור לי, לא התרשמתי מרוב הרעיונות הזן-בודהיסטיים כתולדה מן חיבור הזה התבהר לי שכאשר כהן תיאר את דוד המלך החוזה בבת שבע רוחצת על הגג (Hallelujah) או את ישוע ההולך על המים (Suzanne)   או כאשר צטט מתוך תפילת ונתנה תוקף (Who's by Fire) לא היה כהן כמצטט מקורות תרבותיים בלבד, אלא כמי שיש למקורות הללו קיום ומהות בתוך נפשו. כמדומני,  סבו היה חזן וסב אחר – רב ומלומד ליטאי. הדבר הובהר עוד יותר כאשר בחר לסיים את הופעתו האחרונה בישראל בברכת כהנים מסורתית (מי יכול ללכת לליאונרד כהן באצטדיון רמת-גן?). כאשר הוברר כי בין מועד פטירת כהן ובין ההודעה על פטירתו חלפו כמעט ארבעה ימים, לא יכולתי שלא להרהר שמא ציווה כך בצוואתו; שמא יתעורר ביום השלישי משנתו כישוע, טרם עלותו לשמיים. בכל אופן, הרבה יותר מכל סינגר-סונגרייטר אחר במוסיקה הקלה, נתן כהן חיות וקיום לסמלים ולעלילות יהודיים ונוצריים, כאילו ינקו ממסורת אחת, מתואמת ומתוזמנת היטב. אצל גו'ני קש ואצל ניק קייב למשל, ניתן לשמוע לא אחת הדהוד עמוק להיותם בני המסורת הנוצרית; לעתים הם נשמעים כמטיפים נודדים או ככמרים על הדוכן;  בוב דילן עבר שלב חב"די וגם שלב נוצרי די-אדוק, אבל ספק עד כמה סמלים יהודים ונוצריים זכו לביטוי עמוק באמנותו. כהן הצליח להיות אדם חילוני, משורר ריליגיוזי, ואדם שסמלים יהודים ונוצריים ורעיונות זן בודהיסטיים קנו שביתה במערכי נפשו ולכן ביצירתו. הוא לא נשמע מעולם כמטיף דתי, כי כל המערכת הריליגיוזית היהודית-נוצרית הביעה לדידו פרספקטיבות שונות של חסד, רחמים ואהבה. הוא נטל מלוא חופניים משם, אבל נפרד מעולם הליטורגי של בית התפילה, ונטע מחדש את העלילות העתיקות ואת הסמלים הישנים, בחובו של עולם מחולן, ביודעו כי גם הוא וגם אבות אבותיו הונעו מתוך אותו כח מסתורי חידתי חסר פשר ששמו אהבה. וכהן, גם כאשר אהבתו שבורה ונכאבת, בהכרח ראה באהבה אות לנוכחות אלוהית, השופעת בכל מקום ועל כל לב ולב.

קשה להכיל את השפעת הכתיבה של כהן על תרבות המבצעים-הכותבים; יעידו מאות, אולי אלפי ביצועי כיסוי לשיריו; אף אלבומי-מחווה שהוקדשו ליצירתו. כהן בענוותנותו הודה פעם עד כמה ביצועיהם של ג'ון קייל וג'ף באקלי ל- Hallelujah השפיעו על האופן שבו הוא-עצמו שר את השיר בהמשך. יש כמה וכמה ביצועי כיסוי נוספים כאלו שאני שב אליהם, יש לומר, יותר מאשר לאלבומיו של כהן, למשל: Dance Me to the End of Love בבצוע מדליין פֵּירוּ; Ain't No Cure for Love  בבצוע רות דולורס וייס; אם יהא זה רצונך בביצוע גבריאל בלחסן. אחת השורות המושרות שאני הכי אוהב במוסיקה הקלה בשנים האחרונות (מפני הקול השר) הוא: Aren't you every bird on every wire, מתוך שירה של ליסה האניגן האירית, Little Bird  . קשה שלא לחוש שם בהומאז' לשירו של כהן, Bird on the Wire.

בשירו של כהן Anthem מובאת שורה שמרבים לצטטהּ: There's a Crack in everything / That's how the light  gets in .  חשוב להשתהות עליה— כי רבים הם האוהבים המובסים בשיריו של כהן; והאהבה אצלו לא-אחת היא במבט לאחור של היזכרות, ונושאת בחובהּ גם את השבר. רוצה לומר: לא ניתן לדבר על האהבה (והאהבה אצל כהן היא אור החיים הבהיר) ללא שבר מהותי בהוויה. לא הטבע ולא האדם היו יכולים לשאת האהבה ואת האור הנשפע עליהם, לולא היתה בחינה של חלל וריק ואין בתוכם. הרעיון הזה מצוי גם בדאואיזם ויותר מזה בזן-בודהיזם אם בבחינת האיִן המגדיר את היֵשׁ ואם בבחינת הפיכת התודעה לריקה מן ה-Self המתעתע, אשר רק אז היא פנויה אולי לקבל הארה (Satori).  כהן, כמי ששילב בין זן בודהיזם, יהדות ונצרות כאחד, היה כטוען לפיו תחולת-האהבה באדם, תלויה באיזו רגישות-נרעדת או באיזה שבר מהותי. בשירתו אין מן היגון ומן הסבל המאפיינים משוררי אהבה; אבל יש בה את ההכרה לפיה האהבה –  אין בה רק אושר והתממשות, אלא היא נושאת גם שבר ופצע, פליאה ואימה – ובכל זאת היא הנדיבה בחסדים וגם האכזרית שבנסיונות שהושפעו על בני האדם.

בכך, היה שונה כהן באופן ניכר, מחברה אחרת במסורת היהודית-נוצרית, הפילוסופית סימון וייל (1943-1909). אצל וייל אהבת אלוהים היא משהו המצוי מחוץ להשגה, כל השגה. היא מעל ומעבר לקוסמוס. האדם מצוי בנהיה לאלוה ולחסדו, בתוך טבע אדיש ועיוור. גם קריאתו הנואשת של ישוע על הצלב נענתה בשתיקה וכך גם כל קריאות המעונים ושבורי הלב לאחריה. כהן מציג איזו אפשרות אחרת, לפיה האהבה, אלוהית או אנושית, פתוחה ומושגת בפני כל-מי שפותח אליה את ליבו, ומוכן לכל התעלות או מכאוב חסר קצה שייפלוּ בחלקו בשל כך.  וייל ראתה את עצמה כאחראית לכל אדם, וכמי שנגזר עליה ליטול על עצמה יותר, גם לסבול יותר (תמיד לסבול יותר) כדי להקל על הזולת (מה עוד ניתן לעשות בעולם כה ריק מאהבה?); כהן לעומתהּ העמיד תמיד על היכולת לאהוב ולהיאהב בעולם הזה. הוא ביטל לחלוטין את המרחק בין אהבה אלוהית ובין אהבה אנושית, בין אהבה רוחנית ובין אהבה גופנית. הנשיוּת לדידו הייתה הקודש (ירושלים החדשה), שאליה הוא, הגבר-הצליין, משחר.  אני חושב שהוא אולי המשורר היחיד שהצליח לכתוב שיר אהבה בין קאובוי לסוסתו האובדת (The Ballad of  the  Absent Mare), שאין בו מאום מן הקיטש, אבל יש בו חיפוש וכמיהה, ואולי גם אלגורייה לכך שבאהבה אין בּעלוּת ולא אלימוּת. שתי אלו סותרות לחלוטין את האהבה.

לבסוף, חשבתי על השיר האחרון שהוציא כהן בחייו (ובעקבותיו האלבום): You want it darker . נזכרתי באנתולוגיות שירי המוות שערך ותרגם יואל הופמן, אומרי שיר על סף המוות, שבו נלקטו שירים שאמרו נזירי זן סיניים ויפניים, במיוחד בתצורת-האייקו, לפני פרידתם מן העולם.  ומצאתי את עצמי מהרהר בשורה השבה ונשנית בשיר: הנני הנני I'm ready, My Lord.  המסך כבר ירד על אותו ריקוד עד קצת האהבה (עם עשר עלמות וינאיות). כהן עוזב. יוצא מן העולם אל אלוהיו. בלי המוות. המוות מחפש את הכתף עליה יוכל לבכות.

אני נזכרתי דווקא בשורות המחויכות הפותחות את האלבום Old Ideas של כהן:  I Love to speak with Leonard/ He's a sportsman and a shepherd/ He's a lazy Bastard Living in a suit.  יכול להיות שכהן כתב את השורות האלה כביכול מנקודת מבט אלוהית (בכל זאת, הדיאלוג שלו עם אלוהים היה ממושך).  יש לזכור, כי כך גם כתב, כנראה, כותב-התנ"ך.

*

*

בתמונה: Marco Kulik, Portrait of Leonard Cohen, 2008©

הגירה פנימית

jack-spencer

*

אולי אלו הימים שגורמים; אפשר יו"ר הקואליציה המכריז ביום השנה כי 'רצח רבין לא היה רצח פוליטי'; אפשר מספר אירועים לאחרונה— באחד הפנתה אליי מישהי בנימה מרשיעה את האמירה "אתה והחברים הבוגדים שלך שמדברים נגד ישראל" (לא זכור לי שדיברתי נגד ישראל, הצטרפתי לארגון פוליטי, או שנתמכתי בידי קרן אמריקנית או אירופאית מעודי) באחר נכחתי בשיחה לגלגנית על רב אמריקני המנסה לקרב בהלכותיו בין יהודים ובין לא-יהודים מתוך מציאות החיים האמריקנית שבהּ במשפחות רבות יש קרובים יהודים ולא-יהודים כאחד. המשוחחים לעגו למגמתו זו, והעלו על נס את קדושת ישראל למול טומאות-הגויים. אני שמרתי על שתיקה ועל ארשת חתומה. הבנתי שלא אשכנע אותם (אנשים אדוקים מדיי בתאולוגיה-הפוליטית שלהם), וכל מה שייגרם כתוצאה מכך זה יגרור רק ריב ותרעומת. במקרה נוסף, שלשום, הבחנתי בכניסה לירושלים בשלט חוצות גדול המכריז "ממשיכים בדרכם— מספחים את מעלה אדומים!" עם תמונות-ענק של אריאל שרון ושמעון פרס (נדמה לי כי מישהו התבלבל באישים ובדרך). בכל אופן, נדמה לי שכל האירועים הסמוכים הללו קנו שביתה בנפשי, כחלחול איטי של רעל, וכך מצאתי את עצמי, אחר-כבוד, משתקע, אחרי שנים, בספרהּ של הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט (1975-1900) אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע ומפיק ממנו כמה תובנות נוגדות-רעל.

וכך כותבת ארנדט:

*

די אם נציין כאן כבדרך אגב את מה שנקרא "הגלות הפנימית" בגרמניה. אותם אנשים אשר לעתים קרובות החזיקו במשרות, אפילו גבוהות, ברייך השלישי, ואשר בתום המלחמה אמרו לעצמם ולעולם בכללותו ש"בתוך תוכם התנגדו" למשטר מאז ומתמיד. השאלה כאן איננה אם הם אומרים את האמת או לא; העניין הוא בכך ששום סוד באווירת הסודיות החולנית של משטר היטלר לא נשמר טוב יותר מאשר "התנגדות פנימית" שכזאת. זה היה כמעט מובן מאליו בתנאי הטרור הנאצי; דווקא "מהגר פנימי" נודע, שבוודאי האמין בכנות שלו, אמר לי פעם שהיה עליהם להופיע "כלפי חוץ" כנאצים יותר מאשר הנאצים הרגילים, כדי לשמור על סודם. (זה, אגב, מסביר אולי מדוע המחאות המעטות הידועות נגד תכנית ההשמדה לא באו מקרב מפקדי הצבא אלא מקרב חברי מפלגה ותיקים). לפיכך, הדרך היחידה לחיות ברייך השלישי מבלי לנהוג כנאצי הייתה לא להיראות כלל: "הימנעות מהשתתפות משמעותית בחיים הציבוריים" אכן הייתה הקריטריון היחיד שעל פיו ניתן היה למדוד אשמה אישית, כפי שאוטו קירכהיימר ציין לא מכבר בספרו "הצדק הפוליטי", כדי שהמונח יתקבל על הדעת, ה"מהגר הפנימי" יכול היה להיות רק מי שחי "כמנודה בתוך עמו בקרב המונים שטופי אמונה עיוורת" […]

[חנה ארנדט, אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע, תרגם מאנגלית: אריה אוריאל, הוצאת בבל: תל אביב 2007, עמוד 136-135]

*

   אני יודע ומכיר כי החברה בישראל ובמיוחד ההנהגה הפוליטית ואינטלקטואלים מובילים גינו לחלוטין את ספרהּ של ארנדט כאשר הופיע לראשונה בשנת 1964, והתאמצו לגלות בו נימות אנטי-יהודיות ואנטי-ציוניות  להערכתי באופן מחוצף למדיי (ארנדט היתה ממונה על צוות מטעם בעלות הברית שהציל אוצרות רוח יהודיים רבים, במיוחד ספרים, בגרמניה בשנים 1947-1946). לטעמי, העובדה לפיה ארנדט חשפה כי אייכמן חיבב ביותר ציונים, וכי עד 1942 (הפתרון הסופי) וגם אחר-כך, ראה בהם בני שיח ובעלי-ברית בדרך להוצאתם של היהודים מאירופה— הייתה כנראה מעל לכוחהּ של החברה ההיפר-ציונית שכאן. לראיה, אייכמן (שכנראה לא קרא בחייו יותר מספרים ספורים והיה בפירוש אנטי-אינטלקטואל) הודה כי מעולם לא קרא את מיין קאמפף של היטלר, אבל חיבב מאוד את מדינת היהודים מאת תיאודור הרצל, וראה בו חיבור מפעים. במשפט טען, לא אחת ,כי מערכת היחסים המיוחדת שנרקמה בינו ובין ד"ר ישראל קסטנר, שהובילה להצלתם של 1,654 יהודים ב-1944 (מתוך כ-400 אלף יהודים בהונגריה), היתה משום שלדידו קסטנר היה "אידיאליסט ציוני" (גם אייכמן ראה בעצמו אידיאליסט-לאומי, הפועל למען העם הגרמני). ארנדט גם עמדה על כישלונם של חוקרי המשטרה הישראלית והקטגור גדעון האוזנר, אחר-כך, לקשור בין אייכמן ובין הנהגה ערבית, כמו שקיוו בתחילה. ובצד כל אלו, ארנדט גם העזה לבקר את מדינת ישראל על הפקדת הרישום לנישואין בידי הרבנות (1953), מה ששלל (בהחלטת ממשלת רוב חילונית) את אפשרות הנישואין בין יהודים ולא-יהודים בתחומי מדינת ישראל. אין תימא אפוא מדוע ספרהּ של ארנדט תורגם לעברית והופיע בישראל לראשונה רק בשנת 2000.      

ובכן, כמובן אין בכוונתי לטעון כי החברה הפוליטית הישראלית זהה או סינונימית לחברה הפוליטית הנאצית, רחוק מכך. עם זאת, מה שביכולתי לטעון הוא כי מתנהלת במקומותינו מזה שנים אחדות תרבות פוליטית ותיאולוגית-פוליטית של הסתה הולכת ומתגברת כנגד ערבים, כאילו כולם עשויים מקשה אחת של טרור ודאע"ש , וכנגד אנשי שמאל, כאילו כולם בוגדים המכוונים להרס שיטתי של הציונות ומדינת ישראל. זהו זרם של דה-לגיטימציה הולכת ומתגברת, משום שנעשים כל-העת נסיונות חקיקה לסלק ח"כים ערביים מהכנסת, לסמן עמותות שמאל כנתמכות על ידי גורמים לא ישראליים ולהצר את צעדיהן; מושמעים מעל במות רשמיות קריאה לסיפוח חלקי הגדה המערבית; שרה מכהנת מצטלמת עם פעילי כהנא-חי ומכנה אנשי שמאל 'בוגדים' ומהגרי עבודה 'סרטן'; נעשים נסיונות לסכל העלאה של מופעי תיאטרון ושל ערבי זמר  ועוד ועוד. בתוך כל אלה, אני מתקשה להבין אנשי שמאל המתעקשים (ולוּ לפרנסתם) להמשיך לקבל פרסים, מלגות, אפילו להשתתף בערבים ממלכתיים-ציבוריים הנערכים בחסות הקואליציה/הממשלה המכהנת.

 אני סולד מהפוליטי. לפני עשור או קצת יותר, הוענק לי פרס על תרומה לתחום המחשבה היהודית במשכן הכנסת. הרעיון שאני עומד לקבל שם תעודת הוקרה החרידה אותי. לא רציתי ללכת. בדקתי ושבתי ובדקתי מידי מי אני אמור לקבל את התעודה, ורק לאחר שהובהר לי שהפוליטיקאי היחיד שאאלץ ללחוץ את ידו יהיה יו"ר הכנסת דאז, ראובן (רובי) ריבלין, הסכמתי לאסוף את התעודה, וברחתי משם כל-עוד נפשי בי מיד אחר-כך. אני מניח שאצל א/נשים אחרים/ות הזיקה לפוליטי היא מעט אחרת משלי, ובכל זאת איני מצליח להבין את הגיונם של מי שמעמידים עצמם כעת כמתאימים לזכיה בפרסים ספרותיים ממשלתיים או מבקשים את תמיכת הממשלה הנוכחית בפרויקטים בתחום האמנות והתרבות. ככל שזה נוגע לי אני מזמן נמנע מהשתתפות משמעותית בחיים הציבוריים, ולמעשה רואה בעצמי כ"מהגר פנימי". איני חושב שאני מנודה על ידי בני עמי השטופים לאומיות עיוורת, אבל אני משתדל כמיטב יכולתי שלא להעמיד אף-אחד במבחן. אני נמנע ככל הניתן מלדבר בפני קהלים דתיים או ימניים ומוכן לעשות זאת רק בתנאים שבהם אוכל לדבר באופן חופשי את כל העולה בדעתי ובתנאי שההשתתפות תהיה פתוחה לכל, והישיבה מעורבת (שני המינים). אין לי אפילו התנגדות שתיאטרון הבימה יופיע בקריית ארבע. אני ממילא לא ביקרתי בתיאטרון הלאומי מזה כעשרים שנה ולא מתכנן לצאת אליו בקרוב, וכמדומני כי לא הייתי ממהר להגיע לקריית ארבע, אלמלא היו לי שם גיסים, שאני מבקר בשמחותיהם (בישוב) אחת לכמה שנים (הם מודעים לדעותיי; מעולם לא הוסתרו מהם). אני רק חושב שכל איש ציבור, לרבות אנשי תיאטרון, לא יוכלו לטעון בעתיד כי כל הזמן היו "מהגרים פנימיים" שאולצו להופיע כנגד רצונם, כמי שכפאם שד,  מתוקף מדיניותהּ של שרה משולחת רסן. תמהני גם על משוררות ומשוררים זוכי פרס שרת התרבּוּת, שהצטלמו לצידה בחיוכים רחבים, הממשיכים לטעון כי "לכסף אין ריח". גורמים פוליטיים המסיתים לשנאת-האחר, ודוחקים בכוחנות ובאלימות יריבים פוליטיים, לא ראוי לקבל מהם פרסים ואותות הוקרה – הייתי מעדיף להתפרנס מכל משלח-יד לגיטימי אחר, ולא להתפרנס או להתקדם כתולדת-בִּרכתם.

*


*    

בתמונה: Jack Spencer, The Man is Going, Date Unknown.

איש מוּל כּלבּוֹ

bartolomeo_passerotti

*

ספר שיריו החדש של דרור בורשטיין, אלה כרגע חיי (הוצאת אבן חושן: רעננה 2016), הוא ספר שירה שראוי להאט נכחו, לפקוח עין, לכרות אוזן; הפואטיקה של בורשטיין המוכרת מכתביו בפרוזה, אהבתו לתרבות חומרית, לאמנות חזותית, לשירה יפּנית (האיקו וטאנקה) כל אלו נוכחות מאוד בספרו. יותר מכך, בורשטיין הוא אדם כותב שירה, אשר הלוז שלה בעיניי הוא הֱיּוֹת ארעי ביקוּם אין חקר. מהרבה בחינות, הספר שלפנינו הוא כעין מקבילה שירית לאותו לילה על הספסל בשדירות סמאטס בתל-אביב, שהיווה את המסגרת לספרו, נתניה (הוצאת כתר: ירושלים 2010). המבּט והמבּע מונָחים בין האֲנִי על ההיסטוריות שלו ומסעותיו התודעתיים, ובין תחושת האֲני ההולך וכלה בתוך מרחב שניתן למסור רק כאין-וכאפס ממלואו. זוהי כל יכולתנוּ וקוצר ידינוּ.

בורשטיין כותב:

*

וּמִי יָכוֹל הָיָה לְהַאֲמִין שֶׁבְּעֵרָה

גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ

רוֹחֶשֶׁת שָׁם? נִצְנוּץ

רָפֶה שֶׁכָּל עָנָן הִסְתִּיר אוֹתוֹ. כָּל בְּדַל

וִילוֹן הִסְתִּיר. וְאֲנַחְנוּ עַצְמֵנוּ    

*

קרוב לודאי שהשיר נכתב על השמש; במידה רבה, יש כאן התבוננות בכך שעל אף שהשמש הוכרה כבר לפני כארבע מאות וחמישים שנה כלב המערכת הקוסמית בה אנו נתונים (ובינתיים הוברר גם כי שביל החלב היא אחת מבין אין-ספור מערכות אחרות הזרועות בקוסמוס), בכל זאת, האדם עדיין מתקשה להאמין. כל זה נראה לו דבר המצוי הרחק. המרחק החללי הופך מרחק תודעתי. אם כל ענן מסתיר את השמש מעינינו, כל בדל-וילון ובעיקר התודעות שלנו הנאותות לאורם של מסכי הטלוויזיה והמחשבים לצוד כל בדל-אינפורמציה על פוליטיקה ועל מאבקי-כוחות אנושיים; לא את השמש בלבד אנו מסתירים בכל דרך (מיטב התייחסותנו היא  התמרחות בתכשיר הגנה או הרכבת משקפי שמש), אלא גם את עצמינוּ. הטענה המובלעת בשיר היא שאדם לא יכול להבין את עצמו אם אינו מבין את מקומו, ומקומו אינו המקום החברתי-פוליטי-לאומי דווקא אלא מעמדו נוכח מכלול החיים הרוחשים ביקום.

ההתייחסות למכלול הקוסמי מובעת גם בשיר (ארבע מלים, שש הברות): כָּל שָׁנָה / שְׁנַת אוֹר.  זהו היגד הכולל בחובו כמה השתמעויות: [א]. כל שנה (יחידת הזמן שאנו מונים כסיבוב יחיד של כדור הארץ במסלולו סביב השמש) היא שנה המוצפת אור שמשי על כדור הארץ; אנו מונים זמן, אך יש כאן גם היבט של הארה רצופה, שמבלעדיה לא היינו מתקיימים במקומנוּ. המוקד הוא עדיין ברוב המקרים: מסלולו של כדור-הארץ, ולא האור השופע אליו ברצף מן השמש ומאפשר את החיים בו [ב]. מניין הזמן האנושי השגור אינו מביא בחשבון את העובדה לפיה אנו חיים בקוסמוס השואף לאינסופיות; האנושות כולה מגלמת רק חלק מינורי, כמעט אפסי למען האמת,  מהכּוּליוּת, שאולי ניתן לדמיין, אך לא ניתן להשיג. אנו יודעים מעט מדיי, קצרי-דעת, חלושי שכל; כל בינתו של המין האנושי מסתכמת באלפי-שנות מאמץ מדעי וחווייתי, וזהו המירב, אבל לאמיתו של דבר הידע עודו מצוי, אם בכלל, בהתחלות הדברים. רק בפרוזדור, אולי עוד טרם-המבוא, על-הסף. אנו מגששים באור השמש. [ג].  המושג-המדיד 'שנת אור', כלומר: מרחק שהאור עובר בריק בשנה יוליאנית שלימה. זהו מושג המתקיים בתודעת האדם (לאור ודאי אין תודעת-מדידה), אך בד בבד, באופן הולם, היא מאפשר את חישוב המרחק בין גרמי שמיים, מפרספקטיבה של מהירות האור X (כפול) זמן (שנה יוליאנית). הדגש הוא על כך שהאדם עשוי לשוות לעצמו בכלל תנועה המתקיימת במרחק אין חקר ממנוּ, ולכוון מחשבתו לכך. זוהי דוגמא לכך שהמתמטיקה והתנועה, עשויות להרחיב את תודעתו של אדם, לאו דווקא על דרך הדמיון, אלא על דרך הבנת המקום, החלל והמרחב.

השיר שהותיר בי את הרישום הרב ביותר מבין שירי הספר הוא השיר הבא:

*

שְׁעַת חֲצוֹת:

אִישׁ שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁמֵּת

עוֹמֵד בַּשְּׂדֵרָה מוּל כַּלְבּוֹ

*

זה שיר המאחז פליאה, אימה, יגוֹן והגיון. כעין מפגש עם רוח רפאים. הרף-הרגע שבו המח מבין שאין זה בגדר אפשר לחזות באיש מת מהלך בשדרה בחצות עם כלבו; אלא שהאיש בכל זאת עודו חי. ובכל זאת, אני מתאר לעצמי, עולה השאלה בפני התודעה: במה אני מתבונן? או: במה אני צופה? שהרי אם מה שנחשב (מותו של האיש) כלל אינו נכון, מי ערב לכך שהתמונה העדכנית העומדת בפתח העיניים היא נכוחה יותר? יצוין גם כי מה שמקנה לתמונה העדכנית את יציבותהּ הוא דווקא הכלב. האיש שמת, כלומר: שהמשורר חשב שמת, עומד שם; אם היה נחזה לבדו, אפשר כי היה מפיל אימה (אמור להיות מת); עמידתו מול כלבו— כלומר העובדה שהוא נוטל חלק בתפקיד השגור של המוציא את כלבו לטיול לילי, מעגן בתודעה את עובדת חיותו של האיש, ומפריכה את עובדת מותו (בלתי-אפשרית).

אך האם אין זה מעין משל לאופן שבו אנו מבינים וחושבים את המציאות? פליאה, אימה, וקסם נובטות בנוּ בגלל דברים של מה-בכך. אנו מנסים להסדיר את המידע המוזרם כל העת מהחושים, לארגן אותו, להמשיג אותו. אנחנו קוראים ספרים, בין היתר, כדי שנבין שאיננו יחידים וגלמודים במערכה הזאת של הארגון והארגון-מחדש (המובן של המלה קוסמוס ביוונית הוא סדר, ארגון ומכלול). כל אחת ואחד ממחיש בחייו לטעמי את השורות: 'כָּל שְׁלַל הַמִּשְׂחָקִים מַה בֶּצַע בָּם,/ שֶׁאֲנוּ גְּדוֹלִים וּבוֹדְדִים/ וְנוֹדְדִים בְּלִי חֵפֶץ בַּעוֹלָם?' [הוגו פון הופמנסטל, מתוך:'בלדה על החיים החיצוניים', דּבָר, חלום, אדם: מבחר שירה, דרמה ופרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמוד 18] ובכל זאת, למרות הייאוש, הבדידות, והנדוד, אנחנו ממשיכים להבין, לארגן, לסדר את הכאוס; לכל-הפחות, לנָסוֹת.

הכלב והאדם, החיים והמוות, העלו בזכרוני מקור ספרותי, שאני מעוניין להציג מולו את שירו של בורשטיין, כדי להורות על ההגיון המנתח-ומפענח חלקית את הסיטואציה, אל מול דמיון ומיתוס שאין להם גבול,אצל מחבר קדום יותר.

וכך כתב המקובל, ר' חיים יוסף דוד אזולאי (1806-1724), רבהּ של ליבורנוֹ, משום כתב יד שמצא של ר' חיים ויטאל.

*

דע שכשהאדם נפטר, המלאכים המלוים לאדם מניחין הנשמה במקום שיש ל"ב רבבות נתיבות, וכולם נקראים מוקשי מוות דרכי שאול, ובכל נתיב אש אוכלה ויש שם מזיק דמות כלב, וכשהנפש רוצה להיכנס לאיזה נתיב הכלב צועק ומלאכי חבלה והמזיקין באין ותופסין הנפש וקולעים אותה לגיהנם, ודוד המלך עליו-השלום אמר על זה: 'הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי' (תהלים כ"ב, 21). ובין אותם דרכים יש דרך אחד ששמו ארח חיים, שנאמר: 'אֹרח חיים למעלה למשכיל' (משלי ט"ז 24), והוא גם כן חושך בתחילתו ואחר-כך כולו אור, שנאמר: 'ואֹרח צדיקים כאור נוגהּ הולך ואור עד נכון היום' (משלי ד', 18). וכל שאר נתיבות חוץ מזה תחילתן וסופן אש אוכלה וחושך ואפלה וכולם הולכים עד גיהנֹם.

[חיים יוסף דוד אזולאי, מדבר קדמות: מאסף לכל דבר חכמה מתוך מאות ספרים וכתבי יד עם חידושים וביאורים על סדר א"ב, נדפס לראשונה ליבורנו תקנ"ג (1793), הוצאת אהבת שלום ויד שמואל פרנקו, ירושלים תשס"ח (2008), עמוד ט"ו]       

*

תחילה ראוי לציין את התמונה המיתית המבעיתה שמצייר אזולאי לנגד עינינו. לדעת המקובל, גורל הנשמה אחרי-מות דומה כמי שהושלחה למחנה מעצר בעין המאפליה. הנשמה מוקפת מלאכי חבלה ומזיקין (שדים) בדמות כלבים, וכל אימת שהיא מנסה להימלט ולברוח דרך אחד מ-320,000 נתיבים חשוכים, לוכד אותה הכלב המזעיק את מלאכי החבלה המפקחים ומשיבים אותהּ למקומהּ הראשון. יש רק נתיב אחד מני ל"ב רבבות, שהכניסה בו אמנם מובילה את הנשמה  אל ההארה האלוהית. הצרה, גם הנתיב הזה חשוך בראשיתו ורק באחריתו הוא אור. גם אם מצליחה הנשמה לנוס מרודפיה באחד הנתיבים ישנן 319,999 נתיבים המובילים בחזרה אל איבו של הגיהנֹם.

ב- Inferno של החיד"א, כך מסתמא, הנשמה תלויה לחלוטין במה שקנתה בחייה ובהארת-פניי האל כלפיה; במידה מסוימת, זהו המשך-קיצוני של מיתוס אורפאי (הדת האורפאית שלטה במאות השנים שלפני הספירה בדרום איטליה) לפיה הנשמה מעמידים לה שני גביעים: האחד מלא זיכרון; האחר—מלא נשיה. הגביעים זהים לחלוטין. הנשמה הראויה בלבד תדע לבחור נכונה (ותתאחד עם 'זמן הזמנים', הזיכרון המוחלט), ואילו רעוּתהּ— תיפסד ותתאיין. החיד"א מקצין והופך את הבחירה לגרוטסקית. זהו מצב שבו אין סיכוי ממשי להצליח אלא אם כן זוכה הנשמה המוארת לחסד ה', המנחה את דרכהּ.

העולם וכל היוצא בו, אליבא דהחיד"א, כולל דרגות שונות של רוע והיזק. הכלב הוא מזיק (שד); האור הוא אש התופת; והחלל מלא קולות של נביחות כלבים, וגרירת הנשמה על ידי שומרים שאינם חוששים להפגין את נחת זרועם. החיד"א מנסה לזרוע פליאה, ואימה אבל הוא אינו פונה בשום שלב לעצת ההגיון. הוא מכוון את קוראיו לכך שדרך עבודת ה' היא הדבר היחיד שעלול לעמוד להּ לנשמה בשוך הגוף. אין שום תקווה אחרת. מי בכלל יוכל לסמוך על הגיונו או על כושרו המנטלי, בעיר התבערה של החיד"א? למעשה, החיד"א כאן הוא כעין דמות מטיף על דוכן, הקורא להמון לבוא אחריו, משום שאולי בדרך שהוא יכול להציע, מתגלם סיכוי קטן, אך שריר, למלט נפשם ביום צרה.

בעולמו של החיד"א אין סימני שאלה. אין פנאי לשום שאלות. יש הכרח למצוא מפלט; אין כמעט כל סיכוי למצוא אותו. חייו— הם דרמה גדולה של ניסיון לחלץ את נשמתו מגורל מר ממוות; זהו ההכרח שאליו מסתמא הוא מועיד עצמו. במידת מה, מזכיר לי ההכרח של החיד"א לדבוק בדרך התורה את תמונת ההוצאה להורג יוסף ק', המבחין עוד בכעין אדם רפה וכחוש, העומד בחלון הגבוה בבית הסמוך למחצבה, ושואל את נפשו האם זה ידיד הנכון לעזור, והיכן הוא בית הדין העליון שעדיו לא הגיע, בטרם אחד האנשים אוחז בגרונו והאחר נועץ את הסכין בליבו, והוא עצמו משמיע את מלתו האחרונה: "ככלב!". בעצם, חלל ההוצאה להורג אצל קפקא (1924-1883) מזכיר את ההכרח ואת הכיליון, התבועים בתמונת התופת של החיד"א (אין מכאן מפלט). אלא שהחיד"א מציע בכל זאת מפלט אחד ויחיד.

עולמו של בורשטיין שונה לחלוטין מקודמיו. אין כאן הכרח. יש רק נתונים חושיים העולים לנוכח פני ההכרה ומתעצבים באופן שבו ההכרה בוחרת לארגן אותם. אם החיד"א ובמידה רבה גם קפקא אחוזי אימה, פחד, ופליאה מן העולם הזה (החיד"א גם במידה רבה, ואולי זה נכון גם לקפקא— דוחה אותו על הסף). העולם של בורשטיין הוא עולם של התבוננות, התנסות, והגיון (אנליטיות). זהו עולמו של מי שמצא כי החיים עליי אדמות ומה שהם מציעים (שוני, מגוון, אחרוּת), כוחם יפה מכל מה שיצירה דמיונית אלטרנטיבית עשויה להניח או מכל מה שאימה חסרת-קצה מן העולם עשויה לגרום. השוני שמגלם בורשטיין נוכח קודמיו, העלה בדעתי את הטיעון של האנתרופולוג, אשלי מונטגיו (1999-1905,שמו המקורי: ישראל אהרנברג) בספרו, על התוקפנות האנושית (הוצאת עם עובד: תל אביב 1976), הערוך כנגד ביולוגים-אבולוציוניים שטענו כי התוקפנות טבועה באדם בהכרח על שום עברו כחיה טורפת. לאלו השיב מונטגיו, שבכל זאת האדם אינו רק אינסטינקטים מולדים, אלא בכוחו גם ליצור ציביליזציה ולכונן קהילות מדעיות-רציונליות, אמנותיות, למדניות— שבהן, בין היתר, טורחים על חינוך ואימון להפחתת גורמי האלימות האנושית.

וכך, בורשטיין מנסה ככל הניתן להתרחק משיפוטים בלתי-אחראיים על גורלו פוסט-מורטם או על עברו הרחוק. הוא מציע שירה הנכתבת מפרספקטיבה של תודעה המתקיימת בהווה ומתארת את העבר רק בתנאי שעקבותיו עדיין ניכרים בהווה (למשל: ראש פטיש או פלס נגרים שהיו שייכים לסבו). העולם הוא מקום מעורר פליאה וקסם (וגם רצון להבין קימעא) גם אם לא מחפשים מאחוריו ומצדדיו דבר, אלא מתמקדים במה שבו: בחומריו, במרכיביו, בדפוסיו; בכל היבט שאותהּ התודעה עשויה ללמוד. במיקוד על חיי התודעה המתבוננת ניכרות אצל בורשטיין השפעות זן-בודהיסטית וגם מגמה רציונלית, שאין להתעלם מהן. בספרו הנוכחי דּוֹמָה ההתכוונות התודעתית הזאת לָהווה ולעוֹלָם (כמות-שהוא), כתוֹרה אי-אלימה.

*

דרור בורשטיין, אלה כרגע חיי, עם תצריבים מאת מאיר אפלפלד, בעריכת: ליאת קפלן, הוצאת אבן חושן, רעננה 2016, עמודים בלתי ממוספרים.  

*

הודעה: 

בחמישי הבא, 27.10, 19:00, ערב השקה לספר: '_שיעור גאוגרפיה' אנתולוגיה מתורגמת משירתו של המשורר והסופר הניגרי, כריס אבאני (הוצאת רעב: באר שבע 2016) בחנות הספרים העצמאית ,סיפור פשוט בנוה צדק, תל-אביב (רח' שבזי 36, תל-אביב). בערב ישתתפו ויקריאוּ: נוגה שבח, מי-טל נדלר, יעל לוי-חזן,יעל ענבר, רון דהן, שלומי חתוכה, נדב פרץ, עמית לין, אילן בן דוד. גם אני אומר כמה מלים בנושא: "אפלה ואוֹר: שירי כריס אבאני כּחריגה מאלימוּת". כדאי מאוד לקרוא את הספר האמוּר. נדמה לי שגם כדאי מאוד לבוא.

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

*

בתמונה:  Bartolomeo Passerotti (1529-1592), A Portrait of a  Man and a Dog, Oil on Canvas, after 1585

maya1-2010

*

בַּפַּעַם הַרִאשׁוֹנָה, בַּכְּבִישׁ צָפוֹנָה מִטַּמְפִּיקוֹ, / חַשְׁתִּי אֶת הַחַיִּים חוֹמְקִים מִתּוֹכִי, / תֹּף בַּמְִּדבָּר, קָשֶׁה יוֹתֵר וְיוֹתֵר לִשְׁמֹעַ. / הָיִיתִי בַּת שֶׁבַע, שָׁכַבְתִּי בַּמְכוֹנִית / צוֹפָה בַּדְּקָלִים הַמִסְתַּחְרְרִים עַד בְּחִילָה עַל פְּנֵי הַזְּגוּגִית.  / בִּטְנִי הָיְתָה מֵלוֹן שֶׁשֻסַּע לִרְוָחָה בְּתוֹךְ עוֹרִי.

"אֵיךְ אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת לָמוּת?"/ הִפְצַרְתִּי בְּאִמִּי. / נָסַעְנוּ כְּבָר יָמִים עַל יָמִים. / בְּבִטָּחוֹן מוּזָר הֵשִׁיבָה, / "כְּשֶׁלֹא תּוּכְלִי עוֹד לִקְמֹץ אֶגְרוֹף."

מִקֵץ שָׁנִים אֲנִי מְחַיֶּכֶת בְּהַרְהֲרִי בְּאוֹתָה נְסִיעָה, / הַגְּבוּלוֹת שֶׁאֲנוּ חַיָּבִים לַחֲצוֹת בְּנִפְרָד, / חֲתוּמִים בִּמְצוּקוֹת לְלֹא מַעֲנֶה, / אֲנִי שֶׁלֹא מַתִּי, שֶׁעוֹדֶנִּי חַיָּה, / עֲדַיִן שוׁכֶבֶת עַל הַמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי מֵאָחוֹרֵי כָּל שְׁאֵלוֹתַי, / קוֹמֶצֶת וּפוֹתַחַת יָד קְטַנָּה אַחַת.

[נעמי שהאב נאי, 'לקמוץ אגרוף', אמנות ההעלמוּת: מבחר שירים, בחר ותרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת מבע: כפר סבא 2010,  עמוד 45]

*

קיבלתי עבודה חדשה שאתחיל בה אחר החג. יש לי תחושה שמשהו מן העבודה הזאת (משרה מליאה בספריה הלאומית; הרבה עיסוק בספרים) ישתרבב בעתיד לרשימות כאן, כמו שגם רושמן של סדנאות הלימוד שאני מנחה מזה כשנתיים, הובאו בכמה רשימות. במקביל, בתחילת נובמבר תיפתחנה שתי סדנאות חדשות בהנחייתי בתל-אביב וברחובות; הראשונה עוסקת ביצירה נשית והשנייה— בזיכרונות ובהיזכרויות ככוח יוצר, העומד ביסודן של כמה וכמה קלאסיקות ספרותיות למן המאה העשרים ועד עתה.

אני מאוד אוהב את הסדנאות. בשבילי יותר מאשר סלון ספרותי— מדובר חד-משמעית, בהגשמת חזון הפונדק הלילי (שומעים את אדוות הים האפל כיין ברקע)—שבו אני פורט על פסנתר וכל אחד מהמצטרפות והמצטרפים נוטל כלי משלו ומנגן; סוג של ג'ם-סשן רעיוני, הנע בחופשיות, לעתים למחוזות שכלל לא דימיתי בנפשי בצאתי עם התיק מהבית. זוהי חוויה לימודית ואינטלקטואלית מן המעלה הראשונה (אני יכול לומר שמכל הפעילויות בהן אני מעורב את הסדנאות אני אוהב ביותר), קודם כל— עבורי, משום שעד כה זכיתי ללמוד מכל אחת מהסדנאות שהעברתי ומכל הבאות אליהן, הרבה יותר משדמיתי בתחילה. מאוד שמחתי לגלות כי הסדנאות והדרך שבה הן מתנהלות זכו להד חם מן המשתתפות, כמקום שבו מדברים על דברים שבמקומות אחרים כמעט בלתי-אפשרי לדבּר, על החופש הרעיוני, הקשב וההפריה ההדדית המציינות אותן, וגם על כך ששום דיון או רעיון אינם חוזרים על עצמם, ולכל מפגש יש את הדינמיקה ואת ההתפתחות הייחודים לו.

חשוב לומר, בסדנאות— אין שיעורי בית ואין קריאות חובה; מגיעים כדי ללמוד ולדבר על דברים שבדרך כלל מדברים עליהם פחות במקומות אחרים וכדי לנסות לשוטט בּסמטאות מחשבה חדשות.

וכך, אני יוצא לסדנה העוסקת ביצירה נשית, במיוחד בשירה. הסדנה "10 יוצרות על היות בעולם"  תתקיים בחנות הספרים סיפּוּר פָּשׁוּט בתל-אביב החל ב-1.11 ובמשך עשרה מפגשים שבועיים, ימי שלישי 21:00-19:00, רח' שבזי 36 נוה צדק, תל-אביב.

עשרת מפגשי הסדנה יוקדשו ליוצרות הבאות: : זלדה, אביבה אוּרי, יונה וולך, ויקי שירן, אסתר אורנר, נורית זרחי, מרית בן ישראל, נעמי שהאב נאי, שירה סתיו, רות דולורס וייס. יוצרת אחרת מדי שבוע. במרכז הקריאה והדיונים תעמודנה שאלות, כגון:  מה אנו עשויים ללמוד משירה קיומית ומצירה נשית על החיים, על ההתנסות בהם? על ההתמודדות עם מוראיהם? מה המקום של האני, של הזהות האישית, ושל הזולת, העולה מן היצירות? מה המקום שאנו מקנים לדמויות משמעותיות, למשפחה ולרצף רב-דורי? מה קורה לנו כאשר אנו עוזבים מקום שהכרנו, ויוצאים למקום חדש לגמריי? מה קורה לנוּ כאשר התודעה פוגשת את העולם שבחוץ? מנסיון עבר, לכל אחת מהשאלות תוענק הרבה יותר מתשובה אחת; ושאלות אחדות יציתו ויהדהדו שאלות אחרות.

וכן, אני יוצא לסדנה העוסקת בזכרונות ככוח יוצר. הסדנא: "ליצור זיכרון" תתקיים בחנות הספרים העצמאית מיִלְתָּא ברחובות החל ב-2.11 ובמשך עשרה מפגשים שבועיים, בימי רביעי, 22:00-20:00, רח' יעקב 36 ברחובות.

עשרת מפגשי הסדנה יוקדשו ליצירותיהם של היוצרות והיוצרים הבאים: פרננדו פסואה ,אלבר קאמי, אודט אלינה, ז'קלין כהנוב, חורחה לואיס בורחס, דליה רביקוביץ, אסתר אורנר, נעמי שהאב נאי, הדס עפרת, מאיה ז"ק (בעקבות פאול צלאן). במסגרת המפגשים נשוחח על יצירות שירה, פרוזה לירית, אמנות פלסטית (בכללן: ציור, מיצב, ווידאו-ארט) ואמנות מיצג/מופע (פרפורמנס-ארט), השמות הדגש על הזיכרון האנושי, על מוגבלותו, חמקמקותו, אפשרויותיו, וגם על דרכי ייצוגו ועיצובו; נתמקד בטקסטים שיש בהם משום זכרונות אישיים, זכרונות של אחרים, זכרונות משפחתיים, וזכרונות קבוצתיים, הממשיכים ללוות את חיי הכותבות והכותבים ולהוות חלק מהותי מזהותם או ממערך זהויותיהם; יושם דגש על התפתחות והדהוד רעיוני בין היוצרות והיוצרים הנלמדים, ממפגש למפגש, וננסה להגיע לתובנות המבוססות על דיון מצטבר ומתאסף בכתביהן/ם.

טאו, משתתפת בסדנה בסיפור פשוט בשנה שעברה, כתבה את הדברים הבאים בדף הפייסבוק של מילתא אחרי פרסום תכנית הסדנה החדשה:

"הסדנא שלך בתל אביב היתה חלון פתוח לאויר פסגות צלול. הזמנה למחשבה ודיונים עמוקים ומעשירים עם הידע הלא יאמן שלך, יכולת הקשב המופלאה למשתתפים, והיכולת לזרום עם מה שמעניין אותם בלי לוותר על התוכן שהבאת
אני רואה שיש בתפריט מנות שלא טעמתי, ואצלך הרי גם אם היה אותו סילבוס, אף פעם אין לדעת איפה בדיוק זה יגמר…בקיצור: היה תענוג. יש מצב שאבוא שוב".

*

דברים נוספים שנכתבו עליי ועל הסדנאות ניתן לקרוא כאן.

מחירן הכולל של כל סדנה הוא 1,200 ₪ לעשרה מפגשי לימוד קבוצתיים בני שעתיים. לפרטים ולהרשמה לסדנה בסיפור פשוט ניתן ליצור קשר דרך אתר האינטרנט של החנות או באמצעות התקשרות: 03-5107040; לפרטים ולהרשמה לסדנה במילתא: 08-649897900 ; milta.books@gmail.com .

אני מקווה כי בסדנאות השנה, כמו בשנים הקודמות, נֵטיב כל אחת ואחד, לקמוץ ולפתוח יד קטנה אחת (ראו השיר מאת נעמי שהאב נאי, לעיל), כל אחת ואחד ממקומו, ונלמד לדבר יחדיו על חוויות החיים והיצירה, של היוצרות והיוצרים הנדונים, ודרכם— של כל אחת ואחד מהמשתתפות/ים.

אשמח לכל שיתוף, הפצה, המלצה ומילה טובה.

תּוֹהוּ וּבוֹאוּ, שׁוֹעִי.

*

*

בתמונה למעלה: ©Maya Zack, Occlusion ,Mechanical pencil on paper 2010

  

natalia-guncharova

*

ר' משה אלמושׂנינוֹ (1582-1518),בן למשפחה ממגורשי אראגון שבספרד. היה רב, פוסק הלכה, דרשן ופילוסוף בסלוניקי שביוון. דרשה מעניינת שלו משנת שי"ו ליצירה (1556) הוקדשה לזכר אשת הרב מאיר עראמה (שמהּ הפרטי לא-מוזכּר). ככלל, דרשותיו של אלמושׂנינוֹ כוללות לא-אחת דברי שבח לא-שכיחים לנשים נכבדות שתמכו בקהילות המגורשים וחיזקו את תלמוד התורה בזמנו, במיוחד לדונה גרציה נשיא (1569-1510) האשה העשירה בעולם בזמנו, שירשה את הון בעלהּ, וניהלה בעצמהּ בהצלחה עסקים עניפים באזור הים-התיכון, חיזקה קהילות, ובין היתר, חכרה מאת סולימאן המפואר את אדמות טבריה, מתוך מגמה שנשאה פרי להקים בהּ יישוב יהודי מחודש, לא רחוק מצפת, אליה עלו מגורשים רבים מספרד עוד קודם לכן,בשל הפיכתהּ למרכז הטקסטיל הגדול באזור. בדרשתו הנזכרת יצא אלמושׂנינוֹ (הוא הולך כאן בעקבות ר' משה בן נחמן, 1270-1198)  מתוך הנחה לפיה לכל סוג ומין תחת השמש יש את מקומו ואת תכליתו. כל הנמצאים הארציים לתפיסתו הם זמניים וארעיים ועתידים להיפסד, אך היפסדם  הוא אך-ורק כדי לזָכּוֹתם, שכן לאחר מותם הם נעתקים אל מדרגה עליונה יותר מזאת שזכו להּ בחייהם. כלומר, המוות נועד להיטיב את המציאות בכלל. וכך מסביר אלמושׂנינוֹ כי צמח שנאכל על ידי בעל-חיים הופך בהיפסדוֹ לחלק מבעל-חיים שיש לו רגשות (מה שאין לצמח); בהתאמה, כאשר בעל-חיים כּשר נשחט, הופך בשרו לחלק מגוף האדם הנושא בתוכו לא רק את היכולת לצמוח, ואת הכושר להרגיש, אלא גם את כושר החשיבה הרציונלי. כך גם שפר גורלם של ישראל לדעתו, כי בעת מיתתם הם זוכים להתענג על אור השכינה, מה שלא זכו לא בחייהם בגלות. כלומר, לדעתו, יום המוות טוב מיום היוולדו של אדם, משום שבמותו נפשו השכלית של האדם נעתקת מגופו אל מציאות נבדלת מחומר ושכלית ונצחית. הוא ראה בכך הטבה גדולה.

וכך כתב:

*     

שאמרו: כד הוה מסיים רבי מאיר  ספר איוב אמר: סוֹף אדם למוּת סוֹף בְּהמָה לִשׁחיטה […] והכוונה שאחר שסיים ר' מאיר ספר איוב וראה פרטי השגחתו יתברך הנפלאה על כל מעשיו, אמר שהשיג וידע שכָּל המורכבים סוֹפם הוא למוּת, בין בטבע ובין במלאכה על-ידי בני האדם, כי סוף אדם הוא למוּת שהוא מצוי יותר שיבא קיצו מצד המיתה הטבעית, וסוֹף הבּהמה רוּבּהּ היא לִשחיטה. ועל כן אמר: סוֹף בּהמה לשחיטה. וביאר כל הדרוש הנזכר באומרו שהכל למיתה עומדים, אדם ובהמה יחד על עפר ישכבו, לתכלית השגת מציאוּת יותר טוב ממה שהם, כי גזירת הכל למיתה עומדין, והוא רמז לתכלית הנכסף בקֵץ, וסוף האדם והבהמה במיתה כמו שהוכחתי שם. אשר מכל זה נתבארה הכוונה הראשונה שאמרנוּ,שהסיבה התכליתית שוה בכל המורכבים בהפסדם, שהוא לתכלית הויה אחרת יותר טובה מהקודמת.

[ר' משה אלמושׂנינו, מתוך: 'הדרוש השבעה ועשרים: הספד לאשה', מאמץ כח, נדפס בויניציאה בשנת השמ"ח (1588) ועתה יוצא לאור מחדש בתוספת מרובה מכתבי יד עם מבוא הערות ומפתחות מאת שאול רגב, מכון אהבת שלום ויד הרב נסים, ירושלים תשע"ה (2015), כרך ב' עמוד תקע"ב]   

*

קשה שלא להתחלחל למקרא מילותיו של התנא ר' מאיר בסיימו לקרוא בספר איוב: 'סוֹף אדם למוּת וסוֹף בּהמה לִשחיטה' תלמוד בבלי ברכות דף י"ז ע"א מובאים הדברים כמימרא מאת האמורא ר' יוחנן) . עם זאת, לתפיסתו של אלמושׂנינו, המאמר הזה מדבר בנטיה הטבעית של בני אדם למוּת באופן טבעי כפי שחיוּ באופן טבעי; לדעת הדרשן—  רוב הבהמות מיתתן אינה טבעית, כלומר הן מובלות לשחיטה. לדידו, אין כאן אכזריות-גרידא, משום שהוא דוגל בכך שהמוות אינו הפסד, אלא אדרבה: תוספת. המציאוּת כולהּ תוכננה כך שנמצאיה יעלו מדרגה מדרגה: מדומם צמחי לבעל-חיים מרגיש ומבעל חיים חש לאדם חש וחושב, כאשר באדם לבדו שמור לבסוף הפוטנציאל, להשתחרר לבסוף בכוח נפשו השכלית מן הגוף העכור, ולהצטרף לסדר השמיימי-המושכל, ולהישארות נפשו האינטלקטואלית בחסות השכל המשכיל את האדם (השכינה/השכל הפועל/השכל הכללי). למעשה יש כאן בת-קול אריסטוטלית משהו (פיסיקה, ספר שני) של השתוקקות החומר לצורה (לשכל)— כל ההויה תלויה על השתוקקות הדברים החומריים להידבק לדברים המושכלים והפשוטים מחומר לכאורה. אם זהו חוק טבע, הרי שבהכרח (כך לפחות חושב הדרשן) הצמח משתוקק (זוהי תכליתו) להיהפך לבעל-חיים; בעל החיים משתוקק להיעשות בן אדם; ובן האדם משתוקק להגיע בשכלו אל המציאוּת הנבדלת, המטפיסית, השכלית שמעבר לשלטון החומריוּת.  המוות באדם והשחיטה בבעלי-החיים הינם אפוא לדעת אלמושנינוֹ תוצאות טבעיות של עולם של תמוּרוֹת, המהוֵה מדרג טבעי של חומר (גוף חסר שכל) המבקש להיעשות שכל (שכל ללא גוף).

 יושם אל לב, כי אלמושׂנינו, לא טען כי בעלי-החיים הם אוטומטים מתפשטים במרחב (כאשר טען לימים רנה דקארט, 1650-1595). אלמושׂנינוֹ— דוגל בדבריו למעשה בכך שכשם שלצמחים יש את הכושר לצמוח, לבעלי החיים יש את הכושר לחוש (וכתוצאה מכך להרגיש) והם שותפים בהּ עם האדם. עם זאת, האדם נבדל מבעלי החיים ביכולתו לחשוב באופן רציונלי (להכליל, להמשיג, לנתח אנליטית, לבקר); עמדה דומה מובאת בספר מורה הנבוכים לר' משה בן מימון (רמב"ם, 1204-1138) ואכן נראה כי אלמושׂנינוֹ שאב מדברי האחרון את תפיסתו זו.

וכך כתב רמב"ם:

*

הציווי לשחוט בעל-חיים הכרחי, כי המזון הטבעי לאדם הוא מהגרעינים הצומחים מהארץ ומבשר בעלי החיים, והבשר המעולה ביותר הוא זה שהותר לנו לאוכלו. דבר זה לא נעלם מכל רופא. ומכיוון שהצורך במזון טוב הביא להריגת בעל-החיים, היתה כוונה למיתה הקלה לו ביותר, ונאסר לענותו בשחיטה פסולה, לנחור אותו (=לדקור בגרון) או לחתוך ממנו איבר, כמו שהבהרנו.

כן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד. בתור סייג והרחקה פן יישחט הוָלד לנוכח האם, דבר שיש בו צער גדול מאוד לבעל-החיים, שכן אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי-החיים, מפני שאהבת האם לילדהּ וגעגועיה אליו אינם נמשכים אחרי השכל אלא אחרי פעולת הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי החיים כמו שהוא נמצא באדם.

[משה בן מימון, מורה הנבוכים, מהדורת תרגום מיכאל שוורץ, אוניברסיטת תל-אביב ההוצאה לאור: תל אביב 2003, החלק השלישי פרק מ"ח, כרך ב' עמוד  634]

*

   לדעת הרמב"ם בשר בעלי חיים מועיל ובריא לאדם. אף על פי כן, בהלכות דעות מספרו משנה תורה (פרק רביעי), קבע  כי אין להרבות מדי באכילתם—אלא לצורך בריאוּת, ולא זאת  בלבד אלא שכל בשר שאינו טרי, וכן מנים שונים של דגים ,שוורים ותיישים, בשר מיובש או דגים מלוחים כלל אינם בריאים לאכילה, ולפיכך יש למעט בהם, או להימנע מאכילתם בכלל. הצורך הבריאותי בבשר תובע, לדעת הרמב"ם, כי בעל-החיים יישחט במיתה הקלה ביותר ונאסר לענותו, משום ש"אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי החיים". צער הוא רגש (הקשור לחישת כאב), ורגשות אינם נחלת האדם בלבד, אלא גם בעלי-החיים שותפים עימו בבחינה זאת. האדם שונה מבעלי החיים האחרים רק בכח שכלו ולא ברגשותיו, תאוותיו, ודמיונותיו – בהן הוא שותף-שווה לבעלי-החיים.

אלמושׂנינו כמובן הכיר את הרמב"ם, המצוטט אין-ספור פעמים בספריו. אני מניח כי הוא ינק את תפיסת השותפות בין האדם ובין בעל-החיים בכוח המדמה וברגשות מן הרמב"ם. עם זאת, אלמושׂנינוֹ הולך צעד מעבר לרמב"ם. הרמב"ם מסביר את אכילת הבשר הואיל והוא מועיל לבריאות האדם בלבד. אלמושׂנינוֹ טוען כי יש חוק טבע (פרי ההשגחה האלוהית), כך שבעומק הדברים, במתווה הפיסיקלי של הקוסמוס, החומר משתוקק להיעשות צורה (שכל).מה שיוצר סדר-הייררכי מחייב, שבהּ  כל כּליּוֹן מקדם את מי שאבד, בצעד אחד במעלה הייררכיית היישים.      

אלמושׂנינוֹ גם מתכתב עם תמונת עולמו של הרמב"ם בדרשה זו, בכל הנוגע למעמד הנשים. רמב"ם (מורה הנבוכים חלק ג' פרק ח') שיבח את שלמה המלך שהשווה את החומר לאשת איש-זונה (משלי ו', 26). יש להניח כי הרמב"ם דיבר מתוך מציאות זמנו (המאה השתים עשרה ספרד ומצריים) שבהּ נשים לא היו לומדות, והשכלתן, אם בכלל, היתה תלויה בכך שנולדו למשפחת חכמים או שנישאו למלומדים. בבחינה זו, אישה, בת זמנו של הרמב"ם, זכתה רק לעתים רחוקות לפתח את שכלהּ, ללמוד קרוא-וכתוב, ולעסוק באופן עצמאי בטקסטים. נשים הוּעדוּ להיות אמהות ועקרות בית, ולפיכך צוירו לעתים קרובות בכתבי התרבות הרבנית, כנוטות אל החומר, ולא אל השכל. קשה לי להניח כי הרמב"ם היה מכיר באפשרות לפיה תתגלה פילוסופית יהודית בימיו. הוא אמנם הכיר בנבואתהּ של מרים, אחותם של משה ואהרן (מורה הנבוכים ג', נ"א), מה שבהכרח אומר שראה בה בריה שכלית (הנבואה אצל הרמב"ם היא תוצאה של שלימות הכח השכלי באדם), אבל יש אצלו רמיזה לפיה בכל זאת נבואתהּ לא היתה ממש כשל-אחיה (לא מפי ה'), ואולי ביקש לרמוז בזה כי היא השלימה שכלהּ כתוצאה ממה שלימדוה אחיה, כלומר שהשכלתהּ היתירה באה עליה רק הואיל ונולדה במשפחת-נביאים, שלמים בשכלם ובמידותיהם, ולפיכך נמצאה בחוגם הקרוב של בני-עליה, במיוחד משה, שאליבא דהרמב"ם היה גדול הנביאים, הפילוסופים והמחוקקים בתולדות המין האנושי.

מנגד, הכיר אלמושׂנינוֹ (לב המאה השש-עשרה) במציאותן של נשים משכילות, חכמות ורבות תושיה, בנות דורו. אשר-על-כן, כתב את הדברים הבאים על אשת ר' מאיר עראמה:

*

ובהיות האושר האנושי מושג מפאת האהבה אליו יתברך על-ידי המצוות המעשיות אשר תשתתפנה גם הנשים בו, על כן יראה באמת שראוי לעשות עליהם ההספד והבכי הראוי להעשות להעדר כל שלם מן העולם מצד החסרון והנזק המגיע לדור בהעדרו כאמור […] כי שלימותהּ רב מצד עצמה, ומה גם בהיותה אשת חבר החכם השלם הרב הכולל בעלהּ זכרונו לחיי העולם הבא, אשר היה מאיר לארץ ולדרים, הרי היא כחבר אשר היתה השגחתו הנפלאה דבקה בה; והיא היתה במדרגת כסא אל השגחתו יתברך שהיתה שוכנת עליה […] ועל כן ראוי להרבות הספּד והבכי על העדרה מצד שלמותהּ, עד שבזכותהּ היה שם יתברך דבק בנו כאמור […]

[מאמץ כח, דרוש 27, כרך ב', עמוד תקע"ז-תקע"ח]

 *

            ובהמשך:

ותהי זאת נחמתו בפטירת השלֵמים והשלֵמות האלה, היותם כולם מפאת השגחתו הנפלאה כמידת-רחמיו סלה, לטוב לשלמים הנפטרים, שנעתקים אל מציאוּת יותר שלם ממה שהיו בעולם הזה בלי ספק.

[שם, עמוד תק"פ-תקפ"א]         

*

אין ספק, כי שלא כהרמב"ם, אלמושׂנינו הכיר בקיומן של נשים שלֵמוֹת, לא כתופעה היסטורית רחוקה, אלא כתופעה בת-זמנו. עם זאת, כדרכו של הרמב"ם, דומה כי אלמושׂנינוֹ הכיר בשלֵמוּת האתית והאינטלקטואלית שהיתה נחלתהּ של אשת ר' מאיר עראמה, גם מצד קיוּם המצוות שלה וגם מצד קירבתהּ לבעלהּ והשנים שעשתה לצידוֹ. במובן-מה, גם כאן יש הישמעוּת לאותו הכלל של השתוקקות החומר לצורה (שכל). כך שלכאורה, קירבתהּ של האישה בעלת הסגולות הטרומיות אל חכם שלם במדרגתו של ר' מאיר עראמה, קירבה גם את האישה אל השלימוּת. מבחינה זאת, הדבר דומה גם למשל הרבני לפיה נמשלה האישה ללבנה הנאותה לאור החמה, ומקבלת את אורה ממנהּ, משל ששימש בימי הביניים הרבה ליחס שבין מדרגת השכל האנושי (לבנה) ובין השכל האלוהי (חמה). ובכל זאת, עראמה, אף על פי שאינו מעז מפורשות לייחס לאישה הנפטרת את הזכויות למלוא כשריה, אלא תולה זאת בקרבת-בעלהּ, בכל זאת הולך כברת דרך ארוכה, מהצגה רווחת בספרות הרבנית את הרעיה הטובה, כ-"עושה רצון בעלה" (למשל, אצל המהר"ל, 1609-1520, ואצל רבים בעקבותיו); אשת ר' מאיר עראמה אולי מתוארת כמי שקנתה חלק מהשכלתהּ מבעלהּ, אבל אלמושׂנינו טוען במפגיע כי שלֵמוּתהּ לא היתה תלויה בבעלהּ, אלא היא היתה 'כחבר', כלומר: כמלומד-רבני, שזכה להידבק בהשגחה האלוהית. גם הסיום מעיד כי הפרשן הכיר בקיומן של נשים שלֵמוֹת מכח מעשיהן ומחשבותיהן, שאפשר שלמדו הרבה מגברים נושאי-ידע, אך את מה שלמדוּ ופעלוּ אי אפשר לקחת מהן, או ליחס אך ורק לנוכחות של חכם שלם בביתן.

כשקוראים את אלמושׂנינוֹ, יש לזכור, שהוא חי בתקופת שיא 'ציד המכשפות' באירופה, שבו נשים רבות נשפטו והועלו על המוקד רק משום שקראוּ והרחיבוּ ידיעותיהן, דבר שהיה בו די לפתוח כנגדן בחקירת אינקוויזיציה [בשנת 1487, חמש שנים לפני גירוש ספרד, פורסם בחסות הכנסיה הקתולית הספר: Malleus Maleficarum (פטיש (נגד) המכשפות), שהפך למסמך קנוני, ובחסותו הובערוּ ככל הנראה עשרות אלפי נשים עד מאות אלפים במרחב ההשפעה הנוצרי במאה השש-עשרה ועד אמצע המאה השבע-עשרה]. אלמושׂנינוֹ כמובן כתב את הדברים כפליט-מאירופה, ובצל קהילת-מגורשי-ספרד בסלוניקי, שנמצאה תחת שלטון עות'מאני-אסלאמי. אני חושב שדבריו מציינים מגמה בלתי-שכיחה בהגות הרבנית בת-תקופתו וגם שיויונית לאין-שיעור מדרכם של המון-רבנים, החיים ופועלים היום.

*

*

בתמונה: Natalia Goncharova , Rabbi With a Cat, Oil on Canvas 1912

 

stel-1952

*

איש המעלה— מכֹח תרבּוּתוֹ הוא קונֵה לוֹ חברים;

ומכֹח חבריו הוּא מתקּן את-מדוֹתיו

[קונג פו דזה, 12.24, מסינית: דניאל לסלי ואמציה פורת]

 

כשהתחלתי לפני שמונה שנים (ספטמבר 2008) לא דמיינתי שתעבורנה שמונה שנים ואתחיל שוב שנה חדשה באתר. בינתיים הפכתי אב בפעם השלישית. עברנו דירה. הגשתי דוקטורט. עברתי אוניברסיטה. התמודדתי עם מחלה. איבדתי מקום עבודה קבוע (תקציבו אזל). בניתי את עצמי מקצועית מחדש. התחלתי לפרסם שירה ופרוזה. קיבלתי תואר דוקטור. הבן האמצעי שלי  גילה שהוא מוסיקאי ג'ז. נדמה לי שכ-600 אנשים באים הנה בקביעות או מדי פעם, מהם קרוב ל-500 מנויי-מייל. אני שמח בכך. הרבה השתניתי בשמונה השנים האחרונות. לפעמים נדמה לי שאפילו איני אותו אדם (כמו שבסיום The Princess Bride ממנה ווסלי את איניגו מונטויה לרב החובל רובּרטס הבא). כל כך הרבה קרה. הרבה נודע. ומכיוון שזה אני— הכל הותיר חותם.

אני רוצה להכיר תודה עד כאן. תודה מקרב לב לקוראות/ים הקבועות/ים ובמיוחד לשורת המגיבות/ים. חלקם באתר זה הוא בלתי מבוטל, משום שהשיח איתם דירבן אותי לשבת ולכתוב את הרשימה הבאה. תודות מלב לורד נבון, מרית בן ישראל, מיכל שטיינר, ארנסה, תמיהה קטנה, דודו פלמה, איריס קובליו, dart434 ונינה רמון. תודות גדולות  גם לטלי כוכבי, לנטלי מסיקה, לחני שטרנברג ולצבי נח שליוו לא-מעט את האתר הזה בשחר ימיו.  תודה גם למי שחלקו לאתר זה מלים טובות בכל מני הזדמנויות, ובמיוחד תודה— לכמה צעירים וצעירות שסיפרו לי בשנתיים האחרונות, שהחלו לקרוא את הבלוג שנים אחורה, עוד בשלהי ביה"ס תיכון או בזמן שירותם הצבאי, וכי הוא השפיע על עולמם— מבחינת גישתם לספרות, לאמנות ולמוסיקה. אני לא אדם שמתרגש בקלות. זה בהחלט עורר בי שִׂמחה.

אני יודע שאני כותב פחות. בשנה האחרונה 44 רשימות בלבד. אני לא מעוניין לחזור על עצמי, ורוצה להתפתח גם בכתיבה וגם בנושאים בהם אני דן. יכול להיות שיש באתר רשימות עם תימות דומות, אך אין רשימה דומה לחברתהּ. אני עדיין מאלתר הרבה. כלומר, כמעט אף פעם איני יודע על מה תהיה הרשימה הבאה, וגם כשנדמה לי שכן— כשאני מתיישב לכתוב, יוצא משהו שונה לחלוטין ממה שכיוונתי לכתחילה. אני משתדל לא לקבל דברים כמובָנים מאליהם; מתאמץ אף לא לראות את העולם אך ורק מזווית של שבר (ויש בי נטייה לזה), כי בכל זאת לעתים צצה איזו תובנה ותקוה, ונקווה חיוך דק. ואף על פי,  שהכל יכול להיעלם בן רגע, עדיין ניתנה לכולנו הזכות לעמוד בעולם מבולבלים, מחייכים וגם חופשיים לשיעורין. כל החירויות הרי תכליתן להביא לכך שהחיוך המבודח הזה, הפנימי, ישרור, ויתמיד (Eppur si mouve).

אם לחוייתכן/ם, האתר הזה אינו אתר של סקירות ספרים, אמנות ופילוסופיה בלבד, אלא גם יומן רשת של כותב שחווה ילדות ונעורים כאלו, שמכל צד רואים את הסימן, והצליח להטות את אפיק-חייו למקומות רחוקים מאלימות, וקרובים לעיון, לשיויון, לזכויות ולחירויות— הרי שעמדתן/ם על יסודו של פרוייקט הכתיבה כאן. בנוסף, אני חושב שהלימוד שהפקתי מכתיבת הבלוג הזה ומן המפגש עם המגיבות והמגיבים בשמונה שנותיו, הוא אוצר נחמד שלא שיערתי. למדתי הרבה דברים על עצמי. במיוחד על האהבות והרצונות שלי, ועל מה שחשוב לי באמת. זה באמת חשוב, כי שנים רבות כלל  לא היה לי ברור מה חשוב לי באמת; או לפחות— לא העזתי לעשות מזה עניין.

לבסוף, אני מזמין אתכן/ם לקרוא שוב את המוטו בראש הרשימה, ולחשוב עליו— לא מנקודת מבטו של קונפוציאני אלא מנקודת מבטו של דאואיסט, ויפה לכך הרמז: כל בני האדם מבינים את התועלת שבמועיל, ואיש אינו מבין את התועלת שבחסר התועלת [ג'ואנג דזה, 4.9, מסינית: דן דאור].

*

תודה גדולה ועמוקה לכולכן/ם

שנה טובה

*

*

בתמונה למעלה: Nicolas de Staël, Sea and Clouds, Oil on Canvas 1952