שומעֵי קולות-החיים ושומעֵי פחד-המוות

*

1

   כמו הקטע מתוך אפולוגיה (כתבי אפלטון, תרגם מיוונית: י"ג ליבס, ירושלים תשל"ה, כרך א', עמוד 226)– בו סוקרטס (399-470 לפני הספירה) מודיע קבל עם ועדה, שמעולם לא עסק בפוליטיקה ציבורית, אלא תמיד רק יעץ ליחידים, וזאת הואיל  לו מין Daimon  , מלאך הדובר בו, אלוהי או דמוני, שהיה נוהג להזהיר אותו מלחולל דברים הרסניים עבור-עצמו ועבור אחרים, כמו למשל: להיכנס לחיים הפוליטיים, אבל מעולם לא עודד אותו לעשות את הדברים הבונים והמקדמים את החברה ואת הפוליס (בשביל זה יש מוסר ואידיאות).

     אציע בסרקזם, כי זה צריך היה להיות קו ההגנה בהאג. ישראל לא עסקה ברצח-עם או ברצח-רבים או במדיניות מכוונת של הרג אזרחים בלתי-מעורבים, אלא רק ברצח-יחידים, שבמקרה הצטבר כדי 20,000 (להערכת הממעיטים), וזאת הואיל ויש לה Daimon, זה שהיהודים הדתיים מדגישים את קיומו, שמונע בעדם מלחולל דברים הרסניים עבור עצמם ועבור אחרים (גם לחמאס יש Daimon שכזה וכל צד משוכנע שאצלו ה-Daimon האלוהי ובצד-האחר – שוכן הדמוני), אבל מעולם לא עודד אותם לעשות את הדברים הבונים והמקדמים את התרבות ואת האנושיות. זה היה התפקיד שהיה שמור אצל היהודים בעידן המודרני להשכלה ולציונות. 

      אם נחזור לסוקרטס, מעניין שה-Daimon שלדבריו שמר אותו מכל רע, לא מנע ממנו לקבל את קובעת כוס-התרעלה. וזאת למרות שלפילוסוף הזקן (שאגב, הקפיד לעשות מילואים בצבא אתונה) הוצעו כמה דרכי-מילוט והמתקת-דין (ראו: פיידון). לגימת-הרוש הפכה דבר שאין להשיב, מרגע שסוקרטס, עליו-השלום, הכריע שמיצה את חייו, וממילא הכרעת הציבור לגבי גורלו הפכה טובה בעיניו משיגיונותיו של יחיד. דווקא ברגע האמת, ואולי מפני משך-השנים, הכריע הפילוסוף כי המוסר והאידיאות הולכים עם דין-הפוליס, ולא עם רצונו להתמיד בקיומו העצמי. זה משונה בעיקר מפני שכבר ההיסטוריון האתונאי תוקידידס (395-460 לפני הספירה), בן-דורו של סוקרטס, באותה אתונה, חתם את ספרו על תולדות המלחמה הפולופונסית, בבקשה כי ספרו יישאר לזכרון-הדורות הבאים, על אסונן של מלחמות ועל הקלות הבלתי-נסבלת של מחיית ערים ויושביהן, מה שמחיש על התרבויות ועל הערים הממהרות לנקום על פגיעתן – שקיעה ואולי גם אבדן.   אף אחד לא גזר על תוקידידס מיתת-רעל, אף על פי שניכר מספרו, קל וחומר מחתימתו, שדעתו על התרבות הפוליטית באתונה בימי חייו, לא היתה שפירה ואף רחוק מכך. 

     לא משנה מה ייקבע בהאג מחר. איך שזה נראה כרגע, ישראל תמשיך לספר לעצמה סיפורי גבורה יפים על מה שהיא מחוללת, ולמרות שקרוב לודאי שיוצעו לה כרגיל כל מני דרכי-מילוט והמתקת-הדין – היא תבכר לבקש להמשיך לשתות את הרעל בקשית (להמשיך להילחם בלי-שהיות בעיר חריבה, תוך שיותר ויותר חיילים נהרגים בתאונות של התמוטטות מבנים שהופצצו קודם-לכן או תוך כדי פעילותם בהם). וזהו, שבאולפן טלוויזיה, סח לפני כמה ימים, ראש המועצה קריית ארבע, החובש כיפה סרוגה ולו נכד חטוף בעזה, שאם רק נאמין – הקב"ה יעשה נסים, ואני ישבתי, בהיתי בו, ותהיתי רגע על ה-Daimon האקצנטרי הזה שלו, שלפחות אם היה יעיל כמו זה של סוקרטס, היה אמור להזהיר אותו באופן חד-משמעי טרם שמחת-תורה או שאולי התכוון שפתאום יופיע המשיח עם נסיוב-הנגד, כמו שכבר קרה פעם אחרי נסיון ההתנקשות הכושל (בהרעלה) בחיי ח'אלד משעל, פעם מזמן בקדנציה אחרת של ראש הממשלה.

     אבל, על הבעיה האמיתית, עמד כבר סוקרטס: אף פעם אי-אפשר לדעת אם ה-Daimon הוא אלוהי או דמוני באמת. למשל, האל המקראי – רגע אחד הוא מבטיח לישראל סגולה ונחלה ולהינקם מכל אויביהם; ותוך רגע קל— כבר משמיע דברים על רצונו למחות כליל את זה העם. וגם אלו שעושים את הטוב בעיניו, לא מגיעים אף-פעם לכדי תחושת-ביטחון קיומית יוצאת-דופן.

     מוסר השכל (למי שצריך שורות תחתונות): לא לחינם נקראים חיילים המבקשים תמיד להילחם, לחזור ולהילחם עד הסוף – חיילים מורעלים. אבל ישנה ודאי גם דרך אחרת: פריסה מחדש מחוץ לרצועה, החזרת השבויים,  שיקום היישובים, החזרת המפונים – השבת תחושת הביטחון של אזרחי ישראל והשמתהּ במקום הראשון במערכת השיקולים הביטחונית. כפי שאראה מיד יש להכרעה לבחור במלחמה, לפני כל דבר אחד, גם השלכות רחבות על העורף ועל דעותיו ומעשיו. 

*

2

הנה כמה שורות מתוך ספרו של המשורר הרומאי והפילוסוף האפיקוראי, טיטוס לוקרטיוס קארוס (55-100 לפני הספירה), De Rerum Natura (על טבע היקום), השורות הקולעות ביותר על-אודות המצב הפוליטי הנוכחי, שהזדמן לי לקרוא מאז השבעה באוקטובר:

*

רַק בְּצָרָה יִבָּחֵן אָדָם – בְּשִׁבְרוֹ וּבַצַּר לוֹ

לָאֲמִתָּה מִתְגַּלָּה נִשְׁמָתוֹ, לְאוֹר־יוֹם תּוֹפִיעַ:

מֵחֶבְיוֹנוֹת יֵשׁוּתָהּ יַעֲלֶה קוֹל־אֱמֶת – יַחַשְׂפֶנָּה,

אֶת קְלִפָּתוֹ אָז זוֹרֵק בֶּן־אָדָם – אַךְ תּוֹכוֹ יִשָּׁאֵר בּוֹ.

אַף תַּאֲוַת הַמָּמוֹן וּבֻלְמוֹס הַכָּבוֹד בַּמּוֹלֶדֶת

פַּעַם בְּפַעַם יָצוּדוּ רַבִּים בְּמַלְכֹּדֶת הַפֶּשַׁע –

אָז יִמְעֲלוּ בְּחֻקִּים – יִתָּפְשׂוּ לְעָוֹן וּלְרֶצַח:

לַיְלָה וְיוֹם יַעַמְלוּ, יְקַוּוּ לִגְדוֹלוֹת, לֹא יָנוּחוּ,

רַק יִשְׁאֲפוּ לִשְׂרָרָה. נְגָעִים מִסּוּג זֶה בְּחַיֵּינוּ

הֵן עַל־פִּי־רֹב יְסוֹדָם בְּאֵימָה זוֹ מֵטִיל מַר הַמָּוֶת.

כִּי בִזָּיוֹן וְדַלּוּת אֲבֵלָה, מָה מְאֹד רְחוֹקִים הֵם

מִן הַחַיִּים הַשְּׁלֵוִים וּמִשֶּׁקֶט, מֵעֹשֶׁר וָעֹנֶג;

הֵמָּה נִרְאִים כַּפְּרוֹזְדוֹר לַדּוּמָה הַמּוֹבִיל אֱלֵי-מָוֶת.

 *

עֵקֶב הַפַּחַד הַזֶּה, אֲחוּזֵי בֶּהָלָה אֵין יְסוֹד לָהּ,

הָאֲנָשִׁים בִּרְצוֹתָם לְהַרְחִיק אֶת עַצְמָם מִכָּל אֵלֶּה,

הוֹן יִצְבְּרוּ עַל פִּגְרֵי אֲחֵיהֶם, מִדְּמֵיהֶם יַעֲשִׂירוּ,

תַּאֲוָתָם אוֹכַלְתָּם – וְרֶצַח יוֹסִיפוּ עַל רֶצַח.

[טיטוס לוקרציוס קארוס, על טבע היקום, תרגם מרומית והוסיף מבוא, הערות ומילון: שלמה דיקמן, מוסד ביאליק: ירושלים 1962, ספר III שורות 71-55].

*

       השורות, שכמו נכתבו על המצב הפוליטי הנוכחי (אך נכתבו לפני 2,100 שנים בקירוב). דנות בכך שבעת מצוקה ומלחמה האדם כמו מסיר מעליו את קליפותיו ונותר רק הוא-עצמו כגלעין חשוף. יש המגלים תעצומות-נפש ומתוך כך מתגלה גדלותם ויש המתמכרים לתעמולת ההרג והרצח, מתוך אימת המוות האוחזת בהם — אותה הם משתדלים לכסות בדיבורים על כבוד המולדת וצדקת-העם (אחדות). גרועים מכל אלו הם אלו המקווים להתעשר או להרבות נכסים כתוצאה מרצח האדם. חומר למחשבה לאלו המקווים להילחם עד הסוף ולהתנחל בעזה, ואינם מוכנים לדון בגורלם (השבתם ושיקומם) של החטופות/ים והמפונות/ים.

       חשוב להדגיש את המקום המרכזי שהקנה המשורר הרומאי לפחד המוות הגורם להתעוררות נגעים חברתיים, כגון: תאוות ממון ובולמוס הכבוד במולדת (פטריוטיזם), הגורם גם לעידוד פרקטיקות אלימות המתבצעות לכאורה בשירות המדינה והעם, לכאורה  על־מנת להגן על חיי האזרחים וכדי להתרחק מתחושת ההתמעטות שמביא מצב הטלטלה המלחמתי, המערער את הנפש. 

   קארוס הבין דבר עמוק. הרצון להביס את האחר, למוטט אותו, להמיט עליו אסון, להחיש את קיצו – לא נועד כמו שטוענים רבים – כדי להביא להרחקת האיום שנוצר על החיים, אלא  הוא צופן בחובו אספקט נוסף – והוא הרצון לעקור כל דבר שמעורר בעצמי את פחד הכיליון וההרס המוחלט. בשל הרצון הזה לבדו אדם עשוי להתחמש על-מנת להיפרע משונאיו, להתעלם מחיי אחרים על מנת להבטיח את שרידותו ואת התמדתו – ועוד ליחס את כל אלה לנאמנותו לעם ולאהבתו למדינה. כך מושלך פחד המוות של היחיד על פני הקבוצה המדומיינת כולהּ.

*

*

3

    בספרו, האנושות – בול עץ עיקש, דן הפילוסוף והההיסטוריון של הרעיונות, אייזאה ברלין (1997-1909),  באחד הפרקים – בדמותו האלימה והגרוטסקית של ג'וזף דה מייסטרה (1821-1753), בן אצילים מסאבוי שמוצאו מניס הצרפתית, ששירת חבר פרלמנט וכדיפלומט את מלכות סרדיניה, והיה קול עיקש ונמרץ בגנותהּ של הנאורות האירופאית, בעד תשובה דתית נוצרית מקפת, בעד משטר מונארכי בכל אירופה, בעד קולוניאליזם וסחר עבדים,  וכנגד כל אותם הלכי רוח ליברליים וחילוניים שבהם ראה אסון שיש למחות עד-תום.

     וכך כתב  דה מייסטרה בספרו ערבי סנט-פטרבורג :

בכלל מלכותו הענקית של הטבע החי שוררת אלימות גלויה, מעין חמת זעם שכל היצורים מצויים להצטייד בה לקראת גורלם המשותף; ברגע שעוזבים את ממלכת הטבע הדומם מגלים את צו המוות האלים, החקוק בחזיתות החיים. חשים בכך כבר בממלכת הצומח. מעץ הקטאלפה הענקי עד לעשב השפל ביותר, צמחים רבים כל־כך מתים צמחים רבים כל־כך נהרגים; אבל מרגע שנכנסים לממלכת החי  החוק הזה מקבל לפתע נוכחות ודאית איומה ביותר. כמו היו איזה כוח, איזו אלימות, סמויים ומוחשים בעת ובעונה אחת … ממנים מספר חיות בכל מין ומין לטרוף את האחרות; כך ישנם חרקי טרף, זוחלי טרף, ציפורי טרף, דגי טרף, טורפים הולכים־על־ארבע. אין רגע שבו יצורים ממין אחד אינם נטרפים על־ידי יצורים ממין אחר. האדם ניצב מעל כל המון הסוגים והמינים הללו של בעלי־החיים וידו המשחתת אינה חומלת על שום יצור חי. הוא הורג על מנת להשיג מזון והוא הורג על מנת לכסות את עצמו במלבוש; הוא הורג על מנת להתקשט; הוא הורג על מנת להתקיף והוא הורג על מנת להתגונן; הוא הורג על מנת להתחנך והוא הורג על מנת להשתעשע; הוא הורג על מנת להרוג … ומי הוא זה אשר יחסל [בבית המטבחיים הכללי הזה] את מי שמחסל את כל האחרים? אותו מחסל עצמו. בני אדם הם הממונים על טבח בני אדם … וכך מוגשם … החוק המפואר הקובע את חורבנם האלים של היצורים החיים. האדמה נשטפת בדם שוב ושוב, בלא הרף, אינה אלא מזבח ענק שעליו מוכרח כל מי שחי לעלות לקורבן בלא-תכלית, בלא מידה, בלא הפסקה, עד שיתכלו הדברים, עד שימות המות.

[ג'וזף דה מייסטרה, מתוך: ערבי סנט פטרבורג, בתוך: ישעיה ברלין, "ג'וזף דה מייסטרה ומקורות הפאשיזם", האנושות – בול עץ עיקש: פרקים בהיסטוריה של הרעיונות, תרגם מאנגלית: עדי אופיר, הוצאת עם עובד: תל אביב 1994, עמוד 113].

*

    במידה רבה, מטרתו של של דה מייסטרה היא להכחיד את פחד-המוות. הדרך היחידה לשם כך היא ההסכמה כי בני אדם הכורתים יערות, מכחידים בעלי חיים, ומחסלים בני-אדם אחרים – היא חוק-הטבע שאין בלתו. על האדם לפעול כתליין, שעל פי דה מייסטרה הוא שלוחו האמתי של האל, למעלה מכל בישוף או ארכי-הגמון, וזאת על שום שהדרך היחידה שבאמצעותה יכחיד האדם את המוות היא הכחדת הטבע – ומכלול כל היצורים החיים לרבות האדם, "עד שיתכלו הדברים – עד שימות המוות".

      רוצה לומר, לשיטתו של דה מייסטרה: יש להרוג, להכחיד, ולהלך אימים על הזולת. גם לשטוף את האדם בדם שוב ושוב, וזאת על-מנת להביא בסופו של יום להכחדת מר-המוות. אם אצל טיטוס לוקרטיוס קארוס. פחד המוות עלול להביא את האדם להרבות רצח, הרס, ביזה והכחדה, כאשר הכוח הפוליטי המפעיל אותם משתכנע שבדרך זאת הוא בדרכו לא רק להרחיק את המוות מעצמו אלא גם להביא למות-המוות. ההבדל הבולט בין קארוס ובין דה מייסטרה, הוא שקארוס גורס כי על האדם להתרחק עד הקצה האחרון מדרך הרצח, הביזה וההרס – וכי ההתרחקות מהם היא שעושה את האדם – אדם, שעה שהרוצחים, הבוזזים וההורסים בשל המדינה או העם אינם אלא סוכני-הרס ושחיתות המחריבים את חברת-האדם. דה מייסטרה גורס כי גאולת האדם (והוא מתכוון להדברת פחד-המוות) היא גאולת-דם בלתי-פוסקת. על האדם לאמץ את הכוח ואת האלימות ולהמית כל מה שעומד בדרכו, משום שרק בהכחדה הכוללת – יומת גם המוות.

     זאת ועוד, שעה שקארוס טוען כי בשעת מצוקה קיצונית עולה מתוך האדם קול-האמת (הוא לא מדבר כאפלטון על דיימון, על אף שמדובר כאן במשהו שנקל לזהותו כמצפון-מוסרי) – הגורם לו להיות האדם שהוא באמת, לאחר הוא נאלץ להשיל מעצמו את כל הגנותיו ומסכותיו – דה מייסטרה רואה במצפון שותף שקט של המוות. המצפון מעדיף את החיים על פני המוות, את הציוויליזציה על פני ההכחדה, את  היוצר ואת הבנאי על פני הרוצח והתליין, ולפיכך שואף להאריך את חייהם של היצורים ולהיטיב עימם, אף־על-גב, שלשיטתו כך הם נאלצים לחיות יותר, ועל-כן לשאת זמן רב יותר את פחד-המוות המדכא אותם. המדינה האידיאלית של מייסטרה היא מדינה, שבהּ תלייני-המלך והרוצחים מטעמו הם האנשים החשובים ביותר, משום שהם תורמים תרומה מכרעת למחיית- האנושות ולמחיקת פחד-המוות המייסר שלה. במדינת העוועים של מייסטרה – עסקי-הקברנים פורחים ואפשר לראות בפעולתם פרוייקט לאומי ממש, הואיל והם תורמים את חלקם לתהליכי-ההכחדה. את המאבק בטרור שממיט על האדם פחד-המוות, מבקש דה מייסטרה לנצח באמצעות הגברת האלימות והמוות. לי נדמה כי הנהגת החמאס וממשלת ישראל הנוכחית – כולן תלמידותיו.  

     כשאני קורא או שומע אנשים המתבטאים בזכות השמדתה של ישראל ואנשים אחרים המתבטאים בזכות שיטוח עזה, ועוד יותר –    אנשים הטוענים כי מכלול האזרחים הנמצאים בצד השני של המתרס הם אזרחים מעורבים (כלומר לא-חפים-מפשע) רק משום שהם תומכים בממשלה ובארגון צבאי ספציפי המשרת לכאורה מאבק לאומי של עם (וזה יכול להיות החמאס או צה"ל), אני מייד לא מבין כיצד הם אינם מבינים שגם מכלול האזרחים בצד שלהם עונה בדיוק על אותן הנחות-מוצא. כל אלו גורמים לי לחשוב על דברי אפלטון, טיטוס לוקרטיוס קארוס וגם על ג'וזף דה מייסטרה, ועל כך שתודעת המוות באדם – בין אם היא מעוררת בו חרדה ובין אם הגיע לכך שהוא מקבל את עובדת מותו העתידי בהשלמה ובעיניים פקוחות – מעוללת לאדם דברים משונים ואיומים, כגון: לעודד פעולות אלימות המתבצעות, השכם-וערב, בשם העם, הדת והמדינה. כאילו שהאלימות הזאת עתידה לפטור את האדם מהמוות. המוות לא ייעשה נוח יותר בעולם ללא-ישראליים או בעולם נטול פלסטינים. מי שתומך בחיים  – שומא עליו לתמוך ברעיון לפיו מלחמה אינה פותרת בעיות קיומיות. ספק גדול אם היא אפילו הצליחה לפתור מעולם אי-אילו בעיות פוליטיות בינלאומיות. היא רק מבוא לשקיעה ולאבדן.      

*

*

*

4

חַיָּלִים

יוֹשְבִים כְּשֶבֶת

הֶעַלִים

עַל אִילָנוֹת

בַּסְּתָו.

[ג'וזפֶּה אוּנגארֶטִּי, 'חילים', בתוך: פוטוריסטים וחדשנים אחרים 1925-1910, תרגם מאיטלקית: אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל: ירושלים 1991, עמ' 164].

*

גורלם של אזרחים משני עבריה של החומה/ה גדר העזתית גם לא שפר עליהם ביותר. מסתמא, חל טשטוש מוחלט בין חיל, אזרח וחלל. גרוע מכך, כולם יושבים בראשי-האילנות, כעלי-שלכת המחכים לבוא-שעתם, מכוח מוצא פיהם של מנהיגים פוליטיים בלתי כשירים ומאוד לא מוכשרים להוליך את תהליכי הבנייה והאמון שכולנו זקוקים להם עכשיו.

*

*

הקטע הבא הוקלט בינואר 1964, בדיוק לפני 60 שנה

*

בתמונות: The Red Tree, Photographed by Shoey Raz, January 2024

Read Full Post »

אובייקט של הרס

*

לפני 100 שנים בדיוק, בשנת 1923, יצר אמן הצילום, מן ריי (עמנואל רודניצקי, 1976-1890), ,Readymade סוג עבודות שעד-אז אפיין במיוחד את חברו וידידו, האמן מרסל דושאן (1968-1887); ה-Readymade המדובר שזכה תחילה על-ידי יוצרו לשם Object to be Destroyed  . הורכב ממטרונום מוסיקלי שעל גבי הזרוע המתנודדת-מתקתקת שלו הותקן תצלום של עין נשית, בגרסה הכי מוקדמת נראה כאילו תצלום העין האנושית – נקבע על גבי המטוטלת באמצעות מהדק-נייר (Paperclip). גרסה מפורסמת יותר של היצירה הזאת הוצגה בשנת 1932 ושם טען ריי כי שנת היצירה המקורית היא 1923. עובדה זאת חשובה, משום שעל-פניו  ניכר  כי העבודה של ריי נוצרה בהשראה סצנת חיתוך העין הנשית, כאובייקט הנתון להרס, בסרטם של סלבדור דאלי (1989-1904) ולואיס בונואל (1983-1900), כלב אנדלוסי, שהוסרט בצרפת בשנת 1928. ריי היה ללא ספק ממיודעיהם של יוצרי הסרט ואין ספק שצפה בו, אבל בטענה לפיה מקורו של הדימוי היא בעבודה שלו משנת 1923, שלל את הטענה לפיה הוא זה שהושפע מיצירתם של חבריו הסוריאליסטיים הספרדיים; הגם שאין ספק שלא הושפעו ממנו, שכן העבודה הזאת לא הייתה מפורסמת עד 1932, וגרסתה המקורית נהרסה כמשתמע עוד בשנת 1923.   

    בריאיון לאספן האמנות הגדול, המשורר וההיסטוריון, ארטורו שוורץ (2021-1924), אמר  ריי כך:

*

היה ברשותי מטרונום והייתי מפעיל אותו בשעה שהייתי מצייר – כמו שפסנתרן נוהג להפעיל את המכשיר בתחילת נגינתו – קולו המתקתק קבע את הקצב ואת מספר תנועות המכחול שלי. ככל שהוא הלך ומיהר, כך ציירתי במהירות רבה יותר. ואם וכאשר המטרונום הפסיק את פעולתו, אז ידעתי שכבר ציירתי משך זמן ארוך מדי.  הייתי חוזר על עצמי. הציור שלי לא היה שווה מאום והתכוונתי להשמיד את מה שציירתי. לצייר, בכל זאת, נחוץ קהל. לפיכך, הצמדתי באמצעות מהדק-נייר תצלום של עין לזרוע המתנדנדת של המטרונום בכדי ליצור את האשליה שצופים בי בשעה שאני מצייר. יום אחד לא הסכמתי לקבל את גזר-הדין של המטרונום. הדממה הייתה בלתי-נסבלת, ומאז קראתי לו,   באופן שכלל איזו תחושה מוקדמת של הבאות, אובייקט של הרס (Object of Destruction), ניתצתי אותו לחתיכות.

Man Ray, Writings on Art, Edited by Jennifer Mundy, Consulting Editors: Andrew Strauss and Adouardo Sebline, The Getty Research Institute: Los Angeles 2016, p. 105  ; תרגם מאנגלית: שועי רז.

*

    אם רישומהּ של היצירה הזאת עשוי לנוע בין הקולאז'ים או האסמבלאז'ים הדאדאיסטיים ובין הפיסול והקולנוע הסוריאליסטיים, בני התקופה, הרי שדווקא התיאור שהעניק ריי למקורות יצירתו המוקדמת נדמים כפוטוריסטיים בעיקרם. ניסיון לגייס מיכשור טכני מוסיקלי וניסיון לבחון להיכן השימוש בו יביא אם הוא זה שייתן את המקצב לתנועות מכחול-הציור. דווקא הפעולה הטכנית הקצובה (המנוגדת כל כך לרוח הסוריאליסטית) מעוררת בצייר התנגדות-פנימית או סלידה הולכת וגוברת, כך שהוא בסופו של דבר מנתץ את הסדר ואת הארגון השיטתי שכביכול כופה עליו המכשיר. זהו אולי הרגע שבו הוא נחלץ מהסדר הפוטוריסטי (שגם השפיע עמוקות על מרסל דושאן בעשור השני של המאה העשרים)  ומוצא מקומו בין אותם אמנים המבקשים אחר המקרה, הלא-מודע, הבלתי-מוסדר.

     בספטמבר 1932 פרסם מאן ריי איור של אובייקט של הרס מעשה ידיו בכתב העת This Quarter, 5 בעמוד 55 ובתחתית האיור כתב כך:

*

גזור החוצה עין מתוך תצלום של מישהי שנאהבה (על ידך) וכבר לא רואים אותה יותר. חבר את העין למטוטלת של מטרונום וכוון את המשקל כך שיתאים לקצב המבוקש.  הקפד להפעיל את המכשיר עד שהוא מגיע לקצה הסיבולת. אז, בעזרת פטיש מכוון-היטב, נסה להרוס את כולו באמצעות מהלומה יחידה.

[Ibid., p.104 תרגם מאנגלית: שועי רז]

*

    בספר שהוזכר לעיל, ציינה העורכת את הקונטקסט המדוייק של דברים אלו של ריי. אותה עין של מישהי שחוברה באמצעות מהדק למטרונום נלקחה מתוך תצלום של אמנית הצילום וצלמת-העיתונות האמריקנית, אליזבת ' "לי" מילר (1977-1907). לי מילר החלה כדוגמנית נודעת בפריז של שנות העשרים המאוחרות וכמי שכיכבה בכמה סרטי ראינוע, בני אותם שנים. בשנת 1929 היא פנתה אל מאן ריי וביקשה להפוך לשוליה בסדנתו על מנת להתמחות בצילום אמנותי. ריי סירב בתחילה, ומאוחר יותר היא נכנסה לעבודה צמודה איתו, והם הפכו בני-זוג. היו אלו  שנים פוריות מאוד מבחינה אמנותית של ריי. מילר עצמה נעשתה אורחת רצויה בקרב הסוריאליסטים ובחוגו של פבלו פיקאסו (1973-1881) וזכתה לתשומת לב אמנותית. ב-1932 כשעזבה את ריי, שבה לארה"ב, ופתחה שם סטודיו עצמאי לצילום בבעלותהּ – בו יישמה, בין היתר, טכניקות ושיטות שלמדה במשך השנים מריי. האחרון נקלע שלא-בטובתו לחויית-נטישה, שברון-לב, ובגידה – עקב הצלחת מילר כאמנית צילום עצמאית שתצלומיה עיטרו עד-מהירה עיתונים וכתבי עת אמריקניים ובין-לאומיים.

*

*

     ניכר כי ריי הפך את ה-Readymade  הישן שלו למתקן להתמודדות עם געגועיו ואכזבתו ממילר באופן די אגרסיבי. העין שעל גבי המטרונום מסמלת את נוכחותה המתרחקת בזמן של מילר, את משקלם המכביד של הגעגועים, תחושות-החוסר והמחשבות חסרות-האיזון שמתעוררות בליבו של האוהב המאוכזב. עם זאת, אין בכוונתו להשלים את תהליך האבלות. הוא אינו מגיע לשלב ההשלמה ונותר מרצון אי-שם בין ההכחשה, הכעס והדיכאון – דרך ההחלטה להרוס את המונומנט במכת פטיש אחת יחידה. אולי פשוט הבין שהוא לא יצליח להשלים עם פרידתו ממילר, ולפיכך מעדיף להיפדות בבת אחת ממשקלם המייסר של הזכרונות ושל החוסר באהובתו, ולקטוע את משא הזיכרונות והכאב. חשוב לומר, אין ולא היתה ב- Object of Destruction כוונה של האמן לפגוע פיסית או נפשית במילר או בעצמו. זה בעצם סוג של מכתב אהבה/שנאה/אבדן של יוצרו, לנמענת שלא ברור אם היא כלל מעוניינת לקבלו. אני חושב שריי ביקש להרחיק את אפשרות האלימות הקונקרטית בכך שרק אייר מחדש את המטרונום ולא ממש בנה אותו מחדש (אף שלימים חזר לבנות  רפליקות שלו) והצמיד לו את הוראות השימוש המסתיימות בהרס שיטתי. לי מילר הפכה לימים לאחת מחשובות הצלמות של מלחמת העולם השנייה. היא חוותה בעקבות המראות באירופה דיכאון קליני ואובחנה כ-PTSD.   לאחר המלחמה היא נישאה לאספן האמנות והאמן הסוריאליסטי, סר רונלד פנרוז (1984-1900), וזכתה בתואר ליידי.

     כשאני מתבונן בעבודה הזאת של ריי (בפעם הראשונה שהבאתי אותה כאן היה זה בהקשר למחלת העיניים שלי) בסימן הימים הנוכחיים: השבעה באוקטובר והמערכה בעזה. אני חושב על השורה מתוך "התקווה": עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה, ומהרהר בלבי מי חיבר את העין הזאת למטרונום, עד שהמטולטלת שלו נמצאת בשיא תנועתה או בשיא דעיכתהּ, והאם היד הנחפזת להנחית על המתקן את מכת הפטיש היא יד החמאס או חזבאללה או דווקא ידהּ של הממשלה הנוכחית ושל מערכת הביטחון, העוסקות בכל מקום בטשטוש ההפקרה האיומה של חיי האדם בעוטף עזה. כאילו מבקשים שלא נראה עוד את האבדן, ולא נחוש בחוסר החיים שאבדו או נישבו, אלא נהיה עסוקים במכת ההרס האחת והיחידה, כתנועה הגואלת מכל חשבונות העבר.  חשוב להזכיר בהקשר זה את כל המבקשים למחוק את עזה, ואף מתבטאים באולפני טלוויזיה ברוח זאת, ובכך שלשיטתם – מחיקה מוחלטת, מבחינתם פעולה סטרילית ולא ג'נוסייד (כפי שהיא באמת), היא הדרך היחידה להימלט מהבשורה הנוראה של השבעה באוקטובר ושל כל הימים שבאו אחר כך (ההפקרה, השבויים, הפצועים, הרצח, האלימות, ההפצצות, תמונות ההרס, רשימת החללים היומית).  

     גם לדידו של מן ריי,  היה איזה רגע בשנת 1932— בו הוא האמין בפיתרון של זבנג וגמרנו ביחס למערבולת הכאוטית אליה נקלעו חייו הרגשיים. הוא כנראה האמין לשעה, כי   פרפורמנס (מופע) לפטיש, מטרונום ועין של אהובה שהוצמדה אליו במהדק-נייר – תהווה פעולה גואלת אשר תשכיח  מליבו בבת-אחת רגשות מרירים. תיאטרון החפצים ההרסני הזה לא הוכיח את עצמו, שכן לימים ריי המשיך ליצר רפליקות נוספות של   Object of Destruction או: Objet indestructible והעבודה הוצגה במקביל במוזיאונים ובגלריות ברחבי-העולם. יש לקוות בשביל ריי, שהוא לא חזר בכל פעם לגזור עין מתמונה של לי מילר. אבל נדמה לי שהוא בכל זאת היתה צריך בקרבתו את העין הנשית הצופיה הזאת וגם את הוודאות שהוא מסוגל להשתחרר ממנה בכל עת. הם נפגשו שוב (הוא ומילר) בשנת 1947 כידידים ותיקים, וכנראה ללא משקעי עבר.   

    גם בכל האמור במערבולת האנושית, פוליטית, הדתית והבינלאומית הנוכחית (במידה רבה, דומה כאילו השנה במרחב הזה חזרה להיות 1923), נדמה כאילו הישראלים עושים הכול כדי לנקוט בצעדים הרסניים, כדי לשכוח, וכדי להרגיש כי הפעם נגמור עם זה, אבל גם הם יודעים כי ההיסטוריה עצמה מייצרת רפליקות: תנועת חמאס היא רפליקה אסלאמית של תנועת הפת"ח; הליכוד של נתניהו הוא רפליקה לאומנית יותר ודתית יותר של הליכוד ב-82'. גם בן גביר וסמוטריץ' הם רפליקות של הכהניסטים ושל תומכי הטרנספר באיזו גרסא שנעשית כל הזמן מגוחכת ונפשעת (ככל שהיא הופכת קונקרטית ומנורמלת) המונהגת על ידי אנשים נבערים-מדעת ומשוללי עולם פנימי.  אכן מתחשק לקחת פטיש סימבולי ולהנחית להם על קודקודם את הזפטה, המגיעה להם מזמן. עם זאת,  אני נזכר, שכמו במקרה חמאס כך במקרה "גוש הימין" – הם חוזרים מהר מדיי ברפליקות חדישות וגרוטסקיות (למשל, פורום קהלת), במגמה להטריד לפחות באותה המידה במלחמתם נגד האנושות, כך שספק אם למאמץ אלים כזה, תהיה איזו תוחלת. 

*

*

*

בתמונה למעלה Man Ray,Object to be Destoyed, Metronome with cutout photograph of eye on pendulum, 1964 or 1965, Tate Glallery, London  ;A replica of the original work from 1923 retitled: Indestructible Object

Read Full Post »

לוּ הָיִיתִי תָּנוּר לִשְׂרֹף אֶת הַעוֹלָם בְּתוֹכִי

*

1

    על המשורר הפלסטיני באסם אלנﱠבריס (נולד בשנת 1960) כתבתי בימי צוק איתן (יולי 2014). כבר אז עזב את חאן יונס שברצועת עזה, שם היה בשעתו ממייסדי ארגון הסופרים הפלסטינים הראשון ועבר לדור בברצלונה שבקטלוניה. באותו זמן פרסם ידידו הישראלי, החוקר, המתרגם והמו"ל, פרופ' אבי אלקיים, כמה משיריו, בגיליון השני של כתב העת גרנטה ישראל. ביוני האחרון (2023), כמעט תשע שנים אחרי, ראתה אור בעברית אסופה הכוללת 24 שירים מתורגמים לעברית משירת  אלנﱠבריס על ידי פרופ' אלקיים  – שזכה לכך שהמשורר יעניק לו את זכויות התרגום לעברית של יצירותיו. השירים רושמים באופן בהיר ומטריד כאחד, את קשי-ימיו של משורר שבילה שנים, בין הפטיש לסדן, כלומר: בין איום המתקפה הישראלית, המתממש מעת לעת, ובין רדיפה פוליטית אימתנית ומתמדת של ההנהגה האסלאמית הלאומנית העזתית, ממשלת החמאס. אלו גם אלו, לא הקלו את חייו, ולבסוף הביאוהו לעזוב את מקומו ולבקש את עתידו בקטלוניה.  

     כשיצא התרגום, שוחחתי עליו עם אבי אלקיים ודרשתי בשלום המשורר. סח לי: "אבדו עקבותיו באירופה". ניסיתי לברר מה זאת אומרת. כנראה שעבר מברצלונה למקום אחר ומאותו השלב הפסיק להשיב על הודעות. דבר דומה אירע לי עם כמה חברות כותבות ישראליות או ישראליות-לשעבר, שעברו לדור באירופה בשנים האחרונות, ועם הזמן חדלו לכתוב לי, אף שלא אירעה כל מריבה. אני מקווה ששלומו שפיר וכי הוא בבריאות טובה, וכי רק נטל פסק זמן  מהופעות ציבוריות, שכנראה תמיד כרוכות, אם אתה פלסטיני או ישראלי, בכך שיכרכו את שמךָ , כמי שמצדד או מתנגד למאבק הלאומי של צד זה או אחר.

    ממש כמו בקיץ 2014, אני מוצא את שירתו של אלנﱠבריס חיונית לי – לא מפני שהוא כותב פלסטיני ואני קורא ישראלי, אלא משום שהוא משורר מצוין ושיריו מעוררים את מחשבתי. אני מזדהה עם רבות מתחושותיו האנושיות ומחוויותיו הקיומיות משום ששנינו בני-אדם, ומפני שמצוקה אינה זרה לי – לרבות התחושה, שיש שם (מוסלמים ויהודים) המעוניינים לקפח, להדיר ולאבד כל ערך אנושי, שאני רואה בו חיוני לקיום האנושי. לרבות התחושה המשותפת, כי אנו עומדים די בודדים חסרי אונים מול ממשלות וארגונים צבאיים המלמדים את אזרחיהן אלימוּת וברוטליוּת כדרך חיים. כך שבהרבה מובנים אני רואה באלנﱠבריס חבר-עמית באנושות מסוג אחד. כמו שחברי ממשלת גוש הימין וחברי ממשלת החמאס הם חברים-עמיתים באנושות מסוג אחר.

    אלנﱠבריס כותב:

*

לוּ יָכֹלְתִּי

הַיִיתִי בּוֹחֵר לִהְיוֹת נְמָלָה בְּהַר

אוֹ נְקֻדָּה בּֽנֵּצַח

אוֹ פֶרַח בַּיַּעַר הַבָּתוּל

*

לוּ יָכֹלְתִּי

בּוֹחֵר הַייִתִי לִהְיוֹת

שׁוֹמֵר הַהִיוּלִי  

*

וְאוּלָם, בֶּן-עֲרָֻבָּה אֲנִי לְאֱנוֹשִיּוּּתִי,

וְאוּלָם, בֶּן-עֲרָֻבָּה אֲנִי, לְקִלְלַת הַקִּיּוּם הַרִאשוֹנִי.

[באסם אלנבריס, אין דובדנים בעזה,  בחר, תרגם מערבית והוסיף פתח דבר: אבי אלקיים, סדרת כ"ד שירים, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2023, עמוד 37]

*

זהו שיר הנכתב מתוך עצבות קשה או דיכאון ממשי. מתוך תודעה אנושית שכבר השלימה עם  קוצר-החיים, קוצר-הדעת ועם העובדה שבעצם, מעבר למחשבותינו ולבחירותינו המוגבלות, אנו כמעט לחלוטין חסרי אונים במרחב האנושי ובחברות האנושיות, השבות וכולאות אותנו בתוככי מיתוסים זהותניים: לאומיים, דתיים, כלכליים, חברתיים ופוליטיים, שמתוכם אנו יכולים לנסות להיחלץ, אך ספק אם לא ניתקל מזמן-לזמן במי שיעשו כל שלאל-ידם על מנת להשיב אותנו לכלובים, שבהם הם מעוניינים שנימצא.  

    בספרו דרך הזן בימי דיכאון (מאנגלית: רוני פרידמן, הוצאת בבל: תל אביב 2008)  תיאר הבודהיסט והעובד הסוציאלי הפסיכיאטרי, פיליפ מרטין, את מחלת הדיכאון כשקיעה בים הוא כהילחצות מכאיבה לקיר, ומאבק יומיומי בתחושה של ארעיות, כאב, חרדה, חוסר-תקווה, סבל ואין-אונים – תופעת החיים עצמה נדמית לאדם כקללה מתמשכת שהוטלה על כתפיו. אין לו התנגדות שהעולם יימשך אחריו כמה שיימשך – אבל אין לו ספק שלעולם הזה מוטב בלעדיו וגם לו עצמו מוטב מבלעדי העולם. לטענתו, עוד לפני שהסובל צריך לפעול כדי להשיב לעצמו את תחושת החיים הבריאה (הספר גם מפרט דרכי פעולה, רובן למען הזולת, המטיבות עם הסובל לא פחות משהן מטיבות עם המוטב); עליו לשהות, לשבת, להקשיב. כשאני קורא בפיליפ מרטין וחושב על שירו של אלנﱠבריס, וכן על דפוסי-הכתיבה שלי, אני מגלה שלא-אחת, מה שהוביל אותי לְכתיבה, היו דווקא תחושות של אבלות, כאב, עצב ודיכאון. כאילו אותו קשב-פנימי שבו מבקש המחבר את קוראיו לשהות, ולא למהר לברוח ממנו או להיאבק בו כשאין עדיין די-כוחות, הוא דווקא המקום ממנו נבעה (וגם נובעת) האינטואיציה לכתוב.

    הסופר והמסאי העברי, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1921-1865), כתב באחת ממסותיו: "השירה היא ברכת אלוהים והיא קללת אלוהים, הנה ברכה וקללה גם יחד. זילו (=צאו) וחיו. זילו וסיבלו. זילו והרגישו. את הכל נותן המשורר לכם ובידו אין כל, בלתי נפש וחבלי-נפש –" [מ"י ברדיצ'בסקי, "היפה בשירה" מבחר המסה העברית מראשית ההשכלה ועד ימינו, לוקט וסודר בידי י' בקר וש' שפאן, הוצאת גזית: תל אביב תש"ה (1945), עמוד 248]. הנה כי כן גם שירו של אלנﱠבריס מביע למישרין כי המשורר היה בוחר להיות כל דבר: נמלה, נקודה בנצח, פרח ביער, ואפילו להיות שומר-ההיולי, רק לא להיות אדם. ההיולי המוזכר הוא חומר כאוטי שאין לו צורה – קרי, דבר-מה שאינו מסודר או מאורגן באופן הגיוני או שכלי, אשר על פי מטאפיסיקה ספר למדא לאריסטו היה מצוי יחד עם המניע הבלתי מונע  שהחל להניע אותו, כלומר צייר בו צורות של הגיון, שכל וסדר שיטתי. היות אדם שם את האדם בכלא של האנושיות: ברכתו – השאיפה אל הטוב והיפה; קללתו – חומריותו, קוצר רוחו, קוצר דעתו וקוצר חייו. שאיפתו להפוך את הקללה לברכה – מכאיבה לו, בהבהירהּ לו דבר יום ביומו, עד כמה מערכי החיים האנושיים רחוקים מלהיות כלי מחזיק ברכה. הנסיון להפיח אור וצורות חדשות בקיום האנושי – מתוארת בחוויית המשורר כאדם המצוי בשבי ,החולם על  על היות חופשי אך בד-בבד מודע לכך כי אנושיותו היא בית אסוריו. יתירה מכך, הרצון שמביע המשורר להיות שומר ההיולי אינו רומז לכך שהוא מתאווה לִדמוֹת לנותן הצורה לחומר (השכל המניע את החומר על-פי אריסטו) אלא דווקא מי שתמוך בכך, שבעצם אין כל היגיון ולא מידה וממילא אין סידור הגיוני, נכון, שכלתני, טבעי או אלוהי – להווייה ולחיים, הנותרים בקללתם הראשונית חסרת הצורה ונטולת המעוף, כאשר אנחנו מקווים לטוב, בכל זאת מקווים לטוב, אף שכלואים אנו בכאוס החיים, וכל נסיון לראות בחיים ברכה חלף קללה, אינה אלא אוטופיה.

     פילוסופים ימי ביניימיים רבים אכן ראו בהיולי את סיבת הרוע בעולם (הסדר והארגון הקוסמיים נתפסו כיסוד הטוב; הכאוס והיציאה מהמידה – כיסוד הרוע).  וזאת על-שום חומריותו ועל שום העובדה שאין בו היגיון, מבוא, ארגון שיטתי או הסדרה. התפיסה של רוב הדתות והפילוסופיות (לרבות פילוסופיות נאטורליסטיות), היא שהקוסמוס הוא פרי של תבונה קוסמית או על-קוסמית, הקשורה גם באדם. אשר מבלעדיה הוא חומר כאוטי שאין לו שום ייעוד או תכלית. אני מניח כי תפיסה כזאת של הטבע בכללותו הילכה על פילוסופים רבים אימה ופחד, וכי תיאולוגים-פילוסופים ראו בה כפירה חמורה, משום שהיא גורסת שכל מה שאנו תופסים כצורות (ולכן כבעל ממשות שכלית-אינטלקטואלית) הוא אשליה, וכי מדובר לאמיתו של דבר בצורות חולפות מקריות, שאין להן כל משמעות או חשיבות, ולא ניתן ללמוד מהן דבר. 

     מי שהלך עם המחשבה הזאת צעד גדול ופסימי, שמקצהו ממש כמו בתיבת פנדורה עולה תקוות-רפאים בודדת,  היה הפילוסוף הגרמני, ארתור שופנהאור (1860-1788), שבחלק הראשון של ספרו העולם כרצון וכדימוי  תיאר את עולם הטבע (התופעות) כמקום שבו כל היצורים מצויים ביחסי טורף ונטרף או רודף ונרדף. הכאב והסבל אפוא הם חלק בלתי-נפרד ועיקרי במהלך החיים. במידה רבה היה  אדוורד מונק בציורו הצעקה (Skrik, 1893) יורשו המובהק של  שופנהאור. משום שזוהי התגובה האפשרית אולי נוכח עולם התופעות שותת הדם.

    אבל שופנהאור ניסה להציע בכל-זאת את יצירת האמנות כמוצא מקללת החיים, בהיותה מכוונת את האדם להתבוננות ולנסיונות של טעיה והבנה, ולאו דווקא לרצון להשתמש בהּ, לבלוע אותהּ או להשתלט עליה. כאן בעצם הטרים שופנהאור את פרויד ואת ניטשה בטענה, כי בכדי ליצור תרבות וציוויליזציה פורה, על האדם להיות נכון לעדן את דחפיו האלימים (סובלימציה). אימוני התודעה להתבוננות ולניסיון להבין מקילים על האדם, ובעצם אליבא דשופנהאור יותר משהאמן ניכר ביכולת ההבעה שלו, כלומר ביכולתו לעורר ריגוש או הזדהות; הוא חשוב בהיותו משמש לאחרים באמנותו – מושא להתבוננות ולטעיה. בכך מהווה היצירה האמנותית כלי להוראת אי-אלימות, באין אומר. האמן, לדעת שופנהאור, אינו מהפכן פוליטי ואמנות המביעה את הכוחות החברתיים והפוליטיים ממילא רק תביא לעוד אכזריות וסבל לחול בעולם. לדעת שופנהאור, האמן דווקא אמור להפנות עורף לגילויי האכזריות והסבל הבלתי-נתפשים הגלומים בעולם התופעות, ולתור אחר הדברים שיש לתת להם קיום על-מנת שיעוררו מחשבה. 

        נחזור לשירו של אלנﱠבריס בסימן שופנהאור. אם השיר מכוון לא רק על מנת לעורר הזדהות על שכולנו שותפים לכלא-הקיום, המנסים לבדות לנו כמיטב יכולתנו פתרונות נוחים ואוטופיים, שאינם קשורים למקומנו הממשי עלי-אדמות, לפחות עד שהקיום הזה יחלוף, ואם מטרתו היא בכל זאת לעורר טעיה – הרי עולה השאלה, כיצד בכל זאת נוכל להקל את הכבלים ולהפחית את האלימות? אפלטוניים, הגליאנים, מרקסיסטים, קומוניסטים, לאומנים-ציונים ולאומנים-פלסטינים, חב"דניקים, קוקניקים או אסלאמיסטים ובפרט האחים המוסלמים – האמינו בדרך כלל כי מדינה "שכולה טוב" היא התכלית שאליה יש לשאוף. מדינה כזאת (לפעמים היא עולמית ולעתים רק מסתכמת בטריטוריה מוגבלת) היא שלכאורה (לשיטתם, לא לשיטתי) מהפכת את החיים האנושיים מקללה לברכה. ההנחה הכוללנית של בעלי הדעה הזאת, היא שאם היחיד מקריב עצמו על מזבח כינון המדינה של כל אחיו והגברת עוצמתה או ביטחונה, הרי זהו קידוש שם האל או למצער מידה טובה (גבורה נעלה). איני מנסה לשים עמדה זאת ללעג. זוהי עמדה אנושית מאוד מקובלת. "המוות מתוק כשהוא למען המולדת" היה המוטו של קציני הלגיונות הרומאיים ושונן גם על ידי קצינים אירופאיים עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה.  במידה רבה, תפיסה כזאת כוללת כנראה  גם בימיהו את חלק-הארי של המין האנושי ובוודאי שאת רוב אזרחי המעצמות הנוכחיות: ארה"ב, רוסיה וסין. וכן זוהי עמדתם של פטריוטים ושל טיפוסים "ממלכתיים" רבים, החושבים כי רווחה יכולה לצמוח לאדם רק כאשר הכוח הפוליטי, הכלכלי והצבאי נכון בידיה של החברה הפוליטית אליה הוא משתייך. לכן, אנשים מסוג זה חווים כל ניסיון לערער על הדרך הזאת, כאילו היא אי-נאמנות או בוגדנות ברעיון "המדינה" כמקור לחירות, לחיות ולעוצמה. כל פקפוק בכך הופך לשיטתם – לכפירה בעיקר.

     להסביר מדוע רעיון "קידוש המדינה" או "קידוש העם" הוא מסוכן לחיי הפרט ואינו עולה בקנה אחד עם טובת הכלל (The Greater Good) יוציא אותנו לחלוטין מסימטאות השירה והאמנות שבהן נסיתי לשוטט פה. לפיכך, יותר משהשיר שהובא למעלה מעורר בי תחושת הזדהות הרי הוא  מעלה בי את המחשבה לפיה עצם ההתבוננות באמנות, האזנה למוסיקה או קריאה בשיר, אמורה להכניס אותנו למצב שבו אנו שוהים, מתבוננים וחווים, ומתוך כך עולות בנו מחשבות שונות שאין בהן מילים כמו עמים, צבאות, ממשלות, טרור או מדינה. אנחנו במידה רבה ממש כמו  אלנﱠבריס מנסים לתהות היאך ניתן להקל את המצוקה, את העצב ואת האלימות הסובבות אותנו ולהביא את התודעות למצב אחר, שבו תאוות ההתחרות, הריב, הרצון להפוך את האיזור שאנו חיים בו לשדה גולגלות – מעט שוככת. כשלעצמי, אני חש לא אחת שהדרך משובשת ואין נתיב פתוח או בטוח, אבל לפעמים אני שומע משהו או מבין משהו או סתם במפגש מוצא את עצמי פתאום בתוך שיחה מעניינת, לא בענייני-השעה, וזה גורם לי לחוש מעט פחות חסר-אונים וגם לזהות איזה אופק נעלם במרחק. כללו של דבר, אלנﱠבריס מתאר מצב קיומי שבו האנושיות של כולנו, היא גם המלכודת התהומית וגם המוצא היחיד האפשרי – והיא עשויה להוות עבורנו מצע למחשבה ולבחירה לדעת את מה לקרב אלינו ואת מה להרחיק. לא כדאי שאיזושהי מדינה תעשה זאת עבורנו. הבנה כזאת של עולמו של אלנﱠבריס, מקרבת אותו לעולמם של הפילוסופים הקיניקאים או של הסטואה: פסימיזם עמוק או פסימיזם חלקי כלפי עולם התופעות, מתוכו עולה השאלה – מה בכל זאת יכול לחשוב וכיצד עשוי לפעול אדם בהינתן העובדה שהוא חי במציאות חברתית בה כל התנאים הבסיסיים פועלים לרעתו, וגורמים לו להתמסר לרעיונות עיוועים, שמעולם לא ניסה לבחון את תוקפם.

*

2  

דיוקן המשורר באסם אלנﱠבריס

     בשיר נוסף כותב אלנﱠבריס:  

   *

וַאֲנִי שׁוֹתֶה בַּלַּיְלָה

לְבַדִּי מִלְבַד הַצְּרָצֲר

מִלְבַד מְנוֹרַת הַמָּאוֹר,

עָלָה בִּי רַעְיוֹן

מִיָּד בְּטֶרֶם בּוֹא הַשִּׁכָּרוֹן.

מֶה הָיָה קוֹרֶה לוּ הָיִיתִי תָּנוּר

לִשְׂרֹף אֶת הָעוֹלָם בְּתוֹכִי?

וְאָז הִשְׁתַּכַּרְתִּי וְחֲשְׁתִּי בְּרַגְלֵי הַצְּרָצַר …

זוֹרוֹת דֶּשֶׁן בְּעֵינַי

וְאָז אָזַרְתִּי אֹמֶץ: רֵד מִמֶּנִי, חֲתּיכַת מְנֻוָּל!

וְנִמְנַמְתִּי בְּעוֹד צוּרוֹת הָעוֹלָם מְהַדְהְדוֹת בְּתוֹדַעְתִּי

הָעוֹלָם וְהַצְרָצַר הֶעָרִיץ.

[באסם אלנבריס, אין דובדנים בעזה,  בחר, תרגם מערבית והוסיף פתח דבר: אבי אלקיים, סדרת כ"ד שירים, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2023, עמוד 25]

*

זהו שירו של אנקראון על קוטב הדיכאון, המנסה לדחות מעל עצמו את הכאב הקיצוני שמטביע בו העולם החיצון, אבל גם מנוחת-הנפש שמציעה לו השקיעה המבוסמת-אלכוהולית בעולמו הפנימי (התודעתי) מתגלה כחלקית בלבד.

    המשורר יושב בודד בלילה לאור מנורת הלילה. לצידו מונח כנראה בקבוק אלכוהול הולך ומתרוקן. בן הלוויה היחיד עמו בחדר הוא צרצר. ניכר כי המשורר מעוניין להשכיח מעצמו על ידי השתיה גם את בדידותו וגם את תלאובות העולם שמחוץ לחדר. לכך מכוונות מילותיו, בטרם בוא השכרון, על רצונו להיות תנור כדי לשרוף את העולם בתוכו. זוהי מטאפורה מובהקת המכוונת להיפדות מוחלטת, מכלה ומטהרת, מעולם התופעות. השאלה העולה היא מה יִוָּתֵּר מהאני לאחר התבערה הגדולה והכיליון בהּ. המשורר רומז אולי למה שעשוי להישאר דרך אותן צורות עולם המהדהדות בתודעה, ישנו ואינן, ממשיות ואמורפיות. הוא אינו ירא מהכיליון, מההתכסות מהמציאות. אף לא מאבדן ה"אני". עם כל זאת, דווקא הצרצר אינו מוכן להניח לו לשכוח את עולם התופעות. הוא נשאר ומציק למשורר המבוסם, עד שזה נאלץ לגעור בשותף הלא-רצוי, המשאיר אותו כבול לעולם. מה נותר מ"האני"? חלום על העולם. החלום טוב בעיניי המשורר מן הממשות גופא.

     עמדתו של המשורר כלפי העולם. רצונו להיפרד מהממשות מליאת הרוע, הסבל והכאב, או למצער להותירה מרוחקת, ככל-הניתן, ממהותו, מזכירה את עמדת המקובל המרוקאי (המערבי), מתלמידי האר"י, ר' יוסף אבן טבול (מכונה בדרך כלל: ר' יוסף המערבי), בחיבורו דרוש חפצי-בה [י"ח דרושים קצרים, נדפסו בראש ספרו של המקובל הירושלמי, ר' מסעוד הכהן אלחדאד,  שמחת כהן (ירושלים תרפ"א/1921)] . בניגוד לגישה הרווחת בתולדות הקבלה, שאפיינה גם את כתבי תלמידו של האר"י, ר' חיים ויטאל (1620-1543), לפיה אור אינסוף בעצמותו היה טוב המבקש להיטיב והעולם כולו הוא בחינת ההטבה שבו – טען אבן טבול כי הסיבה לבריאת העולם הייתה רצונו של האינסוף להיבדל ולהיטהר מכל סיגי הרוע שהיו רצופים בתוכו, ולפיכך ליצור מציאות נבדל מעצמותו אשר אליה יורחקו כל האלמנטים שביקש האינסופי להרחיק לארץ גזירה. עולה מכאן, כי אליבא דאבן טבול, כל עולמות בריאה, יצירה ועשיה הם כעין אי-שדים או גלות או תיבת פנדורה, שכל השוהה בהּ נאלץ להיות מלומד בייסורים, משום שהמציאות שהוכנה עבורו לכתחילה מליאה בכל אותם אלמנטים שביקש הטוב הצרוף להרחיק מעצמו, על מנת שיוכל להוות טוב צרוּף. כמובן, אבן טבול, לא הותיר את העולם חסר תקווה. לבאי עולם נותרה התורה והתפילה, המכוונים לזיכוך העולמות ולתיקונם עד החשת הגאולה. אולם, בינתיים בעולם שוררים רוע, סבל וכאב מתמידים, לא רק על-שום שהאדם מייצר רוע ואיוולת, ובולם בכך את מערכי ההטבה האלוהית, אלא משום שכך הושתתה ההוויה לכתחילה, כמקום שאליו נקוו כל הדברים שאותם ביקש אור אינסוף להרחיק מעצמו.

    כך,  אלנﱠבריס בשירו, מבטא תנועה תודעתית דומה ומקבילה במרחב האנושי. הוא מבקש להגיע למצב שבו העולם על כל צרותיו מתרחקים ממנו ונבדלים ממנו כפי שרק ניתן, ואילו הוא יכול להנות ממצב השיכרון, שבו צורות העולם מתגלות בתודעתו למרחוק, כאילו שאינן באמת קשורות בו בכל נימיהן. תמונת המפתח היא הצרצר המסמל את העולם ותופעותיו, שאינו מוכן להניח למשורר, עד שזה מתפרץ עליו, כמבקש להסיר מעליו כל קשר וזיקה קרובה לעולם, במלים: רֵד מִמֶּנִי, חֲתּיכַת מְנֻוָּל! כלומר, זה רגע ההיבדלות; בקשת-המשורר להתרחק, להיבדל ולהסיר מעליו את כל סיגי הרוע והניוול שהוא מוצא בהוויה, ולהצליח למצוא מנוח חלקי, בכך שאלו ייוותרו בתודעתו רק כרשמים החולפים למרחוק.  

*

*

     באנתולוגיה בת המאה האחת-עשרה, ככל הנראה, מאת המחבר והמספר הערבי, מחמד בן עבד אללﱠה אלכִּסַאאִי, קִצַץ אַלְאַנְבִּיַא (סיפורי הנביאים),  מובא פרק, התוכף לגירוש אדם וחווה מגן עדן, ושמו "תיאור הארבה", ובו מובא כך:

*

אמר קַתַאדַה: ראשון המנחמים את אדם היה הארבה.

אמר כַּעְבּ: אלוהים ברא את הארבה מטיט, ועל כנפו שם אלהים גדול, והוא חיל מחילות אלוהים, ואין רב ממנו.

אמר סַעִיד בּן אַלְמֻסַיִּבּ: נותרה מקצת מעיסת העפר של האדם, וממנה ברא אלוהים את הארבה.

[מחמד בן עבדאללה אלכִּסאאִי, סיפורי הנביאים, תרגמה מערבית והוסיפה הקדמה, הערות ומפתח: אביבה שוסמן, עריכה: גלית שמאע, אוניברסיטת תל אביב ההוצאה לאור: תל אביב 2013, עמוד 99]

 *        

    כנודע, ארבה הוא אוסף חגבים המתקבץ יחד לסיבות עלומות מזמן-לזמן, בדרך כלל כל כשמונה שנים, ונעשה נחיל או נחשול. לאחרונה דן במופעים שונים של הארבה בספרות ואליבא דשיר מאת המשורר יונדב פרידמן, הסופר והמשורר, דרור בורשטיין בספרו עולם קטן (הוצאת בבל: תל אביב 2021, עמ' 78-73) שם הזכיר גם במוטו לפרק ששמו "צרצר וחגב" את ספרו של אלכִּסאאִי. כפי שטוען בורשטיין, צרצר אינו חגב וממילא גם לא ארבה, אך הואיל והם בני-משפחה, ייתכן כי אלנﱠבריס טעה לזכור כי אותו יצור שבא לנחם את אדם, לפי שהיה קרובו אף נקרץ מעיסתו – היה הצרצר.     

   קריאה כזאת של הדברים, הופכת את הצרצר בשירו של אלנﱠבריס כעצם-מעצמו או כקרובו של המשורר, ובלי ספק מי שמזכיר לו את מציאותו החומרית בעולם ממנה מבקש המשורר להיבדל. הצרצר שאולי בא לנחם, בבחינת שותף לאותה הצרה (צרת רבים חצי נחמה), מוצא עצמו זורה דשן בעיניי המשורר, קרי: מזכיר לו את טבעו החומרי והאדמתי, ומאחר שהמשורר מעוניין להתרחק עד כמה שניתן מצרת-העולם ומן הכאב הבלתי-פוסק שמטיל בו טיבו החומרי – הוא גוער בצרצר: רֵד מִמֶּנִי, חֲתּיכַת מְנֻוָּל! כמובן, בתום השיר, הצרצר מצוין כעריץ, משום שהוא מוסיף לסמל את חוסר היכולת המהותית להתנתק מן המציאות ומן העולם הפיסיקלי. כל הכוחות המחיים והממיתים, הקשורים בחומר, בתופעות הטבע ובחוקי הפיסיקה – שרירים וקיימים. האדם אינו רשאי להיפדות מהם. רק להעלות בדעתו  מוצא חלקי, שבשיר הנוכחי הדרך המובילה אליו עוברת דרך השיכרון. אבל לא האלכוהול בלבד, אלא גם יצירת אמנוּת או חוויה מיסטית, עשויות להצטיין כמידה של שיכרון.

     לבסוף, המשורר והמתרגם, יאיר הורביץ (1988-1941), תיאר בריאיון מאוחר עם הלית ישורון, שראה אור בחדרים, 7 (1988), כי: "חוויה אמנותית היא להעביר חוויה מאדם לאדם". ללא מפת ההקשרים שפרשׂתי בעקבות קריאתי, שלאו דווקא הופיעה בפניי בקריאה ראשונה או שניה, היו נדמים לי שירי אלנﱠבריס כשירי תלונה מרי-נפש על קשי-ימיו של המשורר, על האלימות הפוליטית המלווה אותם השכם וערב. הניסיון להבין לליבו ולרוחו; הנסיון להקשיב להלך הרוח שבעומק הדברים, הוא שהוביל אותי, בסופו של דבר, לבחור לקרוא בו כעין משורר-פילוסוף קיומי פלסטיני ואינטלקטואל פסימיסט. מתוך כך, אני מקווה, שגם בלילה האפל של הנפש, לעתים נוצצת בו דמות אחרת של צרצר, כעין זו שהיטיב לצייר המשורר והסופר ע' הלל (הלל עומר, 1990-1926): " וְלֹא נוֹתַר אֶלָּא אֲנִי – אֶחָד צְרָצַר בַּהֲוָיָה". [ע' הלל, "קול מים רבים", ארץ הצהרים: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1960, עמוד 35].           

*

*

*

בתמונה למעלה: Oswaldo Guayasamin (1909-1999) , La Edad de la Ira (The Age of Wrath), Oil on Canvas, The Early Sixtie

Read Full Post »

מפלנטה אחרת לפלנטה אחרת

*

    ספר שיריו וציוריו החדש של המשורר והצייר דודו פלמה, אין לה מנוחה אפילו בקבר, הוא הספר הפוליטי ביותר שלו שקראתי עד-כה. פלמה תר בו אחר תגובות פואטיות-פוליטיות למציאות החיים הישראלית העכשווית, על שלל המאורעות הבלתי-מתקבלים-על-הדעת שהיא מערימה בפנינו. לצד חשבון-נפש ואולי גם חשבון-חיים של המחבר, על החיים הומי-האכזריות שכולנו חשופים אליהם. למקרא הספר דימיתי לרגע את החברה הפוליטית הישראלית לחיה הגדולה המוזכרת באפוקליפסה של יוחנן, על שלושת-הגווים שלה, ואולי אף יותר מזה – חיה חדשה: מרובת-עוולות (אם יש מרבה-רגליים למה שלא תהיה מרובת-עוולות?). מן המציאות הזאת של המדינה, הזוללת את אזרחיה ואת נתיניה הפלסטינים, ברי לגמרי מדוע בוחר המשורר לראות בעצמו סוג של פליט בהווה או פליט בעתיד, ומדוע הומה בו תחושה עזה של גלוּת. אם חביבה פדיה תיארה בספרהּ הליכה שמעבר לטראומה (הוצאת רסלינג: תל אביב 2011) את חיי התיקון והחבירה-יחד של מקובלים מצאצאי מגורשי-ספרד בני המאות השש-עשרה והשבע-עשרה ושל ראשוני החסידות במאה התשע-עשרה, כניסיון רב-חוגי ורב-מערכתי למצוא את הדרך לאחות את השברים, שהותירה ביהודים – היסטוריה של אלימות, הרי שמהספר של פלמה ניכרת באופן חד-משמעית החוויה לפיה דווקא במדינת ישראל, שבנו לשוטט בגיא-צלמוות ואנחנו מהלכים על פי תהום, אלא שהפעם לראשונה זה שנים – האחריות לביזה, לעוול, לגזל, לרצח ולפוגרום היא בהנהלה יהודית-ישראלית-ציונית.

וכך כותב פלמה בשירו פלנטת היהודים:   

*

פַּעַם, כָּל כָּךְ

מִזְּמַן עַד שֶׁכְּבָר

כִּמְעַט שָׁכַחְנוּ,

הָיִינוּ יָחַד עִם קָצֶטְנִיק

עַל פְּלָנֵטָה

אַחֶרֶת.

*

הַיּוֹם, אֲנַחְנוּ לְכוּדִים

בַּדֶּמוֹקְרַטְיָה הַיְּחִידָה

בִַּמִּזְרָח הַתִּכוֹן –

וְזֶה כְּבָר

כִּמְעַט

אוֹתוֹ

דָּבָר.

[דודו פלמה, אין לה מנוחה אפילו בקבר: שירים וציורים, עורך: רן יגיל, הוצאת עמדה: תל אביב 2023, עמוד 76]. 

*

    השיר לכאורה כולל היגד חד, חריף ובהיר, על התופת הישראלית, לכאורה "הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון", הנדמית כבר כאותה פלנטה אחרת שעליה הרחיב דיבורו, הסופר ניצול השואה יחיאל די-נור (2001-1909), אבל גם זכתה גם למהלכים אחרים מחוץ לעולמו של דינור, למשל ברומן כוכבו של מר סאמלר מאת סול בלו (2005-1915), או בסיפור הקצר הכוכב השקט מאת פרימו לוי (1987-1919).

    יתירה מזאת, דווקא איזכורו של ק. צטניק כאן, מעלה על הדעת את הפולמוס שהתקיים ומתקיים אשר לספריו, עד כמה אם בכלל, הם מהווים עדות מהימנה למה שהתרחש באושוויץ-בירקנאו. זאת משום, שמאז פרסם די-נור את ספריו, רבו מאוד הספרים והממוארים מאושוויץ-בירקנאו, כולל עדויות משום זונדר-קומנדו יהודיים, שראו דברים שגם אנשים שנכלאו במחנה והושמו בתפקידים אחרים – לא ראו, ואין בכל-אלו זכר לדברים שתיאר ק. צטניק בכתביו. על כל פנים, הבעיה והיא אולי זאת שגרמה להתמוטטותו בעת עדותו במשפט אייכמן, היא שבמידה רבה אין עדים לכך שדי-נור היה שם. אין ניצולי אושוויץ-בירקנאו שזכרו אותו, וקשה לדעת מה הגרעין "הממשי" בזיכרונותיו. ייתכן שאף הוא התקשה להעיד בפני בית המשפט את מה שנוצר בקרבו כריאליזם-פנטסטי-תופתי ולא יכול היה לברור מתוכה  את העדות הריאליסטית העירומה מקישוטים, כפי שארעה כהווייתה.

    לסיוע עמדתי זו ניתן להביא שורת מחקרים על טראומה, כגון ספריהם של ג'ודית לואיס הרמן ושבתאי נוי, המדווחים כי עדים טראומטיים הם עדים גרועים, משום שהם מנסים להעיד באופן כרונולוגי-תמטי את שאירע, כאשר בנפשם אין למאורע האיום שחוו שום התחלה-אמצע-וסוף והוא גם לא הסתיים אף-פעם. המתח הפנימי הקיצוני בו הם מצויים והפער בין מה שהם חווים בעולמם הפנימי ובין העובדה שהם מצווים להעיד על הדברים כסדרם וכהווייתם, גורם להם לשנות פרטי-עדות, ולכן בתי משפט נוטים לראות בהם בדאים או עדים בלתי-מהימנים. לא בהכרח משום שלא היו שם או שלא חוו את מה שהם מספרים, אלא משום שהם מצופים להפיק טקסט קוהרנטי לחוויה שלגבי דידם אינה קוהרנטית.  

     מי שגדלו כדור שני ולפעמים גם כדור שלישי בחברת ניצולי-שואה, וזה בדיוק המקרה של פלמה (הספר קרוי על שם אמו שושנה, שהייתה "רוב ימיה, רדופת שדים חיים ומתים")  – ודאי מפתח נטייה להזדהות עם כאבם, ובמידה רבה, להשלים בדמיון את מה שלא נאמר עליו דבר. כך גם בישראל, בת זמננו, מקורות מידע שונים מעניקים לנו פתחי-שערים מרובים למאורעות אכזריים, מקרי אלימות קשה. אנחנו יודעים שמדי יום נעשים מעשים שלא ייעשו בגדה המערבית ובעזה. חלקם מדווחים וחלקם אינם זוכים לשום דיווח. השיר של דודו פלמה מנסה ליצור מכל זה טקסט קוהרנטי על מצבנו עתה, אבל דווקא הטקסט המושחז והתימטי הזה, בסופו של דבר, מלמד  עד כמה גדול הפער בין הצורך להעמיד טקסט קוהרנטי ובין החוויה הפנימית של כל האלימות הנוראה הזאת, שאינה יכולה להסתכם בשום חוויה קוהרנטית. האם אדם בן זמננוּ יכול ללקות בפוסט-טראומה ממאורע אלים בו כלל לא-נכח פיסית? אני חושב שכן. רצח איאד אלחלאק, תמונות שג'אעיה החריבה או חווארה העולה באש, אפילו הפוגרום בשמיני עצרת (7.10.2023) – שיכנעו אותי שכן בלי ספק, גם אם אין לי דמיון יוצא דופן על-מנת למלא את החללים ואת הפערים על-מה שלא ראיתי או שלא נמסר לי.

    נוסף על כך, למרות שחלקים נרחבים של אזרחי ישראל מצויים כבר עת-ארוכה תחת מתקפת פשעי-שנאה של אזרחים אחרים, המוסתים לבצעם על ידי ממשלה-נבחרת, הרואה כתעודתה את הרחבת האלימות בכל המגזרים ואת העמקת השחיתות בכל פעולותיה, בכל זאת איננו חווים מתקפת מתנחלים או המון-מוסת אחר על שכונותינו, אבל גם החוויה היומיומית הזאת של היתקלות במקרה אחד או יותר מדי יום ויום, שבהם אדם קורא פומבית להרג ערבים או שמאלנים, או האשמת אנשים בבגידה כלאחר-יד וללא כל-הוכחה, היא גם כן עילה מצטברת לתחושת דחק ואולי גם – לחווייה טראומטית, אף שבדרך כלל האדם רק שומע דברים או חוזה בהבעות זעם ומשטמה, ואינו נפגע פיסית ממש. זוהי אלימות קשה. אפילו לא ניתן לומר שאלו רק דיבורים. שכן מדברי-השיטנה הללו הולכים וצומחים מדדי-האלימות בחברה הישראלית.

     יש המבקשים להשוות בין הגרעין היהודי האלים הזה ובין הנאצים. לטעמי זוהי השוואה קשה מדי. בעיני רוחי, בכל עת כשאני נתקל בקונפורמיזם חברתי סביב מפיצי פשעי שנאה בזמן הזה, וההתבוננות בזה כדבר נורמלי, אני חושב על מחזאי האבסורד הרומני, אז'ן יונסקו (1994-1909), שאמו היתה ממוצא יהודי-מתבולל ואילו אביו היה פשיסט רומני, ששירת בעמדה בכירה בראשית שנות הארבעים (הוריו כבר היו גרושים, אולם יונסקו הצעיר אולץ לשבת בבוקרשט עם משפחת אביו) – שנים בהן נערכו ברחבי רומניה פרעות קשות כנגד יהודים וצוענים, שהיו כרוכות בשיתוף פעולה של אנשי המשמרות הלאומניים הרומניים (משמר הברזל) עם מדיניותם של הנאצים. בממואר שלו, הווה עבר, עבר הווה, חשף יונסקו, כי את היסוד למחזהו הנודע הקרנפים (1958), ינק מהתנסויותיו החברתיות בבוקרשט בסביבות שנת 1940, עת לדבריו:

*

כל חברי האנטי-פשיסטים הפכו לפשיסטים גמורים וקנאים משום שויתרו בתחילה בפרט קטן אחד … מתחיל תהליך הדגירה ואלו סימניה הראשונים של המחלה, בזקוקה לשלושה שבועות עד שני חודשים כדי לחדור למערכת כולה … עתים אין לי צורך לשמוע את דבריהם כדי לעמוד על התמורה שנתחוללה בקרבם. שתיקה רבת משמעות או חיוך מסוים. מגלים לי מיד, כי נפל דבר שאין לו תקנה. ארשת פניהם משתנה. ניצוץ זר נדלק בעיניהם. ולכולם אליבי אחד: הטוהר … טוהר זה אינו אלא אחיזת עיניים.   

… דיברתי עמו. הוא היה עדיין בן אדם. והנה, לפתע פתאום ראיתי במו עיני, כי עור גופו נתקשה ונתעבה בצורה מפחידה. הכפפות שלו ונעליו נהפכו לפרסות וידיו לטלפיים. קרן צמחה על מצחו והוא הפך פרא והתחיל להשתולל. אין הוא מבין דבר ואינו מסוגל עוד לדבֵּר. הוא נהפך קרנף. לפתע פתאום. הייתי רוצה מאוד לנהוג כמוהו, אך אינני יכול.

[איז'ן יונסקו, הווה עבר עבר הווה: פרקי יומן מקוטע, תרגם מצרפתית וצירף מבוא ואחרית דבר: אריה לרנר, הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 1971, עמ' 157-156] 

*

    הבאתי בפרוטרוט מדברי יונסקו, הואיל ורבים משיריו של פלמה מצביעים על הזעזוע מהתקרנפות-הכול, ובמיוחד מכך שהאלימות, השנאה והפשע הפכו נורמליים וקונפורמיסטיים, עד כדי כך שפוליטיקאים בכירים שוב אינם חוששים לתמוך בעבריינים בכירים מוכרים בבחירות המוניציפליות, ועד כדי כך, שכאשר בחור צעיר פלסטיני על הרצף האוטיסטי נורה למוות בכוונת-מכוון – רבים המריעים והמשבחים או כאשר נפטר שובת רעב פלסטיני – מברכים על פטירתו וכאשר מעל לאלף יהודים נטבחים על ידי פורעי חמאס, והנרצחים לא שייכים בהכרח לגוש הימין הדתי (חוגגים במסיבת טבע ברעים וחברי קיבוץ בארי) – הקרנפים ומקורנפיהם רואים צורך לדבר על "שעה קשה" אבל לא ממש רואים בזה את קץ דרכם הפוליטית, כי יש מאחוריהם עדר אוהד, שימשיך להצביע עבורם, ורואה בכל המתרחש, רק סימן דרך להשבת יישובי גוש קטיף למקומם הראשון, למעלה משהם רואים את החובה המוסרית שבהשבת השבויים ואיתור הנעדרים.

     לפני שבועות מספר כשקראתי לראשונה את השיר פלנטת היהודים של פלמה חשבתי שיש בו משהו קיצוני מאוד, אולי גם מתעתע, ממש כמו זכרונותיו המסוייטים והגרוטסקיים של ק. צטניק, שיש בהם גרעין של אמת אבל גם תחושת הגזמה של סיוט שרק מתעצם והולך; כמו טלטול של חרב דמוקלס מעל ראש-אדם, כשמרגע לרגע קטן הסיכוי שבמציאות כזאת הוא יוכל להאריך ימים ולא נהיר האם המערפת הזאת בכלל מונפת או מתנדנדת. אזי בא יום הפוגרום בעוטף עזה, ובאו תגובות ראש הממשלה, שריו ויועציו, וחשבתי בליבי שאולי זוהי הדמעה-קרטיה היחידה במזרח התיכון אבל נדמה כאילו כל המציאות הישראלית הזאת מניפה על ראש כל אחד ואחת מאיתנו חרב חדה (לא מוכרחים לחדול מן הרחמים). ושאולי, בין גוש הימין לגוש חמאס-התנועה האסלאמית (הפלג הצפוני)-חזבאללה והג'האד, אנחנו מתדמים-והולכים ליוסף ק' של קפקא, מובלים אל מחוץ לעיר, על ידי שני מרצחים (אחד מהם יהודי לאומי הפועל בשירות "בורא עולם" אחד מהם פלסטיני לאומי הפועל בשירות "בורא עולם"), המבקשים להמית או להפקיר אותנו למות ככלבי-חוצות, וכי במידה רבה  פלמה רואה באופן בהיר וחד – משהו שאני התקשיתי לראות ,הוא שהותר איזה רסן במציאות בחודשים האחרונים וכי בני אדם בסביבתי הקרובה והרחוקה יותר, כבר לא מבחינים ממש בין ממשי ומדומיין, ובין מה שהוא תולדת חרדות ופוביות ובין מה שקורה במציאות היומיומית המתארעת בפתח-עיניהם. אולי נחצה כבר קו ההפרדה – והוא היכולת להבחין בין מציאות לסיוט או בין פנטזיה אלימה לממשות. כך או אחרת, נוצר גשר המוביל  מפלנטה אחרת לפלנטה אחרת.

*

*

*

  בתמונה למעלה: Max Ernst (1891-1976), Earth Seen from Venus, Oil on Wooden Panel, ca. 1962

Read Full Post »

לפני שהתחילו לדרוס עוברים ושבים רק בשל חיבתם הסמלית לזכויות-אדם

*

"יש הטוענים כי בשנת 2014 נרצחו פחות נשים בשל מבצע 'צוק איתן', אשר גרם להפחתה במקרי האלימות בשל הלחץ הביטחוני ומשום שגברים רבים היו בשירות מילואים [נעמי גל, אלם, אילמות ואלימות במשפחה בישראל: חלק א', הוצאת רסלינג: תל אביב 2023, עמוד 100]

*

לִפְנֵי שֶׁהִתְחִילוּ לִדְרֹס עוֹבְרִים וְשָׁבִים

רַק בְּשֶׁל חִבָּתָם הַסִּמְלִית לִזְכוּיוֹת-אָדָם

הָיָה אָדָם עָשׂוּי לַחֲצוֹת אֶת הַכְּבִישׁ בְּבִטְחָה

לְהִתְבּוֹנֵן אַחַת-יָמִינָה אַחַת-שְׂמֹאלָה עוֹד-פַּעַם יָמִינָה

גַּם אִם אֵינוֹ יְמָנִי

לְהַגִּיעַ בַּחַיִּים לַמִּדְרָכָה הַשְּׁנִיָּה – בְּנָקֵל, לֹא בַּאֲפִיסַת-כּוֹחוֹת,

לְהִכָּנֵס לַמַּכֹּלֶת שֶֹבָּהּ יֵשׁ עוֹבֵד שֶׁלֹּא מַסְכִּים שֶׁיִּכָּנְסוּ  עֲרָבִים

אוֹ לְמַרְכּוֹל קָטָן שֶׁכָּל עוֹבְדֵי הַקֻּפָּה וְהַתִּפְעוּל בּוֹ עֲרָבִים

אַךְ בַּעַל-הַמָּקוֹם וִילָדָיו חוֹבְשֵׁי-כִּפָּה,

וּבְמוֹ-כַּסְפּוֹ שֶׁהִרְוִיחַ בִּשְׁעוֹת-עָמָל, יָכוֹל הָיָה לֶאֱסֹף מוּצָרִים מֵהַמַּדָּפִים,

כְּדֵי לְהָזִין בָּהֶם אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בְּנֵי-בֵּיתוֹ,

לְשַׁלֵּם בַּיְּצִיאָה, כַּמְּקֻבָּל, בְּלִי שֶׁאַף אֶחָד יְקַלֵּל אוֹתוֹ וּבְלִי שֶׁאַף אֶחָד

יִשָּׂא בְּאָזְנָיו נְאוּמֵי-הַשְׁמָדָה, הַמְּהַדְהֲדִים אוֹתוֹ לְאוֹשְׁוִיץ-בִּירְקְנָאוּ,

קִינְשָׁאסָה, דִּיר אַ-זַּוְּר, הִירוֹשִׁימָה אוֹ קוֹסוֹבוֹ

וְלָחוּשׁ כְּאִלּוּ הוּא מְגַדֵּל בְּקִרְבּוֹ פֶּרַח-רַע שֶׁל מוּעָקָה, שֶׁהִנֵּה קָרֵב יוֹם,

שֶׁבּוֹ כָּל פִּשְׁעֵי-הַשִּׂנְאָה הַמְּדֻבָּרִים יַהַפְכוּ לְמַעֲשֵׂי-אַלִּימוּת;

לָשֶׁבֶת עִם כַּמָּה זוּגוֹת שֶׁל חֲבֵרִים

כָּל הַבְּעָלִים כְּבָר הִתְרַגְּלוּ לְכָךְ שֶׁאֵינְךָ צִיּוֹנִי

וְעוֹסֵק בְּמַפְגִּיעַ בִּדְבָרִים, שֶׁמִּחוּץ לְהַשְׁגָּחַת הָרַבָּנִים,

וּבְכָל זֹאת, אַתָּה לְדַעְתָּם:

"אָדָם שֶׁכְּדַאי לְהַקְשִׁיב לְמִלּוֹתָיו"; 

כָּאן עוֹלֶה אֵיזֶה צִיץ נִמְהָר, אוּלַי שָׁרָךְ-הִתְנַגְּדוּת-קָדוּם,

בְּתוֹךְ-תּוֹכְךָ: "עֲדַיִן";

שׁכֵּן קָשֶׁה לְהַעֲרִיךְ מָה יִקְרֶה,

וְעַד לְהֵיכָן הַכֹּל יִתְדַּרְדֵּר,  

בְּתוֹךְ שָׁנָה-שְׁנָתַיִם.

[שֹוֹעִי, 14.9.2023]

שנה טובה לכל הקוראות והקוראים.

  *

*

*

בתמונה: דליה אמוץ, כביש במדבר יהודה, 1.1.1975.

Read Full Post »

הטבע, היותר-טוב שלךָ, תמיד מתרעם, כאשר אתה רואה שנעשה אי-צדק

*

1

      דברי ימיה של התנועה האנארכיסטית האמריקנית אינם נחלת הכלל, ודאי לא בקרב קוראי-העברית. לכך גרמה ודאי העובדה שהיו אנארכיסטים אמריקנים שלא בחלוּ במחאה אלימה, לרבות שימוש בחומרי נפץ והתנקשויות באנשים (פוליטיקאים, אילי-הון, סוכני-בורסה), שלדעת ראשיה ביטאו מעשי-עוול חברתיים, מהסוג הגרוע ביותר. על אף שלימים, חזרו בהם, המנהיגים הרוסים-יהודים, בני הזוג, אמה גולדמן (1940-1869) ואלכסנדר ברקמן (1936-1870), מההיתר לנהוג אלימות בשם ההתנגדות לעושק, ופנוּ בכתביהם המאוחרים לנתיב ההתנגדות הבלתי-אלימה. בכל זאת – בעיקר על שום שהספיקו להיעצר ולהיכלא כמה פעמים ומשום ששמותיהם נקשרו לכמה התרחשויות אלימות ופליליות, שנתפסו בציבור הרחב כטרור אנארכיסטי, הזיכרון התרבותי האמריקני לא נטה להם חסד.

     ברקמן בילה 14 שנים בכלא, מתוכן שנה בצינוק מבודד, על ניסיון הרצח בירי (1892) של איל הפלדה, הנרי קליי פריק (1919-1949). פריק היה נודע לשמצה בכך ששילם לשוטרים ולאנשי בולשת על מנת לנהוג ביד קשה ורצחנית בפועלים שובתים בפנסילבניה (הוא גם היה שותפו העיסקי של אנדרו קרנגי, האיש שעל שמו קרוי ה-Carnegie Hall). העובדה שסוכני-ממשל רצחו ילד בן 11 במהלך הנסיונות לשבור שביתה, הביאה את ברקמן לתכנן את ההתנקשות, במי שתפס כאיש העסקים, האחראי למותו. בזמן ששהה בכלא, נקשר שמהּ של גולדמן, על לא-עוול בכפה, לרצח הנשיא, ויליאם מקינלי (1901-1843), משום שהמתנקש שהזדהה כאנארכיסט, ליאון צ'ולגוש, נהג להגיע לדבריו לעצרות בהן נאמה. על כל פנים, השלטונות האמריקנים ראו בו מעריץ נלהב שלה, אף  שמעולם לא היה מאנשי חוגהּ של גולדמן. הוא אף נחשד בחוגים האנארכיסטיים, בהיותו פרובוקטור, המקבל שכר מן הממסד.  מצבם של גולדמן וברקמן החריף שוב, לאחר שארה"ב נכנסה למלחמת העולם הראשונה. הם נכלאו לשנתיים על נסיון למנוע מצעירים להירשם לגיוס לצבא האמריקני למלחמת העולם הראשונה ועל פעילות תעמולתית אסורה לעידוד ההשתמטות והסרבנות. בסופו של דבר, ב-1917—  מצאו עצמם  מגורשים מארה"ב לרוסיה, משם נמלטו בעור-שיניהם לאירופה ובסופו של דבר שבו לארה"ב ולקנדה, לאחר שצפוּ באלימות הקומוניסטית מקרוב, והתאכזבו כהוגן מדמויות כמו לנין, טרוצקי וסטאלין.

     סיבה אחרת לכך שאמה גולדמן ואלכסנדר ברקמן לא הפכו לפרסונות מוכרות בקרב היהודים בפלשתינה ובארה"ב, היא משום שהיו יהודים לא-ציונים וכי מלחמתם התרכזה בבעלי ההון האמריקנים. אין ספק, שהרבה יותר יהודים מכירים את שמותיהם של אנשי המאפיה היהודיים, בנימין "באגסי" סיגל (1947-1906) ומאייר לנסקי (1983-1902), וזאת על-שום שסייעו בהברחת נשק לארגון "ההגנה" בפלסטינה המנדטורית ומפני שלנסקי המשיך לפעול למען הזרמת נשק לישראל הצעירה ב-1948. זאת ועוד, בארצות הברית – נימנו הגנגסטרים האלה עם מייסדי לאס וגאס, והיו דמויות יהודיות נודעות-לשם גם בהוליווד של שנות הארבעים והחמישים.  הואיל ומעלליו של לנסקי וההיסטוריה שלו כבכיר בפשע המאורגן האמריקני היתה דבר ידוע, בית המשפט הישראלי לא התיר לו לעלות ארצה בעשור האחרון של חייו, על-שום שקשה היה לראות בו זקן תם וחביב, המגיע לבלות על חופהּ של תל-אביב – את חורף ימיו.

      בכל זאת – כפי ששונה הפילוסוף והבלשן, פרופ' נועם חומסקי (נולד 1928), בהרצאותיו הפומביות על האנארכו-סינדיקליזם (במידה רבה, ניתן לראות באלכסנדר ברקמן, דמות שהטרימה את חומסקי ואת ביקורתו על התרבות הניאו-ליברלית שמרנית והמיליטריזם האימפריאליסטי האמריקני) – מעולם לא היתה תנועה פוליטית שדוכאה ברחבי ארה"ב, בעוצמה בהּ פעלו נגד האנארכיסטים, וזאת, על-שום שערערו על סדרי-העבודה, הממשל, החוק, ועל ההייררכיות המעמדיות והכלכליות הנוהגות. הם הוכרזו כטרוריסטים בשדירות רחבות, אף שהיו בהם מי שלא עסקו כלל בפעולות אלימות או בתכנונן. מבחינה זאת, סיגל ולנסקי לא ערערוּ על השיטה האמריקנית – רק תיעלוּ אותה לטובתם, כשלנסקי ממש ראה בעצמו, "איש עסקים" ניאו-ליברלי לכל דבר. הוא סבר כי התנגדות ליוזמותיו הכלכלית עלולה להכאיב מאוד למתנגדים וטוב שיכירו בכך, אבל לא ראה בכך דבר-החורג ממה שהתאגידים הגדולים או אילי הון אמריקנים ממילא עושים. הוא מעולם לא ערער על היותו מנהל (בוס) של שכירים ומועסקים, שבמובן מה נוצלו, עד שנשחקו או חוסלו; גולדמן וברקמן – לעומת זאת פנו אל אנשים כדי שינהלו את עצמם כאגודות-פועלים משותפות: חוות, מפעלים וחברות, ללא מנהלים. הם ראו בעבודה בשכר-רעב, תוך כדי העלאת-הדרישות המקצועיות הנתבעות מהעובד שאם לא ייענה להן – יפוטר לאלתר, דבר הדומה לעבדות-מודרנית, ואף כתבו כי מבחינה זאת, תנאי העבודה של הפועלים במפעלים ברחבי ארה"ב דומים לתנאי-עבדות.

     חשוב לומר, ברקמן מעולם לא כיוון את חיציו לבעלי עסקים קטנים או לבעלי חנויות. הוא רצה להגן גם עליהם מפני התאגידים ובעלי-ההון והתרבות המשעבדת, שאינה מניחה להם לחיות. בניגוד לקומוניסטים, ברקמן לא ראה את הפתרון בהקמת מפלגה אמריקנית או מפלגה עולמית, ולא בבניית היררכיות חלופיות, להיררכיה המעמדית הקיימת. הוא גם לא כיוון לשליטה במקורות הייצור על-דרך הקפיטל של מארקס. תפיסתו הייתה שצדק הוא מציאות, שבהּ מנסים להביא לידי כך שכל אדם יגשים, כמידת יכולתו, את הכשרים היוצרים והיצרניים האצורים בו, כל-אימת שאינו פוגע בזכויותיו של הזולת, לפעול באופן דומה. ברקמן אמנם ראה בהבטחת "החופש", "החירות" ו-"האפשרויות הבלתי-מוגבלות" באמריקה, שקר-מוסכם. הוא ראה הרבה דיכוי ונרדף שוב ושוב במרוצת חייו (עד ששם קץ לחייו בעטיו של התפרצות סרטן אלים, ומאחר שלא רצה ליפול למעמסה על חבריו). למרות שישב בכלא על נסיון הרצח, ולמרות שחזר בו בקולו בכתביו ובנאומיו מההיתר לנהוג אלימות בשם האידיאל – ארה"ב מעולם לא סלחה לו על שלא נכנע למקום החברתי שבעלי-ההון ייעדו לו, ואולי על כך, שהמשיך להגדיר את עצמו עוד בשנת 1929, כדוברו של אנארכיזם קומוניסטי (בשונה מן המרקסיזם-קומוניזם הלניניסטי) וללא קשר למוסדות המפלגה הרוסית או לקומיניטרן הבין-לאומי,אבל בשם המאבק לפרוק את בעלי-ההון מהונם.

*

2

*

    על הצדק כתב ברקמן, בחיבור שראה אור בכמה גרסאות, משנת 1929 ואילך, כך:

*

לא ידידי, עד כמה שזה נורא להודות בכך – אין צדק בעולם.

ואף גרוע מכך; לא יכול להיות שום צדק – כל זמן שאנו חיים בתנאים המאפשרים לאיש אחר לנצל את המחסור שחווה הזולת, ולהפוך את המחסור הזה לרווחים בשבילו; לנצל את חבריו בני-האדם.

לא יכול להיות שום צדק – כל זמן שבן אדם נשלט בידי זולתו; כל-עוד לאיש אחד יש את העוצמה ואת הכוח, לכפות את הזולת בניגוד לרצונו. 

לא יכול להיות צדק בין אדון ומשרת.

גם לא שוויון.

צדק ושוויון יכולים להתקיים בין שווים בלבד. האם מנקה הרחובות שווה במעמדו החברתי לאיל-ההון? האם עובדת-הניקיון שווה לבת-האצולה?

הבה ונניח כי עובדת-הניקיון ובת האצולה ייכנסו למקום כלשהו, פרטי או ציבורי, האם הן יזכו לקבלת-פנים שווה וליחס שווה? עצם מלבושיהן ייקבע את קבלת הפנים שתינתן לזו ולזו. שהרי אפילו בגדיהן מצביעים – בתנאים הנוכחים – על הבדלים במעמד החברתי שלהן, במעמדן בחיים, במידת ההשפעה והעושר שלהן.

יתכן כי עובדת הניקיון עבדה קשה כל חייה, ואולי אפילו היתה חברה חרוצה ויעילה בקהילה. ייתכן כי בת-האצילים מעולם לא הזיזה אצבע בתחום העבודה, ומעולם לא הייתה בהּ ולוּ התועלת הקטנה ביותר לחברה. למרות כל זאת – האשה העשירה היא שתתקבל בברכה, היא זו שתועדף.

בחרתי בדוגמא פשוטה וגסה זוּ, מכיוון שהיא אופיינית לכל הצביון של חברתנוּ – של תרבותנוּ כּוּלה.

הכסף וההשפעה והעוצמה הנלוות אליה, הם לבדם הנחשבים בעולם.

לא צדק, אלא רכוש. 

הרחֵב דוגמא זאת, כך שתתאים לחייךָ שלךָ; תגלה כי צדק ושוויון הם דיבור זול, שקרים שלימדו אותךָ – בעוד שכסף וכוח הם הדבר האמיתי, המציאוּת. 

ובכל זאת, קיימת תחושת צדק המושרשת עמוק במין האנושי; והטבע היותר-טוב שלךָ תמיד מתרעם, כאשר אתה רואה שנעשה אי-צדק למישהו. אתה מרגיש  מזועזע, והופך ממורמר-כעוס: שהרי בכולנו יש אהדה טבעית כלפי בני-האדם כמונו; שהרי מטבענוּ ומהרגלנוּ, אנו יצורים חברתיים. אולם כאשר האינטרסים או הביטחון שלך מעורבים בדבר אתה מתנהג אחרת; אפילו מרגיש אחרת. 

נניח, כי אתה רואה את אחיךָ עושה עוול לאיש זר. אתה תעיר לו על כך, אתה תנזוף בו על כך.

כאשר אתה רואה את הבוס שלך עושה אי-צדק לחברך-לעבודה, גם אז אתה מתכעס ומרגיש רצון למחות. אולם קרוב לוודאי שתעצור בעצמך מלבטא את רגשותיךָ, מכיוון שאולי תאבד את מִשרתךָ   או תסתכסך עם הבוס שלך.

האינטרסים שלך מדכאים את הדחף היותר-טוב הטבוע בךָ. הנתינות שלךָ כלפי המעביד, והשפעת כוחו הכלכלי עליךָ, משפיעות על התנהגותךָ.

הבה ונניח כי אתה רואה את פלוני מכה את פלמוני ובועט בו כשהוא על הרצפה. שניהם אולי זרים לך; אבל אם אתה לא מפחד מאותו פלוני – אתה תאמר לו להפסיק לבעוט בבחור שהובס.

אבל כאשר אתה רואה שוטר עושה את אותו הדבר לאזרח כלשהו – אתה תחשוב פעמיים לפני שתתערב, מכיוון שהוא אולי יכה גם אותךָ ויעצור אותך, ובנוסף לכך, יש לו את העוצמה.

אותו פלוני, שהוא חסר כל עוצמה ויודע כי מישהו אולי יתערב כאשר הוא מתנהג בחוסר-צדק, ייזהר – ככלל –  בהתנהגותו.

השוטר, אשר עוטה את גלימת-העוצמה ואשר יודע כי יש סיכוי קטן שמישהו יתערב במעשיו, יותר סביר שינהג שלא-בצדק.

אפילו בדוגמא פשוטה זו, אתה יכול להבחין בהשפעת העוצמה: השפעתה על מי שמחזיק בהּ – ועל אלה שהיא מופעלת עליהם. עוצמה נוטה להפוך את מי שמחזיק בהּ לבלתי צודק ולשרירותי; היא גורמת לכך שהכפופים להּ יסכימו-בשתיקה לקבלהּ. שלא-כראוי – והופכת אותם למתרפסים ולכנועים. עוצמה משחיתה את המחזיק בה, ומשפילה ומקלקלת את קורבנותיה.

אם זה נכון לגבי היחסים הכי פשוטים בקיום – עד כמה זה יותר מתאים לתחומי החיים התעשייתיים, הפוליטיים והחברתיים שלנו?   

[אלכסנדר ברקמן, מה זה אנארכיזם?, תרגום: עדי שניידר, תחקיר: חגי פורשנר, פרדס הוצאה לאור: חיפה 2023, עמ' 83-82]. 

 *   

זהו טקסט  אידיאולוגי הכולל כמה הבחנות פסיכולוגיות מעניינות. במיוחד מכיוון שעמדתו האתית של ברקמן מנוגדת לחלוטין להוגים הנאו-ליברליים הכלכליים, כגון הכלכלן האוסטרי-בריטי, פרידריך האייק (1992-1899), שהיה צעיר מברקמן בימי דור, וירש את התפיסה הכלכלית והמעמדית של האצולה האוסטרית-הונגרית. לטענתו של האייק – המדינה אינה צריכה לנקוט צדק חלוקתי מסוג כלשהו, אלא לעודד את היוזמה הפרטית, ולהגביל את כושרהּ של מערכת המשפט להגביל אותהּ. לדידו של האייק, בתי המשפט אינם יכולים להוות את הגורם המאזן את החברה והקובע באופן בלעדי את אורחותיה; אדרבה, לדידו יש לשמור על המעמדות החברתיים (ועל המבנים החברתיים) ועל המנהגים העוברים מדור לדור, ללא כל ערעור אחריהם (חוקת החירות, 1962). שוק חופשי וחברה שמרנית הם שיביאו לשיטתו לחברה חופשית ומאושרת יותר. ברקמן גם מנוגד מכל וכל – לתפיסה המופיע בספרו של הפסיכולוג היהודי-האוסטרי-בריטי, בן דורו, אלפרד אדלר (1937-1870), משמעות חיינו, שם הערכתו העצמית של האדם כסובייקט נובעת בעיקר מכך שהוא מוצא את המקום שמניח את דעתו במדרג החברתי והתעסוקתי הקיים; אי-מציאת מקום – גורמת לנוירוזה (אדלר היה מקורב לפרויד עד 1911 – אז נפרדו דרכיהם) ולתחושות סכסוך-עצמי, עוינות, רגש-נחיתות ולהתעוררות דיכאון או תוקפנות. במידה רבה, ברקמן הוא ניגודם מוחלט של אדלר ושל האייק, משום שהאדם לדידו אינו אמור להסתגל לשום סדר חברתי, ולכל הגבלה מוסדית המושתת עליו. עליו לנער מעל עצמו את אותם גורמים כלכליים וממסדיים המבקשים לשעבד אותו ולנצל את כוחותיו. מנגד, אצל האייק ואדלר – האדם הרצוי – צריך להתאים עצמו לשיטה החברתית, המדינית והכלכלית השלטת, ואושרו תלוי בעיקר ביכולת ההסתגלות שלו, ברתימת כשריו האישיים לתועלותיה וביוזמתו האישית, שתגרום לו לשפר את מעמדו. אדלר והאייק היו בפירוש אנשים של קונפורמיזם מעמדי-הייררכי; ברקמן היה – אנטי-קונפורמיסט אנטי-מעמדי ולא-היררכי.

קביעתו הרדיקלית של ברקמן היא שאין צדק בחברה היררכית. לא ניתן לדבר על צדק בכל מצב חברתי שבו יש אדונים ומשרתים, מעבידים ופועלי-דחק. כל סיטואציה שבהּ אדם עשוי לנצל את הונו העודף או את מעמדו החברתי הנישא, על מנת לנצל את מי שהוא מפעיל כלפיו תודעה היררכית – על מנת לדחוק אותו ולנשל אותו מעוד ועוד חירויות שהיו עשויות להיות מנת חלקו – מנציח את העוול היומיומי שמתרחש ברובן המכריע של החברות האנושיות ואף בחלק ניכר מן האינטראקציות האנושיות. בעלי-ההון או בעלי המעמד והמשרה, אינם צריכים להתאמץ הרבה על-מנת להביא לפיטוריהם או להדרתם של עובדים שנתפסים כגורמים חתרניים, המערערים על הסדר הקיים. מניסיון חייו, למד ברקמן, כי הרבה אזרחים נאמנים יסכינו גם עם שוטרים מושחתים ואלימים – רק משום שבעיניי חברת הרוב, הם מגלמים את גורמי האכיפה ואת העמידה לימין הסדר החברתי והמדיני המבוקש. לדידו, רוב האנשים אינם מתאמצים להפעיל את מצפונם או לחוש שהם עומדים בפני דילמה מוסרית, כשהם חוזים בשוטר, המכה אזרח לא-בצדק. הם מיד נוטים לצד השוטר, המגלם לכאורה את החוק, הסדר והסמכות. ברקמן כינה זאת "עטיית גלימת העוצמה", וכוונתו היא לכך, שאנשים נוטים לקדש את הסדר הקיים, ורואים בעצם הערעוּר עליו – דבר המסכן את החברה והמדינה. הם כלל לא מעלים על עצמם סדר פוליטי אחר, המעניק לכל אחד מהם צדק יחסי רב יותר. הם תמיד יהיו נכונים לקבל כמציאות הנורמטיבית את מה-שיש, ולחשוב שמה שיש לגביו הסכמה רחבה מגלם את הטוב הכולל (Greater Good), המוצדק מבחינה תועלתנית.     

     האינטרס הזה, שלא לעורר מהומות ולקבל את יתרון המעמד וההון, כסדר הנכון, שאין מהרהרים אחריו, משותף לדעת ברקמן לכל בני-האדם, והוא אף מתחזק לדידו, כשעוברים משוטר או סוכן פדרלי – לבעל-הון או בנקאי או מדינאי, הנהנים מ"גלימת עוצמה" נראית יותר ונרחבת יותר (יותר אנשים נתונים תחת השפעתם ויותר אנשים לא רוצים להסתכסך עם דמויות מסדר גודל זה). רוב הכפופים להם יסכימו לקבל גם עוול שייעשה לעיניהם, מצדם של גורמים כאלו, משום שרוב בני האדם מוכנים לקבל את מרותם של "מורמים מעם" על מנת לשמור על ביטחונם הכלכלי והחברתי האישי וגם מפני שההסכמה בדבר המדרג החברתי נראה להם דבר צודק (זכות הדגים הגדולים שמורה לטרוף את הדגים הקטנים; בעל המאה הוא בעל הדיעה). לפיכך, מי שמקבל לידיו עוצמה – מועָד להתקלקל ולבצע מעשים שיש בהם אי-צדק ושרירותיות, פשוט מפני שיגלה כי אנשים לא רוצים להיקלע לקונפליקט מולו ונרתעים מלהתנגד לו. אנשים רבים נוהגים להצדיק את "בעל העוצמה", מפני שהם חושבים כי הוא מגלם סמכוּת-ריבונית שהם חווים כעליונה. מה שיוצא מתפיסה זאת היא שבעל הון לעולם ייזכו לזכויות-יתר חברתיות, משפטיות וכלכליות, גם אם לא יבקשו אותן; וגם אלו שהיו אמורים להיות אמונים על כך שזכויות-היתר יימנעו מהם, לא ימנעו מהן לקבלן. לפיכך, לדידו של ברקמן, הואיל והחברה הנורמטיבית אינה יכולה לספק לאזרחיה מידה של צדק, על היחידים להתאגד על מנת להיאבק באלו הפוגעים בהם דבר יום ביומו, כדי להשיג מידה של צדק.

      בנוסף, ברקמן טוען כי בנפש אדם מתעוררים שני כוחות מנוגדים (המתנגדים זה לזה), כשהיא חווה במעשה עושק שמעולל  "עוטה גלימת עוצמה" באזרח פשוט. הכח הטוב-יותר, התקוממות נגד המעשה או התרעמות על עשייתו. זהו קול המצפון המתעורר באדם. קול התמוך בכך שהאנשים מחפשים צדק, שוויון וחירות. קול זה היה שולט באדם ומדריך את פעולותיו באופן דומיננטי וללא פניות, לולא היתה החברה המעמדית והמתועשת בנויה כך, שלכתחילה יתעורר באדם פחד לאבד את מקומו בחברה ובתעסוקה – אם רק יפצה פיו או יתקומם פיזית במחאה על עוול שנעשה לאחר. ברקמן מתאר למשל בפרק החמישי מספרו, העוסק באבטלה, כיצד האבטלה עצמה בחברה המודרנית, היא מדיניות מניפולטיבית שהנהנים העיקריים ממנה הם התעשיינים ובעלי-ההון, המפעילים באמצעותה לחץ על הפועלים והעובדים, שאם לא יעלו את התפוקה ואת כושר-הייצור ובד-בבד ייכנעו לכל גחמה כלכלית שישית עליהם הבוס (הפחתת שכר או קנסות), אזי יוכלו בקלות רבה למצוא עובדים אחרים, שיסכימו לעבוד באותם תנאים. ברקמן מצייר חברה קפיטליסטית היוצרת לכתחילה נורמות מעוקמות, חוקים שרירותיים, ופועלת ללא-ליאות ובהתמדה לטובתם של בעלי זכויות-היתר, "עוטי גלימת-העוצמה". ברקמן טוען גם שהמציאות הזאת מביאה לכך שאנשים מעדיפים לא להישמע לצו מצפונם, אלא להישמע לשררה, משום שדווקא הציות הזה עשוי לקדם אותם במעלה המדרג החברתי-כלכלי ולשרת אותם באופן תועלתני, ואילו ההתנגדות לכוח עלולה לדרדר אותם במורדות אותו המדרג. אליבא דברקמן, אך טבעי הוא ש"עוטי גלימת העוצמה" ינסו להרוס עד-היסוד כל מוסד חברתי שהוקם על מנת לשרת את הצדק, השוויון, החירות והמצפון, וינסו לכונן חברה מסורתנית-שמרנית, שבה העשירים ובני האצולה, זוכים לזכויות יתר מפליגות.

    לנוכח "עוטי גלימת-העוצמה" העמיד ברקמן את התקוממותו המצפונית של האדם הנתקל במעשי שחיתות ואלימות. רק מתוך כוח המצפון המתקומם הזה לבדו, ניתן להבטיח את העובדה שאנשים ימשיכו להתקומם כנגד הסדר הפוליטי-הכלכלי, ולפעול למען חברה שאנשיה הם הדואגים שהתוצרים שהם מייצרים יוכלו להזין ולכלכל את כל החברים בהּ, ולדאוג למקומם החברתי והכלכלי של החברים מתוך סולידריות ואמפתיה ולא מתוך מניפולטיביות ומרמה. כך החברה תוכל להתקיים, בלי להיות תלויה בספקולנטים שיבטיחו לכולם מזון במחירים זולים יותר, או מתווכים אחרים, ופוליטיקאים "משמיעי-הבטחות", שכולם-כאחד ידאגו לגלגל אליהם רווחים וזכויות-יתר אחרות על חשבון האזרחים כרגיל (שם, עמוד 291). כך, לדעתו המאוחרת של ברקמן, גם לאחר שתתחולל המהפכה, אין לנקום ולנטור ב"עוטי גלימת העוצמה" לשעבר, אלא ליישבם מחדש במקום, שייבחרוּ-הם – שם יקימו מבראשית חברה, כראות עיניהם (שם, עמ'  299). ברקמן האופטימי הניח, כי בנסיבות כאלו, עשויים גם גדולי נהני זכויות-היתר בעבר, להבין את יתרונות החברה האנארכיסטית, שלדידו תביא לביטחון חברתי וכלכלי רב יותר לאזרחיה – ולהצטרף אליהם. להערכתי, תפיסתו נאיבית ומתעלמת  מאותם כוחות ריאקציונריים עזים ופעילים המצויים בכל חברה, ממיתוסים של שיבה נצחית לעבר מפואר,  ואפילו מן העובדה הפרקטית לפיה, אנשים שנהנו בעבר מזכויות-יתר, יהיו מעוניינים מאוד לשוב ולקבלן.

*

3

*

ברקמן כתב קרוב לחתימת ספרו:

*

אף מהפכה, עד כה, לא ניסתה את הדרך האמתית; הדרור. לאף אחת לא היתה אמונה מספקת בו. כוח ודיכוי, רדיפות, נקמה והטלת אימה, אפיינו את כל המהפכות בעבר – ובכך הביסו את יעדיהן המקוריים.

המהפכה החברתית אמורה להשיג בשביל האדם את השחרור-מעבדות באמצעות החירות; אבל אם אין לנו אמון בחירות – המהפכה הופכת לשלילת עצמה ולבגידה בעצמה.

על-כן, הבה ונשמר בנו את האומץ ליישם את החירות; הבה וניתן לה, להחליף את הדיכוי והטרור, ייהפך נא הדרור לאמונה ולעשייה שלנו –  ואנו נתחזק מכך.  

[מה זה אנארכיזם?, עמוד 299]

*

     המפנה האידיאליסטי הבלתי-אלים בהגות המהפכנית המאוחרת של ברקמן, נראה שנושא עמו חשבון נפש של אדם שחי בתחושה עמוקה של מאבק מתמיד כנגד דיכוי חסר שחר, המבין שאפילו את אויבי-הנפש שלו אין לדון בעתיד לחיי דיכוי דומים, אלא להועיד להם את אותה חירות שאתה נכסף לה בעצמך, אך על פי דרכם. לדידו, אף מהפכה חברתית עוד לא האמינה בחירות האינהרנטית של מתנגדיה וכל מהפכה שתרצה להנחיל חיי שוויון, חירות, צדק ומצפון – תצטרך להצטיין באומץ ליישם את החירות, ללא דיכוי וטרור. מבחינה זאת, ראוי לדון בהגותו המאוחרת של ברקמן, במקביל להתפתחות ההתנגדות האזרחית הבלתי אלימה, במשנותיהם של מהאטמה גנדהי (1948-1868) ושל מרטין לותר קינג הבן (1968-1929) – מה שלמיטב ידיעתי טרם נעשה. מצד אחר, נדמה כאילו הגותו של ברקמן, לא זכתה להשפעה רבה, כמו זו של גנדהי וד"ר קינג, לא רק בקרב הציבור הכללי, אלא גם בקרב האנארכיסטים שזכו, לזמן קצר, לייסד חברה מדינית אנארכיסטית, בימי מלחמת האזרחים בספרד, עד שהובסו על ידי הפשיסטים. נראה, כי כל זמן שבני אדם מנהלים ביניהם מלחמות, הנושאות גוון הישרדותי, גם המהפכות הממשיות, יגלמו (ויממשו) את קריאתו מקפיאת-הדם של מאו טסה טונג (מאו דזה דונג, 1976-1893): המהפכה איננה סעודה חברתית, אירוע ספרותי, איור או מעשה-רֹקֶם; היא אינה יכולה להתקדם באלגנטיות וברוחב-לב; המהפכה היא מעשה-אלימות.

*

עוד באותו עניין: עַל-שׁוּם קְשִי-לְשוֹנוֹ אוֹֹ עַל-שׁוּם הָרַעַד-בְּיָדָיו

*

*

*

*

בתמונות:  William Balfour Ker (1877-1918) , From the Depths , Ink on Paper, An illustration by the artist first published in John Ames Mitchell's Book  "The Silent War" (Life: NY 1906, 222 PP.);  Alexander Berkman Speaks to New York International Workers of the World Meeting (IWW Raly) ,7.11.1914, Union Square New York City, Photographer Unknown; Berenice Abott (1898-1991), Portrait of Alexander Berkman, 1925-1930 Ca.

Read Full Post »

הלכתי בשלוליות השחורות של שוק הקצבים

*

The Butcher's Share

    ספרהּ של מרית בן ישראל, בנות הדרקון, ראה אור לראשונה לפני כ-16 שנה, ושב לחנויות הספרים בעריכה מחודשת של תמר הוכשטטר, לפני כשנה וחצי, ושוב כחלק מהוצאת הטרילוגיה בנות הדרקון בשלימותה (ספר האבות, ספר המשאלות, כל הילדות) בספטמבר 2022. רשימה זאת לא תתעכב במיוחד על עלילת הספר או על הערכתו (מרית בן ישראל היא מספרת סיפורים מחוננת, וכותבת בעלת תיבת-תהודה אינטלקטואלית עמוקה) אלא דווקא על שורה של אסוציאציות שעלתה לנגדי, במהלך קריאת חלקו הראשון של החיבור. אין לי מושג אם אליהן  כיוונה המחברת או לא. אולם, מצאתי בספר כמה וכמה הדהודים הן למאבק על זכויות הנשים באירופה בשלביו הראשוניים, ובעיקר – לדברים שכתבה אחת המרטיריות שלו; לצד, כמה זיקות לדברי ימיה של היהדות האירופאית, במיוחד במרחב הפולני והרוסי, במאות התשע-עשרה והעשרים. הואיל ועוד בשנת 1936 תוארה פולין בספר לימוד גיאוגרפיה צרפתי כ"ארץ ביצות שחיים בה יהודים" – והם אכן נמצאו שם בהמוניהם (90% מהיהודים בעולם היו מרוכזים ערב מלחמת העולם השניה באירופה ובארה"ב, ורובם היו יהודים ממוצא פולני או רוסי או גרמני, מה שמסביר גם את הדומיננטיות שלהם במוסדות הציוניים שהקימו את מדינת ישראל) – טענתי היא שבעצם סיפור-המסגרת של עלילת בנות הדרקון חתום בחותמן של מסירות נשים וילדים לרשויות או לבני- סמכא על מנת להמשיך לקיים את הקהילה בכללותהּ, כאילו שישנם בעולם אילו שיירי-אנוש או אנשים שמהם ראוי להיפטר. מה שנראה כמו אגדה מיתית מסויטת, מעוגן היטב בהתרחשויות היסטוריות (בעבר כתבתי כאן על התרחשויות ממשיות כאלו, כגון: פרשת הקנטוניסטים, צבי מגדל ופרשת חטיפת ילדי תימן).

 יש שיר מאת  הסינגר סונגרייטר,האמריקני ברלינאי דניאל קאהן, The Butcher's Share, המתבסס התפיסה, לפיה כל חברה בנויה על כך שמי שחי על הסכין (The Butcher) יקבל את החלק שלו. כלומר, תפיסה ריאליסטית פסימיסטית,לפיה על מנת לקיים חברה מתפקדת, צריך להאכיל את הכוחות הטורפים בהּ  (הפשע, הפוליטיקה, ההון והמסחר; ראשי מערכות הביטחון והצבא) לשובע; משום שאם הם אינם שבֵעים הם עלולים לדרדר את מצב הקהילות התלויות בהם, מה שעשוי לעלות בדמים רבים עוד יותר. ההתקוממות כנגד התפיסה לפיה ישנן אנשים (בספרה של בן ישראל, ילדוֹת) המוּעדִות/ים לפגיעה, לדיכוי ולרצח, בשם קיום הכלל (The Greater Good) – פוגשת אותנוּ כמעט באופן יומיומי גם במדינת ישראל העכשווית: החל בקורבנות-האלימות, המוחרמים והשוּלִיִים, בבתי-הספר ובצה"ל, המשך בדיווח הקורבנות היומי (היהודי והפלסטיני) על קיוּם הכיבוש, שמוצג לציבור כמפתח-הישרדותי לקיוּמהּ של ישראל, וכלה – במקרי האלימוּת נגד נשים, ילדים וישישים, בעלי-מגבלוֹת ונפגעי-נפש, ההולכים ומתעצמים בשנים האחרונות. אבל אנו אף פעם לא נגיע לדוּן בזה לעומק, כי איזו סלבריטאית גורשה מבית קפה תל-אביבי או איזה חבר כנסת צייץ דבר-מה פוגעני או כי הכי חשוב – זה להקדים רפואה למכה, ולהילחם בכוחות-הדיקטטורה, בין אם הם אמיתיים ובין אם הם מדומיינים.         

*

*

אולאמפּ דה גוּז' ובנות הדרקון

    התחנה הראשונה שבהּ אעצור, היא דמותהּ של אולאמפּ (אולימפיה) דה-גוּז' (1793-1745), אלמנה והוגה צרפתית (עזבון-בעלהּ איפשר לה להתמסר לחיים של כתיבה ופעילות פוליטית); לוחמת זכויות-הנשים, אשר סברה כי המהפכה הצרפתית (1789) תקדם בשם ערכי השיוויון, החירות והאחווה, שנחרטו על דגל הטריקולור – את זכויות הנשים, ואילו בפועל – המהפכה, ועוד יותר – עליית נפוליאון בונפרטה לאחריה, הובילה להסגת זכויות-הנשים בצרפת כימי-דור או שניים אחורנית. בחיבור שכתבה, ההצהרה על זכויות האישה והאזרחית (1791) דרשה דה-גוּז' מהנהגת המהפיכה: שוויון זכויות לנשים, וזכות לבחור ולהיבחר למוסדות ההנהגה הפוליטית – אך הקימה את חמתם.  יתירה מזאת, היא הואשמה בתמיכה בכוחות המתונים של המהפיכה, בחתירה לסילוק עונשי-המוות כנגד לואי ה-16, מארי אנטואנט ובני משפחתם, ובכך – בחתירה כנגד מוסדות השלטון הלגיטימיים ובפילוג-העם. לבסוף – בהוראת רובספייר היעקוביני וחבר-מרעיו כנגדם התקוממה – נערף ראשהּ בגיליוטינה.

    במודעת קיר פריזאית אנונימית, מנובמבר 1792, שנחתמה בשם Polyme, המיוחסת כיום חד-משמעית לאולאמפּ דה גוּז' [בשל העובדה שהחתימה מהווה אנגרמה חלקית של שמה הפרטי ובשל הרמז, כי בשמה יש משהו שמיימי (רמז להר האולימפוס, משכן האלים היווניים)], נכתב כך:

*

תחזית על מקסימיליאן רובספייר מאת חיה אמפיבית. דיוקן מדויק של בעל חיים זה …

אני בעל חיים שאין דומה לו; לא גבר ולא אישה; יש מלוא אומץ הלב של האחד ולפעמים החולשות של האחרת; יש בי אהבה ושנאה רק לעצמי; אני גאה, פשוטה, נאמן ורגישה.

בדיבורי כל מעלות השוויון; בפיזיוגמיה שלי תווי החירות; ובשמי, משהו שמימי.

על פי דיוקן זה, שאינו מלוטש ואינו מיופה, אפשר לתת אמוּן בדבריי. הקשב, רובספייר, אליך אני הולכת לדבר. שמע את פסק דיני ודע את האמת.

אתה מכריז על עצמך כעל מחוללהּ הבלעדי של המהפכה, לא היית, אינך – ולא תהיה לעולמים אלא החרפה והתועבה שלה. לא אתייגע במאמצים לתאר אותך בפירוט; במלים ספורות אאפיין אותךָ – נשימתךָ מבאישה את האוויר שאנו נושמים; העפעף הרועד שלך מבטא, חרף רצונך, את נוולתה של נשמתך, וכל אחת משערות ראשך – נושאת פשע …. היית רוצה לפלס לך דרך על ערימות מתים ולטפס ופסגה במעלות ההרג והרצח! קושר שפל ובזוי שכמותך! שרביטך, שרביט מוות; כס מלכותך, הגרדום; גזר דינך, של רבי-פושעים. תקן דרכיך, אם לא מאוחר מדי.

אשר לשמי, אני מסתירה אותו ממךָ; זו תוכניתי; אך נשקי בידי, אגלה לךָ אותו. 

אני משליכה לךָ כפפה של אזרחוּת טובה, האם תעז להרים אותה?

רשום על מודעה זו את היום, את השעה, את מקום המאבק, אתייצב שם!

… ואתם אנשי פריז … הרפובליקה הצרפתית חייבת לכם את השתחררותה; הגנו על מעשה ידיכם והישמרו לכם מלהיכנע ולו לרגע לדברי שיסוי נפשעים. אנשים סוטים אלה, שניפצתי זה עתה את מסכותיהם, מכינים לכם אזיקים חדשים אם תיחלשו.

הקץ לחירות, שוב תהיו תחת עול-העריצים וכל המחוזות של הרפובליקה ינתקו את כל הבריתות איתכם. פריז תהיה למשכנם הצחיח של קניבלים. מכל העברים יתקבצו לירות על תושביה כמו על חיות טרף.

…רובספייר ומארה הביאו על עצמם ללא ספק תיעוב-כללי … שני מלהיטי הרוחות מטורפים אלה, שכדי להשביע את נקמתם יתאוו, אולי, להבעיר מלחמת אזרחים ולהרחיב את שורותיהם, מפיצים שמועות שווא נגד הפטריוטים וטוענים שהם הרוצחים.

הו חבריי האזרחים! הבה נהדוף נגע זה! אני פסקתי; תבחרוְ; תיבת פנדורה נפתחה.

[נורית עילם, תימהון רדיקלי: שיעורים פוליטיים מאת אולאמפ דב ג'וז', הוצאת רסלינג: תל אביב 2014, עמ' 210-207, מצוטט בדילוגים]     

*

     תחילה, כמובן, יש לציין כי תחת-שלטון הטרור היעקוביני שהשתולל בפריז באותהּ עת, שאופיין במערכת של הלשנה והפעלת משטרה חשאית, היתה מודעה כזאת, משולה להליכה לקראת הגיליוטינה בעיניים פקוחות, ואכן – בקטע מחתימת המכתב, טענה הכותבת, כי היא מודעת לכך, ומוכנה להיתפס על ידי רובספייר ואנשיו בכל עת, ואף למוּת ללא חת וללא חרטה. רק חשוב להּ שיידעו תושבי פריז, כי היא אינה מתחבאת מפני איש ואינה פוחדת למוּת כשם שמתו רפובליקאים פטריוטים על לא-עוול בכפם עוד-לפניה.

    הדבר עליו רציתי להתעכב בדברי דה גוז', הוא על החלפת הגוף הנשי אצלה, בגוף חייתי – בעל-חיים שאין דומה לו, לא גבר ולא אישה, המבטא את החירות ואת הקריאה לחירות. בין השנים 1767-1764, כלומר בהיות אולאמפּ כבת עשרים, נפוצה ברחבי צרפת האגדה על החיה (או המפלצת) מז'בודן, אזור עיירות בדרום-מערב צרפת (במחוז טולוז), בו הותקפו למוות כמאה פעמים, רובן הסתיימו במוות, בני אדם, בתחילה בעיקר נשים צעירות – על-ידי זאב/כלב ואולי צבוע אימתני, שלפעמים תואר גם כאיש-זאב. באיור של המפלצת, על-סמך עדי הראיה, החיה נראית, כאילו הנה סוג של בובת-ענק או פוחלץ-אימים הנעה על התווך שבין דרקון לזאב ענק – ואמנם זאב ענק כשני מטרים אורכו נורה שם על ידי צייד-המלך (לואי ה-15), פרנסואה אנטואן, ואחר כך, משלא חדלו ההתקפות, נורתה חיה נוספת בידי הצייד, ז'אן שסאטל – ובעקבות כך הושם קץ להתקפות. ברם, לגבי החיה שצד שסטאל, טענו עדי-ראיה, כי לא ראו חיה דומה להּ מעולם. על נסיכות המסתתרות בתוך פרוות  או בעור החמור כתבה מרית בן ישראל בעבר. אני כתבתי כאן בעבר  שבתרבות הגרמנית של ימי הביניים – כונו אנשים אשר חיו ביער, מחוץ לערים שביטאו את החוק ואת ההשגחה האלוהית, "מזדאבים", וטענתי כי אנשים אלוּ הפכו בתודעת אנשי ימי הביניים לאנשי-הזאב, שעליהם הילכו אגדות רבות, אף שכנראה היו נוודים או שודדי-דרכים, שהעדיפו שלא לחסות תחת מונארךְ כלשהו או חוק כנסייתי, גם אם יהפכו למנודים ובני מינם האנושיים – יחדלו לראות בהם בני אדם (שותפים ציבילטוריים). להערכתי, אולאמפּ, הכירה את אגדת החיה מז'בודן, והתכוונה על-ידי הצגתה העצמית כחיה אמפיבית (דו-חיים; כאן, זו שנעלמת בהמון ובד-בבד זו שפועלת בנחרצות לכלות את שלטון הטרור) שאין דומה לה, להמחיש את זהותה החריגה – כמי שנרדפת על ידי החוק ופועלת כרזיסטנס של אשה-אחת כנגד ראשי שלטון הטרור, בידיעה שהיא לא תוכל לצאת בחיים מהמאבק, אבל תוכל להיאבק בהם כל עוד רוח חיים בהּ. וכן, את העולם ההפוּך בתוכו היא ורפובליקאים פריזאים אחרים חיים – מציאות שבה השלטון הפך לטורף המבקש נפשם, ולפיכך כניצודים – עליהם להפוך לציידים,  ולפתוח את תיבת פנדורה – בהּ בנוכחות כל הפחדים והחרדות והסיוטים, התקווה העולה לבסוף מהתחתית – באמת נראית כחיה חריגה למדי, שמקומהּ לא יכירנה.

    בספרהּ של מרית בן ישראל: מרתה, אמל, נועה ולילי, כולן אמורות להפוך למשרתות-הדרקון ואחר כך להיות לטרף בין שיניו (לילי לא פוגשת לבסוף בדרקון, אך פוגשת בלהקת זאבי ענק תוקפניים בלב-יער). הדרקון דורש אחת לשנה מתושבי "עיר האושר" ומראש העיר הנוכחי, אדוניס בלקינד, ילדה מגיל 11-8, האמורה לשרתו במשך שנה (בשלל עבודות סיזיפיות) ולהעביר במועד נקוב לראש העיר, שלשכתו מצויה בראש 12 מדרגות, רשימת דרישות שיש לקיימה במלואה, הכוללת משרתת מתאימה לשנה הבאה; אזי להיטרף-חיים לעיניי הילדה הבאה שיורשת את מקומהּ. אדוניס בלקינד וסגנו סרח בן תולע, המעוניינים לרצות את הדרקון, מפעילים בעיר האושר (גם-כן אושר) מערך של מלשינים ומרגלים, שתפקידם ללכוד ילדות תועות או לשכנע הורים דלים, חלושים וקשי-יום לוותר על אחת הבנות תמורת תשלום מתאים. הם גם מצליחים פעם-אחת לשכנע ילדהּ להתנדב לתפקיד, לאחר שאביה הרופא נעלם, והדרקון הוא כידוע – רואה נסתרות, ואולי היא תוכל לגרום לו לומר להּ מה עלה בגורל אביה, ולאחר מכן לשכנע אותו לוותר על זלילתהּ.

    כל אחת מבנות-הדרקון מבטאת בדרכהּ מרד בדרקון (המכונה אבא'לה) ומרד בחברה ובתרבות המסואבת, שמנהיג אדוניס בלקינד ביד רמה. חלקן זוממות לרצוח את הדרקון; חלקן זוממות גם להגיע לאדוניס בלקינד ולעוזריו ולהיפרע מהם. מרתה למשל מנסה באמצעות עטיית עור דרקון ונשיפת אש מתוכו, לקדם תוכנית שבסופהּ גם תיפרע ממי שהעלו אותה לעולה, כקורבן-אדם, וגם להקים חברה של ילדוֹת, נערות ונשים, שתהיינה חופשיות מכל הרוע האלים והמושחת, שמייצגת התרבות שבתוכה גדלה. מרתה, העוטה גוף אחר, מתחפשת ומתחזה, ובעצם תרה נקם בחברה הנשענת על הסגרת ילדוֹת לעבודה בפרך ולמוות, והמבקשת לייסד חברה אחרת לגמרי– היא בבואה אפשרית של דמותהּ ההיסטורית של אולאמפּ דה גוּז', היוצאת להתעמת ללא-מורא, בכוחות הפוליטיים האלימים שהשתלטו על פריז, שהיא כבר עומדת מראש על כוונתם להמיתהּ. בעולמה של מרתה –היעקובינים, מקסמיליאן רובספייר וז'ן פול מארה (האחרון נרצח בדקירת סכין בלב בזמן שרחץ באמבט על ידי שרלוט קורדי, רפובליקאית מתונה, כאולאמפ דה גוּז', שיצאה לנקום את מות רבים מחברותיה ומחבריה, שנפלו טרף לשיני "הועד לשלום הציבור" שייסדו רובספייר ומארה; רובספייר סיים, לאחר ניסיון התאבדות לא-מוצלח, תחת להב הגיליוטינה) מתחלפים בדרקון עצמו ובראש העיר, ויותר אני לא מגלה.      

*

*

מרדכי חיים רומקובסקי ואדוניס בלקינד   

    תחנה נוספת מגולמת בדמותו של "זקן היהודים" של גטו לודז', מרדכי חיים רומקובסקי (1944-1877), מנהל בית יתומים בעברו ואיש "הציונים הכלליים" (לימים התנועה הליברלית שלבסוף נבלעה בליכוד) זכה בזכויות-יתר מפליגות לעצמו (הוסע ממקום למקום בריקשה) למשפחתוֹ ולמעריציו המסוּרים מהגרמנים, הואיל וראש הממשל הנאצי בלודז', הנס ביבוב, הפך אותו לממונה יחידי בגטו. רומקובסקי היה רב-אמן בלמכור לציבור בּוּלשיט. עד כדי כך, שכאשר הוא טבע מטבעות ובולים עם תמונתו ודיבר על ביטחון וחירות — הציבור הריע; וכשהוא ביקש את הילדים והזקנים, כי צריך לשמור על פריון-העבודה בגטוֹ ועל התוצר, ולפעמים פשוט צריך לזרוק מטען עודף כדי שהספינה המיטלטלת לא תטבע כולה – הילדים והזקנים נמסרו על-ידי הוריהם לטרנספורט (הוא כבר ידע בעת ההיא כי הילדים הולכים למוות). וכך גם שלח מדי פעם פועלים שאיבדו את היכולת לעבוד למוות, וטען כי טוב לכל הגטו שהוא יקבל את ההחלטות בשביל כולם (ומי שחשב אחרת מצא את עצמו על הטרנספורט הבא).    כשעד תום 1942 התברר כי רוב היוצאים בטרנספורט הם אנשים בגילאי העבודה (בניגוד למה שהבטיח קודם רומקובסקי) — הוא המשיך לפרסם בכרזות ושלטים (כפי שהראה החוקר הפולני, פאבל מיכְנָה) ולכנס נאומים בהם אמר: כי הכל מתנהל על פי התכנית, ורק פריון-העבודה יבטיח את עתיד הגטו. פעם כשנשאל על ידי גרמנים מהם עשרות אלפי יהודי הגטו בשבילו; ענה להם: אוצר של זהב; וכשהבטיח הנס ביבוב לנוסעים האחרונים בטרנספורט מהגטו, כי הם הולכים לעבוד במערב, בשל הצטיינותם רבת-השנים; הוא לא פצה פה וצפצף.

*

*

רומקובסקי ומשפחתו  הגיעו לאושוויץ-בירקנאו בקרון נוסעים נאה ובתנאים משופרים – אל הרכבת הובלו, לדברי עדים אחדים, בכרכרה עם אפיריון מוזהב. לא ברור עד היום, אם רומקובסקי נרצח, עוד ביום ההגעה (28.8.1944), על ידי הגרמנים או על ידי אסירים יהודיים שזיהו אותו. ממשפחתו (אשתו ובן מאומץ) לא שרד איש.  בין היתר, נכתבו אודותיו ספרים, מסות ועבודות מחקר שכותרתן: "מלך היהודים", "מלך הגטו" או "שליטו של גטו לודז'" (סטיב סם סנדברג, אווה ששון, פרימו לוי ושמואל הופרט; לוי התוודע לדמות, הואיל ומטבע מגטו לודז', טבוע בחותמו ונושא קלסתרו של רומקובסקי, הגיע לידיו). לאחרונה זכיתי לשוחח עם אישה, כבת-גילי, שאמא שלהּ היתה תינוקת בגטו לודז' והוריה, שכנראה היו מהפועלים היעילים בגטו, הסתירו אותה, כנראה בידיעת רומקובסקי. המשפחהּ – מטבע הדברים, חושבת כי רומקובסקי פעל את המיטב בתנאים בלתי-אפשריים, למרות שניצולים אחרים (מרביתם) חושבים את ההפך הגמור לגביו, וחלקם אף העידו לא רק על שחיתותו החומרית, אלא אף ציירו את דמותו (כך בספרו של סנדברג), כתוקף מיני סדרתי של ילדים.   

      בספטמבר 1942, בתחילת ימי הפעלת "הפיתרון הסופי", עמד רומקובסקי מעל במה מוגבהת בגטו לודז' ונשא את נאום השתדלנות הבא:

*

מכה חמורה פגעה בגטו. הם מבקשים מאתנו לוותר על היקרים ביותר שיש לנו – הילדים והקשישים. הייתי צריך שיהיה לי ילד משלי, אז נתתי את השנים הכי טובות בחיים שלי לילדים. אני כבר חייתי ונשמתי עם ילדים, אך אף פעם לא תיארתי לעצמי שאאלץ לספק את הקורבן הזה למזבח בידיים שלי. בגילי המבוגר, אני חייב להושיט את ידי ולהתחנן: אחים ואחיות, מסרו לי אותם! -אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם!

*

    כמו אדוניס בלקינד, ראש העיר של עיר האושר, המספק ילדוֹת דבר שנה בשנה לדרקוֹן, הפך רומקובסקי לשתדלן-מרצון על מנת לספּק ילדים למפעל ההשמדה הנאצי, כדי לכאורה למנוע מכלל-הציבור פורענוּת ולהעניק כביכול לפועלים רבי-התפוקה, איזושהי תקוות הישרדות וארכה. תירוצו הרשמי היה דומה מאוד לתירוץ שמושם בפי אדוניס בלקינד: הצורך לקיים את "עיר האושר"; הצורך לא להרגיז את הדרקון  ולהאכילו בכל אשר יבחר. ממש כמו רומקובסקי, גם בלקינד, באיזה טוויסט שלא נרחיב עליו כאן, מועבר לבסוף, לחדר הנידונים של אלוּ האמורים להימסר לידי הדרקון ועוזרו לשעבר מפטם  אותו במאכלים ממאכלים שונים בכדי שבשרו ייערב לחכו של הדרקון, כאשר יושלך אליו. אף על פי כן, סופו של בלקינד – שונה מקיצו של רומקובסקי.  

    לאחרונה, גיליתי עדות, שלא הוזכרה אצל חוקרי גטו לודז', על גורלו של רומקובסקי. ד"ר אלברט מנשה, רופא יהודי סלוניקיאי, שהיה בתחילה נגן חליל באחת התזמורות במחנה אושוויץ, שתפקידן היה להצעיד את העובדים עם שחר, לבסוף כשלא נותרו כמעט עובדים – הפך עובד בעצמו , הוצעד מהמחנה בצעדות המוות,  — הפך לראש ועד ניצולי סלוניקי אחר המלחמה. מנשה כתב ממואר על שנותיו במחנה (במחנה לנדסברג המשוחרר – סניף של מחנה דכאו, בקאופרינג בדרום גרמניה, על יד שוויץ – ממאי עד יוני 1945). זהו טקסט יוצא דופן בבהירותו האנליטית, המציג שורת תהליכים ותופעות – בהן נתקל. במהלכו הוא מביא עדות פה של אחד מאנשי הזונדרקומנדו (עובדי המשרפות) הסלוניקאים, על גורלו של רומקובסקי, כחודש ימים לפני מרד הזונדרקומנדו בבירקנאו, אז פוצצו את משרפה מספר שלוש (מתוך ארבע פעילות); רובם-ככולם נספּוּ בדליקה או מאש-מקלעי הגרמנים.

    הנה דבריו:   

*

כאשר הגיע אחד הטרנספורטים, אנו נוכחים לדעת כי בעת הסלקציה עומדת קבוצה בת ארבעה או חמישה אנשים הנלווית אל רופא הלאגר וזוכה ליחס מיוחד. לאחר זמן, נודע לנו כי היו אלו נשיא קהילת לודז' ובני משפחתו. היינו בטוחים כי בתמורה לשיתוף הפעולה בלודז' יינצלו הללו ממוות. אולם, עד-ראיה, איש "הזונדר-קומנדו", סיפר כי ראה את נשיא יהודי לודז', מלווה בבני-משפחתו, מובל אל משרפה מס' 1. שם הועמדו כדי לצפות בשריפתם של יהודי לודז', אשר זה עתה הורעלו בגז. אחר כך נזרקו הם – האב, האם וילדיהם – אל התופת בעודם בחיים.

[אלברט מנשה, "בירקנאו – זכרונותיו של עד ראיה", בתוך: יהדות יוון בחורבנה – פרקי זכרונות, הוצאת המכון לחקר יהדות סלוניקי, תל אביב תשמ"ח, עמוד 207].  

*

 

*

הורים וילדים

     מנהל מחלקת ילדים בבית חולים ישראלי, שמתמחה בטיפול בילדים שחוו התעללות, סיפר לי לפני כעשור, שעל-פי ההערכה המקצועית, רק כ-20% מעבירות ההתעללות (הפיסיות, הרגשיות או המיניות), בחברה היהודית, לכל היותר, מדווחות – חלק גדול מהן נסגר בתוך המשפחה. לפיכך, ניתן לבחור האם להתייחס לספרהּ של בן ישראל, כספר פנטסיה, הדואה על כנפי-הדמיון. המחברת עצמה, התייחסה אליו באי-אילו ראיונות כראי חיי-הנפש שלה. ברם, לי נדמה הסיפור, כלא-מודע קולקטיבי מודחק ומושתק העשוי להתייחס לקבוצה גדולה של דוברי-עברית, שגדלו בבתים שבהם היו הורים שידעו להכאיב, ולהסב כאב קשה, עמוק, ומתמשך. אף תירצו לעצמם את המעשים שהם עושים, כמי-שהתחייבו מילדוּת עצובה ומתוחה תחת חסותם של ניצולי שואה נכאבים, דכאוניים, וסרוטים, שהתגעגעו למשפחות שאיבדו וחיו מתוך תחושת שכול מתמשכת. על-כן,  חוו ילדיהם תחושת מחסור באהבה בילדוּת. אולי גם מפני שחיו בצלן של השפלות שספגו בילדוּת (בשל היותם ילדים של ניצולי-שואה)  – ופנו להעבירן אל מי שנתפס בעיניהם, כמצוי נמוך יותר בהיררכיה (הילד) או "כילד שמשום-מה בולם את הצלחתם כמבוגרים" – גם אם דובר בילדיהם-עצמם. העולם מלא אנשים תועי-דרך (דחופים, סחופים ומטורפים). לא פעם, כל מה שנותר, ברבות השנים, הוא לסלוח להם, או למצער – לכעוס פחות, לא על המעשים שעוללוּ, הסיגריות שכּיבּוּ על-גוף או המלים שיירקוּ כאש או יידו כסכינים, אלא על שהדחיקו רבים ממעשיהם; בּחרו לא לזכור; וכעת מצפים להעביר את שנותיהם האחרונות בעולם— מוקפים בבני משפחה דואגים, משמחים וקשובים ולהיפרד מכל מה שצריך להיפרד ממנו תוך תחושת השלמה הוליסטית.  גם בכך שהשנים הנוקפות נטלו חלק-ניכר מהאלימות המתפרצת שהייתה שם משכבר – עשויה להימצא כנחמה פורתא אצל ילדיהם. ואולי גם הוֹדאה מאוחרת של הילדים, בדבר העובדה שבכל זאת גדלוּ וגילוּ שגם בחברה הסובבת, אלימות והפניית תודעה היררכית אלימה ומדירה, כלפי מי שנתפסים בטעות, כנפסדים יותר, או  ירוּדים, לפי איזשהו סולם הייררכי מדומיין, היא מידה מאוד-מצויה, וכי המעבר ממשפחה פוגענית לחברה פוגענית הוא, כמטבע העובר לסוחר, אלא שלפעמים  מגלה אדם, כי על המטבע הזה חקוקים פניו של איזה רומקובסקי (או יורשיו הפוליטיים הנוכחיים) או שאיזה רומקובסקי-אחֵר זכה בפרס-ישראל או מונה לתפקיד נכבד, ופתאום לא נראה עוד, שדווקא בימי ילדוּתו, נאלץ להיאבק על קיומו, באופן הנחרץ או המכלה ביותר.

*

*

מרית בן ישראל, בנות הדרקון – ספר ראשון: ספר האבות, עריכה: תמר הוכשטטר, הוצאת עם עובד: תל אביב 2022, 351 עמודים.

הספר ראה אור לראשונה בשנת 2007 בשם, בנות הדרקון,  בעריכת דנה אולמרט בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

כותרת הרשימה לעיל היא ציטוט מעמוד 277.

לקריאה נוספת: הקנטוניסטים וילדי תימן, בראשית היה החורבן .         

*

בתמונות:Szeder László,Monument of  the Gévauden Beast, Photographed in Aurvers, France 29.7.2007© ; Ghetto Litzmannstadt: Chaim Rumkowski tests the soup at one of the many soup kitchens run by the Judenrat, Photographer Unknown, Date Unknown.

Read Full Post »

מי רצח את הספרות העברית?

*

ספר שיריה של רחל חלפי, קרקס (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2019) הוא מופע מצחיק ומדכא, גרוטסקי ומינורי – בו זמנית. בְּלוּז הספר עומדת הספרות הישראלית, בת-זמננוּ. האלגוריה שנוקטת המשוררת הוא לאוהל-קרקס, הנטוי בחצר-האחורית של העיר וימי-תפארתו מאחוריו, גם אם אין בעלי-החיים, הליצנים, נערות-הגומי והלהטוטנים הנוטלים בו חלק – מודים בכך. זאת אמנות מיושנת. שוב אין היא מושכת לב-רבים, אבל חלקים ממשתתפיה עוד סמוכים ובטוחים שעל כתפיהם מוטל עתידו של עולם התרבות והרוח. בכלל לא בטוח אם המופע יכול להמשיך, ואם יש למנהליו את המשאבים הנדרשים – אפילו על מנת שהמשתתפים והקהל לא יהיו נתונים בסכנת חיים תוך צפייה בו. חלפי סוקרת את גלריית בעלי-החיים והטיפוסים האנושיים הביזאריים המקיימים את מופע הקרקס. היא מקדישה לרבים מהם שירים – במהלכם, היא שרה מתוך הזדהוּת ומתוך רצון להעניק קול גם לאותם מופיענים שוליים ולהנפיש את בעלי-החיים הנודדים בכלובים לאן שנודד הקרקס. כך למשל, ישנם שירים המוקדשים למאלף פרעושים, לאישה שברום הפירמידה, אישה-צפרדע, חתולת-מין, חידק-הקרקס, אישה מנוסרת, נגן מסור, הטווס של הקרקס, בולעת החרבות, פסיכולוג הקרקס, מלאך-הקרקס, גמד, קוף ופיל – מתוך מגמה להציג את המוזרויות האנושיות, כעין Freak Show, נוגע ללב – של דמויות המשוכנעות בגדולתן ובחד-פעמיותן, אשר בד-בד, הולכות ונשכחות מלב, אם יש לב אשר עדיין זוכרן. דומה הדבר במקצת לדמותהּ של כוכבת-הראינוע, נורמה דזמונד (בגילומה של גלוריה סוונסון), בסרטו של בילי ויילדר, שדירות סאנסט (1950); כוכבת שנשכחה מזמן, מקיפה עצמה באנשים שאינם מעוניינים לסדוק את חלומהּ, שהיא עדיין הכוכבת ההוליוודית הגדולה, שהיתה לפָנִים. למשל, כשגיבור הסרט, התסריטאי, ג'ו גיליס (בגילומו של ויליאם הולדן) פוגש בהּ לראשונה ומעיר לה על תהילת-עברהּ, היא משיבה לו: "אני עדיין גדולה; אלו הסרטים שהפכו קטנים".

    בניגוד לדמותהּ של סוונסון, רחל חלפי, משוררת, סופרת ויוצרת-קולנוע (יש שלושה סרטים שכתבה וביימה), הנמצאת כיום בעשור התשיעי לחייה, לא נותנת לתמורות שחלוּ בתרבות הישראלית ובמקום המודר והנידח – אליו נדחקה השירה המקומית לשבש את דעתהּ. היא בוחנת את המציאות בסרקזם; מגמה מצחיקה מאוד מצד; ומדכדכת מאוד מצד. מצחיקה – על-שום שהמשוררת מציבה את עצמה מול חברת המשוררים, הסופרים והמו"לים, חברה שמרנית למדי, מורכבת קבוצות כוח. הבחירה להפוך זאת לקרקס או למופע-מוזרויות של טיפוסים קיצוניים – היא אולי האמצעי המרכך והאופטימי היחיד שדרכו ניתן להציג בכנות וללא-חונף – את גלריית הדמויות האמורה. הצד המבכיא-יותר, היא המסקנה המתבקשת, שאפשר שאין להצגה הזאת טעם-מספיק להימשך או איזה עתיד ורוד או תקוות-רנסנס, מלבד אינרציה של "ההצגה חייבת  להימשך" וידיעת המשוררת, לפיה מחזה-התוגה המתרוקן – יימשך, במלוא עצבותו, גם מבלעדיה.

      אבקש להתעכב על שתי דמויות בקרקס הזה: משוררת הקרקס ובלש-הקרקס, וזאת מפני ששיריהם (שני שירים למשוררת-הקרקס ושלושה לבלש) הם שירי-מפתח, המאפשרים לקורא להעריך נכונה את גלריית הדמויות המגוונת שהעמידה בפניו המשוררת ואת מגמת חיבורהּ.

   הבלש, נדמה כחוקר ספרות או מבקר-ספרות או מבקר-אורח בעולם הספרות, מי שבא מן החוץ והכל מעורר בו חשד וטורד את מנוחתו. כעין המלט, הנסיך המלנכולי, שמדמה לראות על החומות את רוח אביו משוטטת, ומוכרח להביא על תיקונו את הרצח שהתחולל באלסינור:

*

כֵּן, אֲנִי – שְׁשְׁשְׁ – – – / בְּסוֹד כָּמוּס – בַּלָשׁ. / אֲנִי הַבַּלָּשׁ שֶׁל הַקִּרְקָס. / אֲנִי חוֹשֵׁד  – – – / אֲנִי בּוֹדֵק כָּאן, כָּל דָּבָר שֶׁזָּז. / וְהַכָּל כָּאן זָז, / הַכֹּל כָּאן זוֹהֵר, נוֹעָז, זָז / פּוֹרֵץ גְּבוּלוֹת– וּמְכֻנָּס. / לִכְאוֹרָה – הַכֹּל כָּאן גָּלוּי וּמְפֻלָּשׁ. / וַאֲנִי –  הַבַּלָּשׁ! / לֹא, לֹא הָיָה עֲדַיִן רֶצַח. / אֲבָל הַנָּחַת-הָעֲבוֹדָה שֶׁלִי תָּמִיד הִיא / שֶׁרוֹחֵשׁ כָּאן, אוֹ בּסְּבִיבָה כַּוָּנָה שֶׁל רֶצַח.

[רחל חלפי, קרקס, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2019, עמוד 19]

*

  דמות הבלש נאמנה גם לדמויות הבלש-הפרטי, ה-Private Eye, בספרות ובפילם נואר של שנות השלושים ואילך, בכתביהם של ריימונד  צ'נדלר, דשיאל האמט ואחרים. גם שם הבלשים (הן בספרים והן בעיבודים הקולנועיים) חוקרים חברות ידועות, בדרך כלל, בסביבת חברת הראווה ההוליוודית או בסביבת אילי הון ויורשיהם. לכאורה, הכל בחברות הראווה הללו גלוי ומפולש, אבל הולך ומתחוור, ככל שהעלילה מסתעפת והולכת, כי מדובר בחברה מושחתת עד היסוד, שבהּ חברים פונים נגד חבריהם, נשים נגד בעליהן ולהיפך, ויורשות ויורשים נגד הוריהם, וכמעט תמיד תיגע בכך עלילת רצח, או כמה כמה פרשות רצח, שיובילו לפיתרון ולהתרה. עם זאת, בד-בבד, תיחשף הביטנה הכעורה והאלימה של חברת העשירים והידוענים.

    עם זאת, ההתרה שאליה מגיע לבסוף בלש-הקרקס, בשיר השלישי, שחלפי מייחדת לו, אינה של פתרון תעלומת הרצח, אלא שהוא מתעורר באיזו הפיכת-לב מאוחרת להבין כי אין שום טעם לחשדותיו; אין כאן כלל ועיקר רוצחים-סדרתיים או קונספירטורים חורשי-רעה, אלא רק מציאות שכביכול מאורגנת בסדר ובוודאות מוחלטת, כאשר מתחת לכל הניסיונות ליתן אל לב עד כמה זוג האקרובטים על הטרפז תלויים זה בזו באמון מוחלט, בכל זאת – מתחת לכל (הקרקס, הספרות, החיים) רוחשת אי-הוודאות המוחלטת. כפי שחלפי כותבת: "הַקִּרְקָס הוּא הַמָּה  – הַתָּלוּי עַל בְּלִי-מָה" [שם, עמוד 111].  כלומר, האכזבה והדחי, המתלוות לשקיעת הקרקס או הספרוּת העברית (וברמה הקיומית יותר, החיים) אינה איזו מזימת-זדון מתוזמנת, אלא פשוט תוצאה של העובדה לפיה, קשה מאוד למצוא מקום ולהיוותר יציב, לחוש בן-בית הנהנה מקביעוּת, בעולם הרוחש כל-כך תנועות ותזוזות קיצוניות, הן מצד הקהל והן מצד המוסדות והגופים המנהלים את ההצגה הזאת. מוטב לו לאמן, אם-כן, שילמד לכתחילה ליפול על פניו וילמד גם לקוּם ולהמשיך את ההצגה, גם אם גבו וראשו דואבים והוא חש חשש-מה לשלום כמה מעצמותיו – לא משום ש"ההצגה חייבת להימשך" אלא משוּם שהוא מעוניין להמשיך ליצור בפני קהל, ולהגיע גם לתחנה הבאה אליה ייסע הקרקס.   

     קול משמעותי נוסף מגלמת משוררת-הקרקס, הנשמעת די-קרובה, אולי קרובה מהדמויות האחרות, לדמותה של חלפי עצמה. מדובר במשוררת ותיקה, מי שכבר ראתה הכל. ובכל זאת, הלשונות מרננות אחריה, שפעם היתה משוררת אמתית ואילו כיום התדרדרה להיות משוררת-קרקס, האמורה לחבר חרוזים לשליש האחרון של כל מופע, ואילו כעת – העמיד מנהל הקרקס בפניה תנאי, כי עליה לחבר בלוז שיוקדש לנסיבות הגעתהּ לחיי הקרקס – וזאת בתוך שלוש דקות – אם מעוניין היא לשמור על עבודתה.  

    משוררת הקרקס מצליחה לחבר בזמן הנקוב את "בלוז עולם הספרות / פזמון דִּכָּאוֹן", וכך היא כותבת: 

*

נִמְאַס לִי עוֹלַם הַסִּפְרוּת עִם הַחֲשִׁיבוּת הַפּוֹמְפּוֹזִית שֶׁל הַמִּלָּה / עִם קִפְצוּצֵי הַמִּלִּים כְּפּוֹמְפּוֹנִים / עִם הַמְֹּשׁוֹרֵר הַמְעֻנֶה הַתּוֹרָן/ הַטּוֹבֵל בְּקַצֶּפֶת וְרֻדָּה וּבְיָדוֹ דֻבְדְּבָן / עִם הַמְּבָקֵּר הַיוֹרֵק הַתּוֹרָן / שֶֹמֵּת שֶׁיְלַטְּפוּ אוֹתוֹ בַּפּוּפִּיק הַקָּטָן / עִם הַחַתְרָן הַתּוֹרָן וְהַנַּבְרָן הַתּוֹרָן וְהַתַּתְרָן הַתּוֹרָן / שֶׁמְּנַהֲלִים אֶת הָעֵסֶק / עִם תְּקִיעַת הַסַּכִּינִים וּכְלֵי הַזַּיִן הָאֲחֵרִים / עִם הַסּוֹפֵר הַמְּיַצֵּר רַב-מֶכֶר עַל תֶּקֶן שֶֹל וִיבְּרָטוֹר / עִם הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁלָּהֶם שֶׁל דְּחִיפוֹת וּמְשִׁיכוֹת וּנְשִׁיכוֹת / וּנְשיקוֹת מֵאָחוֹר / עִם הַבִּלְתִּי-מוּבֶנֶת הַתּוֹרָנִית, שֶׁבְּעֶצֶם הִיא שְׁקוּפָה לְהַחֲרִיד / עִם הַכַּסַּאח הַתּוֹרָן – אַ-אַחְחְ!  וְהָרֶצַח-בָּעֵינַיִם-הַמְחֻיָּךְ – טָאחְחְ! / עִם הַזּוֹ'נְגְלֶרִים שֶׁל הַמִּלִּים – שֶׁמְקוֹמָם בַּקִרְקָס הָרּוֹמָנִי / עִם הַקּוֹרְטִיזָנוֹת הַתּוֹרָנִיֹּות הַטָּסוֹת מִמּוֹקֵד-כֹּחַ אֶחָד לַשֵּׁנִי / עִם הָחֲבֵרֻיּוֹת וְהַנֶּאֱמָנֻיּוֹת וְהַמְּניוֹת וְהַחֲבוּרוֹת וְהַמָּכּוֹת הַטְּרִיּוֹת / עִם מְדוֹרֵי הַחֲצִי-כֹּחַ וְהָרֶבַע-מֹחַ / אוֹהּ, יָה, נִשְׁבָּר לִי מֵעוֹלַם הַסִּפְרוּת / וְגַם אֲנִי-הַמְּשׁוֹרֶרֶת-יַעְנִי – נִמְאַסְתִּי עַל עַצְמִי / נִמְאָס לִי לְחַכּוֹת מָאתַיִם שָׁנָה, שֶׁסוֹף סוֹף / יָבִינוּ אוֹתִי (וְלָמָּה שֶׁבְעֶצֶם יָבִינוּ אוֹתִי?) …

אוֹהּ, יָה, נִשְׁבָּר לִי מֵעוֹלַם הַסִּפְרוּת / …  עִם הַכִּבְיָכוֹל-אַהֲבָה לָשָׂפָה וְאִי-אַהֲבָה לָעוֹלָם וְאִי-אַהֲבָה לָאָדָם / עִם טִקְסֵי הַהַמְלָכַה וְטִקְסֵי הַהַדָּחָה  / … עִם הַשָּׁקְרָן הַתּוֹרָן וְהַמוּסְרָן הַתּוֹרָן הַמְנַסִּים לְהַחֲלִיף חֳמָרִים / עִם הָחֵרֵשׁ הַתּוֹרָן הַמַּעֲבִיר סַדְנַאוֹת לְחִדּוּד הַשְּׁמִיעָה בַּשִׁירִים … / עִם הַמְּקֻפָּחָת הַתּוֹרָנִית וְהַמְנַצַּחַת הַתּוֹרָנִית / עִם רִקּוּדִי הַבֶּטֶן שֶׁנַּעֲשִֹים בָּרֹאש וְעִם רִקּוּד הַלֵּב שֶׁבַּמַּחְשֵׁב / עִם הַבְּלִי מַה שֶׁצָרִיךְ וּבְלִי הָעִם מַה שֶׁנִפְלָא / וְכֻלָּם וְכֻלָּם רַק רוֹצִים חִבּוּק קָטָן וְחַם / וְכֻלָּנוּ תּוֹרָנִים קְטָנִים לֹא מוֹבָנִים רְאוּיִים לְחֶסֶד וֹלְרַחֲמִים.

[שם, עמודים 97-96, בדילוגים]   

*

    קשה להתעלם מנימתו הקודרנית של השיר. יחד עם זאת, בניגוד לבלש-הקרקס שרק חושד באלימות וברצח, וסופו שנובטת בו התובנה כי האלימות, העוול, והעקמומית – אינם תוצאות של מחשבת זדון מכוונת, אלא תולדה של ניסיון נואל-משהו להציג תבנית, סדר והיררכיה – במה שלאמתו של דבר הנו כאוטי, חסר-יציבוּת ובלתי-ניתן לחיזוי, ברמה הקיומית והטבעית (קוסמית) – משוררת הקרקס הותיקה, שכבר ראתה כל מכל כל, אינה חוששת להביע דעתהּ על האלימות הכוחנית הרוחשת בבסיס החיים הספרותיים. קודם כל, ניכר בדבריה השימוש החזרתי במילה-המנחה "הָתּוֹרָן" לרבות: הכוכב התורן, הקורטזינה התורנית, הקורבן התורן, המבקר התורן.  כל משורר או כותב לכאורה מצפה לרגע בו כוכבו ידרוך והוא כבר יגיע למרום-המעלה, אך למעשה כל חיי-הספרות הישראליים, רק מאפשרים למשתתפיהם לצוץ רגע כדמות שלוהקה, לפי שעה, לאחד התפקידים שהפכו הכרחיים בחיי הספרות המקומית, הכוללים (אני מצטט): יריקות, תקיעת סכינים וכלי-זין אחרים, דחיפות, משיכות, נשיכות (למתחרים) ונשיקות לאחור (כלומר: נישוקי-תחת; חנופה חסרת-עכבות) לבכירים, כסאח, רצח-בעיניים (שוב רצח), מכות טריות, שקרים, נכלים, כוחנוּת, תחושות קיפוח ותחושות עליונות. כפי שמסכמת זאת המשוררת: " עִם הַכִּבְיָכוֹל-אַהֲבָה לָשָׂפָה וְאִי-אַהֲבָה לָעוֹלָם וְאִי-אַהֲבָה לָאָדָם…", אף שכולנו  רק תורנים קטנים לא מובנים (הכותבים בעברית במדינה על סף העולם השלישי) הראויים לחסד ולרחמים.

   זאת ועוד, בניגוד לבלש הקרקס, אין כאן מה התלוי על בלי-מה, אלא רק בלי-מה על בלי-מה ("עֵם הַבְּלִי מַה שֶׁצָרִיךְ ובְלִי הָעִם מַה שֶׁנִפְלָא"). ובעיקר התחושה המצטברת עשרות שנים (אני מכיר אותה היטב מחיי האוניברסיטה), לפיה מה שלא-תעשה, איך שלא תכתוב, כמה תקצירים להבהרה שלא תוסיף – תצטרך לברך את מזלך הטוב אם אחד-מאלף יבינוּ מה כתבתָ ואל מה כיוונתָ. קשה שלא להבין את מפת הקרקס האנושי הזה כעולם הפוך, שרוב משתתפיו, משוכנעים משום מה שהם מתהלכים בעולם-ישר. אבל למען האמת, ממה ניתן לצפות מחברות היררכיות, שמה שמניע אותן היא אמביציה פעלתנית (גדושה מדי פנטסיות הצלחה בלתי-אפשריות) של צעירים, לצד גווארדיה פטריארכלית מזקינה וכוחנית, הטורחת לשמר את כל התקציבים ואת קביעת ההיררכיה "הנכונה" – באותן ידיים, עשורים על עשורים.

*

*     

    קרקסהּ של חלפי הזכיר לי את קרקסו של המשורר והסאטיריקן הורשאי, ולדיסלב שלנגל (1943-1914), האנארכיסט והמענטש, שנרצח בימי מרד גטו ורשה באפריל 1943.  אצלו מופע הקרקס הוא משל למלחמת העולם ולמעצמות המשתתפות בו, הקובעות מי בזירה, ומי תורו להיחבט עתה. יש גם בדרן-יהודי, סוג של לץ, שמטבע הדברים, הכול חובטים בו בפרצוף, ולא נראה שימלא את ימיו. אמנם קרקסו של שלנגל, דומה יותר ל-Circus Maximus של קרבות הגלדיאטורים ברומא הקיסרית, מאשר לקרקס הנודד המלא בעלי-חיים ולהטוטנים של חלפי – אבל האלימות והאימה בעינהּ שוררת. היהודי – חוץ מהמכות וסכנת המוות התמידית המצפה לו, אף פעם לא ירוויח דבר וחצי-דבר. אולי רק יימצא מקום להניח ראש בלילה – בבית המנהל, עד שירביצו לו שוב למחרת [ולדיסלב שלנגל, "הקרקס", אשר קראתי למתים: שירי גטו וארשה, מפולנית: הלינה בירנבאום, הוצאת טרקלין תל אביב 1987,: עמ' 84-81].

   אמנם בעולם המלחמתי-הישרדותי ששלנגל הכיר היטב (ובשיר הזה הוא דווקא מעדן) – הכרת האלימות כיסוד המולך בממשוּת לא היתה מסקנה בלתי-הגיונית בעליל. אבל שלנגל המשורר וההוגה פנה דווקא  כדיוגנס הקיניקאי לפניו, לצאת באפילה לחפש את האדם (בשיר שפירסם ב"נאש פשגלונד" בשנת 1938). בשיר אחר, סקר שלנגל את האקציה מיום ה-10.8.1943, שבהּ הלך יאנוש קורצ'אק הפולני בראש היתומים היהודים לטרנספורט-המוות; קורצ'אק לדידו, היה מי שהגשים את האנושיות דרך הסירוב לראות באף אדם שק-חבטות, מועד לפורענות וחסר-ערך (אשר קראתי למתים, עמ' 32-31, 60-58).

     חלפי וודאי מרגישה כך בעומק לבהּ. היא בכל זאת טוענת, כי גם כל אותם "תּוֹרָנִים" שהיא מזכירה בדבריה, ראויים, לאמיתו של דבר, לחסד ולרחמים יותר מאשר לתוכחה או לביקורת קוטלת. כולם זקוקים רק לחיבוק קטן וחם.  אבל כיצד זה בכלל אפשרי, כשכל המערכות המייצגות את הספרות העברית (כך לדבריה) – עסוקות בפעילות דכאנית-כוחנית ומחפשות בעיקר שָֹׁרָתִים ומשרתות, שיסורו למשמעתן, או שעירים-לעזאזל, שיש להיכנס בהם; זו מציאות שבהּ לא רק שבלתי אפשרי למצוא את ימי-החסד והרחמים או לקוות שיתארכו, אלא נעשה נדיר וקשה למדי למצוא קוראים, המעוניינים להקשיב באריכות ולהבין לעומקם של דברים, ועוד יותר  קשה – למצוא טקסטים שיש בהם את מה שצריך למצוא ביצירה ספרותית וגם קורטוב של פּליאה, שהייה במצבנוּ האנושי החידתי והתבוננות בנוכחותנו החולפת בעולם.  

*

*

*

*   

בתמונה למעלה: Paul Klee, Scarecrow, Oil on Canvas 1929

מרדכי מורה (נולד 1937), [לא מזוהה], תצלום מאוסף הצלם ישראל צפריר

Read Full Post »

סוסים מרעישים בחלום

*

   הצבא הרוסי מגלה כי הוא נע על מרחב מעוקם כאוטי כלומר ככל שנדמה לו שהוא מתקדם הוא נסוג או עובר מלמעלה או מלמטה ואינו מצליח להגיע לקייב. לבסוף, מתגלה כי טוראי גאורגי איוואנוביץ' חֲצוּמִיר סימן את הדרך לכל אורכה בגיר, וכך יתאפשר לצבא הרוסי לחזור לרוסיה, זאת אומרת אם אותו מרחב לא השתנה באופן דינמי סימולטני גם בראשיתו וכך למעשה עלול הצבא הרוסי לחשוב שהוא שב למוסקבה אבל למצוא את עצמו היפותטית בקידמת אנטרטיקה או בפתחת פתח תקוה או בלב האוקיינוס השקט ואולי כלל לא על פני כדור הארץ.

   יש אומרים כי אודיסאוס סבל מאותה בעיה אחרי שריפת טרויה. רק שהמושגים הגאומטרים של אותם ימים היו רעועים יותר. לפיכך, נאלץ לבדות אגדות על אוכלי לוטוס, קיקלופ, קירקי ושאר מרעין בישין. העולם אף פעם אינו מה שהוא נראה ואפילו לא ממש נענה לשום תיאוריה מדעית, עד-תום, אלא למקוטעין. יתירה מזאת, האמת היא כי אודיסאוס נאלץ לסבול במשך שנים — צהלות סוסי-עץ בחלומותיו, וזה בלבל אותו כהוגן, כי כיוון שהיה משכיל, הבין מדעתו, כי הסירנות אמנם שרות, אך סוסי-עץ לעולם אינם צוהלים.

*

*

   מטרגדיה שכוחה זאת, אנסה לגזור, כי ייתכן (רק ייתכן) כי ככל שבני האדם מנסים להחיל את עצמם על פני המרחב הארצי (כדור הארץ) באמצעים כוחניים, שתלטניים ומכחידים, המרחב הולך ומסתבך ומסתעף ושוב אין בו שום תימטיקה או דברים המובילים בהכרח מכאן לשם. התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב למשל, הייתה מבנה ארכיטקטוני שהביע זאת בבהירות האפשרית. מסדרונות, כוכים ומדרגות שלא הובילו לשומקום (כגון קבלת האר"י) ותמיד נדמה היה שניתן היה לשכן שם את מינוטאור (מינוטאור יש בירושלים). אין פלא שכעת מתכננים להרוס את המקום, כמו כל אתר שמנסים להסתיר מבני הדורות הבאים, שבעבר נחשב כמגלם את צורת העולם או את מובנו [נותרו כמה מונומנטים מגליתיים, פסלי המוּאַי באיי הפסחא, פירמידות (במצרים ובדרום אמריקה), ושרידי מחנות השמדה בפולין]. כך, ביטאה התחנה המרכזית החדשה לא את ההיסטוריה היהודית במאה העשרים ובמפנה המאה העשרים ואחת בלבד, אלא כמו שהפלישה הרוסית לאוקראינה מעידה — התחנה אצרה בתוכה בזעיר-אנפין את סיפורו של המין האנושי בתקופה המודרנית. מכאן, הופך הרבה יותר בהיר מדוע במשך שנים פעל שם מרכז לשוחרי תרבות היידיש, בקומת המרתף, סמוך לקרקעית. מי שהתקרב לקרקעית, עוד יותר, שמע בלילות, אם נע לעומת הקולות — משהו שניתן היה להסביר רק כאפקט דופלר הנוצר כתוצאה מאוטובוסים, החולפים באדישות, קומות רבות מעל; מה שנשמע באופן מחריד, למי שנתן ללבו להאזין, כצהלת סוסי עץ עקשניים, הממשיכים להרעיש בחלום.

*

על הציור לעיל, ראו גם: חיל פרשים אדום (גאומטריה בצבע) 

*

*

*

בתמונה למעלה: Kazimir Malevich, Red Cavalry, Oil on Canvas 1928-1932 Circa.

Read Full Post »

כשנאמנות-לָעצמִי הופכת דבר ממית

*

על  בּרוטאליוּת ואובססיה, ליריוּת ונאמנוּת לעצמי, ביצירתו של הסופר היפני, יוּקיוֹ מִישִׁימַה (קִימִיטַקַה הֵירַאוּקַה, 1970-1925). 

*

1

*

נדמה שפועל מעין צופן בכל נסיון החיים שלי. בבואה אחת נשקפת עד אין סוף כמו במסדרון של מראות. בדברים חדשים שראיתי לראשונה, השתקפו בבירור דברים שראיתי בעבר, והייתה לי תחושה שבלי ידיעתי, מנחים אותו קווי דמיון אלו, ואני מובל הלאה הלאה, אל עמקי המסדרון, עומק שסופו אינו ידוע.

הגורל איננו דבר שבו אנו מתנגשים פתאום. אדם שנידון להריגה רואה בעיני רוחו ללא הרף את אתר ההוצאה להורג בכל עמוד חשמל, בכל מסילת רכבת שנקרים בדרכו בכל יום, והוא מתרגל לחיזיון הזה.

[יוקיו מישימה, מקדש הזהב, מיפנית: עינת קופר, ספריית פועלים: תל אביב 2007, עמוד 134].

*

     זו רשימה על הסופר היפני, יוקיו מישימה (קִימִיטַקַה הִירַאוּקַה, 1970-1925), ועל הפער, שטורד את מנוחתי ומצטייר  כבלתי-פתיר, בין היותו אמן כתיבה מעולה (במיוחד עד 1960) ובין העובדה שהקדיש את עשרים שנות חייו האחרונות ובמיוחד את העשור האחרון: לפיתוח גוף (שרירנוּת), ולקנדו (אמנות החרב היפנית), וממנה ואילך פיתח תפיסה פוליטית ימנית ריאקציונרית; נסיון להקים באמצעות סטודנטים משמר קיסרי חדש (שלא על דעת הקיסר) שיילחם, בין היתר, בשמאל-הליברלי ולא יניח לו להשתלט על יפן. כל אלו הסתיימו בניסיון כושל וטרוף-דעת להשתלט על צבא יפן עם כמה תלמידים-קנאים ועם מאהבו, במהלכו – נאם ממרפסת נאום מלא עזוז  על הצורך לחדש את ימי הסמוראים ואת ימי תפארתה של יפן; אזי התכנס בחדר פנימי וביצע טקס סאפוקו – ביתק את בטנו וראשו נערף על ידי תלמידו-מאהבו [סמוראים נהגו כי העורף הוא חברו הטוב ביותר של המתאבד, המכונה בטקס: קַאיְשָׁקוּ(נִין), "מִשְׁנֶה"]; ככל הנראה כדי להסיר מעצמו את החשד לפיו ביקש במעשה ההתקוממות לפגוע בקיסר או ביפן. כך באו לידי גמר – חייו ותולדותיו.

    את מישימה קראתי לראשונה לפני כמעט שלושים שנה. היה זה המלח שחטא לים (1963; תרגמה מאנגלית: שושנה צינגל, הוצאת כינרת: תל אביב 1986). באותה עת עוד הבנתיו כסיפורו הטראגי של מלח, בחור מחוספס ורב תושיה, ביסקסואל האוהב את חיי הים, הפורס חסותו על חבורת צעירים הבזים לנורמות המוסריות ולקונוונציות החברתיות  המקובלות. תחילה הם נושאים אליו עיניים, כדמות מנטור נערץ; לבסוף, הם מתכננים בקור רוח את רציחתו (ומבצעים), זמן קצר טרם נישואיו, כדרך היחידה להותיר אותו "גיבור" בעיניהם, רק בדיעבד, מקץ שנים, הבנתי, כי מישימה לא ניסה לספר את סיפורו של דור חדש ומקולקל שיצא משליטה או את סיפורו של מלח לשעבר שמתחבר עם חבורת צעירים, אלא ניסה להציע אלגוריה ספרותית לתפיסתו הפוליטית הריאקציונרית. לדידו, יפן הלכה והתרככה בעקבות התבוסה במלחמת העולם השניה והפצצת הירושימה ונגסקי; ניסיונה לפייס את העולם – כאילו מעודה היתה התרבות היפנית נסובה על פואטיקה, אסתטיקה, קדושה של מנזרים (זן בודהיזם) ומקדשים (שינטו), וחינוך לטעם טוב, מוקפד ומעודן – היה לדידו ביזיון לדורות הקודמים. בעצם, טען מישימה כי "הנפש היפנית" ביסודה יש בה משהוּ ברוטאלי, אלים ואפל; אין טעם להתחמק ממנו ולא ניתן להעלימו – משום שהוא תמיד יזקוף ראש; הייעוד על פי מישימה היה אפוא לאחוז בעט או במכחול, אבל בד-בבד לדעת לאחוז היטב בקטאנה (חרב סמוראים).  

     אם מישימה נניח, היה יהודי, והיה חי באותן שנים, יש להניח כי היה אי שם בקצה הימין הציוני, זה הדוגל בהוצאת הכוחות האלימים הבלומים ביהודים מן הכוח אל הפועל; משהו בין תלמיד "יהדות השרירים" של מקס נורדאו, שזכתה להערכתו הרבה של הראי"ה קוק, ובין טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי, אברהם "יאיר" שטרן, אורי צבי גרינברג (במיוחד ב"הגברות העולה" וב-"חזון אחד הלגיונות"), גאולה כהן, אריאל שרון של יחידת ה-101, של צליחת תעלת-סואץ ושל טבח סברה ושתילה, רפאל איתן והכהניסטים. ודאי היה בז לשמאל המבקש את הליברלים האירופאים ואת הדמוקרטים האמריקנים כבני ברית, ומוכן לוויתורים טריטוריאליים ולוותר על שאיפות אימפריאליות, בלי קרב נחוש, מול ארצות ערב והפלסטינים. יתירה מזאת, אותו ארגון, שניסה מישימה להקים למאבק בכוחות השמאל בקמפוסים ביפן של שלהי הסיקסטיז, דומה מאוד ל"אם תרצוּ" של זמננוּ.

     קרוב להניח, כי לוּ רק מישימה היה יהודי מסוג זה לא הייתי מכביר עליו מלים, כל-שכן טורח לקרוא בספריו; הייתי שולל אותו לכתחילה כפשיסט-לאומן מן הסוג שאני מתעב (באמת מתעב; אני לא מסוגל לשמוע הרצאה על שירתו הלאומית של אורי צבי גרינברג, בלי שייצא ממני פרטיזן, לוחם- בפשיזם), אבל מישימה ידע לכתוב היטב על החריג, על החלש, על המתלבט, ועל מי שעומד נוכח החברה והחברה לעולם תפנה לו עורף (אף תגרום להריגתו). לא לחינם פרס עליו לזמן מה הסופר היפני, זוכה פרס הנובל, יאסונרי קוובטה (1972-1899) את חסותו, וראה בו כבן. יש בין השניים הרבה מאוד תמות משותפות. למשל, דמויות חריגות – המובלות מכוח האובססיה ליופי, לכוח ולשגב, אל אבדנן המוחלט; עתים בעיניים פקוחות. יש אומרים שקוובטה שם קץ לחייו כשנתיים אחרי מישימה אם מפני האכזבה מן הנתיב הצבאי והאלים בו בחר ואם מפני שבאמת ובתמים – ראה בו (לפחות עד שנותיו האחרונות) כתלמידו-ממשיכו הראוי ביותר; עם זאת, יש לציין כי בשעה שקוובטה נשא את נאום פרס הנובל שלו בשנת 1968 (תורגם לאחרונה: אני, בן יפן היפה, תרגם מיפנית: איתן בולוקן, הוצאת לוקוס: תל אביב 2020), כבר הפעיל מישימה את תא הסטודנטים המיליטריסטי והאלים שלו, והיה מצוי על סף ההתפוצצות האלימה שסימנה את קץ דרכו. קוובטה מעולם לא תמך בפעילותו הפוליטית של מישימה למיטב ידיעתי, אבל ראה בו סופר מעולה לפחות עד העשור האחרון לחייו.      

   מישימה עצמו, כמו שעולה למשל מספריו, האוטוביוגרפיה,  וידוייה של מסכה (1948; תרגמה מיפנית: עינת קופר, אחרית דבר: יורי מירון, אפרסמון ספרים: תל אביב 2020) והרומן, מקדש הזהב (1956; תרגמה מיפנית: עינת קופר, ספרית פועלים: תל אביב 2007); היה ילד רזה, חלוש וחולני על-פי טבעו; שהדמות המשמעותיות יותר בחייו היו סבתו ואחר-כך אמו. ילד שלא השתלב תחילה בחברת-הבנים אבל תמיד חש משיכה בלתי-נהירה לאלימות, לקרבות, לרעיון של מוות תוך לחימה על הגנת ערך נעלה והוקסם מהרעיון של גוויעה ממושכת בידיעה שמותו הוא מוות הירואי. בוידוייה של מסכה (Kamen No Kokuhaku) עולה כי עצם המשיכה המוקדמת שלו לגברים עלתה מתוך אותו דחף להשתייך לחברת הלוחמים; הוא למשל חש בחילה לדבריו, כשהתברר לו כי דמות האביר הנהדר שראה באיזה ספר, הוא בכלל איור של ז'אן ד'ארק, הלוחמת הצרפתית באנגלים בימי מלחמת מאה השנים; הוא גם כותב כי הזדהה עמוקות עם סנט סבסטיאן שהוצא להורג בחיצים, התאושש באופן פלאי, ואז הוכה בשנית או נסקל. יצוין, כי גם המשורר האנדלוסי, פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899), הזכיר במספר ריאיונות את  סנט סבסטיאן (בן גאליה שפעל להפצת הנצרות כקצין משמר ברומא, 288-256 לספ') כאחת הדמויות שהכי השפיעו על תודעתו מילדות, וכי ההזרה מהחברה, הכאב, הפצע, המוות למען השליחות ובסופו של דבר – שתי ההוצאות להורג (לורקה עצמו לימים הוצא להורג בידי פלנגה פשיסטית באוגוסט 1936) דיברו אל עומק ליבו. בעצם גם לורקה וגם מישימה מנו את את אותו קדוש נוצרי המוצא להורג בירי חיצים המפלחים את גופו העירום, כדימוי שהיווה להם מקור השראה ואף מקור משיכה הומו-אירוטי. בין כמקור משיכה ובין כקדוש – דומה כי דימוי גופו מפולח החיצים הילך עליהם קסם.   

   כך, גיבורו של מקדש הזהב (Kinkakaju) הוא נער צעיר חלש, חולני ומגמגם קשות, שמובא על ידי אביו (מת עליו בילדותו), שבקושי הכיר, לשרת במקדש הזהב. הוא מקיים אמנם קשרים עם אמו, אך בושתו בגמגומו גורמים למעצורים רבים בינו ובין העולם וכן לספיקות קשים האם איזושהי חברה, מחוץ לחברת המקדש, תהיה נכונה להתייחס אליו כשווה בין שווים.  ככל שהוא מתבגר, ניעורים בו ספיקות לגבי סביבת המקדש ומה שמניע את אנשיה הרגילים לצוות ולצפות שאנשים אחרים יצייתו, ללא שאלות יתירות ולקיים את הטקסים הנדרשים על דרך האינרציה. הוא מבקר בבית הזונות פעמיים ורוכש אולר ורעל למקרה שיצטרך למוּת. באחריתו, הוא מצית באש את המקדש שבו גדל והיה לאיש צעיר, ולאחר שהוא צופה במקדש הבוער וכלה. מול המעשה שעשה הוא משליך את האולר ואת הרעל ממנו והלאה, מצית סיגריה ומחליט לחיוֹת.

    בשעתו כשקראתי את הספר,  עניין הגמגום ועניין המקדש שהגיבור מחריב במו-ידיו משכו את לבי, אבל עם הזמן הבנתי כי גם כאן, בסיפור הציב מישימה איזה סימן (תמרור) דרך לעצמו. כאילו כבר מכוון לכך, שלעתיד לבוא, הילד החלוש והמעוכב-חברתית שהיה, יימצא דרך להיחלץ מהחיים שחי, וכי הדרך עוברת דרך העלאת כל מה שקדוש ועדין ומהנה אסתטית באש ותחת לו – הוא בוחר במרד, בהתקוממות, בהצתה האלימה – שרק היא וכיליון העולם שהותיר מאחור, יביאוהו לבחור בחיים. כמובן, סופו של מישימה שונה מסיפורו של גיבורו. קידוש הקרב והאלימות, לא הביאו את מישימה אל חיים חדשים כפי שסבר, הם רק הביאו אותו לבחור לעצמו מיתה כסנט סבסטיאן, כשהוא ואהובו מבצעים בו וידוא הריגה.

*

2

*

גם בעת ששוחחנו לא היה סוף לספקות שמילאו את ליבי. אני נשבע באלוהים שרצוני להיפגש עם סונוקו היה אמיתי. אבל היה ברור לגמרי שלא היתה שום תשוקה מינית. אם כך, איזה מין רצון היה הרצון לפגוש אותה? האם הלהט, שכבר ברור שלא היתה בו תשוקה, נועד להוליך אותי שולל? ואם היה להט אמיתי, האם הוא לא הצית אלא להבה קטנה שניתן להחניק בקלות? ומלכתחילה, האם יש אהבה שאינה נטועה ומושרשת בתאוות הבשרים? האין זה אבסורד גדול?

אבל אז חשבתי שוב. אם ללהט הרגשות האנושי יש כוח להתעלות מעל לכל אבסורד, איך אפשר לטעון שאין לו הכוח להתעלות מעל האבסורד שלו עצמו?

[יוקיו מישימה, וידויה של מסכה, תרגמה מיפנית: עינת קופר, אחרית דבר: יורי מירון, אפרסמון ספרים: תל אביב 2020, עמוד 183]

*

    דבר-דומה עולה גם מן הסמי-אוטוביוגרפיה  המוקדמת, וידויה של מסכה, דפוסי המשיכה המינית אצל מישימה מבוססים שוב ושוב על כוח, אלימות והירואיזם; כשהוא מתאהב במהלך הסיפור בעלמה סונוקו, ביופיה, בעדינותה, ובשיחות המשותפות שלהם על ספרוּת. הוא בוחר שלא להינשא להּ ורק לימים כשהוא מלווה אותה, והיא כבר אישה נשואה, כידיד יקר, למועדון לילה – הוא לומד שהגברים הצעירים במקום מושכים אותו אירוטית ומינית הרבה יותר ממנה, זאת הואיל מזהה אצלם את כוח אלים ובלתי מרוסן, שהוא אינו מסוגל לזהות בסונוקו. מאחרית הדבר למהדורה העברית עולה כי הספר תורגם כעת לעברית בעיקר מפני שהוא אוטוביוגרפיה המתארת את בחירתו של אמן צעיר בחיים הומוסקסואלים וחושפת את הצעדים והלבטים שבהם הוא משתף את קוראיו. עם זאת, דווקא האהבה שמתאר מישימה ביחס לסונוקו היא הרבה יותר רוחנית ורצופה מתחושותיו הגופניות כלפי גברים, אלא שמבחינת משיכתו לגברים הוא חש שאינו יכול לעצור את תאוותו הגופנית; ואילו סונוקו –היא מעוררת אותו בעיקר מבחינה רוחנית.  אף שהספר מסתיים בבחירתו של מישימה בהומוסקסואליות – עולה השאלה, אם ועד כמה הוא מתאר בחירה הומוסקסואליות רווחת, או שבחירתו מתאימה לטיפוס מסוים של גברים אוהבי-גברים, משום שהם נמשכים למה שאלים, וכוחני ואסור – כמיני ומעורר משיכה, אלא שייתכנו גם טיפוסי משיכה אחרים.

    וכך נדמה לי, כי את סיפורו של מישימה ניתן להבין כסיפור של ילד שנשים השפיעו עמוקות על חייו ונבהל כל כך מנוכחותן והשפעתן, ואולי חסרו לי דמויות גבריות משמעותיות ומאוזנות, עד שניסה לבלות את חייו הבוגרים באיזו אובססיה גברית של צבירת כוח, והימשכות (גם מינית גם פוליטית) אחרי כל מה שנתפס כ"גברי", כלומר: אלים, ברוטלי, פולמוסי.  גם את מקומו בחיים תפס כנראה מישימה על פי הסדר הפטריארכאלי-הסמוראי. הוא ראה בעצמו כמשרתהּ הנחוש של יפן. אם בוידויה של מסיכה, הוא מתאר כיצד הסמוראים היו נושאים נשים, אך מנהלים פרשות-מיניות עם תלמידיהם, כחלק מחניכתם; הרי שבשעת מותו, היה מישימה נשוי לאישה כבר כשתים עשרה שנה, והוא הבין את עצמו כ"סמוראי" הרשאי לחנוך מינית את חניכיו, הרבה יותר מאשר הומוסקסואל מוצהר, כפי שהיה בצעירותו.  למשל, הכרתי זוגות חד-מיניים שניכרה בהם אהבה שאינה מבוססת על יצריות אלימה ויחסים הסובבים סביב כוח וכוחנות-גברית. הכרתי גייז שאהבתם הצטיירה לי כיחסים שיוויוניים בין בני זוג, באופן שלא ניכר בעיניי כשונה מזוגות סטרייטים (סיסג'נדרים). לפיכך, נשאלת השאלה עד כמה דפוסי המשיכה ההומו-אירוטית שעליהם כותב מישימה, מאפיינים את קהילת הגייז.  כצופה מרחוק, לי נדמה כי הטיפוס שמצייר מישימה של משיכה המבוססת יחסי כוח ושליטה, ודאי אינו מאפיין את דפוסי הזוגיות המקובלים בקהילה. עם זאת, מישימה לא חי בזוגיות רשמית ארוכה עם גבר. הוא היה נשוי לאשה מאז 1958 ועד פטירתו והמשיך לקיים מערכות מיניות עם מאהבים, שפעמים רבות היו תלמידיו. הוא ראה בכך כאמור, כחלק מזכויות החניכה של הסמוראי.     

    אני מנסה לחשוב מה מרתק אותי בדמותו של מישימה ואני מבין שאני מעריך אותו כאמן כתיבה, שבחר שוב ושוב (בדומה לקוובטה) לכתוב על דמויות של חריגים, שאינם מוצאים את מקומם ביפן המודרנית ונתונים בדרך כלל באיזו אובססיה שהולכת ומתגברת, עד להיקרות אירוע המחיש עליהם אסון.  יש במישימה, במיוחד כפי שהוא מתגלה בוידויה של מסכה, משהו חסר-מורא בחשיפתו העצמית, אבל יותר מזה, בניגוד להנאתו מברוטליות מתפרצת, הספרות שלו מאוד-מאופקת; יחסו לנשים עדין ומתחשב (כאמור, נשים גידלו אותו והיו מרכזיות בחייו). האלימות – בארבעת ספריו שקראתי, אמנם מתפרצת לבסוף, אבל היא רחוקה מלהיות מרכז העלילה או לב-העניין, והייתי אומר כי המוטיב העולה בהם שוב ושוב היא דווקא נאמנות לעצמי, מבלי להרשות לחברה ולדפוסיה לשעבד את רוחו וגופו של היחיד. הפער בין הסופר המאופק (כך בספריו בשנות הארבעים והחמישים וגם במחצית הראשונה של שנות השישים), המתאר סיטואציות אנושיות בעדינות ודקות אבחנה, ובין איש החרב, השרירים, המקדם אלימוּת וסופו באלימוּת – הוא חידה בלתי-פתירה. למשל, כשנתיים לפני מותו פירסם מישימה מחזה בכתב לארבעה גברים שנקרא חברי היטלר. ובו הקליימקס הוא שארנסט רוהם, מפקד ה-SA, הומוסקסואל וידידו הותיק של היטלר, מלמד את חברו, ביום שבו היטלר מפנה זמן על מנת להתראות עם ידידו הותיק, את כל הדרוש על מנת להיעשות מנהיג צבאי גדול – זאת, זמן קצר לפני שרוהם יירצח על ידי אנשי היטלר בליל הסכינים הארוכות (1934).  על היטלר, כתב מישימה, שהיה היה גאון פוליטי, אך היה רחוק מלהיות גיבור הירואי, ולכן הפך חשוך, כמו-כל המאה העשרים.  מה שאפשר שעולה מזה, הוא שמישימה הזדהה עם דמותו של רוהם, שהוצא להורג– וכי אפשר כי רוהם, הפך במחשבתו לעוד דמות לוחם-קורבן, כמו סנט-סבסטיאן. שלא כמו לואי פרדינן סלין, מישימה לא הותיר אחריו כתביו אנטישמיים או המשחרים לג'נוסייד ושלא כמו ז'ן ז'אנה – אין בו כל כל רצון לצייר עצמו כמשורר מקולל שנדון לחיים מקוללים, אבל אין ספק שבמחזה הזה ובתגובותיו כלפיו – עם ששלל את דמותו של היטלר, בכל זאת עמד על זכותה של גרמניה של ימיו להיהפך לאימפריה עולמית, שמשעבדת תחתיה עמים, כפי שעד אחרון ימיו שאף לחזור לימים שבהם יפן היתה אימפריה, שהטילה מורא על קוריאה, סין וחלקים נוספים במזרח אסיה. אגב, המחזה של מישימה הטיל בלבול גם בקרב הביקורת הספרותית ביפן בעת פרסומו. היו שראו בו גילוי אנטי-פשיסטי והיו שראו בו מחזה פשיסטי. רוהם אמנם היה בריון פשיסט,  שכנראה קיים מערכות מיניות עם פקודיו ב-SA . קשה להסביר אפוא כיצד סופר ומשורר כמישימה, יכול היה להזדהות בכזאת עוצמה-פנימית עם דמות כזאת ועוד להוביל עצמו לסוף הדומה לזה של רוהם או של היטלר, לאחר שתוכניותיו הצבאיות והפוליטיות נחלו כישלון חרוץ.    

    מישימה, לדידי, מגלם אדם שהלך עם תשוקותיו, תאוותיו וכוחותיו באופן אובססיבי – וניסה שלא להיות שום דבר שאינו הוא-עצמו – עד אבדנו המוחלט; הפער בין הפנים הללו באישיותו ובין אמן הכתיבה המאופק, ורב-הרבדים שהיה רוב חייו (ספרים רבים שלו תורגמו לאנגלית והופצו בארה"ב ובאירופה עוד בשנות החמישים וזכו לשבחים ולעניין) הוא בלתי גשיר. אני לא בטוח, אם הייתי יכול בכלל לכתוב עליו  אלמלא הותיר אחריו כמה כתבים מורכבים ורב-רבדיים, שקריאתם (שניים מהם) הייתה עבורי בכל-זאת חוויה משמעותית. מה שאני מנסה ללמוד מהם, הוא שניתן, בניגוד גמור לדרכו של מישימה, שאדם יהיה מאוד נאמן לעצמו ועם זאת – שנאמנות זו לא תיהפך ברבות-הימים לדבר משחית או ממית.

*

*  

*

בתמונה למעלה: חתימתו של מישימה, כדמות אדם.

Read Full Post »