יצירה אחרי השבעה באוקטובר (7.10)

*

נוסח ארוך ומנומק יותר לדברים שאמרתי בעל-פה במסגרת שיח יוצרים בנושא: יצירה אחרי השבעה באוקטובר (7.10), שהתקיים ביריד הספרים העצמאי בגינת שפירא ב-18.6.2024, בהשתתפות: האמנית המשוררת והעורכת, מיתר מורן; הסופר, המשורר והמטפל, עידו אנג'ל ואני – לרגל הופעת החיבורים "תשומת לב: האטום של התודעה" ו-"התעלומה של האורות" בהוצאת אדרא, תל-אביב (שם מיתר ואני חברי-מערכת בסדרת "דעת תבונות").  

*

ג'וזף קיטינג'ר

ב-16 באוגוסט בשנת 1960 בשעה 7 בבוקר, נמצא הטייס האמריקני ג'ו קיטינג'ר (2022-1928) על גבי תא חלל שחג לאיטו בגובה 32 קילומטרים מעל ניו מקסיקו שבדרום ארה"ב.  ג'ו נבחר להיות האדם הראשון שינסה לצנוח מטה בנפילה חופשית עד פתיחתו של המצנח. על אף שעל פני הקרקע כבר זרח אור יום, האוויר סביב קיטינג'ר היה חשוך לחלוטין והרחק למטה הוא הבחין בהילת אור כחולה על רקע החלל השחור – היא האטמוספירה.

קיטינג'ר, שעמד בקצה החלל, נמצא בסכנת חיים. תקלה קטנה בחליפת הלחץ – והוא היה נחנק למוות. הוא גם חש בעוינותם של השמים הרעילים הללו. הוא נטל את ציוד המצלמות, המכשירים, המצנח וציוד ההישרדות, שנשא עליו – ששקלו כ-70 ק"ג, נשם נשימת חמצן מתוך הקסדה האטומה שחבש ואז הלך צעד גדול קדימה והפיל את עצמו.

תחילה לא חש לדבריו דבר, כאילו נפל בתוך ים של רִיק, הוא אמנם נמצא תחת הגנת היונוספירה (120 ק"מ מעל פני האדמה) הממננת את הקרינה הרדיואקטיבית של השמש; כמו גם מעבר להשפעת רוח-השמש, סילוני חלקיקים טעוני חשמל הניתכים מן השמש ומתקדמים אל כדור הארץ במהירות של כמיליון קמ"ש, המנווטים על ידי השדה המגנטי של כדור הארץ הרחק מכאן. אולם, רוב-רובה של האטמוספירה נמצאה היה למטה הרחק מתחתיו. הוא חלף דרך שכבת האוזון, ורק אחר כך הגיע אל הנקודה הקרה ביותר של נפילתו שבה הטמפרטורה מעל כדור הארץ יורדת למינוס 72 צ'לסיוס, רק לאחר מכן הגיע לעננים ולחוש את הרוח, ועדיין נמצא בטווח של כ-10 ק"מ מעל פני הקרקע. ברגע שפגע בעננים נפתח המצנח. תועדו 4:37 דקות של נפילה חופשית עד פתיחת המצנח.

הטענה שלי היא שלוּ היה קיטינג'ר אמן היה משהו בחוויית סף המוות הזאת בנפילה חופשית בה כנראה חצה את מהירות הקול גורמת לו לחפש בכל יתר חייו ביטוי לחוויית  הנפילה הזאת.

*

ג'ון קייג'

כשבוצעה לראשונה יצירתו של המוסיקאי,הפסנתרן והתיאורטיקן האוונגרדי האמריקני ג'ון קייג' (1992-1912) 4:33 כמעט שמונה שנים קודם לכן, ב-29 באוגוסט 1952, על ידי הפסנתרן דיוויד טיודור. המבצע לא ניגן דבר והקהל לא האזין למוסיקה במשך 4:33 דקות. הדבר מתח את סבלנות הקהל ואולי גם את עצביו של הפסנתרן, שידע מה עומד לקרות, אך לא יכול היה לנחש מה תהיה תגובת הקהל. אני לא יודע מה טיודור חש. מה הקהל חשב ומה עבר על ג'ון קייג' שבוודאי היה קשוב למתרחש, אף שלא היה על הבמה. ברור, שעם כל שניה שחלפה גברה המתיחות או הסיכוי שהקהל יגיב בחומרה. לא היתה כאן נפילה חופשית, שום מצנח לא נפתח. נופים לא התחלפו במהירות הקול ואפילו לא היתה כאן סכנת-חיים. אבל כן הייתה גם כאן נפילה אל תוך ים של רִיק, וכל הפער בין היצירות עמד על ארבע שניות בודדות.

*

7.10

אני רוצה לטעון כי כמו 4:37 אצל קיטינג'ר, וכמו ה-4:33 אצל קייג', גם ה-7.10 היווה איזו נפילה אל תוך ים של רִיק. נפילה מאוד בודדת. כל מי שנמצא כאן נותר בחיים, ככל הנראה עבר תהליך שלם של אבל, אבל יותר משיש צורך לבחון מה נותר מאיתנו אחרי המגע הפתאומי הממושך עם אין ועם חוסר-אונים, לדעתי אף אחד לא יכול לייצג את כאבו של אף אחד אחר או מה עבר בראשם של הנספים או מה עובר בראשם החטופים,  אלא עליו להישאר נאמן לחווייתו שלו, ממקומו-הוא. שוב, לא למה שבאולפני הטלוויזיה מנסים לדברר ולא מה שמצפים ממך שתגיד. כל אדם יוצר החי בארץ ועבר כאן את התקופה הזאת, עבר חוויה משמעותית ואפילה – של מגע עם הרִיק, מתח את עצביו ואת סיבולתו הנפשית מעבר לגבולותיה. לפיכך התגובה של "אחדות" ו-"יחד" ו-"ניצחון" אינה דווקא תנועה של חיוּת ומליאוּת, כפי שהיא מפלטם של אנשים שבעצם לא יכולים לשאת את תרגום החוויה הנוראה הזאת למשהו שאינו נוגע בצורך למצוא מחדש את מקומינוּ בחברה. אני טוען שאמן ינסה לתאר את אי-המקום ואת המקום בתוכם הוא נמצא מבחינת נפש ותודעה. זאת הסיבה העיקרית שבימים הללו כלי התקשורת מרחיקים אמנים ויוצרים מסוג הזה. הם אינם מנסים להעלים את החוויה הקשה של אימה קיצונית, של אבדן אמון ושל חוסר אונים שהפכה מנת חלקנו בחודשים האחרונים.

אם עברנו אימה חשכה, ואנחנו עדיין עוברים אותה, כי החטופים אינם עימנו והנופלים בשדות הקרב הולכים ומתרבים, אי אפשר להדחיק אותה בקריאות "ביחד ננצח" או "כל הכבוד לצה"ל"; יכול להיות שבערב ה-16 באוגוסט 1960 שיכנע קיטינג'ר את עצמו שהוא אוהב מאוד את אמריקה ואת חיל האוויר האמריקני, הוא אמנם לא תיאר מעולם את שעבר באותו יום ביצירה כתובה, מצוירת או מולחנת, אבל אני מניח שהוא היה זקוק להרבה יותר מסיסמאות וגם מאהבת הקהל האמריקני, כדי לשוב לאיתנו. יותר מכך, אני טוען שבמידה מסוימת גם ג'ון קייג' וגם דיוויד טיודור לא היה מסוגלים להתייחס לאותן 4:33 כשנוגנו לראשונה, כאילו הן דבר של מה בכך. בכל זאת, היצירה הזאת לא היתה התחכמוּת, אלא נסיון להתמודד עם איזה משך מוסיקלי חדש שבו המוסיקה נאלמת.

ברור שמי שלחם בעוטף עזה או נרדף באותו יום  או כל מי שנפגע מאירועי האלימות המתמשכים בעזה וברפיח ישירות או בעקיפין (ישראלים ופלסטינים) רואה את הדברים הרבה יותר מקרוב מאשר מי שרק צפה או קיבל דיווחים עליהם מרחוק. אבל אני חושב שכל מי שמביע את עצמו אמנותית, עמד ועומד בפני משבר גדול, משום שהוא חווה נפילה גדולה, וחש שהרבה דברים שהקנו לו תחושות ביטחון ושייכות פקעו והתנפצו באותו יום, ויש להמשיך עכשיו (וזה תהליך ארוך) במצב של אחרי הנפילה, גם אם המצנח נפתח או הקהל מחה כף. זה לא משנה, כי חודשים נקפו, והכל השתנה ועדיין משתנה מהיסוד, וייקח עוד איזה-משך להגיע למקום, להרגיש במקום ולתאר את המקום בו אנו נמצאים.

למשל, את מקומנו הנוכחי: רח'  רלב"ג 15 פינת היש"ר מקנדיאה מבחינה נפשית ויצירתית. 

*

רלב"ג : הצלחת הנפש

ר' לוי בן גרשם (1244-1188) אסטרונום ופילוסוף אריסטוטלי, כתב במאמר הרביעי מספרו, מלחמות ה', בעניין השגחת האל, כי הגמול והעונש האמתיים, תלויים בקניין הצלחת הנפש, כלומר במה שפועל ובוחר האדם על-מנת להשתלם במידותיו המוסריות ובידיעותיו המדעיות – המובילות אותו לחשוב ולפעול באופן מיטבי (מלחמות השם, ריווא די טרנטו 1560, מאמר רביעי פרק שישי, דף כ"ח ע"ב), כלומר – עליו לפעול לכך בכל תנאי, גם כשהמציאות מערימה עליו קשיים ואסונות, כי אם אינו פועל כך בעקביות הוא חשוף יותר לקלקול ולהתדרדרות. זה היה נכון אז ונכון גם עכשיו. אבל כרגע, ממקומנו הנוכחי – בפאתי רח' יש"ר מקנדיאה (הרחיקו את מקום הפאנל לקצה הצפון-מערבי של הגינה) זה נראה קצת רחוק.

*

*

יש"ר מקנדיאה : יסוד היצירתיות בשמחה וברצון וההמשך בהגבלה ובדין

    ר' יוסף שלמה דלמדיגו (1655-1591), היה אסטרונום, בקיא גדול בפילוסופיה ומדעים, למד אצל גלילאו גליליי בפדובה בשנת 1609, ובהמשך השתלם גם בקבלה לוריאנית. בראש ספרו שבר יוסף (קארץ 1736),  סיכום שיטתי של קבלת ר' ישראל סרוק (נפטר 1620 לערך), ראשון מפיץ הדרושים הלוריאניים באירופה, כתב יש"ר, כי קודם בריאת העולמות, היה האינסוף לבדו, וכשעלה ברצונו להשתעשע בעצמו בשמחה – כלומר להוציא רצונו לפועל באופן וולנטרי, הבין כי יצירת תווך סופי כרוכה בהגבלה, כלומר: בצמצום ובדין, ובהגבלת האור באותו המרחב, על מנת שיוכלו המצויים לשאת אותו (אצל האר"י כזכור מסתיים הנסיון הראשון בקטסטרופה של שבירת הכלים).

להערכתי, יש דברים אלו נושאים דבר עמוק על יצירה בכלל. ראשיתו של תהליך יצירתי הוא תמיד בתחושות רצון, שמחה, התחדשות, רצון להוציא מן הכוח אל הפועל דבר חדש. לאחר מכן, נדרש לסדר, להגדיר, לצמצם, לערוך. מה שמבלבל אחרי 7.10 הוא שהלכה השמחה, ואדם בקלות רבה שוכח להשתעשע – כלומר לנהל את אותם תהליכים פנימיים יצירתיים בנפשו.  

    יש"ר מתאר בשבר יוסף את האור האלוהי ומהלכו בתוך החלל, כשהאור הזה יוצר ובונה, ובו בזמן מגביל, מצמצם, ומקטין את תווך האפשרויות. כל ממשות פירושה הגבלה שיטתית של אפשרויות רבות. יש מחיר להוצאת דברים מהכוח אל הפועל. עם זאת, היופי בתהליך היצירתי הוא שבראשיתו הוא אינו תלוי-חובה, לא אינטרסנטי, אנחנו מבקשים להוציא לחופשי, להאיר, לאפשר. לפעמים העולם נראה לנו רק בבחינה של דין קשה. האר"י כתב בפירושו לספרא דצניעותא  כי: "אם אפילו הרחמים כל עוד שהם יורדין מתמעטים והולכין, והם נעשים דינין למטה" [פירוש ספרא דצניעותא מאת האר"י עצמו, בתוך: יוסף אביב"י, קבלת האר"י, מכון בן צבי: ירושלים תשס"ח, כרך ב' עמוד 964]. כלומר, עד שהאורות האלוהיים מגיעים אל כדור הארץ הם מתמעטים והולכים ונעשים דינים. עם זאת, כל תהליך יצירתי הוא אופטימיות ורצון לתת ולהוות, חשוב לזכור זאת, אחרת קשה מאוד להתחיל.     

     בדמיוני אני רואה את ג'ו קיטינג'ר (יוסף אחר)  הולך ובוחר ליפול מגבול החלל בנפילה חופשית מגובה 32 ק"מ אל כדור הארץ, כמקבילה לאותו אור שראשיתו בשעשוע ובשמחה ואחריתו בדין ובהגבלה, אין ספק שכל שניה ושניה החל ברגע הקפיצה מטה, נשאה אימה והגבלה גדילה והולכת, אבל ברגע הראשון – היא כינסה אליה שמחה וחירות.

   אני בספק אם הטקסט הזה בשבר יוסף יכול להקיף את נתיבות היצירה האלוהית, כפי שהוא מתיימר; אבל הוא לבטח קולע למשהו שבלב היצירה האנושית. גם אנו נהיה צריכים למצוא בעצמנו את השמחה, השעשוע והחירות, כי מבלעדיהן יהיה קשה מאוד להשתהות בתוך העצמי ולתת לו הזדמנות להיות הוא-עצמו, להקשיב למה שקשה מאוד לשמוע, ואז להמשיך ולחדש את העצמי, כלומר –  ליצור.   

*

*

*

*

*

      היום (25.6.2024) בקמפוס אוניברסיטת בן גוריון בנגב – יום השפה הערבית.

אדבר שם בנושא: ענווה ושיוויון בין בני-האדם ביצירות סֿוּפִיוֹת-יהודיות מן המאה ה-13 //

التواضع والمساواة بين الناس في مؤلفات صوفية يهودية من القرن الثالث عشر 

תוכניה מצורפת. הכניסה חופשית. 

*

* 

בתמונה: 1997 Chu Teh Chun (1920-2014) , Outbreak of Clarity, Oil on Canvas ©

Read Full Post »

אנו שזורים בכל היקום ומשתקפים בו

*

תשומת לב: האטום של התודעה (הוצאת אידרא: תל אביב 2023, 100 עמודים), מסמן, במידה-רבה, שלב חדש ביצירתו של סופר הזן, עידו אנג'ל. החיבור הנו מסה אינטלקטואלית, המדלגת בין שדות ידע שונים: פיזיקה, פסיכולוגיה, מתמטיקה, שירה, דאואיזם וזן-בודהיזם, מקרא, קבלה וקולנוע ובמרכזו ניצבת התפיסה לפיה תשומת הלב או תודעה קשובה, הוא האמצעי שביכולתו לקשור אותנו, לא אל עצמנו בלבד או אל הסובבים החיים בקרבתנו, אלא להרחיק ולחבר אותנו גם לטבע, לחלל, לקוסמוס ולכל מארגי-ההוויה. הדבר המרתק בספרו של עידו היא הטענה שבעצם אין כל חדש בטענתו: כתבי הקודש, המסורות המיסטיות והפילוסופיות במזרח ובמערב, הפסיכולוגיה והמדעים – כולם מורים אליה להתגוונויותיהן השונות. בד-בבד, ובזאת נדמה אנג'ל כממשיך המגמה הביקורתית של קרל פופר (1994-1902) ושל יוסף אגסי (2023-1927) – אין טענתו לכך שיש בנמצא איזו תיאוריה סופית (ראו למשל: חזון התיאוריה הסופית מאת סטיבן ויינברג) שתעניק לנו את כל התשובות ובמהלכהּ נבין איך מכלול הפרטים קשורים אלו לאלו, אלא אדרבה – לשיטתו, הסבת תשומת הלב למארג-הקיום, אינה מהווה תשובה ולא דרך אחרונה – אלא היא מעלה שורה חדשה של סימני שאלה ושל בעיות חדשות הנובעות מהן. במידה רבה מיקוד-הקשב מחד-גיסא והפנייתו – לתרבות מרובה ורחבת-אופקים— רק היא עשויה להביא את התודעה האנושית לכדי הישגים חדשים ויצירה חדשה. אין כאן אלא קריאה לצאת מהקבעונאיוּת, ואפילו מהציפייה לפיה הטכנולוגיה הדוהרת או הפוליטיקה הבינלאומית תפתור עבור המין האנושי את מכלול-בעיותיו.

   אנג'ל כותב:

אני זוכר שפעם ישבנו בתי הבכורה יאהלי ואני, על ספסל ברחוב בזמן שחיכינו לתחילתו של חוג כלשהו והסתכלנו על העוברים ושבים, כשפתאום ובבת-אחת נחתה עלינו ההכרה, שבעצם אנחנו מסתכלים, דרכם, על כל האנשים בעולם כולו. הרי כל אדם שראינו ראה בעצמן אנשים אחרים היום. האינטראקציה הזו בינו ובינם, אפילו אם התרחשה רק במבט, נשמרה היכנשהו בנבכי-מוחו והוא נושא אותה כעת, היא שינתה אותו, במובן שהיא כעת חלק ממי שהוא. וכל אחד מהאנשים שראה את אותו אדם ראה, ראה בעצמו אנשים אחרים, וכן הלאה והלאה  — כלומר, שישנו רושם מוטבע של כל האנשים כולם, בכל אדם, ואפילו אם קיים אדם שאיש לא ראה עד היום (משום שהוא מבודד או כלוא, למשל) – עדיין, מישהו חשב על האדם הזה איפשהו בעולם, ואת האיש הזה פגשו אנשים אחרים,  שפגשו אנשים אחרים מהם – והמבט המשורשר הזה מגיע עד אלינו אל הספסל. באותם ימים לא הכרתי את המושג הבודהיסטי "התהוות מותנית", אבל היום אני יודע שלפי השקפה זו, כל תופעה באשר היא מתהווה יחד ובזכות תופעות אחרות, וכל התופעות כולן שזורות זו בזו, כמו ברשת, ולרשת הזו קוראים הבודהיסטים "רשת אינדרה": דמיינו מן רשת קורים אינסופית שבכל צומת של קורים תלויה טיפת טל שקופה שבה משתקפות כל הטיפות האחרות. טיפות הטל האלו הן "הדברים", וגם אנחנו, בני האדם, חלק מהן. אנחנו איננו אנחנו באופן עצמאי, נפרד וקבוע משאר הדברים. אנחנו שזורים בכל היקום, ומשתקפים בו, וכל היקום משתקף בנו, וכך בעצם אנחנו משתקפים בעצמנו  במין רקורסיה אינסופית.

 [עידו אנג'ל, תשומת לב: האטום של התודעה, סדרת דעת תבונות, הוצאת אדרא: תל אביב 2023, עמוד 46]

*

אנג'ל מתאר כאן סיטואציה יומיומית של אב ובתו, היושבים על ספסל ציבורי ברחוב ומחכים להתחלת חוג. דווקא בזמן ההמתנה הזאת, כנראה דרך שיחה, מגיעים השניים להסכמה על כך שהם חלק ממשהו גדול הרבה יותר מהם עצמם, וכי האנשים החולפים על פניהם ברחוב, נושאים בחובם את כל האנשים המצויים בעולם. אמנם, ככל הנראה, מדובר בהתחלת חוג הרבה יותר קונקרטי (חוג ילדים או נוער), אולם ניכר מהדברים כי דרך ההמתנה על הספסל הגיעו האב והבת למסקנה – כי הם מצויים, באמת מצויים, בחוג האנושות כולהּ, או בצל המארג הקוסמי,  הנדמה להם כעין כדור או כרשת אינדרה, הכוללת בחובהּ את כל המבטים האנושיים ואת כל התודעות באשר הנם. בעצם, כל אחד ואחת תופסים את מקומם היחסי על פני הכדור (או הרשת) הזאת.  

בזנרין קושו, חיבור זן-בודהיסטי, אוסף של קואנים עתיקי-יומין, שנערך כנראה ביפן בשנות השמונים של המאה ה-17 אכן הובא באופן התואם את החווייה התודעתית שתיאר אנג'ל:

*

רֶשֶׁת אִינְדְרׇה, הִשְׁתַּקְּפוּיוֹת עַל גַּבֵּי הִשְׁתַּקְּפוּיוֹת

אֲנַחְנוּ וַאֲחֵרִים לְלֹא קֵץ

[בידיים ריקות שבתי הביתה: פסוקי זן – מבחר מתוך זנרין-קושו, תרגום: איתן בולוקן ודרור בורשטיין, קאליגרפיה: קוזואו אישיאי, הוצאות אפיק והליקון: תל אביב 2015, פסוק 109, עמוד 102].

*

    רשת אינדרה במסורת ההינדואיסטית, הבודהיסטית ולבסוף זן-בודהיסטית מתוארת כרשת הניצבת בארמון האל אינדרה,  וכל רכיביה (במקור אבני חן ולא טיפות טל) עומדים בזיקת-גומלין אלו אל אלו. לפיכך, גם סמלי המעגל (חוג) והכדור המובאים בדברי אנג'ל מטרתם להנכיח חוויית-יסוד שבהּ האדם נפדה מן הדוּקהה (סבל) של קיומו הפרטי והארעי ומתקרב לכדי חווייה של זיקה שיתופית מעגלית (נטולת היררכיה מובנית), תודעה רחבה ויציבה, שבהּ חש עצמו כל אדם חלק מכל אדם וחלק מהיקום בכלל.  כאן ניבטת לדעתי תודעת סמאדהי (איסוף וריכוז התודעה) מסוג כזה שבו האדם חווה את עצמו ואת כל האחרים כחלק מאותה מהות. כשהוא מצוי באותה תודעה הוא עשוי לחוות את הניגודים שבהוויה, את גורמי התחרוּת, המאבק, המלחמה – המסבים לו צער וייסורים, כאילו אף הם חלק מאותו מכלול השתקפויות קוסמי שכולנו אחודים בו. כך, במצב זה, הקשר בין אב ובת, אינו עומד בסימן פער-הדורות או מלחמת-דורות, אלא יש בו רצף וזרימה מדור לדור, משום שכל גורמי המאבק בטלים בו; האנשים החולפים על פניהם בריצה, אינם מחשבים לחולל רע לעצמם או לזולתם, כאותם רצים על פנינו, בפרקי ההתבוננות מאת פרנץ קפקא, אלא אדרבה – גם הם חלק מאותה כוליות וממגוון האפשרויות האינסופי כמותי האצור בקוסמוס ובאנושות. יש כאן מעין אפיפניה (התגלות תודעתית לאו אלוהית), שלא ברור אם מהותהּ היא חשיפת פנימיותם האמיתית של הדברים או שזו דווקא התכסוּת מנחמת באשליה של סדר, תֹּאַם ושוויון המעמעמת בנו תחושה של איום, מיאוס ואיּוּן.

    אין ספק שהתפיסה של הקוסמוס כולו כרשת אינדרה, התלויה בארמון האל (או המלך) יש בה נחמה גדולה והזמנה גדולה להרגיש כי הקוסמוס הזה הוא המקום שלנו, ואנו מצויים לפיכך בביתנו והננו בני-בית בעולם. גם בימי הביניים רווחה מאוד התפיסה לפיה הקוסמוס הפיסיקלי הוא כעין ארמון שבנה אללﱠה (או המלך) עבור בניו הנסיכים, בני המין האנושי, למען ישלימו את השכלתם ואת מוסרם, ויבקשו דרכם אליו – באשר הוא מטאפיסי. תפיסה כזאת ממש מובאת למשל באגרות אחי הטהרה (רסאא'ל אח'ואן אלצﱠפאא'), אצל אבו חאמד אלע'זאלי ובנוסח פריפטטי-שכלתני יותר (תולדת פרשניו הערביים של אריסטו: אלפאראבי ואבן באג'ה) – אצל הרמב"ם.

    תפיסות פילוסופיות מערביות יותר המתכתבות באופן ישיר עם התפיסה שמציג אנג'ל אודות מערכת-על הכוללת בתוכהּ לא רק את מכלול הפרטים שביקום אלא גם את הזיקה השוררת בין כולם, ובמיוחד בהתייחס למקומהּ של התודעה האנושית בעלילה היקומית הזאת, היא  הגותו של הפילוסוף הגרמני הקתולי (שכתב בעיקר בצרפתית), גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646) בתורת המונאדות שלו (שנתפרסמה בכמה חיבורים בין 1714-1696) – שם כל אדם הינו מונאדה, שטבועות בהּ מראש כל אפשרויותיה, המהווה כעין מיקרוקוסמוס קרי: בבואה מוקטנת של היקום. זאת ועוד, האל הטוב טבע בהוויה הרמוניה (קבועה מראש), המתאמת בין המונאדות השונות, ומוליכה-מובילה-מסדרת את הפעילות המשותפת של כל המונאדות באשר הינן. כך למעשה הבין לייבניץ את ההשגחה האלוהית על הפרטים, על ההיסטוריה, ועל התהליכים השונים המתארעים בטבע ובהיסטוריה.

    הוגה קתולי אחר, שיש טעם לדון בו בסמיכות לתפיסת רשת אינדרה, הסמאדהי, השיוויוניות, המעגל/כדור, היה הכומר הישועי, חוקר האבולוציה והעתידן הבלגי, פייר טייר דה שארדן (1955-1881), שבספרו Le phénomène humain  (התופעה האנושית ; נמצא בתרגומו לעברית של יותם ראובני ז"ל, משנת 2005)  שנכתב בתחילת שנות השלושים, אשר פורסם לראשונה רק לאחר פטירת מחברו, והופיע באנגלית לראשונה בשנת 1959 – בישר על כך שהאנושות מתקדמת לקראת התהוות תודעת-על אוניברסלית (נוּסְפֵירַה), שתקשר בין כל הפרטים המשתתפים בהּ ותחבר ביניהם, כך שלעתיד לבוא תתאפשר (כך לשיטת דה שארדן) גם תקשורת טלאפתית בין תודעות בלא אומר ודברים (נמצאו מי שראו בדה-שארדן מבשרהּ של רשת האינטרנט).

    הוגה וסופר נוסף, הקשור לענייננו, הוא חורחה לואיס בורחס (1986-1899), על שפע סיפוריו שבהם ניצבים גיבוריו נוכח גילומים שונים של הזיכרון המוחלט (לא הניצחון המוחלט – הזיכרון המוחלט)  או האינסופי. למשל, ספריית בבל (הסיפור משנת 1941), על תאיה-חלליה המשושים, המרכיבים את היקום – האוצרת את כל הידע (האינסופי כמותית) שיש בקוסמוס. לדעת בורחס, הואיל ונלאו בני האדם מלחפש אחר הידע האינסופי/המוחלט, החלו מאמינים בכך שיש ספר אחד האוצר בתוכו את כל הידע הנמצא בספריה, ואחר-כך שייתכן שהיה אדם אחד, בזמן מהזמנים, שנשא בחובו את הידע הזה.  לדעת בורחס, גם לאחר שהאנושות תלך ותיכלה תמשיך הספרייה הזאת להתקיים. ההתייחסות לזיכרון הקוסמי המוחלט, כמו-גם, היכולת לראות את המציאות ועוד יותר לזכור אותה דרך עיני האחר ותודעתו, המשיכה להעסיק את בורחס ברבים מסיפוריו הנודעים, כגון:  פונס הזכרן (1942) האלֶף (1943), ספר החול (1975) והזיכרון של שייקספיר (1983).  

    דבר מה שממש מהדהד את התפיסה, המופיעה אצל אנג'ל לפיה "אנחנו שזורים בכל היקום ומשתקפים בו" עולה בחדות מתוך דברי בורחס במאמר שייחד למושג הנצח:

*

 ידוע כי הזהוּת האישית שוכנת בַּזִּיכרון, וכי ביטולה של היכולת השכלית הזו מביא לכדי טִפּשׁוּת. ראוי לחשוב אותו דבר על היקום. ללא נצח, ללא מראָה עדינה וחשאית של כל אשר חלף בנשמות, תולדות היקום הן זמן-אבוד, ובתוכן התולָדות הפרטיות שלנו – וזה הופך אותנו באופן טורד, לרוחות רפאים.

[חורחה לואיס בורחס, מתוך: "תולדות הנצח", שאין יודעים דבר: כתבים על אמונה,  תרגם מספרדית: אורי בן-דוד, עורכת מדעית: רות פיין, הוצאת כרמל: ירושלים 2014, עמוד 108]

*

    יושם אל לב, כי בורחס טוען טענה רדיקלית משהו, לפיה היקום זקוק לכל אשר חלף בנשמות, לכל המכלול, רק המכלול הזיקתי הזה, הוא זה שמאפשר לנו להבין את מהות הנצח. אנו לא יכולים להבין גרם שמים המצוי מיליארד שנות אור מאיתנו. אבל אנחנו יכולים להניח כי לוּ נמצאים עליו בעלי-זיכרון, המסוגלים לתפיסת זהות אישית, הרי יכולנו לחוש כבעלי-זיקה ממשית כלפיהם. הם לא היו שונים כל-כך מאיתנו, וגם הם היו תרים אחר אותה ספריית בבל אינסופית ומוחלטת, האוצרת את מכלול הידע הקוסמי.

    אני מעוניין לחתום את הדיון בבורחס ובאנג'ל, דרך אנקדוטה – בשנת 1967 גילה בורחס בהרצאה בשם "אני מאמין של משורר" שהושמעה באוניברסיטת הרוורד, חוויית ילדוּת, משנת 1907 לערך, שבהּ האזין לאביו קורא שירה בקול בספרייתו, אז הבין לראשונה כי כל מילה אוצרת בתוכהּ מארג משמעויות בלתי-נתפשֹ (ואז גם נתפס בחכת-השירה). מעניין אם יבוא יום ויאהלי תיזכר באותו הרגע שבו היא ואביה, הממתינים לחוג, הבינו בבת-אחת כי האנשים החולפים על פני-הספסל עליו ישבו, כוללים את כל האנשים בעולם כולו, וכמה מהזיכרון הזה ילווה אותה בהמשך.  

     יתירה מזאת, אני חושב שתשומת לב כזאת, השואפת להתרכז במה שמעבר לפרטי-סביבתי-פוליטי ומנחה את התודעה מעל ומעבר, לאיזו תפיסה לא-היררכית, מעוגלת (מכודרת), שיוויונית, שכל אחד/ת בפוטנציאל עשוי ליטול בה חלק, בלי קשר למוצאו, השכלתו ורמת-הכנסתו, היא דבר שאולי מתאפשר למי שמתבוננים בעולם שלא על מנת לעשות, לבצע או להפיק ממנו תוצרים כלשהם, אלא משום שבתנאים מסוימים נפתח להם איזה צוהר למציאות, שאינה דווקא ממשות, אבל דווקא קיומהּ בבחינת זיכרון קוסמי, זיקה בין הנמצאים, שוויון מטאפיסי ועוד נוטעים באדם אילו צללים של חיוך ותקווה, שמאפשרים לו לחרוג מדפוסי ההתחרות,העוינות וההרס החברתיים והקבוצתיים – ולשאוף ברוח (או לפחות לשים לב) למציאות מתוקנת יותר, גם אם לא ממשית.

     דוגמא לכך, הוא פרק מתוך הספר, בּו דן אנג'ל, בחידושם הלוגי-מתמטי של פרופ' עודד מיימון וד"ר משה קליין מאוניברסיטת תל אביב, הקרוי "לוגיקה רכּה", המתבסס על כך שחילוק מספר באפס אינו טעות חסרת-משמעות, כפי שחונכנו לחשוב, אלא החלוקה הזאת יוצרת ציר אפס, אינסופי כמותי, שהמספרים בו מכונים מספרים רכים, וכולם פרי אותה חלוקה באפס. אנג'ל כותב (עמ' 58-57), כי קליין ומיימון טרם איתרו יישום טכנולוגי מספק למתמטיקה שלהם (אף שנעשים נסיונות לכך באגף לחקר התודעה באוניברסיטה). עם זאת, נדמה לי כי ממש כמו רשת אינדרה, ספריית בבל, הנוּספירה, ההרמוניה הקבועה מראש,  והרעיון לפיו אנו שזורים בכל היקום ומשתקפים בו – זה רעיון לאו דווקא ישים אבל מעורר מאוד מחשבתית, ובפרט אם ננסה רגע לחשוב מה ייארע אם נחלק עצמנוּ באפס, ואם עשויה להיוודע לכך משמעות. למשל, נזיר הזן היפני, שִׁיסוּי (1769-1725), ויתר על כתיבת שיר-מוות, ובמקום שיר הותיר לתלמידיו על גבי הקלף צורת אֶנְסוֹ (מעגל), המרמזת בד-בבד לרּיק העומד ביסוד כל הדברים ול"הארה" שבהשתחררוּת מתודעת ה"עצמי". כזכור, האפס כחידוש מתמטי היה פרי הגותו של המתמטיקאי ההודי ברהאמגופטה (668-598 לספ'), ונועד לסמן מקום ריק לאחר האחד במערכת העשרונית, וסימונו היה לכתחילה כעין נקודה פינתית זויתית (רק לאחר מכן התרחב למעגל, ואילו בערבית נותר כנקודה), מכאן כנראה נפוץ למערב ולמזרח. ייתכן איפה שדווקא במקומות הריקים והפנויים, שבתוכם איננו מנסים לבצע, לעשות ולממש, אלא פשוט להתבונן ולתת לתודעה הזדמנות להתבונן ללא רצון לתפוס את הדברים,  אלא פשוט להתבונן ולהקשיב. אפשר כי דווקא בשעות כאלה יעלו בדעתנוּ הרעיונות המורכבים המעמיקים, השוויוניים והזיקתיים יותר. אולי זה קורה מכיוון שאיננו צריכים להפיק מהם דבר-מה כדי להשביע רצון או לעמוד בציפיותיו של אף אדם. אפשר שיש ציר שלם של רעיונות כאלוּ, ואף על פי כן – כולם שווים.   

*

*

הזמנה לפאנל מיוחד לרגל שבוע הספר העברי האלטרנטיבי

בנושא: "יצירה לאחר השבעה באוקטובר"

ובסימן הופעת  הספרים "תשומת לב: האטום של התודעה" ו-"התעלומה של האורות"

בסדרת דעת תבונות בהוצאת אדרא  

בהשתתפות: הסופר-משורר-מסאי, עידו אנג'ל, המשוררת, האמנית והעורכת מיתר מורן ואני

מחר, שלישי, 21:00, קפה שפירא, רח' רלב"ג 15 תל אביב יפו (פינת יש"ר מקנדיאה!)

תוהו ובואו. נשמח אם תביאו עמכם משתתפות ומשתתפים נוספות/ים, רצון לשאול ושאר-רוח.  

הכניסה חופשית.

*

*

ב- 22.6., 12:00, אלך להשתתף (שעה ומשהו הליכה לכל כיוון), לראשונה בשבת, בשיח גלריה בתערוכתה של האמנית שלווה הדר הוכשטט, "חלום בת ים" המתכתבת עם שירת פאול צלאן במודע, וכמו שאנסה להראות מחר גם עם כתבים דאואיסטיים סיניים,  עם מחזה קצר מאת פרננדו פסואה ועם רעיון קבלי לוריאני, המובע בפירושו לספר דצניעותא, שהוא כנודע מהכתבים היחידים המיוחסים לאר"י, שחיבר האר"י עצמו. תודה לאמנית שלווה הדר הוכשטט ולאוצר האמנות והחוקר אורי דרומר – על שהזמינו אותי לדבר.

* 

*

בתמונה: Chen Ping (Born 1962),  Loa Tzu, Oil on canvas 2009©

Read Full Post »