![](https://shoeyraz.wordpress.com/wp-content/uploads/2023/10/jamil-naqsh1.jpg?w=400)
*
לתושבי הדרום
במסה עיונית מרחיבת-דעת, "מסה על הדרום: דרומית מזרחית", תיאוריה וביקורת, גיליון 54 (הוצאת מכון ון ליר בירושלים: ירושלים 2021, עמ' 134-115), תיארה המשוררת, החוקרת והיוצרת הרב-תחומית, פרופ' חביבה פדיה, את חוויית חייה כתושבת הדרום הישראלי (דרה בבאר שבע ומלמדת באוניברסיטת בן גוריון בנגב) מפרספקטיבה גאו-פוליטית-חברתית ותרבותית. אנסה להעביר כמה מרעיונותיה (אחדים בלבד) בראשי פרקים. יש להעניק להם לדעתי, קשב רב, במיוחד, לנוכח ממדי הטרגדיה בדרום וביישובי עוטף עזה. בסיום הסקירה, צירפתי כמה הערכות משלי בעקבותיהם – על ההווה הפוליטי ועל העתיד.
*
הצפון והדרום
פדיה טוענת במסה, כי המחשבה המערבית המודרנית הבנתה את מושג "הדרום" ואת "התרבות הדרומית", באופן המתייחס לקבוצות אוכלוסייה נחשלות ומפותחות פחות, מאלו הנמצאות בחציו הצפוני של כדור-הארץ. לדבריה, במיתוס המערבי המודרני, הפך "הצפון" לסמל של עושר, תבונה, טכנולוגיה ואיפוק, ואילו "הדרום" הפך לסמל של עוני, רגשות-בוערים, נחשלות ופריעת-סדרים. תפיסה זאת מעוגנת גם בתפיסות אורבניות מודרניות, המבחינות בין שכונות צפוניות ובין שכונות דרומיות, או בין שכונות הממוקמות ב-Upper City ובין שכונות השוכנות ב-Lower City, שכן כאמור במחשבת המערב הוצב הדרום במחצית התחתונה של כדור הארץ ואילו מחציתו העליונה היא הצפונית.
חשוב לציין, אין בתפיסה מערבית זאת כל הכרח. למשל, במפות ששרטטו קרטוגרפים ערבים בימי הביניים החצי הדרומי של כדור הארץ מופיע במעלה המפה ואילו צפונו של הכדור – בחלק התחתון – הפוך מהמקובל במערב. מה הוביל לכך? רצונם של הקרטוגרפים ושליטיהם, לציין כי תרבותם היא שנמצאת במרכז-העולם, ידהּ על העליונה והיא נחשבת יותר בעיני האל. אם נחזור לתפיסה המערבית המקובלת, הרי שהצפון נתפס כמקור רווחה מתמיד ואילו הדרום – כאתר של מצוקה מתמדת, שתושביו מוּעָקִים על-ידי חום בלתי פוסק, מגיפות ומלחמות, ובמידה רבה אינם יכולים להיחלץ ממעגלי עוני וסבל, אלא על ידי סיוע מהצפון. הואיל ורוחות השמים או הכיוונים הגאוגרפיים הם עניין של פרספקטיבה אנושית ושל מיקום-יחסי. קשה לומר, שלהבחנה הזאת בין צפון ודרום ובין מעלה ומטה יש תוקף ממשי.
פדיה טוענת, כי המחשבה המיתית באדם, ובמיוחד מחשבתם המוטה של בני צפון- המערב על החברות והתרבויות המצויות בחצי הכדור הדרומי היא שהביאה להתקבעות המושגים האלו. ולכך, שבאופן בלתי מותנה, חושבים "הצפוניים" כי "הדרומיים" נועדו מטבעם לזכות במשאבים פחותים וגרועים ולהיות שמחים בחלקם, כי "הצפון" הוא שמקיים אותם ומשפיע עליהם מהונו התרבותי והחומרי. כמובן, שתפיסה זו היא תולדת המחשבה האימפריאליסטית שזכתה לביקורת חדה בהגות הפוסט-קולוניאלית. עם זאת, מקוריותהּ של פדיה ניכרת בכך, שהיא טוענת שמשהו מהלך-הרוח הזה אפיין ועדיין מאפיין את ממשלות ישראל לתולדותיהן ביחסן לתושבי-הדרום, הואיל וראשיהן הטמיעו מראש את תפיסת העולם המודרנית הצפון-מערבית, ולפיכך הם רואים לכתחילה במרחבי הנגב והמדבר – אזורי פיתוח, שצריכים לברך על כל משאב המוזרם לדרום הארץ, משום שהם מעריכים (בטעות) את כושר ההתפתחות והצמיחה באזור זה, כחלקי ומוגבל.
*
האם כושר ההתפתחות ממערב למזרח גדול מכושר ההתפתחות מצפון לדרוֹם?
פדיה מביעה בדבריה רעיון מעניין שהובא בספרו של הביולוג והביו-גיאוגרף, היהודי אמריקני, פרופ' ג'ארד דיאמונד (נולד 1937), רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברוֹת אדם (תרגמה מאנגלית: עתליה זילבר, הוצאת עם עובד: תל אביב 2002, 376 עמודים), לפיו הואיל ותנאים אקלימיים ועונתיים משתנים מאוד בין קווי הרוחב של כדור הארץ – התהווה יתרון התפתחותי-עצום בכל המקומות שבהן התקיימה רציפות טריטוריאלית ממזרח למערב על פני אותם קווי רוחב, פחות או יותר, בהשוואה למקומות שבהן התהוותה רציפות טריטוריאלית מדרום לצפון. למשל, האזור שבין צפון מזרח אסיה ובין צפון מערב אירופה נהנה יחסית מהצלחה של נדידות ידע חקלאי, מדעי וטכנולוגי בין אזורים מרוחקים. לעומת זאת, מי שביקשו להעביר מסורות וטכנולוגיות מקבילות מצפון אמריקה לדרומהּ או מצפון אפריקה לדרומהּ נתקל בקשיים ובמהמורות, ובהצלחה פחותה לעשות כן. טענה זו מרתקת, לא רק משום שהיא מנכיחה לנו עד כמה תנאים אקלימיים יציבים הם אקוטיים להתפתחות חברתית ותרבותית מתמדת, אלא משום שהיא מסבירה את הקיבעון היחסי השורר במחשבת המערב בדבר הפערים הבלתי-גשירים בין הצפון ובין הדרום, לעומת המחשבה המוכנה להכיר בקיומן של ציוויליזציות מפותחות במזרח אסיה, ולקבלן כעניין של מה-בכך.
פדיה מציעה להוסיף לרעיון של דיאמונד על אפשרות נדידות הידע גם את ממד הזמן. לדבריה, הציוויליזציות חוו את ההתפשטות ממזרח למערב או ממערב למזרח כמהירה יותר וכמשתלמת יותר כלכלית, לעומת זאת התנועה מהצפון לדרום נתפסה כתנועה איטית ומשתלמת פחות. כל אלו יצרו את ההבניה המיתית לפיה צפון-מערב מסמל קִדמה ונאורות, ודרום-מזרח – נסיגה ונחשלות. לדעת פדיה, זאת אחת הסיבות לפיה מדינות מערביות מודרניות נוטות להותיר את האזורים הדרומיים, גם בתוך גבולותיהן הריבוניים, מפותחים פחות ומוגנים פחות, מאשר החלקים הצפוניים.
*
הדרום: המקרה הישראלי
לטענת פדיה במסתהּ, ובמאמר נוסף וחשוב פרי-עטה, "העיר כטקסט והשוליים כקול: ההדרה מן הַסֶּפר והניתוב אל הַסְּפר", שהובא, בין היתר, בין דפי ספרהּ: שיבתו של הקול הגולה: זהות מזרחית – פואטיקה, מוזיקה ומרחב [עורכים: דנה פריבך-חפץ, קציעה עלון וישראל (רולי) בלפר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2016, 216 עמודים] – עולי המזרח וצפון אפריקה בשנות החמישים נותבו בהמוניהם אל עיירות הפיתוח בדרום הארץ, ומכיוון שכך – נתפסו על ידי החברה העירונית בצפון-היחסי, כהערות שוליים בטקסט הציוני המערבי ההגמוני, וכפועל יוצא של אותה הבניה מיתית, שסקרתי לעיל, על אודות נחשלות-הדרום. לדבריה, רוב מכריע של העולים נושל במהלך העלייה מהונו הסימבולי-תרבותי (למשל מספריותיו הגדולות ומזיקתו הישירה לתרבויות המקור ולשונותיהן). כך ניתן למשל להבין את העובדה כי חיי-הפיוט נותרו עשירים כשהיו, משום שהיו זקוקים אך ורק לעולים נושאי ידע שיכולים היו בקלות רבה להעביר את המסורות המוסיקליות ואת הריטואלים הקשורים בהן בעל-פה הלאה לתלמידים צעירים במהלך התפילות והטקסים הדתיים.
לדברי פדיה, על-אף חוויית ההדרה והנישול שהייתה מנת-חלקם של רבים מהעולים שיושבו בדרום, דווקא שם שאריות ההון הסימבולי ותודעת הקיום העמוקה של העולים סייעו בכינון התחדשות רוחנית של קהילות שנאלצו להגר במהירות ממקומן, והצליחו לשמור על עצמן בארץ וגם לחדש פניהן.
*
הזהות הדרומית הייחודית כשיטוט דינאמי בין תרבויות
הזהות הדרומית-מזרחית, מורכבת אפוא מחוויית העצמי המערבי המאדירה את הסובייקט מחד גיסא, יחדיו (באופן סינתטי) עם תודעת העצמי הקולקטיבי, הקהילתי-מזרחי, המקיים זיקה אל המסורת ואל חוויית הקדוּשה, מאידך גיסא. מבחינה תופעתית, טוענת פדיה, כי התודעה הדרומית שואפת לשיטוט ולפיזור במרחב; שעה שהתודעה הצפונית – עוסקת במיקוד ובאיסוף. המרחב הדרומי שהצפוניים מועידים להפקר, משמש הזדמנות לנדוד בין קהילות ומסורות. בנוסף, יוצרים/ות ואמנים/ות, בני הדרום, המקיימים את התודעה של הֳיּוֹת דרומי עם הבנה עמוקה של הצפוניות, הם שעשויה לאפשר למרחב הישראלי כולו (כפי שכבר קרא בעבר בתחומי המוסיקה, הספרות, הקולנוע והאמנות הפלסטית) – התוודעות אל מרחבים פתוחים ואפשרויות קיום חדשות, שטרם נחקרו. דוגמא נכוחה, לטענתהּ זו של פדיה ימצאו הקוראים – בספר הפרוזה, פרי עטהּ, בעין החתול (הוצאת עם עובד: תל אביב 2008, 367 עמודים) –בו שיטוטי המחברת בעקבות חתולי באר שבע וכלביה, ונדודיה בחברת משוטטות ומשוטטים אחרים במרחב הבאר-שבעי הניבו חוויה ספרותית מקורית, עזת-רושם ומפעימה, המתקיימת מתוך כל אזורי-התווך שהציעה בנוגע לייחודיותה של הזהות הדרומית.
*
*
כמה מחשבות על ההווה והעתיד לאור הקריאה במסתה של פדיה
קריאה בפדיה מלמדת אותי כי הטרגדיה בדרום עשויה להשפיע עמוקות לא רק על תפיסת הביטחון הישראלית או על המצב הכלכלי בישראל כולה, אלא גם על ההוויה התרבותית של הישראלים ועל עתידה הפוליטי של ישראל. הפגיעה בדרום והפקרת גבול עזה, בנסיבות שטרם התבררו עד-תום, מלמדת על כך שהנהגה ישראלית צפון-מערבית הייתה שבויה בקונספציה לפיה יש להעדיף את ביטחונם ואת תרבותם של אזרחים ישראלים אחרים (למשל, מתנחלי השומרון או תושבי המרכז והצפון). תוצאות סקר שהתפרסם ב-22.10.23 (ב-YNET) מורות כי לראשונה 50% ממצביעי הליכוד חושבים שעל בנימין נתניהו לוותר על ראשות הליכוד בסוף המערכה הנוכחית. כמובן, נתניהו וגוש הימין, יעשו הכול כולל-הכול, על מנת שהמצב הזה ישתנה עד תום הלחימה. הם כמובן ינסו לעשות זאת דרך מצג לפיו הם החריבו את עזה וגדעו את ראש-החמאס, אבל אם עוד 200 שבויים ישראליים ירצחו על ידי החמאס או ייפגעו מאש הכוחות הישראליים במאמץ להחריב את עזה (הגם שכניסה קרקעית עלולה להביא למאות הרוגים ישראליים נוספים מקרב החיילים), מסופקני אם גם הפרשן הפוליטי, עמית סגל, המצווח מדי ערב כי החמאס הם "החיה הנאצית", בניסיון תעמולתי נואל בשירות נתניהו, לא לדון בגורל השבויים, אלא להתייחס אליהם כמי שכבר לא ישובו שהרי הם נלקחו כביכול בידי "הנאצים", יוכל להושיע את הממשלה הנוכחית.
אני חושב שגם תושבי הדרום שברובם הצביעו מח"ל (כך הראו תוצאות הבחירות) ורצו בממשלת "גוש הימין", מתחילים להתחלחל ולהבין את אסונהּ; לא רק את סכנתהּ לביטחונם, אלא גם להמשך תרבויותיהם, קהילותיהם, מסורותיהם ויכולותיהם לקיימן. כאשר היכולת לקיימן תלוי לא מעט בניידות וביכולת להתנהל בבטחה בין כבישי הדרום. אני חושב שמאחר שמדובר בצאצאי-עולים שתקומתם התרבותית בארץ והתמד-מסורותיהם, הנכרכת אצלם בחוויות של קדוּשה – מאוד חשובה להם, לא פחות מאשר ההשתייכות לייחד הציוני ולמעגלי ההתיישבות ובניין הארץ. לפיכך, הם כנראה ישובו ויצביעו לימין ולליכוד, אבל לא להנהגה הנוכחית. להערכתי, הסיבה שהשר המושעה אריה דרעי למשל יושב בשקט כבר שבועיים וחצי, נובעת מכך – שהוא מבין שהתגייסותו בעת הזאת באופן חד משמעי לצד האנשים שהפקירו את יישובי העוטף ואת שדירות, אופקים ונתיבות – עשויה לעלות לו ברוב כוחו הפוליטי בדרום. גם תושבי הדרום המסורתיים, הדתיים והחרדים, לא ייסבלו פגיעה באורחות חייהם ובמרקמן של הקהילות. אני מניח שגם עיניהן רואות את שאירע לקהילות בארי, ניר עוז וכפר עזה ויודעים שכך גם עלול לקרות לקהילותיהם.
דבר נוסף שיש לתת עליו את הדעת הם הדיווחים הגוברים על חוסר התפקוד של הממשלה הנוכחית ברוב משרדיה ואגפיה. כולנו נרגיש את זה, אך בערי הדרום ואצל פליטי-הדרום ירגישו זאת ביתר שאת. יתירה מזאת, כל מי שעיניו בראשו כבר מבין שהחמאס הביס את ממשלת נתניהו (אותו נתניהו שלפני 15 שנה האשים את ציפי לבני שהיא אינה יודעת להתנהל מול חמאס, וכי רק הוא יודע איך להפילם; ואז טפל על גנץ שהוא "לא-אפוי" ועל לפיד ובנט שהם "טירונים"), אבל גם בחמאס מבינים שהם לא הביסו את "עם-ישראל" או את "הציונים" – רחוק מכך. אני מניח שאת העניין הזה מבינים כעת רבים מאנשי הדרום. לא תועיל מכונת התעמולה של נתניהו, לא ערוץ 14, לא ברדוגו ולא עמית סגל. ממשלות ישראל הפקירו את עוטף עזה שנים על גבי שנים, אבל אף אחד לא עולל להם כמעשי ממשלת "גוש הימין", ששיתקה לחלוטין את אפשרות החיים שם ומשבשת אותה גם עתה.
הואיל ועירי (שבמרכז) כרגע מליאה פליטים מהדרום, המבכים על הרוגים, פצועים וחטופים, חלקם מערים כנתיבות ואופקים (בקומה מעליי כרגע; כך שאתמול הייתה לי שיחה ארוכה עם בן נתיבות שאיבד בני משפחה, ובשבוע האחרון גם עם ידידה ששהתה 24 שעות בממ"ד עם בני משפחתה ועם מחבלים סביב), בתוך כמה שבועות כשתובן עוצמת הפגיעה בקהילות עצמן, לא יעזור לנתניהו דבר. כבר קרוב ל-20 יום מסתובבים ברחבי הארץ אלפי אנשים שנאלצו לצאת מבתיהם, מקהילותיהם, שאיבדו בני משפחה וחברים קרובים, החווים גלות בארצם. הדבר היחיד שהתגלה להם מאז ה-7.10 אינה אכזריות החמאס (הם הכירוה גם קודם לכן), אלא אוזלת-ידה המוחלטת של הממשלה בהּ בחרו.
ככל שיחלוף זמן, והאנשים לא יוכלו לשוב למקומם בבטחה, אפילו כדי להתאבל יחדיו ולהתפלל יחד, תתעצם התסיסה. מצביעי הליכוד בדרום הם אלו שהעלו את ממשלת "גוש הימין" והם יהיו גם אלו שיפילו אותה משום שהיא מאיימת על ביטחונם ועל עתיד קהילותיהם ועל הדינמיקה בין הקהילות בדרום, שהוא ביתם.
*
"מסה על הדרום: דרומית-מזרחית" מאת חביבה פדיה
הבלוג של חביבה פדיה עם מספר רשימות שנכתבו ממש בעצם הימים האלו ובסימנם
*
*
בתמונות: Jamil Naqsh (1939-2019, Pakistan and London), Two Works, Oil on Canvas. Dates Unknown.