*
1
לא ידוע הרבה על חייו ופועלו של הרב המקובל הבגדאדי, המלחין, האמן והמשורר, ר' ששון בן מרדכי משה שֻנְדוּךְּ [1830-1747, Sunduq לפעמים מכונה הרש"מ וכבר שמעתי אנשים אומרים שהמסורת שקיבלו על-שמו היא שַׁנְדוֹךְ; כינוי נוסף הוא ר' ששון עג'מי (שאולי מורה על מוצאו הפרסי)]; סבו, – שר' ששון בן מרדכי משה היה קרוי על שמו, שימש כאיש הכספים של מושל בגדאד. מעבר לכך, שימש הנכד כחזן בבית הכנסת הגדול של בגדאד ויצר כנראה דגמים מפוארים שעוררו התפעלות. אחד מהם היתה מלאכת חרש-עץ, כדמות המשכן בספר שמות, ששימש להוראת תלמידים יהודים בבגדאד, כשהגיעו ללמוד את נושא המשכן. האחר – ציור על בד עבה של בית המקדש השלישי (ככל הנראה, על פי התיאור בספר יחזקאל), שנהגו לקשט בו את בית הכנסת בימי שמחת תורה, ונהגו לומר – שמראהו היה כמראה שטיח פרסי ענקי ומפואר (לימים נלקח כנראה ללונדון על ידי אשת העסקים והמלומדת היהודיה, פרחה (פלורה) ששון (1936-1859). שֻנְדוּךְּ הותיר אחריו כמה חיבורי-מוסר והנהגות, פיוטים רבים, וכפי שנראה מיד, כתב באופן מושך-לב, בעברית יפה. המלה הערבית صندوق / צֻנְדוּק (צ' נחצית הנהגת בקירוב לס'), אשר מקורהּ על-פי המצלול הודו-איראני ומשמעהּ הוא ארגז, קופה או תיבה, נראה שרומזת למשלח ידו של הסב, כאיש האחראי על קופת-האוצר בבגדאד.
בספרו, מזמור לאסף , שנדפס באיטליה, כימי-דור אחר פטירתו (ליוורנו תרכ"ד /1864), מובאים הדברים הבאים:
כתבו המקובלים: נהגו לשורר בשירות ותשבחות בשחר לעורר את האהבה והשמחה בינינו ובין אבינו שבשמים ואותם שירים יהיו מחוברים מאדם חסיד וקדוש שחברם לשם יתברך בלי שום פניה כידוע בכתבי האר"י (האלוהי ר' יצחק, ר' יצחק לוריא 1572-1534) זלה"ה (=זכרו לחיי העולם הבא) ואז הם גורמים דבקות בהשי"ת (=בהשם יתברך) לאמרם בכוונה ובחשק לשמו יתברך. ייזהר מאוד פן יהיו בשירותיו ח"ו (=חס וחלילה) צד פנייה ומציאות חן שהוא משתף בעבודת קונו עבודת דבר אחר והוא כעובד ע"ז (=עבודה זרה) בטהרה, ובפרט שהדבר הזה מצוי במזמרֵי-זמירות ושירות ותשבחות שצריכים אזהרה יתירה בכוונתם שאם אומרם להנאתו הרי הוא עובד הנאתו ואם אומרם להתפאר בהם לפני בני אדם הרי משתף עבודתם השי"ת (=השם יתברך) בעבודת בני אדם. עוד המשורר ומזמר להשי"ת וכוונתו למצוא חן או לדבר אחר כנזכר, אינו נכנס בהיכלי הקדושה אלא נכלל בהיכלי הטומאה ח"ו (=חס ושלום), שכתב המקובל מוהרח"ו (=מורנו הרב ר' חיים ויטאל, תלמיד האר"י, 1620-1534) זלה"ה (=זכרו לחיי העולם הבא) בעניין השיר והשבח שהוא לשמו יתברך: דע, כמו שהיורדים למרכבה צריכים לומר שירות ומכוח אותם השירות נפתחים להם שערי המרכבה והיו נכנסים להיכלות ואותם היורדים עצמם נוסף להם כוח בשירוֹת שאומרים ויהיה להם כוח ללכת, כי בעודם משוררים הם מהלכים, ושמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, יוכיח שאם לא היה יודע משתקו (=לשתקו) לא היה יכול להעמידו, נמצא שבכוח השירה היה מהלך בכל יום ממזרח למערב, וגם בפרקי היכלות דרבי ישמעאל אמרו ז"ל (=זאת לשונם) מה הם השירות שהיו אומרים יורדי המרכבה וכו' א"כ (=אם כן) המשוררים לש"ש (=לשם שמים) נשמתם תעלה למדרגה הראויה להּ ולהיכל הראוי כפי כוחו והבנתו, ואם כן בהפך ב"מ (=בר מינן) שההיכלות זה כלעומת זה כשעובד ע"ז (=עבודה זרה) בטהרה למצוא חן בעיני האדם ולהנאתו, ובאותו החשק וההנאה האסורה, נשמתו תכנס להיכלי הטומאה רחמנא ליצלן וצלל במים אדירים ולא ידע ששם את הבני אדם עיקר וכב(ו)דם יותר מכבוד השי"ת (=השם יתברך) ח"ו (=חס וחלילה) שהרי המחשבה והכוונה שהם העיקריים והרוחניים היו למציאות חן ולהנאתו והקול והדיבור הגשמיים לעבוד בהם את השי"ת.
[ששון בן מרדכי משה שֻנְדוּךְּ, מזמור לאסף, ליוורנו תכ"ד/1864, דף כ"ו ע"ב]
יש כמה רעיונות הטוויים במארג הטקסטואלי שמציע שֻנְדוּךְּ. ניכרת נימת ההדרכה המוסרית והרוחנית בדבריו ורצונו להזהיר על שגגות שגורות בקהילת עובדי ה' השוגגים לעובדו באופן שרק מרע את מצבם ואת מצב העולם כולו. אלה חושבים שהם מקדשים ואינם אלא מטמאים. הוא העלה על נס את מנהג המקובלים לשורר שירות ותשבחות בשחר (או באשמורת השלישית טרם הנץ החמה) על מנת לקרב בין עם ישראל ובין אלוהי ישראל (נדמה כאילו דבריו מכוונים אך ורק לבני הקהל היהודי). לטענתו, לא זו בלבד שמילּות השירים (הפיוטים) – עליהם להיכתב על ידי משורר מעולה, אדם חסיד וקדוש; אלא, גם השרים את שירו, צריכים להיזהר לשיר לכתחילה מתוך ריכוז וכוונה לגשר בין הקהל ובין האל, כל סיבה אחרת – לא רק שעשויה להניא את כוונתם אלא גם להביא לתוצאות רעות. למשל: ניסיון למשוך תשומת לב ולעורר את התלהבות הקהל למען ירעיף עליהם כיבודים וחיבה (כאילו היו זמרים על במה במופע מוסיקלי גרידא) או סתם שירה מתוך שהם נהנים לשמוע את קולם, הנישא ברבים – הופך אותם, לדעת שנדוך, לעובדי עבודה זרה בטהרה, כלומר: למי שמכוונים לסיבות מתווכות, שאינן עבודת-השם לבדהּ. זוהי אזהרה חד-משמעית, לפיה שירת שיר מקודש (כמוהו כתפילה) עלול להפוך בבת-אחת למכשיר בידי כוחות הטומאה, אם רק הפייטן יסיר ליבו ולוּ לרגע קט, מהכוונה היחידה שיש, המסוגלת להפוך את השיר, לכלי המחבר בין שמים וארץ, וממש כתפילה בכוונה, עשוי להביא לידי כך ששפע אלוהי ייחודי ירד באותה שעה על פני האדמה.
התפיסה כאן היא מאגית-תיאורגית – בכוח השיר ניתן להשפיע על העולם האלוהי ולהיטיב את המציאות עלי- אדמות ולהוריק שפע-עליון אל העולם הזה. ברם, על הפייטן להיזהר (וזוהי אזהרה חמורה), כי די לא שייטעה בכוונתו להרף עין, וכבר יתהפך השיר מקדושה לטומאה, מה שיביא לפגם ולהתרחקות בין האל ועובדיו. תפקיד המשוררים והפייטנים פה דומה מאוד לתפקיד שתפסוּ צדיקי החסידות. שנדוךְ אמנם לא פעל במזרח-אירופה, אבל עמדתו לא שונה מאוד מהעמדות המובאות ביחס למהותם של הצדיקים בכתבי אדמו"רים בני הדור השלישי לבעש"ט, כגון: נעם אלימלך לר' אלימלך מליזנסק (נפטר 1787), אור המאיר לר' זאב וולף מז'יטומיר (נפטר 1798) וליקוטיו וסיפורי מעשיותיו של רבי נחמן מברסלב (נפטר 1810, שייך כבר לדור הרביעי, בהיותו נין הבעש"ט). בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". אולם, שנדוך מדגיש (לעומתם), כי הצדיק עלול לטעות, אפילו מוּעָד לטְעוֹת. אחריותו עצומה יש טעויות שעלולות לצאת תחת פיו ולשונו (גם להרף מחשבה), הגורמות מייד הרס רב. לא נהיר כיצד הצדיק עתיד לחוש מתי עליו לחדול לשיר, כי יצא מהכוונה הנכונה, ואיך יוכל להפסיק, כשהוא עומד מול קהל המצפה ממנו להמשיך ולשורר את שירו עד תום. בייחוד לא ברור, איך אפשר לצדיק לדעת, כי גם כאשר הוא סובר כי כוונת שירתו עולה לרצון, היא אכן רצויה ופועלת את פעולתהּ להוריק שפע-אלוהִי על ישראל ועל העולם כולו ואינה יוצרת תוצאה הפוכה, גם בלי-ידיעתו, וגם כשהוא משוכנע עמוקות כי הוא מכוון לטובת-הכל.
עד כדי כך, מרחיב שֻנְדוּךְּ בכוחם של השרים שירי שבח, עד שהוא שב לדברי האר"י (1572-1534), תלמידו ר' חיים ויטאל (1620-1548), ולמסורת הקדומה על יורדי מרכבה. לשיטתו גם השרים בזמן-חייו בבית הכנסת בבגדאד – מעלתם אינה נופלת מהמקובלים ומיורדי המרכבה, קודמיהם. ניתנה בידיהם הזכות להשפיע בשירה הנכונה ובכוונת-מכוון על האלוהות, להתעלות באמצעות השירה אל ההיכלות דקדושה שבעולם האלוהי וכן להשפיע על גורל כל מה שנטוע ביקום החומרי – עולם החומר, הפחוּת בדרגתו מן העולמות הרוחניים המשתרעים מעל-ומעבר לו. כך כותב שֻנְדוּךְּ על יהושע (תלמידו ויורשו של משה רבנו), שעצר-כביכול את החמה בגבעון (יהושע י' פסוק 12). פסוק זה, המציג את תפיסת המקרא, לפיה השמש היא כוכב לכת, היה הפסוק המקראי, שנדרשו אליו הכי-הרבה בפולמוס האנטי-קופרניקאי, באירופה במאות השש-עשרה והשבע-עשרה – משום שהמערערים על שיטת קופרניקוס, למשל מרטין לותר וממשיכיו בגרמניה ורבים מהישועים בספרד ובאיטליה, לא הבינו כיצד ייתכן לטעון שהשמש נחה במרכז היקום, כהיפותזה (הם ראו בה מעשה כפירה דתי) של ניקולאס קופרניקוס (1543-1473) וגאורג יואכים רטיקוס (1574-1514) וכטענת יוהנס קפלר (1630-1571) וגלילאו גליליי (1642-1564) אחריהם – שהרי כתבי הקודש הורו על תנועתהּ ועוד-יותר, על כך שיהושע העמיד אותה באורח נס.
לדעת שֻנְדוּךְּ, גם הכוכבים נעים במסילותיהם רק מכוח השירה הקדושה בבתי-הכנסת, מפי חזנים ומקובלים, עובדי ה' האמתיים. יהושע שהבין זאת, פשוט לא שר, וכך עצר את החמה. יש כאן הד לתפיסה הפיתגוראית העתיקה, שזכתה במאה העשירית לעדנה בעולמם של הפילוסופים הנאופלטוניים, אח'ואן אלצﱠפאא' (=אחי הטהרה) בעיר אלבצרה̈ שבדרום עיראק, לפיה הכוכבים והגלגלים (גלגלי השמים, ה-Spheres, גופים עשויים חומר דק ושקוף בשם Ether הנושאים בתוכם כל גלגל – כוכב לכת, בתנועה מתמדת וסיבובית) משמיעים מוסיקה קדושה בשעה שהם נעים במסילותיהם, וכי המוסיקה כפי שגילה אותה האדם – במהותהּ – מגלמת את הסדר הקוסמי-מתמטי במהותו. לפיכך המוסיקאי היודע לכוון, הנו קוסמיקון-מתמטיקאי, מי שיודע את רזי-היקום ויודע את שנחוץ על-מנת להשפיע עליו ועל פעולותיהם של מכלול-היישים המצויים בו. יתירה מזאת, כוח יש בידם של יורדי-מרכבה באמצעות ההמנונות והתפילות שהם נושאים לאלוהות, להעלות את נשמתם אל תוך המרחב האלוהי, שם ייקבעו להם את מקומם הנאות. כאן יש בת-קול של תפיסה שנמצאה במקביל בכתבי הפילוסוף הניאופלטוני הסורי, שהפך לראש האקדמיה האפלטונית באתונה, ימבליכוס (330-270 לספירה) לפיה הנפש מסוגלת להתעלות עוד בחייה ולאחר מותהּ, אל המרחב הקוסמי ומעבר לו, במעין מרכבת-אור (כלי-רכב רוחני), שם היא מתאחדת עם הנפש הכללית (גוף אור רוחני האופף את היקום כולו) ונהנית מאוד השכל הכללי, שהוא כעין זיכרון מוחלט ואידיאי, של כל הדברים שכולל היקום בכללותו. התפיסה הזאת בווריאנטים שונים נמצאה גם בכתבי רב סעדיה גאון (942-882), אח'ואן אלצפאא', ר' שלמה אבן גבירול (1058-1020), ר' בחיי אבן פקודה (נפטר 1090), אברהם אבן עזרא (1161-1090), יצחק אבן לטִיף (1269-1210); ולימים גם בחיבוריהם של ר' יהודה בן אלעזר מכשאן שבאיראן חובות יהודה (נכתב בשנות השישים של המאה ה-17) ובמדרשו (פירוש על התורה) חמדת ימים של מארי סאלם שבזי (1686-1616), איש תעז בדרום תימן. בעצם, ניתן למצוא אותהּ בעיבוד מסויים האופייני לסכולסטיקה האיטלקית, גם בקומדיה האלוהית של דנטה אליגיירי (1321-1265) וכמאה וחמישים שנים אחריו – גם בכתבי ניקולס קוזאנוס (1464-1401) ומרסליו פ'יצ'ינו (1499-1433). וכפי שהראיתי כאן לפני כמה חודשים גם בכתבי הרב והפילוסוף האיטלקי, ר' יהודה מוסקטו (1589-1530) ולפניו – אצל יהודה אברבנאל (ליאונה אבריאו, 1521-1470).
*
2
*
*
כמובן, איני יכול לקבוע הייתה מידת למדנותו של שׂנדוךְ בכתבים פילוסופיים ועד כמה יצא, אם בכלל, מגדרי הלמדנוּת היהודית הישיבתית, בת-זמנו בעיראק. לפיכך, נראה לי כי הדברים שהשמיע אשר ליכולתם המשוררים והפייטנים להוריד שפע על פני כדור הארץ ולנהל את מהלכי-הכוכבים נסובים על כמה מקורות קבליים עקריים:
[א]. הספרוּת הזֹהרית – עמוסה וגדושה במקורות על מוסיקת עולם הגלגלים ושפיעתה אל עולמנו. המוסיקולוג וחוקר המוסיקה בעולם האסלאם, פרופ' אמנון שילוח (2014-1928), אסף יחדיו עם רות טנא, רבים מהמקורות האלה לאנתולוגיה, הנושאת את השם נושאי מוסיקה בזהר: טקסטים ומפתחות (יוּבל: סדרת מונוגרפיות, ה: ירושלים תשל"ז). כך למשל מובא בזהר בראשית ח"א דף מ"א ע"ב תיאור כי "הגלגלים משמיעים את קולם הנעים בכל החֵילות שלמטה (= כלומר, על פני כדור הארץ) ליפותם ולהיטיבם"; בזהר וייצא חלק א' דף קס"א ע"ב, כי קול קול הקולות מתעורר מלמעלה למטה, אנחנו פקוחי עין היינו, הגלגל הסתובב מלמעלה לכמה צדדים וקול נעימה נשמע", ובזהר וישלח חלק א' דף קע"ב "כי אלו המתקנים שירה (=בלילות) ועובדים עבודה (=עומדים בתפלה) גורמים לפתיחת שני פתחים אחד לצד צפון ואחד לצד דרום ולאחר השירה, כשעולה מה שעולה בלחישה (=תפילת לחש) יוצאים ששה אורות לכל צד ונהרות בושם זורמים (=שפע אלוהי מורק על העולם) ומשקים כל חיות (=בעלי חיים) שברא ואז הן מזמרות (=החיות) עד עלות השחר, אזי גם הכוכבים ומזלות השמים וחיליהם כולם משבחים ואומרים שירה, כמו שכתוב: "בְּרֹן יחד כוכבי-בֹּקֶר ויריעו כל בני אלהים" (איוב ל"ח, 7)". הנה כי כן, אנו עוד רק בתחילת זֹהר בראשית וכבר מצאנוּ שלוש דוגמאות המקיימות זיקה עירה ונשמעת עם עולמו הרוחני של , ר' ששון בן מרדכי משה שֻנְדוּךְּ .במיוחד מסקרנת לשון הזֹהר אשר לפתיחת הפתחים לצד צפון ולצד דרום, העשויים להיות מוסבים על פתיחת שערי חסד (דרום) ודין (צפון), ממש כאזהרת רש"מ שֻנְדוּךְּ, כי השירה עשויה להוריד חסד לעולם כשהיא מכוונת היטב-היטב, אבל כל טעות או כוונה שגויה עלולה להביא להתעוררות כוחות הדין, ולהסבת הרס רב.
[ב]. ספרות המוסר הקבלית בצפת – ספרו של שֻנְדוּךְּ למרות עיסוקו הרב בהלכה, הוא בבחינת ספר מוסר-קבלי, האופייני מאוד למקובלי המזרח ולמגמתם לעורר לבבות לעבודת ה' מתוך עבודת המידות. לכן, ניתן להסתכל אליו כצאצא רעיוני של אי-אילו ממקובלי צפת במאה השש-עשרה, כדוגמת: ר' משה קורדוברו (תומר דבורה) או ר' אליהו דה וידאש (ראשית חכמה) או ר' אלעזר אַזִכְּרִי (ספר חרדים) וממשיכיהם. לעיון בתמות, בחיבורים ובמחבריה הראשיים של ספרות זאת, עיינו לאחרונה: מרדכי פכטר, חבורות וחיבורים: עיונים בספרות המוסר הקבלית של חכמי צפת במאה הט"ז (הוצאת אדרא: תל אביב 2022) .במיוחד לטעמי ניכרת זיקתו של שֻנְדוּךְּ כלפי ספר חרדים; שם הובא:
דרך החושק לשורר, וכיוון שאהבת יוצרנו נפלאה מאהבת נשים, האוהב אותו בלב שלם ישיר לפניו יתברך, כאשר שרו משה ובני ישראל, מרים ודבורה, ויהושע ובני קרח ודוד ושלמה ברוח הקודש, כמה דאתמר (=כמו שנאמר) "משכיל שיר ידידות" (תהלים מ"ה ,1) וכתיב: "שיר השירים אשר לשלמה" (שיר השירים א', 1), למלך שהשלום שלו; וכתיב "שירו לו זמרו לו" (תהלים ק"ה ,2) וכתיב "באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה, 9) ופירש הראב"ד (=הראב"ד מפוסקייר), דהוא נמי ל(=שהוא גם) לשון שיר, כמו "שגיון לדוד" (תהלים ז', 1), ובתוקף החשק בו יתברך הראשונים וגם האחרונים שרו לפניו, ר' יהודה הלוי, ר' יהודה החסיד ור' אברהם אבן עזרא וחבריהם זצ"ל (=זכר צדיקים לברכה).
[ר' אלעזר אזכרי, ספר חרדים, ירושלים תשמ"ד, פרק ט' הלכה ו', עמוד נ"ו]
מדברי ר' אלעזר אַזִכְּרִי (1600-1533 לערך) עולה, כי הדרך הנכונה העשויה להעלות את אוהב ה' לכדי השגת רוח הקודש – היא לשורר, כלומר: גם לחבר שירים לשמו, וגם לשיר אותם בכוונה שלימה. זו היתה דרכם של הנביאים, של דוד ושלמה, וגם של גדולי המשוררים והחסידים היהודים בימי הביניים. אומר אַזִכְּרִי, כי האוהב מביע את אהבתו, ועוסק בה בדעתו, כקומה מעל קיום המצוות. מידת היצירתיות והיכולת לשיר את שירי אהבתו – היא שמרחיקה בין היתר את האוהב – מן השגרה של קיום הריטואלים הדתיים. הוא מוכרח ליצור כל הזמן לשם אהבתו, ולפיכך גם קיום המצוות אצלו נעשה לא כאילו כפו עליו הר כגיגית, אלא כחלק מחיים יצירתיים פעילים. על-פי רוב מצויר אַזִכְּרִי במחקר, כיהודי אדוק שהממד המיסטי בהגיונותיו לעולם קשור בתלמוד תורה ובקיום מצוות, ונאמנותו לדת – אין בה רבב ולא דופי. אני מציע לחדש ולראות באַזִכְּרִי לא רק אדם המבטל את רצונותיו בפני מה שהוא תופס כרצון ה' (ההלכה, התפילה, המנהג); אלא כאדם יוצר, שכל חייו היצירתיים עומדים בתוקף היותו עובד ה'. מבחינה זאת, הוא מציב בפסקה הקצרה שהבאתי לעיל, מודל של חיי יצירה פואטיים ומוסיקליים דתיים פעילים, שבוודאי השפיע על יהודים – בני הדורות אחריו, במזרח ובמערב.
*
*
[ג]. ספרות הקבלה הלוריאנית – כאמור, את הדברים בדבר חשיבות מעמד המקובלים ובעלי-הפיוטים בעומדם לשורר את שיריהם, הביא שֻנְדוּךְּ מפי כתבי האר"י וספציפית (כך הוא כותב) מדברי תלמידו וסופרו, ר' חיים ויטאל. ברם, מקור הדברים, אפשר שאמנם יסודו באר"י, אך מקורו הספרותי הנודע, הקודם ודאי לספרו שֻנְדוּךְּ, לפי שהודפס כבר לראשונה כמעט מאתיים שנים ויותר קודם למזמור לאסף, הוא פירוש שירים של שבת (שירים שחוברו על ידי האר"י לשלוש הסעודות של שבת) מאת חברו המקובל ר' ישראל סרוק, שאמנם היה הראשון להפיץ דרושים לוריאניים באירופה, אך תובנותיו והלכי רוחו הפרשניים, שונים לא אחת מאלו שהובאו על ידי ר' חיים ויטאל. הבלבול בין המסורות הויטאליות ובין המסורת הסרוקיאנית, באה אצל שורת מקובלים כגון ר' אפרים פאנצ'ירי בסוריה ור' עזרא מפאנו ור' מנחם עזריה מפאנו באיטליה, שציטטו גם מזה וגם מזה, לעתים תוך הדגשה שמדובר במסורות פרשניות שונות ולעתים ללא הדגשה. המיזוג, אפשר שראשיתו היה כבר בשלב קודם יותר, שכן ר' חיים ויטאל בשער התפילה שחיבר (ששימש לימים לעריכת ספר שער הכוונות) הקדיש דיונים גם במסורות של האר"י ששמע מפי תלמידים אחרים שלו, לרבות "איש אחר" – המופיע כמה וכמה פעמים ללא איזכור-שמו, באופן שמעלה על הדעת תלמיד בכיר אחר של האר"י, כדוגמת ר' יוסף אבן תבול המערבי (ממוצא מרוקאי), ואפשר גם – ר' ישראל סרוק עצמו, שכנראה הכיר את האר"י, עוד כששניהם למדו ופעלו במצרים, ואפשר כי היחסים ביניהם היו יחסים חבריים גרידא, ולא דווקא יחסי מורה-תלמיד. בכל אופן, ר' יששכר בער אלינבורג (1623-1550), תלמידו הפולני-איטלקי, של ר' ישראל סרוּק, ערך מחדש את הספר באופן המייחס אותו באופן חד-משמעי למורו, וזאת בניגוד לר' עזרא מפאנו, שייחס אותו לאר"י. זאת ועוד, ר' מאיר פֹּאפֶּרְשׂ (1662-1628), עורך החיבורים הלוריאניים הגדולים, עץ חיים ופרי עץ חיים, טען כי פירוש שירים של שבת של סרוּק "בנוי על תוהו" – עוד סיבה טובה כנראה לכך, שבהמשך הושמט מהחיבור שם מחברו (פרטים אלו על אלינבורג ופאפרש למדתי מתוך ספרו של יוסף אביב"י, קבלת האר"י, מכון בן צבי, ירושלים 2003, כרך ראשון סעיף נ"ז, עמ' 384-383).
בפירוש שירים של שבת המיוחס לאר"י (עפ"י הנוסח שיצא מר' עזרא מפאנו), מובאים הדברים הבאים:
פירוש של שירים של שבת שעשה הרב אלהי כמוהר"ר יצחק לוריא אשכנזי זצ"ל לפרש שירים הללו צ"ל הסיבה שעשה הרב ז"ל השירים ומה תועלת יגיע האומר אותם, ומה מעלה – יגיע לשבת עצמו. לכן צריך אתה לדעת שכמו שהיורדים במרכבה צריכים לומר שירות ומכֹח אותם השירות היו נכנסים להיכלות והמלאכים הממונים על כל שער ושער מפתחי ההיכלות מראים אל הירודים למרכבה והמלאכי' והחותמת שצריך לכל מלאך ובכח השירות שהיו אומרים היו נפתחים להם השערים וגם היורדים עצמם ניתוסף להן כח בשירות שאומרים ויהי' להם כח ללכת עד מעלה שאם לא היו אומרים שירה לא היו יכולים ללכת, כי בעודם משוררים מהלכים, ושמש בגבעון דום יוכיח שאם לא היה משתקן יהושע לא היה יכול להעמידו. נמצא שבכוח השירות הוא מהלך בכל יום ממזרח למערב וגם בראש פרקי היכלות לר' ישמעאל אמר וז"ל: מה הםה ישרות שהיו אומרים יורדי המרכבה …. הנה לך בפירוש שהשירות נותנות כח לכל דבר רוחני או גרם שנוי להלוך … לכן סדר הרב ז"ל אלו השירים והזמירות כדי שיתקנו בהם כל העולמות … ויבוא לו שפע גדול והארה גדולה אל נשמתו ויידע עתידות ותאיר נשמתו הארה גדולה ויבוא לו תוספת נשמה יתירה, שהוא יותר העולה מנפש (ו)רוח …
[ספר שער היחודים, צדיק יסוד עולם ופירוש שירים של שבת (חלק ראשון), קארעץ 1783, דפוס צילום ירושלים תשכ"ג דף נ"ב ע"ב].
*
*
אפשר כי מה שגרם לכך ששֻנְדוּךְּ הביא את הדברים בשם ר' חיים ויטאל נבע מפני כך שהספר הקטן על פירוש השירים של שבת הודפס בחלקו האחורי של שער היחודים שהוא משמונה השערים שנערכו מדרושי ר' חיים ויטאל והפכו ליסוד תורת האר"י בעיני רוב לומדיה במשך הדורות. אני מניח כי שֻנְדוּךּ שמע את שמעו של סרוק, אך הואיל ושמו לא כתוב על פירוש שירי השבת ואילו מחברו של שער היחודים נודע-לשם, ייחס שֻנְדוּךּ את המובאה הארוכה שהביא מספרו של סרוק לתלמידו הבכיר של האר"י ולסופרו, ר' חיים ויטאל.
חשוב לומר, על אף שרוב התווך הרעיוני המובא על שֻנְדוּךְּ מצוי בספרו של ר' ישראל סרוק (השוואה בין המקורות שהובאו לעיל תוכיח זאת מעל לכל ספק). בכל זאת, יש כמה עניין עיקרי המופיע אצל שֻנְדוּךְּ וחסר אצל סרוק, והוא ששירתם של המקובלים ויורדי המרכבה אינם רק סיבה לאופן שבו מהלכים גרמי השמים, לתיקון העולם, ולהתעלות נשמתם במעלה עולם האלוהות, אלא אם סרוק מדגיש כי בכוח השיר בוקע יורד המרכבה רקיעים, זוכה להארת נשמתו ויודע עתידות – שֻנְדוּךְּ מעמיד גם על הפן האחר, ההרסני והאסוני, ששירה בכוונה לא-נכונה עשויה להמיט על המקובל ועל העולם בכלל. כפי שהראנו למעלה, יש כאן מיזוג בין תפיסות המופיעות בספר הזֹהר, לפיהם השרים בלילות ומתפללים, פותחים בד-בבד שני שערים, אחד כלפי החסד ושני כלפי הדין. יש לתפיסה הזאת זיקה רבה מאוד גם למסורות שהביא ר' חיים ויטאל על מורו, ששב וטען כי גילוי סודות למי שאינם במעלה רוחנית מספקת – מחישה אסון. גם את מיתת בנו ולימים גם את מיתתו עצמו – תלה האר"י בכך שגילה סוד שלא היה צריך לגלות.
*
*
מורי וחברי הותיק, פרופ' אבי אלקיים, פרסם לפני כעשור, מאמר מעמיק ומעורר מחשבה, על תפיסתו העצמית של האר"י כמשורר מיסטיקון-קוסמיקון, המביא מזור ומרפא לעולם ולאדם, וסקר את עומק השפעת תפיסתו זו על מקובלים יהודיים בני הדורות לאחריו, לרבות מנהיגי הרוחניות השבתאית [אבי אלקיים, "אזמר בשבחין: על ארס-פואטיקה להאר"י שיכור האלוהים", הפיוט כצוהר תרבותי: כיווני חדשים להבנת הפיוט ולהבנייתו התרבותית, עורכת: חביבה פדיה, מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד: ירושלים ותל אביב 2013, עמ' 150-68]. שֻנְדוּךְּ, לא הוזכר, ככל שהשיגה עיני, במאמרו של אלקיים (ידוע לי שהוא מכיר את ספרו ושמע שמעו)– אך ראוי אולי להביא את דבריו שנדונו כאן בהמשך למאמרו של אלקיים, כדמות שניסתה להבין את כוח השיר לחולל נפלאות, לתקן עולמות, ולבקוע רקיעים; תפיסה שבה מְשֹוֹרֵר, הופך במידה רבה, למי שיש לו מהלכים משלו הנוגעים לגורל היקום ולגורל האנושות, לטוב ולרע, מכוח עליית נשמתו והארתהּ מאור אין סוף (ומכוח נפילתה אם אינה מצליחה לקיים את קשרי-האמונה האינטימיים שלה עם האלוהות כראוי). שֻנְדוּךְּ ודאי הכיר ביחסו המיוחד של האר"י לספרות הזֹהר, וגם להדרת הכבוד שגילו כמה ממשורריה הליליים של צפת, כגון: ר' אלעזר אַזִכְּרִי ור' אברהם הלוי ברוכים, כלפיו. בעצם, שֻנְדוּךְּ, ביקש כנראה לאחד יחדיו את קבלת הזֹהר, את ספרות המוסר-הקבלית הצפתית ואת הקבלה הלוריאנית – כפי שהכירן למסורת רציפה ומקודשת אחת.
שנזכה לשאת בדעתנו עולמות-ידע מגוונים; שנזכה לכתוב שירים; שנזכה לשיר אותם, כאילו הם מביאים מזור לעולם, ואם לא לעולם – לפחות לכמה אנשים; ואולי לא טוב לרצות יותר מדיי – לעצור כוכבים ממהלכם או לבנות מקדשים. כפי שטען ר' ששון בן מרדכי משה שֻנְדוּךְּ, לגבי המשוררים הקדמונים – שיריהם עשויים היו, לחולל שינויים עמוקים במציאות, אבל גם כושר-ההרס האצור בפרוייקטים הגרנדיוזיים האלוּ שנישאו בתודעותיהם, היה עלול להוביל לכדי תוהו ואבדן. לא ייפלא, כי תלמידי הרמב"ן, כינו מורה פִּלְאִי – לו זכה מורם, בשם "בן בלימה". אדם יכול לשוטט במחשבותיו בין שמיים וארץ כמה שיבקש, אבל טוב שיילמד את העיתויים – בהם יש (למצער, מאוד-רצוי) לבלוֹם, לעצור ולהניח לדברים להיות כמו-שהם; לתת להם להתנהל בדרכם.
*
*
בתמונות: Shoey Raz, Construction near Sky, 22.8.2022; Idem, Outward Bound 1-2, 20.1.2023
Idem, Book Shelf, 26.7.2023 ; תצלום עמוד הפתיחה מתוך: ישראל סרוק, נעים זמירות ישראל, למברג 1794 (תקנ"ד); דפוס בעקבות עריכתו של ר' יישכר בער אלינבורג, שייחס את החיבור למורו במפורש.
פֶּרֶא אדם חוֹשב 