על צפורים וחרקים

*

שתי יצירות מאת פייר פאולו פאזוליני ושני ספרים מאת דרור בורשטיין, העוסקים בהתאמה בצפורים ובחרקים, הביאו אותי לידי מחשבות על השונה ועל המשותף ביניהם, ועל בני אדם ובעלי-חיים.  

*

שני יוצרים ושני צמדי יצירות

     בין 1975-1966 הוציא במאי הקולנוע והמשורר האיטלקי פייר פאולו פאזוליני (1975-1922), תחת ידיו, שתי יצירות, היחידות שכותרתן הוקדשה לבעלי-חיים; אחת עסקה בצפורים והשניה בחרקים. כוונתי לסרט הקולנוע, Uccellacci e Uccellini (צפורי טרף, צפורי שיר ויש המעדיפים לתרגם: נִצִים ודרורים), שעסק באופן שולי,  באחת האפיזודות, בנזירים פרנציסקנים, בני המאה ה-13, המבקשים לשיר כמו צפורי שיר, שהרי זוהי  תכלית התפילה וכן בעורב מדבר (!) המלווה את מסעם המודרני של אב ובנו, המנסה כקומיסר שתדלן להעמידם על יסודות המרקסיזם, מלחמת המעמדות (תפיסת ההיסטוריה כתולדות הכוח הפוליטי). וכן למסה הקצרה "המאמר על הגחליליות" (בתרגום לעברית מאת דני מוג'ה) שבהּ דן פאזוליני בתהליכי העיוּר המואצים באיטליה במהלך שנות השישים וראשית השבעים, שהיו מלווים במחיקת הכפר והספר, באופן שהעלה את חשדו המופגן לפיו השלטון עודו דמוקרטי – אבל כלפי פנים מקננות בו רוחות הפשיזם, שזכרו טרם נמחה מלב, או למצער עליית הדיקטטורה של הבורגנות הנחזית כדמוקרטיה – עליה התריע כבר קרל מרקס (1883-1818) בקפיטל. פאזוליני קשר את תופעת היעלמותם הפיסית של הגחליליות (חיפושיות מעופפות מפיצות אור) בדמדומיה האחרונים של הדמוקרטיה האיטלקית –  הקשורה בקשר הדוק לדידו, בהאצה הטכנולוגית ובתהליכים הנאו-ליברלים-כלכליים (קפיטליסטים גלובליים) המשתלטים על כל חלקי-המגף בעידודם של בעלי-ההון, שעיקר מגמתם היא הפקת רווח מקסימלי מכל הסובב.  

     יצירות אלו של פאזוליני, העלו בדעתי צמד ספרי-עיון רצופים (כמדומני כי חצץ ביניהם ספר  שירה) שחיבר, הסופר והמשורר, דרור בורשטיין, לטובת הצפורים  (הוצאת בבל: תל אביב 2019) ועולם קטן (הוצאת בבל: תל אביב 2021) – האחד, עניינו בצפורים; האחר – בחרקים. יש לציין, כי בורשטיין גם חיבר בשיתוף המשוררת, הוטרינרית והחוקרת, מאיה ויינברג,  ספר הנסוב על עטלפים (פליטי אור, ספרי אפיק: תל אביב 2019) וכי בנוסף, הוא מלמד באוניברסיטה העברית קורסים העוסקים בבעלי-חיים שונים בספרות העברית ובספרויות העולם, כך שלא ניתן למקד את יצירתו, ככל שזה נוגע לבעלי-חיים, בצפורים ובחרקים בלבד. עם זאת, בורשטיין הציג את הספר עולם קטן  בבלוגו מתחת לשולחן: "כמעין-המשך לספר לטובת הצפורים". כלומר, גם להכרתו, שני הספרים הללו היו פרי של התפתחות רצופה. לפיכך,  ההיקרות  של יצירות שעניינן צפורים וחרקים אצל פאזוליני ואצל בורשטיין – עוררה בי סימן שאלה ובקשה להבין. אולי גם על שום שהמצב הפוליטי הישראלי הנוכחי, דומה מכמה וכמה אנפין, למצב האיטלקי שתיאר פזוליני לפני קרוב לחמישים שנה, כ"רִיק של שלטון" וכטימוקרטיה (חברה המבוססת על תאוות בצע).  

    דומה כי גם אצל פאזוליני וגם אצל בורשטיין, בעלי-החיים מתווים באיזה אופן את גבולות האדם. כלומר, אצל שניהם אין נסיון להציג את בעלי החיים כאלגוריה או כדימוי בלבד לטיפוסים אנושיים. למשל, כפי שהצביע חוקר הפילוסופיה הפוליטית של ימי הביניים, לורנס ו' ברמן (1988-1929) – מחברים ימי ביניימיים ורנסנסיים רבים ביקשו להרחיק עדויותיהם מבריונים פוליטיים בני-זמנם, באמצעות אלגוריות שבהם כיכבו בעלי-חיים מדברים. ניתן להזכיר בהקשר זה, גם מחברים בני המאה העשרים, כגון: מיגל טורגה (1995-1907) בחיות (1940); ג'ורג' אורוול (1950-1903) בחוות החיות (1945) וחיים לנסקי (1943-1905) במעשה בעגור – בפואמה ששלח בלפלשׂתינה מגולאג סובייטי בסיביר – בהּ דימה את  היהודים לעגורים נצחיים הנרדפים על צווארם בשל קנאת-האומות ואין פתרון להם מלבד שיבה לארץ אבותיהם. טורגה כיוון חצים שנונים כלפי הדיקטטורה של סלזאר בפורטוגל; אורוול ולנסקי ניסו לעמעם מעט את ביקורתם על הקומוניזם הסובייטי; במקרה לנסקי – זה אולי ההסבר היחיד לכך, שהמכתב הצליח לעבור את הצנזורה ולהגיע לפלשׂתינה.

*

*

הציפורים

     להבדיל מלנסקי, העורב של פאזוליני, עם הילוכו האנושי-לגמרי וקול האינטלקטואל המחנך (המשכיל בהרבה, כך דומה, מהאב והבן) אינו מכוון רק לעורר את מארג האסוציאציות שלנו – לדמויות אנושיות דומות, אלא שפזוליני נדרש לתת לו הילוך וקול, על-מנת שנחשיב אותו כדמות של ממש. יש לזכור כי פאזוליני גם מאמץ את תפיסתו של פרנצ'סקו מאסיזי לפיהן צפורי השיר  מבטאות את התפילה הנשגבה, צפורים ממש. יתר על כן, דמותו הקולנועית של העורב נגזרת היא מתפיסתו הפואטית-קולנועית של פזוליני – אותה כינה במאמר משנת 1965 "קולנוע של שירה".  לדעת פאזוליני, הקולנוע אינו צריך לתעד את החיים. הוא ראה בחיים עצמם דבר טריוויאלי וגדוש רגעי-שעמום חסרי-פשר. על המספר הקולנועי להיות קודם-כל עורך ומעצב, היודע כיצד להציע לצופים – רגעי שגב ורגעי שפל; כך הוא הסביר את הפער בין "הריאליזם האיטלקי" ההומה פיוט ועצב ובין הקולנוע הטריוויאלי והמַלְאֶה של אנדי וורהול – הנמשך ונמתח ללא צורך. כך, דווקא  דנטה אליגיירי היה בעיניי פזוליני גדול המשוררים, משום שידע כיצד להוריד את קוראיו עימו שאולהּ וגם לעדן אותם לעבר העדן השמיימי. זאת ועוד, פאזוליני לא היה בשום אופן פילוסוף. הוא לא ביקש לעורר אצל צופיו מחשבה רציונלית-תמטית-שיטתית, אבל הוא היה מעוניין לזעזע, לשעשע, להשגיב ולהגחיך – את המציאות האנושית. בקיצור, כמרקסיסט שהבין שדינו לחיות בחברה בורגנית ותחת תכתיביה – הוא ניסה כיוצר קולנוע לטלטל את היושבים באולם. נראה לי כי שותפו לאותה מגמה היה חנוך לוין (1999-1943) – כאשר ביים את מחזותיו לקהל בורגני ציוני. 

     בפתח לטובת הצפורים (עורכת הספר: נוית בראל, עריכה מדעית: עדנה גורני, ידיעות ספרים ומשכל הוצאה לאור: ראשון לציון 2019, פרקים 2,1 עמודים 27-11) הדגיש בורשטיין את המעוף, המרחק, ואת שירת הצפורים; משם עבר לתאר את המלאכים כבני אדם מכונפים (מארי דגדפין, בלשון ס' הזהר) – להעיד על כך שצפורים, מגלמות שגב מסוים או רום-מעלה מחד-גיסא. עם זאת, מאידך גיסא – שבירוּת ופגיעוּת; שאיפה לחירות (דרור) מחד גיסא ושאיפה לבטל את השפעת הכבידה מאידך גיסא, כלומר להתרחק מכל מה שמכביד ומלאה בחיים האנושיים. בורשטיין ודאי סדוּר, מאוּרגן ושיטתי הרבה יותר מפאזוליני. הוא תר ומעמיק אחר תיבת התהודה של כל צפור בין אם בתרבות היהודית ובין אם בתרבויות אחרות, ככל שהגיעה ידו. כל צפור אצלו מבטאת נדידה רעיונית ודברים המונָחים בתווך שבין היות סמל ומטאפורה ובין היות ממשוּת –  והוא בהחלט מעוניין לעורר בקוראיו מחשבות ומהלכים מחשבתיים, ולא רק רגשות ותחושות.      

     מנגד, פּאזוליני כלל לא מעוניין בהצבת מפת זיקות והקשרים. הוא משתמש בציפוריו – כמי שצריכות לעורר משהו רדום או מאולחש בצופה. הוא בכלל לא מבקש שהצופה יתעורר להבין אותו (או את סרטו) אלא הוא מבכר את פונקציית המגע (הפונקציה הפאתית אצל רומן יאקובסון) של השפה (החזותית-קולנועית). הוא מעוניין לגעת בנפש הצופה (בחלק הלא-מודע של נפשות צופיו) – לבסס את הקשר בינו ובין צופיו. הרבה יותר משהוא מעוניין לעורר אותם למחשבה. בכלל, דמותו של פאזוליני, ב- Uccellacci e Uccellini נדמית לי קצת כמו זו של קומיקאי או קוסם מיומן, הזקוק לצחוק, לזעזוע ולמחיאות הכפיים של הקהל – ממש כמו שבדרנים אחרים זקוקים לתגובתיות הקהל; לדעת שהם איתם. בעצם, כל הסרט, הוא קצת מופע של קוסם שמפריח צפורים מכובע. יש לזה את הקסם שלו, אבל לאו דווקא מוּבָן נהיר כלשהו.

*

*

*

החרקים        

     החרקים מייצגים תווך אחר לטעמי – גם אצל פאזוליני וגם אצל בורשטיין, וזאת למרות שפאזוליני דן בעצם אך ורק בגחליליות (ממשפחת החיפושיות) – ומתמקד באורן שכבה ובהיעלמותן הפיסית. כלומר, דן בשגב ובמיסתורין של האור – יותר משהוא מתעניין בעצם חרקיותן (הן בעצם סוג של בעלות-כנף מאירות). הוא כתב:

*

בתחילת שנות השישים, בשל זיהום האוויר ובמרחב הכפרי – בעיקר בשל זיהום המים (הנהרות הכחולים ותעלות המים הצלולים) החלו הגחליליות להיעלם. התופעה הכתה כברק קטלני.  תוך כמה שנים נעלמו הגחליליות כליל . את "המשהו" הזה שאירע לפני כעשר שנים, אכנה אפוא "העלמות הגחליליות" … 

לטראומה האיטלקית מן המפגש המידי בין העולם הישן הפלורליסטי לבין ההאחדה התעשייתית יש אולי רק תקדים אחד: גרמניה של טרום-היטלר … התוצאה שלה היתה צמיחתן של שכבות ההמונים הענקיות … אשר הרכיבו את הגוף הפראי, המפלצתי, הבלתי צפוי של הגייסות הנאציים.

באיטליה מתרחש משהו-דומה ובאלימות גדולה יותר, מאחר שהתיעוש התעשייתי של שנות השישים חולל "מוטציה" מכרעת עוד יותר מזו שהתחוללה בגרמניה לפני חמישים שנה … האיטלקים הגיבו לטראומה ההיסטורית הזאת באופן הגרוע ביותר, שניתן להעלות על הדעת. הם הפכו תוך כמה שנים (בעיקר במרכז-דרום) לעם מנוון, מגוחך, מפלצתי, נפשע.  די לצאת לרחוב כדי להבין זאת.

[פייר פאולו פאזוליני, "נספח: הריק של השלטון באיטליה או המאמר על הגחליליות", תרגם מאיטלקית: דני מוג'ה, בתוך: ז'ורז' דידי הוברמן, הישרדות הגחליליות, מצרפתית: מיכל ספיר, עריכת תרגום: נעם ברוך, סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2014, עמ' 132, 135 בדילוגים].

*

    הרס הטבע והסְּפָר האיטלקי על ידי התעשייה הקפיטליסטית הגלובלית משנות השישים ואילך – גרמו, כך אליבא דפאזולני, לא רק להעלמותם של מקורת המים הצלולים ושל בעלי החיים שחיוּ בצידם, אלא גם להיטמטמותו ההולכת ונמשכת של העם האיטלקי. ההשחתה של הטבע ושל המארגים הטבעיים שהתקיימו מיליוני שנים, וששזרו יחדיו משאבי טבע- צמחים –בעלי חיים ובני אדם הביאה לכך שלבסוף האדם יפנה את ההשחתה הזאת נגד עצמו, ובראש ובראשונה: כלפי מי שהוא חווה אותם, כתולדה של תודעה היררכית מעווותת, כאחרונים בשרשרת – הכפריים, הדתיים, החקלאים – אלו שמעולם לא הצטרפו בלב שוקק לתהליכי האורבניזציה והתיעוש. מעניין לקרוא זאת, בין היתר, משום שב- Uccellacci e Uccellini שצולם בשנת 1966, הסרט מתרחש בעיקר (כמעט אך ורק) בסביבה כפרית-אגררית, הרחק מהעיר; אמנם כבר ניבטים תהליכי הקמת בתי החרושת.  המפגש היחידי של גיבורי הסרט עם בעל ההון, הוא כדי להצהיר על כך שהם יודעים שהם בעלי-חובו, והצהרתו לפיה כל זמן הם מתכוונים להחזיר לו את החוב, אין בכוונתו, לפגוע בנפשם.  כלומר, כל זמן שהם מהווים הזדמנות עבור הקפיטליסט להגדיל את עושרו – הם יכולים מבחינתו להישאר בחיים. הגחליליות פשוט לא היו יכולות לפדות את חייהן בכסף. כמובן, קשה שלא לקרוא את דברי פאזוליני ולחשוב על ישראל של הדור האחרון, ובוודאי של השנים האחרונות – ואין כאן מה להאריך.

   אשר לבורשטיין, אנסה להתמקד בשני קטעים מתוך עולם קטן, ולהציע באמצעותם כי על אף שגם בורשטיין כמו פאזוליני, רואה לנגד עיניו את הטבע כעולם ההולך ונעלם, בכל זאת גישתו היא לכתחילה אופטימית ושיויונית יותר. האדם הוא חלק מהטבע (היקום). שלא כמו פאזוליני, בורשטיין מתבונן על העולם באופן בלתי-היררכי, שאינו מצדד במלחמת-מעמדות בלתי-פוסקת. הוא מציב בפתיחת הספר את תשובתו של הדלאי לאמה כאשר נשאל מה הדבר החשוב ביותר שניתן ללמד ילדים. תשובתו: "למדו אותם לאהוב חרקים". 

    בורשטיין מבקש להושיב אותנו ואת החרקים כאזרחיו של אותו קוסמוס. אף על פי שספרו עוסק גם ביוצרים שראו במקקים ובפרעושים – עילה לתחושות גועל, בורשטיין מעוניין להתבונן בחרקים, המצודדים יותר והמרתיעים גם-כן, ולהציע מצגים שונים שלהם, מתוכם ניתן ללמוד, אפילו להבחין בחכמה העדינה-הנסתרת (לֻטְף, תַּלַטֻﱡף), כפי שכינה אותה הרמב"ם (מורה הנבוכים ג', ל"ב), שטבע האל (כך הרמב"ם) או שטבועה ביקום (תבונה קוסמית שאינה מחייבת אל) בכל מארגיו.

    כך למשל, מתאר בורשטיין את סגולתם הייחודית של החגבים, בעקבות שירו של המשורר יונדב פרידמן (ספרו המרתק והייחודי אקסיטציה נסקר כאן בעבר):

*

"גַּרְגְּרֵי סָהָרָה עַל סִפּוּנוֹ שֶׁל חָגָב סוּדָנִי בְּמַסָּעוֹ לְאַרְבֶּה" (יונדב פרידמן) 

    עתה נפגוש על-משפחה מאוחרת יותר בסדרת החגבאים – החגבים, ובעיקר במופעם הקבוצתי המאיים יותר על צומח וחקלאים: הארבֶּה.

     הארבה אינו מין של חגב אלא צורת קיום של כמה ממיני החגבים כשהם מתקהלים עם בני מינם. מדי כשמונה שנים. מסיבות הקשורות לאקלים ולמשאבי מזון, שביסודו של דבר נותרו מסתוריות למדי, מתחילים חגבים ממינים מסוימים. שבימים כתיקונם חיים כפרטים יחידאיים, להתקהל, כמו אוהדי הכדורגל לפעמים, ההתקהלות לא רק משנה את מספרם, אלא גם את תכונותיהם: צבעם משתנה (החגב הסודני למשל משנה את צבעו מירוק לחרדל-שחור), משך זמן ההתפתחות מביצה לבוגר מתקצר וכמות הביצים שמטילה הנקבה גוברת מאוד במסגרת התקהלויות הארבה, היות שהיא מגיעה לבגרות מוקדם יותר.  נחיל הארבה פועל כמעין אורגניזם-על, נע עם הרוח ואוכל בכל פה את הצומח הנקרה בדרכו. הבוגרים נודדים במעוף, הנימפות – בקפיצה ובהליכה. בנחיל כזה, שמורכב לפעמים מכמה נחילים שהצטרפו זה לזה,  בנחיל כזה, שמורכב לפעמים מכמה נחילים שהצטרפו זה לזה, יכולים להימצא 10 מיליארד פרטים. כוח הכרסום הַמִּצְרָפִי הוא אדיר. חגב בנחיל ארבה יכול לאכול כמשקל גופו מדי יום.

[דרור בורשטיין, עולם קטן: דיוקנאות של חרקים, עורכת: יפעת שחם, ייעוץ אנטומולגי: ד"ר נטע דורצ'ין, הוצאת בבל: תל אביב 2021, עמוד 73]. 

*

    בורשטיין מציב את הקונטקסט הפרשני לשירו של פרידמן, שהיה נותר מבלעדי הפירוש, כעין חידה חתומה. החגב הסודני בהתקהלותו עם מני חגבים אחרים – אחת לשמונה שנים – הופך, באופן מסתורי וסתום כשלעצמו, לנחיל ארבה.  ההתקהלות משנה את הפרטים הכלולים בהּ: את צבעם, את משך התפתחותם, את כמויות הביצים שמטילות הנקבות, ולבסוף – את הכמות שכל חגב בנחיל הארבה אוכל במהלך יממה. נחיל הארבה הנישא ברוח אוכל ומכרסם את כל הנקרה בדרכו. התבונה האנושית טרם הצליחה לעמוד על סיבות התופעה (רק לשער אותן). מפרספקטיבה מסוימת, ניתן להבין זאת כמו מלחמת החגבים בכל, כעין פלישת ברברים לציביליזציה חסרת אונים, המבקשת להחריב כל העומד בדרכהּ – במהלכהּ, הנחיל מתקדם מרחקים עצומים בדאיה על כנפי-הרוח. כל ניסיונות הבלימה עולים בתוהו; לא ניתן להתגונן מפניו.

      מכמה פנים דומה התיאור כאן (למצער, דומה בעיניי), לתיאורם של הגרמנים ושל האיטלקים, במאמר על הגחליליות של פאזוליני. גם שם מדובר בקבוצה של פרטים שהחליטה להתכנס בשם ההאחדה של הפרטים, וכי ההאחדה הזאת סביב הלאומיות והמיתוסים של הלאום (במקרה הגרמני של שנות השלושים) או סביב תהליכי העיור והתיעוש הגלובליים-קפיטליסטיים (במקרה האיטלקי של שנות השישים) הפכו את הקבוצות, באופן טרגי, כלשונו של  פאזוליני, למנוונות, מגוחכות, מפלצתיות ונפשעות. כמובן, גם פרידמן וגם בורשטיין נמנעים לגמרי משיפוט מוסרי של קבוצת החגבים שהיו לנחיל-ארבה. יחד עם זאת, מההשוואה שערכתי בין דברי פאזוליני ובין דברי פרידמן ובורשטיין – עולה כי ההאחדה אינה תהליך שעולה יפה אף פעם, ואף על פי כן, כאיתן טבע – על האנושות, ובמיוחד על פרטים מתוך האנושות, לשוב ולהתמודד עם הבעיה הזאת של בקשת הליכוד והאיחוד, של שונים ומשונים – תחת מערכת דעות ואמונות, פחות או יותר אחידה. נהיר כי כל תהליך ההאחדה – פוגע בפרטים (המבקשים להישאר מרובים, שונים ומגוונים). הבעיה הטמונה פה היא שהקבוצה מוכנה, בדרך כלל, לשלם את מחיר הפגיעה שתוסב ליחידים,  על מנת להעמיד מראית-עין של חברה מלוכדת, שלכאורה פועלת בשם הטוב המשותף. אלא שכמו שלא יִקשֶׁה עלינו להעריך כי טובתו של נחיל הארבה אינה מגלמת את טובתו של החקלאי, בעל מטע האבוקדו או שדה החיטה; כך גם כל המבקש האחדה אידיאולוגית-פוליטית או תיאולוגית-פוליטית.    

    אבקש לסיים בקטע נוסף, העוסק בנטייתם של מקלונאיות ומקלונים (סדרה במחלקת החרקים שהכלולים בה הם בעלי גוף ארוך ודק המזכיר גבעול או מקל), לחמוק ממבטו של האדם. כך, שאלמלא היו כלואים היה קשה מאוד להבחין בהם. לדבריו:

*

עם זאת, לולא הזכוכית שכולאת אותם גם לא הייתי רואה אותם. הם מסתתרים, חומקים, שם הסדרה הלטיני רומז לכך: Phasmatodea. "פסמה" ביוונית זה רוח רפאים. אני מציע לשנות את שמם ולכנותם: רְפָאִיִים. אלה יצורים השואפים אל הצורה הגאומטרית, אל הקו הטהור,אל הזווית המשורטטת, אל האידיאה. הם כמעט כשרטוטים ממחברת הגאומטריה שבה היינו משרטטים קו, זווית קהה, אלכסון.

[בורשטיין, עולם קטן, עמוד 85]

*

   מעבר ליופי ולשלל צורותיהם של החרקים ושל התופעות בטבע, מעמיד בורשטיין על כך שלמעשה, עצם הכושר האנושי של חקר החרקים, סידורם, מיונם (ובכלל, ההבחנה בהם) – מבוסס על תהליך של האחדה. כאן, המחבר העומד על כך  שניתן לסדרה הזו שם המתוסס על צורת גופם המשותפת, בהּ ניתן להבחין רק משום שרוכזו במשותף —  שואף לשחרר את המקלונים משמם הכובל, ולהעניק להם שם חדש – שינוי התכונה המשותפת מצורת המקל המאורך, לכך  שהם חומקים מהעין, נוכחים ואינם נוכחים. לנוכח כל ההשתלשלות הרעיונית, עד עתה, מפאזוליני לבורשטיין, כמעט מתבקש להשוות בין מקלוני-הרפאים הללו ובין אינטלקטואלים, אמנים, ספקנים, וטיפוסים אנושים, המאריכים להרהר או לחלום בהקיץ, שאינם מוכנים להצטרף לשום נחיל או עדר – ויכולתם לחמוק מכך בהתמדה, כרוכה בעובדה שהִנם יצורים השואפים אל הצורה הגאומטרית, אל הקו הטהור … אל האידיאה. קשה מאוד להבחין בקיומם של אלו – בחברה נחילית; אלא אם כן מדובר בערב עיון מדעי-פילוסופי או בכינוס משוררים או בערב הנסוב על נדידות ידע בין תרבויות עתיקות. אז לעתים אפשר לחזות בהם חולפים כהרף-עין – כמקלונים; או קרוב יותר להניח — כרפאים.    

*

*

*

ביום רביעי הקרוב בצהריים באוניברסיטת חיפה יתקיים אירוע ספרותי מומלץ ביותר (הכניסה חופשית). הלוואי שהייתי מספיק לכתוב על הספר מראש.

*

*

בתמונה למעלה: A Frame taken from Uccellacci e Uccellini by Pier Paolo Pasolini,  Photographed by Tonino Delli Coll / Mario Bernardo, Italy 1966



Read Full Post »

יֵשׁ סוֹף: התכתבות עם מאיה אטון ז"ל

*

 

Come Closer, look deeper

  You've fallen fast 

Just like a plane on a

Stormy sea

[Tom Waits, "Dead and Lovely", Real Gone, Audio CD 2004, Track 8]

 *

    קיבלתי בעצב רב את בשורת פטירתה של האמנית מאיה אטון (2022-1974). לא היה בינינו קשר קרוב, אך היינו חברי פייסבוק. מאוד חיבבתי את טעמה המוסיקלי ואת טביעת עינה האמנותית. אני חושב ששוחחנו פעם קצרות, אבל איני זוכר אם זה היה בפתיחת תערוכתה של מאיה ז"ק אור נגדי (2016) שאצרה נילי גורן ז"ל  או בתערוכת דוד אבידן: נביא מדיה (2019) שאצר אורי דרומר במוזיאון תל אביב. בשתיהן, יצא לי לומר כמה מלים, ואני זוכר שבעקבותיהן, יצא לי פעם לשוחח עימה.

    לפני פחות משנתיים, בתאריך 7.9.2020, קלטה מאיה ברחובה של עיר, דימוי מזהיר, של לוחות שכנראה הושלכו מבית כנסת עליהם נחרתו תחילתן של עשרת הדברות. לוחות האבן השבורים הושמו בצל פח אשפה ירוק של עיריית תל-אביב יפו. היא העלתה את התמונה שצילמה ואני שיתפתי אותה בדף הפייסבוק שלי עליה הוספתי את הכיתוב "כאלף מילים". מאיה הודתה לי על השיתוף, ובעקבות כך החלה בינינו התכתבות קצרה שהפכה  לשיטוט רעיוני שנסוב על אשפה, חלודה, נצח, ספיריטואליזציה גדילה והולכת על חשבון הפיסיות ומותה של ליידי ליברטי (גברת חירות).

אני מניח כאן את התמונה שצילמה מאיה (למעלה)  ואת ההתכתבות שאירעה בינינו אז – לזכרהּ.

*

מאיה כתבה: תודה שועי.

כתבתי: תודה מלב. מה שמזכיר לי שבבראשית רבה ואחר כך בספר התמונה (חיבור קבלי בן המאה השלוש עשרה) הודגש כי העולם נברא על מקום האשפה.

[לאחר מכן, הגבתי למגיבה אחרת והכנסתי בדבריי סדרה אמריקנית בשם המקום הטוב (The Good Place) עליה כתבתי:   מה שראיתי מאוד הצחיק אותי. למעשה מדובר בארבעה טיפוסים שונים שמגיעים אחר מותם לגן עדן, אבל מה שנראה עדן הוא המדור השפל בגיהינום, ומי שנראה אישיות מלאכית, ראש הכפר האמפתי והאופטימי, הוא שד-מענה, שבעצם החליט לענות אותם פסיכולוגית לנצח על ידי שיסויים זה בזה ואז על-ידי מחיקת זכרונם ואתחול מחודש … בסדרה יש מִפנים. והם כולם (כולל השד) הולכים ומשתנים, מורדים במערכת המשפט הקוסמית כולה ויוצרים לעולם כולו שיווי משקל חדש ומה שיפה הוא שכולם חכמים וטמבלים בו-זמנית. חוץ מזה יש הרבה בדיחות על פילוסופים ופילוסופיה ודילמות אתיות. עלי זה לגמרי עובד].

מאיה כתבה: יש בזה הגיון. תודה על ההרחבה האופטימית.

כתבתי: בימים האחרונים התפרסם כי הפעילות על פני כדור הארץ גורמת כנראה להחלדת מתכות על הירח, כך שהרעיון לפיו Rust never sleeps, שזכה למקום של כבוד אצל ניל יאנג, מתגלה כעובדת-חיים. ואולי לכך התכוונו משוררי ימי הביניים, כשכינו את התבל: חֶלֶד

מאיה כתבה:  יפה. מעניין אם השם חלד נגיע מהצבע או מהפעולה הכימית הבלתי-פוסקת ומעניין האם החלד ישפיע על סיבוב הירח.

כתבתי: דווקא דומני כי חלד קרוב יותר לח͘אלד, שהוא אחד משמותיו של אללﱠה, וביאורו: נצחי. היו שתי אסכולות ימי-ביניימיות – אחת, בעקבות אריסטו, סברה שהעולם קדמון כלומר, לא נברא מן האין, ולכן יימשך באופן נצחי; השניה – סברה שבאשר החומר כלה וסופי, כך דינו של הקוסמוס הפיסיקלי (שאז כלל, ככל שהשיגה דעת האדם, רק את כדור הארץ ושבעת כוכבי הלכת, אפס קצה הקוסמוס הידוע לנו היום) לכלות. בדרך כלל, אצל משוררי ספרד היתה המילה תבל חתומה בסופיות ובכיליון, אבל אשר לחלד, האם הוא מהמחלידים או מהח͘אלדים – זה בצריך עיון.

מאיה כתבה: מרתק. האם המחלידים הם מחזוריים לעומת הח͘אלדים הנצחיים?

ואז הוסיפה: וול-אי (הסרט) קפץ לי לראש. גם בהקשר לאשפה וגם בקשר לחלד. בנוסף לדימוי שראיתי היום, שמתאר את כל מהלך היום שלנו: עבודה, פנאי מול מסך המחשב.   

עניתי: תפיסות של זמן מחזורי נועדו, על פי רוב, להאריך את זמנו של כדור הארץ ושל הקוסמוס, אבל, בד-בבד, אפיינו את מי שטענו שלבסוף כל מה שפיסי יאבד, ולכן לעתים התכלית של מחזורי זמן היא ספיריטואליזציה הולכת וגדילה על חשבון הפיסיות שלו (של העולם). מי שסבר שהעולם נצחי לא הירבה, בדרך כלל, מחזורי זמן, משום שלדידו לעולם לא יהיה סוף. ולכן, קשה לכתוב מה ייארע בקוסמוס בפרק זמן ממושך מאוד, שלא מגיע לחידלון.

מאיה כתבה: ישסוף (=יש סוף). ואז הוסיפה: תודה!  

עניתי בסרטון וידאו. סצנת הסיום מתוך הסרט כוכב הקופים (Planet of the Apes) משנת 1967 או 1968, שבו הגיבור [בגילומו של צ'רלטון הסטון המגלם בסרטו האחרון של ססיל ב' דה מיל, עשרת הדברות (The Comandments)  משנת 1956, את משה רבנו] חולף על פני פסל החירות (Lady Liberty) המוטל שבור ונתוץ על שפת הים, ומבין לראשונה, שהוא אינו נמצא בכוכב אחר, אלא על פני כדור הארץ, לאחר חורבן הציוויליזציה האנושית, ולאחר שהקופים ייסדו על פני כדור הארץ ציוויליציה משל עצמם (הדברים הובאו בקונטקסט של תצלום לוחות הברית השבורים שצילמה מאיה ובצל שיחתנו על סופיות העולם וזמן מחזורי).

מאיה כתבה: סיום נהדר (והוסיפה אימוג'י מחייך).  

*

*

*

בתמונה: מאיה אטון, ללא שם, 7.9.2020.

Read Full Post »

ברוכים יהיו הגנבים!

*

אבל המוסיקה, שהזוג, הגבר הנרדף והאישה היפה, רוקדים לצליליה, היא מוזיקה נוסטלגית ובידורית, מוזיקה של שחרור – מה שמצביע במידה מספקת על הצד המסוכן של כל הבדיחות ההומוריסטיות ההן ועל כך שהרוח הפואטית, כאשר היא באה לידי ביטוי, נוטה תמיד למעין אנרכיה תוססת, להתפרקות כוללת של הממשי באמצעות השירה.

[אנטונן ארטו, "שתי הערות: האחים מארקס", התיאטרון וכפילו, תרגמה מצרפתית: אוולין עמר, הוצאת בבל: תל אביב 1996, עמוד 157]  

*

חומוס Full טריילר — קומדיית פשע ישראלית קצבית ומצחיקה, עם קרן מור, מנשה נוי, מוני מושונוב, יניב ביטון, מיכאל מושונוב, תאמר אלנפאר, צחי גראד, רונן דוידוב, דיאנה גולבי, ג'לאל מסראווה, אלכסה לרנר, ע'סאן עבאס, יובל סגל ("החפרנים") ועוד עלתה לאקרנים לפני כשבועיים. זהו סרט על השבטים השונים בחברה הישראלית על נטייתם לירות זה בזה, וגם על נטייתם להתחבר כשמדובר באויב גדול משותף (ארכי-נבל בינלאומי רוסי). קרן מור גונבת את ההצגה בתפקיד שמרית, אם לעשרה ו"קייזר סוזה" שכזאת, העומדת בראש ארגון סוחרי נשק חרדיים, וגם תאמר אלנפאר, דיאנה גולבי, יניב ביטון, מנשה נוי, רונן דוידוב וצחי גראד במיטבם. בכלל, האנסמבל כולו מבצע בחן גדול את התסריט המהודק שנדמה קצת כאילו קומדיה דל'ארטה והאחים-מארקס פוגשים את "ספרות זולה" ואת "מת לחיות". את התסריט כתבו אסף קוברובסקי, איתי ברקן ויונתן ברק; הפיק וביים: אסף קוברובסקי, שהוא גם בן דוד שלי. הסרט מלא התייחסויות משפחתיות [אחת מהן שהתייחסה דווקא לאגף הסלוניקאי מילאה את עיניי דמעות) וגם הופעות אורח של כמה אנשים שאני מכיר פחות או יותר רוב חיי, אבל מעבר לזה –Pure Fun –מצחיק ומותח, המאפשר להימלט ל-92 דקות מהחום שבחוץ ומשאר מועקות. המלצה חמה על סרט קליל, מהודק עשוי היטב-היטב וצונן ככוס אוזו. ראיתי כי לא כל המבקרים, ובעיקר אורי קליין מ"הארץ" נוטים לסרט חסד – ולפיכך אני מעוניין להרחיב כמה מלים על מקורות איטלקיים ויווניים ספרותיים ואמנותיים העומדים בתשתית היצירה הקולנועית הזאת, העושים אותה בעיניי ליצירה שהיא נורא קלילה כלפי-חוץ, האוצרת תיבת תהודה, מליאת הדהוד.

    מבקר הקולנוע אורי קליין ב"הארץ". רואה בסרט (כנראה לא צפינו באותו סרט) המשך לקומדיות בורקס ישראליות מהעבר; לדבריו זהו: "שילוב ישראלי מצוי בין וולגריות, מיזוגניה והומופוביה". לגבי ההומופוביה, שתיים מהדמויות הנוכחות בסרט הם זוג גאים;  משחקים אותן יניב ביטון וצחי גראד; הראשון, הוא שחקן שיצא מהארון בגיל 20  והורה החי בזוגיות חד מינית מזה שנים; האחר, אינו ידוע בעמדתו כנגד קהילת הלהט"ב (וכך גם כותבי הסרט ושאר העוסקים במלאכה); כך גם לעניין העדתי: תאמר אלנפאר וג'לאל מסראווה המגלמים צמד מבריחים פלסטינים – כמו קודמיהם, מדובר בשחקנים פלסטינים (אלנפאר הוא גם ראפר ומוזיקאי-פוליטי), שמעולם לא הסתירו את זהותם, גאים בה וקוראים בפה מלא לסיום הכיבוש ואפליית הפלסטינים. אפשר לסמוך לגמרי על שיקול דעתם, שלא היו נוטלים חלק בסרט ישראלי שמגמתו לשים את הערבים ללעג ולקלס. כנ"ל קרן מור ומנשה נוי המגלמים סוחרי נשק חרדיים ומוני מושונוב, מיכאל מושונוב ורונן דוידוב, המגלמים משפחת פשע סלוניקאית – כל השחקנים האלה הם שחקני תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה עסוקים, שקשה לומר שעיקר ההפקות שהם נוטלים בהם חלק הם בידור עממי זול. נכון, אין בסרט רצון להציג בפני הקהל את תהומות סכסוך הדמים שהתרקם כאן בכובד ראש, שאפיין ומאפיין סרטי דרמה ישראליים רבים – אבל מכאן ועד וולגריות, מיזוגניה והומופוביה הדרך ארוכה. גם היחס לנשים בסרט אינו חורג מזה המאפיין סרטי אקשן-קומיים רבים או סדרות טלויזיה בארץ ובעולם. מה מציק למבקר "הארץ"? אולי העובדה לפיה הסרט אינו עוסק בכיבוש ומעז להציג פלסטינים שלא זקוקים ללטיפת-ידו ולאישורו של השמאל-הישראלי. כמו-גם, זוג גאים שאינם אנשים מיוסרי-זהות או כבדי-נשימה. ולבסוף, חרדים קשוחים, שמחזיקים את עצמם כלכלית, ולא נראה שחיים בהדרכה צמודה מדיי של איזושהי דמות סמכותנית, הפוסקת להם בכל דבר ועניין וניתן לנוד בראש בעצב לנוכח דמויותיהם ועצבון ימיהם. כלומר, דווקא היציאה מקלישאתיות בייצוג הקולנועי של הומוסקסואלים, פלסטינים וחרדים היא כנראה זו שמילאה את קליין חרון. אפנה כעת, למהלך שלי, שבין היתר, יעמיד את כמה אפשרויות פרשניות שקליין לא התאמץ למצוא, מפני הפרה-קונספציות, שאיתם הגיע לכתיבת ביקורתו.   

    בספרה, מקרנבל לתיאטרון: תבניות וכאוס בקומדיה דל'ארטה (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס 2021), דנה אהובה בלקין, בהתהוות הלהקות והמופעים של סוגה תיאטרלית איטלקית זאת, בשלהי המאה החמש עשרה ובראשית המאה השש-עשרה, שהתפתחה כקומדיה מקצועית (Commedia dell'Arte), כלומר: מופע הפונה לקהל הרחב ולא למיעוט אליטיסטי של משכילים (משמעות קומדיה: יצירה הפונה לקהל רחב), העוסק, בד-בד, באפיון דמויות דרך מקצוען ומעמדן החברתי (משרתים, אדונים, משכילים, סוחרים, אנשי כנסיה). הז'אנר הזה זכה לייצוג מחזאי-מאוחר, במחזהו של קרלו גולדוני (1793-1707) משרתם של שני האדונים (לאחרונה, גילם יניב ביטון את הדמות הראשית בעיבוד עכשווי למחזה בתיאטרון הקאמרי); ואולם, רוחן של להקות הקומדיה של המאות השש עשרה והשבע עשרה הייתה  פראית יותר מזו העולה ממחזהו של גולדוני. כך, להקות השחקנים זכו לשפע גינויים מהממסד הכנסייתי. למשל, בועידת טרנטו, שנסתיימה בשנת 1563, הוכרז כי צפייה במופעים כאלו הם חטא כבד. הממסד הכנסייתי הקתולי הודיע כי ההצגות הללו מליאות ניאוף וזנות וקוראות למרי של ילדים בהוריהם ולנשים להיענות לפיתויי הגברים ולפיתויי-השטן. גורם ביקורתי אחר היה איש הדת והאינטלקטואל האקלקטי חמור הסבר, טומסו גרזוני (1589-1549). לדידו, "הקומדיאנטים מעוותים את אמנותם העתיקה בכך שהם מציגים נושאים שערורייתיים; ניבולי פה שנוטפים משפתיהם, מזהמים אותם בקלון נתעב. פעולותיהם מתורבתות פחות משל חמורים, אינן טובות ותר משל סרסורים ופרחחים במחוות שלהם … נוכלות וזימה ורשעות הן השראה לפעולתם."  (מקרנבל לתיאטרון, עמוד 5). חשוב לומר בהקשר זה, שספרים לא-מעטים עדיין רואים אור בשפות שונות על הקומדיה דל'ארטה אבל לטומסו גרזוני וספרו החלו לחזור בעיקר לאור ספרו של מישל פוקו (1984-1926), תולדות השיגעון בעידן התבונה וספרו של מיכאל בכטין (1975-1895), צורות הזמן והכרונוטופ ברומן – וגם שם, לא משום שגרזוני היה כותב מעולה וחד-אבחנה, אלא משום שדבריו הנוקבים כנגד קרנבל, בכחנליה או תיאטרון בלתי-גדור, המבוסס על אילתור – מהווים צוהר לעולמהּ של אירופה של שלהי הרנסנס וראשית הרוקוקו, ולפחד שאחז אז רבים, מפני מסורות חדשות וצורות מבע חדשות וחופשיות, בעטיין של מלחמות דת ששטפו באותן שנים את אירופה כולהּ. יותר מכך, רבים מודים היום שדווקא הקומדיות האיטלקיות הללו היו בשורה גדולה בתחום זכויות הנשים, שכן בשעה שברחבי אירופה של המאה השש-עשרה, נשרפו כ-100,000 נשים על המוקד כמכשפות, קמה אז לראשונה תרבות אמנותית פופולרית באיטליה, שבהּ הופיעו נשים בתפקידים ראשיים; שמען יצא בכל קצות הארץ, ואנשים נהרו מרחוק למופעים על מנת לזכות לחזות בהן או לשמוע את קול זמרתן. כלומר, דווקא מז'אנר תיאטרלי עממי זה יצאה בשורה גדולה, שהלכה והתבססה – של נשים העומדות בקדמת-הבמה ונחשבות כמושאות-הערצה מכוח פעילותן היצירתית או זריזות לשונן (רבים מהמופעים התבססו על אלתור), ומשום אהבת-הקהל, אף הממסד הכנסייתי על כל שמרניו וקנאיו, נמנע מלהתערב במעשיהן או לעצור מי-מהן לחקירה.          

   אם נחזור לחומוס full טריילר, הרי שהנחות המוצא שלו דומות מאוד לאלו של הקומדיה דל'ארטה. ראשית, קומדיה מעמדית-מקצועית, בה מוגדרות הנפשות הפועלות, כ–"מבריחים", "סוחרי נשק", "מוכרי פרחים", "עבריינים", "אנשי הייטק", "חרדים", "גייז", "פלסטינים", "ציונים", המייצגים מגזרים שונים בחברה הישראלית ואת המתחים השוררים ביניהם, ההולכים ונפתרים במהלך המופע באמצעים קומיים פעלתניים, ותוך תנועה (לעתים כאוטית) בין העולמות, באופן שמיידד אותנו במידת-מה, עם כולם. כמו בקומדיה דל'ארטה, דווקא נכונותן של הדמויות לחרוג מהגבולות התחומים היטב שבין הקבוצות והחבורות ולהבין את הקבוצות האחרות, מניע את הדמויות לשתף פעולה או למצער, להפסיק להרע האחת לשניה. יתירה מזאת, השורה המצחיקה מאוד בהקשר בו היא נאמרת בסרט, המושמת בפי צחי גראד: "אני לא יכול להיתקע בין שתי משפחות פשע בגלל Fucking סחלב" הנה מחווה של ממש כלפי משרתם של שני אדונים של גולדוני. יתירה מזאת, יש בסרט הזה שלוש-נשים בתפקידים, הממלאים דקות-מסך ארוכות, והן גם נוטלות חלק מהותי בקטעי הפעולה ובהתרת הסבך כולו. לפיכך, יש כאן לא מעט תמות בסיסיות השאובות מעולם הקומדיה דל'ארטה שכותבי הסרט עשו בהן שימוש, אם במודע אם לא במודע.  

    יתירה מזאת, סדרת סרטים שחוללה כמה מהפכים בקולנוע האמריקני, אשר צמחה דווקא מעולם מופעי הוודוויל בארה"ב בעשור השני של המאה העשרים, והגיעה לאקרנים בתחילת העשור הרביעי של המאה היתה סדרת  סרטי האחים מארקס. רוב סרטי האחים, נשענו לכתחילה על התימות הקלאסיות של הקומדיה דל'ארטה. יש בעלי מעמדות, יש אנשים המיוצגים על פי מעמדם ומקצועם. יש חסרי כל וישנם עשירים כקורח. יש קמצנים ויש נדיבי לב. יש זוג שבא מעולמות שונים שהאחים בדרך-כלל עוזרים להם להישאר יחד, כנגד אלו רעי-הלב וצרי-העיין, המבקשים להפרידם. ויש בדרך כלל איזו תנועה בין מעמדות, משרתים של כמה אדונים, ובעיקר שלל קונוונציות חברתיות שנשברו ועורערו על המסך. למשל, בסרטי האחים מארקס הוצג לראשונה קטע מוסיקלי בהשתתפות שחקנים אפרו-אמריקנים והאחים ("סוונגלי"), מה שהיה פשוט לא מקובל בארה"ב של אותם הימים (סוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים), ובכל זאת משכו קהל מכל המגזרים. לימים, גראוצ'ו מארקס היה איש הטלוויזיה האמריקני הראשון, שבהנחותו תוכנית-אירוח לילית (1949), העמיד בראש התזמורת את הסקסופוניסט האפרו-אמריקני, באדי קולט. הוא פשוט הציג זאת למפיקים כמציאות-מוגמרת שמבלעדיה הוא לא יסכים להנחות את התוכנית. גם כאן יש דוגמא לכך שקומדיה עממית מעמדית-מקצועית וטובת לב, לא רק שמסוגלת לגשר על קונוונציות הייררכיות, אלא גם משמשת סוכנת של שינוי חברתי, וזאת דווקא משום שלא נכתבה מתוך כובד הראש המהותי, המאפיין  טרגדיות ומחזות של  שייקספיר, רסין, צ'כוב ואיבסן.

    מאחר שהזכרתי את הממד האלתורי, הבוטה ושלוח הרסן בקומדיה דל'ארטה, ואת העובדה לפיה הממסדים הדתיים והאקדמיים האיטלקיים, בני הזמן, רעשו מהשלכותיה על חיי החברה והדת המתוקנים, ראוי לציין כי באיטליה בתקופת להקות השחקנים הללו ועוד קודם לכן בימי הבינים, רווחו אגדות עם, וסיפורים שעברו מפה לאוזן, שאף הם לא חשׂכו שבטם מהכנסיה ומבעלי ההון. למשל, הסופר האיטלקי, איטאלו קאלווינו (1985-1923) כלל בספרו סיפורי עם איטלקיים (תרגם מאיטלקית: גאיו שילוני, ספרית פועלים: תל אביב 1988), אגדה פוחזת למדי, שכותרתה "אגדה שמספרים גנבים" ובו הובא סיפורם של ישוע והשליחים, שברוב דלותם ועייפות-הדרכים שלהם, דימו כי רועים יכבדו אותם בסעודה בדרך. הרועים אמנם מברכים אותם ברוב נימוס וכבוד, אבל לא מזמינים אותם לאכול, אלא רק  מפנים אותם לישון בביטחה במתבן בבטן מקרקרת; בעוד הם סועדים את ליבם בפסטה. עוד הרועים יושבים לאכול והנה פורצים לחגיגתם חבורת שודדים, מניסה את מנהיגם ו גוזלת כל-מה שניתן לגזול.  לאחר שהשודדים מגלים את הנוודים המורעבים נמים במתבן, הם קוראים אותם לבוא לסעוד את ליבם באיטריות שהותירו אחריהם הרועים הנמלטים. הסיפור נחתם במלים: "ברוכים יהיו הגנבים!" אמרו השליחים; ואותו ערב אכלו ארוחת מלכים" (סיפורי עם איטלקיים, עמוד 283).

*

*         

    יצירה נלבבת אחרת שצפה ועלתה במחשבתי לאחר הצפיה בחומוס Full טריילר הוא ספרו יוצא-הדופן של הסופר היווני-הבריטי, פּאנוֹס קַרְנֶזִיס, Little Infamies, שתורגם לעברית בשם בושות קטנות (מאנגלית: אמיר צוקרמן, כנרת הוצאה לאור: תל אביב 2003). הספר מתאר כפר יווני שקוע בשחיתות, ההולך ונמחה מהמפה (באופן פיזי-קונקרטי לגמרי), בשל תושבים העוזבים אותו (הגירה שלילית) וכן בשל ריבוי מקרי הפשיעה החמורה בו – של תושביו אלו באלו, עד שהם הולכים ומתמעטים. יופיים של סיפורי קרנזיס ניכר בכך שהוא קושר ביניהם כך שדמויות ראשית בסיפור אחד הופכת לדמות משנית בסיפור אחר, ולעתים חידות שנותרו בלתי פתורות בתום אחד הסיפורים –  מידע ארעי באחד הסיפור האחרים מטיל עליהם אור (באופן המזכיר מעט את אמנות הסיפור הקולנועית של קוונטין טרנטינו). עם זאת, בד בבד, קשה שלא לחוש בזיקה האמיצה בין סיפוריו הכפריים של קרנזיס ובין כמה מהסיפורים הסיציליאניים הכלולים בסיפורי מסיכה  מאת לואיג'י פירנדלו ועיבודם בסרטי האחים טביאני. וכן לסירטו של הבמאי האיטלקי, אטורה סקולה, משפחת המלוכלכים (1975). סקולה עצמו היה חובב גדול של הקומדיה דל'ארטה, כפי שעלה מסרטו שהוקדש ללהקת שחקנים איטלקית כזאת, בת המאה השבע עשרה, בסרטו – קפטן פראקסה (1990). נקודה אחרת ראויה לציון אצל קרנזיס, היא שחלק מדמויותיו גונבות ורוצחות, אבל יש להם, כפי שמתברר, כל מני פנים; כלומר, גם אצלו, העובדה שאדם נאלץ לעבור על החוק היא גרועה פחות מאותם אנשים בכירים או עשירים שתמיד יימצאו מי שיבצעו עבורם את השליחויות הנקלות והנתעבות ביותר, בידיעה שמערכת החוק אף פעם לא תבוא איתם חשבון.

   מתוך כל אלו, דומני כי ניתן להציע להתבונן בסרטו של אסף קוברובסקי, באור שונה לחלוטין מכפי שהציעה הביקורת ב"הארץ" או מכפי הצגתו במקומות נוספים, כסוג של סרט אקשן קומי ישראלי. גם המשטרה ומסדרונות השלטון הישראליים, בסרטו של קוברובסקי, מושחתים לגמרי (כמו בכפר אצל קרנזיס, כמו במשפחת המלוכלכים של סקולה) וחלק ניכר מהדמויות בסרט, פשוט מנסות להתקיים בתוך מציאות שמקשה מאוד על מודולריות חברתית-מעמדית, בתוככי חברה שהכוחות הגדולים בה מבקשים להותיר את הכל בקיבעון, שבסופו של דבר משרת רק את בכירי השלטון ואילי ההון. ממש כמו הגנבים אצל קאלווינו או חלק מגיבוריו החיוביים יותר של קרנזיס, גיבוריו של קוברובסקי מנסים להתקיים ולהתקדם, במציאות שמאוד מקשה עליהם לנוע, שכן היא גדורה בקיבעונות החברתיים-מעמדיים המקובלים. שלא כמו בהאוצר מסיירה מאדרה (במקור נובלה מאת ב' טראוון; עובדה לקולנוע על ידי ג'ון יוסטון בשנת 1948, בכיכובו של המפרי בוגרט) תאוות הבצע שלהם לא גורמת להם להרוג זה את זה, אלא דווקא לשתף פעולה אלו עם אלו על מנת שכל אחד יזכה לבסוף בנתח מהשלל, וכולם יוכלו להמשיך ברצף חייהם.  מה שניסיתי להגיד כאן הוא שניתן לקרוא את חומוס full טריילר כיצירה ים תיכונית, המתכתבת עם היצירות האיטלקיות והיווניות שהזכרתי, לא פחות משניתן להבינה ברוח סרטי קולנוע הוליוודיים בני-הזמן או  ברוח קומדיות קולנועיות עדתיות פופולריות שנעשו לפני דור או שניים בארץ. אני חושב שלסרט המהנה והקליל, המקצועי הערוך-נהדר והכתוב-היטב הזה, המתנהל על הציר הימי שבין חיפה ויפו, בהחלט מגיעה הזדמנות.

  לבסוף, את הרעיון להשוות בין סרטו של קוברובסקי ובין הקומדיה דל'ארטה קיבלתי בזמן השתחוויית-השחקנים בסוף הפרמיירה של הסרט בסינמה סיטי, רמת השרון, בשלהי מאי 2022. שחקני הסרט נצבו זה לצד זה בשורה, אוחזים בעציצי סחלב, מחייכים (ראו שהם נהנים מהתשואות וממחיאות הכפיים); פתאום ראיתי לנגד עיני להקה של קומדיה דל'ארטה בסוף מופע מוצלח. דבר לא מעוט הוא להצליח במלאכת הקומדיה.            

*

*

 

מחר 27.6.2022 באונברסיטת בן גוריון בנגב, כנס שנתי של הסמינר הים תיכוני — קבוצת מחקר בראשותה של פרופ' חביבה פדיה, וגם הזדמנות לא-מצויה (באמת לא מצויה) לשמוע אותי מדבר על קבלה בכלל ועל קבלת ר' ישראל סרוק — תולדותיה ומקורותיה במזרח (מצאתי איזה משהו מעניין ביותר שפשוט לא שמו לב אליו עד עתה); עם הרבה חברות וחברים שאת חלקם לא ראיתי מן זמאן שידברו על מאפיינים שונים של הגות יהודית ולא יהודית סביב אגן הים התיכון מאז תקופת המזרח הקדום ועד ימי ההווה, עמוסי-המסרים ומשוללי-הסימנים (עד כמה שהבנתי — נוכחות מתונה של קהל תהיה אפשרית וחופשית. כל הפרטים בהזמנה).

*

בתמונות: Hummus Full Trailer (Directed by: Asaf Kobrovsky), Movie Premiere,  Cinema City, Ramat ha-Sharon, 30.5.2022.

Read Full Post »

אור בקצה הקיוּם

*

האפילה הזאת,  הגוברת מעמוד לעמוד עד לבליל מגומגם, מפחידה כמו מלמוליו של אדם מת, ובעצם זה בדיוק מה שהיא. היא מושכת אותנו פנימה כמו שמושכת אותנו מערבולת, אבל יחד עם זאת היא גוזלת מאיתנו איזה דבר שהיה צריך להיאמר ולא נאמר, ולכן היא מתסכלת ומרחיקה אותנו.

[פרימו לוי (על שירת פאול צלאן), "על הכתיבה העמומה", מקצועות של אחרים, מאיטלקית: יונתן פיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה: תל אביב 2021, עמוד 143].

*

1.מרחבים שאין להם קצה ואם יש בהם רוח הרי אין בה קוצר רוח, משום שהיא משתרעת לאין סוף, שוררת ומתפשטת כקרן אור מעבר לזמן ולמקום, אולי גם מעבר למרחב.

    והנה מופיעים הקווים הקצרים והקטועים יותר, המנבאים מתוך עצמם את בוא האנושות והאנושות את ההיסטוריה, את החוסר ואת הקצב, ונדמה כאילו פעימות הלב מנוגדות לַמרחבים חסרי הקצה.

    לונגצ'ן רבג'אם (1364-1306 טיבט) אומר — לך אחרי גרודה. ציפור בעלת ראש אדם, הינשא מן האנושות אל המרחב שאין בו אומר וקצה, אבל אתה מזמן יודע שעליך להישאר פה (כך המוסיקה הפנימית אומרת). במרחב הקצוב, הגזור, המדוד הזה. 

הֱיה כפסלים שבאיי הפסחא, Meta-Ki Te-Rangi, עיניים צופיות לשמים. 

אבל התדרים הארוכים האלו —  במרחב האנושי אתה יכול להבין רק כזרמים אוקייניים או כעידנים כשהם חולפים מבלי לשער בדעתם את הרצף; את הקו הרצוף שהוביל אותם מעת התהוותם ועד הנה. מבלי שיבינו שגם מה שנדמה כרסוק, שבור ומחוץ — מעולם לא היה רסוק, שבור ומחוץ.

ולא היה גם אַיִן. אין זאת אומרת כי רק היש מתקיים.

"אין-זמן" – אינו נצח. "אין-חיים" – אינם מוות.  המלא – מלא; הריק – ריק. אבל הם מקיימים פוטנציאל תמידי של מילוי או ריקון. זה מה שעושה אותנו קיימים, הפוטנציאל הזה; הבין לבין. בין מרחבים חסרי-קצה לאלו שיש להם קצה. בין התדרים הקצרים והקטועים וההיפוך הפוטנציאלי ביניהם — שָׁם הקיום.

*

2. את כל ההתקעויות שלי בדיבור, במיוחד את החריפות שבהן, קלאודיוס פתלומיאוס היה נאלץ להסביר בעזרת אפיציקלים (מקיפים-משניים); כך הסביר כוכבי-לכת שמהלכם הסירקולרי הנצחי, מואט או נסוג, ושֶטֶף תנועתם נבלם. הוא היה מציע, קרוב לודאי, מעגלי-מִשנֶה הפועלים כלעומת הגלגל שבו סובב כוכב-הלכת. קופרניקוס, רטיקוס תלמידו, וממשיכיהם – הציעו דווקא כי בניגוד לתמונת העולם הגאוצנטרית, כדור הארץ הוא כוכב-לכת, ועל-כן כוכבים הנחזים מכדור הארץ כאילו מהלכם מואט או נסוג, פירושו של דבר, שמהירות סיבובו של כדור הארץ סביב השמש (כ-108,000 קמ"ש) גוברת על מהירותם היחסית; ועל כן, ממקומנו על הארץ, אנו חווים זאת כהיתקעות, שעה שמהלכיהם סביב השמש דווקא שוטפים בדרכם. כמובן, אי אפשר היה לדעת זאת כל-זמן, שהנחת העולם היתה שכדור הארץ אינו נע ונד, אלא שהכל סובב סביבו. היציאה מהקיבעונות אפוא היא הכרחית כדי להבין את שונותו של האחר, בפרספקטיבה יחסית. היחסיות הזאת של הדברים הנעים זה כלעומת זה, בתוך מה שנחזה כמערך אחד ויחיד, העניקה לימים – השראה לגליליאו וגם לאלברט איינשטיין. אין סיבה אפוא להניע את האחר בכיסאות-גלגלים, אלא יש לראות בו אנושות דוברת או הולכת באופן יחסי. היציאה מהקיבעונות והנחת העולם כנע כל הזמן, אבל לא היסטורית בהכרח ולא סירקולרית במפורש – אלא תנועה כקיום וכמֶשֶֹךְ; היא גם הדרך הנכונה יותר להבין את העצמי; גם שם, כמו ביקום, התפיסה שיש איזה מרכז קבוע, שהכול סובב במחוגו, היא טעות. כך גם התפיסה הציבילטורית של מרכז ופריפריה. הבין לבין. הידיעה שאני המרכז והפריפריה הנידחת ביותר בו-זמנית, גם בעיני עצמי כלעומת עצמי – היא הקיום היחסי שלי. לפעמים זה מתבטא בגמגום קשה. לעתים זה מתאפיין בשטף דיבור קשה. לפעמים בשתיקה ארוכה.

*

3. הכל חמק מבין אצבעותי , אלמלא היה זה כך, לא הייתי כותב. אלמלא כל מני אבדנים היו משמיעים את היללות שלהם, באזני (מעודי לא הצלחתי לחמוק משום חיית פרא של עצבות); אפילו לא באותו אחר צהרים אביבי, שהייתי בו במלוא חיי, וידעתי את זה, לא נלחמתי בשום דבר, לשם-שינוי, באופן מיוחד; השלמתי והייתי מוכן לסלוח לכל מה שהיה – וידעתי שזה מן רגע, שבן-רגע יחלוף, ולא במהרה אדע עוד כמוהו ;אבל אז התקיף הגוף את עצמו או שאולי יש משהו עמוק יותר, שנועד תמיד לעמוד כחיץ, ההולך, מעמיק וגדל, ביני ובין המציאות עד שלא אוכל לדבר, או לדון, רק למצמץ מול השמש או הלבנה, או נוכח מה שמאיר מעבר לי — כעיוור; ופעם חשבתי שזה אור שיוצר אותי בכל רגע ממש, גם כשהחשיך עולמי וקדרו עיניי, וכאב לי חודשים על חודשים, כאילו שאני עצמי במלוא כובדי, דורך יומם וליל על אישוניי, כאילו שזאת סוג של גת משונה, שאת יינה איני שותה, אבל אנוס להישאר בה ולדרוס את אישוניי, אבל בסופו של דבר הכאב ואני – כולם אבדו, אני אומר לכם, שום דבר ממני לא נותר, רק אחיזה עקשת בחיים; רק עמידה שקטה נוכח אור שאינו פוסק עד שלא היה עוד בור, ולא עסיס ולא יין וביקשתי את נפשי אלף פעם למות ובמשך כשנתיים היתה אומנותי — להחזיק מעמד; ונותר רק האור — שדווקא עתה, כאשר מי שהייתי – אבד ואיננו, נמצא איתי הרבה יותר. אני לא יודע איך לבשר שהחליף אותי אור; שרק נדמה למי שנדמה שזה אני, אבל זה לא. אם האור או הדיבור מעוניינים להביע את עצמם, שיביעו; מה כבר נשאר להם לעשות חוץ מלדבר ולהקשיב, להאיר ולהחשיך. אפילו לא נישאתי לשום מקום. הלכתי ונשארתי כאן.

אם אני ממשיך לראות (ואני ממשיך לראות), זה מפני שאת דרכי ההתמודדות נטלתי ממקורות שונים ומתרבויות שונות, ומכל מה שלמדתי עם השנים, ומכל מיני אינטואיציות שהיו לי בדרך (גם הרופאים נאלצו להודות שהצדק היה איתי, למרות שזה תמיד היה בדיעבד). לכן, נראה לי כי הגיוון והריבוי הכרחיים גם להתמודדות עם בעיות מורכבות יותר, מהן סובל העולם.  

*

*

4. לימדתי בשבוע שעבר קצת על המטאפיסיקה (ספר למדא) והפיסיקה (ספר שני) של אריסטו. בכלל זה על עולם שבו יש מניע ראשון (אך אין בריאה או בורא עולם) ועל ארבעת הסיבות אשר מנה: חומרית, צורנית, פועלת ותכליתית לכל ישות פיסיקלית. אצל אריסטו כמובן תכלית השולחן הוא שיילמדו סביבו או יאכלו על-מנת שיוכלו להעמיק את השכלתם; כיוצא בזה: הסיבה התכליתית לאדם לדידו היא הוצאת הכוח האינטלקטואלי שבנפש מהכוח אל הפועל, כלומר: השגת שלימות אינטלקטואלית בפועל דרך קניין המדעים (כך עולה גם מהאתיקה הניקומאכית).

יש לי המון ביקורת  על השלכותיה האתיות והחברתיות של התפיסה האריסטוטלית הזאת. אני גם מזכיר הוגים ופרשנים ערבים ויהודיים, שניסו לתקן את אריסטו, ולטעון כי החכם אחראי תמיד לצמצום פערי ההשכלה בחברה בהּ הוא חי ופועל, ואינו רשאי להעלים עיין ו"לעשות לביתו" אלא אדרבה מחויב לפעול על מנת להיטיב את מצבם של חשוכי-ההשכלה ולקרב אותם באמצעים חינוכיים על-מנת שיעלו על דרך הישר המובילה לפעילות מתוך מידות טובות ומתוך עיסוק בידע מדעי. עם זאת, בא לי הרהור על החברה המערבית הנוכחית שבה תכלית האדם היא להרוויח כסף ולהוציא כסף, ובפרט: להתעשר ולהתעשר יותר, וחשבתי כי בתמונת העולם הנוכחית כמעט לא נותר מהאדם מאום אם אין לו חשבון בנק, כרטיס אשראי ומכשיר סלולרי, שגם יישומיו של האחרון הופכים פחות ופחות תקשורתיים ויותר ויותר כלכליים. בעצם לתפיסה זו מותר האדם ודאי אינו שכלו אלא אמצעי הכלכליים והיכולת לסחור באמצעות כלים טכנולוגיים, שמקיפים אותנו, אבל בעצם אינם חלק מהותי מאיתנו. אנחנו לא נדרשים להפעיל יותר מדי את יכולותנו העצמיות אלא להתחבר (זה עולה כסף) לאמצעים טכנולוגיים המעודדים או המסייעים לנו לזכור, לחשוב, לנתח ולהבין — בפרספקטיבה של רווח כספי.

זה בעצם כאילו שאנחנו כולנו הולכים ומוסרים את עצמנו מדעת למכונות הנשמה שיינשמו במקומנו, אלא שמאחורי המכונות לא עומדים רופאים אלא נציגים של מיליארדרים. האדם כך מראש לומד להפנים שלעולם לא יגדל ויפרח בכוח עצמו, אלא אם כן יהיה משתמש קצה, ואז ייזכה למעמדו בהתאם לתועלת שמוצאים בו התאגידים (שימו לב, גם המוסיקה הופכת יותר יותר — מוסיקה של מכונות). זה בערך כמו לגדל שה קטן בידיעה שהוא הולך להפוך לשווארמה או לנטוע עץ בידיעה שהוא עתיד להפוך לכסא (או שרפרף).

*

5. דווקא גודלו הכמותי הבלתי נתפס של היקום מעלה על הדעת מה נניח תהיה השפעת חורבן האנושות או כדור הארץ על היקום. התשובה המשוערת: שום דבר; כמו כל פלנטה אחרת.

בעיניי אנשים מאמינים כמובן האל לא ייתן לזה לקרות כי הם מקיימים, למיטב הכרתם, את רצונו כפי שהם מאמינים שהרצון הזה מתבטא בחיי דתם (דוגמא מובהקת לכך היא תושבי בני ברק שחיו עד לאחרונה ברושם הבטחתו של הרב קניבסקי ששום דבר לא יקרה לעירם, וכעת מקצתם תולים את הפיגוע שאירע לראשונה בגבול העיר בהסתלקות הצדיק).

אבל אני כבר יודע שזה לא ממש כך, לפחות לא כפשוטו; האסון הוא בהחלט אפשרות מסתברת.

לכן האמונה, במידה שיש כוח תבוני קוסמי או על-קוסמי (זאת במידה שבכלל ניתן לצאת מהקוסמוס הפיסיקלי) הפועל ביקום, ולו מצוי הוא אך ורק בתודעת האדם, היא לחשוב ולברר מה ניתן לעשות כדי להמשיך את התרבות האנושית על כל השונויות המתקיימות בה, על פני כדור הארץ או על פני כוכבים אחרים; מה צריך להרחיב ומה צריך לצמצם על מנת שהאדם, החי והצומח יוכלו להמשיך לחיות.

למשל, עד 2050 לא תהיה די תוצרת חקלאית על מנת להאכיל את תושבי הכדור. כיום יש בו כמיליארד רעבים, ועשרות אלפי אנשים המתים מרעב, פשוטו כמשמעו, מדי שנה בשנה. כשליש מן המזון הנצרך במדינות המתועשות מושלך לאשפה. אם הייתה דרך לתעל את המזון שאין בו צורך למקומות שבהם יש בו צורך רב, היו הרבה פחות אנשים מתים מרעב.

אני מבין שלאנשי הדתות ולפוליטיקאים יש עניין רב להמשיך ולהסביר לכולנו שיש להם את הדרך הנכונה וכבר יבוא הגואל המושיע (אדם או סדר פוליטי או דתי או כלכלי ספציפי) על מנת לאשש זאת. אבל אני סובר שאין דרך אחת נכונה, אלא דרכים רבות נכונות, שאם יימצאו דרך לעבוד ביחד זו לצד זו, האנושות תאריך ימים.

להעביר את האחריות לתאגיד זה או אחר, כמו שקורה כרגע בטיפול בקוביד, אינו דבר אחראי; אפשר שהפתרון אינו מונח כלל בשדה המאבק שבין חיסונים לווריאנטים, אלא במקום לגמרי אחר.

אנחנו נמצאים כעת בדור שבו יותר מאי פעם מנסים לשווק לבני האדם פתרונות המבוססים על נתיב אחד ודרך אחת, שאין בלתה (מדיניות של תאגידים ובעלי הון או רודן יחיד  כמו ברוסיה). אבל אני חושב שגם ההיסטוריה של המדעים מראה שלפעמים פתרון צומח ממקומות שאף אחד לא חשב לבחון ודווקא על ידי אנשים שלא באו מתוך המילייה הספציפי שממנו חשבו שיבוא הפתרון.

יש המון בעיות עתידיות שהאדם ייאלץ להתמודד איתן. התשובות להן ייצטרכו לבוא ממגוון תרבויות, תפיסות עולם והנחות מוצא (זאת הסיבה שבגינה אסור להיות תלויים יותר מדי בציונות או יהדות ואפילו לא בקפיטליזם שמדינת ישראל מקדשת) — ולא מאנשים שכולם נראים ונשמעים אותו הדבר.  אבל בשביל זה כנראה נצטרך  לחרוג הרבה מן התפיסה הטיפוסית, שבה כל אימת שאני נכנס לבלוג שלי, מערכת ההפעלה (בשם החברה המפעילה) מציעה לי להשתדרג (ולשלם על כך) על מנת שאוכל להתחיל להרוויח מהאתר דרך פרסומות או מכירת מוצרים, שאעמיד למכירה. אבל אני באמת לא מעוניין להעביר את חיי בקניות ובמכירות ומאכזב לגלות שכל מה שיצא מהאינטרנט הוא עוד קניון גדול.

Meta-Ki Te-Rangi, מחכה שיבואו לקחת אותי. אם יש סיכוי לטרמפ בין-גלקטי ידידותי וחינמי, בלי מרכז ופריפריה, אני עולה.

*

*

בתמונה למעלה. Shoey Raz, Light at the  End of an Alley, 7.4.2022

  

Read Full Post »

½8 (Otto e mezzo)

*

ידיד צעיר, המוסיקאי, ליעד עיני, הזכיר לי אמש בפוסט שהעלה באינטרנט כי היום חלו 100 שנה להולדת של אמן הקולנוע האיטלקי פדריקו פליני (1993-1920). מזה זמן כבר איני חש לכל עשור ויובל ומאה של אמן שהיה או עודו יקר ללבי, אך מה אעשה כי צפייתי הראשונה בסרטו של פליני ½8 (Otto e mezzo) בקולנוע פריז בתל אביב אי אז בשנת 1989 או 1990 הותיר בי רושם בל-יימחה; הכול היה שם: מודע, לא-מודע, חלום, מציאות, שגב, שבר, מוות, חיים, הזיה וקרקס. יכול להיות שהיה זה מצב רוחי הקודר באותם ימי נערות שגרם לי להבין את הסרט, כאילו הגיבור לבסוף מניח לקולנוע ולחיים ועוזבם, וכי כל הקטע האחרון הקרקסי המנחם, המאסף אל החיים, הוא סוג של אפילוג או חלום פרידה מהחיים, כגון זה שהותיר דוסטויבסקי לרסקולניקוב שלו (הרוצח הנדון שפתאום מגלה את החיים ואת התשובה). מזמן לא צפיתי בסרט של פליני. ברור לי שהיום כבר הייתי צופה בו בעיניים אחרות לגמרי (מה שציין גם את צפיותיי הבודדות בו מאז).

לא מאוד הופתעתי לגלות לפני כמה שנים, שהדרך אל הסרט לא היתה סלולה; כלומר, האולפנים העניקו לפליני כל מה שהוא רצה, אולם הקבלה וההתבוננות הפתאומית על פליני כמגלם את עתיד הקולנוע האיטלקי תבעו את משקלם מנפש הבמאי. הוא לא הצליח לחבר תסריט. גואידו, גיבורו (בגילומו של מרצ'לו  מסטרויאני, 1996-1924) היה אפוא בבואה מושלמת של פליני עצמו, שלא ידע את נפשו ונתקף באחת במחסום כתיבה ובחרדת בימוי (לא ייפלא כי הסרט מתחיל בפקק תנועה, בו כולם צופים בהתקף החרדה של גואידו פנים אל פנים). הוא נכנס לאולפנים בשלהי שנת 1962 בתאריך עליו התחייב בחוזה כיום הצילומים הראשון עם קאסט של שחקנים וצלמים ואנשי אולפן, ובלי מושג התחלתי לאן כל זה יוביל. אמנם ישנם מצבים שבהם יציאה בלתי מאורגנת ל-Terra Incognita אכן מוליכה לגילוי יבשת שאיש לא העלה בדעתו.

*

*

במצב זה, כשהוא תלוי על בלימה (בדומה לתמונה הפותחת רשימה זאת – תקוע על סולם לא ידוע אם יטפס עליו או ינשור ממנו), ואולי מחמת ההערכתם הגבוהה של סובביו כלפיו, נזכר פליני בחדוות היצירה והאלתור, ופשוט החל לשחק. יותר משכתב (ואכן, גם גואידו לפתע יוצא מהרכב ומתחיל לעופף) –  הדריך את שחקניו בתחילה ברוח הדברים שהוא רוצה בסצנה, למה עליהם להתכוון. אפשר שגם בשלב זה עדיין לא היה קיים אפילו סינופסיס, ואפשר שהוא גם לא התוודה בפני אף אחד מהעובדים בסרט על מצבו, אלא התנהל כאילו זה חזונו בסרט הזה (שאמנם אינו ניכר בדיאלוגים דווקא) וזו השיטה שבהתאם להּ הדברים יתנהלו עד תום. מאוחר יותר החל גם לכתוב, אבל השחקנים קיבלו תמיד את הסצנות ליום המחרת, במקרה הטוב, בלילה שלפני הצילומים ובמקרה הפחות טוב – חצי שעה או פחות טרם צילומי הסצנה. יש אומרים  שהיה תסריט משלב כלשהו. אבל אם היה כזה, איש לא ראה או הורשה לראותו. לדברי שחקנים בסרט, היתה זו חוויה בלתי שגורה, אבל איש לא טען כי החוויה היתה כאוטית או שהרגיש ברכבת שדים או ברכבת שסטתה ממסלולהּ.

הוליס הלפרט, ביוגרף של פליני, כתב על אודות עשיית הסרט  ½8   את הדברים הבאים:

*

… הוא לא רצה שהתסריט יהיה שלם מדי, אמר; אחרת, מבחינתו יהיה הסרט חסר חיים. "הייתי מרגיש כאילו הכול כבר הושג בכתיבה – לא יהיה לי כל עניין לצלם אותו. אני אוהב לאלתר; משהו בר-מזל ובלתי-צפוי בסצנה אחת, פותח את הדלת לסצינה אחרת נוספת, ולעוד אחת."

מעולם לא היו יותר משני עותקים של התסריט על במת הצילומים והשחקנים לא יכלו להשיג אף לא אחד מהם. הם קיבלו את תפקידם מודפס על דף נייר – לעתים בערב שלפני הצילומים, ולפרקים רק מחצית השעה לפני שעמדו מול המצלמה …

"אני הוא גואידו," אמר פעם פליני, כשנשאל על ידי מבקריו אם בעיותיו שלו תואמות את אלו של גיבור הסרט. כמה מבקרים תמהו עד כמה השפיעו המאבקים הפנימיים והנפשיים של פליני על שמונה וחצי וציינו יסודות פרוידיאניים ויונגיאניים בסרט … רמז למקורן של ההשערות הללו ניתן למצוא בפגישתו של גואידו עם מוריס הבדרן. מוריס הוא קוסם המסוגל, לטענתו, לקרוא מחשבות. יש לו שותפה שתכתוב על לוח מה שקרא במחשבתו של גואידו. היא כותבת את המשפט המסתורי "אסא ניסי מאסה". כן, הוא חשב על זה, מודה גואידו. המקרה מעורר את זכרונות ילדותו של גואידו. כשהיה נער, נהגו הוא וחבריו לשחק משחק מלים בשפה שהמציאו, שבה לפני ואחרי כל תנועה באה האות "ס". במקרה זה המלה היא "אנימה", שפירושה נפש, והיא מילה חשובה בפסיכולוגיה של יונג.   

… פליני צילם את הסצינה על פי גרסה זו. ואז בעוד ההפקה נמשכת, החליט לצלם קטע שיהיה ה"בקרוב" בבתי הקולנוע. לפחות כך טען. אולי כדי להצדיק את ההוצאות הנוספות. ריצולי הסכים לאפשר לו להחזיר את כל הצוות, ואף להוסיף להקת קרקס קטנה. פליני השתמש בשבע מצלמות כדי לצלם את הלהקה רוקדת במעגל, כשבראשה גואידו הילד. ייתכן ששקל סיום אחר לסרט, וחשב לא רק על ה"בקרוב".

לקראת סוף הצילומים עבד פליני על שני הסיומים. כשהוא מצלם שוב את הסצינה בקרון המסעדה ואת תהלוכת הקרקס על החוף … רק בינואר 1963 בחר בסיום השני … הסיום בקרון המסעדה נראה בעיניו שכלתני יותר ולכן מרגש פחות. תגובת הצופים לסצנת הקרקס הצדיקה את החלטתו … חודש ימים לפני הבכורה הפך השם האירעי לקבוע לאחר שנדחו הצעות … בפעם הראשונה הופיע שמו של פליני מעל שם הסרט. 

[הוליס הלפרט, פליני, תרגמה מאנגלית: בלהה קויפמן, הוצאת דביר: תל אביב 1988, עמ' 148-139 בדילוגים]

*

גם במהלך שמתואר על ידי הלפרט, עם מגמתו להסדיר את הדברים, מושם דגש על אהבת האילתור של פליני, על כך שהשחקנים בדרך כלל לא יכולים היו להכין את עצמם בחזרות ממושכות לקראת הסצנות הבאות הואיל ולא היו תסריטים ואם היו –  הרי שאלו הובאו אליהם זמן קצר טרם הצילומים.  גם הצהרתו, שמביא הכותב, "אני הוא גואידו", כמו מוסרת כסאב-טקסט את מצבו של פליני בתחילת העבודה שכן גיבורו סובל ממחסום כתיבה ומקושי מהותי לתכנן את מהלכיו הבאים בעולם הקולנוע וזאת דווקא לאחר שהשיג הצלחה יחסית. בנוסף שפת ה-ס' בהּ משחקים גואידו וחבריו (מזכירה את שפת ה-ב' של אבנבי אבובהבב אבותבך משירו של אהוד מנור) כומסת את המלה נפש, כאשר לחש הקסמים אסא ניסי מאסה, כלומר: המעשה היצירתי-המשחקי המודע, אוצר בפנימו את איוויה של הנפש ושל הלא-מודע דווקא להיוודע ולהתגלות. כאן, אולי נחשפת גם פיסה מתודעתו של הבמאי-היוצר, היוזם איזה משחק-יצירה, חירותני רק עבורו, שחוקיו וגבולותיו נהירים רק לו.  כאשר החתירה של האולפנים ושל כל העוסקים בסרט –  היא הסרט עצמו; אבל פליני פונה בדרך אחרת. היעד הוא נפשו.

*

*

  כך או אחרת, כפי שמבואר מהמשך הדברים, פליני מצלם ומצלם; קטעים שהיו אמורים להישאר כחלק מהטריילר הקולנועי בלבד, סיימו לבסוף את הסרט. רק כחודש לפני שהסרט עלה לאקרנים בחר הבמאי את הסוף שהניח את דעתו (המרגש יותר). גם השם האירעי של הסרט, שהיה אמור להיות מוחלף עם הפצתו, נותר קרוב לזמן ההפצה כשם הסרט, על אף שבוודאי קשה לומר כי השם המספרי הזה אמור היה ליצר אצל הקהל דריכות או ציפיה דרוכה לסרט.

*

*

פליני כמובן לא פעל בחלל הריק כאשר ביקש דרכי מבע לנפשו וללא-מודע שלו. בשנים שלפני-כן, יש להניח כי הוא צפה והפנים את הקולנוע הסוריאליסטי (דאלי-בונואל, דושאן-מאן ריי); יש להניח גם כי התוודע ליצירותיה המופנמות של מאיה דרן, לסרטי מרסל קארנה, לקולנוע הלטריסטי הצרפתי של איזידור איזוּ, גבריאל פומרן ומוריס למטר, כמו גם לסרטי רובר ברסון ולגל החדש הצרפתי המתעורר (פרנסואה טריפו, לואי מאל וז'ן לוק גודאר). נוסיף לכל אלו (אולי מפרי דמיוני בלבד) גם את הצלילים החדשים של ה-Free Jazz  האפרו-אמריקני שהחל עולה וגדל משלהי שנות החמישים; סגנון שנשען במודע על חריגה מכל המודוסים המוכרים ועל אלתור רציף (אורנט קולמן, אריק דולפי, דון צ'רי, אלברט איילר, אד בלקוול, ססיל טיילור ועוד), זאת אף על פי שקשה לקשר בין נינו רוטה (1979-1911), מלחין פסקול הסרט, ובין סגנון זה, ובין פליני ובין סגנון זה (ובכל זאת, רוח הימים והדברים). בנוסף, עוד קודם לכן, וללא קשר ל-Free Jazz  הפך הפסנתרן ת'לוניוס מונק לאמן נודע באירופה (ב-1959 הופק ובוים סרטו של רוז'ה ואדים   Les Liaisons dangereuses עיבוד מודרני לספרו של הרוזן דה לקאלו, כשכל הפסקול שלו הושתת על קטעים של מונק) במיוחד על שום הג'ז הבלתי מתפשר שלו, ומשום שלא נשמע כמו אף פסנתרן אחר (קדם לו בהלחנת פסקול לסרט צרפתי, החצוצרן מיילס דיוויס בסרט מעלית לגרדום). להערכתי כל אלו, לא פחות ואולי אף יותר מפסיכולוגיה יונגיאנית (כפי שכתב הלפרט), שימשו את פליני במהלך היצירתי האלתורי משחקי שלו, שהפך לאחד הסרטים המצוטטים והנדונים ביותר בתולדות הקולנוע, כאשר יוצרו דווקא ביקש להניח כנראה בפני הקהל, את נפשו.  לבסוף,  ½8 היה גם הסרט הראשון שבו היה חתום שמו של פליני מעל שם הסרט; כלומר כיצירתו של אמן; הרגע בו הכיר בעצמו כ-Author.

 

טרי גיליאם על הרגע הקולנועי האהוב עליו
*

*

בתמונות:  Federico Felini,  Photographer Unknown

Drawing from Fellini’s Book of Dreams in the City Museum, Rimini. Photo: Julia della Croce

Read Full Post »

אֵין בִּקּוּשׁ רַב בַּיַהֲדוּת לְעִנְיָן זֶה שֶׁשְׁמוֹ עָתִיד

*

על תערוכה חדשה, העוסקת בדוד אבידן כאמן רב-תחומי עתידני, במוזיאון תל-אביב לאמנות, והזמנה לפתיחתה; וגם על אבידן כועס, מחרף ומגדף, כי קם לו מתחרה בתחום המסע לחלל.  

*

    לפני חודשים אחדים פנה אלי האוצר וחוקר האמנות, אוֹרִי דרומר, כדי שאשמש כעורך ומעיר בקטלוג התערוכה "דוד אבידן – נביא מדיה" העתיד לראות אור בקרוב (בשבוע הבא) במוזיאון תל-אביב לאמנות. תמהתי בפני אורי: מה לי ולאבידן? אף פעם לא הייתי אפילו מחובביו. ניסיתי להציע לו לפנות לחוקרי אבידן, אך אוֹרי התעקש; הזכיר יוצרים שקרובים ללבי, רובם משדות האינדי והאוונגרד, וביקש שאתן לו את ההזדמנות להראות לי כיצד אבידן מתכתב עימם בעבודותיו המוקלטות והחזותיות, שעליהן כמעט לא ידעתי באותה העת דבר. את יצירתו הוויזואלית של אבידן כמעט לא הכרתי (למעט מספר רישומים שהופיעו בספריו), אבל על דורלקס סדלקס (של דרוּמר) שמעתי, ואף האזנתי להם בנעוריי, והערכתי את תרבות-הנגד שייצגו בשיריהם. גם העובדה שאורי ואני גדלנו בגבעתיים מאוד הועילה; שיחותינו בהמשך, מלבד העיסוק באבידן, הובילו לכל מיני חנויות תקליטים, שנדמה לי שלא רבים זוכרים שאי-פעם התקיימו במאה אחרת בגלקסיית רמת גן-גבעתיים. ובכן, באותו יום, החלטתי שאם אוֹרי רואה אותי מתאים לתפקיד, הוא ודאי רואה משהו שאני עדיין לא רואה. גם ההחלטה להתמקד ביצירתו המוקלטת והחזותית של אבידן ולא בשירתו, הפכה מובנת לגמרי. במהרה נוכחתי כי התפיסה השגורה, לפיה שירתו המאוחרת של אבידן ביישה את נעוריו, היא מוטעה, הואיל והיא התעלמה לחלוטין מהתפתחותו כאמן רב-תחומי באותן שנים (מאמצע שנות השישים ואילך), משינוי המגמות המוחלט שחל בו, ומכך שעולם השירה המקומי, על מוסכמותיו ומחנותיו, הפך צר למידותיו. לפיכך, בקטלוג שייראה אור בשבוע הבא, יופיע מאמר גדול שחיבר אורי, ובו אבידן-המשורר הוא בחזקת נעדר (לעתים רחוקות הוא מציץ מן החרכים), ובמקומו מופיע, כנראה לראשונה, אבידן-האמן הבין-תחומי (יוצר עבודות מוקלטות בקול, רשם, יוצר אסמבלאז'ים, תקרינים, סרטים קצרים וסרטי קולנוע). המהלך האמנותי הכולל של אבידן מן השירה, אל הדיקטפון, אל האמנות הוויזואלית ואל הקולנוע, מעניק הסבר שיטתי ותמטי לשינויים העמוקים שחלו בכתיבתו מאז שנות החמישים המוקדמות ועד שלהי שנות השבעים. לצד אלו הספר מעיר על הזיקה בין יצירת אבידן ובין שורה של יוצרים אירופאיים, אמריקניים וישראלים  בני שנות החמישים עד השבעים, שאולי השפיעו על דרכו ואולי התנהלו במקביל אליו (וויליאם ס' בורוז, בריאון גיסין, סמואל בקט, אנרי מישו, קורט שוויטרס,  קרפטוורק, סטיב רייך, ג'ון קייג', איזידור איזו, יוזף בויס, בריאן אינו, וולף ווסטל, ז'ורז' פרק, גבריאל פומרן, אנדי וורהול, אייזק אסימוב, ג'יימס גרהם באלארד, מרסל דושאן, אריה ארוך, אביבה אורי, ז'ק מורי קתמור ועוד).

על התנערותו המוחלטת של אבידן משדה השירה העברית ועל קביעת מגמת-פניו הרחק מהיהדות ומן הישראליות ניתן ללמוד למשל מדבריו בשנת 1978:

*

הַיַּהֲדוּת שְׁקוּעָה לְלֹא-תַּקָּנָה בֶּעָבָר / כָּל הַסוֹפְרִים הַיְהוּדִים חַיִּים עַל כִּבּוּדִים / הָרְגָעִים הַגְּדוֹלִים בְּחַיֵּיהֶם הֵם מוּסְפֵי הַחַגִּים / אֲנִּי לֹא זוֹכֵר אֶת עַצְמִי בַּמּוּסָפִים הָאֵלֶּה / אֲנִּי מִחוּץ לַמֵּרוּץ / אֲנִּי שֹׁולֵט עַל תְּחוּם שֶׁאֵין עָלָיו קוֹפְצִים / אֵין בִּקּוּשׁ רַב בַּיַהֲדוּת לְעִנְיָן זֶה שֶׁשְׁמוֹ עָתִיד

[אבידן, מתוך: '010 הדגמה מעבדתית של רצף משתנה ללא כיתור-ביניים' תישדורות מלווין ריגול, כל השירים: כרך ג (1978-1974), עמ' 151] 

*

אבידן בחר להתנער מציפיותיהם של מבקרי הספרוּת וחוקרי הספרוּת העברית-ציונית ולערוק משורות חובבי השירה הלירית המהוגנת והנחרזת ולהמשיך בנתיבים שונים לגמרי, מהם אוונגרדיים ומהם עתידניים. כאן למשל, הצהיר במפורש, כי שוב אין לו עניין בתרבות המוספים הספרותיים ולא בשירים על אודות נושאים יהודיים: היסטוריה, תרבות וחברה. את יהבו הוא תולה בעתיד: בהליכה אל הקוסמוס, בפנטזיות על רכבי-חלל (למשל בשירו "באתי היום לאוניברסיטה במונית אוויר" מתוארים נופים חלליים לצד הגעה במונית-אוויר לאוניברסיטת תל אביב), והסבת דירתו בתל-אביב למעבדת נסיונות עתידנית (הוא תיאר במפורש את מטבחו כמשמש אותו לניסויים כליים אלה). ברשימה זאת, אני מבקש להדגים עד כמה המהלך האמנותי של אבידן, לא הובן ועדיין לא מובן, עד עצם ימינו, ולהראות עד כמה המהלך שמציע אורי דרומר בספרו, חיוני הוא להבנת הקונטקסט המדוייק של כתביו המאוחרים של אבידן, וכן להבנת שירתו המאוחרת.

יש כמה שורות, מהמזעזעות ומהמקוממות ביותר בשירת אבידן, שהובילו, בין היתר, להסתייגותי רבת-השנים ממנו. כוונתי לשורות הלקוחות משירו של אבידן, "השיר על הנערה עם הקדמה ארוכה מדיי וחורבן בית אמצעי", הכלול בספרו, תישדורות מלוויין-ריגול (1978); זו לשונן:

*

… אַבּוּ-כָּבִּיר יֶלֶד רַע / טוֹב אַז אַתָּה בִּכְלָל לֹא סְחוֹרָה / יֶלֶד טוֹב יְרוּשָׁלַיִם / הוּא שֶׁעוֹשֶׂה דְּבָרִים בֵּינְתַיִם /  אָז אוּסְקוּט יָא חָרָא / מִוָּדֵי מוּסְרָרָה / אֲנִּי הַשָּׁמֶנֶת / אַתָּה הַבְּרָרָה … // 

[דוד אבידן, 'השיר על הנערה עם הקדמה ארוכה מדיי וחורבן בית אמצעי', בתוך: כל השירים: כרך ג (1978-1974), עורכים: ענת ויסמן ודוד וינפלד, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 113-112]

*

טורי שיר אלה, אם נישען על משמעם הליטרלי בלבד, יעלה לעינינו אדם מתנשא המאמין שהוא עליון על אנשים שאינם שייכים לקבוצת-היחס שלו, המפנה תודעה היררכית כלפי תושבי השכונות הדרומיות בתל אביב-יפו, אבו כביר וודי מוסררה (היא שכונת התקווה), ודן אותם כאנשים הנחותים ממנו לדידו, בכל דבר ועניין.

כך אמנם הבין את השיר כנראה המשורר והמתרגם, יליד תטואן שבמרוקו, מואיז (משה) בן הראש (נולד 1959), זוכה פרס השירה ע"ש יהודה עמיחי לשנת 2012. בן הראש פרסם לפני מספר שנים שיר תגובה חריף נגד אבידן. בשירו כותב בן הראש על פגישתו עם שרה ממוסררה המספרת לו כי:

*

סִפְּרָה לִי שָׂרָה מִמֻּסְרָרָה / שֶׁפַּעַם פָּגְשָׁה מְשׁוֹרֵר / וְקָרְאוּ לוֹ אֲבִידָן, אָמְרָה / בַּסּוֹף הִגַּעְנוּ לַמִּטָּה / הוּא הָיָה שִׁכּוֹר / הַזַּיִן שֶׁלּוֹ קָטָן / וּבְקֹשִׁי עָמַד לוֹ // צָחַקְתִּי וְעָנִיתִי לָהּ / כְּשֶׁאֲבִידָן פָּגַשׁ/ אֶת שָׂרָה מִמֻּסְרָרָה / הִתְחַוֵּר /שֶׁעוֹמֵד לוֹ כְּמוֹ חָרָא…

[מואיז בן הראש, 'שרה ממוסררה', שפת הים, הוצאת פרדס: חיפה 2013, עמוד 15; וכן, קודם לכן: הנ"ל, 'שרה ממוסררה', שפת הים, הוצאת מובן: ללא ציון מקום הוצאה 2011, עמוד 15]

 *

בן הראש כואב את עלבונם של בני השכונות ובני עדות המזרח. משירו משתמע כי לדעתו אבידן כתב את השורות הנוראיות במצב של שכרוּת וסחי, ושורותיו אינן שורות של משורר אלא של אדם בזוי וחדל אישים.

אולם בשום מקום בשירו לא אומר אבידן, כי השורות מבטאות את רחשי ליבו כנגד בני המזרח ו/או צפון אפריקה. אם אבידן מנגיד את הילד הרע מאבו כביר לילד-טוב-ירושלים –  הרי שאבידן מעולם לא ראה בעצמו "ילד טוב ירושלים" (הוא נולד בתל-אביב ועשה בה את חייו, וספק אם יש משהו בעשייתו שזיכה אותו בכינוי זה). אבל אם כך, מדוע הוא השמנת והאחר הוא בררה? יותר מכך, בשורות שויתרתי עליהם, משום שספק אם איזה נייר או דף אינטרנט שבעולם סובלם, כותב אבידן שחור על גבי לבן כי השחורים נבראו כדי שהלבנים ייקרעו להם את התחת. אבידן רותח מכעס, לא עוצר בכעסו, ויש מושא לכעסו. אבל נדמה לי, שדווקא הנושא העדתי (העולה משיר התוכחה של מואיז בן הראש), אינו לב-העניין, וכי אבידן נסחף אליו באבדן שליטה, כפי שאראה מיד.

ספרו השני של המשורר והפעיל החברתי, בן שכונת התקווה (הלאו היא מוסררה), טוביה סולמי (נולד בשנת 1939), שתי גדות למוצררה (1978), זכה לימים, לאזכור ולקריאה נרגשת מתוכו, בפתיחת מושב הכנסת בשנת 1981 על ידי יצחק נבון, ואז למכתב תודה נרגש מאת ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, על הרושם העז שהותיר בו שיר. שם הכותר הווה מחווה-מודעת לשירו של זאב ז'בוטינסקי "שתי גדות לירדן", כלומר: קרא לבני השכונות לצאת מהשכונות ולקיים נוכחות בכל אגפי התרבות בישראל, ולהיאבק על תרבותם וקולם.  בספר כלול השיר אֵימָתַי, שנכתב עוד באפריל 1976, והוא כולל במקביל לתישדורות מלווין ריגול של אבידן, כמה מוטיבים חלליים לווייניים:

*   

בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת / וּמַחֲרִיבָן / בּוֹרְאִי, / יוֹצֵר / מְתַקֵּן / מַחְרִיב / וּבוֹנֵה / כְּמִשְׁתַּעֲשֵׁעֲ. //

אֵימָתַי, בּוֹרְאִי / לי עוֹלָם חָדָשׁ תִּבְרָא / בּוֹ אֶמְצָא תִּקּוּנִי / וּמַרְגּוֹעַ / וְתִמְכֹּר לִסְמֶַרְטוּטָר / עוֹלָמִי הַיָּשָׁן / בּוֹ רָבִּים פְּצָעִים /וְצַלָּקוֹת. //

בִּי תָּשׁוּ כֹּחוֹת / מִתַּקֵּן נִתּוּחִים / בִּי אֵין עוֹד / דָּמִים לְעָרוֹת בְּעוֹרְקָיו. //

אִם טֶרֶם חָפַצְתָּ / חֻרְבָּן הַיָּשָׁן / אֵצֵא לְשׁוֹטֵט בֶּחָלָל / רָכוּב בְּלַוְיָן וְתֵבָה / כְּיוֹנָתוֹ שֶׁל נֹחַ / אֵצֵא וְאָבוֹא / עַד אֶמְצָא הַמָּנוֹחַ / בְּנֹגַהּ בְּצֶדֶק / וְאוּלַי הַרְחֵק בְּמַאְדִים.

[טוביה סולמי, 'אימתי', שתי גדות לאילון (המוצררה), מהדורה שניה מורחבת, הוצאת אפיקים: תל אביב 2017, עמ' 26-25.  שם הכותר שונה במהדורה החדשה ("המוצררה" נוסף רק בסוגריים)]. 

*

אבידן, כאמור באותן שנים, היה נתון באיבו של תהליך יצירתי שנמשך כעשור ויותר, של יצירת אמנות אודיטורית וויזואלית,  שהדגישה אלמנטים של עתידנות וחלל ("אֲנִּי שֹׁולֵט עַל תְּחוּם שֶׁאֵין עָלָיו קוֹפְצִים", כתב,  "אֵין בִּקּוּשׁ רַב בַּיַהֲדוּת לְעִנְיָן זֶה שֶׁשְׁמוֹ עָתִיד"). והנה, בלב העשייה הזאת, נתקל אבידן בספרו של טוביה סולמי שתי גדות למוצררה (מוסררה). שירו זה של סולמי – קושר יחד את אלוהות היסטורית-מסורתית-יהודית עם העתיד ויציאה בלווינים לחלל; לוויין הנדמה לתיבת נח (הדהוד מקראי).

אבידן ראה עצמו כמבשר הגדול של המסע לחלל ביצירה העברית החדשה (בימי הביניים מתואר מסע בין כוכבים, אמנם לא באמצעות רכבי חלל, של חי בן מקיץ בקצידה הפילוסופית של אברהם אבן עזרא שהושפעה מיצירתו של אבו עלי אבן סינא, חי אבן יקט'אן). את הפוליטיקה ואת המסורת היהודית – הותיר אבידן לאותם סופרים יהודים משעממים, המפרסמים תדיר במוספי החג, והשקיע בייעודו העתידני (בפרפרזה על שירו לעיל: "עשה דברים בינתיים"). והנה פתע הופיע משורר, טוביה סולמי, משכונת התקווה, וחתר (כך בעיניי אבידן) תחתיו, ריבון ושליט (בעיניי עצמו)על תחום החלל ביצירה העברית. זה הוציא את אבידן מהכלים.

לכן, חמתו הבוערת של אבידן לא כוונה, ודאי לא בראש ובראשונה, כלפי מוצאו העדתי של טוביה סולמי או היותו בן שכונת התקווה, אלא שצפה מפיו (אבידן הקליט את שיריו לדיקטפון ומשם הועלו על הכתב באמצעות מכונת כתיבה) של  יוצר אובססיבי, שלא סבל תחרות בתחום, ולא שמערבבים לו חלל, עתיד, היסטוריה יהודית ומסורת ישראל; התגובה של אבידן אינה שקולה. היא ספונטנית, נקמנית ושוצפת, כמבקשת להיפטר מן המערב מין שאינו במינו (מסורת יהודית, עתיד וחלל).

סברה זו מתחזקת עוד יותר מהמשך השיר שבו התעצבן אבידן על המתחרה משכונת התקווה. בהמשך ישיר לדבריו הקודמים מעיד אבידן על עצמו:

*

כּוֹתֵב הַשִׁיר הוּא טִיפּוּס נֶגָטִיבִי / טִיפּוּס נֶגַטִיבִי עֲתִידָנִי / כּוֹתֵב הַשּׁיר הוּא הַנֶּגָטִיב /אֲשֶר מִמֶּנוּ כּוֹתֵב הַשֹׁיר / יְשַׁכְפֶּל בְּעָתִיד אֶת כּוֹתֵב הַשִׁיר / יֵשׁ תָּקְדִימִים עִם עַכְבָּרִים / עַכְבָּרִים לְבָנִים וְעַכְבָּרִים שְׁחוֹרִים // טִיפּוּס נֶגָטִיבִי מִתְרַבֶּה בַּזְּמַןַ/ שָׁמַעְנוּ עָלָיו שָׁמַעְנוּ מִזְּמַן /בְּקָרוֹב נֶחְדַּל לִשְׁמֹעַ עָלָיו / מְחַפְּשִׂים אוֹתוֹ בִֹשְׁבִיל הֶחָלָב / מְחַפְּשִׂים בְּאַלְפָא מְחַפְּשִׂים בְּבֵּיתָא / מְחַפְּשִׂים נַעֲרָה מִסְתוֹרִית שֶׁלֹא מֵתָה.  

[דוד אבידן, 'השיר על הנערה עם הקדמה ארוכה מדיי וחורבן בית אמצעי', בתוך: כל השירים: כרך ג (1978-1974), עורכים: ענת ויסמן ודוד וינפלד, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 113]

*

מדוע אבידן מזכיר כאן את היותו טיפוס נגטיבי עתידני, אם הוא תקוע במאבק עדתי גזעני כנגד תושבי השכונות? מדוע הוא מיד פונה לתאר עצמו כמדען המסוגל לשכפל את עצמו, להתרבות בזמן, להפוך את עצמו (כעכבר מעבדה) לשחור וללבן (השחור הוא הנגטיב של הלבן), עד שיאבדו עיקבותיו בחלל? כשלוש שנים אחר פרשה זאת כתב אבידן, ביים, הפיק וליהק את הסרט שדר מן העתיד המתאר מסע בזמן של (FM (Future Man מהמאה השלושים אל שלהי המאה העשרים, בהדרכתו המחשבתית של המנטור שלו, הנשאר בתחנת האם; אותו מאסטר, המגלם את התבונה המוחלטת העתידה לקשור בין כל היצורים, השולטת בזמן ובתודעה [במידת מה, מזכירה את חזונו של חוקר האבולוציה והעתידן הישועי, פייר טייר דה שארדן, אודות ה'נוּסְפֵרַה'] –  מגולם בסרט על ידי  אבידן עצמו[!]. למעשה, גם FM, ובהדרגה כל הנמצאים בסרט, חיים בהדרכתה של אותה תבונה קוסמית מן העתיד, שמגלם אבידן. זו היתה הפנטזיה שלו. בכך ראה את גאולת תודעתו ואת יציאתו ממגבלות האנוש, עדי שליטה על הזמן והמרחב. מסתמא לא היה מוכן לחלוק את ייעודו זה עם אף אמן אחר; ודאי שלא עם משורר הקושר את מסורת התיקון היהודית (שנראתה לו כנראה כמיתוס עתיק שראוי להשתחרר ממנו לאלתר) עם העתיד התודעתי המשוכלל והחילוני לגמרי, שאבידן הועיד לעצמו ולבני האדם (גאולה של התודעה דרך העתיד והחלל). אבידן לא יכול היה לשאת שקם לו מתחרה על תיק העתידנות והחלל ביצירה העברית. הזעם המשולח שבו הסתער על סולמי בשירו, מזכירה את חמת הזעם שעוררו בנביאים (ואבידן ראה בעצמו נביא-עתידן) – מתחרים, בהם ראו, נביאי שקר. שהרי מהם נביאים, אם לא אנשים המשוכנעים באופן קיצוני בייעודם, המתנגדים ונאבקים בכל מי  שאינם מוכנים לכפוף עצמם, למרותם ולתכניתם.

*

*

תוהו ובואו (הביאו הזמנה והציגו בכניסה למוזיאון). חמישי הבא, 20:00, מוזיאון תל אביב לאמנות. אוֹרי דרומר, עדי דהן (עוזרת האוצר ומחברת "דו"ח האזנה" בקטלוג), ואני עתידים לומר כמה מלות פתיחה. 

*

*

בתמונה: אמנון סולומון, דוד אבידן, מתוך סרטו של אבידן: שדר מן העתיד (1981, 87 דקות).

Read Full Post »

בְּרֵאשִׁית בָּא הַמָּוֶת בָּעֲצָמִים הַדּוֹמְמִים

 

על ספרהּ יוצא הדופן של המשוררת גלית סליקטר, בעוד אלף ימים, ובמיוחד על שיר-תמונה אחד מתוכו על הוֹפעת המוות בחיי ילדים. 

*

בעוד אלף ימים ספר שיריה של גלית סליקטר, ראה אור לפני כשלוש שנים. אייכשהו החמצתי את צאתו ואני מצר על ההתוודעות המאוחרת, כי יש בו בספר זה, דבר-מה החסר כמעט לחלוטין מנוף השירה העברית העכשווית: מעוף ויכולת להעז, ויותר  מכך לפנות לנתיבים בלתי מתוירים. כלומר, דומה עליי כאילו סליקטר דילגה לחלוטין על כל האמור בספרו של הרולד בלום חרדת ההשפעה. היא אינה מנסה לכתוב בתווך ולא לאמץ לעצמהּ אב או אם פואטיים גם לא להימנע מהם; מודגש אצלה מאוד המימד הויזואלי בשירה על חשבון המימד המוסיקלי, ועם זאת, אולי במקביל למושג תיאולוגיית המעמקים, שבו אדם הולך וצולל אל תוך חוויית האלוהות הפרטית המפרה אותו— כך שירתהּ של סליקטר היא שירת מעמקים, במהלכה היא שבה ופוגשת במראות-השתייה של ילדותהּ ושל משפחה; הפעם כאם, כבת זוג, כאישה, בלב החיים. ובכל זאת, דימיתי כקורא כאילו צולל אני בַּשונית, או נקלעתי למצפה תת-ימי או לצוללת, המשקיפה לפנים עולם המאגד את זכרונות הראשית של אדם אחר.

ספרהּ של סליקטר אינו ממואר. הקו המנחה את כתיבתהּ אינו היזכרוּת או זכרון-דברים— כדי לשרֵת ההווה, כי אם נוכחותם של מראות העבר, ההווה והעתיד בפנים נפשו של האדם, ופגישתו היומיומית ממש עם דברים שאירעו לפני שנים הרבה כעכשוויים לא פחות מאשר הדברים המתרחשים כעת. סליקטר כמו מנתצת את קו הזמן הלינארי-תימטי ואת חוויית האני הנע על רצף היסטורי-פוליטי. היא אם, ילדה, בת-זוג, בת-משפחה, היא-עצמהּ, סבתהּ וכל קרוביה המתים. המשפחה בשיריה, יותר משהיא מצביעה על רצף בין דורי או היותה ממסד-פוליטי המתווך בין היחיד ובין החברה, היא בראש ובראשונה, איזו הרחבה של האני המוקרנים אל האחרים-המשמעותיים, כשם שחלקים של האני שלהם מוקרנים אל המחברת. זה יחס אינטימי יותר מפוליטי. אין פה הטמעה של הורים בילדיהם או של ילדים בהוריהם, אלא פועל יוצא של הֱיות יחד ושל חיים משותפים, שבו האחרים המשמעותיים, הנמצאים מחוץ לגבולותיו הריבוניים של האני, בכל זאת מעידים עליו לעתים יותר מאשר הפה יכול לומר והמחשבות עשויות להשיג.

הקו המאפיין את שירתהּ של סליקטר היא אינטרוספקציה (=התבוננות עצמית) עמקנית, כעין ירידה בפעמון צלילה עד למראות השכוחים של הילדוּת, ושבמידה רבה הפכוה למחברת שהיא  סליקטר, לטעמי בכוונת מכוון, מטילה החוצה אל העולם את המראות האישיים ביותר ביושרה ובאומץ. זוהי אינטרוספקציה שנלווית אליה פרוייקציה (=הטלה החוצה) והנכחה. כך בהטלה החוצה דומה כי העבר מוטל קדימה בזמן, והופך הווה ממש באיזה אזור שבנפש שלא שורר זמן לינארי, ולא נוכחת פוליטיקה של זהויות— אלא שהדבר פשוט מתארע, בלא-זיקה לזמן השעונים שבחוץ. סליקטר אינה מנכיחה את מראות-הזכרון ואינה מגלמת אותם, היא מטילה אותם ונותנת להם לחיות על הדף, כמראות המתעוררים והולכים, כאשר לצד האני שלה כמחברת, מתעוררים אניים מרובים – והתוצאה בהחלט מעוררת השראה.

למשל השיר הבא:

*

בְּרֵאשִׁית בָּא הַמָּוֶת בָּעֲצָמִים הַדּוֹמְמִים: דֻבּוֹן קָרוּעַ. קֻבִּיַּת לֶגוֹ שֶׁאָבְדָה בַּבֹּץ. אַחַר כָּךְ בְּאוֹרְגַנִיזְמִים קְטַנִים: תַּפּוּחַ רָקוּב בִּקְעָרָה, מַקָּק הָפוּךְ עַל גַּבּוֹ. לִבֵּנוּ יוֹצֵא אֶל הֶחָצֵר הַפְּרוּעָה. זֶהָבָה נִשְׁאֶרֶת בַּבַּיִת וּמַמְשִׁיכָה לְלַקֵּק אֶת קַעֲרוֹת הַדָּיְסָה. בַּחוּץ אֲנַחְנוּ הוֹפְכִים אֶת פַּח הָאַשְׁפָּה וּמַתִּירִים אֶת הַחֲמוֹר שֶׁקָשּׁוּר לְעֵץ הָרִמּוֹנִים. הַיֶּלֶד הַנָּמוּךְ מְאַיֵּם לְהַלְשִׁין. אַף אֶחָד לֹא מְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו בְּמִשְׂחַק הַמַּחֲבוֹאִים; 

אַחַר-כָּךְ נִמְצֵאת גּוּפָתוֹ שֶׁל הַחֲמוֹר בַּבּוֹר הַמּוּצָף. לְיַד זְנָבוֹ, עַל עָלֶה עֲנָק, יוֹשֶׁבֶת קַרְפָּדָה. מִישֶׁהוּ מְקַלֵּל. מַזְמִינִים טְרקְטוֹר וּמוֹשְׁכִים אוֹתוֹ מִן הַבּוֹר. עַכְשׁיו גַּם לְשָּׁם אָסוּר לְהִתְקָרֵב וְהֶחָצֵר הוֹלֶכֶת וּקְטֵנָה. אַחֲרוֹנָה מִתְפּוֹגֶּגֶת נְעִירַת הַחֲמוֹר. אָבִיו שֶׁל הַיֶּלֶד הַנָּמוּךְ בָּא וְלוֹקֵחַ אוֹתוֹ. כְּשׁזֶּהָבָה פּוֹגֶשֶׁת בִּשְׁלֹשֶת הַדּוּבִּים הַמַּחַט עוֹלָה עַל שְׂרִיטָה.

[גלית סליקטר, בעוד אלף ימים, בעריכת דרור בורשטיין, הוצאת מודן והליקון: מושב בן שמן 2012, עמוד 41]

* 

השיר הזה הוא הרבה דברים. ראשית, הוא כמו עין מתרוצצת, בלתי-ממוקדת, האוספת את הפרטים, מבלי להתחייב על סיבתיות ביניהם (זו ניכרת כמלאכתו של הקורא יותר מאשר מגמתהּ של הכותבת). אחר-כך, זהו שיר על הופעת המוות בחיי המשוררת כילדה, ובכלל אצל ילדים. תחילת המודעות לכך שבעולם יש כיליון. זה מתחיל בדרך כלל בשבירה או בקריעה או באבדן צעצוע. או בריקבון של פרי; בנדיר במוֹת בעל חיים. עתים בהיעלם קולות או בדמויות שהיו תדירים בעולמו של הילד; עתים גם מדובר במוות של אדם קרוב (לא בשיר שלפנינו). יש בשיר שלפנינו המון תום של ילדות  במושב או בקיבוץ או בשכונה שנוכח בה הטבע. הסיפור שמשמיע הפטפון (זהבה ושלושת הדובים) כמו מתערה באגדת הילדוּת. ובכל זאת, המוות בא בחדרים בדמות מוות קונקרטי של חמור שהותר מעץ הרימון וטבע בבור מוצף. והקרפדה, והעלה הענק ופח האשפה ההפוך. לכך גם נכנס האיום של הילד שמעוניין לדווח להורים על כך שהחמור הותר בטרם טבע. המוות מכניס את המבוגרים לחצר. הם מביאים איתם את  הקללה, את הטרקטור המרעיש  ואת הגבולות החדשים, המשאירים את הבור מחוץ לתחום, מה שמקטין מיידית את מידות החצר. התום ואשליית הנצח והחירות נפגמים לבלי-תקנה. אחר כך אפילו קול נעירת החמור שעוד נזכר, נשכח לגמרי. הנה, אף המחט בתקליט עולה על שריטה, אינה יכולה להמשיך, מה טעם יש להמשיך לנגן. זהבה לא תפגוש את הדובים וגם לא תימלט מהם. תמיד תיוותר בכולם החרדה לגבי תוצאות פגישתם.

כושרה של סליקטר לעורר עולם מלא של זיכרון, תום, איוּם, שובבות, מוות, אבדן, הגבלה במחי-כמה שורות עורר בי השתאות. דווקא משום שהיא נוטשת את הסיבתיות ואת השיפוטיות. דווקא משום שחזרה לעין הילדה, עין הנפש של הילדה שמעולם לא חדלה להיות, ונתנה לה את האפשרות להאיר את ההתרחשוּת, מבלי לתת לרציונליזם או למגבלות של טכניקה ספרותית להתוות את דרכהּ ולהצר את צעדיה. יתירה מזאת, לא ברור האם יש אני דובר בשיר. יש בו התרחשות של אניים רבים — ממש כאילו צוירה ההתרחשות בידי ילד שגבולות הסובייקט שלו טרם התבררו ונתגבלו (כלומר קיבלו עליהם גבולות), וברגישותו — הוא מתנהל עדיין מתוך גבולות פרוצים וחשופים.

ראוי להעיר, סליקטר שונה ונבדלת מרוב הקולות הנוכחים בשירה העכשווית. היא אינה קול פוליטי, ואינה מבקשת ליצג מגזר פוליטי או קבוצה פוליטית. שיריה לדעתי, אינם מוּנָעים מתוך רצון להשמיע קול בנושא אקטואלי או לייצג את קולם של הבלתי מיוצגים זוהי שירה חפה כמעט לחלוטין מתפיסת העולם הנדושה לעייפה הרואה בתרבות מערכת של יחסי כוחות (פוקו, איריגריי, קון וכיו"ב). שירתהּ של סליקטר היא שירת-עצמי במובהק, ולכן נוגעת ללבי במיוחד. ככלל, אני מעדיף יוצרות ויוצרים המביאים לפניי טקסט מקורי המבטא את מערכי עצמם, יותר מאשר ניסיון להיקרא כחלק מרוח-הזמן והניסיון להיספח על הטרנדים הכוחניים— התופסים בתרבות, כמעט תמיד, באופן מקומם, את השורות הראשונות, וכל המרעיש מדמה בלבו כי באה עליו הברכה.

ספרה של גלית סליקטר הוא ודאי מספרי השירה המפתיעים ביותר שקראתי בשנים האחרונות. וזאת, דווקא משום שהוא הולך באיזה נתיב צדדי משלו בין שירה ובין פרוזה; בין פיוט, קולנוע וחלום. זוהי שירה של עין. אולי הרבה מאוד עיניים. כל אחת מביטה בו זמנית אל תוכי תוכה של המחברת, ואל חוצות-החוץ. היא מביטה בכל עיניה וברגישות. אני עקבתי אחרי הדרך הזאת בסקרנות של ילד, קצת מרחוק. כמי שיודע שחושש כי אם ישים ראשו במים או יכניס עצמו לפעמון צלילה דומה הוא עלול לטבוע (כמו חמור), להיעלם במצולות. הילדוּת שלי, כמעט אף פעם לא חדל ממנה הפחד; החרדה הצפה שהיא מעוררת. ממילא אף פעם אינני חש עצמי ממש נָכון לִצלוֹל.

 *

*

שישה מפגשים אחרונים בסדנת הלימוד "יוצרות ויוצרים על זכרון, זהות ושכחה" יתקיימו בחנות הספרים סיפור פשוט בנוה צדק (רח' שבזי 36 תל-אביב) החל ביום שני הבא 7.12.2015, ובמשך שישה שבועות, מדי שני בערב בין 21:00-19:00.

המפגשים יעסקו ביצירותיהם של ז'ורז' פרק, ויקי שירן, נעמי שהאב נאיי, טל ניצן, וו"ג זבאלד, ולבסוף ייתקיים מפגש סיכום.

לבירורים והרשמה למפגשים הנותרים

*

בתמונה: Tadeusz Makowsky, Ray Of Light, Oil on Canvas 1930

Read Full Post »

הקו הבלתי נראה

*

 100 שנים לאורסון וולס; 30 לפטירתו (1985-1915). בכל רשימות הסרטים הטובים של כל הזמנים מככב האזרח קיין (1941). יש שהדביקו לו את הכינוי "הסרט האמריקני הגדול" (על משקל: הרומאן),  אך לא שם לדידי קנה וולס את עולמו (גם לא ב-האמברסונים המופלאים שתכף לו). לטעמי דווקא לאחר שנתייאש מן ההוליוודיות הממוסחרת, שמאס להיות שכיר-עט בשירות בעלי ההון והנומוסים אותם הם מקווים להנחיל, ובעקבות מלחמת העולם השניה, החל וולס לחקור את נתיבות הרוע האנושי באורח כמעט אובססיבי. במיוחד בחן את קווי הטשטוש המוסרי, האוחזים בכלל פניה של המציאות האנושית שלאחר מלחמות העולם.

   בסרטו הראשון, אחרי המלחמה, הזר (1946) גילם וולס בכיר נאצי בשם פרנץ קינדלר. קינדלר  (בעל כישורים אינטלקטואלים יוצאי דופן ופסיכופת-נסתר) מצליח להתחבב על אנשיה של עיירה אמריקנית, כמלומד רב-לשוני. איש כלל אינו מעלה על דעתו כי אותו משכיל מצליחן ואיש שיח מלבב הוא רוצח המונים בעברו, עד שקינדלר טועה ורוצח בסתר פליט נאצי נוסף (חבר לנשק לשעבר) המגיע לעיירה מבוהל מן המרדף שמנהלת אחריו הועד לחקירת פשעי מלחמה בארגון האומות המאוחדות ומבקש כי חברו הותיק והבכיר יסייע לו בהימלטותו. בעקבות היעלמותו של הנאצי, מגיע לעיירה צייד-נאצים, מר ווילסון (בגילומו של אדוארד ג'י רובינסון) חוקר באותה ועדת או"ם, ובינו ובין קינדלר מתנהל משחק-חתול ועכבר הולך ומתגבר, כאשר גם אנשי העיירה אינם רוצים להאמין תחילה כי קלטו אל תוכם אדם שעסק בפיתרון הסופי, שעינה ורצח, עד שגם הקרובים לו ביותר נוכחים ברצחנותו. רבים כתבו כי הסרט הזה הוא הסטנדרטי ביותר מבין הסרטים אותם וולס ביים. אמירה זו אינה משוללת  יסוד. עם זאת, דומני כי אותם מבקרים לא שתו ליבם לביקורת המרומזת של וולס כלפי האמריקניות הנכונה לקבל לתוכה את הזר אם הוא יודע להשתלב, יודע לקנות לבבות, יודע למצוא את מקומו הכלכלי והחברתי, יודע לרכוש את אמונם של בעלי המאה. וולס הציג בסרט גם את הקלות הבלתי נסבלת שבה עשויה העיירה הכל-אמריקנית להכיל פסיכופת. עיר החושדת דווקא בתחילה במר ווילסון, השואל ומציב סימני שאלה מוסריים, ורואה בו מכשול ומעיק; זר שמוטב שלא להיקרות על דרכו. זאת ועוד,  באחד מראיונותיו בטלוויזיה התוודה וולס כי האלימות היא חלק מהדרך האמריקנית מאז ומעולם. האמריקנים הם אומה אלימה (טבח האינדיאנים, סחר העבדים) לא פחות ולא יותר מאשר כללו של המין האנושי, ובמיוחד האימפריות, והמדינות שניהלו קולוניות מעבר לים. לאורך כל דבריו הנוקבים באותו ריאיון לא עשה וולס כל שימוש במלה "רוע". מדבריו ניכר כי לדעתו המין האנושי הוא מטורף או מטומטם ולעתים עשוי להעשות גם מלאכי או אלוהי— אך במרבית הזמן מושל בו הטירוף ושיכרון הכח. כך, בראיון אחר תיאר סעודה של בכירים נאציים אליה נקלע שלא בטובתו, בגרמניה או באוסטריה של המחצית הראשונה של שנות השלושים (הוא היה אז כבן 18; מאז גיל 16 זכה להצלחה תיאטרלית באירלנד ואפשר כי התיאטרון אמנם נסע ליבשת), הואיל והסעודה נערכה במסעדה בפנסיון בו שהה באותו זמן. הוא טען כי בראש השולחן ישב היטלר עצמו. עוד טען, כי הנאצים נחשבו כסיעת מטורפים בעיני כל באי המקום, ואף הוא לא סבר בעניינם אחרת. אף שאיש לא הרחיק אותם מהמקום, שכן לא היתה בהתנהגותם מה שחרג מן הסדר-הטוב. לטענתו, היטלר לא הותיר עליו שום רושם; אדרבה, הוא נדמה לו כחסר כל אישיות, וכמי שדמותו חסרת-כל-הייחוד מועצמת להפליא על ידי חסידיו. דמותו של קינדלר שגילם בהזר אפוא היא דמונית,מתוחכמת, ומניפולטיבית הרבה יותר מתיאורו-הוא את היטלר. משני הסיפורים עולה, כי  דווקא טירופם או איוולתם של הסובבים את רוצח-ההמונים המסרבים להאמין כי בפניהם עומד רוע, או למצער, ניצב—פסיכופת, גורמת לעליית הטרור הפוליטי והרצחנות. לדעת וולס, בני האדם ימשיכו לשחר אחר מידותיו הטובות של המנהיג הכריזמטי, כל אימת שיימצאו מסביבו מספיק תומכים-אוהדים. ולהיפך, יש שדווקא מי שבא בשם הצדק והיושרה, או בשם הביקורת שקולת-הדעת, יידחה או יינתן למרמס, רק משום שאין די עומדים לימינו. בכך, ודאי לא ניסה וולס לערער את יסודות הדמוקרטיה (הוא היה דמוקרט, ושנא שמתייחסים אליו כפיגורה, אלא החשיב אנשים שדיברו איתו מלב אל לב), אבל בהחלט עמד על הבעייתיות בחברה המבססת עצמה  על תדמיות, ופרסונות; חברה בהּ אנשים נמדדים לא בשל מעשיהם ומהותם – אלא בשל האהדה הציבורית להּ זוכה התדמית אותה טרחו לגדל, בקרב קהל תומכיהם.

*

 

*

אותם רגעים שמעברם האחר הופך אדם שהיה מקובל כישר דרך, כריזמטי ואהוב על הבריות, למושחת המשחק בחיי אדם, העסיקו את וולס בסרטים נוספים. למשל, דמותו של הנוכל הכריזמטי, זייפן הפניצלין, הארי ליים (האדם השלישי, 1949, שנכתב על ידי גרהם גרין, ובוים על ידי קרול ריד; יש אומרים כי חלקו של וולס רב בו יותר מאשר התפקיד אותו גילם) או המפקח המתפורר מרוב שחיתות, הנק קוונילן (מגע של רשע, 1958); או עורך הדין רודף התאוות, האומר ליוסף ק' שאין לו כל סיכוי במשפט אם לא ייצג אותו בפני החוק [המשפט, 1962— עיבוד פנטסטי, ודאי הטוב שבעיבודים הקלנועיים לספרו של פרנץ קפקא; וולס הגדיר אותו כטוב שבסרטיו והוא אמנם עשוי בידי Author, היודע גם לשנות מטקסט המקור, אולי אף לשפרו; בתפקיד הראשי: אנטוני פרקינס, נורמן בייטס, ב-פסיכו של היצ'קוק]. כל אלו, על פניהם, היו ככל הנראה אנשים ישרי דרך בעבר, ואפילו אהובים על ידי סובביהם (לא מעוררי פחד וטרור אלא מעוררי כבוד וחיבה), ובכל זאת בשלב כלשהו הם חצו איזה קו בלתי נראה, שהובילו אותם אל לב האפילה. קוים דומים ניתן למצוא בבחירותיו של וולס, לביים באירופה (אחרי שגלה או הוגלה מהוליווד) עיבודים לאותלו ומקבת' לשייקספיר –  בשניהם ביים, עיבד וגילם את התפקיד הראשי. גם גיבוריו אלו של שייקספיר מתחילים את דרכם כגיבורי חייל נערצים אך מסיימים, כל אחד וסיבותיו, כרוצחים נקלים, המוּלָכים מתוך טירוף אל-עבר מותם.

*

 

**

כאן חשוב לציין כי בעקבות הצלחותיהם הקופתיות של הזר ושל האדם השלישי, ביקש וולס לכתוב ולביים גרסה ראשונה לקומיקס באטמן (1949) בגילומו. כזכור, באטמן אינו גיבור-על, אלא מיליארדר ובלש, המיומן באמנויות לחימה, שחזה בהוריו נרצחים לנגד עיניו בילדותו. בחוברות הקומיקס שליוו את הדמות בעשור הראשון לקיומה (1948-1939) דלקה המשטרה אחר באטמן תדיר, הואיל ולא הצליחה להבין מהו האינטרס המניע את אותו מתנקש בחיי ארכי-פושעים, והאם הוא רודף צדק או עבריין נוסף (ובכל מקרה, נוטל את מלאכת עשיית הדין בידיו). טיוטותיו של וולס נדחו על ידי המפיקים ההוליוודיים והוא מעולם לא חזר לעסוק בכך (באותה שנה הועלתה גם סדרת טלוויזיה ראשונה המבוססת על עלילות באטמן). יש להניח כי וולס ביקש להציג את הגיבור הכל-אמריקני הזה, אגב טשטוש-מוסרי-מהותי, או לחליפין, כדמות הנרדפת הן על ידי עבריינים הן על ידי כוחות הביטחון, מפני שאינו מוכן להכפיף עצמו למרותם של גורמי אכיפת החוק, בעלי הון ואנשי הממשל, ובין-כך ובין כך תמיד מצוי הוא פסע מן הרשע. כך, בריאיון אחרון שערך קרוב למותו, טען וולס כי פספס את חייו בכך שתמיד ביקש להוכיח את עצמו בעיניי מי שאף פעם לא רצו לקבל אותו. היה לו חשוב להעמיד אלטרנטיבה, להראות כי בכוחו להעמיד יצירות טובות יותר משלהם, מבלי להיות חלק מהתעשיה. הוא אומר שהיה מעדיף להיזכר כאדם פשוט ולא כגאון פרובלמטי, אבל כנראה מזמן איחר את המועד. קל להבין איך היה נראה באטמן שלו, ומה הרתיע כל-כך את אותם מפיקים אליהם פנה (הוא תמיד היה סוג של פרסונה נון-גראטה בהוליווד; מאז השערוריה שליוותה את האזרח קיין ונסיונו של המיליארדר רנדולף הרסט לגנוז את הסרט; ובימים בהם היה וולס נשוי לכוכבת ריטה הייוורת' היו מי שנטרו לו גם על כך). בשנות החמישים כיכב בקטע קטן ומשמעותי בעיבודו של ג'ון יוסטון ל-מובי דיק של מלוויל (גרגורי פק בתפקיד קפטין אחאב; וולס בתפקיד קטן כמטיף המפרש את ספר יונה).  וולס פוטר מסרטו ההוליוודי הבא (והאחרון), מגע של רשע  (בכיכובם של צ'רלסון הסטון וג'נט לי), והסרט נחתך, קוצר ונערך לבלי-הכר על ידי מפיציו. רק עשרות שנים אחר-כך שוחזר הסרט על-פי מזכר בן עשרות עמודים שהותיר אחריו וולס. סרטו מציג דמויות של אנשי חוק אמריקניים כרוצחים, סייענים של סחר בסמים, המסוגלים לכל רוע ושחיתות, שכנגדם יוצא משפטן מקסיקאי (ורגס) הנשוי לאמריקנית. גם שם איש החוק הזר נתפס בתחילה כאויבה של ארה"ב (וכסכנה לנשותיה). כולם מנסים להפלילו, כי הוא נתפס כעוכר שלווה, וכמי שמנסה להתנשא מעל מערכת הצדק האמריקנית שאין להרהר אחריה ולהטיל בה עוררין. מגמה ביקורתית זו היתה כנראה קצת יותר מדי בשביל פרנסיה של הוליווד, שרישומיו של ימי סנטור מקארתי עוד ניכרו בה. אבל וולס לא ביקש להיות אנטי-אמריקני, הוא רק ביקש להמשיך לתור אחר מקורות הרוע האנושי; אחר הקו הבלתי נראה המפריד בין טוב ובין רע ובין רצח ובין צדק.

*

*

*

בתמונות: אורסון וולס בתפקיד פרנץ קינדלר, הזר (1946); בתפקיד הארי ליים, האדם השלישי (1949); בתפקיד הנק קווינלן, מגע של רשע (1958).

Read Full Post »

Get Happy

*

הבשורה על עונה חדשה של Twin Peaks, המתבססת על הבטחתה של לורה פאלמר ז"ל  לאייג'נט דייל קופר בביקתה השחורה, שהיא תשוב ותראה אותו שוב בעוד 25 שנה— גם הורתה לי באחת כי אכן חלפו כבר 25 שנה, וגם קוותה בי איזה דוק של צמרמורת שנמשך מגבעתיים (אם תרצו, סוג של  Twin Peaks) של נערותי ועד גבעת שמואל ( (Samuel's Peak) של היום. מצאתי את עצמי מזמזם את השיר Get Happy  אחד השירים המזוהים יותר עם הסידרה. אך אז קפאתי על עומדי כי נזכרתי שבסדרה עצמה מהווה השיר המושר על ידי אביה של לורה, לילנד פאלמר, מבוא לחוויית פלאשבאק בסופה הוא מתעלף/מאבד את הכרתו. מרגע זה מתברר כי האב האבל גם מתייסר על מות ביתו. האפשרות לפיה האב מעורב באירועי ליל הרצח עולה על פני השטח. האב האבל, השקט והנוטה להתנהגות אקצנטרית אשר שערו הלבין בן-לילה, אפשר שהוא מעורב ברצח בתו, או לכל-הפחות, נטל חלק פעיל בהתרחשויות שהביאו למותהּ.

*

*

כמו כן, ישנו פרדוקס בין כוונתו של פאלמר לבדר את אורחיו, ובין התהומות שהוא נקלע אליהם בעקבות כך. כשמביאים בחשבון את סיפורי חייהם של חלק ממבצעי השיר הזה, אנשי-בידור, אושיות-אמריקניות. שהחלו את דרכם כילדים-כוכבים והגיעו שנים אחר כך עדי תהומות של הרס-עצמי, התמכרויות ואובדנות: ג'ודי גרלנד ומייקל ג'קסון, נדמה כאילו אין זה מקרה. מרק פרוסט ודיוויד לינץ' ודאי לא יכולים היו לשער את השערוריות שעוד ייקשרו בשמו ובאבהותו של ג'קסון בשעה שכתבו את התסריט וביימו את הסידרה  אבל כן יכולים היו לראות לנגד עיניהם את הפער שבין ג'ודי גרלנד של Somewhere Over the Rainbow ובין חייה המאוחרים של גרלנד כמתמכרת לסמים ולאלכוהול, וכמי שחוויתה כמה וכמה פאזות דכאוניות ואושפזה שוב ושוב אחר אי-אילו נסיונות התאבדות, ואשר בתהּ לייזה מינלי, העידה לא-אחת על מידת השפעתם על מתווה חייה.

*

*

*

זאת ועוד, כזכור צולמה Twin Peaks לאחר Blue Velvet; סרט של לינץ' שבו מוצא צעיר כל-אמריקני אוזן אדם אכולה בידי נמלים בחצר אחורית של בית והדבר מוליך אותו לגלות של אפלת העיירה האמריקנית, שכלל איננה כפי שהיא עשויה להתחזות מן החוץ. היא אינה מוקד של לויאליות, ערבות הדדית, אמון, מחויבות לקהילה— אלא מקום דקדנטי למדיי, אלים באופן קיצוני, שבו מאחורי למסכה שלווה, הומה אפילה אנושית רבה, שאין קצה להּ. דומה שלינץ' נטל את ההזדמנות הגדולה שהוענקה לו להיכנס ל-Prime Time האמריקני, אל לב תעשיית הבידור—בשתי ידיו. הוא בעצם הפך את המקדש האמריקני: המשפחה והקהילה ללשכה אפילה. כמה שונה ומשונה Twin Peaks שלו מאיתקה של ויליאם סרויאן; וכמה שונה ומשונה משפחת פאלמר ממשפחת מקולי אצל האחרון. בוב (Killer Bob) הנשקף לעיניו של אייג'נט קופר בדקה החותמת את העונה השניה, אינו אלא חותם דברו של לינץ', כל הפרסונות האמריקניות: כל הדיבורים על רדיפת צדק גלובאלי, על קהילתיות, על שכנוּת טובה, אינו אלא מסווה; שימחה וצהלה האומרות להסתיר אפילה אלימה ומאפליה הרוחשת בכל מי שהתערה באמריקניות. דומה כי כשם שבשערי התופת אצל דאנטה ניצב שלט המתרה כי על הנכנס בשער זה לזנוח כל תקווה, כך לדעת לינץ' כל מי שידע אי-פעם ילדוּת או נערוּת בעיירת פרברים אמריקנית, ומי שהתערה ביושביה, יוותר מקולל לנצח נצחים (אלא אם לא נטל חלק באלימות הזאת), כאילו דרך בספינת רפאים או שבר את חותמות קיברו של אחד הפרעונים.

אני בספק האם Twin Peaks היתה עשויה לזכות לאותם שיעורי צפיה, נניח לאחר נפילת בנייני התאומים (עוד Twin Peaks) וממשלו של ג'ורג' בוש הבן, היא גם ודאי היתה חדשנית פחות לו היתה מוצגת כתריסר שנים אחרי שנוצרה. אני גם מניח שכל כך הרבה יצירות קולונועיות וטלוויזיוניות כבר טרחו להציג מאז את האפילה האמריקנית על שלל פניה, הגלויות והחבויות היטב, ובעידן בו גם בסרטי הסופר-הירוז מסתבר לא-אחת כי המנוולים הגדולים הם דווקא האמריקנים, דומה כי יהיה קשה מאוד לחדש דבר-מה מן הצד הזה. נדמה שהפעם ייצטרך לינץ' להראות כיצד הינשופים ((Owls) אינם כפי שהם נראים (על דלת הבית שהייתי חוזר אליו בנעוריי מבית הספר היה שם משפחה מלווה בתמונה של חמישה ינשופים) מפרספקטיבה אחרת לגמריי. אני מאוד מקווה שהעונה החדשה הזו לא תציג עוד מאותו דבר.

לבסוף, קצת התייחסות לטקסט של השיר, שעוסק בהבטחה לחוטאים שרק אם ישובו מדרכיהם הרעות ויכינו עצמם לקראת יום הדין הריי יגיעו בטוב ובנחת אל מעבר לנהר (שבו נשטפים החטאים) אל הארץ המובטחת, השמיימית והשלווה. השימחה הזו, אם כן, היא שימחת העולם שמנגד, שימחת ההבטחה העתידית. העולם יכול להמשיך ולהגיע לתהומות של רוע ואיוולת, בתנאי שנזכור כי הנפש יסודהּ הוא טוב, והיא עתידה לנחול, אם רק תתמסר לדת ולקהילה. אבל גם העולם הבא ב- Twin Peaks, אותן לשכות מכוסות בוילונות אדומים, בהן רוקד גמד, או בהן נשקפת לורה פאלמר מדברת לאחור— הם יותר עוכרי שלווה מאשר מקיימים את הבטחת השיר. יתירה מזאת, גם קילר-בוב מקורו במציאות הזו של הלשכות, הוא מתנועע בין העולמות כשד, או כתת המודע הדמוני של העיירה האמריקנית. לינץ', על כל פנים, שובר ורומס את המיתוס הנוצרי הכל-אמריקני הזה של הבה ונלך כולנו בעקבות מושיענוּ  אל עֶבר מלכוּת שמים. יכול להיות שהוא ניסה להציע כאופציה את ספר המתים הטיבטי, שאליו שב וחזר אייג'נט קופר בסדרה המקורית, אם בפירוש אם ברמזים, אבל לינץ' לא פיתח את העניין די הצורך, ומן הסידרה כולה דומה כי יצא המסר כי אין בעולם גאולה, וכי כולנו (אליבא דלינץ') במידה זו אחרת: חיים-מתים בו זמנית: חיים בחלק מן המציאויות האפשריות, מתים בחלקים מן האחרות.

[בילי בראג במחווה ל-Blue Velvet ולסינדי שרמן בעלת אלף הפורטרטים]

*

*

בתמונה למעלה: The Log Lady, השבה ואומרת: The Owls are not what they seem, מתוך סידרת הטלווייזיה Twin Peaks, 1991-1990.

Read Full Post »

שמפניה

*

*1

*

1.האפיזודה החותמת את סרטו של ג'ים ג'רמוש,(Coffee and Cigarettes (2003, אחת האפיזודות האהובות עליי בקולנוע. באותה קלות זה היה יכול להיות קטע ממחזה של סמואל בקט, שיחה שלא נכתבה בין מרסיה וקאמייה, או תיאורהּ של אחת הדירות בספרו של ז'ורז' פרק, החיים, הוראות שימוש: רומנים. 

2. יש כאן צמצום רב. קשה לאפיין את המקום והזמן. זהו חלל כמעט ריק. אפילו השפה והתנועה מדודות להפליא. אלמלא מתוספים פרטים בדיבור, לפיהם הצמד  (בגילומם של ביל רייס וטיילור מיד) מצויים בעיבורה של הפסקת קפה במקום עבודתם, יכולתי לדמות גם: בית כלא ונצח, כעין מצבן של הדמויות במחזה בדלתיים סגורות של סארטר. אבל כאן הגיהנם אינו הזולת; הזולת הוא ידיד, רֵעַ, בן שיח, גם אם המלים קפוצות, והעולם נרעד ומהדהד כל-כך (לכך עוד אגיע) עד שהקירבה האנושית דומה למוצא היחיד הנמצא לבדידות ולמלנכוליה. חשוב להדגיש, אין כאן אלוהות שעקבותיה ניבטות מפני האחר (עמנואל לוינס)—איש מהשניים לא מצטייר כבעל מידות טרומיות; יש כאן עייפות רבה, עמל וטורח— ובכל זאת בין העובדים ניכרת ידידוּת סולידריות, אמפתיה; אי-ניכור. גם אם קשה לומר משהו על ארכהּ של הידידוּת. אנחנו לבד בעולם, אך יש לנו אלו את אלו.

3. שני מקורות מאוזכרים בשיחה. אף הם נשמעים כאילו המדברים שמעו אותם היכן-שהוא ואלו נספגו בהם, כמו מנת קפה אקראית במערכת הדם, יותר משהם יודעים לשוחח או לנתח במה הדברים אמורים.

האחד: השיר (Ich bin der Welt abhanden gekommen (I am lost track  to the world מאת הקומפוזיטור הגרמני-יהודי, גוסטב מאהלר (1911-1860), המבוסס על מלותיו של המשורר פרידריך ריכרט. אחד המשתתפים מדמה לשמוע אותו באוזני רוחו.

האחר: קביעתו הבלתי-מוכחת של האלקטרו-פיסיקאי, הסרבי-אמריקני, ניקולה טסלה (1943-1856) לפיה: העולם הוא מוליך של הדהוד אקוסטי (חלל בו מתפשטים גלים אלקטרו-מגנטים העשויים לשאת את רושם גלי הקול). אמירה זו, אם איני טועה, מוזכרת עוד פעם אחת לפחות בחלק מוקדם יותר בסירטו של ג'רמוש, שבה מנסה מוסיקאי האינדי-רוק, ג'ק ווייט (The White Stripes ), לבחון האם אנו אכן חיים בחלל שבו מהדהדים כל העת תדרים אלקטרו-מגנטיים.

הבחירה בשני המקורות ובשני האמנים מכוונת היטב. גם טסלה וגם מאהלר, איש ואיש בארצו, היו מהגרים, בני מיעוטים, מזרחיים, זרים; הם הגיעו למרום המעלה, אבל תמיד הקימו עליהם גם ביקורת בשפע. ולעתים, בעטיין של פוליטיקות כאלו ואחרות, אף הודרו לחלוטין, ובחוגים מסויימים בתקופות מסוימות נאסר להזכירם. בחירתו של מאהלר בשיר שבו מובעת הבדידות המלנכולית הקודרת, ההליכה-לאיבוד-בעולם; ועל הקושי למצוא בו מקום מתכתבת עם תחושתו האישית של מאהלר לפיה הוא אינו המחבר של המוסיקה שהוא כותב; אלא הוא רק המוציא לפועל של מוסיקה המהדהדת  בפנימו. כמו טסלה ממש, עולה כי העולם הוא חלל (יותר מאשר מקום) המוליך את כל הקולות והצלילים העוברים בו. טסלה אמנם ייחס לעצמו את המצאותיו ותגליותיו. אך יחסו לעולם כמוליך אקוסטי, עשויה להיות מובנת כך כי האדם אינו אלא אנטנה קולטת שדרים, המעוררים את האדם לחיים של בקשת ידע, חקר מדעי ו/או יצירה ואמנות. אפשר כי הדברים המהדהדים בפנים-האנושי, אינם אלא תרגומם של אותם הידהודים העוברים ושבים בחלל העולם.

*

*

 

4. מקור נוסף (בלתי מוזכר): שירו של טום ווייטס  Take it with me מתוך האלבום (Mule Variations (1999. השורות הפותחות את השיר הינן:  Phone's off the hook/No one Knows where we are/It's a long time since I drank champagne.  נדמה כאילו עמדו בדעתו של ג'רמוש כאשר כתב את התסריט. ווייטס אגב מגלם את עצמו באחת האפיזודות בסרטו  האמור של ג'רמוש. כמו כן, הוא גילם תפקיד מרכזי בסרטו הארוך השני של ג'רמוש (Down by Law (1986  וגם הלחין את הפסקול לסירטו Night on Earth.

5. הקפה ההופך לכאורה לשמפניה, אך לא ממש (אין כאן טרנס-סובסטנציה), כי יש מי שדורש להפסיק את האשליה ואת העמדת הפנים. קשה להתווכח עם מידת הגיונו של מי שמבכר להינות מן השפניה החלוּמה שבספלו על פני אותו קפה ממשי ואיוֹם הממלא את הכוס. דומה כאילו ג'רמוש מעניק לאותו משפט של ברוך שׂפינוזה:  מי שמאמין שהוא מדבר או שותק או עושה מעשה מתוך החלטה חופשית של הנפש, חולם בעיניים פקוחות [אתיקה, חלק ג' משפט 2, סוף העיון, תרגם: ירמיהו יובל] תשובה ניצחת. נכון שהקפה שבכוס אינו שמפניה. גם ההחלטה לבחור להתייחס אליו אחרת- לא משנה את מהותו. ברם, האדם— מה ייוותר ממנו- אילו ייאוש, עצב וחורבות-אם יוותר על הכושר לחלום ולדמות לו מציאות אחרת.

6. האם גם אנו איננו אלא כוסות של קפה מר, שטעמו טעם חול, והוא הולך ומתקרר, המדמים להיות בקבוקי שמפניה? מהללים כל-כך את האדם ואת האפשרויות הגלומות בו ואת יוקר חייו, כדי לדמות לו לרגע , שלכשייחלץ הפקק סוף סוף, גם אנו נתיז לכל עבר, ולא נחוש מובסים בחשבון-אחרון?

7. האם העובד הנרדם-פתאום בשלהי הקטע חולם את הצופים בסרט? האין כולנו חלומותיו (דמויות-צללים שהוא רואה חולפות כנגד עיניו העצומות, צורות משונות החולפות בהכרתו)?  בשתי הדקות (אולי פחות) שעוד נותרו לו עד שייאלץ לפקוח עיניו ולהמשיך-להתמיד ביום (או שמא, ליל)-עבודתו? האם אנחנו ממשיים? האם אנו חלוּמים? האין גם הרציונלים ביותר ביסודם, הם אחרי-הכל חולמי חלומות?

*

*
*

שנה טובה לכל הקוראות והקוראים

שנה של ריבוי זכויות אדם ומיעוט עוול, דיכוי, וקטל

שנה שנישא עינינו לטוב, נחדל ממלחמות ואלימות, ולא נעלים עינינו מסבל 

שנה שְׂמֵחָה מקודמתה; שנה שלא תּרבּה עִמהּ יגון ועצב,

שנה שנתבשר בהעמקת יסודות הסובלנות, העיון, השיוויון והשלום 

*

הערב: 

*

Read Full Post »