*
נוסח ארוך ומנומק יותר לדברים שאמרתי בעל-פה במסגרת שיח יוצרים בנושא: יצירה אחרי השבעה באוקטובר (7.10), שהתקיים ביריד הספרים העצמאי בגינת שפירא ב-18.6.2024, בהשתתפות: האמנית המשוררת והעורכת, מיתר מורן; הסופר, המשורר והמטפל בהתמכרויות, עידו אנג'ל ואני – לרגל הופעת החיבורים "תשומת לב: האטום של התודעה" ו-"התעלומה של האורות" בהוצאת אדרא, תל-אביב (שם מיתר ואני חברי-מערכת בסדרת "דעת תבונות").
*
ג'וזף קיטינג'ר
ב-16 באוגוסט בשנת 1960 בשעה 7 בבוקר, נמצא הטייס האמריקני ג'ו קיטינג'ר (2022-1928) על גבי תא חלל שחג לאיטו בגובה 32 קילומטרים מעל ניו מקסיקו שבדרום ארה"ב. ג'ו נבחר להיות האדם הראשון שינסה לצנוח מטה בנפילה חופשית עד פתיחתו של המצנח. על אף שעל פני הקרקע כבר זרח אור יום, האוויר סביב קיטינג'ר היה חשוך לחלוטין והרחק למטה הוא הבחין בהילת אור כחולה על רקע החלל השחור – היא האטמוספירה.
קיטינג'ר, שעמד בקצה החלל, נמצא בסכנת חיים. תקלה קטנה בחליפת הלחץ – והוא היה נחנק למוות. הוא גם חש בעוינותם של השמים הרעילים הללו. הוא נטל את ציוד המצלמות, המכשירים, המצנח וציוד ההישרדות, שנשא עליו – ששקלו כ-70 ק"ג, נשם נשימת חמצן מתוך הקסדה האטומה שחבש ואז הלך צעד גדול קדימה והפיל את עצמו.
תחילה לא חש לדבריו דבר, כאילו נפל בתוך ים של רִיק, הוא אמנם נמצא תחת הגנת היונוספירה (120 ק"מ מעל פני האדמה) הממננת את הקרינה הרדיואקטיבית של השמש; כמו גם מעבר להשפעת רוח-השמש, סילוני חלקיקים טעוני חשמל הניתכים מן השמש ומתקדמים אל כדור הארץ במהירות של כמיליון קמ"ש, המנווטים על ידי השדה המגנטי של כדור הארץ הרחק מכאן. אולם, רוב-רובה של האטמוספירה נמצאה היה למטה הרחק מתחתיו. הוא חלף דרך שכבת האוזון, ורק אחר כך הגיע אל הנקודה הקרה ביותר של נפילתו שבה הטמפרטורה מעל כדור הארץ יורדת למינוס 72 צ'לסיוס, רק לאחר מכן הגיע לעננים ולחוש את הרוח, ועדיין נמצא בטווח של כ-10 ק"מ מעל פני הקרקע. ברגע שפגע בעננים נפתח המצנח. תועדו 4:37 דקות של נפילה חופשית עד פתיחת המצנח.
הטענה שלי היא שלוּ היה קיטינג'ר אמן היה משהו בחוויית סף המוות הזאת בנפילה חופשית בה כנראה חצה את מהירות הקול גורמת לו לחפש בכל יתר חייו ביטוי לחוויית הנפילה הזאת.
*
ג'ון קייג'
כשבוצעה לראשונה יצירתו של המוסיקאי,הפסנתרן והתיאורטיקן האוונגרדי האמריקני ג'ון קייג' (1992-1912) 4:33 כמעט שמונה שנים קודם לכן, ב-29 באוגוסט 1952, על ידי הפסנתרן דיוויד טיודור. המבצע לא ניגן דבר והקהל לא האזין למוסיקה במשך 4:33 דקות. הדבר מתח את סבלנות הקהל ואולי גם את עצביו של הפסנתרן, שידע מה עומד לקרות, אך לא יכול היה לנחש מה תהיה תגובת הקהל. אני לא יודע מה טיודור חש. מה הקהל חשב ומה עבר על ג'ון קייג' שבוודאי היה קשוב למתרחש, אף שלא היה על הבמה. ברור, שעם כל שניה שחלפה גברה המתיחות או הסיכוי שהקהל יגיב בחומרה. לא היתה כאן נפילה חופשית, שום מצנח לא נפתח. נופים לא התחלפו במהירות הקול ואפילו לא היתה כאן סכנת-חיים. אבל כן הייתה גם כאן נפילה אל תוך ים של רִיק, וכל הפער בין היצירות עמד על ארבע שניות בודדות.
*
7.10
אני רוצה לטעון כי כמו 4:37 אצל קיטינג'ר, וכמו ה-4:33 אצל קייג', גם ה-7.10 היווה איזו נפילה אל תוך ים של רִיק. נפילה מאוד בודדת. כל מי שנמצא כאן נותר בחיים, ככל הנראה עבר תהליך שלם של אבל, אבל יותר משיש צורך לבחון מה נותר מאיתנו אחרי המגע הפתאומי הממושך עם אין ועם חוסר-אונים, לדעתי אף אחד לא יכול לייצג את כאבו של אף אחד אחר או מה עבר בראשם של הנספים או מה עובר בראשם החטופים, אלא עליו להישאר נאמן לחווייתו שלו, ממקומו-הוא. שוב, לא למה שבאולפני הטלוויזיה מנסים לדברר ולא מה שמצפים ממך שתגיד. כל אדם יוצר החי בארץ ועבר כאן את התקופה הזאת, עבר חוויה משמעותית ואפילה – של מגע עם הרִיק, מתח את עצביו ואת סיבולתו הנפשית מעבר לגבולותיה. לפיכך התגובה של "אחדות" ו-"יחד" ו-"ניצחון" אינה דווקא תנועה של חיוּת ומליאוּת, כפי שהיא מפלטם של אנשים שבעצם לא יכולים לשאת את תרגום החוויה הנוראה הזאת למשהו שאינו נוגע בצורך למצוא מחדש את מקומינוּ בחברה. אני טוען שאמן ינסה לתאר את אי-המקום ואת המקום בתוכם הוא נמצא מבחינת נפש ותודעה. זאת הסיבה העיקרית שבימים הללו כלי התקשורת מרחיקים אמנים ויוצרים מסוג הזה. הם אינם מנסים להעלים את החוויה הקשה של אימה קיצונית, של אבדן אמון ושל חוסר אונים שהפכה מנת חלקנו בחודשים האחרונים.
אם עברנו אימה חשכה, ואנחנו עדיין עוברים אותה, כי החטופים אינם עימנו והנופלים בשדות הקרב הולכים ומתרבים, אי אפשר להדחיק אותה בקריאות "ביחד ננצח" או "כל הכבוד לצה"ל"; יכול להיות שבערב ה-16 באוגוסט 1960 שיכנע קיטינג'ר את עצמו שהוא אוהב מאוד את אמריקה ואת חיל האוויר האמריקני, הוא אמנם לא תיאר מעולם את שעבר באותו יום ביצירה כתובה, מצוירת או מולחנת, אבל אני מניח שהוא היה זקוק להרבה יותר מסיסמאות וגם מאהבת הקהל האמריקני, כדי לשוב לאיתנו. יותר מכך, אני טוען שבמידה מסוימת גם ג'ון קייג' וגם דיוויד טיודור לא היה מסוגלים להתייחס לאותן 4:33 כשנוגנו לראשונה, כאילו הן דבר של מה בכך. בכל זאת, היצירה הזאת לא היתה התחכמוּת, אלא נסיון להתמודד עם איזה משך מוסיקלי חדש שבו המוסיקה נאלמת.
ברור שמי שלחם בעוטף עזה או נרדף באותו יום או כל מי שנפגע מאירועי האלימות המתמשכים בעזה וברפיח ישירות או בעקיפין (ישראלים ופלסטינים) רואה את הדברים הרבה יותר מקרוב מאשר מי שרק צפה או קיבל דיווחים עליהם מרחוק. אבל אני חושב שכל מי שמביע את עצמו אמנותית, עמד ועומד בפני משבר גדול, משום שהוא חווה נפילה גדולה, וחש שהרבה דברים שהקנו לו תחושות ביטחון ושייכות פקעו והתנפצו באותו יום, ויש להמשיך עכשיו (וזה תהליך ארוך) במצב של אחרי הנפילה, גם אם המצנח נפתח או הקהל מחה כף. זה לא משנה, כי חודשים נקפו, והכל השתנה ועדיין משתנה מהיסוד, וייקח עוד איזה-משך להגיע למקום, להרגיש במקום ולתאר את המקום בו אנו נמצאים.
למשל, את מקומנו הנוכחי: רח' רלב"ג 15 פינת היש"ר מקנדיאה מבחינה נפשית ויצירתית.
*
רלב"ג : הצלחת הנפש
ר' לוי בן גרשם (1244-1188) אסטרונום ופילוסוף אריסטוטלי, כתב במאמר הרביעי מספרו, מלחמות ה', בעניין השגחת האל, כי הגמול והעונש האמתיים, תלויים בקניין הצלחת הנפש, כלומר במה שפועל ובוחר האדם על-מנת להשתלם במידותיו המוסריות ובידיעותיו המדעיות – המובילות אותו לחשוב ולפעול באופן מיטבי (מלחמות השם, ריווא די טרנטו 1560, מאמר רביעי פרק שישי, דף כ"ח ע"ב), כלומר – עליו לפעול לכך בכל תנאי, גם כשהמציאות מערימה עליו קשיים ואסונות, כי אם אינו פועל כך בעקביות הוא חשוף יותר לקלקול ולהתדרדרות. זה היה נכון אז ונכון גם עכשיו. אבל כרגע, ממקומנו הנוכחי – בפאתי רח' יש"ר מקנדיאה (הרחיקו את מקום הפאנל לקצה הצפון-מערבי של הגינה) זה נראה קצת רחוק.
*
*
יש"ר מקנדיאה : יסוד היצירתיות בשמחה וברצון וההמשך בהגבלה ובדין
ר' יוסף שלמה דלמדיגו (1655-1591), היה אסטרונום, בקיא גדול בפילוסופיה ומדעים, למד אצל גלילאו גליליי בפדובה בשנת 1609, ובהמשך השתלם גם בקבלה לוריאנית. בראש ספרו שבר יוסף (קארץ 1736), סיכום שיטתי של קבלת ר' ישראל סרוק (נפטר 1620 לערך), ראשון מפיץ הדרושים הלוריאניים באירופה, כתב יש"ר, כי קודם בריאת העולמות, היה האינסוף לבדו, וכשעלה ברצונו להשתעשע בעצמו בשמחה – כלומר להוציא רצונו לפועל באופן וולנטרי, הבין כי יצירת תווך סופי כרוכה בהגבלה, כלומר: בצמצום ובדין, ובהגבלת האור באותו המרחב, על מנת שיוכלו המצויים לשאת אותו (אצל האר"י כזכור מסתיים הנסיון הראשון בקטסטרופה של שבירת הכלים).
להערכתי, יש דברים אלו נושאים דבר עמוק על יצירה בכלל. ראשיתו של תהליך יצירתי הוא תמיד בתחושות רצון, שמחה, התחדשות, רצון להוציא מן הכוח אל הפועל דבר חדש. לאחר מכן, נדרש לסדר, להגדיר, לצמצם, לערוך. מה שמבלבל אחרי 7.10 הוא שהלכה השמחה, ואדם בקלות רבה שוכח להשתעשע – כלומר לנהל את אותם תהליכים פנימיים יצירתיים בנפשו.
יש"ר מתאר בשבר יוסף את האור האלוהי ומהלכו בתוך החלל, כשהאור הזה יוצר ובונה, ובו בזמן מגביל, מצמצם, ומקטין את תווך האפשרויות. כל ממשות פירושה הגבלה שיטתית של אפשרויות רבות. יש מחיר להוצאת דברים מהכוח אל הפועל. עם זאת, היופי בתהליך היצירתי הוא שבראשיתו הוא אינו תלוי-חובה, לא אינטרסנטי, אנחנו מבקשים להוציא לחופשי, להאיר, לאפשר. לפעמים העולם נראה לנו רק בבחינה של דין קשה. האר"י כתב בפירושו לספרא דצניעותא כי: "אם אפילו הרחמים כל עוד שהם יורדין מתמעטים והולכין, והם נעשים דינין למטה" [פירוש ספרא דצניעותא מאת האר"י עצמו, בתוך: יוסף אביב"י, קבלת האר"י, מכון בן צבי: ירושלים תשס"ח, כרך ב' עמוד 964]. כלומר, עד שהאורות האלוהיים מגיעים אל כדור הארץ הם מתמעטים והולכים ונעשים דינים. עם זאת, כל תהליך יצירתי הוא אופטימיות ורצון לתת ולהוות, חשוב לזכור זאת, אחרת קשה מאוד להתחיל.
בדמיוני אני רואה את ג'ו קיטינג'ר (יוסף אחר) הולך ובוחר ליפול מגבול החלל בנפילה חופשית מגובה 32 ק"מ אל כדור הארץ, כמקבילה לאותו אור שראשיתו בשעשוע ובשמחה ואחריתו בדין ובהגבלה, אין ספק שכל שניה ושניה החל ברגע הקפיצה מטה, נשאה אימה והגבלה גדילה והולכת, אבל ברגע הראשון – היא כינסה אליה שמחה וחירות.
אני בספק אם הטקסט הזה בשבר יוסף יכול להקיף את נתיבות היצירה האלוהית, כפי שהוא מתיימר; אבל הוא לבטח קולע למשהו שבלב היצירה האנושית. גם אנו נהיה צריכים למצוא בעצמנו את השמחה, השעשוע והחירות, כי מבלעדיהן יהיה קשה מאוד להשתהות בתוך העצמי ולתת לו הזדמנות להיות הוא-עצמו, להקשיב למה שקשה מאוד לשמוע, ואז להמשיך ולחדש את העצמי, כלומר – ליצור.
*
*
*
*
*
היום (25.6.2024) בקמפוס אוניברסיטת בן גוריון בנגב – יום השפה הערבית.
אדבר שם בנושא: ענווה ושיוויון בין בני-האדם ביצירות סֿוּפִיוֹת-יהודיות מן המאה ה-13 //
التواضع والمساواة بين الناس في مؤلفات صوفية يهودية من القرن الثالث عشر
תוכניה מצורפת. הכניסה חופשית.
*
*
בתמונה: 1997 Chu Teh Chun (1920-2014) , Outbreak of Clarity, Oil on Canvas ©
פֶּרֶא אדם חוֹשב 