*
תשומת לב: האטום של התודעה (הוצאת אידרא: תל אביב 2023, 100 עמודים), מסמן, במידה-רבה, שלב חדש ביצירתו של סופר הזן, עידו אנג'ל. החיבור הנו מסה אינטלקטואלית, המדלגת בין שדות ידע שונים: פיזיקה, פסיכולוגיה, מתמטיקה, שירה, דאואיזם וזן-בודהיזם, מקרא, קבלה וקולנוע ובמרכזו ניצבת התפיסה לפיה תשומת הלב או תודעה קשובה, הוא האמצעי שביכולתו לקשור אותנו, לא אל עצמנו בלבד או אל הסובבים החיים בקרבתנו, אלא להרחיק ולחבר אותנו גם לטבע, לחלל, לקוסמוס ולכל מארגי-ההוויה. הדבר המרתק בספרו של עידו היא הטענה שבעצם אין כל חדש בטענתו: כתבי הקודש, המסורות המיסטיות והפילוסופיות במזרח ובמערב, הפסיכולוגיה והמדעים – כולם מורים אליה להתגוונויותיהן השונות. בד-בבד, ובזאת נדמה אנג'ל כממשיך המגמה הביקורתית של קרל פופר (1994-1902) ושל יוסף אגסי (2023-1927) – אין טענתו לכך שיש בנמצא איזו תיאוריה סופית (ראו למשל: חזון התיאוריה הסופית מאת סטיבן ויינברג) שתעניק לנו את כל התשובות ובמהלכהּ נבין איך מכלול הפרטים קשורים אלו לאלו, אלא אדרבה – לשיטתו, הסבת תשומת הלב למארג-הקיום, אינה מהווה תשובה ולא דרך אחרונה – אלא היא מעלה שורה חדשה של סימני שאלה ושל בעיות חדשות הנובעות מהן. במידה רבה מיקוד-הקשב מחד-גיסא והפנייתו – לתרבות מרובה ורחבת-אופקים— רק היא עשויה להביא את התודעה האנושית לכדי הישגים חדשים ויצירה חדשה. אין כאן אלא קריאה לצאת מהקבעונאיוּת, ואפילו מהציפייה לפיה הטכנולוגיה הדוהרת או הפוליטיקה הבינלאומית תפתור עבור המין האנושי את מכלול-בעיותיו.
אנג'ל כותב:
אני זוכר שפעם ישבנו בתי הבכורה יאהלי ואני, על ספסל ברחוב בזמן שחיכינו לתחילתו של חוג כלשהו והסתכלנו על העוברים ושבים, כשפתאום ובבת-אחת נחתה עלינו ההכרה, שבעצם אנחנו מסתכלים, דרכם, על כל האנשים בעולם כולו. הרי כל אדם שראינו ראה בעצמן אנשים אחרים היום. האינטראקציה הזו בינו ובינם, אפילו אם התרחשה רק במבט, נשמרה היכנשהו בנבכי-מוחו והוא נושא אותה כעת, היא שינתה אותו, במובן שהיא כעת חלק ממי שהוא. וכל אחד מהאנשים שראה את אותו אדם ראה, ראה בעצמו אנשים אחרים, וכן הלאה והלאה — כלומר, שישנו רושם מוטבע של כל האנשים כולם, בכל אדם, ואפילו אם קיים אדם שאיש לא ראה עד היום (משום שהוא מבודד או כלוא, למשל) – עדיין, מישהו חשב על האדם הזה איפשהו בעולם, ואת האיש הזה פגשו אנשים אחרים, שפגשו אנשים אחרים מהם – והמבט המשורשר הזה מגיע עד אלינו אל הספסל. באותם ימים לא הכרתי את המושג הבודהיסטי "התהוות מותנית", אבל היום אני יודע שלפי השקפה זו, כל תופעה באשר היא מתהווה יחד ובזכות תופעות אחרות, וכל התופעות כולן שזורות זו בזו, כמו ברשת, ולרשת הזו קוראים הבודהיסטים "רשת אינדרה": דמיינו מן רשת קורים אינסופית שבכל צומת של קורים תלויה טיפת טל שקופה שבה משתקפות כל הטיפות האחרות. טיפות הטל האלו הן "הדברים", וגם אנחנו, בני האדם, חלק מהן. אנחנו איננו אנחנו באופן עצמאי, נפרד וקבוע משאר הדברים. אנחנו שזורים בכל היקום, ומשתקפים בו, וכל היקום משתקף בנו, וכך בעצם אנחנו משתקפים בעצמנו במין רקורסיה אינסופית.
[עידו אנג'ל, תשומת לב: האטום של התודעה, סדרת דעת תבונות, הוצאת אדרא: תל אביב 2023, עמוד 46]
*
אנג'ל מתאר כאן סיטואציה יומיומית של אב ובתו, היושבים על ספסל ציבורי ברחוב ומחכים להתחלת חוג. דווקא בזמן ההמתנה הזאת, כנראה דרך שיחה, מגיעים השניים להסכמה על כך שהם חלק ממשהו גדול הרבה יותר מהם עצמם, וכי האנשים החולפים על פניהם ברחוב, נושאים בחובם את כל האנשים המצויים בעולם. אמנם, ככל הנראה, מדובר בהתחלת חוג הרבה יותר קונקרטי (חוג ילדים או נוער), אולם ניכר מהדברים כי דרך ההמתנה על הספסל הגיעו האב והבת למסקנה – כי הם מצויים, באמת מצויים, בחוג האנושות כולהּ, או בצל המארג הקוסמי, הנדמה להם כעין כדור או כרשת אינדרה, הכוללת בחובהּ את כל המבטים האנושיים ואת כל התודעות באשר הנם. בעצם, כל אחד ואחת תופסים את מקומם היחסי על פני הכדור (או הרשת) הזאת.
בזנרין קושו, חיבור זן-בודהיסטי, אוסף של קואנים עתיקי-יומין, שנערך כנראה ביפן בשנות השמונים של המאה ה-17 אכן הובא באופן התואם את החווייה התודעתית שתיאר אנג'ל:
*
רֶשֶׁת אִינְדְרׇה, הִשְׁתַּקְּפוּיוֹת עַל גַּבֵּי הִשְׁתַּקְּפוּיוֹת
אֲנַחְנוּ וַאֲחֵרִים לְלֹא קֵץ
[בידיים ריקות שבתי הביתה: פסוקי זן – מבחר מתוך זנרין-קושו, תרגום: איתן בולוקן ודרור בורשטיין, קאליגרפיה: קוזואו אישיאי, הוצאות אפיק והליקון: תל אביב 2015, פסוק 109, עמוד 102].
*
רשת אינדרה במסורת ההינדואיסטית, הבודהיסטית ולבסוף זן-בודהיסטית מתוארת כרשת הניצבת בארמון האל אינדרה, וכל רכיביה (במקור אבני חן ולא טיפות טל) עומדים בזיקת-גומלין אלו אל אלו. לפיכך, גם סמלי המעגל (חוג) והכדור המובאים בדברי אנג'ל מטרתם להנכיח חוויית-יסוד שבהּ האדם נפדה מן הדוּקהה (סבל) של קיומו הפרטי והארעי ומתקרב לכדי חווייה של זיקה שיתופית מעגלית (נטולת היררכיה מובנית), תודעה רחבה ויציבה, שבהּ חש עצמו כל אדם חלק מכל אדם וחלק מהיקום בכלל. כאן ניבטת לדעתי תודעת סמאדהי (איסוף וריכוז התודעה) מסוג כזה שבו האדם חווה את עצמו ואת כל האחרים כחלק מאותה מהות. כשהוא מצוי באותה תודעה הוא עשוי לחוות את הניגודים שבהוויה, את גורמי התחרוּת, המאבק, המלחמה – המסבים לו צער וייסורים, כאילו אף הם חלק מאותו מכלול השתקפויות קוסמי שכולנו אחודים בו. כך, במצב זה, הקשר בין אב ובת, אינו עומד בסימן פער-הדורות או מלחמת-דורות, אלא יש בו רצף וזרימה מדור לדור, משום שכל גורמי המאבק בטלים בו; האנשים החולפים על פניהם בריצה, אינם מחשבים לחולל רע לעצמם או לזולתם, כאותם רצים על פנינו, בפרקי ההתבוננות מאת פרנץ קפקא, אלא אדרבה – גם הם חלק מאותה כוליות וממגוון האפשרויות האינסופי כמותי האצור בקוסמוס ובאנושות. יש כאן מעין אפיפניה (התגלות תודעתית לאו אלוהית), שלא ברור אם מהותהּ היא חשיפת פנימיותם האמיתית של הדברים או שזו דווקא התכסוּת מנחמת באשליה של סדר, תֹּאַם ושוויון המעמעמת בנו תחושה של איום, מיאוס ואיּוּן.
אין ספק שהתפיסה של הקוסמוס כולו כרשת אינדרה, התלויה בארמון האל (או המלך) יש בה נחמה גדולה והזמנה גדולה להרגיש כי הקוסמוס הזה הוא המקום שלנו, ואנו מצויים לפיכך בביתנו והננו בני-בית בעולם. גם בימי הביניים רווחה מאוד התפיסה לפיה הקוסמוס הפיסיקלי הוא כעין ארמון שבנה אללﱠה (או המלך) עבור בניו הנסיכים, בני המין האנושי, למען ישלימו את השכלתם ואת מוסרם, ויבקשו דרכם אליו – באשר הוא מטאפיסי. תפיסה כזאת ממש מובאת למשל באגרות אחי הטהרה (רסאא'ל אח'ואן אלצﱠפאא'), אצל אבו חאמד אלע'זאלי ובנוסח פריפטטי-שכלתני יותר (תולדת פרשניו הערביים של אריסטו: אלפאראבי ואבן באג'ה) – אצל הרמב"ם.
תפיסות פילוסופיות מערביות יותר המתכתבות באופן ישיר עם התפיסה שמציג אנג'ל אודות מערכת-על הכוללת בתוכהּ לא רק את מכלול הפרטים שביקום אלא גם את הזיקה השוררת בין כולם, ובמיוחד בהתייחס למקומהּ של התודעה האנושית בעלילה היקומית הזאת, היא הגותו של הפילוסוף הגרמני הקתולי (שכתב בעיקר בצרפתית), גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646) בתורת המונאדות שלו (שנתפרסמה בכמה חיבורים בין 1714-1696) – שם כל אדם הינו מונאדה, שטבועות בהּ מראש כל אפשרויותיה, המהווה כעין מיקרוקוסמוס קרי: בבואה מוקטנת של היקום. זאת ועוד, האל הטוב טבע בהוויה הרמוניה (קבועה מראש), המתאמת בין המונאדות השונות, ומוליכה-מובילה-מסדרת את הפעילות המשותפת של כל המונאדות באשר הינן. כך למעשה הבין לייבניץ את ההשגחה האלוהית על הפרטים, על ההיסטוריה, ועל התהליכים השונים המתארעים בטבע ובהיסטוריה.
הוגה קתולי אחר, שיש טעם לדון בו בסמיכות לתפיסת רשת אינדרה, הסמאדהי, השיוויוניות, המעגל/כדור, היה הכומר הישועי, חוקר האבולוציה והעתידן הבלגי, פייר טייר דה שארדן (1955-1881), שבספרו Le phénomène humain (התופעה האנושית ; נמצא בתרגומו לעברית של יותם ראובני ז"ל, משנת 2005) שנכתב בתחילת שנות השלושים, אשר פורסם לראשונה רק לאחר פטירת מחברו, והופיע באנגלית לראשונה בשנת 1959 – בישר על כך שהאנושות מתקדמת לקראת התהוות תודעת-על אוניברסלית (נוּסְפֵירַה), שתקשר בין כל הפרטים המשתתפים בהּ ותחבר ביניהם, כך שלעתיד לבוא תתאפשר (כך לשיטת דה שארדן) גם תקשורת טלאפתית בין תודעות בלא אומר ודברים (נמצאו מי שראו בדה-שארדן מבשרהּ של רשת האינטרנט).
הוגה וסופר נוסף, הקשור לענייננו, הוא חורחה לואיס בורחס (1986-1899), על שפע סיפוריו שבהם ניצבים גיבוריו נוכח גילומים שונים של הזיכרון המוחלט (לא הניצחון המוחלט – הזיכרון המוחלט) או האינסופי. למשל, ספריית בבל (הסיפור משנת 1941), על תאיה-חלליה המשושים, המרכיבים את היקום – האוצרת את כל הידע (האינסופי כמותית) שיש בקוסמוס. לדעת בורחס, הואיל ונלאו בני האדם מלחפש אחר הידע האינסופי/המוחלט, החלו מאמינים בכך שיש ספר אחד האוצר בתוכו את כל הידע הנמצא בספריה, ואחר-כך שייתכן שהיה אדם אחד, בזמן מהזמנים, שנשא בחובו את הידע הזה. לדעת בורחס, גם לאחר שהאנושות תלך ותיכלה תמשיך הספרייה הזאת להתקיים. ההתייחסות לזיכרון הקוסמי המוחלט, כמו-גם, היכולת לראות את המציאות ועוד יותר לזכור אותה דרך עיני האחר ותודעתו, המשיכה להעסיק את בורחס ברבים מסיפוריו הנודעים, כגון: פונס הזכרן (1942) האלֶף (1943), ספר החול (1975) והזיכרון של שייקספיר (1983).
דבר מה שממש מהדהד את התפיסה, המופיעה אצל אנג'ל לפיה "אנחנו שזורים בכל היקום ומשתקפים בו" עולה בחדות מתוך דברי בורחס במאמר שייחד למושג הנצח:
*
ידוע כי הזהוּת האישית שוכנת בַּזִּיכרון, וכי ביטולה של היכולת השכלית הזו מביא לכדי טִפּשׁוּת. ראוי לחשוב אותו דבר על היקום. ללא נצח, ללא מראָה עדינה וחשאית של כל אשר חלף בנשמות, תולדות היקום הן זמן-אבוד, ובתוכן התולָדות הפרטיות שלנו – וזה הופך אותנו באופן טורד, לרוחות רפאים.
[חורחה לואיס בורחס, מתוך: "תולדות הנצח", שאין יודעים דבר: כתבים על אמונה, תרגם מספרדית: אורי בן-דוד, עורכת מדעית: רות פיין, הוצאת כרמל: ירושלים 2014, עמוד 108]
*
יושם אל לב, כי בורחס טוען טענה רדיקלית משהו, לפיה היקום זקוק לכל אשר חלף בנשמות, לכל המכלול, רק המכלול הזיקתי הזה, הוא זה שמאפשר לנו להבין את מהות הנצח. אנו לא יכולים להבין גרם שמים המצוי מיליארד שנות אור מאיתנו. אבל אנחנו יכולים להניח כי לוּ נמצאים עליו בעלי-זיכרון, המסוגלים לתפיסת זהות אישית, הרי יכולנו לחוש כבעלי-זיקה ממשית כלפיהם. הם לא היו שונים כל-כך מאיתנו, וגם הם היו תרים אחר אותה ספריית בבל אינסופית ומוחלטת, האוצרת את מכלול הידע הקוסמי.
אני מעוניין לחתום את הדיון בבורחס ובאנג'ל, דרך אנקדוטה – בשנת 1967 גילה בורחס בהרצאה בשם "אני מאמין של משורר" שהושמעה באוניברסיטת הרוורד, חוויית ילדוּת, משנת 1907 לערך, שבהּ האזין לאביו קורא שירה בקול בספרייתו, אז הבין לראשונה כי כל מילה אוצרת בתוכהּ מארג משמעויות בלתי-נתפשֹ (ואז גם נתפס בחכת-השירה). מעניין אם יבוא יום ויאהלי תיזכר באותו הרגע שבו היא ואביה, הממתינים לחוג, הבינו בבת-אחת כי האנשים החולפים על פני-הספסל עליו ישבו, כוללים את כל האנשים בעולם כולו, וכמה מהזיכרון הזה ילווה אותה בהמשך.
יתירה מזאת, אני חושב שתשומת לב כזאת, השואפת להתרכז במה שמעבר לפרטי-סביבתי-פוליטי ומנחה את התודעה מעל ומעבר, לאיזו תפיסה לא-היררכית, מעוגלת (מכודרת), שיוויונית, שכל אחד/ת בפוטנציאל עשוי ליטול בה חלק, בלי קשר למוצאו, השכלתו ורמת-הכנסתו, היא דבר שאולי מתאפשר למי שמתבוננים בעולם שלא על מנת לעשות, לבצע או להפיק ממנו תוצרים כלשהם, אלא משום שבתנאים מסוימים נפתח להם איזה צוהר למציאות, שאינה דווקא ממשות, אבל דווקא קיומהּ בבחינת זיכרון קוסמי, זיקה בין הנמצאים, שוויון מטאפיסי ועוד נוטעים באדם אילו צללים של חיוך ותקווה, שמאפשרים לו לחרוג מדפוסי ההתחרות,העוינות וההרס החברתיים והקבוצתיים – ולשאוף ברוח (או לפחות לשים לב) למציאות מתוקנת יותר, גם אם לא ממשית.
דוגמא לכך, הוא פרק מתוך הספר, בּו דן אנג'ל, בחידושם הלוגי-מתמטי של פרופ' עודד מיימון וד"ר משה קליין מאוניברסיטת תל אביב, הקרוי "לוגיקה רכּה", המתבסס על כך שחילוק מספר באפס אינו טעות חסרת-משמעות, כפי שחונכנו לחשוב, אלא החלוקה הזאת יוצרת ציר אפס, אינסופי כמותי, שהמספרים בו מכונים מספרים רכים, וכולם פרי אותה חלוקה באפס. אנג'ל כותב (עמ' 58-57), כי קליין ומיימון טרם איתרו יישום טכנולוגי מספק למתמטיקה שלהם (אף שנעשים נסיונות לכך באגף לחקר התודעה באוניברסיטה). עם זאת, נדמה לי כי ממש כמו רשת אינדרה, ספריית בבל, הנוּספירה, ההרמוניה הקבועה מראש, והרעיון לפיו אנו שזורים בכל היקום ומשתקפים בו – זה רעיון לאו דווקא ישים אבל מעורר מאוד מחשבתית, ובפרט אם ננסה רגע לחשוב מה ייארע אם נחלק עצמנוּ באפס, ואם עשויה להיוודע לכך משמעות. למשל, נזיר הזן היפני, שִׁיסוּי (1769-1725), ויתר על כתיבת שיר-מוות, ובמקום שיר הותיר לתלמידיו על גבי הקלף צורת אֶנְסוֹ (מעגל), המרמזת בד-בבד לרּיק העומד ביסוד כל הדברים ול"הארה" שבהשתחררוּת מתודעת ה"עצמי". כזכור, האפס כחידוש מתמטי היה פרי הגותו של המתמטיקאי ההודי ברהאמגופטה (668-598 לספ'), ונועד לסמן מקום ריק לאחר האחד במערכת העשרונית, וסימונו היה לכתחילה כעין נקודה פינתית זויתית (רק לאחר מכן התרחב למעגל, ואילו בערבית נותר כנקודה), מכאן כנראה נפוץ למערב ולמזרח. ייתכן איפה שדווקא במקומות הריקים והפנויים, שבתוכם איננו מנסים לבצע, לעשות ולממש, אלא פשוט להתבונן ולתת לתודעה הזדמנות להתבונן ללא רצון לתפוס את הדברים, אלא פשוט להתבונן ולהקשיב. אפשר כי דווקא בשעות כאלה יעלו בדעתנוּ הרעיונות המורכבים המעמיקים, השוויוניים והזיקתיים יותר. אולי זה קורה מכיוון שאיננו צריכים להפיק מהם דבר-מה כדי להשביע רצון או לעמוד בציפיותיו של אף אדם. אפשר שיש ציר שלם של רעיונות כאלוּ, ואף על פי כן – כולם שווים.
*
*
הזמנה לפאנל מיוחד לרגל שבוע הספר העברי האלטרנטיבי
בנושא: "יצירה לאחר השבעה באוקטובר"
ובסימן הופעת הספרים "תשומת לב: האטום של התודעה" ו-"התעלומה של האורות"
בסדרת דעת תבונות בהוצאת אדרא
בהשתתפות: הסופר-משורר-מסאי, עידו אנג'ל, המשוררת, האמנית והעורכת מיתר מורן ואני
מחר, שלישי, 21:00, קפה שפירא, רח' רלב"ג 15 תל אביב יפו (פינת יש"ר מקנדיאה!)
תוהו ובואו. נשמח אם תביאו עמכם משתתפות ומשתתפים נוספות/ים, רצון לשאול ושאר-רוח.
הכניסה חופשית.
*
*
ב- 22.6., 12:00, אלך להשתתף (שעה ומשהו הליכה לכל כיוון), לראשונה בשבת, בשיח גלריה בתערוכתה של האמנית שלווה הדר הוכשטט, "חלום בת ים" המתכתבת עם שירת פאול צלאן במודע, וכמו שאנסה להראות מחר גם עם כתבים דאואיסטיים סיניים, עם מחזה קצר מאת פרננדו פסואה ועם רעיון קבלי לוריאני, המובע בפירושו לספר דצניעותא, שהוא כנודע מהכתבים היחידים המיוחסים לאר"י, שחיבר האר"י עצמו. תודה לאמנית שלווה הדר הוכשטט ולאוצר האמנות והחוקר אורי דרומר – על שהזמינו אותי לדבר.
*
*
בתמונה: Chen Ping (Born 1962), Loa Tzu, Oil on canvas 2009©
פֶּרֶא אדם חוֹשב 