יצירה אחרי השבעה באוקטובר (7.10)

*

נוסח ארוך ומנומק יותר לדברים שאמרתי בעל-פה במסגרת שיח יוצרים בנושא: יצירה אחרי השבעה באוקטובר (7.10), שהתקיים ביריד הספרים העצמאי בגינת שפירא ב-18.6.2024, בהשתתפות: האמנית המשוררת והעורכת, מיתר מורן; הסופר, המשורר והמטפל בהתמכרויות, עידו אנג'ל ואני – לרגל הופעת החיבורים "תשומת לב: האטום של התודעה" ו-"התעלומה של האורות" בהוצאת אדרא, תל-אביב (שם מיתר ואני חברי-מערכת בסדרת "דעת תבונות").  

*

ג'וזף קיטינג'ר

ב-16 באוגוסט בשנת 1960 בשעה 7 בבוקר, נמצא הטייס האמריקני ג'ו קיטינג'ר (2022-1928) על גבי תא חלל שחג לאיטו בגובה 32 קילומטרים מעל ניו מקסיקו שבדרום ארה"ב.  ג'ו נבחר להיות האדם הראשון שינסה לצנוח מטה בנפילה חופשית עד פתיחתו של המצנח. על אף שעל פני הקרקע כבר זרח אור יום, האוויר סביב קיטינג'ר היה חשוך לחלוטין והרחק למטה הוא הבחין בהילת אור כחולה על רקע החלל השחור – היא האטמוספירה.

קיטינג'ר, שעמד בקצה החלל, נמצא בסכנת חיים. תקלה קטנה בחליפת הלחץ – והוא היה נחנק למוות. הוא גם חש בעוינותם של השמים הרעילים הללו. הוא נטל את ציוד המצלמות, המכשירים, המצנח וציוד ההישרדות, שנשא עליו – ששקלו כ-70 ק"ג, נשם נשימת חמצן מתוך הקסדה האטומה שחבש ואז הלך צעד גדול קדימה והפיל את עצמו.

תחילה לא חש לדבריו דבר, כאילו נפל בתוך ים של רִיק, הוא אמנם נמצא תחת הגנת היונוספירה (120 ק"מ מעל פני האדמה) הממננת את הקרינה הרדיואקטיבית של השמש; כמו גם מעבר להשפעת רוח-השמש, סילוני חלקיקים טעוני חשמל הניתכים מן השמש ומתקדמים אל כדור הארץ במהירות של כמיליון קמ"ש, המנווטים על ידי השדה המגנטי של כדור הארץ הרחק מכאן. אולם, רוב-רובה של האטמוספירה נמצאה היה למטה הרחק מתחתיו. הוא חלף דרך שכבת האוזון, ורק אחר כך הגיע אל הנקודה הקרה ביותר של נפילתו שבה הטמפרטורה מעל כדור הארץ יורדת למינוס 72 צ'לסיוס, רק לאחר מכן הגיע לעננים ולחוש את הרוח, ועדיין נמצא בטווח של כ-10 ק"מ מעל פני הקרקע. ברגע שפגע בעננים נפתח המצנח. תועדו 4:37 דקות של נפילה חופשית עד פתיחת המצנח.

הטענה שלי היא שלוּ היה קיטינג'ר אמן היה משהו בחוויית סף המוות הזאת בנפילה חופשית בה כנראה חצה את מהירות הקול גורמת לו לחפש בכל יתר חייו ביטוי לחוויית  הנפילה הזאת.

*

ג'ון קייג'

כשבוצעה לראשונה יצירתו של המוסיקאי,הפסנתרן והתיאורטיקן האוונגרדי האמריקני ג'ון קייג' (1992-1912) 4:33 כמעט שמונה שנים קודם לכן, ב-29 באוגוסט 1952, על ידי הפסנתרן דיוויד טיודור. המבצע לא ניגן דבר והקהל לא האזין למוסיקה במשך 4:33 דקות. הדבר מתח את סבלנות הקהל ואולי גם את עצביו של הפסנתרן, שידע מה עומד לקרות, אך לא יכול היה לנחש מה תהיה תגובת הקהל. אני לא יודע מה טיודור חש. מה הקהל חשב ומה עבר על ג'ון קייג' שבוודאי היה קשוב למתרחש, אף שלא היה על הבמה. ברור, שעם כל שניה שחלפה גברה המתיחות או הסיכוי שהקהל יגיב בחומרה. לא היתה כאן נפילה חופשית, שום מצנח לא נפתח. נופים לא התחלפו במהירות הקול ואפילו לא היתה כאן סכנת-חיים. אבל כן הייתה גם כאן נפילה אל תוך ים של רִיק, וכל הפער בין היצירות עמד על ארבע שניות בודדות.

*

7.10

אני רוצה לטעון כי כמו 4:37 אצל קיטינג'ר, וכמו ה-4:33 אצל קייג', גם ה-7.10 היווה איזו נפילה אל תוך ים של רִיק. נפילה מאוד בודדת. כל מי שנמצא כאן נותר בחיים, ככל הנראה עבר תהליך שלם של אבל, אבל יותר משיש צורך לבחון מה נותר מאיתנו אחרי המגע הפתאומי הממושך עם אין ועם חוסר-אונים, לדעתי אף אחד לא יכול לייצג את כאבו של אף אחד אחר או מה עבר בראשם של הנספים או מה עובר בראשם החטופים,  אלא עליו להישאר נאמן לחווייתו שלו, ממקומו-הוא. שוב, לא למה שבאולפני הטלוויזיה מנסים לדברר ולא מה שמצפים ממך שתגיד. כל אדם יוצר החי בארץ ועבר כאן את התקופה הזאת, עבר חוויה משמעותית ואפילה – של מגע עם הרִיק, מתח את עצביו ואת סיבולתו הנפשית מעבר לגבולותיה. לפיכך התגובה של "אחדות" ו-"יחד" ו-"ניצחון" אינה דווקא תנועה של חיוּת ומליאוּת, כפי שהיא מפלטם של אנשים שבעצם לא יכולים לשאת את תרגום החוויה הנוראה הזאת למשהו שאינו נוגע בצורך למצוא מחדש את מקומינוּ בחברה. אני טוען שאמן ינסה לתאר את אי-המקום ואת המקום בתוכם הוא נמצא מבחינת נפש ותודעה. זאת הסיבה העיקרית שבימים הללו כלי התקשורת מרחיקים אמנים ויוצרים מסוג הזה. הם אינם מנסים להעלים את החוויה הקשה של אימה קיצונית, של אבדן אמון ושל חוסר אונים שהפכה מנת חלקנו בחודשים האחרונים.

אם עברנו אימה חשכה, ואנחנו עדיין עוברים אותה, כי החטופים אינם עימנו והנופלים בשדות הקרב הולכים ומתרבים, אי אפשר להדחיק אותה בקריאות "ביחד ננצח" או "כל הכבוד לצה"ל"; יכול להיות שבערב ה-16 באוגוסט 1960 שיכנע קיטינג'ר את עצמו שהוא אוהב מאוד את אמריקה ואת חיל האוויר האמריקני, הוא אמנם לא תיאר מעולם את שעבר באותו יום ביצירה כתובה, מצוירת או מולחנת, אבל אני מניח שהוא היה זקוק להרבה יותר מסיסמאות וגם מאהבת הקהל האמריקני, כדי לשוב לאיתנו. יותר מכך, אני טוען שבמידה מסוימת גם ג'ון קייג' וגם דיוויד טיודור לא היה מסוגלים להתייחס לאותן 4:33 כשנוגנו לראשונה, כאילו הן דבר של מה בכך. בכל זאת, היצירה הזאת לא היתה התחכמוּת, אלא נסיון להתמודד עם איזה משך מוסיקלי חדש שבו המוסיקה נאלמת.

ברור שמי שלחם בעוטף עזה או נרדף באותו יום  או כל מי שנפגע מאירועי האלימות המתמשכים בעזה וברפיח ישירות או בעקיפין (ישראלים ופלסטינים) רואה את הדברים הרבה יותר מקרוב מאשר מי שרק צפה או קיבל דיווחים עליהם מרחוק. אבל אני חושב שכל מי שמביע את עצמו אמנותית, עמד ועומד בפני משבר גדול, משום שהוא חווה נפילה גדולה, וחש שהרבה דברים שהקנו לו תחושות ביטחון ושייכות פקעו והתנפצו באותו יום, ויש להמשיך עכשיו (וזה תהליך ארוך) במצב של אחרי הנפילה, גם אם המצנח נפתח או הקהל מחה כף. זה לא משנה, כי חודשים נקפו, והכל השתנה ועדיין משתנה מהיסוד, וייקח עוד איזה-משך להגיע למקום, להרגיש במקום ולתאר את המקום בו אנו נמצאים.

למשל, את מקומנו הנוכחי: רח'  רלב"ג 15 פינת היש"ר מקנדיאה מבחינה נפשית ויצירתית. 

*

רלב"ג : הצלחת הנפש

ר' לוי בן גרשם (1244-1188) אסטרונום ופילוסוף אריסטוטלי, כתב במאמר הרביעי מספרו, מלחמות ה', בעניין השגחת האל, כי הגמול והעונש האמתיים, תלויים בקניין הצלחת הנפש, כלומר במה שפועל ובוחר האדם על-מנת להשתלם במידותיו המוסריות ובידיעותיו המדעיות – המובילות אותו לחשוב ולפעול באופן מיטבי (מלחמות השם, ריווא די טרנטו 1560, מאמר רביעי פרק שישי, דף כ"ח ע"ב), כלומר – עליו לפעול לכך בכל תנאי, גם כשהמציאות מערימה עליו קשיים ואסונות, כי אם אינו פועל כך בעקביות הוא חשוף יותר לקלקול ולהתדרדרות. זה היה נכון אז ונכון גם עכשיו. אבל כרגע, ממקומנו הנוכחי – בפאתי רח' יש"ר מקנדיאה (הרחיקו את מקום הפאנל לקצה הצפון-מערבי של הגינה) זה נראה קצת רחוק.

*

*

יש"ר מקנדיאה : יסוד היצירתיות בשמחה וברצון וההמשך בהגבלה ובדין

    ר' יוסף שלמה דלמדיגו (1655-1591), היה אסטרונום, בקיא גדול בפילוסופיה ומדעים, למד אצל גלילאו גליליי בפדובה בשנת 1609, ובהמשך השתלם גם בקבלה לוריאנית. בראש ספרו שבר יוסף (קארץ 1736),  סיכום שיטתי של קבלת ר' ישראל סרוק (נפטר 1620 לערך), ראשון מפיץ הדרושים הלוריאניים באירופה, כתב יש"ר, כי קודם בריאת העולמות, היה האינסוף לבדו, וכשעלה ברצונו להשתעשע בעצמו בשמחה – כלומר להוציא רצונו לפועל באופן וולנטרי, הבין כי יצירת תווך סופי כרוכה בהגבלה, כלומר: בצמצום ובדין, ובהגבלת האור באותו המרחב, על מנת שיוכלו המצויים לשאת אותו (אצל האר"י כזכור מסתיים הנסיון הראשון בקטסטרופה של שבירת הכלים).

להערכתי, יש דברים אלו נושאים דבר עמוק על יצירה בכלל. ראשיתו של תהליך יצירתי הוא תמיד בתחושות רצון, שמחה, התחדשות, רצון להוציא מן הכוח אל הפועל דבר חדש. לאחר מכן, נדרש לסדר, להגדיר, לצמצם, לערוך. מה שמבלבל אחרי 7.10 הוא שהלכה השמחה, ואדם בקלות רבה שוכח להשתעשע – כלומר לנהל את אותם תהליכים פנימיים יצירתיים בנפשו.  

    יש"ר מתאר בשבר יוסף את האור האלוהי ומהלכו בתוך החלל, כשהאור הזה יוצר ובונה, ובו בזמן מגביל, מצמצם, ומקטין את תווך האפשרויות. כל ממשות פירושה הגבלה שיטתית של אפשרויות רבות. יש מחיר להוצאת דברים מהכוח אל הפועל. עם זאת, היופי בתהליך היצירתי הוא שבראשיתו הוא אינו תלוי-חובה, לא אינטרסנטי, אנחנו מבקשים להוציא לחופשי, להאיר, לאפשר. לפעמים העולם נראה לנו רק בבחינה של דין קשה. האר"י כתב בפירושו לספרא דצניעותא  כי: "אם אפילו הרחמים כל עוד שהם יורדין מתמעטים והולכין, והם נעשים דינין למטה" [פירוש ספרא דצניעותא מאת האר"י עצמו, בתוך: יוסף אביב"י, קבלת האר"י, מכון בן צבי: ירושלים תשס"ח, כרך ב' עמוד 964]. כלומר, עד שהאורות האלוהיים מגיעים אל כדור הארץ הם מתמעטים והולכים ונעשים דינים. עם זאת, כל תהליך יצירתי הוא אופטימיות ורצון לתת ולהוות, חשוב לזכור זאת, אחרת קשה מאוד להתחיל.     

     בדמיוני אני רואה את ג'ו קיטינג'ר (יוסף אחר)  הולך ובוחר ליפול מגבול החלל בנפילה חופשית מגובה 32 ק"מ אל כדור הארץ, כמקבילה לאותו אור שראשיתו בשעשוע ובשמחה ואחריתו בדין ובהגבלה, אין ספק שכל שניה ושניה החל ברגע הקפיצה מטה, נשאה אימה והגבלה גדילה והולכת, אבל ברגע הראשון – היא כינסה אליה שמחה וחירות.

   אני בספק אם הטקסט הזה בשבר יוסף יכול להקיף את נתיבות היצירה האלוהית, כפי שהוא מתיימר; אבל הוא לבטח קולע למשהו שבלב היצירה האנושית. גם אנו נהיה צריכים למצוא בעצמנו את השמחה, השעשוע והחירות, כי מבלעדיהן יהיה קשה מאוד להשתהות בתוך העצמי ולתת לו הזדמנות להיות הוא-עצמו, להקשיב למה שקשה מאוד לשמוע, ואז להמשיך ולחדש את העצמי, כלומר –  ליצור.   

*

*

*

*

*

      היום (25.6.2024) בקמפוס אוניברסיטת בן גוריון בנגב – יום השפה הערבית.

אדבר שם בנושא: ענווה ושיוויון בין בני-האדם ביצירות סֿוּפִיוֹת-יהודיות מן המאה ה-13 //

التواضع والمساواة بين الناس في مؤلفات صوفية يهودية من القرن الثالث عشر 

תוכניה מצורפת. הכניסה חופשית. 

*

* 

בתמונה: 1997 Chu Teh Chun (1920-2014) , Outbreak of Clarity, Oil on Canvas ©

Read Full Post »

الصبر من الرحمن (אלצַבְּר מִן אלרַחְמַן)

*

1

מעשה במורה, אז עוד לא היה מורה, שנרדם במטבח בתוך סיר גדול במוצב צהל"י במהלך מלחמת יום הכיפורים ועד שהתעורר – המצרִים השתלטו על המוצב, הרגוּ ושבוּ. למזלו, היתה לו ערבית-מצרית מהבית, מה שסייע לו לחמוק. בהמשך, בעקבות נדודים, הצליח לחבור לכוחות צה"ל.
למדתי ממנו דבר גדול: כשמתחילה מלחמה מוטב להירדם בסיר גדול. זה הסיכוי היותר גדול לצאת בשלום מהעניין. ואכן, פעם כשהייתי חייל פצוע מאוד, ולא היה לי סיר גדול, נפרדתי מהעולם במחשבתי וניסיתי לישון. הצליח לי. לקח לי קצת זמן להתעורר. לו רק היה לי סיר גדול, לבטח הייתי יוצא מזה בשלום.

פעם מזמן, כשהייתי תלמיד י"ב, הופיעו בבית הספר ארבעה בריונים חמושים באלות. הם באו כדי להכות איזה ילד שגזל לאחד מהם את חברתו. סגן המנהל יצא לדבר איתם. הם שברו את ידו במהלומה.  אותו מורה אמר לי: "שוֹעִי, קח את השניים האלה" (הוא הצביע), "ואני את השניים הנותרים". זאת לא הייתה מלחמה. בסוף תגרה קצרה הם שכבו מקופלים על הרצפה, עוד לפני שהגיעו השוטרים. הוא  חייך: "ידעתי שאתה לא פּוֹחֵד מכלוּם".

פעם לא הופעתי לשיעורו במשך חודשיים. למעשה, באותה תקופה, בשל בעיות ביתיות, העדפתי להסתובב; לנסוע לכל מיני טיולים בצפון ובדרום. בבית הספר החזיקו אותי בעיקר כי העליתי להם את הממוצעים. והמורה? המורה פשוט חשב שזה יהיה מועיל אם אגיע לחיל המודיעין. לאחר חודשיים, כשהתייצבתי סוף סוף בשיעור לערבית. הוא שאל אותי היכן הייתי; עניתי: "המורה, כאב לי הגרון". הוא התחיל לצחוק. איזה דקה, הפסיק הכל, וצחק. לי לא היה ברור אם מצחיק לו או עצוב לו. עד היום אני חושב שהוא היחיד בתיכון שבאמת הבין עד כמה החיים שלי גרועים.

*

2

*

עוד לא נמצאה הדרך לומר להם: "היו שלום ותודה על הדגים". בין היתר, משום שאינךָ אוכל דגים ואינך יודע להיפרד כמו שצריךְ. גם באתיופיה לא נהגו לאכול דגים, ועל קברם של ילדים שמתו טרם הספיקו לחטוא ועל קברות אנשים שנודעו במעלתם וביושרם הקיצוני – נהגו לנטוע שיחי צבּר. עכשיו, עצום עיניך, ותן דעתך על קוסמוס הומה דגים ושיחי צבר – המשייטים במסלולים אליפטיים באפלת-הליל, כל אחד לעצמו, בהיפרדות מוחלטת, בדממה חסרת התנגשויות. אחר-כך, דמה את עצמך מצטרף לאותו מחזור קוסמי, צף בין אדרות דגים ושיחי צבר, במסלול אליפטי; שונה את המלים: الصبر من الرحمن (הַסֶּבֶר/המתינות מן הרחמן).

במיתוס קדום/סיפור עממי משל יהודי אתיופיה הובא:

*

כאשר יצר אגזיאבהר את האדם – מעפר יצר אותו, והשליכו על הארץ ללא רוח חיים באפו. ראו המלאכים את האדם  מושלך ככלי אין חפץ בו ובאו אל אלוהים בטרוניות: "איזה מן יצור מוזר יצרת? למה יצרת אותו ולאחר מכן השלכת אותו על הארץ? הקשיב האלוהים לדברי המלאכים – זה היה ביום הארבעים ליצירת האדם – ואז נפח בבובת העפר בחזקה והיא התנפצה לרסיסים. למחרת ביום הארבעים ואחת, יצר אלוהים בשנית את האדם מעפר והפעם נפח לאט-לאט נשמה באפו והאדם קם על רגליו.

[יעל כהנא, אחים שחורים: חיים בקרב הפלשים, הוצאת עם עובד: תל אביב 1977, עמוד 42]   

*

שלא כמו בסיפור בריאת האדם המקראי, שמבוצע תוך הנחת אומניפוטנטיות (כל-יכולת) אלוהית; כאן הסיפור כולו מדגים דווקא את מגבלותיו של האל: הוא יוצר מעפר בובת עפר נטולת-חיים, ומטיל אותה על הארץ, ואז בנסותו לנפוח בה רוח חיים היא מתפוצצת לרסיסים; רק לאחר מכן באופן איטי ומבוקר חוזר היוצר על יצירתו והפעם מצליח ליצור את האדם. כלומר, האדם, כמוצג כאן היה, פרי עמל של נסיון וטעיה, ולאו דווקא של הליך מתוכנן שניתן לשלוט בו. הטקסט אפילו לא נותן בידינוּ את הודאוּת שניתן לחזור על היצירה, ושהאל היה יודע מה הוא עושה – אם היה נאלץ ליצור אדם בשלישית. אפשר שהיה מסתפק בלהיות בובנאי.

כמובן, מיתוס הבריאה הזה מהדהד את המיתוס הלוריאני בראשית עץ חיים של שבירת הכלים והתנפצות העולמות הקדומים שלא יכולים היו לעמוד ולהתקיים, ואז החזרה על התהליך מתוך נביעת אור מופחתת (שאכן עומדת), וזאת לשונו:

*

והנה לפי שראה המאציל העליון כי אלו הכלים נשברו לסבת היות האור הגדול ולא יכלו לסובלו. לכן, עלה ברצונו לתקן כל העולמות באופן שיוכלו לסבול האור הזה וזהו ע"י התפשטות האור וברחיקותם מן המאציל העליון, אשר האורות יבואו יותר מכוסים, ובזה יהיה קיום להעולמות וכוח לסבול האור.   

[ר' חיים ויטאל, עץ חיים, בעריכת ר' מאיר בן יהודה ליב פֹּפֶּרְשׂ,  וורשא 1891, דף ה' ע"ב]   

*

משום מה, הואיל והטקסט הלוריאני מניח את כל-היכולת האלוהית, ומניח לעולם האצילות (הקרוב ביותר לעצמוּת האלוהות) להישאר על מתכונתו, ועוד להעיר כי האור האלוהי מפשט בו ללא מסכים וחסמים, ואילו רק מהעולם המשתלשל ממנו, עולם הבריאה, חל בניסיון ההארה הראשון המשבר  –  משום שככל שהעולמות הנאצלים התרחקו ממהוּת האלוהות, כך התקשו לסבול את אורו הצח (הגשמיות היחסית אינה משתלמת) – לא הועלה מעולם הספק האם עצמוּת-האלוהות מסוגלת בכלל לחזור על תהליך הבריאה, כתהליך רצוני-ספונטני, עומד ומתקיים (האל מתואר כאן כְּמַזְרִים אל העולמות אורות מכוסים יותר, שיש בכוחם לסובלם). והלאו כבר מעצם הצורך לחזור על התהליך (כפי שאירע) נגרע משהו מהספונטניוּת, ועצם הכישלון הראשון (גם אם היה חלקי), העיד כבר על כך שהתהליך חייב להיות מתון ושקול, בזרם מופחת, לא פרי של התפוצצות או גודש שעלולים לצאת משליטה. התיאולוגיה הרבנית ודאי הציגה את האלוהות כמחולל נסים, מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ועתיד להחיות מתים. אבל לנוכח המיתוס האתיופי שהובא לעיל, ועל אף הקונקרטיזציה-הפיסית שלו (היעדר מטפיסיקה), עולה השאלה: האם בכלל האל (במידה שהוא שם) עשוי לחזור על מעשה הבריאה (העולם, האדם)? אפשר שכן; אפשר שלא; אפשר שנצטרך להמתין משך רב מאוד עד הפעם הבאה (יותר משקהילות אנושיות מצפות לגאולה או משיח). בעצם, לא יהיה מי שימתין.

*

3 

כל הזמן אני שומע ג'ז.  נדמה לי שבניגוד למוסיקה או שירה אחרת שמעלות על פני השטח זיכרונות ורגשות שלא קל לי להתנהל איתם מעל פני השטח (כך או כך, הם מי התהום). ג'ז ממש כמו פילוסופיה בשעתו מהווים עבורי איזה מיסוך מסוים של רגשות עזים.  אלו שני מדיומים שבהם אני יכול לנוע יחסית בחופשיות בלי להיקרע לגזרים. אני לא דרמטי. מתרוצצים בי תכנים יומיומיים שקורעים לגזרים.

אפשר, מפני שבפילוסופיה מבוססת לוגיקה, יש שאיפה לסדר, ארגון, שיטה, הכללה, המשגה; כמו בשחמט: הלבן הוא לבן; השחור הוא שחור. גם בג'ז, בפרט ב-Free Jazz כאוטי, אני מאזין ליצירה כמכלול, ובבד-בבד לכל התפקידים המוסיקליים בה [למשל, כרגע באוזניות, באלבום Far Cry, מאת אריק דולפי (1964-1928) ובּוּקר ליטל (1961-1938): חליל צד, סקסופון אלט, חצוצרה, פסנתר, קונטרבאס ותופים]. המשחק הזה בין אנליטיות (פירוק לתפקידים) ובין סינתזה (היצירה כמכלול) – יש בה משהו מרגיע. כמו להרכיב פאזל בתודעה; כמו כימאי המפרק ואז מרכיב חומרים ואז כבר יודע כיצד ישפיעו אלה על אלה (זוהי ההנאה הכי גדולה בבישול). כשאני חושב על זה לעומק, אולי זה גם התהליך שעבר על הכתיבה שלי בכלל לאורך שנים. מנער –  שרצה להשמיע את קולו ודרך שמיעתו להבין את רגשותיו; למקום שבו – הנסיון; הפירוק וההרכבה, הרבה יותר מעניינים אותי. לא נצחון הרציו, אלא ההנחה שהרגשות תמיד מלווים אותי, הם לא הולכים לשום מקום (גם לא הכאוס) – הצורות החולפות: התנועות של הדברים, האופן שבו הן נרשמות בתודעה; היכולת לפרק ולהרכיב תמונות, קולות, חוויות – וליצור צורות חדשות, מעניינת אותי יותר מהצעקה; ומהבעת הכאב הישירה. אני פשוט לא יכול שהרגשות שלי כל הזמן יהיו בפרונט.  גם ג'ז יכול לגעת בעצבים חשופים, אבל התהליך שעובר עליי כשאני מאזין, משולל חיפזון ולא נסחף אחר רגשות. כמו שהמורה, שנרדם בסיר הצבאי, וידע להמתין חודשיים ולא לעשות עניין מאי בואי לשיעורים; כמו הידיעה של קוצר המחשבה להקיף את כל מה שיש בקוסמוס שאנו שרויים בו. אין טעם להאיץ; יש טעם לשים לב לפרטים ולהשתנותם. יש טעם ליצור צורות חדשות.

*

*

2-4.6.2019, ימים א-ג, במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית ובמחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן 

כנס בינ"ל על הלוגיקה האריסטוטלית והשפעתה על יהדות ימי הביניים בגבעת רם ובר אילן, 

עם מורים/ות וחברים. גם אני אשמיע איזה דבר. 

כל המעוניינים/ות בתכנית המליאה (היא ארוכה) מוזמן/ת לכתוב אליי.

*

*

בתמונה למעלה: The Cactus' Landscape, Photographed by Shoey Raz 2019

Read Full Post »

המשורר היפני הצעיר ביותר וקומקומו העצוב (2)

 

אחרית דבר המצורפת לספרו החדש של הסופר והמשורר, עידו אנג'ל, "המילה העצובה קומקום" (עורכת: שרית שמיר, הוצאת בלה לונה, תל אביב 2018) מאת אבדכם הנעלם [חלק שני מתוך שניים].  

לחלק הראשון

*

3  

בספרו החדש, המילה העצובה קומקום, מרחיב אנג'ל עוד את מעשה הפרימה. בד בבד נמשכת בו מגמת התעמקות במקורות סוד יהודיים, עד שלפרקים נדמה כאילו החיבור מתכתב עם שירת זלדה (1984-1914) ועם יצירתה הספרותית-פואטית של חביבה פדיה (מוצא הנפש, בעין החתול, דיו אדם ועוד). כאן, אתעכב על צמד פרגמנטים/אפוריזמים רצופים, שאחד מהם העניק לחיבור את שמו – בהם שוזר המחבר את תרבות הסוד היהודית עם התרבות הזן-בודהיסטית היפנית, באופן המניח יחדיו את מזרח אסיה (יפן) עם מערב אסיה (ישראל).

אנג'ל כותב:

*

דָּבָר אֵינוֹ חָסֵר. הַכֹּל עוֹמֵד בִּמְדֻיָּק בִּמְקוֹמוֹ. הָעִיר עוֹמֶדֶת מֵאֲחוֹרֵי הַמִּלָּה "עִיר". הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים מֵאֲחוֹרֵי הַמִּלָּה "שָׁמַיִם". אֲפִלּוּ הַחֹסֶר יֶשְׁנוֹ וְהוּא הַחֹמֶר הַלָּבָן שֶׁבּוֹ מְשֻׁקָּעוֹת כָּל הָאוֹתִיּוֹת. וַעֲדַיִן. מַשֶּׁהוּ אֵינֶנּוּ. אֶלָּא שֶׁהַמַּשֶּׁהוּ אֵינוֹ מַשֶּׁהוּ וְלָכֵן גַּם אִי הִמָּצְאוּתוֹ אֵינָהּ וְקָשֶׁה מְאוֹד לִרְאוֹת. כְּמוֹ חֵפֶץ שֶׁנִּשְׁתַּכַּח מִלִּבָּהּ שֶׁל דְּמוּת מִשְׁנִית בַּחֲלוֹם, עוֹבֵר אֹרַח רָחוֹק וְקֶמֶט בְּמִצְחוֹ. הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עוֹמֵד עַל הַדָּבָר הַזֶּה, שֶׁאֵינוֹ וְשֶׁאֵינוֹ דָּבָר וְשֶׁחָסְרוֹ אֵינוֹ, וְאִלּוּ הָיָה נִמְצָא – הָיָה נִסְדָּק צִיר הָעוֹלָם וְהָאֲדָמָה וְהַשָּׁמַיִם הָיוּ נִתָּקִים מִמְּקוֹמָם וְנוֹפְלִים אֶל רִצְפַּת הַתֹּהוּ וּמִתְנַפְּצִים לְאֵינְסְפוֹר רְסִיסִים.

*

דבר אינו חסר. ובכל זאת, משהו לעולם חסר. אילו היה נמצא החסר היה העולם מתנפץ, כעין שבירת הכלים שתיאר ר' חיים ויטאל (1620-1543) בראש ספר עץ חיים (נערך על ידי ר' מאיר פאפרשֹ וראה אור לראשונה בשנת 1651 לערך). הישנו, לדידו של אנג'ל – ישנו. זיקה בין חללים, או ראיית העולם כיחס בין כל החללים, המשמשת הרבה במסורת הדאואיסטית והזן-בודהיסטית, אינה נוכחת פה. גם החוסר הוא חלק מהיֵשׁ; חלק שאין להשיגו, אולי רק לנהות עדיו. החוסר הנשכח הזה מפעם בכל קצוֹת היש, כל שכן "הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עוֹמֵד עַל הַדָּבָר הַזֶּה". כמו הפרימה המעמידה את היקום על תילוֹ בציפורים גדולות גדולות – כאן הַחֹסֶר המהותי, שלא בנקל אנו מרגישים בו – דווקא עליו עומד העולם. אל מה רומז אנג'ל? מהו שכמעט אינו, ושחוסרו אינו, ועליו עומד עולם מלא? בדעתי עולה משנת ספר יצירה: "ברא מתוהו ממש (וישנו) ויעשהו באש וחצב אבנים גדולות מאויר שאינו נתפשׂ" [A.P Hayman, Sefer Yes̟ira: Edition, Translation & Text-Critical Commentary, Tübingen 2004, pp. 53, 104-106]. משנה זו הולחנה, הושרה (בשינויים אחדים) והופיעה באלבומה של אמנית הקול ויקטוריה חנה (2017), בשם: '22 אותיות' ('החומר הלבן שבו משוקעות כל האותיות', כותב אנג'ל). תפיסתו של מחבר ספר יצירה היא כי ראשית הבריאה הייתה באש, אולם העולם עומד על אוויר, ואי אפשר מבלעדיו. ר' סעדיה בן יוסף אלפיומי (ר' סעדיה גאון, רס"ג, 942-880 לספ'), אכן הבין בביאורו על ספר יצירה, כתאב אלמבאדי, את העולם כמארג מרובד של אווירים: הרם, האצילי והדק שבהם, הוא בבחינת שני להוויה. הוא נקרא גם 'רוח אלוהים חיים' ובצאתו מן הכוח אל הפועל הוא נקרא 'דיבור' שכן הוא מחבר את כ"ב האותיות להרכביהן השונים בחלל העולם; אחריו, האוויר הפיזיקלי, שהוא בבחינת הופעה חומרית של האוויר המופשט. האוויר החומרי מאפשר את הדיבור ומסירתו (מעבר הקול מאדם לאדם). כמו כן, האדם משתתף באוויר, בהיותו נושם ונושף, בכל מהלך חייו; בעצם, גם החשיבה וגם הכתיבה, מפרספקטיבת הנשימה, עומדות על האוויר. חידושו של רס"ג לגבי ספר יצירה הוא מארג מרובד של אווירים, החל באוויר נסתר (רוח אלוהים חיים, אוויר שאינו נתפשׂ), עליו מושתת יסוד העולם; וכלה באוויר הפיסיקלי, המשמש את הנבראים הארציים בכל פעולותיהם, הפנימיות והחיצוניות. האוויר הרם והמופשט (האוויר שמעבר לאוויר הפיזיקלי) יכול אפוא להיות אותו יסוד חוסר שעליו כותב אנג'ל, אותו משהו שאיננו (או כמעט שאינו מורגש), שאילו רק היה נודע לנו (כלומר: ניתן לעיבוד חושי), היה מאבד ממילא את אותה אבסטרקטיות נעלמה שלו. אזי ציר העולם היה נשבר ועולם ומלואו מתרסקים ואבוד. אנג'ל גם עומד על האנלוגיה בין ספר העולם (הטבע) שבו משמש אוויר (חומר לבן) ובתוכו מצטיירות אותיות; ובין הספר, שבו כתב יד מצטייר או אותיות דפוס מוטבעות בחללו של חומר לבן קולט.                        

מייד בהמשך, מובאים הדברים הבאים:

*

אֲנִי מְבַקֵּשׁ לָשֵׂאת תְּפִלָּה אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ. רְאֵה אֶת הָעוֹלָם הֶעָצוּב הַזֶּה שֶׁבָּרָאתָ. הֲרֵי אֲפִלּוּ עֲלִילָה לֹא צָרִיךְ. דַּי בִּרְשִׁימָה פְּשׁוּטָה שֶׁל כְּלֵי מִטְבָּח כְּדֵי לִשְׁבֹּר אֶת הַלֵּב. קַעֲרַת עֵץ. כַּף. כַּפִּית. תַּרְוָד. צֶמֶר בַּרְזֶל. אָרוֹן. אָרִיחַ שֶׁקְּצוֹתָיו אֲפַרְפָּרִים. כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לָשֵׂאת אֶת הַצַּעַר וַעֲדַיִן לֹא רָשַׁמְנוּ אֶת הַמִּלָּה הָעֲצוּבָה "קוּמְקוּם".

*

שבנו אל התפילה, המלווה את עולמו הפנימי של אנג'ל. לדידו, כזכור, משברי התפילות של כולנו מתקיימת התפילה השלמה, השומרת על הדברים בשלמותם, ומשפיעה שפע שבאמצעותו העולם מאחה את שיברונו. כאן מטעים המחבר, שכאשר האדם אינו יודע להתפלל כמידתו הוא, העולם ניבט לעיניו כמקום עצוב, מלא צער, וחסר פואנטה; כלי מטבח מתכלים, כמונו כמוהם; זהו עולם שאין בו אלא עמל וצער, ובסופו המוות המפריד. ובכל זאת, המילה העצובה "קומקום" שהוזכרה, מרמזת על כך שהטקסט הזה מקווה ליותר ומעוניין ביותר מאשר הוויה עצובה, עצורה וסופית.

הפרגמנט/אפוריזם העוקב נפתח כך: "רְאֵה אוֹתִי עוֹמֵד בִּמְבוּכָתִי לְפָנֶיךָ, אַתָּה, שֶׁאֲפִלּוּ הָעֶצֶב בְּעוֹלָמְךָ כֹּה יָפֶה עַד שֶׁאֶפְשָׁר לְהַאֲמִין שֶׁהוּא (כְּלוֹמַר הָעוֹלָם) קַיָּם, וְתֵן לִי מִלִּים כְּמוֹ בְּיַפָּנִית, מִלִּים זְעִירוֹת לְתָאֵר דָּבָר מֻרְכָּב מְאוֹד…". כלומר, אף על גב שאין למחבר לשון התפילה, המסוגלת לשמח אותו ואת העולם, בכל זאת בהיותו שרוי בעצב הוא מסוגל להכיר גם ביופיו של העצב, עד כדי אמונה שהעולם אומנם קיים. יופיו העצוב של העולם נקשר כאן למילים יפניות, המסוגלות לתאר בתמצות ובצמצום תופעות מורכבות מאוד. אחד מספריו הידועים ביותר של הסופר היפני, זוכה פרס נובל לספרות, יסונארי קוובטה (1972-1899) נקרא: יופי ועצבות. אף לחווייתו שתי החוויות קשורות זו בזו.

נשוב לפרגמנט הקודם, לכלי המטבח, ובכללם למילה העצובה 'קומקום'. מדוע היא כה עצובה? אולי משום שהרחש הרפטטיבי של רתיחת המים בחלל הקומקום הפך לשניית הברות צליליות; אולי משום שבימינו מרבית האנשים מחזיקים בבתיהם קומקום חשמלי או מכונת קפה, ואינם צריכים להמתין הרבה עד רתיחת המים, בניגוד לקומקומים בעבר שדרשו אש ומים וקשב לרחש המים הגובר. אילו אנשים יש בעולם כאשר אין להם פנאי לחכות שהאש תחמם את המים שבקומקום? לשעבר הם היו עשויים להתעכב על כך קמעה.

שילובן של המילים היפניות הזעירות מרחק כמה מילים מן המילה העצובה 'קומקום' השיאה אותי לטקס התה היפני, המתואר בספרו של אוקאקורה קאקוזו (1912-1863), ספר התה [תרגם מן המקור האנגלי: יורם קניוק, ספרית עפר האיילים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996], שכולו תשומת לב מרובה לפרטים קטנים: חדר התה, שפשטותו דומה לזו של מנזרי הזן, שהם לדברי המחבר מקומות תפילה [!] (שם, עמוד 64); ספל התה שהוא יצירת אמנות; הכנת התה, לה הוקדש בימי שושלת טאנג הסינית (בין ראשית המאה השביעית ועד המאה העשירית לספ') חיבור בן שלושה כרכים עבים, צ'ה צ'ינג, מאת המשורר לו-וו, הדן באספקטים שונים של גידול צמחים לתה, של התהליכים הדרושים להפקת תה משובח, ושל בחירת סוג המים ומידת הרתחתם. לכל אלו נוספו במרוצת הדורות גם טאטוא השביל המוביל אל חדר התה מעלים; קישוט החדר בזרי פרחים מעודנים ואופני שזירתם; ולבסוף, הפיכתו של חדר התה בו נלגם התה למוקד של עיון והתבוננות, "עד שיהיה ל'נווה מדבר' בישימון הקודר של הקיום, שבו עוברי אורח יגעים יכלו להיפגש על מנת ללגום מן המעיין המשותף של הערכת-האמנות" (שם, עמוד 41). עתה, נקל לשוב לדבריו של אנג'ל על אודות המילה העצובה 'קומקום' ולהקשיב לעולם המלא והמגוון האמור בתוכה; עולם של קשב, יופי ודיוק, שננטשו על ידי האדם ונעזבו רק על שום הצורך למהר, להתרוצץ; לוותר על כל שיהוי ועיכוב לטובת פרנסה וצריכה, הגוזלות מהאדם את יכולת ההתבוננות הפנימית שלו (אינטרוספקציה), ואת תפיסתו העצמית כחלק מהטבע, כפי שהיא מתבטאת, בין היתר, בהתבוננותו בטבע המקיף אותו ובשיח הלבבי עם סובביו. נדמה כי לוּ רק ישוב האדם להרהר, להשתהות, להתבונן, לשאול (וגם להטיל ספק) – ונדמה לי כי לכך משיא אותנו אנג'ל – תשוב אליו היכולת לשאת תפילה. כמו כן, גם לחבר ספרים, שהם בחינת תפילות, שבזכותן, כך הוא מאמין, יאוחה השבר שבלב העולם ובתודעת האדם.

לדף הספר

*

*

הודעה: 

ננופואטיקה 14, "דיוקנאות פיוטיים" בעריכת המתרגם וחוקר הספרות, יהונתן דיין. אסופה שהיא אנתולוגיה מוקפדת של שירי משוררים בעקבות יוצרים אחרים או לזכרם. התכתבות רב-דורית של משוררים עם עמיתים, בני שיח, בני פלוגתא, מנטורים ודמויות-השראה; וכך כולל הגיליון דמויות כגון: שמואל הנגיד, יהודה הלוי, מיגל דה סרוונטס, ג'ון מילטון, וויליאם בלייק, פרידריך הלדרלין, הרמן מלוויל, היינריך היינה, וולט וויטמן, פרנץ קפקא, ריינר מריה רילקה, אברהם בן-יצחק, ט"ס אליוט, ש"י עגנון, לאה גולדברג, פאול צלאן, ז'ורז' פרק, יונה וולך, חורחה לואיס בורחס, אבות ישורון, דוד אבידן, דליה רביקוביץ, אברהם סוצקובר, אנטוניו טאבוקי יורם קניוק וכו' — עליהם כותבים משוררים מתים, משוררים ותיקים ומשוררים צעירים-יותר.

ערב ההשקה לגיליון יתקיים ביום חמישי הקרוב, 19.7.2018, בבית הקפה  Carpe Diem, טשרניחובסקי 21 תל אביב-יפו, בשעה 20:00.

ישוחחו על הגיליון: יהונתן דיין וגלעד מאירי; לצידם, יקראו שירה כמה ממשתתפות ומשתתפי הגיליון, כגון: מורן שוב,  נוית בראל, יעל גלוברמן, חגית גרוסמן, חיים וואשאדי, עודד מנדה-לוי ועוד.  

הכניסה חופשית. הקהל מוזמן. 

*

בתמונה למעלה: Paul Cezanne, Still life with a Kettle, Oil on Canvas 1869

Read Full Post »