*
*
1
אילו רק הייתָ אינדיאני. נכון תמיד ורכוב על הסוס הדוהר – נוטה לעומת הרוח – ברטט מתחדש וחוזר על גבי הקרקע הרוטטת. עד להשיל דורבנות – כי אין דורבנות – עד להשליך מושכות – כי אין מושכות – וכמעט לא לראות, שהאדמה לפנים הינה ערבה כסוחה למשעי, כבר בלא צוואר סוס ובלא ראשו.
[פרנץ קפקא, 'המישאלה להיות אינדיאני', סיפורים ופרקי התבוננות, תרגם מגרמנית: דן מירון, הוצאת שוקן: תל אביב 1977, עמ' 25]
*
בספר, אלזה לסקר-שילר: משוררת מציירת (מוזיאון ע"ש הכט: חיפה 2006) נאספו-יחדיו רבים מן האיורים והציורים שהותירה בעזבונהּ, המשוררת אלזה לסקר שילר. לסקר-שילר ידועה היתה כתמהונית, בלתי-צפויה בהנהגותיה,בעלת "מעשים משונים". היא נהגה לקרוא משיריה כיוסוף נסיך-תביי (שמא אחיינם הרחוק, בעל החלומות, של אדיפוס או של אנטיגונה, בני העיר ?), כחלילן מיסתורי (החלילן מהמלין?), כאינדיאנית, כבובנאית (מפעילת תיאטרון בובות). אחר עלייתהּ ארצהּ (1934), הואיל והוכתה בברלין על ידי אנשי המנגנונים הנאציים ונמלטה על נפשה, התרבּו הפרסונות. לכך תרם ודאי מותו בטרם עת של בנהּ פאול (בעצמו ציָּר- מוּכשר). היא נהגה להסתובב בירושלים לבדהּ, מדברת אל הציפורים והחיות, או מדברת אל עצמה. לסובביה הסבירה כי היא נוהגת לשוחח עם דוד המלך בעודהּ צועדת לבדהּ, ועוד כהנה וכהנה (גרשם שלום למשל, כתב לולטר בנימין, כי הוא מודאג באשר למצבהּ הנפשי, באשר היא דמות תלושה ענייה ותמהונית, המרבה להקים מהומות במקומות ציבוריים ומסרבת לקבל עזרה).
בספר האמור, הבחנתי בציור, Thebes with Jussuf ( תביי עם יוסוף, לעיל בראש הרשימה, ככל הנראה מן השנים 1923-1922), בו ציירה לסקר-שילר את את יוסוף שלהּ. אף על פי כן, זוהי תביי רק למראית-עיין. כלומר, מדובר בעיר מזרחית נפתלת, עיר של מגדלים, עטוית סמלים דתיים, חלומית-סיוטית; אלא שהמלּה העברית "שלם", המופיעה בכתב ידהּ של המשוררת, מעידה כי תביי של לסקר-שילר, היא למעשה ירושלים ("שלם" הנוֹ שמהּ הקדום של ירושלים, בעת שלטו בה היבוּסים, למשל מלכיצדק מלך שלם הפוגש באברהם אבינו). אלא שאין זאת לא ירושלים של מעלה אף-לא ירושלים של מטה., אלא זו ירושלים של הנפש, המביעה את מערכי נפשהּ של המשוררת, את תקוות השיבה שלהּ לעירהּ השלימה, בשוך השבר.
הפנים האנושיות היחידות הנראות בין קהל המגדלים והסמטאות הן אלו של יוּסוּף-שלה המציצות מן החלון (בתחתית התמונה ניתן לזהות אולי דמות ערבי לבושה גלביה, אבל הוא דמוי בובת תיאטרון, יותר מאשר— דמות אדם של ממש). הסיטואציה עשויה להסגירה את בדידותהּ הקיומית של המחברת, אבל יותר מכל מלמדת כי בכל זאת קיוותה לסקר-שילר כי דווקא בירושלים-תביי תוכל למצוא לעצמה מקום בעולם. ירושלים שלה היא עיר מזרחית, הנראית רחוקה מאוד מאירופה ומתרבותהּ, אבל ניכר כי בהּ דווקא מייחלת המשוררת-ציירת למצוא את ביתהּ. דא עקא, ירושלים-תביי הזאת אינה העיר הממשית, היא עיר חייה הפנימיים של המשוררת, ודומה כי גם אחר עלותה ארצהּ המשיכה לדידהּ עיר-שלם האמתית להיות עיר חייה הפנימיים, שבינה ובין ירושלים הקונקרטית אין דבר וחצי דבר (בתכתובת שניהל מרטין בובר אודותיה עולה כי המשוררת נהגה להופיע בערבי שירה עם הגעתה ארצה לבושה במיטב מחלצותיה ותחפושותיה, בפני קהל פועלים עברי שהתקשה להתרשם מאישיותה הפואטית של משוררת כה אקסטרווגנדית, ואשר התרבות שהיא ייצגה, כל שכן שירתה, לא עלתה בקנה אחד עם ערכי הציונות-המדינית ולא עם ערכי-העבודה-העברית).
*
*
באיור נוסף, עדיין משנותיה בגרמניה, משנת 1928 בקירוב, ציירה לסקר-שילר בין שורה של ציורי אינדיאנים כמה ראשי נשים אינדיאניות. עיון משווה בין תמונת הנשים האינדיאניות ילמד כי מדובר בסדרה של דופליקציות של אותה דמות עצמה או וריאנטים שלה. יתרה מזאת, כאשר נשווה בין ראשי האינדיאניות ובין אותה תמונת Thebes with Jussuf, נגלה את אותה דמות עצמה, כלומר: לסקר-שילר מציירת את יוסוף הנסיך בתביי-שלם, וכאישה אינדיאנית בין נשים אינדיאניות, כאותה דמות ממש.
אפשר כי לסקר-שילר קראה בין פרקי התבוננות לפרנץ קפקא בפרק 'המישאלה להיות אינדיאני' (פרקי התבוננות לקפקא נדפסו בכתבי העת "היפריון" ו-"בוהמיה" בפראג בשנים 1908 ו-1910), אבל אין כל ודאות כזאת . קפקא מתאר את האינדיאני כסמל למשאלה של תנועה חופשית וחופש מוחלט, מן אדם הנושב כרוח, ואין לו עוד לא את החוק (Lex) ולא את הנימוסים החברתיים-מעמדיים (Nomus) שיעכבוהו בדרכו. עולמו של האינדיאני, כך אליבא דקפקא הוא עולם השונה במהותו מְשיח-החוק והחובות, השגור בעולם הפוסט-קנטיאני הגרמני, אפשר דומה הוא לזרתוסטרא של פרידריך ניטשה או לדמות הגיבור האפולינית-דיוניסית שהוא מתאר בהולדת הטרגדיה, כאשר הפרא הבאכחי גובר הוא בשלטונו על האפוליני-רציונליסטי, ומתירו מכבליו. 'האינדיאני' של קפקא בודאי אינו יושב בפתח שער-החוק, משום שאין לו שער-חוק— הוא דוהר באין מפריע ובין מצרים, והערבה ומרחביה פרושים לפניו לאין-סוף.
לסקר שילר ציירה גם תמונה הנקראת חבורת יהודים פראיים בהם נחזים היהודים כאינדיאנים, ומעליהם מתנוסס סמל המגן דוד (סמל שכפי שהראה גרשם שלום אומץ לראשונה כסמל יהודי מובהק רק בפראג בשנת 1680 לערך ולא לפני כן, כפי שמקובל לחשוב). אפשר כי השאיפה הכמוסה של לסקר-שילר היתה להיצטרף מחדש אל אותו שבט יהודי של אינדיאניים-פראים, המצליחים להקים ציביליזציה המבקשת להתקרב מחדש לטבע, לבעלי החיים, לצומח—ולאלוהות המתגלה לאדם מתוך הטבע, עת הוא אחוז בפליאה ובהשתאות מנפלאותיו. שום דבר בחזונהּ של לסקר-שילר לא מזכיר את מצבם של היהודים הרבניים , בני זמנה, גם לא את התנועה הציונית המתחדשת, שהושפעה ביותר מתנועות לאומיות ואידיאולוגיות אירופאיות, ולאו דווקא ביקשה שיבה לחיים טבעיים פשוטים, בראש ובראשונה, אלא להקים חברת עובדים מתועשת, המקיימת גם חיים חקלאיים, באשר החקלאות אף היא משמשת מקור בתחיית האדמה והאומה. אפשר אפוא כי דוד המלך, עימו שוחחה לסקר-שילר ברחובות ירושלים אכן תפס בעיניה דמות של צ'יף אינדיאני, מה שלא יכולה היתה למצוא בסביבה היהודית אותה דימתה אולי למצוא, עת הגיעה ארצה אל פלסטינה המנדטורית. בכל אופן ניכר כי "שלם" של לסקר-שילר המשיכה להיות עיר חייה הפנימיים עד אחרית ימיה, ולא ירושלים הקונקרטית. העיר הפנימית שבה היא עשויה להידבר עם אינדיאנים, ערבים, נביאים ומלכים הילכה עליה קסם, והיתה לעיר חלומותיה.
*
2
*
בספרה היפה, שירי מעבר (ספרית פועלים: תל אביב 1999), כתבה המשוררת חני שטרנברג:
*
לָאַחֲרוֹנָה אֲנִי דוֹמָה לְאִינְדִיאָנִית
שֶשַּעֲרוֹתֶיהָ יוֹרְדוֹת עַד כְּתֵפֶיהָ
וְחֵיקָהּ רָחָב,
לְפָנִים הָיִיתִי צְעִירָה יוֹתֵר וְדַקָּה,
וְעַל רֹאשִי הַמְמֻלָּא עֲנָנִים נָח
זֵר פְּרָחִים כְּמוֹ עַל
רֹאש שֶל כַּלָּה.
וְלִפְנֵי כֵן הָיִיתִי יַלְדָּה פִּרְאִית, זְרִיזָה,
וְעַל קַרְסֻלָי הָיוּ תְּלוּיִים פַּעֲמוֹנִים
כְּדֵי לְהַזְהִיר מִפָּנַי אֶת יוֹשְבֵי הַבַּיִת.
[חני פרומן-שטרנברג, שירי מֶעֲבָר, ספרית פועלים 1999, עמ' 43]
*
שירה של שטרנברג בקריאה ראשונה כמו פורש שלוש תחנות בחיי אישה. מן הילדות השובבית-שדית, אל הנערות ואל הנשיות-הצעירה, ואל הבּגרוּת-הבּשלוּת-והאימהוּת. בעיון קרוב יותר, עולה לעיניי התמונה הבאה, לפיה הילדה לכאורה מבקשת להפר את החוק, לאתגר בחוסר-הרסן שלה את הנורמות המשפחתיות, את הבקשה ההורית למתינות; האישה הצעירה אליה הופכת הילדה אחר-כך, כבר אינה צריכה להרגיל עצמה לשום נורמה משפחתית כובלת, וגם אינה צריכה למרוד באיש. היא חופשית למעשיה, חופשית לכאורה לבחור את נתיב חייה; האישה האינדיאנית שהיא הופכת להיות, הבשלה-האימהית, היא אם שכבר צעדה איזה הילוך-מה בעולם, הילוך מספק בכדי לבקש להעביר לילדיה משהו מנסיונה ומחוויותיה.
בסיפרו נשמתו של האינדיאני (תרגמה מאנגלית: ניצה פלד, נהר ספרים: בנימינה 2007), לצ'רלס א' איסטמן (אוֹהִיִיסֶה, 1939-1858), מתאר הכותב את חיי האישה במעגל החיים האינדיאני, כמי שתפקידהּ לא הסתכם בטיפול בילדים בלבד, אלא היה לה שמור תפקיד ראשון במעלה בהעברת הידע של "רוח השבט"— תרבותו, מסורתו, ואמונותיו לילדים. רק בגיל 8 שנים, כך אליבא דאיסטמן, הועברו הבנים-הצעירים להדרכת אבותיהם, שתפקידם יותר משהיה חינוכי או רוחני היה אופרטיבי, והתמצה בהדרכתם-הכשרתם כציידים, לוחמים, וכן בריטואלים הגבריים של בני- השבט. עולה מכאן, כי על חינוכו הרוחני הבסיסי של הילד האינדיאני היתה ממונה האם; על הפעלויותיו של הילד והכשרתו לחיי הצייד הבוגר, היה ממונה האב.
דמות האם האינדיאנית אצל שטרנברג, או דמות יוסוף האינדיאני/ת של לסקר-שילר, שונות מאוד מן הרוכב שלוח הרסן (עד כי אין לו רסן) של קפקא. לנשים אלו יש רסן, אך לא שבט (שוט-מלקות); לא חוק, כי אם תרבות, לא כלי-זין: גרזנים וחיצים, אלא שירה וציור, והן הומות להוביל אחריהן את הילדים/ות בעיני-עצמם/ן החפצים/ות בכך אל העולם הפנימי ואל השפה הפנימית, בטרם ישחיתו דרכיהם על ידי חוקים ונומוסים שילמדום מלחמה, עסקים, קניין ואלימות. הן תלמדנה אותם/ן ספורים רחוקים מאוד בזמן ובמקום, הקרובים אל הלב, קמרון משובץ כוכבי לילה, ואשר מתוכם ממילא ניתן למצוא בעולם, ולו לשעה קלה, איזה מפלט ומעוֹן.
*
*
בתמונה למעלה: Else Lasker-Schüler, Thebes with Jussuf, Lithograph and Colored Pencils 1923
בתמונה למטה: Else Lasker-Schüler, Indian Women, Charcoal and Colored Chalks 1928
© 2012 שוֹעִי רז
יופי של מסע על ציר האינדיאניות
ערכת לנו, שועי רעי.
תודה גם לחני על שירה היפה.
ולחשוב שקפקא סבר [וכמו תמיד,
מתוך פרצי דמיונו, ולא מהיכרות מוחשית]
כי ישנו אדם שאינו נופח את נשמתו מבלי
להיכנס בשער החוק…
סוף שבוע טוב.
צבי יקר,
בעוד אני מדמה כי בשעות אלו של בין עבי-ליל ובין איילת-השחר יכול אני להעלות טפין-טפין רשימה לאתר, ואין איש משגיח בי, הנה למדתי כי לעולם איני מהלך-בדד, וגם כי אלך לבדי במשעולי המרשתת, הרי זה רק למראית-עין (-:
ואשר לשער החוק, לעתים אני משתעשע ברעיון, כי אין כל צורך לכתחילה לישב לפניו– וכי אולי האינדיאני אשר לו ביקש קפקא להידמות בפרק-ההתבוננות הנו הדמות האנרכיסטית המנוגדת לזאת המערבית-עירונית המוכרחה לחוק שמא ירגיש האדם ששוב אינו בן ציביליזציה.
סוף שבוע נעים, ידידי.
שועי יקר, איזו חדווה אינדיאנים לשבת.
תמיד חלמתי לארח אינדיאנים לשבת. נשותינו היפות תדלקנה הנרות ואנו נברך על החלה באידיש, (כמו בסרט של מל ברוקס על אנידיאנים דוברי אידיש)…
השילוב בין אלזה לסקר ופרנץ קפקא נובע מכך שהם כאילו דומים (אבל רק כאילו), כי בעצם הם הפוכים. אלזה לסקר חותרת ללא לאות להגשמת הפנטזיות המדהימות שלה ואילו קפקא חוגג את
אי-האפשרות לממשן.
את הקטע האינדיאני אני קורא מעט אחרת- מצד אחד האינדיאני הוא סמל למשאלה של תנועה חופשית החותרת אל חירות טוטאלית. מצד שני קפקא משתוקק לתנועה החופשית ממקום של חוסר יכולת, מצד שלישי קפקא מגלה באפוריזם הזה את כוחו של המדיום לברוא מהות ולהעלים אותה באופן מילולי. כלומר באמצעות המילים לברוא עולם שלם ובאמצעות מילים להעלים אותו
(אל תאמר חרות על הלוחות אמור חירות על הלוחות)…
שועי יקר,
להיות אצלך ברשימה אחת בשכנות לקפקא ואלזה לסקר
שילר, שני יוצרים שאני כל כך אוהבת ומעריכה –
מה עוד בנאדם צריך בחיים?
ברגעים האלה לפחות, עם תום הקריאה, לא כלום.
מלבד שהרשימה מרגשת אותי מאוד, היא גם מסבירה לי הרבה
דברים ומבהירה.
לפעמים דרך מתבררת רק בדיעבד, ולפעמים
פוגשים בדרך הולכים אחרים שמסייעים – אלה רגעי חסד.
מאז ומתמיד אהבתי אינדיאניים, אפילו בזמנים שהם
נחשבו ל"רעים" במערבונים האמריקאיים.
לימים יצא לי לקרוא מיני כתבים אינדיאניים ומאוד
מצאתי את עצמי בתוכם.
זאת אכן תרבות של חיבור לטבע – במיוחד לאדמה –
תרבות של מחזוריות, הרמוניה, תרבות שפונה לרוח הגדולה,
תמימה במידה רבה, וכיוון שהיא כזאת היה גם קל להכניע אותה (כמו שקל
להכניע בעלי חיים) אבל בכל זאת היא נשארה, ולו כשאיפה,
ככמיהה, כרצון להידמות לה, והנה היא חוזרת גם
ברשימה שלך,
תודה מקרב לב ושבת שלום ומבורכת
יפה מאד שועי, תודה ושבת שלום.
חני יקרה, תודה מקרב לב.
הציורים-איורים של לסקר-שילר כבר קוראים לי כמה זמן, לאחרונה קראתי את "נשמתו של אינדיאני" לאיסטמן, ואז נזכרתי בשיר שלך ובקטע ההתבוננות של קפקא ומכאן הדברים התחברו לציוריה של לסקר-שילר, ושימשו אותי כמפתח לפרשנותם.
דודו יקר,
תודה על האבחנה הדקה בדבר ההבדל השורר בין לסקר-שילר ובין קפקא. היא יפה מאוד בעיניי. ואשר לאפוריזמים של קפקא, נזכרתי כי פרידריך שלגל (שקדם לו במאה שנים) כתב בפרגמנטים שלו כי 'פרגמנט' (כעין אפוריזם) צריך להיות שלימות-שלעצמו, כאילו אוצר בחובו עולם מלא.
יריב יקר,
בשמחה, דרישת-שלום ושבת שלום (-:
נדמה לי שבתמונה שהבאת רואים את לסקר-שילר עצמה, מציצה מתוכו כמו עלמה הלכודה בצריח הארמון. "שלם" היא כתובת למרגלות מצבה שבראשה סימני מגן דוד וחצי הסהר האסלאמי ולצדם הכובע של האפיפיור (https://mycotopia.net/forums/attachments/trash-talk/199374d1291174697-respect-mah-authoritah-pope-hat-1.jpg).
לגיזלהר הנמר / אלזה לסקר שילר
על פניך מתגנבים הג'ונגלים
הו, איך שאתה!
עיני נמר שלך מתקו
בשמש.
תמיד אסחב אותך איתי
בין שיני.
אתה ספר אינדיאנים שלי
wild west
ראש שבט סו!
באור ערביים אני נמקה
כבולה לעץ הבוקיצה –
לא אוכל שוב להיות
בלי משחק הקיקוף.
נשיקות אדומות מציירות סכיניך
על חזי.
עד ששערי יתנופף בחגורתך.
תרגם יהודה עמיחי (שבמקרה הזה מכה את תרגום זך שוק על ירך). גיזלהר היה הכינוי שלה למשורר גוטפריד בן. בגלל הנמרים בשירים שלה (בין השאר) קראתי לבני נמר. לא נראה לי שהיא נזקקה לקפקא שיתווך לה את האינדיאנים, והיא גם לא נזקקה למיזוגים. היא פשוט נעה בין היקומים האקזוטיים באותו קלות שבה עוברים ממילה למילה במשפט.
ותודה על מנת האינדיאניות. היה כיף.
שלום שלום
אהבתי את הרשימה
יש אינדיאנים ברעננה!
מפגש חולף שרשמתי לפני מספר שנים בגלות רעננה,
שנדמה כהזיה,פילח אותי כחץ בצהרי עוד יום אחד,בחנות ספרים,
טרם עליתי חזרה ירושליימה, כלומר ירושלמה
(גם הגלות ההיא של 6 שנים ברעננה דמתה להזיה)
נוצה
יש אינדיאנים ברעננה, אינדיאנים צרפתים
וראש נחש מדבר ספרדית
בחנות הספרים
הצמות וארנק
העור שלי
מזמנים את מבט פרופיל הציפור
ובנו הצעיר 'חסד גדול'
צבע אופל הירוק
באם ובילדיה
בוהקים ראשי חצים
במפגש חולף
בשעת סגירה
גור תן יונק
…והעיקר שלא נהיה בגלות פנימית.
היי רוני, ברוכה הבאה,
יוסוף הוא אלזה הוא האישה האינדיאנית, החלילן, ועוד כמה וכמה. כתבתי יוסוף הואיל והאיור/ציור של שילר נקרא Thebes with Jussuf,(תביי עם יוסוף). כך קראה המשוררת לציור, והקדישה אותו לחמיד שטרנצל (?), כפי שעולה מן הכתובת בגרמנית למטה. ברור ונהיר כי
תביי היא ירושלים, ויוסוף הוא לסקר שילר, ובכל זאת כך בחרה המשוררת/הציירת.
וכמובן, העלמה הנסתרת שבצריח הארמון מעלה אסוציאטיביות נסיכות כלואות מן האגדות, אבל
גם את העלמה, בת דמותה של התורה, בספר הזוהר.
מרית קרובתי, לטעמי, עמיחי בד"כ מכה את זך שוק על ירך או שוך על ירק…לזך יש נטייה לתרגם "יותר מדיי" כלומר להפוך את לשונהּ הפשוטה של לסקר-שילר ללשון פיוטית יתר על המידה,לעדן, לרכך, להחליק. תרגומיו כמו עוברים על לסקר-שילר עם מגהץ בכדי ליישר כל קמט וכל דיסהרמוניה. לסקר שילר אם אני קולט נכונה את המקור מצטיינת בדיבור ישיר, לפרצוף, לעיניים: היא מותירה פנסים, סחרחורות, סימנים כחולים.
אבל צריך עיון האם הדברים אינם קשורים בנטייתם היצירתית של השניים. כלומר, זך בעיניי הוא
משורר-אודיונלי (מוסיקה/מצלולים) הרבה יותר מאשר משורר-ויזואלי. עמיחי הרבה יותר תמונתי, ושירתו, בין כה וכה, מראשיתה קרובה לכן יותר ללסקר-שילר מזו של זך,.
וצריך פעם לעשות איזו סדרה בהמשכים, בין אתרים, על הכחול אצל לסקר-שילר. כלומר, לא חייבים. ובכל זאת, כולנו כחולים מרוב אלזה. הגיע הזמן לומר על זה דבר.
הי ריקי פ', ברוכה הבאה. תודה על השיר (-:
אינדיאנים יש בכל מקום. גם בגבעתיים כשהייתי ילד היו אינדיאנים שהשיטו ניצולי שואה בסירות
קאנו במורד השלוליות הגדולות שנקוו בכבישים בימי מטר (אז היה הניקוז איום ונורא). אייכשהו
עם השנים, ממש כמו מלאכים, הופכים האינדיאנים לאינדיאנים סמויים מעין. אבל אין להטיל ספק
בקיומם. סבא שלי היה מעשן, למשל, מקטרת שלום. ותמיד כשהוא היה מספר לי סיפורי פרטיזנים דימיתי לראותו כעין ראש שבט אינדיאני,ואותי כצאצא למסורת לוחמים עתיקה.
היתה לו חיפושית-פולסווגן תכולה; תמיד רציתי למוצאו רוכב על סוס מוסטנג כחול.
אבל הסוס היחידי שהסתובב בגבעתיים כאשר הייתי ילד, היה סוסו של האלטעזאכן, בעל העגלה. היה זה סוס עייף, מעונה ומוטרד. לא היה נראה כסוס מוסטנג בשום פנים ואופן.
שועי יקר
בחוט ומחט אתה רוקם מלפנים וקושר קשרים מאחור:אלזה, אינדיאנים, קפקא, חני שטרנברג, הציורים, המוסיקה ומחרוזת המגיבים. יפה ועדין וגם מורכבותך מבצבצת בין החוטים.
כשהייתי צעירה מאד, בירושלים, תפסה אותי תמונה אחת של אלזה לסקר שילר מאיזה מוסף ספרותי בעיתון. דיוקנה היה אחד מציורי השמן הראשונים שלי. מקום הציור כבר לא ידוע אבל נשאר לי צילום שלו. הציור הוא בוסר אבל הרושם העז שהותירה בי אז (ועד היום) ניכר בו איכשהו. בזכות הפוסט הזה הצצתי שוב בצילום הציור…
איריסיה יקרה,
תודה מקרב לב. דמותהּ של לסקר-שילר הותירה רישום בל יימחה על משוררות כמו לאה גולדברג, וזלדה, שראו אותה יושבת בבתי קפה בירושלים ומשוחחת עם עצמה (או עם דוד
המלך או עם נביאים אחרים). כמדומני, גם יהודה עמיחי כתב אי-בזה על הרישום שהותירה
בו בעת ילדותו.
כילד שגדל בסביבה שבה היו לא-מעט ניצולי-שואה-עריריים שדיברו אל עצמם, אני חייב לומר,
שדמויות כאלו פורטות על נפשו של ילד. הוא זוכר אותן כל חייו.