*,
חוקרת הספרות, ד"ר הדס שבת נדיר, ייחדה לאחרונה יצירה מחקרית מרתקת לסוגיית הסתרת־הילדוּּת אצל המשורר וחוקר השירה והחידות העבריות, דן פגיס (1986-1930)— תיק מספר אפס: קריאה בלשית ביצירת דן פגיס ובחייו. בהקדמת-החיבור, מספרת המחברת, כי מה שלכתחילה הוביל אותה למסע בעקבות ילדותו השתוקה של פגיס, היה גילוי-לב נדיר של סבתהּ, ילידת-עיראק, בזמן מלחמת-המפרץ, בו סיפרה על זיכרון שלה מימי-הפרהוּד (פרעות ביהודי בגדאד, 1941), בעת שהיתה בת 15. יותר לא גילתה ופירשה. עשור ויותר אחר פטירתהּ, הלך והתחוור להּ, שהיא ככל-הנראה, בת המשפחה היחידה שעימו חלקה הסבתא את הזיכרון מאותה התקופה. אף על פי שלימים כשהציעה שבת נדיר לסבתהּ להעלות על־כתב את זכרונותיה, נענתה: "אולי תשכחי מזה". לפיכך, כשהפכה שבת-נדיר לחוקרת שירתו של דן פגיס, עלתה בפניה בחדוּת העובדה, שממש כמו סבתהּ, ילדותו ונעוריו הפכו למדרש הנעלם, ופגיס כמעט ולא הרחיב עליו אלא שתיקה.
פגיס כזכור חתום על אחד משירי השואה הנודעים-לשם ביותר, בוודאי במרחב הקריאה העברי-ישראלי, "כתוב בעפרון בקרון החתום" אשר הופיע לראשונה בספרו גלגול בשנת 1970. הדוברת בשיר היא חוה הנוסעת בטרנספורט למחנות עם הבל בנהּ; קין אינו עימם, וגם אדם לא נודע גורלו. ניתן להעיר, כי תימת־העקידה בשירה העברית היתה כבר שמורה באותה עת, כתולדה משירים שחיברו נתן אלתרמן, אמיר גלבוע, חיים גורי ואנדד אלדן – לנופלים במערכות-ישראל ולקורבנם. הבחירה של פגיס להביע את אימת-המחנות דרך פרשת הרצח הראשון במקרא (על פי המקרא, מדובר ברצח הראשון מעולם), כשם שמוראות השואה הטרימו (לשון: טרם) את הקמת המדינה ואת המלחמות. שום דבר בשירו של פגיס, לכאורה לא-אישי. המסע אינו-שלו. השיר פונה אל הזיכרון הקולקטיבי של האנושות כולה ובו דובבות שפתיה של אם-כל-חי, הראשונה. עם כל זאת שהשיר אינו-אישי, בכל זאת, כפי שנראה מיד זיכרון-הנסיעה בטרנספורט טבוע בו.
כבר הסופרת, עדה פגיס, רעייתו של דן פגיס, ייחדה בספרהּ לב פתאומי (הוצאת עם עובד: תל אביב 1995), דברים על הפן הסגור באישיותו של פגיס, אבל מבחינתהּ היתה זאת עובדת-חיים וויתור מודע של פגיס על צדדים בחייו שעוררו בו כאב עמוק (עליית אביו ארצהּ על-מנת להכין את הקרקע לעליית המשפחה, מות אמו בגיל צעיר בגפהּ, הישארותו לגדול אצל סבו וסבתו, ביקור של אביו – בסופו חזר לפלשתינה המנדטורית, תקופת השואה והשהות במחנה ריכוז). שבת נדיר בוחרת לבלוש אחר רמיזות בכתביו, במכתביו, בדברים שהשמיע באזני מכריו, ובכתבים שהותיר בעזבונו – חלקם כבר ראו אור בעבר וחלקם רואים אור לראשונה בחלק השני של ספרהּ, הכולל שירים שנדפסו אך טרם כונסו, שירים גנוזים שלא נדפסו, שירי-חידות מן העזבון, דברי-הסבר ליצירה מוסיקלית. ציור שהותיר בעיזבון. כל העבודה הזאת מצטברת לכדי יצירה מרשימה, הנקראת כמסה אינטלקטואלית, העוסקת ביחסיו של דן פגיס עם בני משפחתו – ובאופן שבו במקביל לרבים מבני דורו, חש עצמו אסיר-תודה למפעל הציוני, שידע לקלוט אותו ולפתח את כשרונותיו. רגש חובה זה פגם ביחסיו עם שרידי משפחתו בנכר (דודתו צילי ודודו ציפ) שלא היו ציונים נלהבים כמוהו. שלא במפתיע, אלו דווקא היו האנשים היחידים שהכירו אותו מימי ילדותו.
כך למשל איתרה שבת-נדיר בארכיון גנזים רשימה של פגיס (במקור נכתבה באנגלית) ובהּ התייחסות נדירה לשבע השנים שעשה בבית סבו וסבתו ברדאוץ. לדברי פגיס, היו סבו וסבתו, אייזק וקלארה אוסלנדר, ששכלו את אמו יולי בגיל צעיר, בבחינת אב ואם, עד היותו כבן 11. אז גורש עימם למחנה ריכוז. פגיס אמנם סיפר פה ושם על סוף המלחמה והשחרור מהמחנה בו שהה, וכן על הימים שקדמו לעלייתו ארצה ב-1947 (לבקשת אביו יוסף, שאת צרור המכתבים שהאחרון שלח לו הוא קיבל לראשונה רק לאחר המלחמה). עם זאת, הוא לא דיבר על שנותיו במחנה, וכנראה שהופרד במהירה מסבו וסבתו – אותם לא ראה עוד. כתוצאה מקשר שנוצר בינה ובין יונתן (יוני), בנו של פגיס, בשנת 2006, גילתה שבת נדיר, כי הבן הוא ככל-הנראה עד-השמיעה היחיד לחוויית מחנה הריכוז – משום שאביו הקפיד לספר לו בילדותו על שנות המלחמה ועל המחנה בו שהה, אבל רבים מהפרטים שסיפר (ולא העלה על-כתב) נשכחו ורושמם דהה. עם זאת, שעה שביצירתו של פגיס רווחות התימות של קורבן, רוצח ובלש (פרק שלם בחיבור מוקדש לכך); יש להניח, כי בספרו את הסיפור לבנו הילד; סיפר פגיס את הדברים כספר אב לבן, ועוד יותר – כנער-צעיר (לשעבר) לילד (בהווה). אפשר כי העובדה לפיה עם עלייתו ארצה היה פגיס נער כבן 17, משחקת גם היא תפקיד חשוב. פגיס חש כי ילדותו נקטעה אי-אז בגיל 11, וכן כי לא חווה נערוּת תקינה מעולם. העלייה ארצה סימלה מבחינתו את הצורך להסיר מעליו את תקופת הילדוּת כמו-גם את תקופת- הגלות. את מאמץ ההישרדוּת ואת אין-האונים החליפה תנועת התקדמות ותחושת-יכולת. פגיס חשש מהמקומות ההישרדותיים וחסרי-האונים בתוכו. הוא לא הצליח לדובב אותם וגם לא לדבר עליהם עם בני-גילו. מבחינתו הדבר שאירעו אירעו בעולם אחר; עולם שהותיר מאחורי-גוו וזנח כדברים שעבר-זמנם ובטל-קורבנם. הדברים אשר אירעו אחר-כך כביכול לא התקיימו באותו העולם. אפשר כי כך ניתן להסביר גם את המגמה הרציונלית המפוכחת שבהּ חתומים רבים משירי פגיס. הוא תר אחר סדר. הוא ביקש אחר שרשרות תימטיות של סיבה, תוצאה ותכלית (גם אם לעתים עמד על הפרדוקסליות שבכך) – משום שאלו יצרו מבחינתו פער ומרחק מתחושות אין-האונים, האבדנים והתוהו – שידע בילדות ובנעוריו.
בשיר מעזבונו של פגיס, הכלול לראשונה בספרה של שבת נדיר, כתב המשורר:
*
מִכְתָּב לֹא הִגִּיעַ, הוּא חָזַר וְנִקְבַּר
בְּבֵית הַדֹּאַר, בִּמְדוֹר הַמִּכְתָּבִים הַמֵּתִים
שֶׁשּׁוֹלְחָם אַלְמוֹנִי וְנִמַעָנָם נֶעֱלַם.
אֲנִי אָשֵׁם.
אָמְנָם רָשַׁמְתִּי אֶת שֵׁם הָעִיר, הָרְחוֹב, הַמִּסְפָּר,
וּבִכְתָב גָּדוֹל אֶת הַשֵּׁם,
אַךְ מֵרַב אֱמוּנָה שָׁכַחְתִּי
בְּאֵיזֶה עוֹלָם.
[דן פגיס, שיר ללא־שם, בתוך: הדס שבת נדיר, תיק מספר אפס: קריאה בלשית ביצירת דן פגיס, עורכת יפעת שחם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2022, עמוד 157]
*
כשקראתי את השיר לראשונה הוא נתפס בעיניי כשיר קיומי, המתאר את אותה תחושה המתגברת מדי פעם בפעם' לפיה כל נסיונותינו ליצור תֹּאַם ולחוש כי ישנו איזו זיקה סיבתית-תמטית בן הדברים, עולה בתוהו, ואולי העולם עצמו הוא כאוטי במהותו – ורק אנו בני האנוש מנסים לסדר אותו ולארגן אותו בכל מני צורות, תפיסות ומבנים רעיוניים וארכיטקטוניים, אך לא בהצלחה מרובה. אולי הציפיה כי הדברים ייזרמו באופן מוסדר ומבוקר, ממש כמו קצת-תהליכים בטבע היא רק תקווה רחוקה ונכזבת.
יחד עם זאת, כששמים את השיר הזה בקונטקסט של חיי פגיס, נדמה כאילו מתוארות פה אותן שנים שבהם ניתק קשר המכתבים שלו עם אביו בעטייה של מלחמת העולם השנייה. המכתבים לא הוסיפו להגיע מפלשתינה. הבן נואש מאביו. לעדותו במקום אחר, החל לפקפק בסיפורים שסופרו לו על אודות האב שנסע רק על מנת להכין את הקרקע לבואם של אשתו וילדו. הוא החל להאמין שהאב עזב לפלשתינה עוד טרם נפטרה אימו, משום שזוגיותם לא עלתה יפה. רק בשנות השישים המוקדמות, בהיותו כבן 30 ויותר, מצא פגיס בביקור אצל אביו, צרור מכתבים שתוכנם אישר את מה שסופר לו על נסיבות עלייתו של אביו, ועד כמה היה קשור בנימי נפשו לאשתו ולבנו. בשיר הזה, אותו דואר אבוד, שהופך לאכזבה ולזמן-אבוד, מוסבר על ידי המשורר כאילו תל אביב שבפלשתינה וברדאוץ שבבוקובינה, רומניה – נמצאו כביכול באותה התקופה בשני עולמות שונים, שלא היתה ביניהם כל השקה או חפיפה. לא רק העולמות התפצלו. גם דן פגיס התפצל. טראומות האבדן. אמו, סבו וסבתו. חוסר האמונה שאביו עוד חושב עליו ומבקש אחריו. הן טראומות הכופלות את האדם, מכה אחר מכה, ואלו קוות באדם קולות שונים וזהויות שונות, המאפשרות לו לשרוד, גם אם אין ביניהן אינטגרציה. פגיס הרציונליסט היה מוכרח להמשיך עם הזהות המבוגרת שלו. זהויות הילד והנער שהיה המפוצלות, הרב-קוליות, המיוסרות והמאוכזבות עמוקות מהעולם, היו דברים שהוא העדיף להדחיק ולהשכיח כמידת יכולתו הן הטילו בו בלבול וחרדה.. אלא שהן פרצו ממנו בכל מני אופנים – כשביקש ליצור.
בשיר נוסף מהעיזבון, שהתפרסם רק עתה, כתב פגיס כך:
*
אָכֵן, בְּרֶגַע שֶׁאֲנִי נִשְׁלֶמֶת מַסֵּכָה
וְכָל כֻּלִּי נִגְלֵית לְעֻמָּתְךָ
אֲבָל בַּזְּמַן אֲנִי גַּם נֶעֱלֶמֶת
וּלְעוֹלָם לֹא תּוּכַל
גִּלּוּם פָּנַי הוּא גַּם בִּטּוּל פָּנַי
[שם, עמוד 142]
*
פגיס כותב כאן על כך שבכל רגע ורגע בעיניו נשלמת על פניו מסכה חדשה, המכסה את פניו האמתיות, אבל בד-בבד היא גם נעלמת והולכת, עד שהמשורר עצמו אינו יודע אם הוא חובש פרסונה (=מסיכה) או מתהלך חשוף-פנים בעולם הממשי. עם זאת, בעולמו הפנימי, ולמיטב שיפוטו, הוא לעולם לא מתהלך נטול מסווה. הוא אינו מתאמץ אפילו שכך יהיה, אלא הפרסונות הולכות, מעוצבות, משתנות, מתפתחות ודועכות כל העת על-פניו, כשמתחת לכל זה רוחשים הפנים האמתיות.
תיאור זה מרתק משום שהוא מניח בצידו גם וידוי על חוסר יכולתו של המשורר להתהלך בפנים גלויות בעולם שכן אז ייוודעו פניו האמתיות; פני-העבר שרק המחשבה עליהן, הופכת אותו לנציב מלח. ביטוי מוחשי לתחושה הזאת, שאין ספק שהיתה ממשית בחיי-פגיס, הובעה גם בעבודת אמנות (ציור) המובאת בספר שלפנינו, אשר להּ העניק פגיס את השם: Comic Strip (רצועת קומיקס), ובהּ יש ריבוי וריאנטים של אותם פנים, הניכרים כעין מסכת-מוות של אדם, המצויים בשינויים, חלק מהמסכות מעוותות, חלקן מושחרות. רק ריבוע אחד מרבים נחזה כפנים ממש. כל אלו מרמזים על הקושי של פגיס לבקש את פניו האמתיות; לתת להן להתגלות. הן מבטאות גם את מיאוסו מכך שהוא אינו יכול אלא להתהלך בעולם כריבוי פרסונות וקולות, המגלמות את פניו כפי שהן מוצגות כלפי חוץ, אבל בד-בבד מבטלות את העצמי השתוק, הנשכח, שכבר קשה לדעת היכן הוא בדיוק ממוקם.
*
*
מרתקת המחשבה על פגיס עצמו כדבר דואר אבוד. כתביו ממשיכים לשוטט בעולם, אבל המכתב היחיד שבו הביע את עצמו למישרין נקבר אי-שם ב"מדור המכתבים המתים" וחסומה אליו הגישה. המחשבה הזאת מהדהדת דברים שכתב הפילוסוף והמסאי האמריקני רלף וולדו אמרסון (1882-1803):
*
אין דבר קבוע באדם, אם פונים אל הכרתו. כל איש סבור שהוא איננו לגמרי מובן; גם לא יתכן אחרת. אם יש בו אמת כלשהי, אם הוא נאחז בסופו של דבר בנשגב. הוא חש ודאי כי אחרון החדרים, אחרון התאים, לא נפתח מעולם; כי תמיד ישנם משקעים לא נודעים שלא נבחנו. מכאן כי כל אדם מאמין כי ברשותו אפשרות טובה יותר … המאמץ המתמיד של האדם להתעלות על עצמו, לשבור את השיא שלו עצמו, נחשף במערכות יחסים. אנחנו צמאים לקבל אישור …
[רלף וולדו אמרסון, 'מעגלים', בתוך: איש העולם: שש מסות על תרבות החיים, בחר, ערך והוסיף אחרית דבר: ראובן מירן, תרגמה מאנגלית והוסיפה הערות: ניצה פלד, נהר ספרים: בנימינה 2006, עמוד 18]
*
אם נקרא בפגיס לאור דברי אמרסון, הרי שחידתו של פגיס – פתרונה אינו דווקא בכך שביקש להסתיר ולהצניע את מה שאינו מובן לו, באחרון התאים, שגם לו-עצמו כבר לא נמצאה גישה, אלא בכך שביקש לשמור בתוכו את הילד ואת הנער שהיה בעולם שאבד לגמרי. הוא לא ביקש להיאחז בו, אבל לוז יישותו היצירתית, היה תלוי בכך שפניו האמתיות, או המכתב האובד שהוא, או טיוטת-עצמו במהותו (כל האפשרויות שיכול היה להיות אלמלא ידע אבדנים מרובים) – נותר חבוי מהעולם בחביון-עצמו. אין ספק, כי ביסוד הדברים עמדה טראומה אולי אפילו טראומה מורכבת שביסודה אבדנם המוקדם בזה אחר זה של כל הדמויות המשמעותיות בחייו של פגיס: אמו, אביו, סבו וסבתו. הוא בעצם הפך את עצמו לאומֵן-עצמו, ושמר מכל משמר את הילד ואת הנער היתום והמעונה שהיה, בתוך חדריו. הדרך היחידה שבהּ יכול היה להמשיך הייתה לדעת שהילד הזה הופנם לתוכו, ולעולם יישאר מוגן שם מפני העולם הטורפני.
הדס שבת נדיר, תיק מספר אפס: קריאה בלשית ביצירת דן פגיס, עורכת יפעת שחם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2022, 189 עמודים.
לקריאה נוספת בשירת פגיס: שְעַת עִוּוּתֵי הַזֵיתִים
*
*
*
בתמונות: שמואל בק (Samuel Bak), פרדס, שמן על פשתן 1994; דן פגיס, Comic Strip, שנת 1973.
נהדר
תודה מלב, יהודית. עוד היו לי תוכניות להמשיך ולקרוא בכמה משיריו הותיקים של פגיס לאור הידיעות שנוספו לי על חייו מספרה של הדס שבת נדיר ולאור כמה מהשירים הגנוזים המובאים בו, אבל זה כבר נראה לי חורג לגמרי מגבולות הקריאה בספרהּ הנעים והמחכים, וגם היה מאריך את הרשימה הזאת כפליים.
זכיתי להיות תלמידו, זכיתי לשוחח אתו על שיר שלו שלימדתי את התלמידים, ואת שמחתו על התגובות הלא שגרתיות של חלק מתלמידיי, שהיו מהצד הלא שואתי מבחינת מוצאם וההיסטוריה של משפחתם.
משורר נפלא.
נדמה לי שאחד מספרי הילדים המקסימים שנכתבו בעברית היו על ידו: "הביצה שהתחפשה."
תודה אריק, אני שמח בכך שזכית להכיר את פגיס. מאוד הייתי רוצה לשוחח איתו. נדמה לי שלא על שירתו או ילדותו אלא לעניינים הנוגעים לשירה היהודית/העברית בימי הביניים, הרנסנס והבארוק. תמיד נדמה לי (אולי רק נדמה לי) על סמך ספריו ומאמריו, שלמרות שאני עוסק בעיקר בהיבטים פילוסופיים ומיסטיים (היסטוריה של הרעיונות) יכולנו למצוא שפה משותפת רחבה בזכות אהבת השירה.
בספרהּ שסקרתי למעלה, קושרת ד"ר הדס שבת נדיר בין "הביצה שהתחפשה" ובין חידת ילדותו של פגיס.