דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט (אסתרס קאבארעט)

 

דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט [האדם מתכנן (חושב) ואלהים צוחק] היא תפיסה ממוסדת לגמרי בתרבות היידית. חשוב להוסיף – אלוהים צוחק באמצעות שפע שדיו, ליליותיו, נשמותיו, מלאכיו, צדיקיו, משיחיו גלמיו ודיבוקיו; הקוסמוס, ברוך ה', אף פעם אינו ריק –  בעיניי היהודי שגדל מתוך המסורת היהודית העולם הוא פרפטום מובילה – יישות של אלוהים צוחק ואדם מתכנן (אלוהים שהאדם הוא כחומר בידיו – לש, ממוגג ומזגג, ולא ברור האם תכנון מצד הבורא או שרק מסופר שהיה אי-פעם תכנון כזה); יש שבת ומועד (תורה וקדושה) ויש חדל ורועד (כמצב קיומי קטסטרופלי), ותמיד גם יש מי שרעב ללחם, יתום, פליט, מודר, קצת טרוף-נפש, ממלמל לעצמו – ופעמים רבות מדי הם מתגלמים ממש באותה צורת אדם, שמצידה מתכתבת עמוקות עם דמות היהודי הנצחי בחברה האירופאית.

אני חושב כי זה מה שהקסים את בן הקלויז הוורשאי יצחק לוי, לימים חברו הטוב של פרנץ קפקא, כשנתקל לראשונה בתיאטרון היהודי (תיאטרון יידיש). לאו דווקא השפה היא שהילכה עליו קסם, ולאו דווקא "הפולקלור", אלא העובדה לפיה העז תיאטרון היידיש פניו כנגד היראים (חסידים ומתנגדים) להעמיד על במה לשבט ולחסד את התרבות היהודית המזרחית באירופה, כפי שהיא, על הצדדים מעוררי הכבוד, המחשבה והתוגה שבה וגם על הצדדים מעוררי הצחוק, הלעג והמבוכה. בבתי הכנסת ובבתי המדרש רגילים היו להציג רק הצגות (יותר נכון, ריטואלים) לאלוהים; הומור – היה עניין של בדחנים בבריתות ובחתונות (ותמיד נלווה אליו קורטוב מחמיר של מסורת); אדם מחופש למלאך המוות נהג לרקוד עם הכלה טרם החופה (ללא מגע יד עמהּ) – כדי לסמן את אזור הדמדומים שבין חייה הישנים ובין חייה החדשים – ואת אימת ההשגחה האלוהית, המביטה ממעל ודנה אותה גם בשעה זו, כמו בכל שעה אחרת, לשבט או לחסד. ומנגד, הצגת היידיש (לעתים על גבול המהתלה) היתה ריטואל שונה במהותו – לבני אדם על בני אדם,  בהן עולה האל כרעיון שאינו מרפה ללא הילת היראה והקדושה– נראתה לבני הדורות ההם כרעיון הגובל  בכפירה. כמובן, למתח שבתוכו חי שחקן התיאטרון היהודי התווסף הלעג של אנשי התיאטרון היהודים האירופאים, ומבקרי התאטרון, שראו בו שחקן של קומדיות (מחזות עממיים) נחותים ופולקלוריסטיים, ולא מנו אותו ממש עם מי שגילם בתיאטרון "אמיתי" דמויות של שייקספיר, ראסין, אפרים לסינג, ג'ורג' ברנרד שאו או ברטולד ברכט.  מכל אלו עולה דווקא דמות של איש תיאטרון בדמותו של הומניסט מחויך או מבקר חברתי חד, שנשאר קרוב אצל האנשים שבתוכם הוא חי; ובעיקר, לעולם אינו מתנכר לבני האדם.

לוי תיאר את מסע חייו ברשימה קצרה על התיאטרון היהודי, שהציל מפיו, קפקא. הוא היה בן למשפחה חרדית, שליבו נמשך מאז ילדותו אחרי ההתחפשות, הצחוק ולימים לתיאטרון –  הוא התחיל בהתגנבויות יחידים לתאטרון הפולני ורק מאוחר יותר מצא את התאטרון היהודי, שהלם יותר את מערכי נפשו. אולי מפני שנוצרה לו כאן איזו הזדמנוית לשטח ביניים שבו אינך מוכרח להיות יהודי-קדוש או גוי-גמור; אלא להגדיר את זהותך מחדש, שלא על העוגן הדתי ולא על על העוגן החילוני; מן עולם מעורב שבו החירות העומדת בפני איש התיאטרון היא לבוא מדי ערב בקולות שונים מאזורים שונים שבתוכו, מבלי להתחייב עד-תום לאף אחד מהם. מבחינה זו, אפשר כי התיאטרון היהודי באותם זמנים גילם איזה איזור סיפִּי, שבו אדם המציג לבני אדם, רשאי להיות לא אינטגרלי על תום (עם מכלול זהויותיו) ואף ללבוש קולות ודמויות רב-קוליות ורב-תרבותיות, מה שודאי לא עמד בקנה אחד עם מגמת הרבנים מצד ועם מגמת ההשכלה-היהודית מצד.

קפקא, ודאי שאחרי לוי, כרוך אחר התיאטרון הזה; הולך לשיעורי משנה, מבקר אצל חסידים, כותב על צדיק-הדור, על המשיח, על היחס לאחר כיחס התפילה ועל יום כיפורים הגדול של הנפש. ובד-בבד, מעיר בסרקסטיות כי קרובי משפחתו המזרחים (אוסט-יודן) דומים לעיזים, כי הנוהרים לבית הכנסת בערב יום הכיפורים מדמים בנפשם כאילו התאבדות היא לא להגיע ביום הזה לבית הכנסת. חייו של קפקא, אולי בשל כך שגדל בבית חילוני באמפריה האוסטרו-הונגרית ולא היתה לו  גירסא דינקותא; הביאו לידי כך שגם את "המקום הטבעי" שמצא לו חברו לוי בתאטרון היהודי, קפקא לא יכול היה להרשות לעצמו. הגם, שיש להניח כי בקבוצתו החברתית ולו בקרב משכילי פראג וסופריה, נתפס לוי עצמו כ"אוסט-יודן" שאינו שונה במאום מיראי השמיים וקנאי הדת, אף שהמרחק היה גדול.

כל ההקדמה הארוכה הזאת באה למעשה לכתוב על תיאטרון יהודי וקברט יידי הפועל מזה כשנתיים בתל-אביב סביב בית שלום עליכם. אסתרס קאבארעט, מייסודה של השחקנית והבמאית אסתר (אסתי) ניסים. צפיתי בשנה האחרונה בארבעה מופעים שונים לגמרי שלו, שעסקו כל אחד בתורו: ברוחות ושדים, פרנסה, בעלי-חיים ומשיחים; זה המופע הבימתי שאני שב אליו הכי הרבה בשנה האחרונה, ובכל פעם צוחק, דומע, ומתמוגג-ממש מהעולם הנגלה לי לפניי שם.  ומדוע? ראשית מפני שהמערכונים כתובים ביד אמן על ידי הסופר וחוקר היידיש, יעד בירן, המפליא לשזור בין מקורות תרבותיים יידישאיים ויהודיים ובין האקטואליה הישראלית שכולנו עושים בה ימינו (מה שמזכיר לעתים רגעים, מהטובים ביותר, בתכניות כמו זהו-זה או ניקוי ראש), ושורת המפגשים הבלתי-אפשריים (אולי בחינת ריאליזם פנטסטי) שהוא יוצר בכתיבתו, למשל בין חסיד יידי לשד פלסטיני; בין האיל העומד להיעקד כשעיר-לעזאזל בעקידת יצחק ובין אברהם אבינו (האיל משכנע את אבינו בתמורה הולמת לחזור לתכנית לשחוט את הבן); מונולוג של הכלב בלק על רעבונו על הנסיבות המביאות אותו לנגוס ביצחק קומר (תמול שלשום לעגנון); ריאליטי בישול שבו משתתפים בעלי החיים העומדים לעבור אצל השוחט בדרך לסיר; או מפגש בין סופר היידיש שלום אש ובין ישו הנוצרי, העוסק בגורל היהודי ובמרווח הצר שבין תיקון-עולם ושיגעון – הן בעיניי פניני-במה וספרות, שאני מקווה שגם ייזכו לצאת לאור בעתיד, שכן הם מייצגים כתיבה טראגית קומית קיומית,רבת-קולות ורבדים, לעילא ולעילא.

*

*

יש לציין גם את עבודתם של כמה מתרגמות ומתרגמים הנוטלים חלק בהעברת יצירות מהיידיש לעברית בקברט (הקברטים משולבים בתרגום סימולטני מוקרן עבור הבאות/ים שאינם שומעי-יידיש כמוני), כגון: ויקי שיפריס ובני מר, המרבים לתרגם לקברט משירת הבונד וכמו-גם משירי משוררי יידיש שלא זכו בקדמת הבמה בחייהם, וכך כבר מצאתי עצמי משתאה מול שיר יפהפה שמעולם לא הכרתי או קראתי –  תוך כדי צפייה במופע. אספקט אחר הם השתתפותם של מוסיקאים וזמרות וזמרים אורחים בקברט, למשל: אירית דקל בהווה ורות דולורס וייס בעבר. לשמוע את אירית, זמרת ג'ז ובלוז , שרה את מיליזלדה בלאדינו  או את רות שרה ביידיש על הנשמה שירדה לעולמנו, עמק-הבכא הזה, או גרסת כיסוי יידית לזומבי של הקרנבריז האיריים, הם חלק משלל ההפתעות שכל מופע קברט כזה מזמן. יתר על כן, מוכרח לציין את צוות השחקנים הפחות או יותר קבוע: אסתי נסים, לאוניד רויטמן,  מנדי כהאן, מרים טרין, בן לוין, רות לוין, אמיתי קדר, מירי רגנדורפר וויקי שיפריס, ואת עיבודיו המוסיקליים היפים של אורן סלע.

*

*

בניגוד למי שרואים ביידיש חזרה לעבר גלותי ––  אני רואה בזה הליכה גדולה קדימה. התעוררות גדולה יכולה לבוא דרך כך שנחייה מחדש את שפע התרבויות היהודיות מהן הגענו אל המקום הזה (לרבות זה תרבותהּ ולשונהּ של כל אחת מקהילות היהודים בכל תפוצותיהם); המקום הזה הפך מיליטריסטי מדי זה-כבר ומכוון מלמעלה על ידי בעלי הון ורבנים עם אג'נדה; הציונות הופכת אט לסיפור של עקידה בפקודת המדינה במקום עקידה בצו האל (ולא כדעת פילוסופים ומקובלים אחדים לפיה העקידה התרחשה בתודעתו של אברהם בלבד ולא בעולם החיצוני או שהיוותה אי הבנה של מהות הצו האלוהי). גם חלק ניכר מציבור החפץ לאיין את יהדותו המסורתית ואת תרבותו ומורשתו, מוּנע הרבה מכך שאין הוא מרשה לעצמו לראות את היֵש שיש במסורותיו היהודיות, ויותר מכך –  רבים ורעים הן בציבור הדתי והן בציבור החילוני, הטורחים למנוע ממנו כל אפשרות של התבוננות פנימית ועצמית עצמאית. אני לא בטוח אם היידיש היא שפה מתה, ולכן – האם צריך להחיות אותה. עולמה הרוחני אינו זר לנו, והנושאים שהעסיקו בני אדם היו מעולם, פחות או יותר, אותם נושאים. אני משוכנע בכך שהיהודים צברו במאות ואלפי השנים שבהם דיברו ביניהם בשפות בלתי-עבריות, הרבה מאוד ידע, תרבות, ריטואלים, מיתוסים, אתוסים, חכמה וצחוק – ואני מאמין שעלינו להכירם לא פחות משאנו מכירים את מייסדי הציונות או את גדולי הספרות העברית המודרנית; ודאי לא פחות.

אסתרס קאבארט. אל תחמיצו את השעה. רוב הסיכויים שתבינו, תוך כדי צפיה, מהיכן השדים והחזיונות שלכם הגיעו.

"אסתּרס קאַבאַרעט" יופיעו עם

נישט געשטויגן נישט געפֿלויגן / משיח אחר כך

בתאטרון תמונע ברח' שוונצינו 8 תל אביב יפו

יום שישי 6.12.2019 בשעה 13:00 (מתחילים בזמן).

מחיר כרטיס: 70 ₪.   

*

בתמונה למעלה: בתמונות: דן בן ארי, מתוך הקברט הנוכחי, 2019 ©

Read Full Post »

Get Happy

*

הבשורה על עונה חדשה של Twin Peaks, המתבססת על הבטחתה של לורה פאלמר ז"ל  לאייג'נט דייל קופר בביקתה השחורה, שהיא תשוב ותראה אותו שוב בעוד 25 שנה— גם הורתה לי באחת כי אכן חלפו כבר 25 שנה, וגם קוותה בי איזה דוק של צמרמורת שנמשך מגבעתיים (אם תרצו, סוג של  Twin Peaks) של נערותי ועד גבעת שמואל ( (Samuel's Peak) של היום. מצאתי את עצמי מזמזם את השיר Get Happy  אחד השירים המזוהים יותר עם הסידרה. אך אז קפאתי על עומדי כי נזכרתי שבסדרה עצמה מהווה השיר המושר על ידי אביה של לורה, לילנד פאלמר, מבוא לחוויית פלאשבאק בסופה הוא מתעלף/מאבד את הכרתו. מרגע זה מתברר כי האב האבל גם מתייסר על מות ביתו. האפשרות לפיה האב מעורב באירועי ליל הרצח עולה על פני השטח. האב האבל, השקט והנוטה להתנהגות אקצנטרית אשר שערו הלבין בן-לילה, אפשר שהוא מעורב ברצח בתו, או לכל-הפחות, נטל חלק פעיל בהתרחשויות שהביאו למותהּ.

*

*

כמו כן, ישנו פרדוקס בין כוונתו של פאלמר לבדר את אורחיו, ובין התהומות שהוא נקלע אליהם בעקבות כך. כשמביאים בחשבון את סיפורי חייהם של חלק ממבצעי השיר הזה, אנשי-בידור, אושיות-אמריקניות. שהחלו את דרכם כילדים-כוכבים והגיעו שנים אחר כך עדי תהומות של הרס-עצמי, התמכרויות ואובדנות: ג'ודי גרלנד ומייקל ג'קסון, נדמה כאילו אין זה מקרה. מרק פרוסט ודיוויד לינץ' ודאי לא יכולים היו לשער את השערוריות שעוד ייקשרו בשמו ובאבהותו של ג'קסון בשעה שכתבו את התסריט וביימו את הסידרה  אבל כן יכולים היו לראות לנגד עיניהם את הפער שבין ג'ודי גרלנד של Somewhere Over the Rainbow ובין חייה המאוחרים של גרלנד כמתמכרת לסמים ולאלכוהול, וכמי שחוויתה כמה וכמה פאזות דכאוניות ואושפזה שוב ושוב אחר אי-אילו נסיונות התאבדות, ואשר בתהּ לייזה מינלי, העידה לא-אחת על מידת השפעתם על מתווה חייה.

*

*

*

זאת ועוד, כזכור צולמה Twin Peaks לאחר Blue Velvet; סרט של לינץ' שבו מוצא צעיר כל-אמריקני אוזן אדם אכולה בידי נמלים בחצר אחורית של בית והדבר מוליך אותו לגלות של אפלת העיירה האמריקנית, שכלל איננה כפי שהיא עשויה להתחזות מן החוץ. היא אינה מוקד של לויאליות, ערבות הדדית, אמון, מחויבות לקהילה— אלא מקום דקדנטי למדיי, אלים באופן קיצוני, שבו מאחורי למסכה שלווה, הומה אפילה אנושית רבה, שאין קצה להּ. דומה שלינץ' נטל את ההזדמנות הגדולה שהוענקה לו להיכנס ל-Prime Time האמריקני, אל לב תעשיית הבידור—בשתי ידיו. הוא בעצם הפך את המקדש האמריקני: המשפחה והקהילה ללשכה אפילה. כמה שונה ומשונה Twin Peaks שלו מאיתקה של ויליאם סרויאן; וכמה שונה ומשונה משפחת פאלמר ממשפחת מקולי אצל האחרון. בוב (Killer Bob) הנשקף לעיניו של אייג'נט קופר בדקה החותמת את העונה השניה, אינו אלא חותם דברו של לינץ', כל הפרסונות האמריקניות: כל הדיבורים על רדיפת צדק גלובאלי, על קהילתיות, על שכנוּת טובה, אינו אלא מסווה; שימחה וצהלה האומרות להסתיר אפילה אלימה ומאפליה הרוחשת בכל מי שהתערה באמריקניות. דומה כי כשם שבשערי התופת אצל דאנטה ניצב שלט המתרה כי על הנכנס בשער זה לזנוח כל תקווה, כך לדעת לינץ' כל מי שידע אי-פעם ילדוּת או נערוּת בעיירת פרברים אמריקנית, ומי שהתערה ביושביה, יוותר מקולל לנצח נצחים (אלא אם לא נטל חלק באלימות הזאת), כאילו דרך בספינת רפאים או שבר את חותמות קיברו של אחד הפרעונים.

אני בספק האם Twin Peaks היתה עשויה לזכות לאותם שיעורי צפיה, נניח לאחר נפילת בנייני התאומים (עוד Twin Peaks) וממשלו של ג'ורג' בוש הבן, היא גם ודאי היתה חדשנית פחות לו היתה מוצגת כתריסר שנים אחרי שנוצרה. אני גם מניח שכל כך הרבה יצירות קולונועיות וטלוויזיוניות כבר טרחו להציג מאז את האפילה האמריקנית על שלל פניה, הגלויות והחבויות היטב, ובעידן בו גם בסרטי הסופר-הירוז מסתבר לא-אחת כי המנוולים הגדולים הם דווקא האמריקנים, דומה כי יהיה קשה מאוד לחדש דבר-מה מן הצד הזה. נדמה שהפעם ייצטרך לינץ' להראות כיצד הינשופים ((Owls) אינם כפי שהם נראים (על דלת הבית שהייתי חוזר אליו בנעוריי מבית הספר היה שם משפחה מלווה בתמונה של חמישה ינשופים) מפרספקטיבה אחרת לגמריי. אני מאוד מקווה שהעונה החדשה הזו לא תציג עוד מאותו דבר.

לבסוף, קצת התייחסות לטקסט של השיר, שעוסק בהבטחה לחוטאים שרק אם ישובו מדרכיהם הרעות ויכינו עצמם לקראת יום הדין הריי יגיעו בטוב ובנחת אל מעבר לנהר (שבו נשטפים החטאים) אל הארץ המובטחת, השמיימית והשלווה. השימחה הזו, אם כן, היא שימחת העולם שמנגד, שימחת ההבטחה העתידית. העולם יכול להמשיך ולהגיע לתהומות של רוע ואיוולת, בתנאי שנזכור כי הנפש יסודהּ הוא טוב, והיא עתידה לנחול, אם רק תתמסר לדת ולקהילה. אבל גם העולם הבא ב- Twin Peaks, אותן לשכות מכוסות בוילונות אדומים, בהן רוקד גמד, או בהן נשקפת לורה פאלמר מדברת לאחור— הם יותר עוכרי שלווה מאשר מקיימים את הבטחת השיר. יתירה מזאת, גם קילר-בוב מקורו במציאות הזו של הלשכות, הוא מתנועע בין העולמות כשד, או כתת המודע הדמוני של העיירה האמריקנית. לינץ', על כל פנים, שובר ורומס את המיתוס הנוצרי הכל-אמריקני הזה של הבה ונלך כולנו בעקבות מושיענוּ  אל עֶבר מלכוּת שמים. יכול להיות שהוא ניסה להציע כאופציה את ספר המתים הטיבטי, שאליו שב וחזר אייג'נט קופר בסדרה המקורית, אם בפירוש אם ברמזים, אבל לינץ' לא פיתח את העניין די הצורך, ומן הסידרה כולה דומה כי יצא המסר כי אין בעולם גאולה, וכי כולנו (אליבא דלינץ') במידה זו אחרת: חיים-מתים בו זמנית: חיים בחלק מן המציאויות האפשריות, מתים בחלקים מן האחרות.

[בילי בראג במחווה ל-Blue Velvet ולסינדי שרמן בעלת אלף הפורטרטים]

*

*

בתמונה למעלה: The Log Lady, השבה ואומרת: The Owls are not what they seem, מתוך סידרת הטלווייזיה Twin Peaks, 1991-1990.

Read Full Post »

מֶרְכָּבָה לְאֱלֹהִים

*

הוֹי! הוֹי! הוֹי!

אָבִי וְאִמִי

בּוֹכִים עַל הַחוֹף

*

לָמָּה הַבְּכִי לָמָּה הַנְהִי

הַלֹא קַרְקַע הַיָם

מֶרְכָּבָה לְאֱלֹהִים

[זלדה, מתוך: 'משירי הילדוּת', שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1979, עמ' 50]

*

כבר קראתי מספר ביוגרפיות עבריות וספרי מחקר שהוקדשו לזלדה [1984-1914,החודש יימלאו 100 להולדתה—  כ"ו סיון תרע"ד] ולא זכרתי דבר על מקומה של יונה וולך (1985-1944) בחייה. אולי מפני שעמדו ביניהם 30 שנה. אולי מפני שהאחת היתה חרדית-ירושלמית, בת דודתו של האדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון נשיא חסידי חב"ד,  ואילו השניה היתה חילונית, בוהמיינית, פרובוקטיבית, נסיינית תודעה, כמעט שגרירת גריניץ' ווילג'  במחוזותינו (למרות שמעולם לא ביקרה בניו יורק). מן המשוררות הראשונות במקומותנו שכתבו בגלוי על מין וסמי הזיה.

ובכל זאת  לדברי עזה צבי (2011-1933), חברתן של שתי המשוררות, היה ליונה וולך חלק גדול בהבאת קובץ שיריה הראשון של זלדה לדפוס, לאחר ששיריה נכתבו במשך שנים על פתקים, חלקם אבדו, ואילו שנשמרו, היו בעיקר שירים שחילקה לחברותיה. וכך כתבה:

*

ופעם הבאתי אליה את יונה. ישבנו אל השולחן ודיברנו. ואני ביקשתי מזלדה שתאמר שיר. היא אמרה את "משירי הילדוּת" ועוד שירים. יונה היתה מופתעת. אולי נדהמת. מה זה, היא אמרה, למה הדברים האלה מתגלגלים ככה? צריך לאסוף אותם ולשים בקופסה. כך היא אמרה— בקופסה. צריך להדפיס במכונה ולהוציא ספר!בדברים הפשוטים האלה כאילו היא אמרה "יהי אור!" היא לא רק קלטה את השירים בפסיביות, כמו כולנו, אלא רצתה מיד להרחיב את המעגל למען השירים ולמען הקוראים […]הוחלט שיונה תשאיל את מכונת הכתיבה שלה הגדולה והישנה. דניס סילק נבחר להיות "הסבָּל"של השירה ולהביא את המכונה. עלי הוטל להדפיס את השירים במכונת כתיבה […]בחלוף הזמן יונה הרחיקה יותר ויותר אל הצד האחר של החיים. לפני שנים אחדות שנפגשו שוב זלדה ויונה, והפעם רק פגישת עיניים. כתבה זלדה בעקבות זאת את השיר "שני יסודות" היסודות הזרים זה לזה השלהבת והברוש […] פגישתן של המשוררות שתחילתה כה מופלאה באה אל קצה המוחלט עם שירה של יונה "תפילין". נראה שזלדה חשה כי משוררים יכולים להחיות ולהמית האחד את שירתו של השני, וביונה נתקיימו שני הדברים.

[עזה צבי, קטע מתוך: "הכמיהה לידידות", נדפס במקור: חדרים, 4 (1984), נדפס מחדש: זאת היונה— יונה וולך. השירים המחברות הגנוזות. הראיון, בעריכת הלית ישורון ויאיר קדר, מודן הוצאה לאור: מושב בן שמן 2013, עמ' 97-96]  

*

מדבריה של עזה צבי עולה כי המשוררת בת העשרים ושלוש, שפרסמה עד אז משיריה בכתבי העת עכשיו וקילקטרן, הפכה בהנף-ברק למוציאה לאור של שירתה הנחבאת-אל-הכלים של המשוררת הותיקה המהססת, שהיתה אז כבר כבת חמישים ושלוש. היא רתמה למלאכת הקלדת כתב היד, עריכתו והגשתו את מחזאי תיאטרון-הבובות והמשורר דניס סילק ואת עזה צבי עצמה— צוות למשימות מיוחדות, בכדי להוביל את השירים אל הקהל. השירים נדפסו עוד באותה שנה בקובץ פנאי  (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1967).

ההתרחקות בין שתי המשוררות, על פי עזה צבי היתה מחויבת המציאות, כפי הנראה תכני שירתה והתבטאויותיה הפומביות של וולך היו  כעלבונות לאזניה של זלדה האורתודוכסית. השיר תפלין, שפורסם תחילה בכתב העת עיתון 77 (1982), והמהומה הציבורית שפרצה בעקבותיו; במיוחד אותו ראיון עם דני דותן שפורסם במגזין מוניטין, 59 (1983) עם תצלומיו של מיכה קירשנר (בו בישרה וולך כי חלתה בסרטן), לא נתפסו על ידי זלדה כמיצגים פורצי-תודעה, אלא כפרובוקציה פורצת גדרות ומוסר. בשנת 1984 נלחמו שתיהן בסרטן. זלדה נפטרה בסוף אפריל; וולך האריכה ימים עד ספטמבר 1985.

הגילוי לפיו השיר תפלין סימן את קצהּ המוחלט של הידידות הרחוקה הזאת, נשאני אל שיר שחיברה זלדה בחודשי חייה האחרונים, אחד משיריה הנוקבים ביותר, אשר מצוי בספר שראה אור אחר פטירתה, שנבדלו מכל מרחק: *

*

לֹא אֲרַחֶף בֶּחָלָל

מְשֳלַּחַת כֹּל רֶסֶן

פֶּן יִבְלַע עָנָן

אֶת הַפַּס הַדַקִיק שֶבְּלִיבִּי

שֶמַפְרִיד בֶּין טוֹב לְרָע.

אֶין לִי קִיוּם

בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקוֹלוֹת

שֶשָמַעְתִי בְּסִינַי.

[זלדה, שנבדלו מכל מרחק: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1984, עמ' 14]

*

דומה פתע כי השיר אינו שיר התמסרות לאלוהים כי אם שיח-העדר עם יונה וולך, לאמור: מעודי ביקשתי את בורא עולם ואת גדרי המוסר שמצאתי בתורתו, והם היוו את יסוד קיומי, את נקודת המוצא והמשען שלי בעולם. השירה, השירה היא רק בת-לוייה, רק מה שנאצל מאותה בקשה אחר בורא עולם והתמסרות לדברו. מעודי לא צמאתי כי ידפיסו את שיריי אבל צמאה נפשי לאל חי. ופתאום נדמה כי  המלים: לֹא אֲרַחֶף בֶּחָלָל/ מְשֳלַּחַת כֹּל רֶסֶן רומזות במפגיע לוולך.

אותה תפיסה מסורתית אורתודוכסית (ובמידה רבה גם פונדמנטליסטית) של זלדה  של קיום התורה והמסורת ההלכית כמבטאות את הרצון האלוהי כפי שנגלה בסיני, מנוגדת לחלוטין להלך הרוח  שגילתה וולך בראיון עם הלית ישורון, שנערך באפריל 1984 (חודש פטירת זלדה). שם הצהירה כי היא רואה בשירה עצמה נבואה ובעצמה רואת אלוהים ומשיחת אלוהים, אלו דבריה:

*

אני לוקחת את זה על עצמי. יש ישו ואחרי ישו היתה צריכה לבוא יונה. אלוהים רוצה להתגלות שוב על בימת ההיסטוריה. ואי אפשר להמשיך בלעדיו. החיים אין להם טעם בלי אלוהים.

[הלית ישורון, 'יונה בשארית חייה— ראיון, תל השומר, 39א', אפריל 84', חדרים, 4 (1984), נדפס מחדש: זאת היונה— יונה וולך. השירים המחברות הגנוזות. הראיון, בעריכת הלית ישורון ויאיר קדר, מודן הוצאה לאור: מושב בן שמן 2013, עמ' 204]    

*

וולך במידה רבה מצטיירת פה כתלמידתו של רמבו, שראה גם כן במשורר נביא, ובשירו— כח משיחי הפורץ אל חלל ההיסטוריה. עם זאת, וולך אלא ביקשה להלך אחר הסימבוליסטים המקוללים, אלא ראתה את עצמה, בתודעתה-העצמית, כממשיכתו של ישו. כמי שפורצת את גבולות הדת הנומית של זמנה ומקומה— ומבקשת דרך מיסטית חדשה. בראיון מתארת וולך את עצמה כמי ששמעה את קולו של אלוהים מאז ילדותהּ (שוב הילדוּת, החוזרת לשיר של זלדה); כמי שפגשה באלוהים, ראתה אותו, והוא הפך את חייה על פיהם. היא התקוממה כנגד אל מופשט (וגינתה את ישעיהו לייבוביץ'  על שדגל באלוהים מופשט). אלוהיה הוא אלוהים הטבע, הניתן לראיית עין במציאות שהיא לדידה המיסטיקה הנעלה ביותר (שם, עמ' 204-203). מעניין כי במסורת המשיחית היהודית גם שבתי צבי ראה-עצמו ממשיך דרך או התגלמות של ישו וכך גם יעקב פרנק; ולא זאת בלבד, אלו גם תלו בהליכה אחריהם ואחר הוראותיהם, את ישועת הנפש של מאמיניהם, תוך התפרקות אנטינומיסטית ומיסטית-אנארכית מכל המוסכמות הדתיות, החברתיות והמוסריות המקובלות. וולך הלכה עד הסוף בעקבות אלוהי חוויתהּ המיסטית-האישית (כשבתי צבי ואלוהי אמונתו); זלדה, הלכה עד הסוף עם אלוהי התורה, ההשגחה, הגדור במוסר. האחת קידשה על תום את פעילות תודעתהּ, וסמכה על יכולתה להשיג בכוחות עצמה את אלוהים, כאילו הכרתהּ-היא היא  רכב אש המסוגל לעלות בסערה לשמים; השניה נזקקה למסורת עמוקה מים, שהונחלה להּ, בעד דמעות הוריה; ים— אשר רק בקרקעיתו ניצבת אולי, עמוק ואפל, הרחק ומופשט, מרכבה לאלוהים.

*

חג שמח

*

*

  בתמונה למעלה: Wynn Bullock , Stark Tree, Gelatin Silver Print 1956

Read Full Post »

אגדות ונביאים

*

סיפרו של מחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִי,סיפורי הנביאים (קצץ אלאנביאא'), הוא אנתולוגיה מאירת-דעת ורבת-גוונים של אגדות על אודות דמויות מקראיות ברובן ואחרות על נביאים שהוכרו על ידי מחמד, נביא האסלאם – אברהם, יוסף, משה, הוּד, יחזקאל, ישוע ואחרים. יש להניח כי האסופה הזאת שנערכה על ידי מאסף ערבי מוסלמי נלקטה מכל מני מקורות וצדי דרכים; עתים מרגישים בה עקבות של מדרשי אגדה יהודיים מאוחרים, שנערכו סופית אחר עליית האסלאם (פרקי דר' אליעזר, מדרש כונן, מדרש אגדת בראשית, מדרש בראשית זוטא) או מקורות יהודיים פרה-אסלאמיים או מקורות יהודיים שנערכו ערב עליית האסלאם (מדרש בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, מדרש תנחומא, תלמוד בבלי וכיו"ב) עתים של כתבי הכנסיה הנסטוריאנית-מזרחית; עתים של כתבים הרמטיים ערביים (שמקורם בתרבות ההלניסטית הקדם-ערבית); עתים של אנצקלופדיות של ידע שנוצרו בסביבת עיראק ואיראן במאות התשיעית והעשירית (אגדות על נביאים או על האדם הראשון בגן עדן נחשבו אז כהיסטוריה לכל דבר ועניין).

אסופה זו היא בבחינת המשך לעבודת הדוקטורט של אביבה שוסמן (1981),המתרגמת והמהדירה של מהדורה עברית זו,שהוקדשה לחיבורו זה של אלכִּסַאאִי.כפי ששוסמן מעידה ישנה מחלוקת לגבי זמן חיבור האנתולוגיה של אלכִּסַאאִי. יש המקדימים אותה למאה התשיעית לספירה ויש המאחרים עד המאה האחת עשרה. להערכתי, אפשר כי החיבור, כדרכם של חיבורים בני זמנו, נערך לראשונה במוקדם ואחר-כך נוספו עליו עוד תוספות שונות, והוכנסו אליו אגדות שונות מאוחרות יותר. כך עריכתו הסופית התאחרה כבר אל תוך המאה האחת עשרה. את ההשערה הזאת אני מניח על בסיס הבנתי את מתכונת החיבור, שהוא ילקוט אגדות שראשיתו בבריאת העולם ובריאת האדם ואחריתו בסיפור ישוע בן מרים, כחיבור שנועד לשמש את הדאעים (ערבית: דאעיון, מילולית: הקורא לתפילה, בפועל תועמלנים דתיים שהסתובבו בדרכים ונועדו למשוך בני אדם לקבל עליהם את דת האסלאם). אמנם, קשה לדעת האם אלכסאאי היה מוסלמי סוני או מוסלמי שיעי, שהרי הדעוָּה (מילולית: קריאה אל הדת, קריאה לתפילה), כעיקר מעיקרי הדת התבססה בעיקר בעולם השיעה החל מהמאות העשירית והאחת-עשרה, אך דומה כי דרך מסירת הסיפורים נועדה לשמש אולי נוודים-דתיים שהילכו בדרכי המסחר בין ערי ערב, ואפשר כי עם ערב, כאשר הסבו אל המדורה בלווית סוחרים בני עדות ולאומים שונים, יכולים היו למשוך את תשומת ליבם ולעורר את חיבתם לאסלאם דרך סיפור אגדות אלו.באותן תקופות רווחו גם סיפורי החכָּוָּאתים (ערבית: חַכַּוַּאתוּן, מספרי סיפורים),גם כן מספרי-דרכים,שכללו תכנים חילוניים יותר, עתים הרפתקאות ועתים עלילות מיניות. סיפורים כאלה נקבצו למשל בקובץ הסיפורים הנודע אלף לילה ולילה או 1,001 לילות, כסיפורים שסיפרה שהרזאד לפני שהריאר.

לטעמי,יש לאחר את עריכתו הסיפרותית של הילקוט שלפנינו אל המאה האחת עשרה משום שיכולתי לחוש בה את טעמם של המַגַ'אלִיס,מפגשים בין מלומדים בני דתות שונות וקבוצות אוכלוסיה שונות שנערכו הן בתקופתו של בית עבאס הסוני בעיראק [1258-707 לספ'; בשיאה התפשטותו באמצע המאה התשיעית שלט בית עבאס על העולם המוסלמי; הסולטן מאמוּן אל-רשיד מבית עבאס,שמשל בין 833-813 לספ',היה הראשון לייסד  "בַּית אִלְחִכְּמַה" (=בית החכמה), מפעל לאיסוף טקסטים פילוסופיים ממקור יווני והלניסטי ותרגומם מן הסורית (שפה ארמית מזרחית שנכתבה באופן ייחודי) אל הערבית,בייחוד על ידי מתרגמים נוצרים] והן בתקופתה של השושלת השיעית-אסמאעילית-הפאטימית ששלטה בין השנים 1171-909 לספ' ממצרים ועד סוריה, ובשיאה שלטה גם בכל צפון אפריקה ובחלקים מערב הסעודית.

מפגשים אלו חשפו את הקהל שנקבץ והגיע למסורות אינטלקטואליות, ספרותיות ודתיות מגוונות, ואין ספק כי מפגשים כאלו העשירו את המשתתפים כולם, בידע שהיה נעלם בעבורם, שכן מקורו היה על פי רוב בחברות סגורות ובטקסטים שנכתבו בשפות שידיעתן לא היתה שכיחה. מפגשים אלו ביטאו סובלנות דתית ובמידה רבה גם פלורליזם, שהתקיים כל זמן שהדתות והעדות המשתתפות לא תקפו את תפישותיה הדתיות של השושלת השלטת. ידוע שבכמה מן המפגשים הללו השתתפו יהודים (ששון סומך ערך בשעתו אוסף מאמרים אנגלי שיוחד לסקירת המפגשים האינטלקטואלים האלה ועמידה על השפעתם), ולעתים גם מלומדים שזהותם הדתית בלתי ברורה, אך שמם מעיד עליהם כי מוצאם ארץ ישראלי. למשל, פרופ' יואל ל' קרמר הורה בשעתו בחיבור שעסק בהומניזם האסלאמי בין המאות התשיעית עד האחת עשרה, כי נציגם של אחי הטהרה (אח'ואן אלצפאא'), חבורת סתרים רב-לאומית של פילוסופים שפעלו בעיר בצרה שבעראק, אשר העלימו את זהותם לגמרי (אפילו מקום המפגש שלהם היה סודי), היה אחד בשם אבו-סולימאן אלמקדסי. השם אלמקדסי, המקדשי, מעיד כפי הנראה על מוצאו הארץ-ישראלי, אפשר הירושלמי, של אותו פילוסוף שהשתייך כנראה לחבורת האחים, שהותירו אחריהם אנציקלופדיה פילוסופית ותיאולוגית בת 53 אגרות, המחזיקה בדפוס כאלפיים עמודים, והשפיעו רבות על תולדות הפילוסופיה הערבית-יהודית בימי הביניים, ובמיוחד על כתבים יהודיים בימי תור הזהב בספרד, כתבי אבן גבירול ואילך.

יצוין כי שני מקורות איסוף החומרים: מפגשים בין סוחרים ואנשי דת בדרכים, ומפגשים בין אינטלקטואלים בני דתות ואמונות שונות עומדות ביסוד ילקוט האגדות הזה. לדעתי, אין כמעט ספק בכך שהחיבור לא נועד לצרכים דתיים פנימיים דווקא, קרי להעשרת עולם האגדה וסיפורי המקרא של המלומדים האסלאמיים, אלא בראש ובראשונה, נועד למשיכת לא-מוסלמים לקבלת דת האסלאם. כזכור, האסלאם לא מכיר בסמכותהּ של התורה ולא בסמכות הברית החדשה כשלעצמן. התיאולוגים המוסלמיים סברו כי מדובר בחיבורים פסיאודו-אפיגרפיים שנכתבו הרבה לאחר הזמן שנטען שנכתבו: התורה על ידי עזרא הסופר (בערבית:עֻזַיְיר) בימי שיבת ציון, והברית החדשה על ידי אנשי הכנסיה מאות שנים אחר מות ישוע. התפישה היסודית באסלאם היא שלא זאת בלבד שמחמד הוא חַאתֶם אִלְאַנבִּיַאא' (חותם הנביאים,מסכמה הגדול של תורת הנביאים ומבטל תוקפן של הדתות האחרות) אלא שרק הואיל ומחמד הכיר בנבואתם של משה וישוע ושל יתר הנביאים לפניו, יש להכיר בהם, שכן אליבא דמרבית התיאולוגיים האסלאמיים, היה אורו של הנביא מאיר לעולם מעת בריאתו ויאיר עד אחריתו. מבחינה זאת, אחד הויכוחים השכיחים ביותר במאות השנים הראשונות של האסלאם היה האם הקוראן עצמו נברא עם העולם או שמא הוא גוף ידע נצחי וקדום שאין בו תפישה ואחיזה, ועל כן כל הנביאים מן האדם הראשון ועד מחמד, הונעו מכח בשורת הקוראן ומכח אורו של הנביא, האור הראשון והאחרון. מבחינה זו, מלאכתם של הדאעים האסלאמיים הונעה מכח אמונה עמוקה בכך שיש לפקוח את עיני כל בני האדם לבשורת הקוראן ולאורו של מחמד, שליוו את העולם מראשיתו, ואינם כלל התפתחות מאוחרת. אדרבה, לאמונתם גם היסודות היהודיים והנוצריים שהועתקו לכאורה במאוחר אל תוך הדת המוסלמית, מקורם היה מלכתחילה בבשורת הקוראן והנביא מחמד, שהיו עומדים בעולם מאז ומעולם, אלא שרק לנביאים בודדים מקרב כל בני המין האנושי, היתה הגישה אל המציאות הנסתרת הזאת, שנתגלתה בעולם רק עם בואו של מחמד ההיסטורי.

העובדה לפיה החיבור  מיוסד על דוגמה תיאולוגית אסלאמית, וכפי הנראה נעשה בו שימוש כדי לקרב נידחים לדת האסלאם, איו בו כדי לפגום בהנאת הקריאה. אם יש מקום להעיר, הרי זה על הערות השוליים המלוות את הטקסט, חלקן דורשות הרחבה והעמקה. למשל,בדיון על אִידריס (חנוך בן ירד המקראי) כותבת שוסמן כי אידריס היה עובד אלוהים ותופר מנעלים היה, נוהג היה להזכיר את שם אללה על כל תפירה ותפירה והאל חננו בשלושה גוילים שהעניק לו. כמו כן, היא מצייינת  שיורשו היה הרמס, שיש לזהותו עם האל היווני, שליח האל. שוסמן אינה מציינת כלל את העובדה שבמקורות הרמטיים ערביים אידריס, חנוך והרמס הן דמות אחת. הרמס מכונה בהם אדריס/הרמס אלמת'אלת', על-שמו של הרמס טריסמגיסטוס (הרמס בעל שלוש ההתגלמויות), שעל פי תפישה זו הופיעה שלוש פעמים, פעם מעט אחר דורו של אדם הראשון (אלכִּסַאִא'י מזהה אותו באדריס), פעם בדורו של נח (אלכסאא'י מזהה אותו כהרמס), ופעם במאות הראשונות אחר ספ' הנוצרים (מעניק הקורפוס ההרמטי וחותמו, לא מוזכר על ידי אלכסאא'י). בכל הופעותיו קורא הרמס את האדם אל המדעים הפילוסופיים ואל דרך העיון, ההעמקה והמאגיה האסטרלית. חיבורים הרמטיים אלו תפסו מקום מכובד בין המאות התשיעית עד האחת עשרה בתרבות הערבית וניתן למצוא את עקבותיהם בכתבי פילוסופים רציונליסטיים מן המאה השתים עשרה. אך אין בהערתה של שוסמן דבר המעיד על עירנותה לכך, ולא ברי מדוע בחרה להזכיר את הרמס כיורשו של אידריס, ולא להעמיד כלל את הקורא על המסורת ההרמטית, שהיתה ידועה ודאי לאלכסאאי.

במקום אחר, לגבי סיפור עקדת יצחק, כותבת שוסמן כי מדובר במקרה נדיר, כמעט יחידאי, שבו מתואר יצחק כבן הנעקד, ולא ישמעאל. עם זאת, גם אלטברי, פרשן הקראן הדגול (923-839), תיאר כי לדעת מקורות אחדים היה יצחק הבן הנעקד; גם מחיי אלדין אבן ערבי (1240-1165) מגדולי השיח'ים הצופיים ופרשן שראה את עצמו כחותם שושלת ידידי-האל, ציין אף הוא את יצחק דווקא כבן הנעקד, אף כי אמנם בביאור הקוראן של אלג'לאלין (שני הג'לאלים, ג'לאל אלדין מחלי וג'לאל אלדין אלסיוטי) מן המאה החמש עשרה ואילך, נתפס ישמעאל כבן הנעקד לבדו. גם כאן לא ברור הנסיבות בעטיין לא מפרטת המתרגמת-המהדירה כי במקורות האסלאם עד המאה השלוש-עשרה הוזכר יצחק כבן הנעקד כמה וכמה פעמים. אלו כמובן רק שתי הערות קטנות, שאינן פוגמות במאום מתרגומה היפה והקולח של שוסמן, הראוי לקוראים שירחיבו בו את דעתם.

החיבור בכללו מהווה אלטרנטיבה מורכבת, רבת פנים, מקורות והדהודים על סיפורי המקרא ועל סיפורו של ישוע. מרתק גם ריבוי הציפורים המלוות את הסיפורים (למשל סיפור גירושו של הטווס מגן העדן) שיש בו לטעמי הדהוד כלפי השאה נאמה (=ספר המלכים), ספרו של ההיסטוריון הפרסי, קאסם אלדין פירדוסי (נפטר 1025). ספרו של אלכסאאי הוא חיבור מרתק, והייתי מציע לקוראים/ות לקרוא בו ולו בכדי להבין את המגוון ואת העושר התרבותי העצום של האסלאם לפני כאלף שנה, עת היה ללא ספק ציביליזציית הידע המובילה בעולם, והשכיל לשמור ולמסור לא את אוצרותיו התרבותיים בלבד, אלא להרחיב את היריעה, ולכלול ביצירותיו הדתיות דאז מקורות ידע מגוונים, שהגיעו אל מלומדיו ממקורות שונים, ואלו ידעו לשבץ אותם ולכנס אותם באופן כזה שיעניק להם ציביון אסלאמי, וכך ידעה הדת השלטת להתעשר ולהרחיב עצמה ואת דעתם של לומדיה על ידי מקורותיהן של הדתות האחרות, וטרם ניכרה בה מגמת האסלאם המאוחרת, הנרתעת מגופי ידע לא-אסלאמים ככפירה מוחלטת או כפגיעה באושיות הדת.

 סיפורי הנביאים מאת מחמד בן עבד אללה אלכסאאי, תרגמה מערבית והוסיפה הקדמה, הערות ומפתח אביבה שוסמן, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, תל אביב 2013, 439 עמודים.

*

*

בתמונה למעלה: Mongol Archer, Painted Manuscript, 16th Century

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

הצבּעה

*

*

בְִּגְנֵבָה, בְּאֹרַח דִיסְקְרֶטִי

אֲנִי מֵרִים מֵהַשְבִיל אֶת אָחִי הַבְּכוֹר,

הַחִלָּזוֹן,

בַּל יִדְרֹךְ עָלָיו אִיש.

 

מְבֻגָּר מִמֶּנִי לָבֶטַח מִילְיוֹנֵי שָנִים.

אָח לְאִי הַבִּטָּחוֹן שֶל הַקִּיּוּם.

שְנֵינוּ כְּאֶחַד אֶינֶנוּ יוֹדְעִים,

לְשֵם מָה נוֹצַרְנוּ.

שְנֵינוּ כְּאֶחַד רוֹשְמִים שְֵאלוּת אִלְמוֹת,

כָּל אֶחַד בָּכְּתָב הָאִינְטֶימֶי בְּיוֹתֵר שֶלוֹ:

 

בְּזֵעָה שֶל פַּחַד, בְּזֶרַע, בְּרִיר.

[רישרד קריניצקי, 'בגנבה', נקודה מגנטית: מבחר שירים 2005-1969, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011, עמ' 67] 

*

   לפני חמש מאות שנים בדיוק הוצג דימוי בריאת האדם הנודע של מִיכֵּלאנג'לוֹ מעל גבי תקרת הקפלה הסיסטינית ברומא (1512), לאחר שציור התקרה הושלם. האלוהות והאדם הוצגו בו כפי שעומדים תמיד על סף מגע; לעולם ללא מגע; ואף על פי כן בזיקה ובממשק, שאולי מגיע עדי נקודת השקה דמיונית, התלויה אי-שם בחלל, קיימת ובלתי קיימת. שנה אחר-כך ראה אור ספרו של ניקולו מקיוואלי הנסיך (1513), מבשרן של המדינות המודרניות, ושל המשטרים הכלכליים הקפיטליסטיים. האדם בו מוכפף למרות החילונית של המונארך, היודע מה טוב עבור נתיניו; מבחינה זאת, ודאי היתה בספרו של מקיאוולי תגובת-נגד לכנסיה ולהפחדות האינקוויזיציה; מצד שני, הבשורה החילונית של מקיאוולי היה בה (לפחות בהתבוננות לאחור מן הפרספקטיבה ההיסטורית-פוליטית) בכדי ליתן משנה-תוקף אידיאלוגי להשתררותו של היחיד-האמביציוזי על חייהם ועל חירויותיהם של עמיתיו, אם ביושרה אם בהונאת-דברים, הנסיך צודק תמיד— משום שלו נתונה האחריות המהותית להולכת החברה, הכלכלה והתרבות, והוא מתווה אותן כפי רוחו, באשר שלטונו וממשלו מזוהים עם טובת המדינה ועל כן עם טובת נתיניו.

    דווקא אלהיו של מיכֵּלאנג'לו אינו ניכר כמשעבד, וניכר כמי שמרותו אינה מכבידה במיוחד, ואף מקיאוולי במקום שיימצא ליברטור גדול של חירויות-אדם, נתן תוקף לשיעבוד האדם, כאשר הכביר בסמכותם-מרותם של אידיבידואליסטים-אמביציוזים- יחידים. אני זקוק כאן לאינקוויזיציה הכנסייתית, מחד גיסא; ולמקיאוולי, מאידך גיסא— על מנת לקרוא את הדימוי המפורסם-מדיי של מיקלאנג'לו כסוג של נסיון להביע איזה מתווה של חירות אנושית (ברוחו של ההומניזם האיטלקי) המצביע כלפי אלהים, חותר למגע עם אלהים, אך לעולם אינה מגיעה בפועל עדיו.

   לא בטוח כי לכך התכוון מיכלאנג'לו. יש שיגידו כי הצבתו של האל המצביע אף היא סוג של שיעבוד. האדם מכוון הוא אל האין-סוף או אל שלימות של ידע ודעת— הוא אינו זקוק לאלהים בתוך המשוואה הזאת; דיי לו בטבע ובפיענוח איטי של רזיו על ידי המדע ו/או על ידי אינטואיציות גאוניות של יחידים/ות, המקדמים את המין כולו בהשערותיהם המשונות על אופיים ומהותם של הדברים.

   באופן אבסורדי, יש הרבה מן הדמיון בין הדימוי של מיכלאנג'לו, ובין הגותו של המסדר הקתולי-ישועי, שנוסד בשנת 1535 בצרפת, על ידי הספרדי, איגנסיו דה לויולה ושישה מחבריו. הישועים, היו זרם שניסה ליתן מענה-נגד הרפורמציה (ג'ון קאלווין, מרטין לותר), וכנגד האנדרלמוסיה הדתית שניעורה באירופה, וכוונה כנגד קריעת הסמכות האפיפיורית והדוגמה הקתולית באשר-היא. דה לויולה וחבריו נשבעו להפיץ את האמונה הנוצרית בכל חלקי העולם, ולקדם את הכנסתם של המדעים החדשים תחת כנפי הנצרות. מבחינה זאת, איש הרוח הנוצרי מכוון תמיד אל עבר ההשתלמות בדעת עליון, ולעבר השלימויות האנושיות, אך לעולם אינו שוכח את מקומו בצל הצלב והאמונה במשיח (בן-אלוהים, בן דמותו של אדם הראשון) העומד לשוב אל עולמו, ולכונן בו את מלכות שמים. דומה כי מסר זה חודד בעיקר כנגד הקאלוויניסטים שראו באדם יצור חוטא ומוּעָד, רחוק מאוד משלימוּת, ומאלהוּת. לעומת זאת, הישועים רואים במלומד הקתולי נברא החסר רק במעט מאלהים; כלומר אינו אלהי, וגם לא ייעשה בן-אלוהים, ובכל זאת שוררת ביניהם איזו קירבה, כמעט מגע.

   ממשיכיו של דה לויולה בספרד ובפורטוגל הצליחו להעמיד בתוך כמאה שנה כח פוליטי-דתי מהותי, שלא פעם חטא ממש בשאיפות אימפריאליות. למשל, בעיבורי המאה השבע-עשרה הפכה פרגוואי אשר בדרום אמריקה, לארץ-נחלה ישועית, והישועים שלטו שם ללא מיצרים, ויד קשה כלפי אותם "עובדי אלילים" שלא הצטרפו למיסיון וקיבלו את מרותם; קשה היה לאותם כובשים להבין את האינדיאנים הכופרים המפנים עורפם לאמת האלהית. בכפיית הדת הם ראו כמו שמצילים את הנשמות החוטאות ומביאים אותם כדי קירבת אלהים; המרתם בכפיה של האינדיאנים גם סימלה עבורם את הגדלת כוחה הפוליטי של הנצרות הקתולית, אות המבשר כביכול, את ביאתו השניה של ישוע הקריבה לבוא.

    באופן פרדוקסלי לא פחות, מצטיירת הקירבה הממשית בין  הגותו של מקיאוולי ובין הלכי הרוח של ההומניסטים האיטלקיים בני הדור הקודם לו, ג'ובני פיקו דלה מירנדולה, ומרסליו פיצ'ינו, שראו דווקא בחכמה האנושית בכל מקורותיה ואופניה, אמצעי העשוי לקדם את האדם עבר שלימותו האינטלקטואלית, המוסרית והדתית. דומה כי מקיאוולי שאב מלוא-חופניים מן הרוח ההומניסטית ומן המקום שהיא העניקה לתהליך הקידמה וההתפתחות של האינדיבידואל ושל החברה האנושית בכלל. כמובן, גם פיקו וגם פיצ'ינו ראו את הנצרות כאמת העילאית, הניכרת מכל הדתות ומכל ההגויות הרבות שהם קראו ופירשו. מקיאוולי כמו עשה צעד נוסף חילוני-פוליטי, ואצלו אמנם הפכה היזמה הפרטית, ההתקדמות, והחכמה המדינית-פוליטית, לעיקר גדול המאפשר את ההתקדמות האנושית בכלל.

      לעתים צאצאיהם וממשיכיהם-פרשניהם של הגויות קודמות מתחקים אחר נדבכים רחבים של דברי קודמיהם אבל מתרחקים מאוד מן הרוח המקורית שציינה אותם; הישועים קיבלו עליהם לבסס את מלכותו של ישוע הנוצרי. הם השתלמו במדעי תקופתם ולמעשה ניסו לבסס סוג של נצרות נאורה, של דת פתוחה ומזמינה את כל באי עולם, ההולכת לכאורה לאורו של ישוע של האוונגליון. עם זאת, הם לא נרתעו מעוולות, רצח, גריפת הון, כיבוש, ומהשררת יד-ברזל לשם הגשמת מטרותיהם הפרוגרסיביות ולהשגת יציבות קתולית באירופה (כחלק מפעילותם נגד כוחות הרפורמציה). מקיאוולי, כהוגה סקולארי (חילוני), ביקש ליצור תורת מדינה יציבה, שבה יש מנהיג ומושל על נתיניו, ותכליתו להוביל את היחידה הפוליטית בראשה הוא עומד, להישגים המבטאים לא רק את האינטרס האישי שלו, אלא את טובת כל האזרחים; עם זאת, הכח העודף המוענק לשליט-הגאוני במשנתו, הוא פתח לאי-צדק ולהשתררותו של המנהיג על נתיניו, הכפופים ליזמותיו, כמעט בלא אפשרות ריאלית להצר את צעדיו. מבחינה זו האדם-השלם אליבא דמקיאוולי הוא בן-דמותו של האל האומניפוטנטי-המחוקק-מצווה, שכל נתיניו כפופים למרותו, וכל מעשיו נכונים (גם אם פסולים מבחינה מוסרית) מלכותו שלימה וכיסאו נכון, ואין לערער על פעולותיו, גם כאשר ניכרת טעות שאין להשיבהּ.

    איני יכול שלא להיזכר בדבריו החדים של האנארכיסט מיכאיל באקונין, שכוונו כנגד קרל מארקס ומשנתו: "חירות ללא סוציאליזם היא אי-צדק, ואילו סוציאליזם בלי חופש—הריהו עבדוּת". דברים אלו יפים לדידי לכל מגוון המשטרים הפוליטיים ולכל הדתות, גם בימינו, ודומני כי הן מהוות פרשנות נאה גם למהות היחסים בין המדינה ואזרחיה, ובין קהילה דתית ובין ראשי הקהל, וגם למתווה היחסים שבין אדם ובין אלהיו ו/או בין אדם ובין ערכיו.

   יותר מכך, אני מהרהר, אולי ניתן לפרש את הדימוי של מיכלאנג'לו ברוח דבריו של באקונין. כך, שהחירות והסוציאליזם (מגמות הליברליזם, אינדיבידואליזם והשיתוף חברתי) מצביעות זו על זו, יוצרות בינותיהן נקודה אידיאית, מבלי געת זו בזו;  משום שכאשר החירויות והרווחה (המתגלה כאשר האדם מגלה אחריות חברתית) חוברות אלו אל אלו ומשפיעות אהדדי, האדם אכן יכול לראות בעצמו כמי שזכה לראות עולם, לנשום אוויר.

   גם ככלות חמש מאות שנים, בני האדם ממשיכים לחוש זה בקיומו של זה: מצביעים, מדברים, מביעים, מקלידים, מקליקים; בסופו, של דבר תחולתן של חירויות האדם ושל הרווחות (החומרית והרוחנית) בקרב כל באי עולם— היא עדיין האתגר הגדול מכל העומד בפני המין האנושי בכל אשר ייפנה.

בעקבות קריאת הרשימה לעיל, חיבר ידידי, המשורר והצייר, דודו פלמה,  שיר נהדר, והעלה אותו  לאתר שלו: "יורים ובוכים ואחר כך אומרים שירה"

*

*

בתמונה למעלה: Michaelangelo di Lodvico Buonarroti Simoni, The Creation of Adam, Between 1508-1512

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

האם היהודים הם עדיין אותם יהודים?

*

*

כשבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחוּפים סחוּפים ומטוֹרפים ויסוּרים באים עליהם? אם אמר, אני יודע, ואיני כדאי להתחבר עמהם, מקבלים אותו ומודיעין לו עיקרי הדת… [יוסף קארו, שולחן ערוך, דפוס והוצאות האלמנה והאחים ראָם: וילנה 1880, חלק יורה דעה סימן רס"ח סימן קטן ב']

*

  עתים ביוצאי לקניות גדולות במרכולים הגדולים של בני ברק השוכנת מעברו השני של כביש גהה, אני נתקל בין הרחובות ברכביהם של מתרימים, מתנהלים לאטם, חובשים על גגותיהם ככובע, מן רמקול ענק, המכריז על חפצם בהגייה אשכנזית מודגשת ובלשון תחנונים: 'יהודים! רחמנים בני רחמנים!'… וכאן נמשך מסר המבקש לעזור לפלוני או לפלונית בחוליים/ן, יתמותם/ן או עניותם/ן. הרהרתי בתמונה מצויה זאת ובמהות אותה קריאה עתיקה (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף ע"ט: 'שלשה סימנים יש באומה זו- הרחמנים, הביישנין וגומלי חסדים… כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להידבר באומה הזאת'), כאשר קראתי לאחרונה את דבריו המעניינים והמעוררים של האינטלקטואל האסטוני יאן קפלינסקי (יליד 1941). על עם ישראל ושיבתו לארצו לאחר אלפיים שנה:

*

שיבה כזאת של עם אל ארץ אבותיו מכירה באמת אך ורק ההיסטוריה של היהודים. אבל כשחושבים על המשפט הזה קצת יותר, הבהירות מתפוגגת ומתעורר הַסָּפֵק. האם היהודים עודם אותם יהודים, אותו העם שעזב אי-אז את ארץ יהודה או גורש ממנה? האם ישראל עודנה ישראל? האם היהודים יכולים להיכנס פעמיים למימי אותו נהר? והאם בכלל נכנסו למימיו או אולי השליכו אותם ליאור כפי שעושים לגורי חתולים? גורי חתולים שרצו להטביעם, אך באופן בלתי צפוי ידעו בכל זאת לשחות בנהר ההיסטוריה, שאסור להיכנס למימיו פעמיים.

למעשה ההיסטוריה של היהודים היא סמל ההיסטוריה שלנו וסמל גורלנו, חיקינו את היהודים וקינאנו בהם במשך אלפיים שנה, שרפנו, הטבענו, הרעלנו אותם בגזים וירינו בהם למוות, ובכל זאת חיקינו אותם, כי בסופו של דבר הביאו היהודים את הלאומיות לאירופה, והאנטישמיות היא מעין תסביך אדיפוס של הלאומיות הצעירה של אירופה כנגד הלאומיות העתיקה של היהודים.

במשך אלפיים שנה היינו שבויים במלכודת המיתוס היהודי ולא השתחררנו ממנו. זהו מיתוס מורכב, כל אחד מוצא בו משהו. מיתוס לאומי, מיתוס אלוהי, מיתוס אנושי או משהו אחר. מנקודת מבטי המיתוס היהודי הוא יותר מכל מיתוס גנוסטי, מיתוס על עם שנקלע פעם למצרים ושכח שם מי הוא, מאין הוא ולאן עליו ללכת.

[יאן קפלינסקי, הקרח והטיטניק, תרגם מאסטונית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי, סדרת צפון, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2008, פסקה 82, עמ' 114]

*  

קפלינסקי, כדרכם של הוגים אירופאיים ביובל האחרון, אחוז השתאות נוכח ההתחדשות-ההיסטורית-לאומית של היהודים במדינת ישראל. עם זאת, בהקדישו לכך מחשבה נוספת אוחזתו התמיהה: האם זהו סיפור התחדשותו ההיסטורית של רצף הדורות היהודי בארצו או שמא תקומה תרבותית-דתית-לאומית בלבד. כלומר, האם המחזיקים בזהות היהודית כיום הם אכן צאצאיהם של בני שבט יהודה שגלו מארצם על ידי נבוכדנצר (586 לפנה"ס); האם הם בהכרח צאצאי-צאצאיהם הישירים של הפרושים התנאים ושל האמוראים ממשיכי דרכם? או שמא זהו קיבוץ של מהגרים, בני ארצות רבות, שנתכנסו אל מדינת ישראל אשר הצטרפו ברובם במרוצת הדורות אל קהל היהודים ואימצו לעצמם זהות יהודית שהתבדלה מחברת העמים במנהגיה המשונים, בגעגועיהם לארץ אבותיהם, בהחזקה בחוק דתי (הלכה) ובזיקה למקרא (תורה נביאים כתובים), כבסיס לאמונת הייחוד היהודית? את השאלה ההיסטורית שמעלה קפלינסקי הוא פותר לטעמי בלמדו כי אין כל טעם לתהות האם אותם אנשים שצלחו את נהר ההיסטוריה ככלות דורות הם אמנם צאצאי-צאצאיהם של מי שהושלכו אל הנהר (רמז להשלכת הבנים הזכרים של בני ישראל היאורהּ בהוראתו של פרעה). התנועה ההרקליטית ('לא ניתן להיכנס לאותו נהר פעמיים') שמצייר קפלינסקי, היא א-היסטורית וא-תימטית, באשר קפלינסקי מבקש לטעון כי לא הרצף ההיסטורי הוא עיקר, אלא אדרבה, העובדה לפיה אותם אנשים ששבו מקץ אלפיים שנות גלות שבו לארץ אבותיהם, אכן רואים בעצמם (בצדק או שלא בצדק) את צאצאי-צאצאיהם של בני ישראל ואת ארץ ישראל כארץ אבותיהם, אשר השיבה אליה היתה משאלת לב במרוצת דורות רבים. כל קבוצה אנושית אזורה במיתוסים-מכוננים, המגדירים במידה רבה את אורחותיה וגבולותיה, מיתוסים מטבעם אינם דווקא מתבססים על ריאליזם-היסטורי אלא על משאלות-לב, ציור מחודש של המציאות על מנת לתעלה בקנה אחד עם משאלת הלב, ובכל זאת— כאשר קבוצה אנושית מחליטה להגדיר את עצמה סביב סיפור-מכונן-משוּתף, הרי קשה מאוד לטעון כי חבריה אינם מהווים מקשה אחת ואגודה אחת.

    למעשה, טוען קפלינסקי, כי קנאתם של עמי אירופה בקדמותו של מיתוס הלאומי היהודי ובאתוס המוסרי המלווה אותו [המקרא (ובכללו: שבע מצוות בני נח ועשרת הדיברות), הריהו בסיס לאתוס המוסרי של עמי אירופה הנוצריים גם כן], גרמה ליצירתה של תופעת האנטישמיות ורדיפת היהודים. הלאומים האירופיים לא יכולים היו לשאת את הקבוצה האתנית-הלאומית הזאת, המאוגדת במנהגיה המשונים הנבדלים. אדרבה, הלאומיות האירופאית החדשה (אביב העמים, 1848 אילך) הביאה דווקא להתגברות המאורעות הרצחניים כנגד היהודים (פרעות ברוסיה ועד מחנות ההשמדה בפולין), משום שהאגודה האנושית-לאומית-תרבותית-דתית הקדומה הזאת, העושה בלא קיום מדיני, הבעירה את חמתם של לאומני אירופה להשחית; ולבסוף, גם נסיונם של היהודים לאחר האמנציפציה להתחבר לעמי אירופה ולהתרחק מחברי קבוצתם הישנה, נתפסה כנראה על ידי לאומנים אירופאיים (במיוחד במרכז אירופה), כנסיון לערער את הלאומיות-החדשה על ידי התערבותם של בני הלאום היהודי העתיק בין שורותיהם. האנטישמיות אפוא מבוססת על קנאת הדמים בין הלאומיות החדשה ובין הלאומיות העתיקה.

   זאת ועוד, על אף טענת ריבוי-האנפין להבנתו של המיתוס היהודי ותפקידו בחיים האירופאיים, משמיע קפלינסקי את דעתו כי למיטב הכרתו המיתוס הזה הוא, בראש ובראשונה, מיתוס גנוסטי, על עם שנקלע לגלות מצריים ושכח מיהו, מאיין בא ולאן עליו לשוב; על כן, לדידו, כל גלויותיהם-ההיסטוריות של היהודים לאחר גלות מצריים (בבל, רומא וכיו"ב) יוחדו דווקא לשימורם של המיתוסים והאתוסים המכוננים את העם-הדת-והתרבות, זאת על מנת שכל בן/בת-הקבוצה יידע עוד מקטנותו מיהו, מהיכן בא ולאן עליו לשוב. בדבריו על אודות 'מיתוס גנוסטי' מכוון קפלינסקי כנראה אל אחד החיבורים הגנוסטיים הנודעים ביותר שאותרו בין כתבי הספרייה הגנוסטית שנתגלתה בנאג' חמדי אשר במצריים באמצע המאה העשרים: המנון הפנינה. המנון הפנינה שנכתב בארמית-סורית, הוא כביכול מסעו של יהודה תאומא, אחיו תאומו של ישוּ, הנמכר על ידי הוריו ובידיעת אחיו לעבדוּת בהודו, משם עליו לרדת לארץ מצריים ולאתר שם פנינה אותה מקיף נחש בריח אימתני, כאשר רק אחר-כן תבוא גאולתו והוא יתענג לצד אחיו, המשנה לאל, ויזכה בעטרה ובכותנות זהר.ההמנון הזה זכה בדרך כלל לפירוש אליגורי לפיו מדובר בו במסע הנשמה הנופלת אל הגוף החומרי-העב בעולמנוּ האָלִים (העולם הזה מגלם בהגות הגנוסטית את הרוע המוחלט) ומשם עליה להשתדל בכל מעשיה ואורחותיה על מנת שתוכל להתעלות למלכות שמים. המסע-הגאולי אינו מתחיל ברגע הלידה אלא דווקא משעה שהאדם עומד על דעתו להבין כי נשמתו מוצאהּ עליון, ועליה לשוב לכור מחצבהּ העילאי.

   אבל דווקא פרשנות זו של  המיתוס היהודי מפקיעה אותו מידי הפרטיקולריזם, ייחודו של היהודי הוא ייחודו של כל יחיד ושל כל עם המסרב להסתפק במה שיש לפניו (השלווה המטריאליסטית של העולם, , קניין כח ומשאבים, שלטון אלים, או למצער, אדיש, על האחר), ובוחר לחיות חיים של אי-נחת, של ביקורת-עצמית, תיקון, השתדלות להיטיב דרכיו ומעלליו. מבחינה זאת, דומה קפלינסקי בהבנתו את המושג 'יהודי' למה שביאר מר שושני (נפטר 1968), מורו המסתורי של הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס (1906-1995), במלה "ישראל", כאנושות שהשיגה את מלוא אחריותה ואת מלוא מודעותה העצמית. כלומר, ככל יחיד וקבוצה שעמלים יום-יום על מנת שלא לשכוח ולו לרגע את אחריותם לתיקון עצמם ולתיקון עולם. מן הבחינה הזאת, החתירה לתיקון החברה ולצדק חברתי היא עיקרון יסוד לחיים יהודיים, לאו דווקא ברית-המלה או היות בן/בת לאם יהודיה (שאינו אלא תנאי ביולוגי-פיסיולוגי-היסטורי, תנאי מקדים הלכתי, אף לאו דווקא בלעדי, ואם אין בצידו תודעה של תיקון עצמי וחברתי הריהו תנאי בטל למדיי),ולצידם התהיה המתמדת: האם היהודים הם עדיין יהודים; האם ישראל הוא עדיין ישראל. המיתוס הלאומי הופך לאתוס אוניברסלי של הזָּכרוּת באנושיוּת של כולנוּ. בעשייה למען הקלת סבלם ורדיפתם של החלשים, החריגים— הדחופים, הסחופים והמטורפים, בכל אשר יימצאוּ.

*

לדברים חשובים מאין כמותם של מרית בן ישראל על הסכנה הנשקפת לסגירתה של הספריה לילדי מהגרי העבודה הפועלת מזה כשנתיים בגן לוינסקי בתל אביב, ראו כאן.

*

דבריה של מרית שם, עוררו אותי לכתוב את הרשימה לעיל, משום שאיני מבין מה עדיין עושה אותנו יהודים, ישראלים, או אנושיים, אם איננו מבינים כי גם ילדי מהגרי העבודה הסועדים את זקנינו וחולינו ובונים בתים ומוסדות שונים במדינת ישראל, זכאים לפעילות פנאי חינוכית ומבורכת, ולהעשרה אינטלקטואלית- רגשית-חברתית ורוחנית בשפה העברית ובשפות האם של כל אחד ואחת מהם/ן 

לקוראיי המוסלמים בפרוס חג הקרבן, عِيد الْأَضْحَى, ברכות ואיחולים מקרב לב!

*

*

בתמונה למעלה: דודו פלמה, נוף בדרך לירדן, שמן על בד 2009.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

בשם האמהוֹת (מרים, דולורס)

1

 

בשם האם של ארי דה לוקה היא נובלה קטנה, פשוטה וטובת לב, המצליחה לגולל את סיפור הריונה של מרים, אמו של ישוע, מבלי להרגיז את הקתולים, את היהודים, ואף את האתאיסטים מבין הקוראים/ות. אחד מן הקטעים המרגשים ביותר בהּ היא תפילתהּ של מרים בליל הולדתו של ישוע, כי האל ישכח את בנהּ, וייתן לו לחיות חיים אנושיים, פגיעים ופשוטים כיתר בני האדם:

מנחה? מה אני מדברת, אל-אלוהים, מה אני מדברת? מנחה? אבל למה? ולמה בן, נולדת דוקא כאן בבית של הלחם? ולמה אנחנו צריכים לקרוא לך ישוע? מה נפלט לי מהפה: לחם, מנחה? שלא יהיה לעולם, לא, אתה לא לחם, אתה אחד מהעולָלים הרבים שנובטים לעולם, אחד מאינספור שאפילו לא מנסים לספור אותם, והם רוחשים על פני האדמה. אתה לא שום דבר מיוחד, אתה יהודי קטן בלי חשיבות שלא צריך להוכיח כלום. שצריך רק לחיות, לעבוד, להתחתן, ושיהיה לו כל מה שנחוץ.

אדון עולם, ברוך אתה, הקשב לתפלת אמתך שהיא עתה אם. כשנולד ילד, המשפחה מאחלת לעצמה שהוא יהיה מישהו, אינטליגנטי, שיתבלט מהאחרים. עשה שלא יהיה כך. עשה שהצמרמורת הזאת שטיפסה בגבי, הקור הזה שבא מן העתיד, ירחקו ממנו. אני קוראת לו ישוע כרצונך, אבל אל תקרא לו לאיזו שליחות שלך. עשה שיהיה גור כמו כולם, אפילו קצת טיפש, אדיש, שלא ילמד, בן שיהיה שוליה של אביו, ילמד מקצוע, ימשיך אותו.

אנחנו נדאג למצוא לו אשה, הוא יניח על ברכי מחלקה של ילדים. אדון עולם, ברוך אתה, עשה שיהיו לו חסרונות, שלא יתעסק בפוליטיקה, שיסתדר עם הרומאים ועם כל מי שיבואו להיות בעלי בית בביתנו, באדמתנו. האם זה סימן שתיתן לי וליוסף לעשות כראות עיננו? כמובן, אנחנו נדאג לו. עשה רק שהילד לא יהיה שום דבר בהיסטוריה שלך, עשה שיהיה בן אדם פשוט, שמח בחלקו, ויתרגז רק על הזבובים.

עשה שלא יהיה יפה, שלא יעורר קנאה. הקשב לתפלתהּ ההפוכה של אמתך. איזו טיפשה היייתי שהתגאיתי בעצמי על שלמותו, על כך שהגיע לתוכי בלי זרע של גבר. טיפשה וחוטאת בגאווה כי היללתי את ייחודו. שיהיה שום-אחד הישוע הזה שלך, שיהיה בשבילך פרוייקט שלא יצא לפועל, אחד מהרהוריך שנשמטו מזיכרונך. כבר מבקשים ממך כל כך הרבה לזכור את זה ואת ההוא. שכח את ישוע.

[ארי דה לוקה, בשם האם, תרגמה מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובנו, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 2007, עמ' 64-63]

   ייצוגיו הנרחבים רבי-הפנים של ישוע בתרבות המערבית בכלל ובתרבות הנוצרית הרחיבו את שביקשו האחיות המונותיאסטיות האחרות (יהדות, אסלאם) לצמצם, בהותירם את נביאם כדמות נשגבת, מרוחקת ומסתורית: דווקא אותה שניות מודגשת בנצרות בין גדולת השגתו של הנביא (או המשיח) ובין היותו בד-בבד "עבד ה' הסובל" (ישעיה נ"ג). כלומר: השניות בין ישוע, כבן האל המתעלה השמיימה, ובין ישוע האדם היותו מתהלך בקרב דייגי הגליל, נדכאי ונדחי ישראל, ובסופו של דבר משלם בעד אמונותיו בעינויים ובצליבה, הפכו אותו, כך דומה, בעיניי חלקים נכבדים מן האנושות, בוודאי במאת השנים האחרונות, לפחות כריסטוס (כוח אלהי, התגלמות האל בבשר) ויותר ישוע: הוגה קיומי, מתקן חברתי, מחפש צדק אוניברסלי. השניות הזאת, בין שגב ובין סבל, היא שהפכה את ישוע, לאין שיעור ממשה או ממחמד המחוקקים-מרוחקים, אנשי המלחמות ומפיצי הדת, לאייקון תרבותי, נגיש, המשוחח גם עם האינטלקטואל שחלליו המקודשים, כבר אינם בתי כנסיות, אלא חלליהן של הספרייה, הבמה או הגלרייה.

    ארי דה לוקה במידה רבה הוא כעין תנא דמסייע למגמה התרבותית הזאת, של סקולריזציה ואקטואליזציה של דמותו של ישוע, הרחק משיחם התיאולוגי של בעלי הדוֹגמה. לאחר בשורות מחודשות אחרות, כגון: האמן ומרגריטה למיכאל בולגקוב (תורגם תחילה לעברית כ-השטן במוסקבה), הפיתוי האחרון של ישו לניקוס קאזאנצקיס, הבשורה על פי ישו לז'וזה סאראמאגו, בחר דה לוקה לצייר את סיפור הריונה של אם ישוע, הבתולה מריים, מפיה עצמו, כביכול. הנסיון הוא מקסים בפשטותו מחד גיסא (כעין אגדת עם קסומה, כפי שמיתוס עשוי להיות), אבל מרוכך מאוד במסריו, ונדמה כמשתדל לרצות ולשאת חן בעיניי מנעד הקוראים המגוון ביותר: החל בקתולים מודרניים (דה לוקה אינו דוחה על הסף את התעברותו הניסית של מרים; אדרבה הוא מתאר אותו כהתעברות נסית על ידי העברת הזרע השמיימי על ידי זר מלאכי שנשלח למטרה זאת, באקט שמזכיר טיפול מהוקצע במרפאת פריון חדישה; ברם, ללא מגע גוף אדם, ובלא חדירה של ממש) וכלה בקוראים חילוניים ואתאיסטיים (האל כמצווה, כמעט ואינו נוכח בשום שלב בסיפור ההריון; ייצוגו של ישוע העתידי הוא כמבשר, לא ברור של איזו בשורה). אם הריונהּ של מרים הוא נסי, ושום דבר לא מכין אותה אליו, הרי הריונהּ הנו הריון נשי רגיל, חסר סממנים נסיים באורח יוצא דופן וחדל ביקורים מלאכיים. במידה רבה, הסיפור אותו מציגה מרים הינו סיפור גבורתו של יוסף הנגר, בן יהודה שבא לגליל לשאתהּ לאישה וגילה פתע כי כלתו כבר עוּבּרה. יוסף בוחר לוותר על שורת הדין המקראי רבני ולא להביא את מריים בפני זקני העיר בכדי שיסקלוה כדין האישה המאורשה שזנתה תחת ארוסהּ; הוא אף מבכר שלא להביאה בפני הכהן בכדי שלא ישקה אותה במים המרים המאררים כדין סוטה.  הואיל גם ומרים מסרבת לצאת אל השדה ולהעמיד פני נאנסת שצעקה ואיש לא שמעהּ, בוחר יוסף לשאתהּ כנגד הנומוס החברתי, אף על פי שלכאורה נתעברה על ידי גבר אחר. מעשהו זה מביא לנידויים החברתי של בני הזוג ולרדיפתם. כאן מתגלות נשות נצרת של דב לוקה כשכנות-מרושעות הולכות רכיל, ואילו הגברים כמי שכל עניינם הוא בהשררת החוק הגברי, ובחשש שמא נפרץ פרץ בחומת שליטתם בנשותיהם. מאוחר יותר בעלילה מתבהר כי אותו זר מלאכי שנראה למרים נתגלה באותו ליל ליוסף עצמו (כך הוא טוען) וביקש ממנו לקבל את גרסתהּ לפיה התעברותהּ היא מעשה אלהים ולא מעשה אדם. עוד ביקשו לקרוא לילד ישוע.  כך או כך, מפליג דה לוקה ביחסי הקירבה בין בני הזוג, בנכונותם לעשות זה למען זה. ולבסוף, לאחר ליל ראשון בו האם שוהה לבדהּ עם הרך הנולד היא אף מציגה את ישוע  בפני יוסף במלים החותמות את הסיפור: 'תיכנס יוסף, זה עכשיו בִּנךָ' (עמ' 66).

   ישוע הנעדר כמעט כליל של דה לוקה, הוא ישוע הנוכח בהכרתהּ של אימו, היא מדברת אליו, מכינה אותו לעולם, ובליל הארוך בו היא יולדת אותו בכוחות עצמה באורווה בבית לחם, אליה שבים בני הזוג מכורח צו רומי לעריכת מפקד אוכלוסין, היא שוהה עימו בתפלה לפיה אלוהי הגברים ישכחהו ולא ישבצהו בין דפי ההיסטוריה המדממת אותה הוא מגלגל. דה לוקה מתאר בין תאוריו את צעירי הגליל, הנצלבים בשולי דרכים על ידי הרומאים העריצים על כל דבר של מה בכך. הוא מתאר את חברת הגברים הרבנית כנכונה להוציא להורג אישה על כל פרשת אהבים שנקרתה בדרכה, בין אם אשמה ובין אם לא אשמה. תפילתהּ של מרים הנה במידה רבה לכך שבנהּ יימנע מחברת הגברים, כנימפת הים תטיס שביכרה לבכות ולהתפלל לכך שבנהּ אכילס לא ייצא למלחמות האכאים בטרויה או כאכילס שניסה להתחזות למשוגע בכדי להשתחרר ממעגל הלוחמים. בסופו של דבר, כך דומה משמיענו דה לוקה, הטרגדיה של ישוע באה על שום התערבותו בהיסטוריה הגברית על מעגליה הדתיים והפוליטיים וזאת החישה עליו את קיצו, כפי שהחישה את קיצם של צעירים רבים אחרים בני זמנו ומעמדו; כפי שהיא עדיין מחישה את קיצם של צעירים רבים ההומים תקוות שינוי ותיקון כלל אנושי. מן הבחינה הזאת, להבנתי את דה לוקה, הוא מכוון אל המקום לפיו אם לא צריכה לחנך את בנהּ להעלות עצמו קורבן על שום מזבח, אלא לחיות את חייו האנושיים השברירים, בלאו הכי, במלואם, על שמחתם ועצבונם. לא סימן צלב ולא סטיגמטות של מסמרים ועליה מבורכת לשמיים, אלא הליכה פשוטה בשבילים, כושלת לעתים, בשם האם, בשם הנשים, אל עבר החיים.

*

2

 

   אמהותהּ הפשוטה-הרכה של מרים אצל דה לוקה הדהדה בזכרוני את דמותהּ של דולורס [בספרדית: ייסורים] גיבורתו של יואל הופמן, אם, אולי ספק-אם, אחוזת תזזית מחשבות, בה נישאים ילדיה האמיתיים או ילדי מחשבותיה ועולמותיה הפנימיים: הילד מיכאל והילדה דַי (או דִי).

 

תאמיני לי דולורס אני יכולה ללדת גם

בלי להתעבר.

אני מכתיבה לעצמי ילדים בכחה של

הסימטריה

הכפלתי את עיניי? לא.

הכפלתי את ידיי? לא.

[יואל הופמן, מה שלומך דולורס, בעריכת חיים פסח, כתר הוצאה לאור: תל אביב 1995, פסקה 82, ללא מספּוּר עמודים]

 

   ההכתבה בכחה של הסימטריה, את השלמוּת כמבטאת את היופי שבטבע, את השלמות שאינה בהכפלה הביולוגית, כי אם ביופי האומר להוציא מתוכו יפי אחר. אולי אין זה יופי כלל, אלא איוויו של הקיים, לא רק להתמיד בקיומו, אלא ליתן קיום אחר, לכאורה מתוך הכרח. דולורס לא עוסקת כאן בלידה ביולוגית והתכנותהּ אלא במה שמניעה את האשה להוליד ולשאת עוּבּר, הילד אינו לאמיתו של דבר דופליקָט של אם, אפילו לא סימטרי, ובכל זאת אפשר כי ב"אני" נוצר איזה איווי לסימטריה, להכפלת האני, בין אני ובין אחר, הדומה לי ואינו "אני". שאיפה לא רק להתקיים אלא להביא לידי קיוּם. כמו נייר המקפל עצמו לשני חלקים שווים המחלקים עצמם עוד ועוד לאין סוף חלקים שווים, עד שהאנושות נדמית כתצרף או כפסיפס שכל הזמן מתווספים ונחסרים בו חלקים.

   דמותו של הבן נקראת פה מיכאל, אליבא דספר דניאל, הינו מלאכם המיוחד של ישראל (ראו גם מה נשמע דולורס, פסקה 90, הרומזת לאפיו המלאכי של מיכאל על ידי הדהוד ספרות ההיכלות והמרכבה) ואליבא מקצת פילוסופים יהודיים ימי ביניימיים ומקובלים, ראשון ובכור המלאכים, כעין נברא ראשון, מה שמקביל לתפישתם של ראשוני אבות הכנסיה את ישוע כ-Logos האלהי (=מלה, דבר) או כפילוסופים נאופלטוניים נוצריים שזיהו את ההיפוסטאזה הראשונה שיצאה מן האלהות הנעלמת (האחד) כישוע.  ואשר לדי (האות הרביעית), הרי היא מחד גיסא, מסמלת את הטבע בכללותו, ומאידך גיסא את הטטראדר הפיתגוראי, שסימן קדושה ושלמוּת : 1+2+3+4= 10, ואכן בספר הזֹהר, המלכות היא הספירה העשירית, היא כללות הקוסמוס הפיסיקלי ומהויותיו, והיא השכינה.

   אמנם, בכל זאת גם שאיפתהּ של דולורס הרוקדת בוגי-ווגי בשדרות נורדאו בתל אביב באשר לבנהּ אינה שונה מסיכום תקוותיה האנושיות—פגיעות-שבירות של מרים באורווה בבית לחם:

 

אני רוקדת בוגי-ווגי

מפני שאין לי כבר

זמן לווגי שבא

אחריו.

אמרתי לך כבר שאני אמךָ?

[שם,שם, פסקה 298]

 

אני יכולה לחבק אותךָ עכשיו ואני

רואה שאתה ילד קטן.

אין לך מושג כמה דאגתי מפני שהיו

דברים ששכחתי בדרך.

אתה יכול לתת לי יד ונלך הביתה.

[שם,שם, פסקה 300]

 

   בסופו של דבר, גם דה לוקה וגם הופמן השונים כל כך במהותם מייצגים כגברים אם האוהבת בן משיחי-מלאכי וכמי שלפני הכל דואגות לעולם לשלומו, לעצם חייו, ומבקשות להעבירו מצד אל צד דרך מוראות החיים (ההיסטוריה הגברית), או להחזירו לאוטופיה, אל הבית הבטוח העולה בדמיון או ברגש באין-מקום.

   אולי עצם האהבה האמהית מייצגת אצל סופרים אלו את האפשרות להיסטוריה אחרת, אולי אוטופיה (את אפשרות האהבה ואת הרכות שאינם מוענקות בתנאים של זמן ושל מקום, אלא כביכול מלווים את הבן כל ימיו, ובחסרונן עורג ונכסף הוא להן, כמו לאוטופיה), הנמצאת אי שם רוחפת בעולם הפנימי. קול פנימי, בת קול, של דברים שהיו ואבדו לעולם, ובכל זאת נוכחים, אי-שם, תמיד.

*

בתמונה למעלה:  Gino Severini, Maternity, Oil on Canvas 1916

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

שְעַת עִוּוּתֵי הַזֵיתִים

 

שְעַת עִוּוּתֵי הַזֵיתִים, הָעִיר הַכָּבַה

הֵגִיפָה אֶת בְּרִיחַ הַצֵּל.

נוֹשֵאת טַחֲנַת-הָרוּחַ אֶת כֹּבֶד צְלָבָהּ.

מִתוֹךְ גֶּדֶר הַתַּיִל חָלַם

הַגּוֹסֵס מַלְאָכִים גְּדוֹלִים עַל סֻלָּם

מִתְעַצְמים מִשָּלָב לְשָלָב,

לוֹהֲבִים לִקְרַאתוֹ וְנוֹשְׂאִים אֶת הָאוֹת

וּפוֹרְצִים בַּשָּחוֹר הָעוֹמֵד מֵעָלָיו

שַעַר גָּבֹהַּ, חֲלַל יְשוּעוֹת

 

[דן פגיס, הסֻלָּם, כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק: ירושלים 1991, עמ' 36]

 

1

   דומה כאילו השיר נחלק לשנים. האחד, אכספוזיציה של זמן ומקום. השני, מבע עז-רושם של התעלותו של הגוסס בחלומו השמיימה בעד השער הגדול, חלל הישועות (כמו שמיה של טולדו בציורו של אל-גרקו, ראו כאן). אף על פי כן, אין כל הכרח כי שתי השורות הראשונות כרוכות קונקרטית בחולם. כלומר, את טחנת הרוח ואת כבד צלבהּ ניתן לראות בתוך התמונה בקרבת-מה לגדר התיל עליה עושה הגוסס כאיל בסבך או כישו על הצלב את רגעי חייו האחרונים. אבל קשה להבין היכן בתמונה היא שעת עיוותי הזיתים. האם זוהי עת סערה לעת חשיכה בחורש של זיתים, אשר משב הרוח הקר סומר את צמרותיהם, והחשכה הולכת ומתגברת עדי עלטה? או שמא מדובר במציאות נפשית של הגוסס החולם-חווה את התרחקותו מן העולם שהכיר ואת המעבר כביכול למציאות השמימית בעד הזיתים המתעוותים, והעיר המגיפה את צלהּ, כדלת הננעלת לתמיד, עת השער השמימי נפתח?

   איזדורוס בישוף סיביליה (המאה השביעית) נתן בלילה הממהר לרדת שבעה סימנים (תקופות): ערב לעת רדת השמש ועד שקיעתהּ: דמדומים- לאחר שקיעת השמש, אור דועך, שקט שורר, עד שחשכה עומדת בעולם; טבור הליל: תקופה שאינה מתאפיינת בכל פעילות, יפה לשינה, ולמנוחתם של הדברים; שעת קריאת השכוי: המבשרת את עלות השחר, בוקר: מעת היגלות רביבים ראשונים ועד עלות השחר; זריחה: עת השמש מתחילה לשלוח קרניה ולהפיץ אור.  היכן מתרחשת אפוא שעת עיוותי הזיתים?

2

   דומה כאילו ליבו של השיר הינו חלומו של הגוסס, ולא כך הוא בהכרח. הגוסס מעדיף לחלום, ליצור בקירבו דימוי של סולם עליו מלאכי אלהים מתעצמים משלב לשלב. כאילו בשורתו של יעקב 'מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֵין זֶה כִּי אִם-בֵּית אֳלֹהִים, וְזֶה שַעַר הַשָמָיִם'(בראשית כ"ח 17, וראו תיאור החלום למן ראשית פרק כ"ח] הינה בשורת כניסתו של הגוסס בשערי שמיים. כל אותה עת, נתונה לו כמובן החירות, להמשיך ולהתבונן בשעת עיוותי הזיתים, בעיר המגיפה את בריח הצל, ובטחנת הרוח הנושאת את כבד צלבהּ – מראות ההולכים ומתרוקנים מממשותם, מראות הולכים ונעלטים, קולות הולכים ואילמים, דעוךְ-הכול. משא טחנת הרוח הינה המראה הקונקרטי הראשון בשיר. השוזר בין שתי התמונות הראשונות ובין תמונת הגוסס, שהיא ככל הנראה מציאותית אף היא. עם זאת, אין כל הכרח לראות דווקא בתמונה המסיימת את השיר את שיאו, ניתן לראותו דווקא בשתי השורות הפותחות. אם הינן מראות פנימיים המתרחשים אך ורק בהכרתו של הגוסס, שני מבטים אפשריים על עולם שנחתם. הריי ניתן לראות בישועת האור ובעליה השמיימה מעיין פייטה נוצרית; מוצא שהוא מן אי-הידיעה, מן התוהו הנמסך, מן המקום שבו אין צללים ואין כל אור, רק רשמים הולכים ונחלשים של החושים. אבל מדוע דווקא לבכר את המראה הדרמטי אפוף-האור של מלאכים לוהבים ומתעצמים? השעה היא עדיין שעת עיוותי הזיתים, העיר נרדמה זה כבר, וצילהּ סר ממנהּ, הדברים הולכים ומתרחקים. הגוסס כמו בוחר באשר מאפשר לו (לכאורה או בממש) להמשיך הלאה במסעו, להשתחרר בשוך הכל ממשא הקיוּם (ומכח הכבידה המתבטא בטחנת הרוח),כאילו מדובר רק בקטע-מעבר, דילוג משוכה קליל מאפילה לאורה.

*

*

בתמונה למעלה:  Pieter Bruegel De Oude, De Val Van Icarus, Oil on Canvas 1558

 

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

להצחיק את סימון וֵייל

 

להרחיק מעלינו את האמונות הממלאות חללים ריקים וממתיקות את המר. האמונה בחיי נצח; האמונה בתועלת החטאים; etiam–peccata. אמונה בהשגחה המסדירה את האירועים – בקצרה, כל "הנחמות" שמחפשים בדרך כלל בדת.

לאהוב את אלוהים מבעד להריסות טרויה וקרתגו ובלי נחמה. אהבה אינה נחמה, היא אור […]

אלקטרה המבכה את אורסטס המת. אם נאהב את אלוהים מתוך המחשבה שאינו קיים. הוא יגלה את קיומו.

[סימון וייל, הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, מבוא: גוסטב תיבון, אחרית דבר: מרסל דיבואה, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמ' 53,51]

*

   לפני כחודשיים כתבתי לאחד ממגיביי, עמרם נאוי, על כך שהייתי מוותר על הרבה בכדי לנסות להצחיק, אולי להצחיק ממש, את הפילוסופית הצרפתיה-יהודיה, סימון וֵייל (1943-1909); עמרם מצידו ענה לי שם , כי תגובתי הביאה אותו לצחוק גדול. זה נכון אולי, אבל הייתי רציני לגמריי. כֵּן, חִוֵּר ורציני לגמריי.

   אני קורא כעת ביוגרפיה עבת-כרס (576 עמודים) על וֵייל מאת סימון פֶּטְרֶמֶה שתורגמה מצרפתית לאנגלית (1976) בידי ריימונד רוזנטל, ועוד כרך נוסף הכולל 69 מכתבים מתורגמים לאנגלית, שנאספו מידי יקיריה בשנים לאחר פטירתהּ (ערך ותרגם ריצ'רד ריס, 1965). וייל  הלכה לעולמה באשפורד, אנגליה, כתוצאה מהתעצמות המיגרנות מהן סבלה תדיר מאז נעוריה המאוחרים, דלקת אדר (הקום המקיף את הריאות), וכתוצאה מהרעבה-עצמית הולכת ונמשכת, על מנת שלא לאכול או לשתות יותר מאחרון הנרדפים הפוליטיים בצרפת בתקופתהּ. כל כך הרבה תובנות קיומיות יוצאות דופן, מדהימות, כוללים כתבי סימון וייל, בין היתר: על אופייה של האלימות האנושית אשר כולנו משתתפים בהּ, וכן על הסבל האנושי והרצון לחלוק בו ולהקל מעל הסובלים את סבלם; הזדהתהּ באופן יוצא יוצאת דופן עם פועלי-יום (סימון וייל, עזבה משרה כמרצה לפילוסופיה והלכה לעבוד במפעל תעשייתי) ועם נדכאים-פוליטיים; ערכה מלחמה תודעתית בפשיזם וגילוייו, ולא הסכינה אף עם גילוייו הזעירים; כך למשל, באחד ממכתביה מזמן מלחמת העולם השניה היא מעלה על נס את גבורתו של העם הצרפתי ואת גילויי האנושיות הקטנים, מעשה יום יום, השומרים על רוחם של הצרפתים מפני הפאשיזם והנאציזם. אף בתהליך פרידתהּ של וייל מן העולם ניתן לראות מיזוג בין מעשה אתי-דתי [וייל עמדה על סף הקתוליות כל ימיה, העריצה את ישו ואת ראשוני הנוצרים, אך בכנסיה הממוסדת ראתה סילוף, עיוות וניכור של הרעיונות הנוצריים של ישו ותלמידיו, אשר לדידה היו ממשיכי דרכם האמיתיים של סוקרטס ואפלטון; גם במותה ניתן לראות סוג של חיקוי ישו (Imitatio–Christ) על הצלב] ובין מאבק בלתי-אלים, תוך מעבר למלחמה פנימית-הכרתית, באירופה, ובמה שהפכה אירופה להיות באותן שנים. מעניין כי בעתונות האנגלית דווחה פטירתה של המרצה הצרפתיה המוזרה, כאקט של מחאה כנגד המלחמה, וכאקט של הזדהות עם כלל הסובלים והמעוּנים באירופה.

  בספר המסות שלו דפים מהודקים באטב (הוצאת זמורה ביתן: תל אביב 1993, עמ' 130-126) ייחד הסופר,האינטלקטואל ואוהב הקולנוע הגדול, דן צלקה (אני זוכר שבנעוריי הייתי נתקל בו בכל סרט וסרט אליו הייתי מגיע לצפות בתל אביב של שלהי שנות השמונים) רשימה קצרה לסימון וייל. בהּ תהה על כך שאיכשהו הקתולים, היהודיים, השמאל-הצרפתי, ההוגים והסופרים, שפעלו אחר השואה, כולם, איש ואיש וסיבותיו, פסחו על וייל. ראוי להעיר על צלקה כי הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס (1995-1906) ייחד מאמר פולמוסי על אודות קריאתה (המסולפת לדידו) של וייל במקרא; מאמר שנדפס בין דפי ספרו, Defficile–Liberté [ראה אור בשנת 1963, וראו כעת: עמנואל לוינס, חירות קשה, תרגם מצרפתית עידו בסוק, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007, עמ' 209-201]. ובכל זאת, נכון הוא, כי משום מה, סימון ויֵיל, היתה ונותרה, פילוסופית של יודעי-דבר מעטים, ועבור אחרים ניואנס בלבד.  אולי משום שהשכילה להתרחק מן הממסדים הספרותיים וההגותיים של זמנה, ובאף אחד מהם לא מצאה בית.

   על כל פנים, בין עמודים 179-178 בביוגרפיה שכתבה פטרמה על וייל, מובאות סדרה של תמונות מחייה הצעירים. בין היתר, תמונה שצולמה בשנת 1922, ב-Knokke-le-Zoute בבלגיה, שם יושבים האחים סימון ואנדרה (אנדרה וייל, 1998-1906, היה מתמטיקאי נודע בבגרותו) זה לצד זה על יד שולחן כתיבה המוצב בחיק הטבע. על רקע של עצי-חורש, אנדרה [בן 16 או 17, האח הגדול] היושב לשמאלה של סימון אוחז בידו ספר ומביט למצלמה בארשת משועשעת של מי שמנסה להיראות כמלומד-צעיר; אחותו הצעירה, סימון (בת 13 או 14 אז), יד אחת על עורפה תחת רעמת שיער שחור בארשת של צחוק מתגלגל. מי יכול להעריך לאן החיים יוליכו את השניים? עוד יותר, האם נצטוו השניים לחייך או שמא הוריהם, ד"ר ברנרד וייל (1955-1872) וסלמה וייל (1965-1879), אז עדיין הורים צעירים בעצמם (בעשור החמישי לחייהם), סיפרו איזו אנקדוטה או בדיחה שהביאה את כולם לידי צחוק? אפשר כמובן, כי התמונה לא צולמה על ידי ההורים אלא על ידי אדם אחר. מעניין מיהו היה (אם היה) ומה אמר להם שעורר את צחוקם. לעולם לא נדע. וייל שמרה על תכתובת חמה עם הוריה גם בשנים בהם היתה רחוקה מהם. כך שמסתמא כי ילדותה ונערותה בבית הוריה, שהיו יהודים חילוניים אגנוסטיים, שוחרי תרבות כללית, היתה מאושרת יחסית.

   קשה לי למסור או להעביר מה חיוכה-צחוקה של וייל גורם לי. בנערותי הייתי מחבר רשימות אפוריזמיות ונסיונות ראשונים בשירה; כאשר מאוחר יותר, רק בשלהי שירותי הצבאי או מעט אחריו, התוודעתי לספרהּ של וייל La–pesanteur–el–la–grâce(תורגם לעברית: הכובד והחסד, תרגם:עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994), נדהמתי לגלות נפש שהזכירה לי במדויק הלכי רוח מדוייקים שהעסיקו אותי בנעוריי, כגון: סבל, שאלת האלימוּת האנושית, ההעדר האלהי, הרצון לפרוש מן העולם טפין-טפין בכדי שלא להמשיך לנטול חלק באכזריוּת ובהמטת הסבל אשר כולנו שותפים להם יום-יום, מדעת ושלא מדעת. מאז וייל, היא אחת ההוגות, שאני שב אליהן, אחת בכמה זמן. אני שב ולומד בכל שנה את ספרהּ הכובד והחסד. ואף אם לכאורה, דרכיי ושנותיי ריחקוני מעולמהּ; עדיין מדי שובי אל הספר האמור, אני חש כאילו שורה עליי קירבה עמוקה. מה שוייל חסרה תמיד בעיניי הוא קורטוב של חיוך או חוש הומור. היא רצינית, חמורה עד אימה. לחייך את כובד הראש, את התהום העמוקה  שהיא מגלה מול קוראיה, את חמציאות חסרת המוצא האסון, הכאב והמוות שהיא מציבה לנגדנוּ, ואת האתגר להמשיך ולהיטיב ככל הניתן, כל זמן שניתן, אך בד-בבד לחתור להשתחרר מן הכל אט-אט. רק משראיתי השבוע את תמונת הנעורים של וייל עם אחיה אנדרה ואת פניה צוחקות, הבנתי, מה שרק ניחשתי כאשר כתבתי את תגובתי לעמרם נאוי. חיוך גדול התפשט על פניי ועמד שם שעה ארוכה מאוד. לא הבנתי עד כמה חסר לי לראות את פניה של וייל אחוזות בחיוך או צוחקות.  כאילו העולם אינו רק דווי ואבל אלא יש בו למרות הכל מקום לחיוך; כאילו העולם אינו רק מוּנע על ידי הכובד, נכון לכל אסון בכל שעה ורגע, לנוכח החסד הטרנסצדנטי, הנעדר, שהאדם כוסף עדיו בכל רוחו, אלא שיש עוד מספיק מן החסד הזה (גם אם אין יודע מהיכן הוא נובע), ולו מעט מזעיר המספיק להצחיק נערה אחת חמורת סבר, כמו להראות כי עדיין שורר חסד בעולם, היכנשהו, ואיננו עזובים לגמריי.

*

© 2010 שועי רז

Read Full Post »