כיצד נהגו לפדות שבויים?

*

מסע שראשיתו באגדה תלמודית על אחד מגדולי החסידים בתקופת התַּנָאים שיצא לפדות שבויים ונתקל בנהר גועש; המשכו בביאור האגדה בכתבי הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת) מנהיג קהילת ברצלונה בשלהי המאה השלוש-עשרה, וסופו ב"חברת פדיון שבויים" בונציה בשנת 1666 בראשותו של רשב"א אחר (ר' שמואל אבוהב), אשר פעלה ללא-ליאות למען פדיון שבויים מידי שודדי ים מלטזיים וסיציליאניים.

רשימה על מנהיגי קהילות יהודיות משגשגות, שידעו, בין היתר, לנהל תהליכי פדיון שבויים, ופעלו במתינות, בשום-שכל ובשיקול-דעת, תוך רצון להרבות חסד בעולם; בניגוד גמור לדרכהּ של ממשלת ישראלית הנוכחית.

*

*

בפרק הראשון ממסכת חולין מתלמוד בבלי, הקרוי "הכל שוחטין" (דף ז' ע"א), מובאת האגדתא הבאה:

רבי פנחס בן יאיר הוה אזיל לפדיון שבויים, פגע ביה גינאי נהרא, אמר ליה: "חלוק לי מימךָ!"

אמר ליה: "אתה הולך לעשות רצון קונךָ ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ואני ודאי עושה".

אמר לי: "חלוק לי מימך ואם לאו אני גוזר עליךָ שלא יעברו בך מים לעולם".

חלק ליה.

*

תרגום:

רבי פנחס בן יאיר היה הולך לפדיון שבויים, הגיע לגינאי הנהר, אמר לו (לנהר): "תן לי לעבור בךָ".   

אמר לו (הנהר): "אתה הולך לעשות רצון קונךָ ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה, ואני ודאי עושה".

אמר לו (החכם החסיד): "תן לי לעבור, ואם לאו אני גוזר עליךָ שייבשו מימךָ לעולם".

נתן לו לעבור.

*

על הזמן והנהר

   היו שביקשו לא להותיר את הנהר גינאי כנהר אגדי בעלמא (כעין נהר די-נור או הנהר סמבטיון) אלא לקבוע את מקומו הממשי בארץ ישראל. כך, הגיאוגרף והנוסע, ר' אשתורי הפרחי (1350-1270) בספרו, כפתור ופרח, על המצוות התלויות בארץ, המהווה מקור חשוב לתולדות ארץ ישראל בימי הביניים, ביקש לזהות ערים וכפרים ערבים בני-זמנו עם יישובים יהודיים שהוזכרו במקרא ובספרות חז"ל. לסברתו,  הנהר גינאי הינו "עין גנים" המקראית – אותהּ זיהה עם איזור ג'נין – ולפיכך, אפשר כי מדובר בנחל הקישון, היורד מהגלבוע מתקדם דרך האיזור מערבהּ עד לים התיכון, המוזכר בשירת דבורה כאילו שטף וגרף את צבא סיסרא שביקש לחצות אותו, צפונית משם, באזור התבור. בזיהוי האזור הגאוגרפי הזה (גם אם לא בכך שבהכרח מדובר בקישון)  תמך הגיאוגרף והנוסע, ר' יהוסף שוורץ (1865-1808), בספרו תבואות הארץ שם כתב כי הנהר גינאי הוא נהר קטן בסמוך ל"דשינין" (=ג'נין) שבימות הגשמים מתרחב הרבה (שוורץ הזכיר גם כי הנהר הזה מופיע כאתר ממשי בשני מקומות מהתלמוד הירושלמי, שקדם לתלמוד הבבלי בכמאה עד מאתיים שנה, ויסודו בכתבי רבנים ארץ-ישראליים) . גם בן זמננו, הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ (2020-1937) בפירושו על אתר במהדורתו לתלמוד, סבור היה, כי גינאי היה שם כפר יהודי בתקופת התנאים, שהוקם לא הרחק מעמק דותן המקראי (הוא טוען כי מצא כן בכתבי יוסף בן מתתיהו; יש להניח שבקדמוניות היהודים)– ואכן ג'נין סמוכה לעמק, ושוכנת בגבולו הצפון-מזרחי.

*

*    

נס נסתר ושיקול-דעת 

    ר' שלמה בן אברהם אבן אדר"ת (1310-1235), ראש הישיבה בברצלונה בשלהי המאה ה-13, ותלמידו הבכיר של הרמב"ן (1270-1194), כתב בפירושו על האגדה שהובאה למעלה, כי המחלוקת המתוארת בין החסיד והנהר נסובה על כך שר' פנחס בן יאיר שתואר במקורות חז"ל כראש וראשון לחסידים, לאנשי -קודש ולאנשי המעשה (כלומר כמחולל נסים) ובספר הזהר אף הוזכר כחמו של ר' שמעון בר יוחאי (אף שבפועל, היה כנראה, חתנו) וכאחד ממוריו – נוכח כי חציית הנהר הגועש מסכנת אותו ועלולה לעכבו מלהשלים את מצוות פדיון השבויים שלשמהּ מיהר לצאת לדרכו.           

      לפיכך, על מנת להשלים את משימתו ולהגיע ליעדו במהירות האפשרית, הוא נכון להחיל שינויים מהירים בסדרי הטבע. הנהר עוד מנסה להעיר לחכם, כי דרכו לזרום ולשצוף – לשם כך בראו קונו, וכך – כאיתן-טבע, הוא חולק על בן האנוש,  התובע ממנו לפעול באופן מנוגד לטבעו, וזאת על מנת להציל את שבויים ממאסרם.

    פקפוקו של הנהר לנוכח החסיד הטרדן נענית בגערה מאיימת של ר' פנחס  לפיו. אם אין הנהר  נותן לו לעבור מייד, הריהו גוזר עליו שמימיו ייבשו לעולם. דברי רבי פנחס מתעלמים מכך שהאדם כפוף לחוקי הטבע, סדריו ואיתניו. עמדתו הינה שצדיק גוזר והקב"ה מקיים, כלומר: אם חשב הנהר כי עולם כמנהגו נוהג – וזה רצון הבורא, בא החסיד ומזכיר לו בתקיפות שישנם בני אדם שנושאים בדעתם זיקה אל מה שממעל לטבע, ומתוך הרצון לקיים את מצוות בוראם, עשויים להחיל שינויים בסדר הטבעי – כדי לפעול טוב, ולהחיל – ברשות בוראם – מעט על-טבעי בתוך הטבעי, כלומר: לחולל נסים. לפיכך החסיד מותיר בפני הנהר את הברירה התועלתנית: לסייע לו לעבור בו בשלום לאלתר, או לאבד את כל מימיו ולהיוותר ואדי צחיח.    

    הרשב"א אימץ בפירושו על האגדתא את תפיסת מורו הרמב"ן בדבר מציאות נסים נסתרים והיא התפיסה לפיה ישנם יחידי סגולה מקרב תלמידי החכמים שנשתיירה בהם מסגולתם של האבות והנביאים – המסוגלים להחיל שינויים בסדרי הטבע לפלא, וזאת רק לצורך קיום מצווה ועשיית הטוב. אל להם להפעיל כוחות או יכולות אלו אלא לצורך גדול, ורצוי מבלי שכל העולם יזדעזע מכך.

    וכך כתב:

וכן היתה הכוונה להם בויכוח החסיד הזה עם גינאי נהרא לפרסם לנו פינת גדולת-התועלת, והיא שמן המחויב להיות האדם נמנע, וכל שכן החסידים, להוציא הדברים הטבעיים לפלא מהם, כי אם לצורך גדול ולמצוה הצריכה לשעתהּ, עם היות להם ממשלה מצד מעלת-הנפש לפעול בפלא …ועל כן גילו כאן שהחסיד הזה הוצרך לפעול עכשיו בפלא, מפני שגדל הנהר ופגעו שלא יוכל לעבור ומעכבו מפדיון שבויים, הצריך לשעתו, שהיא מצוה רבה. כמו שאמרו: מאי מצוה רבה? פדיון שבויים (תלמוד בבלי בבא בתרא דף ח' ע"א) ואמרו: שבי כולהו איתנהו ביה (שם, ע"ב) , ונמשך העניין, כי לולי הצורך שהיה טרוד וממהר למצוה רבה היה מן הראוי שלא יבטל אפילו שעה מסידור מנהג עולם  רצהו יתברך כן, ואולם מחמת מצוה לצורך שעה מותר, ואף על פי שאינו ודאי שיוכלו לפדותו, והוא אמרם כאילו השיבו הנהר או שר הנהר: אני הולך לעשות רצון קוני ואני ודאי עושה ואתה ספק עושה, ושעם כל זה נמנע החסיד ההוא מלגזור עליו ולפעול בפלא להתעסק בפדיון שבויים. 

[חידושי הרשב"א: פירוש האגדות, מהדורת אריה ליב פלדמן, הוצאת מוסד הרב קוק: ירושלים תשס"ט, עמ' קכ"ג-קכ"ד].

*

     הרשב"א כאן במידה רבה הופך על פניה את הקריאה העשויה לייחס לר' פנחס תקיפות ואולי גם שרירות לב אלימה בפנותו בגערה אל הנהר המעונייו להמשיך לזרום כדרכו. לדעת הרשב"א, ר' פנחס יודע שפדיון שבויים הוא מצוה גדולה ואסור לעכב את הפדיון, שכן חיי השבי קשים הם מרעב, חרב (כל היזק אלים) ומאסר, משום שהשבי כולל את כול המוראות הללו כאחד. ר' פנחס, המעוכב על גדת הנהר, יודע שעל אף שהשעה כשירה לחלוטין לחולל נפלאות לשם הצלת הרבים, בכל זאת עליו להעדיף לפנות אל הנהר תוך הפעלת הגיון תועלתני מדוד, על מנת שזה יעניק לו את זכות המעבר ולא שיאלץ להפוך את חוקי הטבע על פיהם (מה שאולי יסב פגיעה בזולת). הוא מעדיף להתריע ולא להעניש מיידית. הנהר בוחר ברע-במיעוטו ומעניק לחסיד את זכות המעבר. כך חוקי הטבע נותרים על מכונם. האגדתא מנסה ללמד את קוראיה כי למעשה אירע כאן נס נסתר, בדמות המשא ומתן של החסיד עם הנהר, והצלחתו לחצות את הנהר עד-מהרה, ובאופן שיאפשר לו להתקדם אל התכלית שהיא קיום מצוה גדולה, התלויה בהצלת חיי שבויים, העולה עם הטוב הכללי.   

       הבאתי את פירושו של הרשב"א, על-שום שנדמה לי כי על אף אופיו הפנטסטי של סיפור-המעשה בגמרא, ועל אף שגם מהמקור עולה כי בשל קיום מצות פדיון שבויים צריך הציבור לעשות כל שביכולתו. בכל זאת, בחר הרשב"א כאן להציג את דמותו של ר' פנחס בן יאיר, לא כאיש קצר-רוח ומהיר-חימה, אץ בן קוצץ, המנסה לנצל את כשריו העודפים כדי לפגוע בכל מי שעומד בדרכו ויהי- מה, בטענה – שאין עם מי לדבר ועדיף להתקדם תוך הפעלת כל כוח, סביר ולא סביר, ושיבוש כל טבע, בעלי חיים, וסביבות אקולוגיות. למעשה, הרשב"א העניק כאן ביאור המעניק לשיקול דעתו המתון של החכם את המילה האחרונה. אם יש בידי גיבורו החסיד יכולות-נסתרות להחיל שינויים בטבע או לפגוע בזולת, בכל זאת ראוי לו לשקול בדעתו היטב-היטב את צעדיו ולהימנע מצעדים נמהרים שעלולים להסב הרס ואבדן לעולם. יש טעם רב להתבונן בפירושו של הרשב"א לאגדה התלמודית הזאת, לא רק מפני שניתן ללמוד מתוכהּ דבר-מה הנוגע למאורעות הזמן הנוכחי, אלא גם על על-שום תפיסת בעל האגדתא, לפיה גם כאשר ניכר כי המטרה מקדשת כל אמצעי, עדיין אין זה אומר – שחובה להתיר, כברירת מחדל, כל רסן, ולהתרכז בעשייה כוחנית ואלימה על מנת להביא לשחרור השבויים או להרג כל שוביהם. לדאבונינו, המדיניות הזאת של מלחמה ללא-פשרות ובכל-מחיר, מתגלה כרגע כלא יעילה במיוחד, ואפילו הרסנית, לכל הנוגעים בדבר.

    חשוב לציין, כי הרשב"א לא היה טיפוס גלותי מסתגר המכונס בתלמודו או בחיבורי מקובלים. הוא עמד בראש קהילת ברצלונה, שהייתה עיר נמל בינלאומית,  וסוחרים-ימיים יהודים עשירים ורבי-מהלכים נשמעו להוראותיו. הוא הצליח לשמור על מעמד הקהילה היהודית בסביבה נוצרית עוינת למדי, שבהּ היתה  הקהילה אנוסה לעמוד בתשלומי מסים גבוהים, ולהתמודד עם אנשי כנסיה מיסיונריים (במיוחד בני המסדר הדומיניקני), שניסו להביא להמרת-דת כולל באמצעות כתבים שחוברו בעזרת מומרים יהודים שבהם ניסו להתקיף את היהודים ולהעלות על נס את הבשורה הנוצרית ואפילו להראות כיצד אמונת השילוש ניבטת מתוך התלמוד. הרשב"א נודע לשם על שום החרם שהטיל על לימוד הפילוסופיה שאת העיון בהּ התיר לבני 25 ומעלה בלבד, ובלבד שלמדו עד אז במוסדות התורה וקיימו מצוות (הוא עמד גם בראשות הישיבה בעיר); אולם, בד-בבד, הגביל גם את העיון בקבלה לבני 40 ומעלה (גיל מופלג באותם ימים). וכפי-הנראה היה אדם מפוכח ומעשי, שהצליח להבין את שיווי המשקל העדין, בין חיי-המעשה ובין חיי-העיון והרוח, ולכוון את הקהילה הגדולה והמשגשגת, בראשהּ עמד, להתמודדות נכונה עם אתגרי התקופה באמצעות שורה של איזונים ובלמים, וכמסתמא – הרבה שיקול דעת. הוא השאיר אחריו תלמידים רבים וכללית ניתן לומר כי בימיו שגשגה קהילת ברצלונה מבחינה כלכלית, אינטלקטואלית ותורנית.

*

*

חברת פדיון שבויים וגמילות חסדים

   מנהיג ומלומד יהודי אחר שראוי לדון בו בהקשר של פדיון שבויים, שיקול דעת ושגשוג קהילתי, היה רבהּ של ונציה, ר' שמואל בן אברהם אבוהב (1694-1610), בן למשפחה ממגורשי ספרד ופורטוגל. מעבר לכך שניהל את ענייני הקהילה הונציאנית, במציאות המורכבת מאוד, בהּ פעלה מאז נתמנה לרבהּ של ונציה (אליה עבר מוורונה) משנת 1650 ועד פטירתו, אבוהב דאג למסד יציב של תרומות לקהילות היהודים בצפת, בירושלים ובחברון, שהצטרכו לכספי-סיוע על-מנת להתקיים לצידה של קהילת עזה ששגשגה באותם ימים (זכתה לחסותם של סוחרים יהודים ממצרים). בשנת 1647 הצטרף אבוהב ל"חברת פדיון שבויים" ,בהנהגת רבנים שעיקר פעולתהּ הושתת על פדיון שבויים מידי שודדי הים באיים במלטה ובמסינה שבסיציליה. בין השנים 1666-1657 עמד אבוהב בוודאות בראשות אותה חברה והיה גם איש-הכספים ומגייס המשאבים המוביל בהּ. החברה פעלה באמצעות סוכן נוצרי, איש מעולה במשא ומתן, בשם באצ'ו באנדינלה, שהיה יוצא לשאת ולתת עם נציגי-השובים, והיה כה מיומן ונאמן במלאכתו, עד שתמיד הביא להצלחה. כשפרש לבסוף לגמלאות בסביבות שנת 1666, התקשו בחברת פדיון שבויים, להצליח לפדות את השבויים באותה מהירות ויעילות, שכן חלף זמן עד שהצליחו להעמיד מחליף יעיל. מי שהחליף לבסוף את באנדינלה וייצג את חברת פדיון שבויים במלטה, היה הרב היהודי המרוקאי, ר' משה אזולאי,  שבעצמו נפל בשבי והובא לאי בשנת 1666 ושהה בו כשלושים שנים עד שנפטר. בימי שהותו הקבועה במלטה הוא טיפל בעניינים רבניים והסדיר את פדיון השבויים, באמצעות הסוכן הצרפתי, פרנסואה גראסין, שסירב לגבות עמלה כלשהי עבור שירותיו. בשלהי ימיו של אזולאי, כשלא נותרו עוד כמעט שבויים, ביקש לצאת ממלטה לחופשי, אך נפטר בטרם הספיק לעזוב את המקום. 

      גם באותם ימים היה שיעור פדיונו של שבוי יהודי כפול מזה של שבוי מוסלמי (מאתיים ריאל מול מאה ריאל בממוצע). ומסתמא היה זה עניין של היצע וביקוש. השודדים לרוב הניחו לשבויים ליצור קשר עם ר' שמואל אבוהב באמצעות אגרות שלפעמים הועברו לידי קונסול זה או אחר במלטה או במסינה בטרם הועברו לבאנדינלה או לר' שמואל אבוהב. כך נשתמרו בין אגרות- הרב, עדויות למלאכת הפדיון בהּ עסק. אני מניח כי האינטרס של השודדים היה להעלות באמצעות קשר המכתבים את סכום-הפדיון, ולא משום שהתענו לשבויים, אלא על שום שהבינו שחברת פדיון שבויים תתאמץ כלכלית הרבה יותר כדי להוציא מהשבי במהירה תלמיד חכמים או ראש קהילה, שהציבור צריך לו. רוב ההתכתבויות מסוג זה שנשארו, והובאו לדפוס, אכן מגלים כי רבנים בכירים בני התקופה נפלו בשבי ונצטרכו לשירותיה היעילים של החברה בראשה עמד אבוהב, שתמיד דאגה לחלץ אותם, גם כאשר חברות אחרות של פדיון שבויים התערבו, וגם כאשר נפל בשבי תלמיד-חכמים שאבוהב עלול היה לראות בו יריב פוליטי. ניכר כי עניין פדיון השבויים כ"מצוה רבה" לא היה נתון לשיקולי פוליטיקה או יוקרה, כלל.        

    על מחויבותו הרבה לגמילות חסדים ולמצוות פדיון שבויים כתב אבוהב כבר בספרו הראשון, ספר הזכרונות, שנדפס לראשונה בפראג בשנת 1650, וראה בעילום שם מחברו. אף על פי כן, רבים מרבני הדור זיהו מייד את המחבר כר' שמואל אבוהב, וכאשר ציטטו מהחיבור בכתביהם, טרחו לציין כי מחברו הוא ר' שמואל אבואב (כך נכתב פעמים רבות שמו) או הרשב"א (אבוהב כונה כך על ידי חכמי דורו, מתוך זיקה והקבלה לדמותו של ר' שלמה בן אברהם  אבן אדר"ת בו דנו למעלה). על יסוד כך טען לימים רבה של ליוורנו, מגדולי תלמידי החכמים של המאה ה-18,  ר' חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א, 1806-1724) בספרו שם הגדולים, כי אבוהב  הוא ללא ספק מחבר ספר הזכרונות. וכך כתב אבוהב:   

יסוד עולם ועמוד חזק הוא לקיומו דבר גמילות חסדים, אשר בו נברא ועליו הוא עומד, ואין לך בריה שאינה צריכה לו … ולשון גמילות חסדים הוא שם נופל על שני עניינים מהמצוות. האחד, שיעזור אדם מישראל בממונו כגון: צדקה ופדיון שבויים. והשני, שיעזור אותו בגופו, כגון: ניחום אבלים וללוות את המתים ולבוא לחופת-חתנים ודומה לזה …

ומכל-מקום להעיר את הלבבות במצוה רבה נחלת אבותינו הקדושים מורשה קהילת-יעקב, אעתיק פה לשון אחד של הר"ם במז"ל בפ"ח ממתנות עניים, וכל הפרק האחרון, כי כלל בו כמה מאמרי חז"ל וראוי לשמוע אותם ואשרי המחזיק בהם, וכבר שמעתי חכם אחד ותיק מחוכם שקרא אותם לפני רבים להעיר רוח המתנדבים והבלתי-מתנדבים בעם. אלו ליתן ואלו להוסיף. והיה זה דרכו לשם שמים, ולכן ראיתי להביא פה וזהו הלשון בענין פדיון שבויים:

"פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותם, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, העומד בסכנת נפשות, והמעלים עינו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ ידיך" (דברים ט"ו, 7) ועל "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט 16) ועל "לא ירדנו בפרך לעיניך" (ויקרא כ"ה 53) ובטל מצוות "פתוח תפתח את ידך לו" (דברים ט"ו 8) ומצוות "וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"ה 36) "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט 18) ו"הצל לקוחים למות" (משלי כ"ד 11) והרבה דברים כאלו, ואין לך מצוה רבה כמצוות פדיון שבויים".  

[(שמואל אבוהב), ספר הזכרונות: עשרה זכרונות מדינים רבים השכיחים מתובלים במוסרים נעימים, הוצאת אהבת שלום: ירושלים תשע"ד, זיכרון י' פרק שני, עמ' רס"ט-ע"ר].  

 *

    בדבריו העמיד אבוהב על כך ש"עולם חסד יִבָּנֵה" (תהלים פ"ט, 3). כלומר, כל מציאות העולם לכתחילה הינה חסד שהעתיר הבורא לברואיו, ולפיכך כל הבריות צריכות לחסד זה על-מנת להתקיים. זוהי תפיסה אופטימית לפיה יסוד העולם בטוב וכי הבריאה כולהּ היא שפעת הטוב שביקש להיטיב עם הנמצאים בעולמו. לפיכך, מצווה האדם להידמות לבורא, מצד היותו גומל חסדים ומבקש להעתיר על חסרי הנכסים החומריים או על חסרי-החירות כפי מחסורם אשר ייחסר, ובד-בבד, עליו גם לדאוג להיות חבר ואדם אמפטי לסובביו, המבקש לבוא עימם ביחסי חברות נטולי-פניות, שתכליתם להיטיב, וכנגד זה מצווה עליו ללוותם ולבקרם בימי חוליים, בימי אבלם, בימים שהם מביאים מתים לקבורה ובימים שהם מביאים לחופה חתן וכלה.

    אף על פי כן, הדגיש אבוהב מכל המצוות את מצוות פדיון השבויים כמצווה רבה. הוא כלל בפסקה האחרונה שהבאתי לעיל, ציטוט נרחב ממשנה תורה ספר זרעים הלכות מתנות עניים פרק ח' הלכה י' לרמב"ם (1204-1138) וטען כי כבר שמע על חכם ותיק ומחוכם שהיה נוהג לקרוא את ההלכה הזאת ואת כל פרק י' מהלכות מתנות עניים בבית הכנסת או בדרשה נוכח הציבור, וזאת על מנת להעיר את תשומת-לבם לגודל המצווה ולגודל השעה ועל-מנת לאסוף די ממון, מידי מי שנכונים לתרום לפדיון שבויים, ומידי מי שידם קפוצה יותר. לדעת הרמב"ם שם, לא-רק שפדיון שבויים קודם לצדקה, תמחוי, והלבשת-העניים והדלים, אלא משום שהם גם מצויים בסכנת נפשות, עינוי ומשיסה, מי שאינו מתנדב לפתוח ידו על מנת לסייע במצווה הגדולה הזאת עובר במצוות לא-תעשה רבות וחמורות, עד שממש עלול להיתפס כמי שמבזה את התורה ואת עולמהּ.        

     אבל אדרבה, מה שדרש כאן אבוהב באופן תיאורטי, הוא גם השתדל במרץ-רב לקיים באופן מעשי במשך עשרים שנים לפחות, שבהן פעל במסגרת "חברת פדיון שבויים", ובמשך העשור שבו עמד בראשות החברה, עת היה אחראי על גיוס המשאבים הכספיים, התכתב עם שבויים, ואף עמד בקשר עם סוכנה של החברה היהודית הזאת, באצ'ו באנדינלה, עד פרישתו.

    בכ"ד אלול תכ"ו (1666), בעצם אותו התאריך שבו הודיע שבתי צבי (1676-1626) לאחיו כי התאסלם בחצר הסולטן העות'מאני, שלח אבוהב מוונציה מכתב לשבויים נכבדים במלטה, ר' יהודה שאראף ןר' ישראל בנימין. ידיעה זו חשובה משום ששני הרבנים הללו היו מתומכיה הנלהבים של התנועה השבתאית בארץ ישראל (שאראף היה מיהודי מצרים), ועמדו בקשרי-לימוד עם ר' אברהם נתן בנימין בן אלישע, הלאו הוא נתן העזתי (1680-1643), שכנראה שלח אותם לאיזמיר בכדי להעביר אגרות לשבתי צבי,  ואולי הצליחו בדרכם, אלא שנשבו ביציאתם מתורכיה. הדברים האחרונים משמעותיים הם על-שום שאבוהב היה מתנגד נחרץ של התנועה השבתאית וכאשר נתן העזתי ביקש להתקבל על יהודי ונציה, האזין לו, והכריע כי אם הוא רואה בעצמו נביא, ינבא-נא למועדים ידועים את העתיד להתחולל, אם ייפול דבר – יקבלו כנביא, ואם לאו – ייאלץ האחרון לכתוב מכתב פומבי שיודפס בחתימת עדים על שהוא שב בו מטענת היותו נביא בישראל. משכשל נתן בתחזיותיו, נאלץ לחבר מכתב התנצלות ושוחרר מיד, וזה פורסם בכמה וכמה הזדמנויות בכתבי הלכה ורפואה של רבנים בכירים בני הזמן, באיטליה ובתורכיה. מאחר שהאירוע קדם לפחות בכמה חודשים להמרת הדת של ש"צ, יש להניח כי אבוהב ידע מיהם השבויים המצויים במלטה ובשליחות מי פעלו, ואף על פי כן לא נמנע מלעזור להם, למרות שבוודאי לא הסכין עם דרכם.    

    וכך כתב להם אבוהב:

בויניציאה, כ"ד לחדש אלול התכ"ו ליצירה.

לרב כמוהר"ר יהודה שארא"ף ומוהר"ר ישראל בנימין נר"ו (= נטריה רחמנא ופרקיה, תרגום: ישמרם הרחמן ויצילם) למאלטה.

שני שרי צבאות יהוד"ה וישרא"ל, הרבנים המובהקים, הדיינים המצוינים, בתורה ובמעשים … ה' צבאות יגן עליהם ברוב עוז ושלום.

הן קול ענות חלושה, קול ברמה נשמע, וימס לבבנו מתוך האגרות והכתבים החדשים מקרוב באו אלינו מאי מלטה מאת מעלת כבוד תורתכם – להודיע ולהיוודע את כל התלאה אשר מצאתם בדרך בהלכדם בכבלי אניות השבאים ההמה . והנה טרם הגלות אלינו זוהר פני כתיבתם התמה, הדבר יצא מפי אחרים, נכתב ונחתם הנה, למעלת פרנסי פדיון שבויים, יברכם צורם וישמרם,   קפץ עלינו רוגזם, ותיכף ומיד נועדו יחד כדת ליראי ה' ולחושבי שמם הטוב הנודע בשערים וייסעו בחרדה לדרוש את פי מעלת הרישיביטור, שהוא הממונה והפקיד של אותה השררה, והגיד להם הדברים כהווייתן בבשורות טובות ישועות ונחמות כי מודעת זאת שמלך צרפת חפץ ויכול לכופם שישיבו אפילו גזל הגזול ויוציאו לחופשי חינם מלקוח הספינה עם כל שמה שבתוכה והאנשים שבכללה, לא יוותר שם מהם אף אחד, וכפי מה שקיים והבטיח מחדש אמריו למעלת הפרנסים הנזכרים נכון לבנו בטוח בה' כי לעת כזאת צדיקים מצרה נחלצו וישובו למחוז חפצם בשלום …

ועל כללותיהם ופרטותיהן של השבויים הנמצאים בעיר ההיא, שהאריכו למעניתם מעלת כבוד תורתכם להליץ בעדם ולעורר ליבות בני האדם הממונים פה בעסק מצווה זו, כי רבא היא, נתוועדתי בייחוד עמהם … ואמרו לי כי נבוכים הם בקרבם זה כמה ימים לבלתי הימצא איש עומד בפרץ שם, ממלא מקומו של השר באנדיניל"ה … ויש זמן רב שכבר נתנו לכסף מוצא ושלחו שמה סך גדול קצוב לפדיון כמה נפשו ואין איש מאסף אותו וגומר מצווה על ידינו …   

[אגרת ר' שמואל אבוהב ליהודה שאראף ולר' ישראל בנימין, כ"ד אלול התכ"ו, נדפס: מאיר בניהו, דור אחד בארץ – איגרות רבי שמואל אבוהב ורבי משה זכות בענייני ארץ ישראל, בית ההוצאה של יד הרב נסים: ירושלים תשמ"ח, עמ' שע"ט-ש"פ].

*

   במכתבו, הביע אבוהב, את כבודו הרב לתלמידי החכמים השבויים.  אף כתב להם כי עוד טרם הגיע אליו מכתבם, הקדימו לטפל בעניין פדיונם פרנסי פדיון שבויים בני עיר אחרת, שקיבלו הבטחה רשמית מנציגו הרשמי של מלך צרפת, כי לפי שהספינה היתה צרפתית, הוא יטפל בכל הקשור להשבת הגזול ולפדיון כל השבויים שהיו על סיפונה. בהמשך דבריו, הודה אבוהב לשבויים על שהאריכו לתאר במכתבם שבויים נוספים המצויים במלטה. הוא כותב כי נתייעץ בעניין עם חבריו לחברת פדיון שבויים ואלו עדכונוהו, כי כבר מסרו סך כסף גדול לשחרור רבים מהם, אלא שמאחר שהסוכן באנדינלה הפסיק את מלאכתו, וטרם נמצא סוכן בשיעור קומתו, פדיונם עוד מתעכב (בחלק אחר של האגרת שלא ציטטתי עולה כי אנשי החברה כבר כתבו בעניין זה לר' משה אזולאי במלטה, שהודיעם שהצליח למצוא סוכן חדש, כדי לפדות את השבויים מידי השודדים, אך טרם הודיע להם את שמו).

    ידוע כי ר' ישראל בנימין שב לארץ ישראל ובה נפטר ואילו  ר' יהודה שאראף חזר למצרים ולימים עבר לליוורנו שם נפטר. הוא ושבתאים אחרים (למשל בעל חמדת ימים) נהגו בכתביהם כבוד-רב בר' שמואל אבוהב אף שידעו כי היה מתנגד גדול לדרכם. אפשר כי ר' יהודה שאראף לא שכח מי הודיעו על פדיונו הקרוב מבית שביו, ולא את הנימה הדאוגה ושקולת-הדעת של אבוהב, ואף על-פי שכתלמידו של ר' נתן העזתי, ודאי ידע כי ר' שמואל אבוהב הצליח להוציא מרבו מכתב שבו הוא מתנצל ושב בו מטענתו שהינו נביא ונביאו של המשיח. יש להניח כי פעילותו המסורה והנחושה למען אחיו היהודיים, ושיקול הדעת הסובלני שגילה אבוהב גם מול ר' נתן העזתי עצמו וגם במכתב הדאוג לתלמידו ר' יהודה שאראף, עוררו בהם כבוד כלפי אישיותו שלא רק העמידה על ערכי גמילות החסד ופדיון השבויים – אלא גם נאה הייתה לקיימם.

*

*

סיכום    

     הארכתי בדברי, בעיקר לפי שרוב המקורות שבהם דנתי טרם נדונו באופן הקושר את פדיון שבויים וגמילות חסדים עם מתינות ושיקול דעת, המחויבת מצד ההנהגה המבקשת לקדם את התהליך. כן, שזרתי בדבריי דברי שני רבנים, שניהם כונו רשב"א, האחד פירש אגדה תלמודית משום התנא ר' פנחס בן יאיר, ואילו האחר ציטט בדבריו ארוכות מספר משנה תורה לרמב"ם אבל גם הוסיף לו נופך משלו.

    הרשב"א בביאורו על האגדתא בחר לציין דווקא את מתינותו ואת שיקול דעתו של התנא החסיד, ר' פנחס בן יאיר, שאף על פי שהייתה בו שררה להפוך את חוקי הטבע על פיהם, ואת העובדה שביכר את הדרך השקולה והמתונה על פני השררת אינדרלמוסיה כוחנית. דרך זו היתה, ככל הנראה, גם דרכו של הרשב"א בהנהגתו את הקהילה היהודית בברצלונה, ואפשר שההתנהלות הזאת תרמה הרבה לשגשוגהּ בימיו. הראיתי גם כי אותן מידות ממש את ר' שמואל אבוהב, בראשות הקהילה בונציה ובראשות חברת פדיון שבויים שם. לא כוחנות משולחת, ולא זילזול או זילות בגורלו או בכבודו של אדם, ואפילו לא היה מנוי על המחנה הפוליטי שלו. אולי יש יתרונות לכך שבראש הקהל עומד אדם מיושב בדתו, שקול דעת ומתון, ואולי הדרך הזאת, ודאי בתולדות היהדות, הוכיחה את עצמה הרבה יותר מאשר דרכם של בריונים כוחניים, המנסים להשיג או להשיב כל-דבר בכוח ובדרכי איבה, וההופכים גם פעולה פשוטה של עשיית חסד גדול, כגון פדיון שבויים, לפעולה צבאית כוחנית מתמשכת, שאינה נרתעת מהרג רבים, בפרט שמתברר שגם חיי השבויים אינם נחשבים בעיניי ביותר, לא  כמו המשך ההפצצות והפעילות הצבאית.  

*

*

בתמונה: Ludolf Bukhuizen, Ships on Stormy Sea, Drawing (Brush and Grey Ink) 1698

Read Full Post »

מִי שֶׁמַּשִׂיג אֶת מֻשַׂג הָרְאִיָּה מְוַּתֵּר עַל הָרְאִיָּה

*

יותר משגן תבונת הלב (بستان المعرفة / בֻּסְתַאן אַלְמַעְרִפַה̈ ) לשיח' הסוּפי שהוצא להורג בבע'דאד ככופר-באסלאם, אַבּוּ אַלְמֻעִ'ית' אלְחסֵין בן מַנְצוּר אַלְחַלַאג' 922-858) לספ'), הוא יצירת מופת מצד תוכנוֹ, ויש בו רב, הרי שהמתרגם, מקדים המבואות והמעיר, פרופ' אבי אלקיים (אוניברסיטת בר אילן, ממקימי אַלְטﱠרִיקַה̈ אַלְאִבְּרַאהִימִיַﱠה̈ // דרך אברהם), הפליא לשבץ סביבו, קטעי חיבורים סוּפיים נוספים, העוסקים ב-معرفة (המתורגמת לעתים כ- ידיעה או הכרה, אך אלקיים מנמק היטב מדוע ביכר "תבונת לב") ובכך יצר אנתולוגיה מקסימה של מקורות סוּפיים קלאסיים העוסקים באחד המושגים הסופיים המרכזיים והרווחים ביותר.

   אני שמח על כך שאבי אלקיים (מורה וחבר) נתן בידי את הזכות להימנות בין הקוראים-המעירים על הספר טרם העריכה האחרונה וההדפסה, וכך הוזכרתי ברשימת התודות הכוללת ובמקום נוסף. אם תרמתי משהו הרי זה בעיקר מצד הבהרת החיכוך בין התיאולוגיה העבּאסית השלטת (כַּלַﱠאם מֻעְתַזִלִי) ובין תפיסת עולמו המיסטית של אלחלאג', שמלכתחילה מצויות היו בנתיב התנגשות. אלחלאג' מפורסם מאוד בתורת  האינקרנציה (חֻלוּל), כמי שהסבה עליו את מותו, אבל לאמיתו של דבר, שלא כמו מנהיגים סוּפיים אחרים שפעלו בבע'דאד בתקופתו (למשל, אלגֻ'נַיְד), הוא ביכר שלא להלך בין-הטיפות, ומאחר שפעל בסביבה שלא היתה סבלנית כלל למתגרים בדת-הח'ליפוּת (נקטה עונשי גוף, עונשי מאסר וגם הוצאה להורג), ובאשר לדידו "האמת היא אמת, הבריאה היא בריאה, ואין ממה לַחֲשֹׁשׁ" (שם, עמוד 182) — הוא העדיף את האמת הפנימית, על פני הבריאה והסדרים התיאולוגיים- פוליטיים שהושמו בשמהּ במציאות החיצונית – ופנה אל אללﱠה בלי-חשש, כמי שמעולם לא נברא.

   הגותו של אלחלאג' לא פחות משירתו היא פרדוקסלית משום שבלבהּ עומדת תפיסה רדיקלית השומטת את הקרקע תחת רגלנוּ. הבריאה חסרת חשיבות, העולם (יקום) וחוקי הטבע אינם אלא צל חולף נוכח מציאות הנוכחות האלוהית. ה"עצמי" הוא תעתוע. לא רק תעתוע, אלא כל-זמן שהאדם לא מבין כי הנוכחות האלוהית היא הדבר היחיד שקיים (אני בכוונה כותב נוכחות משום שהאלוהות אצל אלחלאג' אינה תבונת-על ואינה קוגניציה כדבריו בכִּתַאבּ אַלְטﱠוַּאסִין: "תבונת הלב היא מעבר לרעיון המעבר, מעבר לגבולות המרחב, מעבר לכוונה, מעבר לתודעה, מעבר למסורות המקובלות ומעבר לתפיסה"). כל המושגים הראשוניים ביותר: חיים, מוות, נפש, משפחה, חברה, עם, דת, לאום, אתיקה, מעמד, פוליטיקה הם כולם ילידי-הטעות. אין גם תיקון או גאולה לעולם הזה, וממילא אין לומר כי חלה עליו השגחה אלוהית – למה דומה תפיסת האלוהות אלחלאג'? לכח אדיר, כעין גל צונאמי השוטף את האדם; כל מה שהוא הכיר מתמוסס. אפשר כי תטָּרף עליו דעתו, אפשר כי הציץ ומת;  עתים הוא נהפך לחלק מהמְּלֹא הזה ששטף אותו לבלי הותר זכר ממה שהיה אי-אז לפנים. אללﱠה הוא כוח יחידאי אומניפוטנטי. אין דבר העשוי לעמוד בדרכו.  בניגוד, לפילוסוף הצרפתי יהודי, עמנואל לוינס (1995-1906), שנשאל פעם, מה נותר לתפיסתו מן "האני" בהגותו, והשיב: "שום דבר מהכל". אצל אלחלאג' – לא נותר דבר מהאני וממילא  הכל לא קיים באמת. מי שיודע את המציאות בלבו (זוהי תבונת הלב) יודע ומכיר שאין במציאות אלא אלוהות, אפילו לא אור אלוהים או נביעה מתווכת היוצאת מן האלוה ופוגשת בתודעת האדם, לא קירבת אלוהים ולא התקשרות באלוהים וגם לא ממש דביקות של חלק בשלם, אלא מי שנשטף בנוכחות האלוהית – מאבד לחלוטין את עולמו ואת עצמיותו; זהו  א-קוסמיזם מוחלט (ביטול הבריאה וביטול הקוסמוס), התאיינוּת שהיא בד-בבד הישארוּת, או נכון יותר: אבדן מוחלט של אחיזה וחבירה לסדר אחר. את השטף האלוהי מכנה אלחלאג' "האמת" (الحقﱡ). ההיבט הפרדוקסלי שבהיות ב מתבטא בכך שאלחלאג' בכל זאת מנסה למסור לבאים אחריו משהו מהטעם של כל זה בשפה אנושית, המגלמת את סדרי-הבריאה (מה ששייך לדידו לסדר אחר לחלוטין), ומתוך היותו "משורר" ו-"מיסטיקון" נפרד מהתודעה האלוהית.

    בניגוד לפילוסופים ומיסטיקונים נאופלטוניים, כפלוטינוס (270-210 לספ') שחווה אקסטזיס (התאחדות על-רציונלית עם "האחד") שלוש פעמים בחייו או ימבליכוס (320-270 לספ' לערך) המביא סיפור מעשה על מיסטיקון שקרא "אני  יודע את איזיס, אני הייתי איזיס, אבל איני יודע אם איזיס קיימת" (כלומר, חוויה שמקיימת בד-בבד התאחדות מיסטית מוחלטת וגם אגנוסטיות או סקפטיות מוחלטת אשר לממשות החוויה) או בניגוד לנזירים זן-בודהיסטים שחוויית הסאטורי שלהם הביאתם כדי חבירה לכדי תודעה עליונה נצחית ונפרדת ששום דבר אינו זע ואינו נע בהּ –  אלחלאג' לא נזכר לאחור ב-"אמת" שהבין בלבו, כדבר שחווה רק לרגעים, וגם אינו נסוג ממנה – האמת (אותו כוח אלוהי) ממשיכים לשטוף אותו. אין זאת הארה ממרום וגם לא הארה מבפנים; אין זו הארה כלל. זוהי הכרה עמוקה ובלתי-רצונית לפיה יש בהוויה רק נוכחות אחת יחידה ויחידה, כעין רוח גדולה, המבטלת את כל הסדרים האחרים המוטעים לכתחילה. הרוח או הגל השוטפים את האדם, משנים אותו מהקצה אל הקצה והיה לאיש אחֵר. הוא שוב אינו בוחר עוד לאן יטיל אותו אותו כוח מטלטל זה ואם יחיה או לא אחרי. דא עקא, קשה להסביר כיצד בדיוק קיים אלחלאג' בעצמו את השניוּת – בין היות שטוף הכח האלוהי, שגרף אותו מכל מעגלי חייו; ובין היות משורר, מיסטיקון ומורה אנושי עלי-אדמות, המוסר את תורותיו באמצעות השפה, ובאמצעות דיבור או כתיבה, שבהכרח מבטאים חריגה מ"האמת".

*

*

    עיון בדיון המיוחד ל-فزاسة (פִראסה̈, התבוננות מלוא-העיניים בעולם הפנימי) בספרו של השיח' הסוּפי הגדול אבו אלקאסם אלקֻשַיְרִי (1072-986 לספ') אלרִﱢסאלה̈ (האגרת)— חיבור חשוב מאין כמוהו לבסוס המסורת הסוּפית ולהצגתהּ כתחום עיון אסלאמי שיש בו משתתפים רבים שניהלו ביניהם קשרי לימוד ותרגול-רוחני – מגלה כי אלחלאג' עבור בני הדורות הבאים היווה סמל לאקסטטיקון או יותר נכון: מי שמוצא את המציאות האמתית (מֻתַוַּגִ'ﱢד). אלקשיירי מספר כי בצעירותו ישב פעם עם השיח' האראני, אבו עלי אלדﱠקﱠאק (נפטר 1015 לספ'), והנה אמר לו זה, כי בנוכחות שיח' גדול כעבְּד אַלְרﱠחמן אלסﱡלמי (1021-937 לספ') הנוהג לקום ממקומו, בשעה שנערך הסַמַאע, ולחולל אחוז שיכרון אלוהות, אין לומר דבר, משום שלא ניתן להבין את התנהגותו. או-אז שלח אותו אלדﱠקﱠאק אל ביתו של אלסﱡלמי ואל ספרייתו ולהביא לו משם, מבלי להחליף מלים עם בעל-הבית, כרך קטן ואדום המחזיק את שירתו של אלחסין בן מנצור אלחלﱠאג'. כחום היום בא אלקֻשַיְרִי אל בית  אלסﱡלמי ומצאו בספרייתו. כשביקש לקחת משם את הכרך כהוראתו של אלדﱠקﱠאק החל אלסﱡלמי מדבר: "היה פעם אדם שנהג לגעור מלומד אחד על תנועותיו המשונות, בעת שנוגנה מוסיקה בכינוסי סַמַאע. עם זאת, בשעה אחרת, נראה אותו מעיר, מחולל כך בביתו, כאדם שמצא את המציאות האמתית. כששאלוהו על כך, אמר: "היתה בעיה, שלא הצלחתי למצוא לה פתרון. פתע עלתה על דעתי התשובה. כל-כך שמחתי, עד שאיבדתי שליטה על שמחתי. קמתי והתחלתי לחולל במעגל" ועוד הוסיף: "זה בדיוק מה שהם (הסוּפִים) חווים". סיפר לו אלקֻשַיְרִי את דברי אלדﱠקﱠאק אליו ואמר: "איני מעלה על דעתי לקחת את הספר מבלי-רשותך, אבל גם איני רוצה להמרות את פי אלדﱠקﱠאק, מה עליי אפוא לעשות?". אלסﱡלמי בחר מן הספריה כרך שכלל שישה שערים ובהם סדורים אמרותיו של אלחלאג', כרוכים יחד עם ספר שלו (עצמו), והורה לסוּפי הצעיר, "קח את הכרך הזה אל אלדﱠקﱠאק ואמור לו שלמדתי את הכרך הזה, אף ציטטתי מתוכו בתוך כתביי שלי". אלקֻשַיְרִי נטל את הספר ועזב את המקום.

    יושם אל לב כי כל הדיון בין שני השיח'ים ובין המבקש הצעיר (אלקֻשַיְרִי יכול היה להיות לכל היותר בשנות העשרים המאוחרות לחייו באותה עת, כדי לזכות ולפגוש את שני השיח'ים הללו בחייהם) נסוב על ההגעה לאותו מצב של איחוז-האלוהות-באדם (מציאת המציאות האמתית), כאשר מקור הסמכות ממנו עולה כי שניהם מבקשים ללמוד – הם כתבי אלחלאג' – בהם הם רואים את המפתח או את שער הכניסה להבנת המצב בו האדם אחוז בשטף האלוהי. ברם, בעת שאלדﱠקﱠאק  רומז כי המפתח הוא בשירת אלחלאג', מתקן אותו אלסﱡלמי (ולכן, מכוון את אלקֻשַיְרִי אל כרך אחר) וטוען למעשה, כי  אלדﱠקﱠאק ימצא מפתחות נכונים יותר דווקא בחיבוריו העיוניים (אמרותיו). כאן, כמובן עולה השאלה – האם  אלסﱡלמי סבר כי דרגתו של  אלדﱠקﱠאק טרם הגיעה למדרגה הנדרשת לעיון בפואטיקה האקסטטית של אלחלאג', ולכן שיגר לו את חיבוריו העיוניים או שמא רצה לתקן את דרכו של הצעיר שנזדמן אליו ושל השיח' שולחו, כאומר להם – היכנסו קודם דרך החיבורים העיוניים ואחר כך דרך השירה, כך תבינו את הדברים באופן נכוח יותר. כמובן, דברי  אלסﱡלמי מרמזים על כך שכבר הרגיש שגם בשיח' וגם בתלמיד הצעיר ניעורה משיכה רבה לעולמו של אלחלאג' ולאותה נוכחות אלוהית שאותה חווה בכל  (יש להניח שדבריו על אותו מעיר שנמצא מחולל לבדו בביתו, כוונו כלפי אלדﱠקﱠאק)   

     על כך יש להעיר, כי מיטב המתרגמים שבים וטוענים כי המצב בו שרויה נפשו של הסוּפי המחולל הוא אקסטזיס. עם זאת, אין המדובר, לפחות לא בקרב ההולכים אחר אלחלאג', בחוויה חוץ גופית או על-תודעתית, אלא במצב שבו כביכול הכוח האלוהי או נוכחות אלוהית מאחזת את המשיג, והוא יוצא משליטה עצמית. מבחינה זאת, נכון יותר  להתייחס למצב הזה כחֻלוּל (אינקרנציה) מאשר כאקסטזיס; זהו מצב איחוז ולא מצב שבו המיסטיקון עולה בתודעתו אל מעבר לתודעה. הנתיב המיסטי המוצע כאן אינו סולם עליה בעל שלבי התקדמות (תהליך נקנה ותימטי משלב אל שלב וממצב תודעה אחד אל מצב תודעה אחר) אלא שטף אלוהות הניתך על האדם ועימו הוא נסחף או רוח גדולה עימה הוא נישא, בבחינת"Blow, wind, blow / Wherever you may go / Put on your overcoat / Take me away"  (טום ווייטס) או כדברי הנביא: "וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ" (יחזקאל ג, 12). כלומר אין שחר להציג את החוויה הזאת כאקסטזיס, אלא כתופעה של איחוז, ושל תגובה לא-רצונית, המתבטאת ברעד בלתי-נשלט או בנפילה אפיים – בנוכחותה הפתאומית של התיאופניה (הופעת האלוהות). תופעות כגון אלו תוארו גם בספרות ההיכלות המרכבה; כמו גם בספרות הנבואה המסופוטמית הקדומה (ראו ספרו של בנימין אופנהיימר על הנבואה הקלאסית), ולימים גם בקרב מיסטיקונים וקהילות שיעיות בעולם האסלאם (בעיקר סביב דמות האִמַאם)  מיסטיקונים אירופאיים ואמריקנים  המכונים אנת'יוזיאסטיים, כגון: קוויקרים, שבתאים, רנטרים, מורמונים, מטיפים בדרום ארה"ב [למשל, בנובלה מאת פלנארי אוקונור  "והאלימים יישאוה"] והמשוררת יונה וולך (שתיארה לפני הלית ישורון בראיון האחרון מההוספיס בתל-השומר, את התאופניה האלוהית לה זכתה בדירה תל-אביבית); אצל כולם – רוח הקודש או האלוהות עצמה מאחזת את האדם ואינה מניחה לו. הוא אינו חי יותר  את הדרמה של חיי האנוש, אלא הופך למגלם ומבשר של חיי האלוהות, והם יעודו ותכליתו היחידה. למותר  לציין, כי כל אחוזי התיאופניה הללו נדונו בדרך כלל בתרבויות הממוסדות כמשוגעים או ככופרים, ולא אחת נכלאו או נרצחו על-שום חריגותם; במיוחד על עצם הטענה כי האל אינו טרנסצנדנטי והחברות הפוליטיות והדתיות הארציות אינן נציגותיו עלי-אדמות.      

*

*

    בנוסף, אם נעיין בתפיסתו הקיומית של אלחלאג' על רקע המחשבה ההודית ובמיוחד ההינדואיסטית, אזי ניתן לראות זיקה בין התעלות התודעה האנושית לכדי תודעה אלוהית-כּוּלית, המהווה גם את הכוח היחיד שיש, המגלמת השגת סדר אחר לגמרי שאין ממנו חזרה. כך הופכים את ה-מומוקאשו (Mumukshu), מי ששואף להשגת החירות הגדולה/ מי שהבין כי הונה את עצמו – לאדם שמסתלק מן השניוּת והריבוי (Dvaita) והכל הופך מבחינתו לאחדוּת של תודעת עצמי (Atman, מסנסקריט: Self או Breath), סוג של תודעת-על או רוח-על המאחדת את כל הדברים. להבדיל, גם אצל הסטואיקנים ההלניסטיים באגן המזרחי של הים התיכון רווחה התפיסה לפיה יש כוח אחד ויחיד המנהל, מארגן ומוליך את כל התהליכים בקוסמוס, והוא הֹפָּנוֹיְמָה (Pneuma, מיוונית: אוויר, רוח), אבל הפנוימה כאמור דביקה לקוסמוס, לכן מעוגנת בטבע, ולפיכך חורגת מתפיסתו של אלחלאג' – לפיהן הכוח האלוהי אינו כוח הפועל בבריאה ולכן גם לא בהיסטוריה, אלא הוא הכוח היחידי שיש בעומק-הדברים (אין עולם, אין בריאת האדם, לא הטבע – רק הכוח האלוהי ותו-לאו). עם זאת, בכל זאת נבדלת שיטתו של אלחלאג' מזאת ההודית, הואיל ובספרו כתאב אלטואסין הצהיר אלחלאג' כי אלוהיו אינו מגולם גם במחשבה או בקוגניציה ובשירתו הוא מדמה את האל כשופט אכזר וכחסר-רסן – לאו דווקא מחמת עריצותו או ציווייו (בכלל לא ברור אם על-פי אל חלאג' האל מצווה או לאו) אלא מפני שהוא הכוח היחידי שיש – ומי שבן זאת בליבו, ממילא הופך מסור לו כליל וללא כל אפשרות להשתחרר מאחיזתו.

      מקור הודי נוסף שיש להביא בחשבון כשמתבוננים (באופן ביקורתי) בחדשנותו של אלחלאג', היא זו של מחבר אשטואקרא גיטא (=שירתו של המעוקם בשמונה עיקומים), הכותב: "אני חלל נעדר-גבולות / העולם הוא כלי חרס // זאת האמת. // אין מה לקבל / אין מה לדחות / אין מה להמס. // אני האוקינוס. / כל העולמות גלים הם.// זאת האמת. // … אני מצוי בכל הישויות/ כל הישויות מצויות הן בי.  // זאת האמת כֻלָּה." לדברי המשורר ההודי, בתרגומה של שחר לב (דיויה), שהעניקה לחיבור את השם: לֵב המוּדָעוּת, (בעקבות תרגומו לאנגלית של תומס בירום משנת 1989) – מן הפרספקטיבה של הכוח הכֻּלִּי, לאחר שמוסס את האני – העולמות הם רק מופעים מטעים ומשלים את מתבונניהם, כאשר בעומק הדברים שקט, בלתי נע וחסר גבולות נח הכוח היחידי שיש בממשוּת (ראו: לב המודעות, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008, עמ' 53-50). על אף הדמיון הרב ואולי גם הרצון לראות באלחלאג' בן בע'דאד, לב הציוויליזציה בשחר המאה העשירית (מן הבחינה הפילוסופית, המדעית, הארכיטקטונית, הרפואית, ההנדסית והמתמטית),  שלוחה מערב-אסייתית (עיראקית) ומונותאיסטית של ההינדואיזם. בכל זאת, שורר בין שני המחברים הבדל ניכר. בשעה שבעל אשטואקרה גיטא מתייחס אל האלוהות כחלל נעדר-גבולות או כאוקיינוס שאין בו חופים, ואל העולם כהרגל-רע שראוי להיבדל ממנו, יש לדעתי אצל אלחלאג' שיבה לדפוסי מסופוטמיים של דימויי האל, ככוח אחד ויחיד; לא ניתן להרחיב בו דיבור; לא ניתן לבחור או לנהל את ההתכוונות ואת הזיקה כלפיו; הכח האלוהי הוא חסר רסן; מי שהוא פוגש בו משתנה מן היסוד או כּלֵה. עם זאת, אלוהי אלחלאג' שונה מאלוהיהם של משה, ישוע ומחמד; אלוהי אלחלאג' אינו בורא ואינו נזקק לבריאה; האדם לדידו, טועה בחושבו, שיש לו מציאות נבדלת, וכי הקוסמוס עצמו נברא או נאצל מן האל ומצוי בשליטת אלוה מטאפיסי. אין לאדם בעומק הדברים חיים ומוות, טוב ורע, פיסי ומטאפיסי, בריאה וחברה, שכל ורגש, חוק ומדע, מיסטיקה ומאגיה. כל המושגים האלו כביכול מרחיקים את האדם מן האמת, המתבטאת ברגע שבו הוא נכבש לחלוטין על ידי הכוח האלוהי; לפגוש את האל זה כמו לפגוש בממשות היחידה שבולעת אותךָ; שואבת אותךָ כמו מערבולת ענק או חור שחור, רק בקנה מידה שונה לחלוטין; מי שטעם את החוויה הזאת וזכה להישאר בחיים – ממשיך להיות טָבוּע או בָּלוע. עם זאת, החוויה הזאת אינה חוויית כיליון דווקא, אלא חבירה לכוח היחידי השורר בעומק הדברים. בבחינה זאת אין ספק, שאלחלאג' קיבל את דבר הוצאתו להורג בשלוות נפש. לא מפני האִפּוּק, אלא מפני שמושגים כמו חיים ומוות, ראיה ועיוורון, קיום וכיליון – חדלו להיות משמעותיים לדידו. בכִּתַאבּ אַלְטﱠוַּאסִין כתב אלחלאג' על שאיפתו של פרפר-הלילה להתמוסס באור ולהתכלות לחלוטין. הוא כותב שם: מִי שֶׁמַּשִׂיג אֶת מֻשַׂג הָרְאִיָּה מְוַּתֵּר עַל הָרְאִיָּה, כלומר: מי שמשיג את הממשות האמתית מוותר על הממשות הכוזבת (החיים הארציים). אלחלאג' נפרד מהחיים בתבונת לב איתנה לפיה הכוח האלוהי חי בו והוא חי באלוהים, ומאחר שזהו היֵשׁ היחיד, הוא לא איבד דבר, ואילו את זכייתו היחידה – האיחוז באלוהים, אותו ידע כבר מאותו הרגע שבו בא אליו אללﱠה והפך ליבו להבין מהות הַיֶּשׁ.    

אבּוּ אלמע͘ית אלחסין אבן מנצור אחלּאג͘, בסתאן אלמערפה̈ / גן תבונת הלב, המקור הערבי עם התרגום העברי, תרגם מערבית לעברית, כתב מבואות והוסיף ביאורים: אבי אלקיים, הוצאת אדרא: תל אביב תשפ"א/ 2021, 351 עמודים.     

לדף הספר

לקריאה נוספת: אבי אלקיים, "אני אהובי ואהובי אני: שירת האהבה לצלוב אל-חסין בן מנצור אלחלאג' ", דעיכת הרוח: ספר יובל התשעים לכבוד שלמה גיורא שוהם, בעריכת חמי בן נון, הוצאת אידרא: תל אביב 2019, עמ' 242-215 [כולל 20 שירים מתורגמים משירת אלחלאג'].

הנ"ל, "הַגִּלּוּי הוּא הֶעְלֵם וְהַהֶעְלֵם הוּא גִּלּוּי בשירתו של אלחסין אבן מנצור אלחלאג'", תיאופואטיקה: אסופת מאמרים, עורכים: אבי אלקיים ושלומי מועלם,הוצאת אדרא: תל אביב 2020, עמ' 364-325. 

*

*

*

בתמונות: .The Execution of Al-H̟allaj, Mughal Miniature, Artist Unknown, 1600-1605 circa

פרופ' אבי אלקיים, מגיב ומדבר בערב ההשקה לספר שנערך בנווה שכטר, נווה צדק, תל-אביב יפו, 21.6.2021; צילום: שועי רז.

אני מדבר בערב ההשקה לספר (אותו מקום אותו מועד); צילם: אהרן קריצר.

תודה מלב למשתתפי הערב האחרים: המשורר, השיח' ע'סאן מנאצרה; חוקר הסוּפיוּת, ד"ר ח'אלד אבו ראס; חוקרת הספרות והמוציאה לאור (הוצאת גמא), ד"ר קציעה עֵלוֹן; מנחה הערב: חוקר הסוּפיוּת-היהודית, הרב רוברטו ארביב; והמוסיקאים: יאיר דלאל ועבד אלסﱠלאם מנאצרה.  

Read Full Post »