*
לרגל חג מתן תורה, העומד בפתח, ולציון עוד סיבוב במחזור הזמן, שהריי בכל שנה ושנה חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא קבל את התורה בתוך העם שחנה מול ההר. עם שנאמר בו 'ויחן-שם ישראל נגד ההר' (שמות י"ט, 3) ולא 'ויחנו' לציין כי עשו חניה אחת, מאוחדת, מלוכדת והרמונית מול ההר, החלטתי להביא כאן צמד מקורות העוסקים לדידי במתן תורה ובתלמוד תורה, כחיפוש ותיוּר, אשר יש בו מטעמו של האין סוֹפי, ואשר אין האדם מצליח להגיע לכדי תכליתו או אחריתוֹ, כי אם תמיד שומא עליו לראות את עצמו כאילו עדיין הוא עומד בראשית השוּרה (עם קטני התלמידים ואחרוניהם) או באמצע השורה (במחיצתם של תלמידי החכמים), עליו לנסות ולגלות את התורה כפי נפשו הייחודית- כשריה, טעמיה, מגבלותיה, ובלבד שישמור על הפס הדקיק שבלב,המפריד בין טוב לרע, זוהי, אליבא דמירב המקורות שיובאו להלן (וכפי שאני קורא אותם), קרבת האלהות המיטבית האפשרית לאדם: חשיבה מטפיסית ורגישות אתית.
1
בכאן גילה לנו מעלות התורה הקדושה שהיא 'ארוכה מארץ מידה' (איוב י"א, 9). מי גדול לנו ממשה שהיה בסוף ימיו במדרגה היותר גדולה בעוֹלם, מה שאי אפשר בחוק השכל האנושי להשיג, אפילו הכי אמר: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא' (דברים ג', 23), דהיינו: קודם מותו, שהיה נקרא אז איש האלהים (דברים ל"ג, 1), מה שלא היה כן כל ימיו, דכתיב ביה: 'משה עלה אל האלהים' (שמות י"ט, 3); ועתה על במעלה גדולה נקרא: 'צדיק מושל ביראת אלוהים' (שמואל ב' כ"ג, 3) לכן נקרא איש האלוהים, אפילו הכי אמר 'אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת היד החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורֹתיך' (דברים ג', 24), עדיין היה דומה בעיניו כאילו התחיל להשיג השגת אלהים, דומה בעיניו כאלו לא בא לשום השגה בחכמת התורה. ולכן אמר 'אעברה נא' (דברים ג', 25), שלא נתכוון לאכול מפריו, רק להשיג השגות העיוניות ושכליות בתורה, ועל זה אמר 'ואראה את הארץ הטובה' (שם,שם), כההיא דאמרו ז"ל: 'אֲוִירָא דְארץ ישראל מָחְכִּים' (בבלי בבא בתרא דף קנ"ח ע"ב), ושם יבוא להשיג סודות התורה.
והשיב לו הקדוש ברוך הוא: אתה חושב בדעתך שעדיין לא השגת בתורה כלוּם, ואין אצלך רק התחלה בלבד, אינו כן, כי רב לך השגות של שלמוּת השכליוֹת, השגת בתורה ואל תוסף להשיג עוד, כי כֹל מה שאפשר לשכל האנושי להשיג- השגתָ. ומזה הטעם כותבים בספר תורה 'והנה דרש דרש משה' (ויקרא י,9) מלת דרש אחד צריך לכתוב בסוף השִיטה, ודרש שני בתחלת השִיטה, להודיע לאדם שאין קץ וחקר לדרשות התורה וסודותיה, כשהשלים האדם הדְרַש והוא חושב שכבר השלים ההשגה ובא עד סוף תכונתהּ, חוזר ומתחיל בראשית, לכן מלת דרש שני בראשית השִיטה לאחריה להודיע שהוא מתחיל בראש. וזה אנחנו יכולים ללמוד ממשה, כמו שאמרנו, שבעֵת ההיא היה משה בסוף ימיו ואמר לקדוש ברוך הוא 'אתה החלות להראות' (דברים ג', 24) שהוא עומד בהתחלה כאילו לא למד כלום, וטעם הדבר: והנה מִלָת שר"ף, שר"ף בסוד שישים ריבוא פרצוּפים יש בעולם, כנגד ששים רבוא אותיות התורה, וכן יש לכל אות בתורה גם כן ששים רבוא פרצופים ששים רבוא פשטים, מזה הטעם קיימא לן כרב אשי [= אמוראי בבלי, דוֹר שישי, המאה השישית לספירה, ש.ר] במנחוֹת פרק הקוֹמץ (בבלי מנחות דף ל ע"א), שצריך לכתוב 'לעיני כל ישראל' (דברים ל"ד, 12) בספר התורה באמצע השיטה דווקא, להודיע שסוף התורה אין לחקור, לכן היא באמצע השורה להורות לנוּ שלא בא עד תכליתה וסופה של תורה.
[ר' נתן בן שלמה שפירא מקרקא (1591- 1633, פולין, תלמיד חכמים ומקובל), ספר מגלה עמוקות: רנ"ב אופנים על פרשת ואתחנן, בני ברק תשנ"ב, אופן תשיעי, דף ו' ע"ב- דף ז' ע"א]
אם ישתדלו א/נשים בתורה כפי נפשם הייחוּדית של כל אחד ואחת, אם ילמדו מעט יכוונו ללמוד הרבה, ואם למדו כבר רב והשיגו לרוב, יכוונו כאילו הינם/ן בראשית דרכם/ן בלבד ויידעו כי לעולם לא יגיעו אלא לאמצע השורה, שאין אשר בא עד תכליתהּ ואחריתהּ של התורה. ויתנו אל ליבם/ן, כי שישים ריבוא פרצופים עמדו לפני הר סיני וכל אחד גילה בתורה פנים בהתאם להשגתו ולהכרתו וכשריה, וידעוּ כי כל אות ואות בתורה יש בה ששים רבוא (שש מאות אלף) פשטים, רמזים לאין חקר, דרשות אין מספר, סודות לאין קץ; על כן 'ארוכה מארץ מידה', ועל כן, אף משה, איש האלוהים, לא השיג, כי אם תחילת ההשגה בחכמת התורה, ולא הגיע אלא לאמצע השורה.
*
2
*
לֹא אֲרַחֶף בֶּחָלָל
מְשֳלַּחַת כֹּל רֶסֶן
פֶּן יִבְלַע עָנָן
אֶת הַפַּס הַדַקִיק שֶבְּלִיבִּי
שֶמַפְרִיד בֶּין טוֹב לְרָע.
אֶין לִי קִיוּם
בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקוֹלוֹת
שֶשָמַעְתִי בְּסִינַי.
*
[זלדה (שניאורסון- מישקובסקי, 1984-1914), שנבדלו מכל מרחק: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1984, עמ' 14]
*
את המצוקה הקיוּמית הזאת, המתנוססת לה בהכרה, כסימן שאלה אין סופי, לאמור: 'הוּא שומע?'- מחליפה לרגע סוג של ודאוּת רגעית סובייקטיבית מאוד, הקלה ורווחה, תפנית נשימה, הנה היא כבר מאחורי כתלינו מציצה אל חרכי ההכרה, חיוך חולף מסתמן על הפנים, המקווצות ממדווי היום. העייניים מאירות אף הן לאמור: 'הוא שומע' [ובהדהוד פנימי 'הוא שומע-הוא שומע- הוא שומע', כמו: 'משה ידבר והאלהים יעננו בקול' (שמות י"ט, 19)]. אף שאין עדוּת לָהוּא השומע, אמירה כגון 'אין לי קיום בלי הברקים והקולות ששמעתי בסיני' היא מעמד הר סיני בפני עצמה שבהכרה. גם הפס הדקיק שבלב שמפריד בין טוב לרע הוא מעין זה ( ויש הגורסים, כי בכמה מכתבי היד כתוב כאן: בדיוק זה).
זה אינו Credo, אני-מאמין. זוהי הצהרה קיומית של משוררת הבוחרת לחיות לנוכח הציווי האלוהי. אותו רסן שהמשוררת נוטלת על עצמה אינו מכוחו של המצווה, הכופה עליה הר כגיגית. זוהי בחירה אנושית לדעת ולהכיר כי יש ביכולתו של האדם לסור מרע, ולעשות טוב, או למצער: להשתדל בכך בכל ליבו, נפשו ומאודו.
בתמונה למעלה: יצחק פרנקל-פרנל, הדרך לצפת, שמן על בד, ללא ציון שנת יצירה.
© 2009 שוֹעִי רז
כמו ההִילּוּלָה שיש בשמחת תורה, היום שנולדתי בו. יש משהו מְרַגֵּשׁ ומעורר ביום הזה.
לפעמים נדמה לי שאנחנו מחמירים עם עצמנו בהבנה שעדיין לא נכנסו באמת לארץ ישראל, כפי שאולי אלוהים היה רוצה כשהעניק לנו את ספר התורה.
היה חסר לי בדברייך על רות המואבייה, משהו שמתאים להלך הרוח של ימינו, הגיור המחמיר לאלו שמבטלים את זהותם הקודמת ונכנסים באמונה שלמה לזהות – יְהוּדִי.
אין לי הרבה זמן להגיב אך נהניתי מאוד מהפוסט.
הקטע הראשון ממש חזק.
יתר התגובה אגיב אח"כ אם יעזרני האל.
נעשה ונשמע או נשמע ואולי נעשה
חג השבועות תש"א בגדאד חג השבועות תשל"א רמת גן
חג השבועות תש"א הוא הארוע המכונן במאה ה עשרים של הקהילה העתיקה בבבל. מאז מתה אמא יום למחרת יום הכיפורים לפני שנתיים ומעלה חיפשתי את שורשי. בשיטוט בכל רחבי האינטרנט ראיתי שאין היסטוריוגרפיה כתובה ומסודרת על הפרהוד. במו עיני ראיתי שחוסר בתעוד מסודר הפך את הפרהוד לחומר ביד היוצר הן ע"י הפוסטקולוניאליסטים והן ע"י "הציונים" . זמן רב שאלתי שאלות ,אספתי חומר ,ליקטתי ממקומות שונים ולבסוף ביוזמתי נכתב ערך נאות על הפרהוד בויקיפדיה.
חג השבועות תשל"א רמת גן. בבתינו התכנסה המשפחה המורחבת ללימוד לזכרו של אחד מזקני המשפחה . בין משנה למשנה פרץ ויכוח על הפנתרים השחורים. בערב פסח באותה שנה כתלמיד תיכון אמרו לי תלמידים שנטו לשמאל שיש כנס של הפנתרים בבית ציוני אמריקה. היו שם צ'ארלי ביטון,אדי מלכה ועוד כאלה שאיני זוכר את שמם.נשביתי בקסמם של הפנתרים השחורים למורת רוחם של הורי. בחג השבועות תשל"א התנהל ויכוח ער ונוקב בין מצדדי הפנתרים למתנגדיהם.
בתשל"ב נלקחנו לסמינר בקלמניה היא בית ברל שם דיברו על הציונות. פרשת הפנתרים עלתה לדיון ואז עלתה גם הזעקה על ההטבות המפליגות שניתנו לעולי ברית המועצות מול סיבלם של המזרחים שנאנקו במעברות בשנות ה 50 בדור הראשון ו הדור שני של מזרחים במצוקה עם משפחותיהם גרו בדירות הוריהם תוך חיכוכים מתמידים בין כלה לחמותה משום שהמימסד האשכנזי של מפאי דאג לעולים האשכנזים מברית המועצות שיכלו גם לא להגיע.
בתום ההרצאה ניגשתי בעדינות לאחד המרצים וסיפרתי לו על התיעדוף הבלתי נסבל שניתן לעולים מברית המועצות בעוד העולים המזרחים עדיין כפותים בחבלים של המצוקה משנות ה 50. תשובתו היתה שהוא מבין למצוקתו ואומר רק את הרש"י של תשובתו לקושייתי
הציונות היא ערך עליון ,עלית יהודים היא אידיאולוגיה ולמען אידיאולוגיה זו עליכם להמשיך לשהות במערת אפלטון
תעשו ותשמעו
הימים עברו וחלפו ולאט לאט התבררו מספר דברים
הפנתרים השחורים שהיו האנטי תיזה ל :משפטי לנינגרד" ו ל"שלח את עמי " של המימסד הם הסמל שלי והם האירוע המכונן שלי בין אם זה ימצא חן בעיני מפאיניק זה או אחר ובין אם לא.
הציונות לא מצדיקה בשום פנים ובשום אופן את המונח "נעשה ונשמע" אם שמעתי את התורה בת 4000 שנה ולא עשיתי אני בטח ובטח לא אנהג כך כלפי האידיאולוגיה של הרצל ואחד העם ובטח לא כלפי אנשים בשר ודם.
לאחר שנים רבות גם ידעתי שהשלטון ניסה לשבור את רוחם של הפנתרים השחורים בדרכים מכוערות .
ההטבות המפליגות לעולים האשכנזים בעוד המזרחים עדיין אזוקים במערה של אפלטון הם היריקה בפרצוף המלווה אותי כמעט 40 שנה. ערב חג השבועות עולים מזמורים פשיסטים מצד מפלגה שהמנוע העיקרי שלה הוא העולים מחבר המדינות . אני מנסה לזעוק ולהגיד גם אתם הייתם גרים בארץ מצרים ואז אני זוכה באינטרנט לכינויים של אנטישמי,גזען,פשיסטי,בכיין.
את מה שלא אמרתי לפוסט קולוניאליסטים שירקו בפני אגיד לאותם אשכנזים שמצפים ממני להאמין בציונות ובהנהגת המדינה כפי שיהודי מקבל עליו עול תורה ומצוות
"לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו
בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו
שתמותו היכן שתרצו
אבל לא בינינו
צאו מכל דבר
צאו מפצעינו, מאדמתנו
צאו מהיבשה, מהים, מהכל"
מחמוד דרוויש
אתמול הזדמנתי בקרב מכרים.
שתיים מתוך הנוכחים אמהות לילדים. שתיהן שחו זו לזו, ולכולנו, כי בניהם חזרו בתשובה. ושתיהן הוסיפו דברי נפעמות על ההליך [שתיהן אינן מקושרות, ויחד עם זאת סיפוריהן היו דומים]. ובכן, לאחר החזרה בתשובה של הבנים, הפכו הבנים לילדים לתפארת, הטורחים על כיבוד הזולת, על כיבוד אם ואב, וכדומה…
ולמה סיפרתי זאת? כי לכך עוררה אותי רשימתך, שועי.
ולאהרן – ברשותך, כשניים נצרים לבבלים, נפנה נא הצידה, לבל ישמעונו הכל – הכירותי אישית את הפנתרים, את צ'רלי ואחרים [היכרות אישית ואף ייצוג עניינם], ובעיתו אף התפעמתי ונטלתי חלק [עקיף] בליל חלוקת החלב;
ובכל זאת, קשים עליי הטיעונים המגדריים הכוללניים ומרחיקי הלכת הללו, אהרן. אני מתקשה בקבלת דבריך אודות התעמרות השלטון כביכול לפנתרים, ועל העדפה מגזרית של עדות אחרות.
שמא במפגשנו, כי יקום ויהי, נוכל להחליף דברים בנושא.
ואני האחרון להסכים לכך, שהמזרחים עודם אזוקים במערה של אפלטון. גם בעיתים ההן, עת היתה אפלייה, והייתה, מעולם לא דמו בני עדות המזרח לסומים ההם מתוך מערתו של ההוגה העתיק.
ולעת הזו, שועי, אהרן, ויתר החברים – חג שמח.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=931449
מכיר, מכיר.
אבל, עדיין, הנושא מורכב יותר. אולי ייזדמן לנו לפתחו יותר בעתיד [?]
חג שבועות שמח
צבי – למה אתה כל כך מאויים מכל קונפליקט או עימות?
זה לא רק חילופי הדברים עם אהרון
גם הסיפור על החוזרים בתשובה כמו בא ליישב מן חשש שעלול להתעורר, שמא תלמידי החכמים מעדיפים את קסמי התורה על אמם החולה.
אני לא אומרת את זה כדי להתעמת. יש לך ודאי סיבות טובות, ואולי אתה חושב שזה מוסיף הרמוניה לעולם. אבל לפעמים המחנק של הדברים שלא באים לידי ביטוי הוא מעיק יותר. לקונפליקטים שמשתחררים יש סיכוי ללכת לדרכם, ולפעמים הם אפילו נפתרים, בזמן שהדברים הכבושים תוססים במחשכים.
תודה.
ובכל זאת, מרית, בזוכרי שאינך מכירה אותי, וככל שאני מפשפש בדבריי שלי לעיל, אני מתקשה להבין את מסקנתך [לגביי] לגופה.
מבחינה עיונית, אני מסכים לחלוטין עם דברייך, בדבר חיוניותו של שיח, גם שיח מתעמת וקונפלקיטי, ואת הסכנות הגלומות בכבישת תחושות ודברים.
חג שמח
מעניין שזלדה בחרה לשמוע את הברקים והקולות בסיני ולא לראות אותם ככתוב.
אני תוהה האם זה משום שרחקנו מהחוויה המיסטית ההיא, שהתגלמה בראיה חד פעמית ממש בעוד ששמיעה זוהי פעולה אינסופית שניתן לחדשה בכל עת ולהעבירה מאדם לאדם ומדור לדור עד אין קיץ.
נטלי – איזו הערה יפה (ואיזה שיר נפלא). אולי השמיעה היא שלוחה של "נעשה ונשמע".
מה שאמרתי הוא שאם "נעשה ונשמע" לא קיים אצל החילוני בודאי ובודאי שנעשה ונשמע לא קים כלפי תיאולוגיה פוליטית כזו או אחרת שהיא הגותו של בשר ודם.
לענין ההיסטוריה של קליטת העליות
המקורות המיהנים שאפשר להסתמך עליהם הם ספרו של שלמה סבירסקי "לא נחשלים אלא מנוחשלים",הגותו של פרופ סמי סמוכה על השסע העדתי ואולי ספרו של סמי שלום שיטרית שאפילו אם הוא מוטה אפשר לדלות ממנו חומר.כאשר גינזך המדינה סגור בפני חוקרים אז קמות השערות שהופכות לעובדות קשות או עובדות רכות על סמך בידלי אינפורמציה. כדי שלא תהיה הטיה בדברי הימים המדינה חייבת לפתוח ארכיונים .
אנחנו מזמן בארץ ישראל, אין ספק, ואולי גם הרווחנו כמה דברים בדרך כמו דמוקרטיה, זכויות אדם וכיו"ב. ובאשר לגיורים, אמנם מבחינות מסוימות נותרו ישראל סחופים, מטורפים ורדופים
(כך אמור בית הדין להציג למי שבא/ה להתגייר את מצב הלאום היהודי). ברם, עליהם כבר נוספו הפנים הסוחפים, המטרפים והרודפים, לעתים במתינות ולעתים
באין מעצורים. לדידי, ניתן היה לחזור לשיטת הגיור דמגלת רות לפיה גר הרוצה להתצטרף לעם היהודי יכול לעשות כן על בסיס בחירתו והכרתו.
אבל מי שואל אותי.
שנים של העצמת המימד הפרטיקולריסטי ושל הסגולה היהודית עשו את שלהן. גם הקולות בציונות הדתית התובעים להקל את נהלי הגיור עושים זאת, לא פעם, משיקולים דמוגרפיים ושל עוצמה לאומית, יותר מאשר משיקולים הומניסטיים-אנושיים, הוראים בכולנו בני אדם, באופן הפשוט והשוויוני ביותר לכתחילה.
שפיר לא אדע מה לידון ביה. דברים קשים וגם לנוכח הכאב הרב הצור בהם, אולי מוטב להרהר מעט באופן שבו הם עשויים להיקרא. הפנתרים פעלו בעיקר בשטרם באתי לאויר העולם. לבי אינו מסור למאבק עדתי אלא לצדק חברתי, לערכים אתיים- אוניברסליים, ולהבטחתן של זכויות אדם שיוויוניות. במידה שהפנתרים גילמו ערכים שכאלה (אני יודע שמדת מה ודאי שכן) יכול אני להזדהות עם מאבקם. עם זאת, אני מניח כי המאבק גם לבש,לא פעם, פנים של מאבק בין עדתי, כפי שעלה בדבריך, ועם דברים כאלה אני חש הרבה פחות נח. ומאחר שמזמן יצאתי מאירופה וגם איני רואה בעצמי יהודי- אירופאי במידה זו או אחרת (אין לי ערגה כלשהי לירושלים דליטא, גם לא לפריס, רומא או לונדון), אני מעדיף להתבונן על בני אדם כבני אדם בכל מקום. אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיתן לבו לאנושי.
באשר למחלוקת עם אהרון. אף אני איני חושב כך לגבי יהדות המזרח המפוארת. ובאשר רואה אני את עצמי כקשור לאסיה, ולא בעל סנטימנטים יוצאי דופן למורשת אירופית, קצת קשה לי להטות אוזן לשיח הישראלי השגור עדיין המחלק בין 'אשכנזים' ו-'מזרחים'.אני מנסה להימנע מהשתתפות בשיח כזה ככל האפשר. דומני כיגם בזה איננו רחוקים כל-כך.
כללית אני רואה מאוד את דברייך.
אבל, אני חושב שלהרבות פולמוס לשם פולמוס, כאשר שני הצדדים אינם באמת נכונים לזוז מן העמדות עימם הגיעו אליו, ועל כן עוסקים בעיקר בנסיונות עקרים של שכנוע, עלול להביא את המשתתף לרצון אז לנטוש את מוחו וליסד קולוניה חדשה באזור הדרומי של גופו.
(-:
כל טוב מכל טוב
ויהא חלקינו עם המשתדלים/ות באורייתא
חג שמח מקרב לב
1. לדעתי המימסד הקולט ראה במזרחיים אנשים שמקומם במערה של אפלטון
2. בית הספר שלמדתי בו בסלמה ג הביא את התלמידים לרמה כזאת שהם נשארו במערה
בהסתייגות שאין לנו היסטוריה מסודרת ובהנחה צנועה שהידע הכללי שלי כפי שמשתקף מהאתר אינו דל
שועי כרגע נשמעה הצפירה בבני ברק ויש עוד 15 דקות
מאחר שביום טוב לא עושים דברים הקשורים באוכל נפש שועי לא יגלוש
גדלנו איפוא בשכנות הדוקה; אני בשכונת התקווה
עודיני בצפת, שם ביליתי את החג ואת השבת
אהרון- החג נכנס בצפת מוקדם יותר מאשר במרכז
ועל כן הקדמתי לפרוש מן המקלדת
עוד דבר, משלי הארה וכיו"ב, מקורם ככל שנסיוני מראני דווקא במזרח, ומשם אימץ אותם ככל הנראה, מורינו אפלטון.