*
לפני 100 שנים בדיוק, בשנת 1923, יצר אמן הצילום, מן ריי (עמנואל רודניצקי, 1976-1890), ,Readymade סוג עבודות שעד-אז אפיין במיוחד את חברו וידידו, האמן מרסל דושאן (1968-1887); ה-Readymade המדובר שזכה תחילה על-ידי יוצרו לשם Object to be Destroyed . הורכב ממטרונום מוסיקלי שעל גבי הזרוע המתנודדת-מתקתקת שלו הותקן תצלום של עין נשית, בגרסה הכי מוקדמת נראה כאילו תצלום העין האנושית – נקבע על גבי המטוטלת באמצעות מהדק-נייר (Paperclip). גרסה מפורסמת יותר של היצירה הזאת הוצגה בשנת 1932 ושם טען ריי כי שנת היצירה המקורית היא 1923. עובדה זאת חשובה, משום שעל-פניו ניכר כי העבודה של ריי נוצרה בהשראה סצנת חיתוך העין הנשית, כאובייקט הנתון להרס, בסרטם של סלבדור דאלי (1989-1904) ולואיס בונואל (1983-1900), כלב אנדלוסי, שהוסרט בצרפת בשנת 1928. ריי היה ללא ספק ממיודעיהם של יוצרי הסרט ואין ספק שצפה בו, אבל בטענה לפיה מקורו של הדימוי היא בעבודה שלו משנת 1923, שלל את הטענה לפיה הוא זה שהושפע מיצירתם של חבריו הסוריאליסטיים הספרדיים; הגם שאין ספק שלא הושפעו ממנו, שכן העבודה הזאת לא הייתה מפורסמת עד 1932, וגרסתה המקורית נהרסה כמשתמע עוד בשנת 1923.
בריאיון לאספן האמנות הגדול, המשורר וההיסטוריון, ארטורו שוורץ (2021-1924), אמר ריי כך:
*
היה ברשותי מטרונום והייתי מפעיל אותו בשעה שהייתי מצייר – כמו שפסנתרן נוהג להפעיל את המכשיר בתחילת נגינתו – קולו המתקתק קבע את הקצב ואת מספר תנועות המכחול שלי. ככל שהוא הלך ומיהר, כך ציירתי במהירות רבה יותר. ואם וכאשר המטרונום הפסיק את פעולתו, אז ידעתי שכבר ציירתי משך זמן ארוך מדי. הייתי חוזר על עצמי. הציור שלי לא היה שווה מאום והתכוונתי להשמיד את מה שציירתי. לצייר, בכל זאת, נחוץ קהל. לפיכך, הצמדתי באמצעות מהדק-נייר תצלום של עין לזרוע המתנדנדת של המטרונום בכדי ליצור את האשליה שצופים בי בשעה שאני מצייר. יום אחד לא הסכמתי לקבל את גזר-הדין של המטרונום. הדממה הייתה בלתי-נסבלת, ומאז קראתי לו, באופן שכלל איזו תחושה מוקדמת של הבאות, אובייקט של הרס (Object of Destruction), ניתצתי אותו לחתיכות.
Man Ray, Writings on Art, Edited by Jennifer Mundy, Consulting Editors: Andrew Strauss and Adouardo Sebline, The Getty Research Institute: Los Angeles 2016, p. 105 ; תרגם מאנגלית: שועי רז.
*
אם רישומהּ של היצירה הזאת עשוי לנוע בין הקולאז'ים או האסמבלאז'ים הדאדאיסטיים ובין הפיסול והקולנוע הסוריאליסטיים, בני התקופה, הרי שדווקא התיאור שהעניק ריי למקורות יצירתו המוקדמת נדמים כפוטוריסטיים בעיקרם. ניסיון לגייס מיכשור טכני מוסיקלי וניסיון לבחון להיכן השימוש בו יביא אם הוא זה שייתן את המקצב לתנועות מכחול-הציור. דווקא הפעולה הטכנית הקצובה (המנוגדת כל כך לרוח הסוריאליסטית) מעוררת בצייר התנגדות-פנימית או סלידה הולכת וגוברת, כך שהוא בסופו של דבר מנתץ את הסדר ואת הארגון השיטתי שכביכול כופה עליו המכשיר. זהו אולי הרגע שבו הוא נחלץ מהסדר הפוטוריסטי (שגם השפיע עמוקות על מרסל דושאן בעשור השני של המאה העשרים) ומוצא מקומו בין אותם אמנים המבקשים אחר המקרה, הלא-מודע, הבלתי-מוסדר.
בספטמבר 1932 פרסם מאן ריי איור של אובייקט של הרס מעשה ידיו בכתב העת This Quarter, 5 בעמוד 55 ובתחתית האיור כתב כך:
*
גזור החוצה עין מתוך תצלום של מישהי שנאהבה (על ידך) וכבר לא רואים אותה יותר. חבר את העין למטוטלת של מטרונום וכוון את המשקל כך שיתאים לקצב המבוקש. הקפד להפעיל את המכשיר עד שהוא מגיע לקצה הסיבולת. אז, בעזרת פטיש מכוון-היטב, נסה להרוס את כולו באמצעות מהלומה יחידה.
[Ibid., p.104 תרגם מאנגלית: שועי רז]
*
בספר שהוזכר לעיל, ציינה העורכת את הקונטקסט המדוייק של דברים אלו של ריי. אותה עין של מישהי שחוברה באמצעות מהדק למטרונום נלקחה מתוך תצלום של אמנית הצילום וצלמת-העיתונות האמריקנית, אליזבת ' "לי" מילר (1977-1907). לי מילר החלה כדוגמנית נודעת בפריז של שנות העשרים המאוחרות וכמי שכיכבה בכמה סרטי ראינוע, בני אותם שנים. בשנת 1929 היא פנתה אל מאן ריי וביקשה להפוך לשוליה בסדנתו על מנת להתמחות בצילום אמנותי. ריי סירב בתחילה, ומאוחר יותר היא נכנסה לעבודה צמודה איתו, והם הפכו בני-זוג. היו אלו שנים פוריות מאוד מבחינה אמנותית של ריי. מילר עצמה נעשתה אורחת רצויה בקרב הסוריאליסטים ובחוגו של פבלו פיקאסו (1973-1881) וזכתה לתשומת לב אמנותית. ב-1932 כשעזבה את ריי, שבה לארה"ב, ופתחה שם סטודיו עצמאי לצילום בבעלותהּ – בו יישמה, בין היתר, טכניקות ושיטות שלמדה במשך השנים מריי. האחרון נקלע שלא-בטובתו לחויית-נטישה, שברון-לב, ובגידה – עקב הצלחת מילר כאמנית צילום עצמאית שתצלומיה עיטרו עד-מהירה עיתונים וכתבי עת אמריקניים ובין-לאומיים.
*
*
ניכר כי ריי הפך את ה-Readymade הישן שלו למתקן להתמודדות עם געגועיו ואכזבתו ממילר באופן די אגרסיבי. העין שעל גבי המטרונום מסמלת את נוכחותה המתרחקת בזמן של מילר, את משקלם המכביד של הגעגועים, תחושות-החוסר והמחשבות חסרות-האיזון שמתעוררות בליבו של האוהב המאוכזב. עם זאת, אין בכוונתו להשלים את תהליך האבלות. הוא אינו מגיע לשלב ההשלמה ונותר מרצון אי-שם בין ההכחשה, הכעס והדיכאון – דרך ההחלטה להרוס את המונומנט במכת פטיש אחת יחידה. אולי פשוט הבין שהוא לא יצליח להשלים עם פרידתו ממילר, ולפיכך מעדיף להיפדות בבת אחת ממשקלם המייסר של הזכרונות ושל החוסר באהובתו, ולקטוע את משא הזיכרונות והכאב. חשוב לומר, אין ולא היתה ב- Object of Destruction כוונה של האמן לפגוע פיסית או נפשית במילר או בעצמו. זה בעצם סוג של מכתב אהבה/שנאה/אבדן של יוצרו, לנמענת שלא ברור אם היא כלל מעוניינת לקבלו. אני חושב שריי ביקש להרחיק את אפשרות האלימות הקונקרטית בכך שרק אייר מחדש את המטרונום ולא ממש בנה אותו מחדש (אף שלימים חזר לבנות רפליקות שלו) והצמיד לו את הוראות השימוש המסתיימות בהרס שיטתי. לי מילר הפכה לימים לאחת מחשובות הצלמות של מלחמת העולם השנייה. היא חוותה בעקבות המראות באירופה דיכאון קליני ואובחנה כ-PTSD. לאחר המלחמה היא נישאה לאספן האמנות והאמן הסוריאליסטי, סר רונלד פנרוז (1984-1900), וזכתה בתואר ליידי.
כשאני מתבונן בעבודה הזאת של ריי (בפעם הראשונה שהבאתי אותה כאן היה זה בהקשר למחלת העיניים שלי) בסימן הימים הנוכחיים: השבעה באוקטובר והמערכה בעזה. אני חושב על השורה מתוך "התקווה": עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה, ומהרהר בלבי מי חיבר את העין הזאת למטרונום, עד שהמטולטלת שלו נמצאת בשיא תנועתה או בשיא דעיכתהּ, והאם היד הנחפזת להנחית על המתקן את מכת הפטיש היא יד החמאס או חזבאללה או דווקא ידהּ של הממשלה הנוכחית ושל מערכת הביטחון, העוסקות בכל מקום בטשטוש ההפקרה האיומה של חיי האדם בעוטף עזה. כאילו מבקשים שלא נראה עוד את האבדן, ולא נחוש בחוסר החיים שאבדו או נישבו, אלא נהיה עסוקים במכת ההרס האחת והיחידה, כתנועה הגואלת מכל חשבונות העבר. חשוב להזכיר בהקשר זה את כל המבקשים למחוק את עזה, ואף מתבטאים באולפני טלוויזיה ברוח זאת, ובכך שלשיטתם – מחיקה מוחלטת, מבחינתם פעולה סטרילית ולא ג'נוסייד (כפי שהיא באמת), היא הדרך היחידה להימלט מהבשורה הנוראה של השבעה באוקטובר ושל כל הימים שבאו אחר כך (ההפקרה, השבויים, הפצועים, הרצח, האלימות, ההפצצות, תמונות ההרס, רשימת החללים היומית).
גם לדידו של מן ריי, היה איזה רגע בשנת 1932— בו הוא האמין בפיתרון של זבנג וגמרנו ביחס למערבולת הכאוטית אליה נקלעו חייו הרגשיים. הוא כנראה האמין לשעה, כי פרפורמנס (מופע) לפטיש, מטרונום ועין של אהובה שהוצמדה אליו במהדק-נייר – תהווה פעולה גואלת אשר תשכיח מליבו בבת-אחת רגשות מרירים. תיאטרון החפצים ההרסני הזה לא הוכיח את עצמו, שכן לימים ריי המשיך ליצר רפליקות נוספות של Object of Destruction או: Objet indestructible והעבודה הוצגה במקביל במוזיאונים ובגלריות ברחבי-העולם. יש לקוות בשביל ריי, שהוא לא חזר בכל פעם לגזור עין מתמונה של לי מילר. אבל נדמה לי שהוא בכל זאת היתה צריך בקרבתו את העין הנשית הצופיה הזאת וגם את הוודאות שהוא מסוגל להשתחרר ממנה בכל עת. הם נפגשו שוב (הוא ומילר) בשנת 1947 כידידים ותיקים, וכנראה ללא משקעי עבר.
גם בכל האמור במערבולת האנושית, פוליטית, הדתית והבינלאומית הנוכחית (במידה רבה, דומה כאילו השנה במרחב הזה חזרה להיות 1923), נדמה כאילו הישראלים עושים הכול כדי לנקוט בצעדים הרסניים, כדי לשכוח, וכדי להרגיש כי הפעם נגמור עם זה, אבל גם הם יודעים כי ההיסטוריה עצמה מייצרת רפליקות: תנועת חמאס היא רפליקה אסלאמית של תנועת הפת"ח; הליכוד של נתניהו הוא רפליקה לאומנית יותר ודתית יותר של הליכוד ב-82'. גם בן גביר וסמוטריץ' הם רפליקות של הכהניסטים ושל תומכי הטרנספר באיזו גרסא שנעשית כל הזמן מגוחכת ונפשעת (ככל שהיא הופכת קונקרטית ומנורמלת) המונהגת על ידי אנשים נבערים-מדעת ומשוללי עולם פנימי. אכן מתחשק לקחת פטיש סימבולי ולהנחית להם על קודקודם את הזפטה, המגיעה להם מזמן. עם זאת, אני נזכר, שכמו במקרה חמאס כך במקרה "גוש הימין" – הם חוזרים מהר מדיי ברפליקות חדישות וגרוטסקיות (למשל, פורום קהלת), במגמה להטריד לפחות באותה המידה במלחמתם נגד האנושות, כך שספק אם למאמץ אלים כזה, תהיה איזו תוחלת.
*
*
*
בתמונה למעלה Man Ray,Object to be Destoyed, Metronome with cutout photograph of eye on pendulum, 1964 or 1965, Tate Glallery, London ;A replica of the original work from 1923 retitled: Indestructible Object
כתיבת תגובה