ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון (=אלמסג'ד אלאקצאא')אשר נתן ברכתנו על סביבותיו, למען נַראה לו את אותותינו. הוא שומע ומבחין [הקוראן, תרגם מערבית והוסיף הערות, נספחים ומפתח: אורי רובין, אוניברסיטת תל אביב: ההוצאה לאור, סורה 17: המסע הלילי, פסוק 1, עמ' 226]
*
לילה' אלמעראג', הליל בו התעלה, אליבא דדת האסלאם, הנביא מחמד השמימה ממסגד אלאקצאא' השמיימה, שם זכה בהדרכת המלאך גבריאל במעבר דרך שבעת הרקיעים ובחזוּת פני אללה',מראה שנמנע משאר בני האדם והמלאכים, הינו סמל בתרבות המיסטית המוסלמית להשגתו העילאית של חותם הנביאים. יש להניח, כי מרבית המוסלמים, העסוקים כבני הדתות האחרות בתודעת עליונות דתית על הדתות האחרות,רואים בלילה זה הוכחה אלהית לעליונות דתם ונביאם. עם זאת,ניתן להתבונן על לילה'–אלמעראג'–ללא שיפוט הירככי דתי, אלא כמשל לשאיפה הריליגיוזית של האינדיבידואל הדתי להתאחדות עם האלהוּת או להגעה לקירבת האלהות המירבית האפשרית; אפשר גם משל לשאיפה סקולארית לפסוע אל מעבר לגבולות הסובייקט או להגיע לידי חווית התאחדות/קירבה עם המוחלט והודאי.
וכאן על המסלול הזה עומדות דתות ועמים: בין הזרמים התיאולוגיים, המנסים לעייפה למכור לצאן מרעיתם, בכל דרך אפשרית,את הסגולה העליונה של דתם/עמם, שהלא האל,כביכול, ביכר את נביאם על פני נביאים בני עמים אחרים; ובין זרמים פילוסופיים או מיסטיים, שיש בהם נטייה/שאיפה ליצירת מושגים מופשטים אוניברסליים, העשויים להיות נחלתם של כל בני האדם,המנסים להבין גם כתבי קודש,כנושאים מסר כלל-אנושי.
כיהודי אוטונומי, המקיים רוב-מצוות, אני יכול לחוש את החגיגיות שבלילה' אלמעראג', את השאיפה האנושית לשגב,מבלי צורך להתווכח האם מסגד אלאקצאא' המדובר,היה זה המוכר לנו העומד בהר הבית,או שמא מסגד קיצון באיזור מכה-מדינה', כר פעילותו העיקרי של הנביא מחמד, או שמא כינוי למסגד שמיימי שאין לו מציאות ארצית- קונקרטית. אין לזה רלבנטיות בעיניי. גם לא רלבנטי בעיניי כי האתוס היהודי-רבני עומד,על פי רוב, על מניעת ראיית פני האל,כפי שנאמר למשה: 'כי לא יראני אדם וחי' (שמות ל"ג, 20) [אבל, השוו: דברים ל"ד, 10].
כשם שהאדם עשוי לעמוד לנוכח האל פנים אל פנים (בין אם הוא רואה את פניו אם לאו ו/או שומע את קולו), וכשם שאדם מסוגל לעמוד פנים אל פנים עם אדם אחר, כך הדתות עשויות לעמוד פנים אל פנים, ללא תודעה היררכית וללא מאבקים. כשם שאני מסוגל לחוש את השמחה שודאי חשים המאמינים המוסלמים בלילה' אלמעראג',משום שאני מסוגל להעריך ולחבב את השאיפה האנושית לשגב; אני מניח כי עשויים להימצא מוסלמים שיישמחו איתי כאשר אני מקדש על היין בערב שבת (על אף שחל איסור על שתיית יין באסלאם), מכח חגיגת שותפותו של האדם (באשר הוא אדם) בבריאה ו/או במעשה בראשית (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קי"ט ע"ב). העובדה לפיה מירב הזרמים התיאולוגיים בשתי הדתות עוסקים, הלכה למעשה,בהשררת מלחמות-דת אינה מכריחה אותי להסתיר פנים מרֵעַ, וגם לא לחשוש למצוא אצל האחר הד לתחושותיי ולמחשבותיי. מרטין בובר כתב: 'כי במקום ששניים שרויים יחד באמת, הרי הם כך בשם אלוהים' (מרדכי מרטין בובר, פגישות, הוצאת מוסד ביאליק תשכ"ה,עמ' נ'). ניתן אפוא לעמוד, לא כרודפים גם לא כנרדפים,אלא כבני אדם שווים, מכח הכרעה-אוטונומית ולא מכוחם של הוראת ממסדים דתיים. אדם לאדם, פנים אל פנים.
ציון לילה' אלמעראג', לפי השנה ההג'רית, יחול השנה ביום שישי הקרוב (ערב שבת), 9.7. לכבודו ייערך ערב לימוד ועיון מוסלמי-יהודי משותף במתחם המסדר הסוּפי-הקאדרי בנצרת, החל בשעה 20:00 ואילך. השיח' ע'סאן מנאסרה ישיח על סוד העליה הלבבית; ד"ר אבי אלקיים ישיח על סוד סולם העליה בקבלה; והשיח' חילמי ח'מד ישיח וינעים זמר על אודות שירה מקודשת של המעראג'. הכניסה חופשית. להכוונת הבאות/הבאים: ע'סאן, 054-9247794.
לדיון המתנהל בדף הפייסבוק של 'דרך אברהם' אודות לילה' אלמעראג' ומשמעותו עבור יהודים-ישראלים, כאן.
בתמונה למעלה: Mark Rothko, Blue and Grey, Oil on Canvas 1962
© 2010 שוֹעִי רז
לקרא דברים כאלה בימים טרופים אלה. האנשים הטובים מדרך אברהם מציבים בפנינו אפשרות אחרת, שאולי טרם נוסתה.
ועוד הערה: את השייח' מנסרה לא הייתי פוגשת אם לא הייתי מגיעה לת"א. אני בספק אם יש משהו בנצרת עלית או בישובים היהודים באזור שמודע לפיעולות שלו ושל שאר חבריו. מפעלים כאלה צומחים תמיד איפה שבמילא אפשר, ולא תמיד איפה שבאמת צריך.
חשבתי על שיר,
שנראה לי מתאים לרשומה שלך,
יצאתי לתור אחריו, והנה,
הפתעה!
התמונה המלווה אותו היא כמו המשך של הציור של רותקו,
או אולי כמו המקור שלה?
בכל אופן,
זה השיר .
נטלי יקרה,
זהו עצם העניין. אני חש כי אנשי 'דרך אברהם' הם מתי-מעט. האירוע האמור עשוי היה להיות אירוע שגור בחברה שיוויונית, שבהּ בני המגזרים הלאומיים השונים מכבדים אלו את אלו. ובכל זאת, העובדה שלא מדובר כאן במובן מאליו, מצביעה על עומק הצרה.
מיכל יקרה,
לסקירה עתיקת-יומין שלי על אלבומו של ראנד, נסי לחפש, "מה התכלית?" בתיבת החיפוש בצד שמאל למעלה. יש בעיניי באלבום פנים לכאן ולכאן.
על אף שאיני עולה לקברי צדיקים, ולא סובל מאמונת חכמים יתירה, אם בכלל, וסיפור חיי אף הוא אינו הולם את המתואר בשיר, לפחות לא ברמת הנגלה, השיר רפא-אל ("נוסעים לרבי שמעון") מרגש אותי בכל פעם שאני שומעו, כמעט עדי בכי. למה? זה מופיע שם ברשימה.
(-:
שועי שועי,
אני הולכת לקרוא מה כתבת,
אבל לפני זה אציין,
שגם לי השיר ההוא מביא דמעות.
שיר יפיפה ויותר.
טוב,
אז אני מסכימה איתך מאוד,
לגבי איזושהי נימה מתנשאת מעט, נכון,
בכמה מהשירים, שאני בדרך כלל מדלגת עליהם בדיסק…
אבל דווקא לא בשיר שהבאתי,
(הוא אמנם מדבר על אלוקים,
לכאורה האל של היהודים…)
אבל יש בחוויית המפגש איתו
ההליכה אליו בערפל
ההתייצבות מולו וכו'
משהו מאוד אוניברסלי, עירום.
ו…
אני גם מאוד מאוד מאוד אוהבת את הקול של שולי רנד,
אין היום כל כך הרבה זמרים עם קול כזה.
מיכל, לגבי 'ערפל' הוא הפך מאז לסוג של שיר חתונות/אירועים במגזר הציוני-דתי
וקצת קשה לי עם זה.
לגבי אי מציאותם של זמרים עם קול כזה.. אני מאוד אוהב את הנימה הבלוזית-קיומית שלו. אבל, אני מניח כי השכנים שלי מעט יחלקו עלייך לגבי אי- מציאותם של זמרים עם קול כזה. אני שנסונייר-אמבטיות ידוע (-:
שועי יקר,
כמה יפה כתבת, וכמה יפה היה יכול להיות העולם אם רוב האנשים היו חושבים כמוך. בצירוף מקרים מיוחד העליתי היום שיר של רומי, (בלי לדעת על אלמעראג' הקרב ובא) וחשבתי עליך בזמן שהעליתי אותו. רק שתדע שאנחנו מתכננים עליך להמשך…
האירוע ביום שישי נשמע מרתק, והנה הפוסט עם השיר של רומי:
לא יודעת מה זה הלינק הארוך הזה. מקווה שהוא עובד…
מרק רותקו.
הו מרק רותקו.
מי יתנני לראות
בשדות הצבע הנצחיים
של מרק רותקו
לשתות מנו לרוויה
לשועי,
אוי ווי, שיר חתונות? בררר…
לחני,
שיעור בלינקוק:
את יכולה למחוק את כל האחוזים המשתרכים האלה,
ולהשאיר את הקישור עד התאריך
http://hanist.wordpress.com/2010/07/06/
ככה,
וזה עדיין עובד!
(אני מיד הולכת לראות את השיר)
[…] המתקרב. יש לי הרגשה שרומי היה אוהב את הפוסט הזה: https://shoeyraz.wordpress.com/2010/07/06/ […]
תודה רבה, מיכל. מיהרתי לקצץ את הזנבות בלינקים שהעליתי. יש לי עוד כל כך הרבה מה ללמוד במסתורי הוורדפרס…
שלום שועי.
יפה כתבת.
יפה הנהרת.
יהי רצון מלפני אדון כל שנזכה יחדיו לראות, לחוות ולהתבסם בזיו קדושת-אל בכל אתר ואתר, בכל פניו ומבטאיו, בכל ברייה, בכל תולדה,
בכל וכל.
אגב, אנחנו לא מכירים למרות שגם אני מופיע מעת לעת בפעילות של דרך אברהם.
הייה ברכה.
אהרל 'ה ק.
חני יקרה,
תודה על מולנא, שספרו מתנוי, הוא אכן מן הדברים המופלאים ביותר בשירה העולמית, וכם גם דיואן שמס א-תבריזי, שיוחד למורו המסתורי, האנטינומיסט האנארכיסט.
ובהצלחה גדולה במסורת ערבי השירה המתרקמים. אשמח להיות בתכנונים (-:
דודו יקר,
כמדומני כי רות'קו פשוט הביא את הצבע למדרגת אידיאה, או דומה לכך
וכך הלך צעד אחד (רק באשר לשימוש בצבע) מעבר לון גוך:
https://shoeyraz.wordpress.com/2009/11/02
מונקה,
לא משנה מה ישירו בחתונות האלה זה תמיד יישמע כאילו שזה מצעד להקמת מאחז
או חגיגת מבצעים בעזה
לכל המגזר הציוני-דתי (למעט בודדים/ות מצויים) הייתי מציע בלשונו של אוטיס רדינג:
הי אהרל'ה,
אמנם אינני מגיע תדיר לפעילויות
אבל אני חבר ותיק של ראשי דרך אברהם (אבי, יואב, ח'אלד, ע'סאן, הרב רוברטו)
ויודע שהם מונים אותי בכלל החבורה-הקדושה, אח'ואן א-סלאם (-:
((-:
רק השארתי עקבה…
טלי יקרה,
אכן יש לך את טביעת היד הייחודית לך.
הואיל ומאז ימי האינטרנט הפכה אומנותו של האדם: אמנות השארת העקבות.
עד כדי כך שטביעות אצבעותיה של האנושות פזורים לכל עבר.
להשאיר טביעת יד ייחודית אינה דבר של מה בכך.
(לעתים אני מהרהר איך כל הטבע הזה שאנו סובבים בו אינו אלא אמנות השארת עקבות מסוג אחר, אבל על זה אולי עוד ייכתב בעתיד)
אתה פותח לי צוהר לעולם רחוק ממני. רחוק אבל משיק. אין מקום לתפיסה הירארכית כשכולם יכולים כפי שתארת כה יפה לנכוח זה לצד זה. אין האחד מוציא את האחר או מעיד ומצביע על נחיתותו. ההוויה האנושית וגם הדתית אינן לא משחקי ליגה וגם לא מונדיאל ששמור להם מקום נחוץ ותחום – רק משחק.
והציור של רותקו – כחול ונפלא.
הי מחסנאית,
אני שב ומצטט כאן את קארל צ'אפק, שהולך ומתחבב אולי על הקוראים הישראליים, בשל 'שנת הגנן', שראה השנה אור בהוצאת בבל. אבל כמה וכמה מספריו של צ'אפק כבר ראו אור בעברית לפנים. הנה מתוך 'האיש שידע לעופף'
(הוצאת דביר: תל אביב 1977, עמ' 39):
"אינני יודע אם קיים אלוהים כל יודע וכל יכול, אני אני אומר לך כי חייב להיות מישהו העושה צדק עליון.אני בטוח שכן, אדוני. אנחנו יכולים רק לענוש, אבל חייב להיות מישהו היודע למחול. אגיד לך, הצדק העליון הוא משהו מוזר, כמו האהבה".
אני מזדהה מאוד עם העמדה המובעת כאן:
א. איני יודע אם קיים אלהים כל יודע וכל יכול
ב. איני רוצה רק לענוש (או לנקום ולנטור).
ג אני מאמין בכך שחייבת לשרור איזו אידיאה של צדק; בתוכנו ו/או מחוץ לנו, אליה אני נוהה, כמו אהבה אבודה.
אה, כן, אני משתדל גם לפעול בהתאם ככל שאני יכול (בהתאם לקוצר ידי ולקוצר הבנתי), גם אם אין רבים בסביבתי, המבינים את מוזרויותיי.
קארל צאפק מאד מאד אהוב עלי. ממזמן. ובדיוק ממש ממש עכשיו אני עם "שנת הגנן", החביב ומתאים למוזרויות שלי.
מחסנאית, אני חושב כי "שנת הגנן" הוזכר באחת משיחות האתר הקודמות בינינו.
ומוזרויות, אי אפשר איתן אי אפשר בלעדיהן, בפרפרזה על ג'ון גריי (מהאתר של עידן לנדו), 'הן נצחיות כאפנות כובעים' ממש (-:
שועי, נכנסתי בגלל הכחול של רוטקו. מתאים לפוסט ככפפה. לא יודע באם ראית את הסרט בו מתוודים צופים שניצבו מול ציוריו הדגולים התלויים על קיר שלם (חבל שאין לנו בארץ חללים דומים לתצוגה. ראיתי בזמנו את רוטקו במוזיאון ת"א ויחי ההבדל) ובכו מהשתאות והזדהות. גם אני מאוד אוהב ומרגיש כך מול ציוריו.
לעניות דעתי 'המסגד הקיצון' הוא רעיון זהה ל'משכן העליון' אצלנו. מי שמסוגל להיות באחד משניהם כבר לא מבחין בהבדל. אלוהים זה אלוהים זה אלוהים. מה עוד ששם, במשכן העליון ולמעלה לו, המילים חדלות מלהתקיים, כמו מול הכחול של רוטקו.
צ"ל 'ציוריו הגדולים' אבל גם דגולים בסדר כמובן.
אורי,
חיוך חוזר (בבחינת אור חוזר)