*
שָקֵט בְּאַהֲבָתִי. שוּבִי,
שוּבִי לְקִסְמֵךְ אַהֲבָתִי, שוּבִי
[יאיר הורביץ, מתוך: 'לאהבתי, כשתשכים', נדפס: יאיר הורביץ, מקום, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1978, עמ' 97]
*
1
*
חבר שאלני לפני כמה שבועות האם אני קורא שירי אהבה הומוסקסואליים ולסביים באופן שונה מזה שאני קורא שירי אהבה הטרוסקסואליים; ואם כן, כיצד אני מגדיר את ההבדל? זה הצריך אותי להרהור-מה; כלומר, עניתי מיידית כי איני עושה הבדל, וגם אם מעולם לא נמשכתי לגברים ואף מטעמי מגדריים קשה להניח כי ידעתי אהבה לסבית מהי (למרות שאני אוהב נשים אהבה שורשית), עדיין אני מכיר את האהבה, התשוקה, הערגה, הגעגוע – כל אלו הם כוחות פעילים בנפשי, המאפשרים לי להזדהות, להבין ולהתרגש – גם כל אימת שאני קורא שיר אהבה לסבי או הומוסקסואלי. ברם, כאשר פרטתי את הדברים לעמקם, גיליתי כי כמה וכמה משירי האהבה היפים יותר שקראתי בעברית (מקוריים או מתורגמים) בשנים האחרונות היו שירי אהבה שנכתבו על ידי הומוסקסואלים ולסביות (למשל, שירו של פדריקו גרסיה לורקה: "ליל האהבה ששנתהּ נודדת" מתוך סונטות של האהבה החשוכה בתרגומו של רמי סערי; או שיריה של רונה קינן: "Train", "עיניים זרות" ו-"במערכת הדם"), אולי משום שמחברים/ות מבקשים/ות שם עדיין את שפתוֹ הייחודית של האיחוד הגופני-נפשי בין בני אותו מין, ובעברית. ומתוך החיפוש ישנו משהו שגוּר פחוֹת, מבקש דרך, פורץ גדרוֹת, יותר מאשר בניסיון לחבר שירי אהבה הטרוסקסואליים בזמן הזה. שמא עדיין למרות הכל, יש בהן איזה תודעת מרי; הכרה באהבה החד מינית כדבר-מה שעדיין אינו מובן מאליו בחלקים נרחבים של החברה בהם פועלים/ות המשוררים/ות (הארץ שמחוץ לתל-אביב רבתי). אבל, כללו של דבר, אני מאמין כי אני נהנה עדיין באותה מידה משיר אהבה הטרוסקסואלי, כאשר עולם הדימויים, מטפורות, סמלים הארוגים בו, אינם שגוּרים ומעייפים, וגם האהבה המתוארת בו אינה מובנת מאליה; בין מפני שהיא מציירת מצב בלתי-שכיח, ובין מפני שנפשה/ו של הכותב/ת נוקטת לשון שיש בה מן המועט, המעולה והנדיר.
ספרהּ החדש של המשוררת טלי לטוביצקי, נסי מלים כלליות יותר (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010), הוא בעיניי, קודם לכל, מאסף של שירת אהבה לסבית יוצא דופן; תוכו רצוף אהבה, מוטב לומר, סואן אהבה וגעגוע; מעבר החציה על כריכתו (תצלום מאת יורם קופרמינץ) כמו מרמז את ההתנסות: תנועה מאן לאן, מעברים מהכא להתם, סיכויים וסיכונים של אהבה, שכדרכה – פשוטה היא כחציית כביש ומסוכנת כמוה ממש; יש להתבונן באהבה, לא להסיר עיין, כאילו מבקשת היא לחמוק תמיד, ולעתים לפצוע את לבו/לבבה של האוהב/ת פצעים של יום-יום.
את מקצת השירים קראתי עוד לראשונה באתר של לטוביצקי והתרגשתי כבר אז. כעת, בגרסת הספר ישנה שהות לקרוא לאט. לעמוד על תימות מרכזיות בשירת האהבה שלה. למשל, תימה מרכזית, הרוחפת מעל הספר כולו: חיפוש האהבה, גם כאשר אין אהובה ואזיי היא כעין טופוס של העדר פיסי ומטפיסי, מעין חוסר ההופך את המציאות כולה לפגומה וחסרת משמעות, ובאשר יש אהובה עדיין יש חיפוש אחר האהבה בתוך האהבה: בתוך הזוגיות, מערכת היחסים, יחסי המין; העולם של לטוביצקי סואן אהבה וגעגועים. חיפוש תדיר אחר האהבה כמהוּת אפיפנית בחיי האדם; אהבה כמוליכה את האישה, את האדם, את האנושות כולה; נסיון להתקומם,גם אישית, גם פוליטית וחברתית, כלפי הדברים המרחיקים מאיתנו את האהבה, את המשמעות. זוהי שירה קיומית מאוד במובן שהאהבה כ"יש" והאהבה כ"העדר" הם סממני הקיוּם הנהירים ביותר, המתווים את דרכהּ של המשוררת ואת דרכנוּ כבני אדם.
*
2
*
כאן, אביא מתוך הספר צמד שירים, המאירים היטב את אותו חיפוש קיומי חסר-נחמה אחר האהבה הנשית-הלסבית, אשר נגעה בלבי כה, עד שלא יכולתי לקראם אלא כשירים על נהיית אהבה במשמעהּ האוניברסלי ביותר. קראתי אותן כאילו היו זכרונות-אהבה ישנים, שכבר כמעט שכחתי. אני חושש כי כל אחת/ד עשוי למצוא בהם מעצמו/ה וממארג זכרונותיה/יו:
*
בְּשָלׁש לְפְנוֹת בֹּקֶר חִפַּשְׂתִּי אוֹתָךְ
בְּכָל הַמִטָּה
חִפַּשְתִּי אוֹתָךְ
בֵּין הַמִרְצָפוֹת, חִפַּשְׂתִּי אוֹתָךְ
מִתַּחַת לַמַּחְצֶלֶת
עַד שֶהָאוֹר בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת כָּבָה
[שם, עמ' 22]
*
אֲנִי מְחַפֶּשֶת אוֹתָךְ בְּפִנּוֹת
לֹא מְמֹרַקוֹת עֲדַיִן שֶל הָזִּכָּרוֹן, בִּפְתָקִים שֶנִשְמְטוּ,
בַּחֲלוֹמוֹת שֶלֹא בָּאוּ עוֹד חֶשְבּוֹן,
בְּאִישוֹנֵי אֲנָשִים שֶצְדוּדִיתֵךְ חָלְפָה בהם.
בִּדְבֵקוּת,
בּוֹרֵאת וּמְמִיתָה,
מְמוֹטֶטֶת אֶת זִכְרֵךְ עַד שֶהוּא נִבָּט מִתּוֹך בָּבוּאָתִי
שֶבָּמָּסָךְ, הוֹכָחָה מַעְגָּלִית מֻשְלֶמֶת:
הַחִפּוּשׂ שֶלַּךְ אֵינוֹ תּוֹאֵם אַף מִסְמָךְ –
נַסִּי מִלִּים אֲחֵרוֹת.
נַסִּי מִלִּים כְּלָלִיּוֹת יוֹתֵר.
['אַיֵּךְ', עמ' 54]
שני השירים גם יחד עומדים בסימן חיפוש אחר האהובה והאהבה; שניהם מורים על חוסר ואבדן, על הנסיון למצוא את האהובה מחדש, אפילו בפנות הזכרון, בין המרצפות, או באישוני אנשים שצדודיתה חלפה בהם. יש כאן נהיה קיוּמית, לאהובה ולאהבה, להיות שוב ביחד, אף על פי שהנוכחות הפיסית-הקונקרטית נלקחה ומה שהיה נותר בגדר אפשרות-עבר או זכרון, ובכל זאת דומה כי לכל אהובה שמור איזה מקום בלתי נשכח בתוך הזכרון, ובתוך חיי הנפש. מן הבחינה הזאת, החיפוש הוא אכן בלתי-נפסק, כי אם בכל מערכת יחסים היתה את הייחודיות הבלתי נשכחת, את מגוון אפשרויותיה ומציאויותיה המיוחדות בתכלית. הנה רשמיה של כל אהובה הולכים ושוקעים והופכים לחלק ממושג 'האהבה' בנפשהּ של האוהבת. ואף על פי כן, לטוביצקי סודקת את המודל האימפריציסטי הזה (דיויד יום) של רשמים קונקרטיים (פרטיים) ההופכים מושגים-כלליים (מלים כלליות יותר), משום שבסיומה של מערכת היחסים, או של מה מה שהיה מערכת יחסים, ישנו אבדן פרטי בלתי נשכח, כמעט בלתי נתפש. היא מודעת לכך שהאהובה הפכה לחלק ממושג האהבה הפנימי שלה, אבל עדיין ממשיכה לתור אותה, את רשמיה, את היותה. "המלים הכלליות" (הכללתהּ של האהובה במושג "האהבה" הפנימי, הנולד מכלל רשמי האהבה הפרטיים המשוקעים בו) אינו אלא נחמה פורתא שאינה מבטאת את החוסר, ההעדר ואת הנהיה.
יתרה מזאת, בעקבות השיר, הקשתי אל מול הצג שלי, באחד ממנועי החיפוש, את המלים "נסה מלים כלליות יותר" וקיבלתי את התוצאה הבאה: "חיפוש מלים לשירים: כמה חבל. לא נמצאו מלים התואמות לחיפוש. ודא שכל המלים מאויתות נכונה. נסה מלים אחרות. נסה מלים כלליות יותר". חיפוש המלים של המשורר/ת, כפי שמלמדת אותנו לטוביצקי, הוא חיפוש פנימי מתמיד, מתוך נהיה וחוסר, מתוך נסיון להחיות, לברוא מתוך הזכרונות את האהבה ואת האהובה שהיתה, כאילו ישנה איזו גלאתיאה פנימית שהשירה יכולה לעורר משל היתה לחש מאגי.
עם זאת, השירה אינה אלא מזכרת מהוויית האהבה, ומן האהובה הפרטית-קונקרטית; החיפוש הפנימי אחריהן מעבר לכך שהוא יוצר מחדש גישה (אולי מעברי חציה) אל זכרונות שכוחים, לא מצליח למצוא את הקיוּם הקונקרטי, את הישנוֹ שעוד לא אבד. האור בחדר המדרגות כבה. תוצאות החיפוש אינם תואמות אף מסמך. וכל שנותר, הוא החיפוש המתמיד הנוהה, אחר נוכחות האהבה. השיר הוא פינה ממורקת של זכרון או חלום. מעבר ליופיו ולמשמעותו עבור היוצרת ועבור הקוראים/ות את שירתה: הוא בד בבד זכרוֹן, וגם עדוּת למה ששוב לא יהיה. מן הבחינה הזאת, השירה מנציחה רגעים מסויימים, יקרים ללב, אך גם ממחישה עד כמה אותו רגע, מפגש חולף בין פרטים, אהבה, מערכת יחסים; הוא כבר בחינת זכרוֹן, מה שהיה ואינו, ועל כן יש בו משהו שכבר אי-אפשר שיימצא כמוהו. משהו נותר אבוּד; על-כן, אי-אפשר להפסיק לחפש אחריו.
*
3
*
הספר מכיל עוד שירים יפים ונוגעים ללב. "הַעוֹלָם מִתְעַרְטֵל מִיָּפְיוֹ" (ללא שם, עמ' 59) למשל, הוא בעיניי אחד השירים העבריים היפים ביותר שקראתי בשנים האחרונות. הספר כולל גם בעיקר במחזור "ארץ" שירת מחאה פוליטית-וחברתית. אך בעיניי זהו ספר על האלכימיה של האהבה, המאגיה כביכול של השירה, המבקשת לעורר את זכר האהבה (והאהובה הקונקרטית) מחדש ועם זאת יודעת כי השירה רק יכולה להביא את הדברים אל סף-המציאות, באמצעות השפה. העולם עומד ריקן ובדאי (שם, שם) ואף על פי כן, בכל זאת, הנהיה לשמוע מחדש את האהובה "אֵיךְ אַתְּ רוֹחֶשֶת תַּחַת/ שְאוֹן הַיוֹם" (עמ' 58), היא שיבה נצחית והיא חיפוש תדיר, המעניקות לחיים ולשפה עצמה מלים כלליות (ופרטיות כל-כך), כגון: קיום, תקווה ומשמעות.
*
*
© 2010 שוֹעִי רז
שועי, איזה יופי… איזו הפתעה מקסימה! לקום בבוקר ופתאום לראות את העטיפה של הספר שלי אצלך… 🙂
קראתי בנשימה אחת כמובן, וראשי קצת הסתחרר. כשאחזור אקרא שוב. יש לי הרגשה שבגלל שמדובר בי אני רק בקושי יכולה להבין, רק פה ושם, אבל מה שקלטתי מאוד יפה. ומאוד אהבתי את הסיום, אני מרגישה שהוא נכון.
טלי יקרה,
תודה מקרב לב. כדרכי, זוהי רשימה המתארת את מסעי עם ספרך, יותר מאשר ביקורת או סקירה (איני רואה בעצמי מבקר). על כל פנים, הרשימה היא מעט אינטואיטיבית ורוחפת על התימה של האהבה ושל חיפוש האהבה בספרך היפה.
תודה לך על שהזכרת לי בחדוּת ובבהירוּת את הזיקות המהותיות בין שירה ובין חיפוש ובין אהבה (-:
מאוד עדין ויפה. השירים, העטיפה של הספר והניתוח והכתיבה שלך על השירים, תודה.
שרון יקר,
תודה רבה. העדינות והיופי ארוגים ואצורים בשיריה של טלי לטוביצקי. אני שמח על ההזדמנות לכתוב עליהם.
שועי יקר,
כתבת כל כך כל כך יפה!
אני קראתי בינתיים חלק מהספר, כמה מהשירים, כולל השיר השני שאתה מצטט פה, נגעו בי מאוד, ואני עוד מתכוונת לקרוא את השאר ולכתוב עליו גם, אבל כרגע נראה לי שמשימתי היא לשכוח מה שכתבת, כדי שאוכל לחלץ כמה מילים משלי…
(-:
איזה יופי שועי,
באמת לפעמים המכשירים המטופשים האלה
מייצרים פואטיקה, שמשוררת נהדרת כמו טלי,
יכולה לעשות ממנה זהב.
'נסי מילים כלליות יותר'
לאיזה עומקים וגבהים יכול המשפט הזה לזרוק,
ואיזה יופי שמילים כלליות יותר,
כמו אהבה למשל,
קיימות.
תודה לך ולטלי על השירים והשירה.
טלי יקרה,
פעם נורא פחדתי מן השכחה, כמעט בכל דבר. היום, אני חושב כי שכחה היא כח חיוני בנפש האדם, לא יודע אם כמו הזכרון, אולי כמו צל שמפיל הזכרון, שמדי פעם נעים לחסות בשלוליותיו.
אני חושב שלכל אדם יש את ההתבוננות ואת הדרך הייחודיים שדרכם הוא קורא טקסטים, ולכן, אני חושב, שלא צריך להשתדל לשכוח את מה שכתבתי, אני בטוח שרשימתך תהיה כל-כולה משלך.
(-:
מיכל יקרה,
אמנם נסיתי להגיד משהו על הדרך שעושות האהבות הפרטיות-הקונקרטיות ומותירות רישמן במה שמרכיב לבסוף את מושג האהבה הכללי אצל כל אחד מאיתנו.
חוץ מזה, אגב ספר שירה, בקרוב אצלך! (סתם איחול שכזה).
נסי מילים כלליות יותר- משפט מקסים. במקרה שלי – זה עבד יופי….
שועילה,
מהפה שלך לאוזן של…
מי? באמת מי?
זה עוד יבוא, אינשאללה.
תודה!
שועי, מה אומר ומה אדבר,
המגע העדין שלך במילים כל כך שובה לב ומלא
חמלהעד שכמעט ועלה בדעתי להציע לך לעסוק
בתרפיה. הפוסט רקום כל כך רך והשירה של
טלי כל כך יפה עד שהנשמה יוצאת מרוב ערגה.
ובכלל, כמה יפה זה לכמוה ולהשתוקק לזולת.
נטלי יקרה,
הרבה נסיתי לחשוב על משמעותה של השורה 'נסי מלים כלליות יותר' בהקשרהּ
בהתחלה חשבתי כי מדובר במלה, כגון: 'אהבה'.
אחר כך חשבתי על דיויד יום (שהזכרתי ברשימה), במשנתו "המושגים" שלנו הינם
אוסף של כל הרשמים בני אותו מין וסוג שחווינו [למשל "מוסיקה" הוא מושג הכולל את כלל המוסיקה לה האזנו בימי חיינו), ובהשאלה: כל מערכת יחסים פרטית הנה
חלק ממה שיוצר בסופו של יום את מושג "האהבה" או "הזוגיות".
אחר כך הבחנתי כי מדובר בישיבה מול צג המחשב וכאן החלטתי לחפש במנוע חיפוש. "נסי מלים כלליות יותר" שילח אותי אל אוסף תוצאות הקשורות בספרה של טלי; "נסה מלים כלליות יותר" כבר נתן לי מספר תוצאות, שכנראה איפיינו את הימים שטרם הופעת הספר, והרשיתי לעצמי להניח כי המשוררת התכוונה לתוצאה הזאת הכוללת בתוכה "חיפוש מלים לשירים".
מיכל יקרה,
מהפה שלי לאוזן של ון גוך (-:
אנשאללה יבוא.
דודו,
תודה מעומק לב. גם השימוש שערכת בלוינס אליבא ד"פיידרוס" לאפלטון (אחד מחמשת הטקסטים הפילוסופיים שלוינס ראה בהם קלאסיים ממש) לא נעלם מעיניי.
קבוצת פילוסופים פיתגוריים בני הזמן העתיק כונתה תראפוייטים, כנודע מכתבי פילון. ממשיכיהם, קבוצת סתרים שפעלה בעיר בצרה שבעראק במאה העשירית, ראו בפילוסופיה — רפואת נפשות.
(-:
הוי שועי, אני חושבת שהתיאור שלך מול הצג, מקיש מילים, יש בו משהו פואטי קונקרטי מאד יפה, שמתחבר ומרחיב את החוויה בה הספר נוגע בגוף, בקורא, מקיש על גבו אולי – ומפעיל-מצרף אותו לחיפוש, לקריסה, למימוש או למישוש בחושך של האהובה, באותו עולם שיפה כתבת – סואן אהבה וגעגועים (וגם משרטט מעבר חציה, וזה בעיניי קורץ גם לשער הפוליטי בספר), פחות התחברתי לאבחנה הממגדרת את הספר כספר שירה לסבי. מבחינתי, אין דבר כזה, שיר אהבה לסבי או הומוסקסואלי. אהבה היא אהבה היא אהבה, ונדמה לי שבסופו של דבר בין המילים זה גם מה שניסית להגיד, והספר עושה בזה ובקורא/ת כרצונו (יפה ומענג, גם אם לא נטול כאב
כרמית יקרה,
לגבי הסייפא שלך, בו תיארת שמץ-מחלוקת בהבנת הספר, הרי כל הרשימה שלי (ועל כן ההקדמה הארוכה) מדברת בכך שכאשר אני קורא שירי אהבה איני נותן לגבולות ולהגדרות לעצור אותי מלהזדהות ולהרגיש.
לגבי השער (המחזור) הפוליטי, יש בו כמה תמונות יפות ומצמררות ("אוגוסט" וכיו"ב)
ובכל זאת, שירה פוליטית (שירה פוליטית שמאלית אליה אני יכול לחוש אולי קרוב; שירה פוליטית ימנית, או דתית-משיחית-גאולית- דוחות אותי מדיי) רק לעתים רחוקות מצליחה להניע את אמות סיפיי (לא משנה עבורי העמדה הפוליטית, לצורך העניין). וכבר דומני כי היינו בדיון כזה בעבר לגבי שירתו של מאיר ויזלטיר.
האהבה, הגעגוע, חיפוש האהבה הם לב הספר לדידי. אני מקווה כי הצלחתי להמחיש זאת ברשימתי.
אכן חיפושך אחר האהבה היה מוחשי למדי, הו שועי, בהקישך על המקלדת 🙂 ולגבי אותה סיפא, אולי פשוט ערערתי על נקודת הפתיחה, אבל מה שחשוב הוא מה שהעלית לבסוף בידך (כאשר אמרתי, הוא אשר ניסית להגיד…) אני חושבת שצריך להיזהר ככלל באבחנות וקטיגוריות לגבי שירים ומיונים (זה פוליטי, זה שיר אהבה) אחד משירי האהבה האהובים עלי בכל הזמנים מאחד אותם בניחותא – ענן במכנסיים.
כרמית,
ככל שאני מכיר את עצמי אני עורך הבחנה ברורה מאוד בין האישי ובין הפוליטי. למשל אני בעד הפרדת הדת מן המדינה, נניח, לא בגלל תועלות חברתיות-פוליטיות כאלו או אחרות, שיכולות לצאת מזה, אלא משום שהדת לדידי היא חלק מן האישי-המופנם. מבלעדי כך ודאי הייתי משתייך לאיזה זרם, היה לי רב, בית כנסת, תנועה דתית להצביע עבורה, וגם הייתי נשמע להוראות רבנים, אולי גם להוראות פוליטיות של רבנים — מה שאיני נוהג בו כלל. באותה מידה, הכתיבה אצלי קשורה באישי, גם אם מדי פעם אני נדרש כאן לעניינים פוליטיים או חברתיים, עדיין אני בוחן אותם מתוך הפרספקטיבה של עולמי האישי-המופנם. מבחינה זאת, את יפיה של שירה בעיניי אני בוחן, קודם כל, לא בעד משקפי ההשפעות הספרותיות והאמצעים הספרותיים שאני רואה לנגד עיניי, אלא בעד עולמו הפנימי של אדם אחר, המתגלה או מהבהב לרגע לנגד עיניי.השתמשתי במלה התגלות בכוונה, כי בשירה צריך להיות מיסוד האפיפניה; הביקורת הפוליטית או החברתית היא שגורה. אדם יכול להביע אותה באופן קיומי-ייחודי ואז גם יתקבל שיר טוב (ראי למשל את חלקו האחרון של השיר "דיו אדם" לחביבה פדיה). אבל הדברים תלויים בכך שהוא/היא יביא/תביא לידי ביטוי את הכרותיו/ה-התבוננויותיו/ה הייחודיות על העולם, ולא ת/יאמר דברים הנדרשים, בין כה, בשיחות שגורות.
עוד דבר, אני מודה כי אני חש כי גם שירתה של טלי וגם שירתך שלך מאחדות לכתחילה בין אישי ופוליטי. אני מכבד זאת ואוהב את כתיבתכן. אף על פי שאני חש כי יש בינינו איזה הבדל יסודי באשר לתפישת העולם מתוכה אנו כותבים (-:
מעניין מאד מה שאתה כותב כאן – אני מתחברת במיוחד לחוויה הדתית של ההתגלות, ואחפש את השיר של חביבה פדיה, ותודה על המחמאה שהבלעת… בכלל, לדעתי העמדות שלנו למעשה די דומות – זו תחושת הבטן שלי גם עם המלים לא מנסחות זאת כך בהכרח. אני בטוחה שכשאתה רואה שירה טובה אתה יודע, ובזה כבר לא משנים מיונים או אבחנות נוספות. אבל חשוב לי להביא לתשומת ליבך, שועי יקר, שדווקא במימדים הפרוזאיים, האבחנה בין המימד הפוליטי למימד האישי, או בין האישי לציבורי, היתה אבחנה ששירתה שנים ארוכות את הפטריארכיה. למעשה, המשפט "האישי הוא פוליטי" כבר הפך היום כמעט ברירת מחדל, ואני בטוחה שאני לא מחדשת לך איתו דבר. יש משהו מסוכן, בעיניי, במחשבה כי יש עולם מופנם שמנותק מהחיצוני, הלא הכול כפוף לאותו סדר פוליטי (הפוליטי הוא גם החברתי). אפילו הלשון מספרת לנו את זה – פְּנים ופָּנים – נובעים זה מזה.
כרמית,
אני משתדל ככל יכולתי להימנע מהיררכיות חברתיות-פוליטיות וגם אמנותיות-ספרותיות; אני מאמין בכך שלכל יוצרת או יוצר יש את עולמה או עולמו הפנימי ואותו עליו לדובב. זה כל כך רחוק בעיניי ממקום חברתי, ציפיות חברתיות, שירות של רעיונות או אידיאולוגיות מסויימות. "I celebrate myself, and sing myself" כותב וולט וויטמן בראשית Song of Myself. אידיוסינקרטי ככל שזה עשוי להישמע, זה נכון לטעמי גם היום.
עולמי הפנימי לא כפוף למיטב הבנתי לשום סדר פוליטי או חברתי, גם לא לשום אידיאולוגיה או תיאולוגיה נתונה. יש לי את מסעי שלי בעולם. גם כאשר אני מנסה להיטיב עם סובביי אני עושה זאת מפני שאולי הצלחתי לקנות לעצמי איזו מידה פנימית של הכרת הטוב ומתוך שמחה פנימית של עשיית טוב, לא מפני ציפיות חברתיות, נומוסים, שיפור-עמדות, סטטוסים, אינטרסים, וכיו"ב.
איני כותב זאת כביקורת כמובן. גם כאן, אני כותב רק את עצמי. וככל שאני מבין את עצמי, כך אני משתדל לנהוג.
אני רחוק מאוד מן התפישה לפיה "הכל כפוף לאותו סדר פוליטי (הפוליטי הוא גם החברתי)", ישנם עוד עולמות רבים אחרים (מדעים, אמנויות,דתות, תורת רוחניות, אפילו סתם טיולים ארוכים לבדי) בהן אני מבקר, ובמידת מה נוטל חלק, בלי שלסדר הפוליטי (או למקום חברתי) יהיה מקום כלשהו במערך מחשבותיי.
לצערי, שועי, אני חושבת שיש בגישה שלך מן התמימות. הגישה הזו, הרואה בעצמי ריבון נפרד לעצמו, עולה יפה עם רעיונות מודרניים על פרטיות, ושוב, עם אידיאלים גבריים – אינני תלוי בדבר, אני ריבון לעצמי. אני מאמינה שנפש כרוכה בנפש, דבר כרוך בדבר ותלוי בדבר. כפי שהילד תלוי באימו. כפי שכל אחד מאיתנו הוא חלק מרקמה אנושית אחת חיה כפי ששרה יפה חווה אלברשטיין. אני בטוחה שלפחות בחלק מזה, תסכים איתי. לא?
כרמית,
לא תמימות וגם לא תפישה גברית (לא ברור לי מה זכרי/גברי בהּ לכתחילה). ברצוננו, בני אדם יכולים ליצור ביניהם ברית של יחידים (שמצדה בונה ציויליזציה), יש כל מיני סוגי בריתות: חבריות, זוגיות, מעגלים חברתיים וכיו"ב; ברית אחרת היא זאת הכרוכה בקשרי משפחה (היא בעיניי ראשית היחס הפוליטי, משום שהמערכת כופה אותנו ליחסים מסויימים לאו דווקא מתוך בחירה), היא הכי פחות מובנת לי ומוצדקת בעיניי, והיא ראשיתהּ של ההשתייכות הלאומית-פוליטית וכיו"ב. הקצה השני של יחסי המשפחה הם הזוגיות וההורות שהם דווקא הדברים המובָנִים ביותר בעיניי (לאור טענתי הקודמת, זהו סוג של פרדוקס), על אף שאני ער לכך שילדיי, גם אם איני מתכוון לכך כלל, גדלים כאילו יש לי מהם אי-אילו ציפיות, כללים, חוקים, וכך אני, בעל כורחי, מסגל אותם לתרבות, חברה ותפישות עולם נורמטיביות– אבל אני מקווה שהם יתשלבו בבוא היום עם הרבה סימני שאלה, ותוך העלאת ספקות, ויידעו להבחין ולהכיר בין חיברות שיש עימו טעם, ובין מעגלים חברתיים קורצים ומקבלים שתוכם אינו אלא ניכור, סטטוס ותחרות (יש כאלה בכל המגזרים החברתיים, אין מקום נקי מזה).
אני חש עצמי כאדם קשוּב לבני אדם וגם קרוב לכמה וכמה. ועם זאת, כנראה שלעולם לא חשתי חלק מאיזו מערכת חברתית-פוליטית וגם לא רצון להיות שייך. כאמור זו לא היתממות. זה אני. והאמיני לי שאיני חושב אף פעם שאני לבדי בעולם או שהעולם אינו יכול להתקיים בלעדיי. אדרבה, אני חש כי אני רחוק מאוד מאגואיזם, חף מסוליפסיזם, יודע את היותי שוּלי (גם איני מחפש להיות מרכז). ועם זאת, אני מנסה (וחושב שגם מצליח), כפי יכולתי המוגבלת, להיטיב עם סובביי.
[…] "מילות חיפוש" – מה ששועי כתב על הספר […]