1
'אני רוצה להיות מלך העולם התחתון של אמסטרדם. ואז יום אחד אני אשאל מישהי: רוצה להיות מלכּת העולם התחתון של אמסטרדם? ואז נערוך מסיבה גדולה, ובשבילך אבא'לה נביא הרבה וודקה וערימות של בייגלה ומקלות מלוחים' אמרתי.
'אצלינו במשפחה אין מלכים של העולם התחתון' הוא אמר, 'יש לנו לכל היותר קיסרים של אשפתות ונסיכות רחוב ודודות מטורפות שסחרו בסמרטוטים ומוכרי עיתונים שעלו על המוקד עם העיתונים שלהם, ועוד כמה נסיכות רחוב שמכרו את גופיהן כדי להציל את חייהן והצליחו להציל הכול מלבד את חייהן.. ויש לנו גם אופים, שלא היה להם קמח לאפות לחם, ואפו לחם בכל זאת, וקירחים שייצרו בסתר במרתף שלהם וודקה וכורי קברים, שכרו קברים לכפרים שלמים, ובעלי בתי מרזח שאהבו את הוודקה יותר מאשר את התורה, וישנו כמובן גם אני, אבא שלך, קיסר האשפתות הראשי.'
'ומה קרה לכל נסיכות הרחוב ההן?'
'אלהים משחק איתן גולות' הוא ענה 'כי הוא כל כך בודד'.
וכך ישבנו יחד עד שהגיעה השעה ללכת לישון.
[ארנון גרונברג, ימי שני כּחוּלים, תרגמה מהולנדית: אירית ורסנו, הוצאת בבל: תל אביב 2011, עמ' 105]
זהו סיפורו של ארנון גרונברג, יהודי בן אמסטרדם, בן לניצולי שואה, ושל מסעו בין נשים ובין מקומות עבודה, בין בארים, ובין נערות הטלפון של העיר; זהו מסעו האחרון של אביו האהוב, הגוסס לאיטו; מסעה של אימו הספק-מטורפת, המבכה את בנה הצובע את שערוֹ ומופיע כך לבית הכנסת; זהו מסעו של נער חסר אמונה, נער שנזרק מבית הספר, שנזרק על ידי אהובתו הראשונה, שמאבד לדבריו, אמון בבני אדם, שאהובותיו המזדמנות רואות בו לדבריו, שטר כסף עם ידיים ורגליים, ובכל זאת ממשיך לעמוד לצד אימו המסורתית, לבוא לליל הסדר, כי אי אפשר לעזוב אותה לבד.
זה ספר על אי האפשרות להיות יהודי ועל הכורח להמשיך להיות יהודי משום שתמיד יזהו אותך כיהודי; על הרצון להתנתק מן המסורת המכבידה כל-כך של פוגרומים, שואה וריטואלים דתיים חסרי פשר ועל הצורך להמשיך לשאת אותם, משום שהם ניבטים מכל מקום— קורנים מתווי הפנים, ממלאים את המחשבות ואת הרגשות. זהו סיפורו של יהודי צעיר מאמסטרדם, בין שנות הנעורים ועד שנתו העשרים ושלוש, שאינם מציירים לו תקווה טובה ואחרית, שכן הוא מסיים את הספר כג'יגולו צעיר ונטול עבודה ממשית, כי בעולם של נערות טלפון ראוי שיהיו גם נערי טלפון, כי גם לנשים מבוגרות מגיע להנות. זהו עולמו של צעיר תזזיתי, הסובב כה וכה, ומסתבך והולך ואינו מפסיק לרגע לדבר; משום שאינו יכול לשאת את הדממה שבין המלים, את הבדידות, את הריקות והאבדן. כאילו שאז בדממה ייאלץ להיפרד לרגע מן הנלעגות שלו בעיניי עצמו ושל עולם ומלואו כפי שהם נשקפים לפניו.
קשה לומר אם ארנון אוהב את החיים. הוא לבטח שמח לשתות לשכרה, לזיין (כך הוא מתעקש לכנות זאת), לקרוא ספרות, לדבר עם בני אדם. אך לאורך הספר הולך ומתבהר כי ארנון אוהב לספר סיפורים על החיים עוד יותר מאשר לחיות את החיים עצמם. דוחף את עגלת הנכים של אביו, הוא מבין, עד כמה החיים הם הבהוב חולף, עד כמה מושגי הצדק האנושיים הם רלטיביים ובני חלוף, ועוד יותר לדידו, עד כמה הדת ומצוותיה הן מעושות, וכמוהן כנחמת טיפשים למה שחסר כל נחמה.
ובכל זאת, ארנון לא יכול להינתק: אלהים שהוא אינו יכול לפנות אליו יותר, התפלה שהוא אינו יכול לשאת (גם כאשר נערת ליווי מבקשת אותו להתפלל עליה הוא מוצא שהוא אינו מסוגל), האב האהוב המת, היש האובד באין, עבר יהודי שלם של נסיכי אשפתות (לא תלמידי חכמים, לא גבירים ולא פרנסים) מתרוצצים בקירבו, גורמים לו להסתער על עוד יום נוסף. סֶמי-שתיין, סֶמי-זיין, סֶמי-דחוי, סֶמי-עלוּב, שלא מצליח ליצור יחסי קירבה ואינטימיות, אבל גם חסר את היכולת לאבד את תקוות רקימת הדיאלוג, המילולי או המיני, להפריח איזו קירבה כלשהי מתוך ניכור מצוי, מתוך מרחק.
2
בשלב הזה היא נקשה על הזין שלי באצבע המורה שלה, כאילו רצתה לנער ממנו אבק. שכבתי על הגב, בזרועות שלובות מתחת לראש, ודיברתי בלי הפסקה כשאני נועץ עיניים בתקרה, כאילו חיכיתי למלאך שיופיע ויצעק: 'זרוק את המאכלת, אברהם.'
'זה מדגדג?' היא שאלה.
'כן' אמרתי 'קצת'.
'סבא שלי לא חזר אף פעם' היא סיפרה לי. היא היתה עסוקה עכשיו באיבר שלי. היא לשה אותו והיא לשה גם את הביצים שלי.
[שם,שם, עמ' 160]
כל אימת שארנון הולך להוריו או אל אימו להשתתף בחגים היהודיים הוא ממשיך אחר-כך בהזמנת נערת ליווי לחדרו. כאילו יצר שילוב בלתי ניתן להתרה בין הטקס המיני ובין הטקס הלאומי-דתי-תרבותי; כאילו בשעה שהוא אנוס לחוות את יהדותו ללא-חציצה הוא בוחר להימלט אל המין האוניברסלי עם בחורות שונות בני עמים שונים; כמובן, ניתן לפטור זאת בבדידות התהומית שעשוי לחוש רווק יהודי, די בודד ודחוי (כך אליבא דהמחבר) בחגים. אבל יש כאן יותר מזה, כעין תשוקה של ארנון המספר לשבר את הנומוס הדתי-לאומי, המהדהד בקירבו בעיקר זכרונות של מחלות, סבל, שואה, כיעור, דחיה ומוות ולילך אל ארץ החיים המינית, רוויית התאוות, בהּ אין ליהדות המסורתית אחיזה וממשות, וממילא שוב היא אינה דורשת אותו להיבדל. במועדוני המין אין מודדים אותו כבן לעם למוד-סבל (מוריו ההולנדים של ארנון אחוזים באובססיה לצפות עם תלמידיהם בסרט 'שואה' לקלוד לנצמן שנה אחר שנה) אלא כאדם נהנתן— וארנון נהנה להימלט מן היהדות המזוהה אצלו עם סבל, כאב ומוות, אל הבילוי ואל הנהנתנות של הבארים ושל עולמן של נערות הליווי.
אבל לא ניתן להימלט, לא לגמריי, הדיבור תמיד מסגיר את הזהות היהודית, המחשבות הנודדות דווקא בעת האקט המיני אל אסוציאציות מקראיות כגון מעשה העקידה. היהודי-הצעיר אליבא דגרונברג הוא עוקד ונעקד, הוא מניף את המאכלת, המאכלת מונפת עליו; היהדוּת כמאכלת, כחרדת-מוות-מטפיסית תמידית, כפגיעוּת חסרת מוצא הדהדו בליבי את הגדרתו של ז'ורז' פרק (1982-1936) כיהדות קטסטרופלית שהונחתה עליו (אולי כמו מאכלת) בעטיה של השואה, ומזוהה אצלו תמיד עם תחושת חרדה צפה, העומדת תמיד ברקע הדברים (זו יהדוּת השונה כל-כך מן היהדות האורתודוכסית-קהילתית הנמסרת מדור לדור, ואשר חבריה נהנים מתחושה של ברית ביניהם ובין האלוה); יותר מאשר פרק, ארנון גיבורו של גרונברג, שונא את יהדותו ואוהב אותו בו זמנית— על כל פנים, אינו יכול להינתק ממנה. היהדות לדידו היא עלבון, רעל, דחיה; הנחמה— מין ואלכוהול, ושיחות עם אנשים חולפים (שלעולם לא נשארים). הנחמה זקוקה לרעל; הרעל זקוק לנחמה.
גרונברג החזיר אותי לשורות משל המשורר הסקוטי, יוּ מקדרמיד, מתוך הפואמה הגדולה שלו,A Drunk Man Looks at the Thistle (שִכּוֹר מתבּוֹנן בָּברקן):
הַפְּרוּצָה וְהָאֳלֹהוּת נוֹטְלִים חֶלֶק
בְּצוּרָתִי הַמְעֻוֶּתֶת כְּאִילוּ הָיִיתִי
תְּמוּנַת הַחֲוָיָה שֶהָיְתָה לָהֶם
כְּשֶהָאוֹר עָלַז בְּהַשְפָּלַת עַצְמוֹ
וְאֲדַמָה זִנְּקָה כְּכוֹכָב
[יו מקדרמיד, הברקן והגביע: מבחר שירים, תרגם: יאיר הורביץ, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1983, עמ' 22]
*
אלהים, כך אליבא דאביו של ארנון גרונברג, משחק גולות עם נסיכות הרחוב, אבל לאמיתו של דבר הוא כה ערירי בעולם, שהוא רק מדמה לו אותן. יושב לעצמו; משחק עם עצמו. אין לו איש בעולם.
אצל בנו רוחשת ודאות אפילה עוד יותר: היהודי נדרש על ידי החברה האירופית וזוכה לקירבה, כל אימת שהוא בעל הון (חומרי או רוחני), לקוח קבוע בבארים, איש העולם התחתון (המטיל אימתו), או אפילו ג'יגולו או זונה. היהודי המצוי הוא רוח-רפאים, ספק חי ספק מת, דחוי תמידית, העשוי למצוא נחמות מעושות בזרועותיה של הדת ושל הקהילה ו/או בתודעה של היות בן בניהם של קורבנות השואה.
3
ערב כל נדרי הוא הערב היחיד שבית הכנסת מתמלא קצת. זה הערב של הנדרים, הערב שבו מתירים את כל ההבטחות, מבטלים אותן לגמרי, כאילו מלכתחילה הן היו בסך הכל אבק. אתה אמור ללבוש תכריכים בערב הזה. אין לי תכריכים, אבל אני מכיר לא מעט נוכלים עלובים שלא יהססו לפרוץ לקבר כדי להשיג לך.
אני מאוד אוהב סטריפטיז טוב. זה תמיד מרומם את רוחי. אבא שלי היה מספר: 'דוקטור לנדסמן אהב מאוד חביתת עין טובה משתי ביצים'. לכל אחד יש משהו שמרומם את רוחו.
[שם, עמ' 320-319]
בניגוד לדברי גרונברג, ישנם יהודים מקיימי מצוות לא-מעטים שאינם רואים בתפלת כל נדרי את ליבו של ערב יום הכיפורים. חלקם (כמוני) אף אינם מתפללים אותה כלל ומתחילים את היום בברכת שהחיינו ובתפלת ערבית. 'הקיטל' אותו חלוק לבן אותו מצייר גרונברג כתכריכים, אינו בהכרח מסמל את המתים. ישנם יהודים אשכנזים שאמנם נתנו לו טעם של תכריכים שכן האדם בערב יום כיפור לכאורה נכנס בשער דין; ברם, אחרים דימו את הבגד הזה ואת הטלית בה נוהגים להתעטף בערב זה (הערב היחיד בשנה שבו מתעטפים בטלית מצויצת)כעין לבוש של מלאכים, סמל לטהרה,אולי הדהוד ללבוש הלבן שהיה עוטה כהן גדול בעת כניסתו אל קודש-הקודשים אחת בשנה [על פי פילון האלכסנדרוני היה נכנס הכהן אל הקודש עירום כביום היוולדוֹ].
שלטון המוות הרוחף מעל בית הכנסת האמסטרדמי בערב יום הכיפורים, על פי גרונברג, מעלה אסוציאטיבית את כל אותם משוררים יהודיים ובלתי יהודיים שהקדישו שירים לבית העלמין היהודי (צ'סלב מילוש, גיום אפולינר, יוסיף ברודסקי, אלאן גינזברג, רישרד קריניצקי, הם רק כמה שמות העולים בי מהר וישנם רבים-רבות אחרים/ות); לא ייפלא כי ארנון מספר כי אימו מאמינה שאנחנו החלומות של המתים ומטעים כי אינו מוכן להיות חלום של מת. לכן הוא זקוק לסטריפטיז, למין, למשקה, לסיפור טוב; תפלת ונתנה תוקף דראש השנה ויום הכיפורים גורסת כי האדם הוא כאבק פורח וכחלום יעוף, שבריר חולף ביקום. גרונברג אינו מנסה להכחיש זאת, הוא רק מנסה להעניק לעצמו התרוממות-רוח, לפדות עצמו מן הדיכאון, מתחושת המוות הפנימית שמעוררת בו יהדותו, ככורח. בערב יום הכיפורים הוא אינו מעוניין במראות של חלומות-אדם עוטי תכריכים מול העיניים; הוא מבכר לצפות בסטריפטיז טוב.
הספר ימי שני כחולים הוא ספר של אי-נחת, מעורר ומערער את האדמה תחת כפות הרגליים: את הזהות היהודית, את ההשתייכות הציונית; זו אינה יצירת מופת,אבל זו יצירה נוקבת,עתים מקוממת בגסותהּ,המותירה קורא כמוני,עם שפע סימני שאלה בלתי מרפִּים.הנה כי כן דווקא בגלל התהום הרוחשת תמיד תחת הרגליים,בגלל החרדה הנוכחת,ההליכה לאיבוד בתוך הזהות היהודית האירופית, שהמאורעות הפוליטיים של המאה העשרים, הפכו אותה לכעין רוח-רפאים, המתדפקת על שערי הנפש, אבודה ומטורפת, ללא מקום בעולם; מתוך כל אותם שאלות והרהורים, שהעלה אצלי גרונברג בעד ספרוֹ, אני רואה בו יוצר קיוּמי-מאתגר, הפונה אל קוראו ודורש אותו באופן ישיר (עדינות אינה הצד החזק שלו,אף ניכרת בכתיבתו הנאה שבאי-עִדּוּן)לבחון שוב את חייו,את מקומו,את בחירותיו; יצירה כגון ימי שני כחולים הופכת בלתי-שכיחה יותר ויותר בין כל אותם המבקשים לבטא ביצירותיהם את הדעות התקינות, הנכונות, המכירוֹת; כל שכן בימים אלו שבין כסה לעשור,שבהן חנויות הספרים מתהדרות באלבומי חג, המציגים את היהדות כהרמוניה אנושית, ברית שליוה, מחויכת-מזמינה, נסוכה מדור אל דור; אלבומים המעלימים את הכאב הגדול שבעצם היות יהודי: את העצב השותת, את החנק בגרון ואת תחושת חוסר-המוצא.
בתמונה למעלה: כריכת הספר— דיוקן דמיוני של ארמון גרונברג כחתן בר מצוה, בתצלום: וינסנט ון גוך בגיל 13, צילום: ב. שוורץ, בריסל 1866 [הכיפה והמשקפים הוספו בידי המו"ל העברי].
© 2011 שוֹעִי רז
שועי יקר,
איזה רשומה חודרת לימים הנוראים.
ווהגירסה הישראלית לטום ווייטס
גבריאל בלחסן, כרגיל, החריג אותי מגופי,
(וגם זאת הכנה טובה לשערי יום כיפור הננעלים בטריקה עזה)
תודה, שועי רעי
מעט הציטוטים שהבאת מהספר, ובמיוחד תיאורו היפה בידיך,
העלה אצלי זיכרונות של מבעי יהדות שהושמעו באוזניי
בעבר מפי יוצאי הולנד, והמה דומים, מאוד דומים.
גמר חתימה טובה.
דודו יקר, תודה וברכה,
השיר של בלחסן הוא אמנם הכנה טובה ל'עת שערי
רצון להיפתח' (שמו המקורי של הפיוט שנתחבר על
ידי שמואל אבן עבאס הספרדי במאה ה-13) או אולי
להיפך– בלחסן לוקח את הפיוט המקורי אל הקוטב
הקיומי.אבל לבלחסן ישנה תקווה רבה יותר מאשר
לגרונברג, שבספרו זה כמו מוותר על ייתכנותו של
האהבה שאינה תלויה בדבר.
אמור לצאת בקרוב אלבום חדש לטום וויטס, Bad as
Me, או משהו מעין זה; שמעתי כמה קדימונים והוא
נשמע טוב מאוד. השם מתאים לימים הנוראיים. בכלל
מתאים לווייטס להוציא אלבום בשם ד"ר פאוסטוס.
צבי יקר, תודה רבה. אל הולנד טרם הרחקתי (אמנם
אני קורא הרבה מאוד ספרות אמסטרדמית מן המאה
השבע-עשרה לאחרונה), אבל בקהילת בורדו בה התארחתי
לפני כשלוש שנים התוודעתי למגוון סיפורים של זהות יהודית
שלא היכרתי עד אז; יהודים המקיימים מצוות מבלי להבין
מדוע ומבלי להבין מילה אחת בלשון התפלה (אף על פי שמותר
להם להתפלל בלשון מובנת, הם מעדיפים להתפלל בעברית
שאותה אין הם מבינים); חלקים מקהל בית הכנסת הפורטוגזי
שם (מבנה יפהפה, במיוחד ההיכל הפנימי) אינם יהודים על פי ההלכה
ובכל זאת באים להתפלל בקביעות, או לכל הפחות בשבת.
רבים מהם נראו לי תלושים וזרוקים בין העולמות האירופאי, היהודי והנוצרי
וכמי שאינם מצליחים למצוא את מקומם עד הסוף באף אחד מהם.
שנה טובה וחתימה טובה (אני מברך על הגמר רק ביום הושענא רבא)
תודה, צבי (-:
והנה מסיבת האזנה קצרה וממצה, כעין קדימון לאלבום שבדרך:
יחי מארק ון דר יאכט! שכותרת ספרו מעניקה כבוד לשיר הכי מוכר של ניצולי ג'וי דיוויזן הקרויים new order…אני נורא אהבתי אותו בגלל ההתמודדות הזו עם ה"זהות היהודית", ובעיקר מכיוון שהרגשתי שאיכשהו זהו הספר הכי "יהודי"(כמו ש"תרגיע" של לארי דיוויד היא התוכנית הכי "יהודית" כרגע בטלוויזיה) ולא ייתכן שמשהו דומה לו יווצר במדינת ישראל, בה ה"יהדות" היא אקסיומה נשכחת, סוג של given חלול שמסתכם לא מעט פעמים בשמירה עיקשת על ההם ואנחנו, לא להינשא לגויים, היי חנוכה מופיעה לנו בלוח השנה וברית מילה כי כולם עושים ומה יגידו הילדים בגן, אה כן, וצה"ל, בל נשכח אותו. התופעה הזו מתחברת גם לכך שהסרט הכי משמעותי ומעמיק, לדעתי, לגבי ה"יהדות" במאה העשרים ואחת, לא נוצר(ולטעמי, גם לא יכול היה) בישראל אלא על ידי האחים כהן(והכוונה היא ל"יהודי טוב"), שבאופן לא מפתיע בעליל, לא דיבר אל ישראלים. מה כול זה אומר על התשובה הציונית(אם בכלל אפשר לקרוא לה כך) ל"שאלה היהודית"(שכפי שחנה ארנדט כתבה הייתה נושא מאוד פופלרי בקרב יהודי מרכז אירופה), האם היא מסתכמת רק "ביאללה תפסיק לחפור"?
תמהּ יקר,
טוב, ב- 'סיפור הקרחת שלי' טרם עיינתי, אבל ב"מבקש
המקלט" (או משהו מעין זה) שיצא בהוצאת חרגול, עיינתי
גם עיינתי, ומאה עמודים בלבד לערך הספיקו לי, כי הרגשתי
כי הדכדכת גואה וגואה בי מעמוד לעמוד, וסופה מי ישורנוּ.
גם ב"יהודי טוב" לא הספקתי לעיין (או לחזות), למרות
חיבתי לסרטיהם המוקדמים של האחים הכהנים (פעם ייצטרכו
לברר את הקשר שלהם לאחים הכהנים המקובלים הגנוסטיקנים בני המאה ה-13)
ובמיוחד ל"צומת מילר" ול-"בארטון פינק".
קל לי להתחבר לגרונברג כאן, או לז'ורז' פרק ב"סיפורים מאליס
איילנד". כמוהם אני מרגיש כי היהדות שלי אינה נהנית
מרצף בין דורי; מכמה סיבות נהניתי גם מילדות שבורה
למדיי, ומנעורים מדדים על ירך, עד שלמדתי ללכת (החיוך שלי קצת חסר גוף עד היום).
ובכל זאת, מעולם כנראה לא למדתי לחוש בעצמי חלק אינטגרלי מן
הקולקטיב (היהודי, הישראלי); אני צופה בהם מרחוק. לקח
לי שנים ארוכות לחוש בבית, אפילו בביתי שלי.
בית כנסת הוא מקום יותר מדיי קולקטיבי עבורי; אני מהלך אליו רק לעתים רחוקות וחגיגיות.
היהדות שלי מזוהה עם פן אהוב בחיי הרוחניים, וגם היא אינה
הרמונית (לו היתה היא מוסיקה היתה היא א-טונאלית). ליהדות שלי קשה מאוד לדבר על האל. היא מעדיפה לעבור עליו בשתיקה. אפילו י"ג מידות דיום הכפורים נדמים הם בעיניה למשאלת הלב של משה (או של כותב התורה), יותר מדבר שיש בו ממש או ודאי. .
יפה הדרך שלך לדבר בשני קולות, שאחד מסתייג והאחר מכיל ומכבד. נגעה ללבי.
מרית קרובתי,
יש בי הרבה קירבה והבנה לדמותו של גרונברג (איך אפשר להיות ככה מעט חסר-בית למרות שגדלת במשפחה), אבל זה נכון- קשה לי עם אבדן האהבה המוצהר שלו, כאילו שלאהוב באמת ולהיות נאהב הוא דבר שאינו מן האפשר; זה ממש אינו סיפור של הרס עצמי; אבל זה סיפור על אדם הבוחר לחיות בעולם נטול-תקווה, שפסגת הקירבה הבין-אישית בו הוא סקס בתשלום. הוא מדכדך, גרונברג, אבל מדכדך באופן מעורר מחשבה ולעתים גם חדווה. אבל האדם, אני חושב, צריך קצת יותר מראש יצירתי וחוש הומור. הוא זקוק גם להכרה שהוא עשוי לאהוב באמת, ועשוי גם להיות נאהב.
קראתי ברפרוף ועל כך אני מבקש סליחה.
ריח של מיניות דתית שבתאית עלה באפי, ולומר את האמת, בי הריח הזה, המזכיר לי את פינת רחוב נווה שאנן של פעם, מעלה קבס .
זו בחירה ב'צד האחר' (סיתרא אחרא) של העולם וזה מה שהמקובלים אמרו שהוא קיים אבל ממש לא הכרחי כי אם בחירי.
בחירות טובות באלוהות הכוללת כל.
שנה ברוכה ושמחה.
שנה של חיבורי זוהר ונצנוצי אורה. .
תודה אהרון, ברוך הבא, תגובה מעניינת.
אני מניח כי הספר הזה אמנם לא יישא חן בעיניי כל
קורא/ת ואף הערתי לעיל על אי-עידונו.
עם זאת, הוא מתאר זהות של אדם בה שזורים הפרוץ
והקדוש יחדיו לבלי הפרד, והם אף זקוקים זה לזה.
זוהי גישה מרתקת, ודאי רחוקה מתמונת עולמה של
ספרות המוסר הרבנית וודאי שאינה עולה בקנה אחד
עם עולמם של "שערי תשובה" "תומר דבורה" או "מסילת ישרים"
ו-"נפש החיים". ובכל זאת, זוהי עמדה המעלה מחשבות
הרבה, לא הייתי מקשר אותה עם השבתאות דווקא, אלא
עם עמדה קיומית של אדם בן ימינו, שיהדותו בעיניו היא
קטסטרופלית או למצער פרובלמטית. .
שועי, רק עכשיו גיליתי את הרשימה היפה הזאת, שלבטח תשמח מאוד את ארנון ועוד יותר את מזכירו הנאמן והחרוץ יוהנס ואן דר סלויס. כמה תיקונים: את הספר תרגמה אירית ורסנו ולא כפי שנכתב. באשר לעטיפה, הכיפה והמשקפיים נוספו על ידינו ולא על ידי המחבר.
מסכים שזו לא יצירת מופת, נדמה לי שהוא היה בן 19 כשהוא כתב את זה. אני מעדיף את ספר הביכורים השני שלו (הסיפור של הקרחת שלי) שיצא אף הוא בבבל לפני כמה שנים.
יש לו בלוג מאוד נחמד שהוא טורח לעדכן כמעט מדי יום http://www.arnongrunberg.com/blog
שרון יקר, זה נכון שכתבתי שזו אינה יצירת מופת, אבל הסיבה שייחדתי לספר זה רשימה (אני כותב כאן רק על ספרים שהיו עבורי משמעותיים)היא ההדהוד שלו… זה ספר שנכתב מאי-נחת, היהדות טורדת את מנוחתו של הכותב, היא קשה מנשוא אבל הוא גם אינו יכול בלעדיה… זה עובר לקורא, מכריח אותו לחשוב מחדש על הנחות היסוד שלו. זוהי אינה ספרות מכובדת-נינוחה. זוהי ספרות רדיקלית שמטבעה טורדת-מנוחה, וספרות כזאת הופכת יותר-יותר למחזה בלתי-שכיח.
תודה על התיקון (אירית ולא איריס); והכיפה והמשקפיים על ון גוך זו החלטה מבריקה ומצחיקה, תודה.
תודה לך!
נראה לי שאצל גרונברג כל דבר הוא טורד מנוחה, לא רק היהדות. אני חושב שבגלל זה, כלומר כדי להבין את זה, הוא המציא את מארק, הפסבדונים הגוי שלו. מעבר להרפתקאות ולתלאות של הגיבורים האומללים שלו, מרגישים את זה אצלו במעברים ממשפט למשפט, זה כאילו שכל המציאות פתאום סובלת מהפרעת קשב, כל הזמן קורים כל מיני דברים עקומים ואיומים בצד ובאלכסון.
שרון, דווקא אל "הסיפור על הקרחת שלי" התחברתי פחות; יש שם כמו שאתה מתאר תנועה בלתי-לינארית וממש לא תימטית שבה בכל רגע הכל יכול להשתנות וגם חשתי שם כל העת סוג של הומאז' לרומנים פיקרסקיים אירופאיים, אבל כמובן בקצב מהיר יותר ובסיבובים חדים…עם זאת, הרגשתי שם יותר את המקום האינטלקטואלי ופחות את הפצע.
"ימי שני הכחולים שלי" הוא עצב חשוף, שלא עושה חשבון, ונכתב כאילו למחבר אין מה להפסיד, "הסיפור על הקרחת שלי" הוא קצת הלוואה וחיסכון, כלומר ספר של סופר שחבר לגווארדיה של הספרוּת ההולנדית, ומנסה לשמור בה מקום. לפחות כך זה הרגיש לי.
באותה מידה כך הרגשתי כאשר קראתי את ספריו של הסופר ההולנדי סס (או:קס) נוטבום. "ריטואלים" שלו הוא ספר טורד מנוחה שנדמה לפרקים כאילו הכותב אינו יכול לכלוא אותו יותר בתוך עצמו (ספר נפלא). לעומתו, "הסיפור הבא" הרגיש לי שעשוע אינטלקטואלי הומה ממכובדות-יתר. שמגלם את הרגע שאחרי החבירה לממסד.
שלום שועי,
נפלאות דרכי הגוגל. לפני זמן מה חיפשתי מונח כלשהו עבור הספר שבתרגומו אני עוסקת כעת- לא פרוזה , אלא עיון ,בענייני המוח האנושי – ואיכשהו התגוגלתי לבלוג שלך ונשביתי עד כדי כך בתכניו ובקסמו, שכמובן נרשמתי אליו וכעת אני מקבלת מדי פעם התראות על הרשומות החדשות שלך. והנה, לפני יומיים גיליתי – הפלא ופלא – את זו שבתחתיתה אני כותבת לך כעת וקראתי בעניין גדול ובהערצה ( לא פחות, נשבעת! ) את הניתוח המרתק והמעמיק ביותר שקראתי אי פעם ל ' ימי שני כחולים ' של ארנון גרונברג, שאותו היה לי הכבוד לתרגם.
בין היתר משך את תשומת ליבי משפט אחד מתוך דבריך 'הנומוס הדתי-לאומי, המהדהד בקירבו בעיקר זכרונות של מחלות, סבל, שואה, כיעור, דחיה ומוות ' – וחשבתי שזו הייתה בעצם היהדות גם בעיניי ובעיני בני דורי ( שנולדו 'אחרי המלחמה' , עלו עם הוריהם הניצולים לארץ ונדרשו להשיל כאן את עורם הגלותי = היהודי וללבוש עור חדש, רענן , צברי- ישראלי.) כך כשנסענו לללמוד בהולנד באמצע שנות הששים נשאנו כמובן את ראשנו בגאון – הרי כישראלים, היינו שווים בין שווים ואפילו יותר מזה – בעיני ההולנדים הקלווניסטים, עדיין – היינו התגלמות גיבורי התנ"ך, צאצאיו הישירים של דוד שהיכה שוב את גליית. לא אלאה אותך בכל התהפוכות שעברו מאז יהדותי וישראליותי, אבל אני חייבת לומר שמכל שנותיי הארוכות בהולנד למדתי שדווקא ההתחבטות הנצחית הזו היא שפוקחת את עיניי ומרחיבה את עולמי.
שוב תודה על ההנאה שאתה מסב לי בכל הרשומות המעניינות והמחכימות שלך
אירית ורסנו
שלום אירית, ברוכה הבאה. תודה מקרב לב על התגובה מעוררת השימחה ועוד יותר על תירגום סיפרו של גרונברג לעברית (איני קורא הולנדית). 'ימי שני כחולים' הוא ספר קשה ומערער, ובכל זאת דוגמא מעולה לכך שספרות, לפני הכל, חייבת לטפל במה שטורד מנוחה, ועוד יותר בעובדה לפיה רצוי שאדם ייבחן מדי פעם מחדש את עמדותיו לגבי הדברים היום-יומיים ביותר. מדי פעם רצוי שישוב להעמיד כמה סימני שאלה סביב זהויותיו. מאוד קל להיות יהודי בישראל, אבל מה המובן של זה? (לומר לך את האמת, איני חש שלא הקהלים הדתיים ולא הקהלים הדתיים מצליחים לתת לזה מובן שאוכל לאמץ ולנטול עלי).
כפי שאולי ראית כללתי את "ימי שני כחולים" ברשימת הספרים האהובים עליי שראו אור בשלוש השנים האחרונות (2012-2010).