*
דומני כי היה זה הסופר האיטלקי איטאלו קאלווינו שבמאמרו ?Why-Read the-Classics הגדיר יצירת מופת ספרותית, כחיבור ספרותי שאנו שבים אליו פעם אחר פעם, להתבוננויות, מפגשים או טעימות נוספות— זהו חיבור שהנפש אינה שובעת ממנו, ואנו בוחנים את עצמנו שוב ושוב לאורו.
המאסף, בארוקו: אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע- עשרה (מבחר תרגום והערות: עמינדב דיקמן, מבוא: רנטה לכמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, 658 עמודים), נמצא ברשותי רק ימים אחדים, אך כבר די הצורך על מנת להעריך כי אני אוחז בידי תרגום מופת, ומאמץ ספרותי כביר, המגלם בעצם העברת שירת הבארוק האירופית ללבוש עברי את היוצא מן-הכלל עם הנדיר.
המלה בארוקו שהוענקה לתקופה כולה— מקורה בפנינים פגומות שאין עיגולן מושלם, שנשזרו לשרשרות ומחרוזות, והעידו על יופי ועושר, כמו-גם על נסיון למצוא בכל זאת יופי והתאמה גם במה שפגום. התקופה עצמה היתה תקופה של תגליות גיאוגרפיות (אמריקה, אפריקה, ולבסוף אוסטרליה), תגליות מדעיות [מערכת השמש, תצפיות על הכוכבים, מחזור הדם, אנטומיה ומתמטיקה כמדעים מתפתחים והולכים, טלסקופ, מיקרוסקופ, כח הכבידה, חוקי המכאניקה, האפשרות לפיה היקום הוא אינסופי מתפשט, חזרה לפיסיקה אטומיסטית, מחקרים על גלי האור, על לחץ הגזים, על מגנטיות, השערות על גילו של כדור הארץ שאינו עולה בקנה אחד עם מה שלימדו התיאולוגים, תיאוריה על בני אדם שקדמו ל"אדם הראשון" ועל התפתחות בעלי-החיים]; נפילתן של אימפריות ותיקות ועלייתן של אימפריות חדשות; עלייתה של הרפורמציה (הלותראנית והקאלוויניסטית והאנגליקנית באירופה, שערערו על סמכותו של הותיקן) פיתוח מהותי בנתיבי הסחר העולמיים; מלחמות דת רבות נפגעים (מלחמת שלושים השנים 1648-1618), מגיפות ענק (מגיפת דבר בתורכיה ובאירופה בשנת 1665), המהפכה הפוריטנית של קרומוול באנגליה (1648), שריפתה של לונדון (1666). כל אלו הביאו בהדרגתיות לערעור מהותי בתפישת העולם של חלקים מבני התקופה (במיוחד בקרב האליטות האירופאיות) ולתודעה לפיה העולם הולך ומשתנה בכל עת, וכמוהו הידע האנושי אודות החיים, ואודות מציאותנו בעולם. הבארוק היה עידן של אתגר, עוז-רוח ומבוכה גדולה, השזורים יחדיו במחרוזת פנינים אחת יחידה, המדובבת את יופיו של החידתי, הנעלם, הבלתי-נודע—העולה ופורח מתוך הנודע.
העידן כולו היה עת של מהפכות ותהפוכות. תהליכים מדעיים, אמנותיים והגותיים פורצי דרך נתקבלו לא-אחת ככפירה-בָּעיקר על ידי חוגי תיאולוגיים נוקשים, וחוגים פוליטיים וחברתיים שמרניים, שחששו מפני סדיקת ההייררכיות המקודשות: כנסיה, מלוכה, אצולה, גילדות הסוחרים— ומפני חתירה מהפכנית תחת שליטתן ואחיזתן בחיי העולם "המתורבת"; וכך מצאו עצמם הוגים, פילוסופים, מדענים, אמנים, וכל אשר נתפס, כיוצא מן הכלל בדעותיו או במעשיו, כסכנה המאיימת על העולם המקובע, אויב הסדר הטוב, ומערער אושיותיו. רבים מן החדשנים, בני התקופה, מצאו עצמם נחקרים על ידי האינקויזיציה, מעונים, מושלכים לכלא, מושמים במאסר-בית, או מועלים על מוקד או נרצחים באישון ליל; הציפיה כי מוקדי הכח, השליטה והפיקוח הותיקים יקבלו כלאחר יד את התגליות החדשות, שערערו מוסכמות-עתיקות היתה מוגזמת; הם התייחסו לדיכוי המגמות החדשות ברצינות רבה וברצחנות לא-מעוטה; וכמו, אותם אמנים וממציאים רנסאנסיים אחדים שיכולים היו להוסיף וליצור רק תחת חסותו של פטרון בעל-שררה, כך גם נדרשו היוצרים והמדענים, בני הזמן, לחסות בחסותו של בעל-מאה, לא רק כדי פרנסתם, אלא גם כדי להבטיח את שלומם וביטחונם האישי (שׂפינוזה, שהתנער מפטרונים מחשש שישפיעו לרעה על חירות המחשבה שלו, הוא בבחינה זו יוצא מן הכלל; אולם יש לזכור כי גם שׂפינוזה פרסם בעילום שם את מאמר תיאולוגי מדיני ואילו אתיקה נתפרסם בשמו רק אחר פטירתו).
מבחינה זאת, מזכירה התקופה כולה את ציורי השמן של הריאליסט ההולנדי הנדריק אברקאמפ על אודות הקהילה ההולנדית העושה את החורף על גבי קרח, גולשת אנה-ואנה על גבי מחליקיים, בתוך נוף-קדומים; הקרח שביר, יודע אברקאמפ, דק-ושביר, ובכל זאת ידיעת הסכנה, לא תמנע מן האדם להוסיף להחליק. וכך קהל רב גולש על הקרח, כמו רקדני באלט במחול החיים האמנותי, וכל העת עלול הקרח להישבר באחת, וכל היופי המלאכותי הזה יהפוך תהום רבה, וכל הציביליזציה הזאת תרד דומה, כאילו לא התקיימה מעולם. על אף שציורי אברקאמפ כמו מגלים אך ורק את צדדי השמחה והתנועה, הרי גם לטעמי ברקע הדברים רוחש –מתנמנם בכל עת הכאוס, והפחד והאימה הממשית מפני התפרצותו לחיי הקהילה השלווה. ואמנם בקרב אנשי התקופה, גם בקרב המשכילים שבהם היו אמונות בקיומם של רוחות ושדים, של שלטון השטן, ושל תועלות הכישוף והאלכימיה מצויות. הרחבת גבולות הידע הביאה בכנפיה אף את ההכרה בקוצר הידיעה ובשליטתה המוגבלת של התבונה בהוויה— התגליות החדשות, כל כמה שפתחו בפני האנושות צוהר לעולמות חדשים, גם ערערו מוסכמות שהועברו מדור לדור. לא ייפלא כי התקופה מלאה גם כן אמונות משיחיות ואסכטולוגיות, ואמונה כי ההיסטוריה מתקדמת אל קיצהּ, ובסופה יגיע המין האנושי לאחר מלחמה עקובה מדם באנטיכרייסט ובגייסותיו לגאולה השלימה ולביאתו השניה של המשיח הנוצרי.
את אותם הלכי רוח, שבין שמחה על גאון-הרוח האנושית ובין תוגה על חלוף חיי האדם וקוצר השגתו בעולם, בין האמונה באל, ובמשיח ובין ספקנות עמוקה והמודעות כי אין לו לאדם אלא את חייו הקצרים בעולם הזה, מתגלים גם באנתולוגיה שלפנינו. זוהי יצירה ספרותית למדנית, מגוונת ומקיפה, המחזיקה מיטב-שבמיטב, ולא זאת בלבד, אלא כמה וכמה מן התרגומים ממש מהלכי-קסם , מבחינת המצלול, המוסיקליות ועושר-העברית האצור בהם, עד אשר חשתי כי מה לי ולשבט הביקורת, והרי זהו ספר נהדר הראוי לכל התלהבות ושבח. כל שכן, ברי לי כי הוא מסוג הספרים שעוד נכונו לי בו מסעות וגילויים בתיורים נוספים.
*
*
אני מעוניין לדון כאן בשיר מאוד-לא-אופייני באנתולוגיה, שיר בלשון עלומה (Poeme–en–langue– inconne) מאת מרק פַּפִּיוֹן, אדון לַספריז (1599-1555), אציל שחילק ימיו בין שדות הקרב, וכתיבת שירי יין, שירה אירוטית רוחשת זימה, סונטות אהבה, שיר מוסר לביתו היחידה, ושירים בהשראה דתית. יש הסוברים כי השיר להלן הוא מסר עגבים מוצפן לאחת אהובותיו. ברם, דומני כי דווקא משובב לב יותר לראות בו סוג של אב-קדום לשירת הנונסנס האנגלית (אדוארד ליר, לואיס קרול) והגרמנית (כריסטיאן מורגנשטרן) ועוד יותר לשירה הצלילית של מייסד הדאדא, הוגו באל (1927-1886), שייחדתי לה שתי רשימות לאחרונה— מבלי לבקש אחר צופן כלל. כמו בעולם המתנדנד והולך של מורגנשטרן ושל הוגו באל,מעניין להבין את התפתחות תיבת-התהודה הנרעדת של הנונסנס העלוּם של פַּפּיוֹן, שקדם להם בשלוש מאות שנים, שאפשר ומביאה לעולם איזו רוח שטוּת מחאה מחוייכת כנגד שלטון השכל והמבנים הדיסקורסיביים של השפות האירופאיות,ובפרט השפה הצרפתית,ששימשה למן שלהי המאה השש עשרה ולכל אורך המאה השבע עשרה,כשפה הדיפלומטית הנפוצה באירופה בין חצרות המלוכה באירופה כולה. אפשר כי אם אכן צפונה בשורות אלו סונטת אהבה הריהי מבקשת לעקוף את מגבלות השפה והדיפלומטיה הבין-לאומית:
*
יִצְפָּת עַשְוָן מוֹלֵף דִּרְווּל,
בִּשְַבג אִרְנוּז חֲוֶלֶת
חָקְלה חִרְנֹזֶת מִתְנַקְלֶלֶת
מַחְתּוּחֲ, רַץ בּוֹמֶל, שָמוּל.
פַּלֵּם גְּלוֹלֶיךָ, בֵּץ עָטוּל !
בַּט-בַּט תְּקְצֹמֶת תְּחַלְוֵל אֶת
הַכַּרְנַוְיַה וְהָעַלְפֶלֶת,
פִּרְקוּחַ חַר, אֻךְ, עָר בַּדְמוּל.
וְחַג צַמְנוּק גּוֹפֶל פְּגָלִים
מוֹגֵח חֹלֶט צְחוּף-תְּלָלִים,
שוֹחֵל, נְקוּחַ פַּרְלוּלִים,
טִמְצוּץ, רוֹמֵחַ, מִתְעַזֵּחַ ;
רַק חֶמְדָּתִי, יְפַת-עֵינַיִם
תֵּדַע סוֹדִי לְפַעֲנֵחַ.
*
[בּארוֹקוֹ: אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע עשרה, מבחר תרגום והערות: עמינדב דיקמן, מבוא: רנטה לכמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמ' 424]
*
שירוֹ העלוּם של מרק פּפִּיוֹן, הדהד באזניי פרק בלתי נשכח מתוך הרומאן הבלתי-לינארי, והבלתי-תימטי, השר בתהילת הקוים העקומים, של הג'נטלמן הבריטי-יורקשיירי, לורנס סטרן (1767-1713), חייו ודעותיו של טריסטם שנדי: ג'נטלמן :
**
יש אינסוף נעימות, הטעמות, הנגנות, הנסקות, מצלולים, מִפעמים, הבעות, והגִיות, שניתן להשמיע בהם אמירת פתפותי ביצים במעמד כגון זה, וכל אחד מהם מותיר בשומע רושם ומשמעות רחוקים זה מזה כרחוק הלכלוך מן העין, עד כי הקזואיסטים (שכן מדובר בסוגיה מצפונית) מונים לא פחות מארבעה עשר אלף סוגים, שאדם עשוי להידרש להם לטוב ולרע.
[לורנס סטרן, חייו ודעותיו של טריסטם שנדי, ג'נטלמן., תרגמה מאנגלית והוסיפה הערות: אסתר כספי, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה ומוסד ביאליק: תל אביב וירושלים 1993, ספר תשיעי פרק תשעה עשר (מופיע בין פרק 25 ובין פרק 26), עמ' 444-443]
* *
קשה שלא לשמוע את סטרן צוחק לעצמו ואולי גם את הד צחוקו של מרק פַּפּיון;זה וגם זה אינם זקוקים להסדרת השפה וסימניה,לסיבתיות (הרציונליסטית-קזואיסטית),להבנת היחס בין ההברות,המצלולים,המפעמים והגעיות. הסוד הוא החופש,הדרור שבשטוּת,אי הפעולה למען הגיונו של איש אחר,אף לא למען הגיונך שלך יפיק רצון. בין אם שירו של פפיון הוא סונט אהבה מוצפן, ובין אם הוא פתפותי-ביצים (כלשונו של טריסטם שנדי), שיר כזה יש בו מיסוד ההליכה אל קצה האינדווידואליות, שאינה חוששת עוד מסדרי החברה, מן החוק, מן הלעג; פפיון אינו משטה בקוראיו. הוא רואה עצמו כשוטה (אולי האהבה עשתה אותו שוטה); על כל פנים, סודו הוא הצחוק, אני חושב, והחדוה, הישירוּת והכּנוּת— שאינן נגועות בשפה.
אני ממליץ מעומק לב לכל הקוראות והקוראים כאן לקרוא את האנתולוגיה היפהפיה הזאת בכללותהּ (עוד אשוב אליה). אבל לא פחות מזה, לנסות לקרוא לעצמם בקולם: במתינוּת ובסבר, את שירו של מרק פַּפּיוֹן, כמו מתכוונים לנפש אהובה במיוחד. יותר מזה לא צריך להוכיח, גם אין מה לפענח.
*
בתמונות: Hendrick Avercamp (1585-1634), Ice Scence, Oil on Canvas 1610; Winter Scene with Skaters by a Windmill, Oil on Canvas 1615
© 2012 שועי רז
אי, המילים
בלעדיהן קשה
איתן אי אפשר
האו ומיאו מקרב לב
מלבב מאין כמותו. תודה לפרפר (פפיון) ולחתול.
שועי, רעי המיטיב
לא הכרתי את הספר, והנה אני רץ לרוכשו.
לעיתים דומה שהג'יברישיות מחזירה לשפה
את כוח הנפץ וההדף שהתעמעמו לה בדרכים.
מעבר לנונסס שכה היטבתם לתאר, סטרן הנפלא ואתה,
השפה הזו חוזרת ומשיבה לשפה המדוברת את עוצמות הגמגום,
את המנעדים השכוחים.
ראשית אשיג את הספר,
ושנית- יִצְפָּת עַשְוָן מוֹלֵף דִּרְווּל,
בִּשְַבג אִרְנוּז חֲוֶלֶת…
וזה כבר כל כך מביע הכל
שאין צורך להוסיף דבר.
שועי, רשימה יפה, מליאה באהבת הפרטים: הקטנים והגדולים, הפגומים והשלמים.
פשוט לא בן אדם, ברוכה הבאה,
הצצתי בבלוג שלך; אני חייב לומר שגם לשיטתי בעלי החיים והאדם בכללם הם חברים במערכת
חיים אחת, כאשר לכל מין וסוג ישנם את הכשרים הייחודיים לו; איני נוטה להייררכיות, וגם איני מצדד בהרג בעלי חיים (אני מניח כי הצמחונות ארוכת השנים שלי קשורה בזה).
ובאשר למלים, אני מניח כי מעט קשה לי השימוש במלים כאמצעי אינפורמטיבי בלבד ולא ככלי
ליצירת מובנים חדשים, מחשבות חדשות, ולדיבוב עולמנו הפנימי.
תמיד שואלים אותי באמצע הרחוב איך להגיע ממקום למקום, מה השעה, או היכן יש כספומט.
איש לא תופס אותי סתם לשיחה על מובנן של מלים, רעיונות, בארוק, דאדא, נונסנס- זה אחד השימושים הטובים ביותר שאני מכיר לאינטרנט– הפיכת אוטוסטרדת המידע לרשת של דרכים צדדיות שבהם אפשר להתעכב במקומות מעניינים עם נופים קצת אחרים.
מרית קרובתי,
האנתולוגיה בארוקו כוללת גם שיר חתולים נאה מאת טורקוָטוֹ טאסוֹ (1599-1544) המתחיל בשורות הבאות:
"החתולים כאן מספרם כל כך עצוּם הוא,
כפליים מכוכבי דוּבּה ברוּם מזהרת,
כאן חתולים שפרוותם כולה נצחרת,
כאן חתולים שחורים, וששערם כתום הוא
כאן חתולים מזונבים, ושזנבם קטום הוא
חתול שכמו גמל יהיה עמוס בחטוטרת
הייתי שש לראות, או מלובש תפארת,
כמו קוף במעיל קטיפה: האם מכם עלום הוא?"
לשווא תרתי חתול צ'שייר או חתול שפינוזי ולא מצאתי, אבל חתול כמוס בחטוטרת מזכיר לי את מצבי עם הדוקטורט (-:
צבי יקר, חשבתי מה אשיב בזה, ואז נשתרבבה לי השורה החותמת את סיפורו של אלכסנדר איוונוביץ' קופרין "גאמברינוס", ובו משרוקיתו העליזה של של הכנר היהודי הוירטואוז לשעבר של מועדון "גאמברינוס" שורקת פתע (אחרי שהופיע מכווץ ומעוות מעינויים וממכות, וכולם כבר חשבו כי המשטרה הרגה אותו), כאילו מבקשת לומר (זאת כותב קופרין): 'אין דבר, באדם ניתן להטיל מום, אבל האמנות תתגבּר על הכּל!' [אלכסנדר איוונוביץ' קוּפּרִין, 'גאמברינוס', בתוך: העלבון, סיפור אמיתי, וסיפורים אחרים, תרגם מרוסית והוסיף הערות ואחרית דבר: גרשון חזנוב, הוצאת בבל, תל אביב 2002, עמ' 45] .
[זאת בלי כוונה יוצאת תגובה לאמירתו המפורסמת של יוסף טרומפלדור. אני בכל מקרה, עדיין חושב כי מי ששפתו אמנותו או– מצליח לעתים להגיע למחוזות שלא שיער בתחילה, וגם מעבר לשפה]
דודו יקר,
במהדורתי הבדיונית לאתיקה לשפינוזה כתוב בעיון שתחת חלק ד' משפט 67 כך:
יִצְפָּת עַשְוָן מוֹלֵף דִּרְווּל,
בִּשְַבג אִרְנוּז חֲוֶלֶת…
מ.ש.ל (=מה שהיה צריך להוכיח)
(-:
אליס יקרה, אני חובב פרטים קטנים, שורות יפות, אני מלקט אותן ואז בונה מהן פסיפס,
או פאזל, או קולאז'– לא פעם, לתמהוני הגמור, דברים שלא ציפיתי יוצאים מתאימים ומתואמים.
שועי שועי,
לג'יבריש אני לא כל כך מצליחה להתחבר,
אבל לתמונות האלה ולסיפור המופלא שלצידן
מאוד מאוד.
הקרח השביר והאנשים החיים,
הכל כך חיים עליו זה נפלא,
וגם הצבעוניות החמה, איזה אוסף ניגודים מרגש.
תודה על הגילוי.
שועי יקר, מפניניםפגומות רקחת עיגול שלם
דואמ יתנהנ
מיכל יקרה, התמונות של אברקאמפ עושות חשק להיכנס אליהן, או לפחות להתיישב ולספר את סיפורן. והעובדה לפיה הקרח שביר תחת הרגליים לא מונעת גם מאיש מאיתנו להחליק לאורך היום כולו.
רביב יקר, תודה. המעגל המושלם אינו אלא אידיאה, ורעיונות הם בהחלט משהו שאני מצליח אייכשהו להתנהל בתוכו; מה שכן, אני מוזג רעיונות יותר מאשר רוקח אותם (מזכרת לעברי הקצר כבארמן), וכך אני סובב שתוי-קלות אבל מאוזן (או מאונך) עדיין.
שועי, חתול כמוס בחטוטרת שכמוך
אי אפשר לשלא לחייך ולהחליק איתך על הקרח כאן
ואהבתי את התגבובה הזו שלך:
"הפיכת אוטוסטרדת המידע לרשת של דרכים צדדיות שבהם אפשר להתעכב במקומות מעניינים עם נופים קצת אחרים."
והציורים שהבאת. בררר. כל כך מפחיד אותי להחליק על קרח, והנה הפוסט הזה המחליק אותי בעליזות קלילה.
אך מבעד לסדקי הקרח מציצה עמדת קול יחודי:
"ובכל זאת ידיעת הסכנה, לא תמנע מן האדם להוסיף להחליק". כן. כן.
שועי, איזה בלגן, התגובה הקודמת היתה שלי, איריסיה, מהמחשב של גרא. לא שמתי לב…
פדיחה מצחיקה
איריסיה
איריסה יקרה,
אנחנו מחליקים והולכים, מחליקים והולכים…
ושבילים בלתי-מסומנים, צדדיים, הם תמיד סלולים פחות, אבל גם מגלים בהם דברים חדשים, נופים חדשים, אפשרויות חדשות.
The Road Is Not Taken/Frost
Two roads diverged in a yellow wood,
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth.
Then took the other, as just as fair,
And having perhaps the better claim,
Because it was grassy and wanted wear;
Though as for that the passing there
Had worn them really about the same.
And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black.
Oh, I kept the first for another day!
Yet knowing how way leads on to way,
I doubted if I should ever come back.
I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence:
Two roads diverged in a wood, and I–
I took the one less traveled by,
And that has made all the difference
דודו, תודה על שהוצאת את פרוסט מן המקפיא.
בשבור שעבר למדתי בצוותא עם פרופ' בנימין אברהמוב, ד"ר אבי אלקיים וחבורת-חברים טקסט של מחיי א-דין אבן ערבי, השיח' הסוּפי האנדלוסי הגדול, ובו הוא מזהה את האדם השלם
כהלך בדרך שהופך אחד עם הדרך. כלומר, הוא אינו עסוק בשאלה באיזו דרך יבחר, ולא בשאלה לאן מובילה הדרך, אלא הוא הולך בדרך, ויודע כי עצם ההליכה בדרך היא שער לכל הנסתרות (לי זה הזכיר את התרגום השגור של דאוּ ל"דרך" וגם את ת'ורו שכותב במאמרו
Walking כי בכל הולך לשם ההליכה יש מן הצליין העולה לארץ הקדושה במחשבתו).