*
אחד השירים הנוקבים ביותר שנכתבו על ידי משורר יהודי על השואה הוא שירו של המשורר היידי-ניו-יורקי, יעקב גלאטשטיין (1971-1896), לֹא המתים יהללו-יהּ (פסוק תהלים, הנאמר גם בתפילת הלל שלם), שנכתב בעצם ימי המלחמה באירופה או מעט אחריה (ככל הנראה בין השנים 1946-1943). השיר פותח בשורות המהדהדות הבאות:
*
קִבָּלְנוּ אֶת הַתּוֹרָה לְרַגְלֵי הַר סִינַי,
וּבְלוּבְּלִין הֶחֱזַרְנוּ אוֹתָהּ.
לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלו-יָהּ
הַתוֹרָה נִתְּנָה לִחְיוֹת בָּהּ,
וְכָכָה יַחְדָּו, כְּמוֹ שֶעָמַדְנוּ בִּמְשֻתָּף
בְּמַתַּן הַתּוֹרָה,
כָּךְ מַּמָּש מַתְנוּכֻּלַּנוּ יַחַד בְּלוּבְּלִין
[יעקב גלאטשטיין, 'לא המתים יהללו-יהּ', בתוך: 'על נהרות: עשרה מחזורי שירה מיידיש', ערך ותרגם: שמשון מלצר, הקדים מבוא דב סדן והוסיף רשימות ביוגרפיות משה שטארקמן, הוצאת ספרית פועלים ויחדיו: תל אביב תשל"ז, עמ' 382]
*
אליבא דגלאטשטיין, יליד לובלין, ביטאה השמדת היהודים את הפרת בריתו של הקב"ה עם ישראל שנכרתה בסיני ברוב עם, לדורי דורות; המוות הקיבוצי, הוצאה להורג ללא משפט, תיעוש הרצח; קברי האחים המוסתרים היטב; חוסר היכולת להבין את גודל האכזריות האנושית, את האדישות האלהית לרצח ההמונים, ובכללם רצח היהודים, על הארץ; מביאה את גלאטשטיין להכריז קבל עם ועדה, על קץ תקופת תורה (שהורדה בשתי לוחות אבנים שכתב משה בשתי תקופות שהות של ארבעים יום בפסגת הר סיני, ואחרי שתי הורדות של צמדי לוחות אבנים מן ההר), וכניסה לעידן שבו הוחזרה התורה, והיהודים פנויים לכלכל את מעשיהם בעולם שבו הוברר, כי לא האמונה ולא התורה עשויות ליתן כסות ומגן למחזיקים בהן.
משורר יידי-ליטאי, אברהם סוצקובר (1913- 2009) השמיע עדות משלו על תחושותיו בגטו וביערות לנוכח זילות חיי האדם, הפקרות הרצח. היכולת בכל זאת להשיב מלחמה, לעבור על ציווי "לא תרצח" משום שרצח משום הגנה עצמית, אינו רק מאבק על עצם שימור העצמי, אלא מאבק על עתיד יהודי כלשהו, שבאותם ימים היה מוטל בספק רב. הנה דבריו בשיר שכתב בשנת 1943:
*
שְׂפָתַי שֶלִּי – כְּלוּחוֹת אֲבָנִים
שֶהֶחָרוּת מִנִּי דוֹרוֹת שָם לֹא יֹאבָד.
לְמַמְלְכוֹת עוֹלָם הֵם נִתָּנִים,
אַךְ "לֹא תִּרְצַח" מֵהֵם נִמְחַק לָעַד
הִנֵּה תִּגְמֹר הַשֶּמֶש צְרִיבָתָהּ בָּחֲרִיתוֹת
וַאֲנִי בָּהֲגַּנַּתִּי הָאַחֲרוֹנָה
אַשְלִיךְ אוֹתָם וְאֶהֱפוֹךְ לִמְכִתּוֹת
וְגוֹרָלִי מְנֻפָּץ יִשֵָּאר מֻנָּח.
[אברהם סוצקובר, הלילה הראשון בגטו: מחזור שירים, תרגם מיידיש: ק"א ברתיני, רישומים: שמואל בק, הוצאת עם עובד: תל אביב 1981, עמ' 32]
*
בעולם חסר הספרים של סוצקובר הכלוא בגטו, או אחר-כך, לוחם ביערות (סוצקובר הוברח לבסוף על ידי הצבא האדום לרוסיה בשנת 1944, כאיש רוח יהודי חשוב, ואחר-כך לארץ ישראל) ; עולם של לחימה עד מוות. תורתו היא מה ששפתיו עוד זוכרות לדובב מאותה תורה עתיקת יומין. ואולם, סוצקובר מעיד היא כי הציווי "לא תרצח " (הדיבר השישי לא תרצח) כמו נמחה מתורתו לעולם. זאת משום, שהרצח הפך מציאות יום-יומית, כמעט נומית; דמם של היהודים הותר. זוהי מציאות כה מעוותת, כה מעורערת, עד שנראה כי יסודות הארץ עצמה עורערו וכי שבר מטפיסי שורר בין שמיים וארץ, מציאות שכבר אין לה תקון או תקנה. כל מה שניתן הוא שהשמש תחרוט על השפתיים היבשות הדובבות את תורת הייאוש של עולם שבו מהומת הדמים הפכה ל"סדר הטוב" ולחוק השריר היחיד הקיים. כל שנותר למשורר הוא לזכור את העולם היהודי החרב, את קרוביו שאיבד, את מלחמתו האחרונה בעד החיים עדיין, עד ירצח, עד יירצח; שכן, מה ערך יש ליתן לחיים בעולם שבו הרצח הפך לחוק והחיים הושמו הפקר.
סוצקובר הוברח לבסוף על ידי הצבא האדום לרוסיה בשנת 1944, כאיש רוח יהודי חשוב, ואחר-כך לארץ ישראל, כאן קיבל את פניו, נתן אלתרמן, ואף אירחו בביתו בלילו הראשון בארץ. השבר המטפיסי שמתאר סוצקובר בשירו, שבר שספק אם ניתן לאיחוי עוד, העלה בזכרוני את פירושו של הפרשן היהודי-ספרי אברהם אבן סבע, ממגורשי ספרד (1492), בספרו צרור המור, המפרש את רצח הבל בידי קין, כשבר בהוייה שאינו ניתן לתיקון, כאילו מבקש הוא לדובב את טראומת הגירוש מספרד, ההמרות בכפיה והרצח הרב.
חני שטרנברג בשיר ההקדמה לספרהּ עכשיו הזמן לומר אמת (הוצאת גוונים: תל אביב 2009)נותנת קול לחוויתהּ את אביה: יהודי המנסה לקום מן החורבות, להיות איש משפחה ומחוקק תורה (לאו דווקא דתית ממקור אלהי) של אמוּן מחודש בעולם, של יציאה מאפילה לאורה ושל יצירה חדשה המונעת מכח הקירבה, בין בני המשפחה, המייסדים תא-משפחתי; כמו גם, הנכונים לקירבה מבין בני האדם, הנכונים ליסד מחדש (ללא התארעות מחדש של שפיכות דמים) את משפחת-האדם:
*
הָלוֹךְ וָשוֹב נָסַע אָבִי בָּאוֹטוֹבּוּס
מֵהַבַּיִת לָעֲבוֹדָה, מֵהָעֲבוֹדָה לָבַּיִת,
סִיזִיפוּס מוֹדֶרְנִי, מֹשֶה חָדָש
עוֹלֶה וְיוֹרֵד בְּגֶרֶם מַדְרֵגוֹת עָשׂוּי מַתֶּכֶת
נוֹשֵׂא בְּתִיקוֹ לוּחוֹת שְבוּרִים שֶל אֶבֶן
שֶחֲקוּקָה בָּהֶן עֶשֶׂר פְּעָמִים
הַמִלָּה "אַהֲבָה"
[חני שטרנברג, עכשיו הזמן לומר אמת, הוצאת גוונים: תל אביב 2009, עמ' 4]
*
שירהּ של שטרנברג כמו נותן-שפתיים, מצמיח בת-קול לדור שלם של יהודים, ששרדו את מוראות השואה, ועל אף האבח והשבר, הצליחו למצוא בקירבם את הכוחות להמשיך לחיות ולהפריח חיים אחרים, לעתים להקים משפחות חדשות, ועל כל פנים, להנחיל לדורות הבאים את משמע המושג "מענטש" (=בן אדם) ביידיש, כאדם שלמרות כל שברוניו ועל אף הקשיים היום-יומיים של טרדות פרנסה, דיכאון, וזכרונות מייסרים, זוכר להיות בן אדם, ולהתהלך תמיד כאילו כל דברותיו, הן דברות אהבה, ועל כן מסוגל להפיץ שמחה, חיוּת וחיוניות, ולהפיצן כדי שיהיו בנות-קיימא.
*
הרשימה מיוחדת לזכרם של סבי יעקב (1983-1917) וסבתי בתיה (2010-1920) זכרם לברכה, בני העיירה מרצ'ינקנסק, עיירה—שתושביה מרדו בנאצים ולא הסכימו לעלות לרכבות (רובם נטבחו בו ביום). סבי וסבתי היו פרטיזנים ביערות ליטא, ויהודים ציונים (עוד לפני המלחמה), שעלו ארצה ובנו בישראל את ביתם; איבדו בשואה הורים, אחים, אחיות, חברות וחברים, לוחמים ולוחמות עמיתים/ות למאבק בנאצים. ובכל זאת המשיכו לאהוב אדם, ולהתכתב כפי הכרתם עם המורשת היהודית; את חוויית בית הכנסת בימים הנוראים, או את הקידוש של ערב שבת אני חב לסבי (שהיה יהודי-חילוני; ומבחינות רבות הזכיר בעמדותיו ביחס לאלהות אחר השואה את שמביעים גלאטשטיין וסוצקובר לעיל), ועדיין שומע את קולו כמעט בכל עת—בהּ אני מקדש על היין בשבת. את סבתי שמחה העובדה שאני קורא את שירי סוצקובר (בכלל חיבתי למשוררי היידיש); היא הכירה את שיריו עוד בטרם פרצה מלחמת העולם השניה אף במהלכהּ.
*
*
בתמונה למעלה: Felix Nussbaum (1904-1944), Self Portrait with Jewish Passport, Oil on Canvas 1943
© 2012 שוֹעִי רז
מרתק לקרוא במיוחד בפוסטים האחרונים
תודה שועי,
על אלה הדברים,
להם אני זקוקה היום יותר מכל,
דברי נחמה ותקווה.
כמה יפה נשזרים אלה השירים
כמה יפה נשברים הלוחות ומתאחים
שוב ושוב כמו הלב.
אצל סוצקובר יש ייאוש ואצל חני הצעה לאיחוי אבל גאלאטשטיין מנתק יחסים. זה לא רק אכזבה וצער אלא טקס שואה מתריס אלטרנטיבי שהופך ומבטל את מעמד הר סיני.
וגם הדיוקן הזה (כמו הקודם) נראה כמו כפיל רחוק שלך.
צור יקר, תודה רבה (-:
מיכל יקרה,
אני חש כי יום השואה והגבורה הפך ממוקד מדיי בפעילות הנאצית וחשיפתה; ופחות מדיי בהתמודדות ניצולי השואה אחר השואה עם מה שנותר. הכרתי בילדותי ניצולי אושוויץ ופרטיזנים.
אנשים שהשואה הותירה נכים לכל חייהם. ניצולים ממזרח אירופה ומסלוניקי; גם קרובי משפחה
שהיו ברזיסטנס הצרפתי. בכולם הותירה השואה חותם נפשי. את חלקם גם ממרחק של שנים
אני מתבונן בהשתהות ובהערכה על גדלות הנפש. חלקם היו מ"בני האדם" הנפלאים ביותר שהכרתי. איני יודע האם הכובע שלי אינו אלא מחווה כלפיהם. ובכל זאת, נמצא כולנו רבי מכר
העוסקים בהיטלר, הימלר, קרבות סטלינגראד ואל-עלמין; ומעט מדיי יצירות ספרותיות, רומנים משפחתיים או עלילות מתח העוסקות בחייהם של ניצולי השואה.
מרית קרובתי, אני מניח ששלושת הצדדים קיימים בי: ניתוק, ייאוש, חיבור מחדש; וכמובן, גם אהבה. באשר האלהות לדידי היא יותר אפשרות שבקיום, ובכל-אופן לא-פרסונה שאליה אני מתייחס, ובודאי לא איזו ישות המשגיחה על ההיסטוריה ומאורעותיה ('ההיסטוריה היא סיוט ממנה יש להתעורר' אומר סטיבן דדאלוס גיבורו של ג'ויס. גם אני חושב כך).
יכול להיות שאני דומה קצת לנוסבאום, בודאי מצד היהדות והכובע. הוא גם חיבב מאוד את הדאדא וציוריו מורים על חוש הומור וחיבה לתיאטרון ומייצגיו. נוסבאום נעצר כיהודי גרמני (נתין זר) בבלגיה בשנת 1940 ולאחר עינויים ושהות במחנה מעצר ביקש לחזור לגרמניה (!) הוא קפץ בדרך מהרכבת והצליח לחזור שוב לבלגיה שם חיכתה לו אישתו. שניהם ירדו למחתרת והצליחו לחיות וליצור במחתרת עד שנת 1944, אז נעצרו מחמת הלשנה, והועברו לאושוויץ-בירקנאו שם תם סיפורם, כנראה בתאי הגזים. כמה חודשים בלבד הפרידו בין בני הזוג ובין סיום המלחמה.
את הזעם והניתוק אני מכירה היטב.
באיחוי אני עדיין טירונית, אבל אהבה עוזרת.
מרית, בקורותיי הכרתי היטב את השניוּת בין ייאוש גדול מבני אדם ובין אהבה רבה אליהם; לפרקים, זה הוביל אותי להתנתקות. כבר הרבה שנים, להרבות אהבה.
בכל אופן, תחושות של ניתוק, זעם, איחוי ואהבה אני חש ביחס לבני אדם; לעתים הדת וגילויים מסויימים בתרבות היהודים מעוררים בי תחושת זעם ורצון לניתוק, כנגדם גילויים אחרים מעוררים בי איחוי ואהבה. ואשר לאלהים, באשר אין הוא פרסונה, איני רואה הבדל גדול מהותי בין להתפלל אליו או לחרוץ כלפיו לשון. השאלה היא מה קורה באדם בזמן ההתכוונות והאם הוא עובר איזה תהליך, תובנה ו/או חויה.
שועי יקר,
דמעות מעלה בי הרשימה הזאת שלך
השזירה של השירים כפי ששזרת ומה שכתבת
ההתכתבות של הלוחות
זאת שושלת מפוארת שאני נרגשת להיות חלק ממנה
לא היכרתי את השירים האלה של גלאטשטיין וסוצקובר
ודי מהמם אותי למצוא את הדימוי הזה אצלם – הלוחות השבורים
כשכתבתי את השיר לא העליתי בדעתי קשרים כאלה
והקשר הזה באיזשהו אופן עם כל העצב משמח אותי בגלל ההמשכיות
כן. יותר ויותר אני מבינה שהפגיעה של השואה באנשים היתה בראש וראשונה
ברגשות שאנחנו נוטים לקרוא "חיוביים" – השמחה, האהבה, האימון בבני אדם –
אלה רגשות שנפגעו באופן אנוש, והפגיעה חוללה את הניפוץ, אבל אנשים המשיכו לחיות
והרגשות חזרו.
אצל אבי ראיתי הרבה דבקות בחיים למרות הניפוץ והאופן שבו תיארת את סבך וסבתך
מאוד הזכיר לי אותו, אם כי דבר אחד נהג להדגיש: שהוא לא מאמין יותר באלוהים.
בגלל זה אולי השתמשתי בלא יודעין במטאפורה של "סיזיפוס" מתוך חשיבה על
סיזיפוס של קאמי.
חני יקרה, תודה רבה. 'אבי' הוא שיר נהדר, ובשעתו כאשר דובר על ערב לכבוד הספר שלך, כבר אז רציתי לדבר עליו.
אני מאתמול חושב, שאלמלא אבי היה מעברת את שם משפחתו זרצקי לרז, ואלמלא הוריי, שרצו להותיר זכר לסבא רבא שלי
אבל לא רצו לקרוא לי בשמו: יהושע, וחיפשו משהו עדכני יותר– יכולתי להיקרא יהושע זרצקי, שם של רב או איש עסקים
אמריקני (ג'וש זרצקי) או משורר יידי. קצת קשה לי להניח כי כיהושע זרצקי היה לי בלוג ששמו היה "פרא אדם חושב" (-:
שועי יקר,
הנה כי כן כל הפוסט הזה מגולגל בציורו מכמיר הלב של הצייר הנהדר פליקס נוסבאום.
ואידך זיל גמור (וגם כל השאר נוגע ללב).
רק החיים יהללו את האהבה, נפלא
דודו יקר,
הייתי משנה את שמו של עוף החול מפניקס לפליקס (ואידך זיל גמור).
רביב יקר, תודה רבה, האהבה תהלל את החיים– גם כן.
צהריים טובים
איזו הפתעה נעימה להאזין לשיר בשפה שלי שפת עם כה יקרה ללבי שיר מדהים ומוכר לי באידיש נהניתי מאוד מכל רגע קראתי ונגעתי בכל מילה טמנתי את המילים עמוק בנשמתי
מזמינה לקרוא את שירי שהם סגנון טיפה אחר שירי אהבה עם עומק מסוים על יחסים בין גבר לאישה.
http://newlovesongs.net/ אשמח לביקורך
תודה.
שלום פאני, ברוכה הבאה.
אני עובר לקרוא, בהצלחה.