על ספרהּ של מיכל בן נפתלי,–רוח (אחוזת בית, הוצאה לאור: תל אביב 2012) ועל קוים פתלתלים בין רוח לדיכאון.
*
מיהי אשר אמרה לה מזמן, מזמן, יש שלושה דברים שעלייך ללמוד, אמרה וסימנה ברגליה כמו שלוש רקיעות מדומות: חולי, מוות, רוח, אמרה, בלי ו' החיבור, השילוש הזה, קדוש או לא, מה זה כבר משנה, השילוש הלא-אדיפלי שלה, החומר שהיא עשויה ממנו, כל קודקוד מושך את האחר ביחסי כוח הדוקים ומדודים. לא, איש מעודו לא דיבר כך באוזניה, והיא מתעקשת שכן, מישהי אמרה,היא שמעה את זה ממישהי שאמרה לה והצביעה על עצמה,חולה כמוני, מתה כמוני, מי זאת היתה?
[מיכל בן-נפתלי, רוח, אחוזת בית, הוצאה לאור: תל אביב 2012, עמ' 67]
זה זמן-מה שאני מבקש לכתוב על רוח למיכל בן נפתלי,ותמיד נאלם כבר בשורות הראשונות, מגלגל את האלגיה הנוגעת בנפש בזכרוני, את חוויית הקריאה הראשונה, שהותירה אותי חתול-עצב-רב. על כן נכון יותר שאקרא תחילה לפגישה דמיונית את אלחנדרה פיסארניק, רוסריו קסטיאנוס, דליה רביקוביץ ואת מיכל בן- נפתלי. כולן משוררות את העולם כמקום-עצב חסר מוצא; כאילו אין הבדל שבממש בין החיים החיצוניים ובין החיים הפנימיים, וכולם נתונים מהורתם בברית-העצב, ורק חיוכים קלושים של אור חודרים את הצללים, ההולכים ומעמיקים, גורפים איתם כל אפשרות של צחוק, כי צחוק הוא הסחת הדעת, התקת מבט מן הצער הממלא את הקיוּם.
ראשית,פיסארניק, המנסה להסביר במלים מן העולם הזה שהפליגה ממנה ספינה הנושאת אותה-עצמה (בלילה הזה, בעולם הזה, תרגמה מספרדית: טל ניצן, עמ' 28). או המטעימה כי המוות תמיד סמוך, ושומעים את דיבורו. רק את עצמה היא שומעת (עמ' 52).
המשך,קסטיאנוס הכותבת על אלו שבחזה נושאים מן מים ערומים ברעד; שיש להם ידיים שמאליות— הכל נשבר להם בין הידיים; אפילו חוששים להביט החוצה כדי שלא לפגוע באחרים. קסטינוס מכנה אותם בית הבל שקם לתחייה (אתה אינך שירה, תרגמה מספרדית: אסתר סולאי-לוי, עמ' 38).
ואילך אל רביקוביץ,אשר שירתהּ כמו מלווה את ספריה של בן נפתלי כצל-עוקב (שירים משל רביקוביץ מצוטטים בכל אחד מספרי הפרוזה שלה עד כה);רביקוביץ הכותבת כי היא מבקשת שלא להשאיר עקבות,לא לפזר סימנים, הואיל ובמקום הזה היא ממילא איננה נשארת (כל השירים, עמ' 166), או שאם לא יאחזו בה היטב מות-תמות (183), או שגופה נתקף אך לפני כמה חודשים כמיהה להשליך עצמו בדחיפות מהגג (עמ' 197)
כלה בבן-נפתלי,המנסה לדובב את האלם;את האלם שתמיד שרר בארוחות השבת המשפחתיות,עם סבתהּ שעלתה ארצה בטרם השואה ונתבשרה כי כל משפחתה נספתה.סבתהּ,חולת דיכאון,שתקנית,שחייה נחיו ככורח, כחובה,ולא כרציה-חופשי;שדאגה להראות את הפנים הללו לכל סובביה.אחר כך,בפרק ב',סיפור על פטירתהּ ללא-עת של בת-שכבה של בן-נפתלי כאשר היתה בת ארבע-עשרה והשפעת אותה הפטירה על הלך-רוחהּ של המחברת לראות את המוות ואת הקץ חסר-הפשר,האורב בעצם החיים היומיומיים ממש.לבסוף, בפרק ג', כיצד העדרוֹ של סיפור בין-דורי הנמסר ועובר במשפחה, והופך את המשפחה למשפחה, ואת הילדה לבת-בית בתוכה; כיצד ערעור היסודות, והשתתת המעבר בין הדורות על יסודות של אלם, מחלת-רוח, ועצב חסר-מוצא על מתים שהיו ואינם, הלכו והתעברו בנפשה של בת-העשרה הרגישה לדיכאון, לתפישה דיסהרמונית של המציאות; לראיית-עולם המנסה אמנם לראות תמיד את חסדם של הדברים, אך המודעת תמיד לחלוף,לבלאי ולפקיעה.
קשה היה לי לשמור על ריחוק בקוראי את רוח, והספר אמנם נגע ברוחי. היתה לי סבתא משלי (אם-אבי) שעלתה ארצה בשנות השלושים ב"עליית הנוער" והשאירה מאחור את כל משפחתהּ, עד שנתבשרה כי כולם/ן נרצחו. היא כמעט מעולם לא דיברה על כך,אך היתה תמיד שקועה באיזה אבל-עצמי על חייה, ועל כורחם של החיים בכלל; ידיד קרוב, שותפי לנגינה בפסנתר בארבע ידיים נפטר בהיותי בן ארבע-עשרה על שולחן הניתוחים (היה זה ניתוח פשוט, זה לא היה אמור להסתיים כך)— ומאז איני מסוגל לנגן בפסנתר. אף אחר כך בשנות התיכון שלי ידעתי כמה אירועים שהרחיקו יותר ויותר את יכולתי להתבונן על העולם כמקום מאוזן והרמוני, המכוון לאושר. גם דומני, כי בבחירותיי בין בדת ובין בפילוסופיה ניסיתי באורח בלתי-מודע (לפחות בתחילה) לעגן את חיי במערכות הרמוניות ויציבות (לכאורה), כדי להשכיח כזית את העצב המחלחל על הוויה שבורה ומשוברת, שאם ארצה או לא, מלווה את חיי כרוח קר. ובכל זאת, גם אם למדתי לצחוק על זה, מאחורי-זה ממתין תמיד עצב, אשר ממאן למצוא נחמה.
לפיכך,קשה היה לי לקרוא את ספרה של בן-נפתלי מן המרחק:=כממואר-פיוטי שעיקרו קשב ורגישות;–בלוז ספרהּ של בן נפתלי נקבעו חוויות,שהרגשתי מדובבות מתוך נפש אחרת,מראות-יסוד ורגשות מוכרים לי היטב,קרוב מקרוב. רוח היא יצירה קשה לקריאה, כבדה לנשימה. לא-בנקל חלפתי בה לארכה והחלפתי כח אחרי שסיימתיה (מאז שבתי וקראתי בה עוד פעמיים). כבר למדתי ממנה רב למשל, כיצד להביע חוויות-יסוד, שאינן קלות-להבעה, כיצד לא לברוח אל מחוזות הצחוק, כיצד לא להפוך את הדברים לדרמה גדולה, אלא להותירם מינוריים ופוצעים, בהירים וצלולים, כל כמה שאפשר להביע חוויות שכאלה בנימה בהירה וצלולה (כלומר בקול לא-כבוש ובראש לא-מורכן).–רוח אינו סיפורה של אחווה בין דורית.–הוא אינו רומן חניכה משפחתי,–נהפוך-הוא,–המשפחה בו,הסביבה הקרובה,–הן מערבולת המאיימת לאבד את הנפש,–למשכהּ אל המצולות דוּמָם. ובכל זאת,זהו ספר של התמודדות,של פיכחון, ושל אומץ לומר את הדברים;=לדובב את המעיקים תמיד בחיותָם,=הקורעים אותנו לגזרים; את הדברים שאולי רק בקושי רב (אם בכלל) מעלים ארוכה.
ואז השתררה שתיקה, שתיקה איומה ללא מצרים, שתיקה שהיתה לשפה שדיברו בה בפנים כמו בחוץ,לא שוחחו,לא החליפו דברים,לא סיפרו. הם חשו מרוקנים מחוכמת הדורות, לא היה עוד משקל לכלום, לא לזיכרון ולא למרד שלהם בו. כל מה שעושה דיוקן אנושי, היותך בן של ואח של ותלמיד של, כל מה שנותן תוקף וסמכות, התרוקן וכלה. השבר הגדול עימעם את התמורות ואת המפעלים, לא מפני שהיו כשלעצמם בלתי-נתפסים, אלא מפני שתנאי התפיסה השתנו או קהו. הם סבבו ברחובות ובבתיהם כסהרורים, ללא צל וללא הד. ואז השתררה שתיקה שבצילה הדיבורים נשמעו כמו מלמולים מעיקים.
[שם, עמ' 38]
*
*
מיכל בן-נפתלי, רוח, אחוזת בית, הוצאה לאור: תל אביב 2012, 127 עמודים.
בתמונה למעלה: Felice Casorati, Girl on a Red Carpet, Oil on Canvas 1912
© 2012 שוֹעִי רז
יפה יפה כתבת חתול-עצב-רב.
שועי יקר
הבוקר כשאני קורא את הדברים היפים שאתה כותב על ספרה היפה של מיכל בן-נפתלי (את כל יצירותיה צריך לכרוך כריכה אחת מרוב שהן מסוללות אלה באלה, וכל ספר חדש ואני מעז לומר אפילו תרגום חדש מצטרפים לכדי מארג נפשי כאילו בכתיבה והיא באמת מהיחידות היא מסוגלת להפוך נפשה החוצה ולפרוש את פרטיה לכדי מילים מסודרות במניפה)…
הבוקר אפוא אני אומר לעצמי שכנראה בך היא מצאה את הקורא המושלם, כאילו מראש אליך נכתבו הדברים. ואולי גם אלינו קצת.
בוקר טוב.
שועי יקר,
אפילו לא היית צריך להסביר :- )
לקריאת הביוגרפיה הקצרצרה של הסופרת מיד חשבתי
אוי כמה דמיון. והיה לי ברור כמה בלע אותך הספר.
לקריאת המשפט האחרון הבנתי קודם כל את יופיו הרב,
וגם את העובדה שהוא עלול לבלוע גם אותי.
התיאור הזה של השתיקה, הוא מצמית.
וגם יש בו מהמוכר.
מרית קרובתי, בהתחלה כתבתי: כסוי-עצב-רב, ואח"כ: עוטה-עצב-רב (כמו: עוטה-עור-הנמר), והם לא התאימו, לא יודע למה, זה מוכרח היה להיות חתול…
עמנואל יקר, מסתמא ישנם מדי פעם נסים קטנים גם בספרות הנכתבת אות אשורית. אני עוקב אחר הפרוזה הלירית של בן נפתלי מאז "ספר, ילדות". מה שכתבת, " היא מסוגלת להפוך נפשה החוצה ולפרוש את פרטיה לכדי מילים מסודרות במניפה", אני חושב שמציין בעיניי גם-כן את כתיבתך-שלך ("טיניטוס", "דניאל").
מיכל יקרה, לעתים מצרפים תרגום בגוף הסרט גם עבור מי שממילא דוברים/ות את השפה (-:
בהחלט,
אף לא מילה מיותרת.
שועי יקר,
לעיתים חתול-עצב-רב יבוא במשמע של של חתול- ערב- רד (ובהמשך לכך חתול-ערב-רב) רשימה חונקת בגרון ללא מנוס…
דודו, כמו שכתב הוגו פון הופמנסטל ב"בלדה על החיים החיצוניים":
מַה בֶּצַע אִם נִרְאֶה זֹאת אוֹ אַחֶרֶת
אַךְ "עֶרֶב" אִם תֹּאמַר, אָמַרְתָּ דַּי,
מִלָּה שוֹתֶתֶת עֶצֶב עַד בְּלִי דַּי
כִּדְבַשׁ כָּבֵד מִיַּעֲרַת כַּוֶּרֶת.
[תרגם: שמעון זנדבנק]
בהקשר לאתר הזה זה יכול להיות גם ערב רז (-:
מיכל, שולח לך חיוך (ללא מילה).
שועי יקר,
אני אוהבת את הציטוטים שהבאת ואת מה שסיפרת ואיך. מעורר חשק לקרוא את הספר. מזדהה עם תיאור היעדרו של הסיפור הבינדורי והשפעתו על הנפש "כל מה שעושה דיוקן אנושי, היותך בן של ואח של ותלמיד של, כל מה שנותן תוקף וסמכות, התרוקן וכלה." – זה כתוב פשוט יפהפה
חני יקרה, זה אמנם כתוב להפליא. עם זאת, לפעמים דווקא הסיפור הבין-דורי, הנמסר מדור לדור, כמיתוס שאין מהרהרים אחריו (ואינו נתון לביקורת)– הוא עוול גדול. אני מעדיף אתוסים על מיתוסים, ובמיוחד את כושרם של בני אדם לברור להם אתוסים סינגולריים, כפי נפשם. יש שהסיפור הבין-דורי דווקא מכביד על הנפש ומתווה בה מצוקה/מועקה לאו דווקא ביטחון ויציבות.
למשל, אני יודע שדמויות משמעותיות עבורי היו סב וסבתא פרטיזנים לשעבר (כבר אינם בין החיים) שמעבר למיתוסים (סיפורים/עדויות) על פעילותם בשנות המלחמה; תמיד התלווה לזה אתוס של "היה מענטש". איני בטוח האם האדם שהפכתי להיות היה עולה בהכרח אם מה שהם ראו בו "מענטש", אך אני יודע כי גם כיום (וכל חיי) זהו אתוס שמלווה אותי, לאין שיעור יותר מכל מיתוס תורני (קיום האל, בריאת העולם, השגחה על ההיסטוריה, שכר ועונש, עולם הבא, אמונה וכיו"ב), או סיפור משפחתי כזה או אחר שנחשפתי אליו. ואף על פי שאינני "מענטש" של הסביבה הליטאית-המזרח-אירופאית או של מדינת ישראל בשחר ימיה, אני מנסה במגבלותיי,ובתקופתי, לפרש את האתוס הזה כפי מידת מסוגלותיי והבנתי, או לפחות מדמה בנפשי שכך אני נוהג.
[…] על הספר: ביקורת על "רוח" מאת שועי רז בבלוג "פרא אדם חושב&qu… ביקורת על הספר מאת יוני לבנה, מוסף '7 לילות' של 'ידיעות […]
שועי יקר- עוד משהו שכתבת ומיד עורר בי רצון לחפש ולחוות בעצמי. תודה !
נטלי יקרה, אמנם סגנונם של הממוארים המשפחתיים שלך שונה (ובעיקר הרבה יותר מחויך),
אבל אני ממש ממליץ מאוד. יש ב"רוח" משהו שמלמד איך מדברים בכל זאת, על מה שקשה מאוד להביא לכדי דיבור.
ערב טוב , שועי! ברכות לרגל הצטרפותך לקורפוס מבקרי הספרות העברית. רק הישמר והיזהר
בטובך ממלכודות זבובים רגשיות. הספרות הנכתבת כאן מלאה בהם : מאז "עיין ערך: אהבה"
קראתי כמאתיים מן הסוג הזה.
ממני,קולגה ותיק.
ערב טוב, אמנון, לדאבוני,אמנם ראיתי כי הוכתרתי אי-בזה כמבקר (אתר ההוצאה המדובר לא נועץ בי לא לכתחילה ולא בדיעבד על הגדרתי, כאשר נתנו שם לינק), אבל אינני. ראה את יחסי לכתיבותיי כאן ב"השמועות על קיומי (אודות)" בפאתי האתר. מעולם לא שיניתי מעמדתי זו, וגם איני מקווה לכך (איני מבקר ספרות אני אדם שאוהב-לקרוא, ללמוד, ולכתוב, ואינו מתיימר למעלה מזה). אני מקווה אמנם לפרסם בעתיד הקרוב איזו רשימה בעיתונות על ספר אקדמי העוסק בחקר האגדה והתלמוד (לא ממש סביב המתקרא ספרות עברית יפה), אבל גם שם, לא בבחינת מבקר-ספרות או מבקר-ספרים, אלא בבחינת אדם המעוניין להביא לידיעת רבים ספר טוב שבשורתו טובה, וחושש קצת שאלמלא כך הספר ייעלם (לא שאני מקווה שרשימתי תועיל הרבה, אבל אי אפשר לתת לספרים טובים להיעלם בתוך הריק).
מוטב שלא ניכנס לפולמוס על כתיבתה של מיכל בן-נפתלי. כפי שראית מהרשימה לעיל, יש בי איזו קירבה בלתי מבוטלת לכמה מתכניו, וגם ביטאתי את קצתם. חבל להיכנס לזה. לך ודאי שמורה עמדתך, אני כנראה לא אחרוג בעקבותיה ממקומי, ואולי חבל להריק מלים, על שלא יגיע לעמק שווה.
אותך קראתי בגמיעה .אותה , מיכל בן נפתלי, אשמר כל עוד רוחי בי לא לקרוא, כמי שנגעה במחוזות העצב וחוותה אותם משתרגים בתוך , נראה לי שכוסי מלאה דיה . אבל בכל זאת נמשכתי לאש כשקראתי אותך.
הי גורית, ברוכה הבאה.
תודה רבה על הקריאה. ישנן תקופות שבהן נזהרים מאוד מן הבעירה ומן התרעלה, וישנן תקופות שבן דווקא שבים ומתבוננים בהן (האמיני לי, במשך שנים היה לי מאוד מאוד קשה להתבונן על שנותיי הראשונות בעולם. כל פעם שהייתי עושה זאת הייתי הופך לנציב מלח). הרשימות פה אינן בעיניי ביקורת ספרות וגם לא רשימת המלצות קריאה, אלא תיעוד מסעות פנימיים שלי בעקבות ספרים שאהבתי, איני מנסה לא לקרב ולא להרחיק, אלא להביע את רגשותיי/מחשבותיי בלבד, ואם הותירה בך רשימתי איזה רישום, די לי בכך. תודה (-:
[…] […]