**
הפרק הפותח את סדר הפרקים בספרה של מרית בן ישראל סיפורים יכולים להציל (סל תרבות ארצי הוצאה לאור והוצאת עם עובד: תל אביב 2012), המיוחד לסיפור המסגרת ולסיפור הגיבן באסופה הפרסית-ערבית-אירופאית, סיפורי אלף לילה לילה (סדרת סיפורים שמעולם לא נגדרה, נערכה ונחתמה עד תום)— הוא טקסט מפליא ומעורר מחשבה. ברשימה זו אבקש לדון בו כשלעצמו, ומתוך עיון-משווה בדיוניהם של חורחה לואיס בורחס (בלילה השלישי מספרו שבעה לילות) ושל יוסף סדן (פרק המבוא של ספרו,לא אלף ולא לילה) באותו סיפור מסגרת, ובעד כך להטיל אור על הקריאה החדשה והנועזת שמציעה בן ישראל במאמרהּ.
סיפור המסגרת של סיפורי אלף לילה ולילה מציג את המלך המקורנן שהריאר, הרוצח את אשתו ואת מאהביהּ, לא תוך התקף קנאה, כי אם תוך חישוב קר. אחר כך הוא מפתח שיגרה מלכותית של רצח ריטואלי בה הוא נושא לאשה בתולה בכל ליל, ומוציא אותה להורג בשוך ליל העינוגים. לאחר שגרת רצח בת שלוש שנים, מובאת לפני המלך שהריאר, שהריזאד היפה (בכמה מן הגרסות נוכחת שם גם אחותה הקטנה), המצליחה להביא את המלך להקשיב לראשית של סיפור—אותו היא קוטעת עם שחר ומבטיחה להמשיכו עת יערב ויגיע הליל הבא. המלך מעכב את התליין בציפיה לתום הסיפור וכך מספרת שהריזאד את סיפוריה, הנקטעים תמיד באיבם, בזה אחר זה, במשך אלף לילות, בסופם היא מודיעה למלך כי היא נושאת תינוקו ברחמה (בגרסא אחרת בשלב הזה היא כבר אם לשלשה יורשים). המלך מחליט לחוס ולרחם על אשתו- מאהבתו-ומספרת הסיפורים שלו, וכך בחסותם של סיפורי שהרזאד הוא נגמל מרצחנותו הסדרתית, מפצעי בגידת אשתו לשעבר, ומוכן מחדש להפוך לאב ולאיש משפחה.
סיפור המסגרת המבעית הזה, שזכה להרבה מאוד גרסות (כפי שהראו יוסף סדן וכעת גם מרית בן ישראל, בין בספרות בערבית ובין בלשונות אירופאיות) כורך לכתחילה טקסט, טקס (ריטואל) וסקס. בסופו של דבר את הסקס הריטואלי ואת הרצח הריטואלי מדיי לילה בלילו, ממירים לבסוף הסיפור הריטואלי המתגוון כל העת (וכך שומר על סקרנות ועניין) וכנראה גם הסקס אינו אותו סקס מדיי לילה בלילה, כמעט מתבקש לחשוב , כי הסיפורים משנים את הכנתם של שהריאר ושל שהרזאד למעשה האהבה. שהריזאד מצליחה להציל את חייה בכח סיפוריה, משום שהם למעשה מציעים ריטואלים שאין בהם שיגרה. הסיפור והסקס שבעקבותיו מתגוונים, למעשה מונעים את המלך לשוב לקיבעון הרצח שלו; הקולות-הרבים שמייצגים הטקסט והסקס, כל אימת שהם שומרים על מגוון וחידוש, ואינם מתקבעים במהלכם—הופכים את המלך מקיקלופ צמא דם, למי שנכון לאהוב בעיניים פקוחות. כמעט יוצא מכל אלו כי ההתוויה של סיפור המסגרת הנה: תני לגבר סיפור טוב ומין טוב והוא יעזוב את הגרזן ויבחר בך להיות רעייתו ואם ילדיו.
ובכל זאת, כמה וכמה עיוני מחקר, כפי שהראה יוסף סדן, ביקשו למקם את סיפורי אלף לילה ולילה, כסוגה פטריאכלית-מיזוגנית-אנטי-נשית, שסופרה על ידי חַכַּוַּאתים (מספרי סיפורים) גברים ברחבי העולם הערבי, שלרוב התלוו למסעי סוחרים בשיירות; בדומה להרבה מאוד שירים וסיפורים בני ימי הביניים שדנו ברוע הנשי, ובבוגדנות הנשים, כסוג של עידוד לגברים לקבל על עצמם חיי פרישות ורווקות ולהתמסר לאלוהים לבדו. סדן מוכן לדון גם בעמדה שמנגד לפיה סיפור המסגרת דווקא מורה על גבורתה של שהריזאד ופקחותה (היו חוקרים שמיהרו להשוות בין שהריזאד ובין אסתר המלכה). אבל לשיטתו, קשה מאוד לומר על האסופות השונות של אלף לילה ולילה, כי העמדה המייחדת אותם היא פמניסטית במיוחד, או מטריאליסטית, או חותרת לקראת שיויון מגדרי.
את הלילה השלישי מתוך שבעה לילות, שבע הרצאות שנשא בפני קהל ביולי-אוגוסט 1977 בתיאטרון בבואנוס-איירס, בחר חורחה לואיס בורחס לייחד לסיפורי אלף לילה ולילה. בורחס כורך בין אלף לילה ולילה ובין גילוי המזרח, וכותב על מספרי-סיפורים (שוב גברים) שהיו מספרים אגדות בפרס כל הלילה, ויש אף מסורת לפיה ראשון שומעיהם היה אלכסנדר מוקדון; הוא אף מחבר בין האינסוף ובין אלף לילה ולילה, אם מדובר בלילה אינסופי אם מדובר בסיפור אינסופי, ובין אם מדובר בסיפור המתרומם אל מעבר לקונקרטי ויש בו מן המיסתורין המטפיסי. בדומה למאמרו הנודע קפקא ומבשריו חתם בורחס את הרצאתו בהצבעה על הזיקה שהוא מוצא בין סיפורי אלף לילה ולילה המבשרים את New Arabian Nights לרוברט לואיס סטיבנסון, ו- האיש שהיה יום חמישי לגילברט קית' צ'סטרטון.
גם בורחס כופה על סיפורי אלף לילה ולילה נקודת התבוננות גברית. לא רק מכיוון שהוא מזהה בהכרח את המספרים הקונקרטיים של הסיפורים כגברים, אלא דווקא משום שאיפתו להציג את מכלול האגדה הזה, כמה שמסמל משהו. הוא למעשה קורא לשומעיו לדלג מעל לרובד הקונקרטי של הסיפורים, ולתור אחר המיסתורי, הפנטסטי, המטפיסי— הקוראים לפרשנות באמצעות אלגוריזציה או מערכת סמלים. מבחינה זאת, דורש בורחס, כגבר בעל התבוננות פילוסופית, מקוראיו, לזנוח את פרטי הסיפורים, ולהתרכז בכלליהם: במערכת הסימנים החוזרת ונשנית בין הסיפורים, הניתנת להשוואה, למיון, לניתוח; שניתן גם למצוא לכלליה פשר סימלי.
קריאתו של בורחס באלף לילה לילה הדהדה בזכרוני דברים שכתב איטאלו קאלווינו בהרצאה החמישית מתוך שש (האחרונה לא נכתבה לבסוף, משום שקאלווינו נפטר במפתיע) על עתידה של הספרות. בהתייחסו לבורחס, כתב קאלווינו בהערכה-רבה, כי לעתים נדמה לו כי כל תפישה מטפיסית שבורחס למד—הוא גם ניסה לישמה בסיפור שכתב. מתוך הערכתו של קאלווינו עולה אפוא כי כל סיפור של בורחס הוא מעין מערכת של רמזים או של סמלים לשיטה מטפיסית. זהו בדיוק האופן (רק מכיוון הפוך) שבו מציע בורחס לגשת לסיפורי אלף לילה ולילה, כלומר כאגדות שיש לקרוא כמערכות של סמלים ורמזים לעולמות רעיוניים אבסטרקטיים.
בניגוד לסדן ולבורחס, מבכרת מרית בן ישראל להתמקד בקול תבונתה של שהרזאד, העומדת בתחילה מול קשר גורדי, שאין לה ברירה אלא להתיר; היא ניצבת אל מול תודעתו הרצחנית של המלך, שיש להתירהּ טפין-טפין. תהליך ההתרה הוא קודם כל לשם הצלת חייה שלה. אולם, כפי שהולך ומתברר, ככל שסבך האלימות של המלך הולך ומשתחרר, כך גם חייו שלו הולכים וניצלים. לא לחינם נדרשת שם בן ישראל לסרט רשומון לאקירה קורוסאווה (מבוסס על צמד סיפורים מאת אקוטגווה רינוסקה), ולסיפור גן השבילים המתפצלים לבורחס. הסיפורים ההולכים ומתגוונים ומתפצלים, גורמים למלך להשתנות, להבין כי יש יותר מדרך אחת להבין את הדברים, יותר מדרך אחת לספר את סיפורו— ובודאי יותר מאופן אחד בלעדי שבו הוא עשוי להמשיך את חייו ואת מלוכתו. שהרזאד אינה קוראת תיגר על גורלה; היא אינה מוכיחה את המלך על רצחנותו; היא חומקת מכל עימות. תחת זאת היא מציע לו ריבוי של ספורים, הולכים ומתגוונים, התובעים את המלך להקשיב מתוך סקרנות, ומתוך מחשבות ורגשות מתחדשים והולכים, למשמע הסיפורים. האם משתמשת שהרזאד בסיפוריה ככלי טיפולי? דומה כי היא מבינה לכתחילה כי סיפורים מאפשרים שהות, מאפשרים הפרת-חרדה ואולי גם הפחתת-חרדה, ובסופו של דבר הם גם מאפשרים קירבה הנרקמת בין המספרת ובין השומע המלכותי. במידה זאת, הסיפורים יכולים להציל את שהרזאד, את שהריאר וגם אותנו.
מרית בן ישראל אינה נרתעת מדיון קונקרטי בסיפור המסגרת. גם לא בקצוותיו הסבוכים. היא אינה מדלגת כמו סדן לרובד ההיסטורי-פילולוגי של סיפורי אלף לילה ולילה כמכלול, וגם אינה מנתרת אל קומת הסמלים הנראים, ואל הרמזים הבלתי נראים שהם אוצרים, כהצעתו של בורחס. כשהרזאד לפניה, אף-היא בוחרת להשמיע לקוראיה סדרה של סיפורים, המתרוצצים בין קצות עולם (רשומון; אגדה יהודית איטלקית שסופרה מחדש על ידי פנחס שדה; גן השבילים המתפצלים ;מעשה הגיבן מתוך אלף לילה ולילה) וסומכת על הקשב הסקרני של קוראיה. האמון והמרווח שמעניקה בן ישראל לקוראיה, מאפשר להם להצטרף למסע בלב-חפץ ומתרווח, וגורם להם, בסופו של דבר, להבין בלב, שבינתיים החל גם לחייך, את חכמת מהלך ההתרה של שהרזאד.
המחברת חותמת את הפרק כולו בהערה על כך שגם בקריאתה בסיפור המסגרת חלה תמורה ברבות השנים. בעת ילדותהּ, היא ראתה בסיפורו של שהריאר את הייאוש הרצחני שאיכל אותה מבפנים, רק שנים אחר-כך, כשנרפאה מן הכעס היא הבחינה בנערות המתות (אלף נשותיו ההרוגות של שהריאר, שנפלו קורבן לקיבוענו הרצחני). הנערות הללו הופיעו בחלומה, וכך החלה לכתוב את ספרהּ בנות הדרקון. גם האנקדוטה הקטנה הנוגעת ללב הזאת, יש בה כדי להאיר מה מסוגל קשב-הולך-ומתמשך לסיפור לחולל באותם גבולות ויטאליים שבין עירות לחלום, וכיצד הם מסוגלים להביא את חיינו לכדי מהלך חדש. דומה כי לעתים מוטב להניח מעט לקורות חיינו שב-CV (קיבעון ארוך המשתנה מעט, אבל יש בו, בדרך כלל, עוד מאותם הדברים), ומתוך קשב להמולה הרב גונית ההולכת ומתפצלת, שאנו עושים בה את ימינו— לגולל את סיפור חיינו מחדש, כסיפורים ויטאליים, כסיפורי-חיים.
מרית בן ישראל, סיפורים יכולים להציל, סל תרבות ארצי הוצאה לאור והוצאת עם עובד: תל אביב 2012, 162 עמודים
*
בתמונה למעלה:Fillip Malyavin (1891-1940), Folk Song, Oil on Canvas 1925
© 2012 שוֹעִי רז
שבוע טוב שועי,
היה מאד מעניין לקרוא ולמרית יש חשיבה מאד חופשית מקונבנציות ואני יכולה לדמיין (משום שלא קראתי עדיין את הספר) את רוח הספר.
חשבתי על היבטים נוראים אחרים של סיפור אלף לילה ולילה, שלא חשבתי עליהם קודם: הנערות, שעבורן "ליל העינוגים" ודאי לא היה כזה כלל וכלל, כלילה ראשון עם גבר מפחיד ולא קרוב שלא אהבו, ולא רק זה, מתוך מיעוט ניסיונן בחיים (ודאי היו צעירות מאד) היכולת שלהן לעשות משהו להצלת חייהן היא מראש מצומצמת. חוץ מזה, חשבתי על מה שנקרא "הזדהות עם התוקפן", שכן שהרזאד היא בגדר שבויה. התהילות הנקשרות לסיפורי אלף לילה ולילה נראות לי באור אחר לחלוטין כעת, כשאני חושבת על סיפור המסגרת המזוויע (ונזכרת בכל מיני סיפורים מודרניים ויפים הרבה פחות על נערות שנשבו שנים ממושכות בידי גבר מבוגר). מי יודע איך נבנו יכולותיה החריגות של שהרזאד (אולי אמא מתעללת רגשית?).
יתכן שאפשר לראות את אלף לילה ולילה כאגדה וכך כבעל מוטיבים של משל או אזהרה לילדים (ילדות) וגם אולי משהו שנותן "טיפים" למה תוכלי לעשות אם יקרה לך.. אבל עדיין זה נורא, בהתחשב בכך שעד היום יש מקומות בעולם ששידוכים כאלה מתרחשים נכפים ועוד.
יעלילה
שועיקי, פעם סיפרת לי שעד שהכרנו לא מצאת עניין באגדות ומעשיות, והנה אתה קורא ספר כזה וכותב רשימה כזאת… לדיאלוג ולידידות יש כנפיים. ואמנם כך, הריבוי והעושר הם התרופה ללחישתו החדגונית של הייאוש, וקשב ממוסס דוגמטיות. האמונה במילים אינה מחליפה את החושניות אלא מזינה אותה – תוספת חשובה שלך – ובכלל מעניין מאד לדון בפורנוגרפיה של אלף לילה ולילה – קשה לקרוא לה אירוטיקה כי היא לא מרומזת ומצועפת – היא לגמרי ישירה, אבל יש בה כל כך הרבה חום והומור ושמחה שמצדיקים מילה שלישית חדשה. ורק חשוב (לי) להגיד ששהרזד – בניגוד לכל הנשים שקדמו לה – אינה "מובאת" אל המלך, היא בוחרת לבוא אליו. ואני מחכה ומצפה ליום שבו אתה תבחר לספר את סיפורך ש"אילו נכתב בדיו על פני האופק" כמו שנאמר באחת הגרסאות של אלף לילה ולילה, "היה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר".
ובינתיים (ולקינוח) הנה טעימה מהמחווה המלבבת של סטיבנסון לאלף לילה ולילה – סיפורו של הבחור עם פחזניות השמנת:
http://readingmachine.co.il/home/books/book_48_3171/chapter01_4167215
[…] ושועי רז (ידידי היקר, גילוי נאות) על פרק "אלף לילה ולילה" הפותח את הספר. טקסט, טקס, סקס וסיפור חיים: […]
כפסימיסט אני מסתכל על זה הפוך: כשיש רק סיפור אחד, אידאולוגיה אחת, דרך אחת לראות את הדברים הרי שאתה הופך למקובע ונוקשה ואפילו רצחני. מה שמעורר הרבה מחשבות נוגות לגבי דת שיש לה אל אחד שכולם חייבים לעבוד אותו בדרך אחת בלבד.
יעלילה יקרה,
איי, דברי ימי הפטריאכיות, מליאות בזוועות ביחס לנשים. עד לפני כמאה וחמישים שנה היה עוד נהוג בחלקים נרחבים של אירופה לתת לשליט (אפילו לשליט הפלך ולא למלך עצמו") את "זכות הלילה הראשון" עם נערה טרם נישואיה. בחברות כפריות מסויימות במיוחד באזור הבלקן נהגו שכאשר מגיע אורח רם מעלה להתארח צריכים לתת לו אישה לשימושו, ואם הוא מתארח בביתך– אז לתת לו את האישה או את הבת (הומאז' לזה מובא בתחילת ספרו של חריסטוס חומינידיס "הילד החכם" שבה האב מרשה לקבוצת מרצים מן הקולג' לאנוס את אשתו ואף מעודד אותם לכך). אייכשהו במוחי הקודח זה מתחבר לכל אותן שריפות של נשים, יהודים, ומינים נוצרים, על המוקד. תמיד נוצר הרושם שמדובר לפחות בחמש מאות שנים אחורה. אבל בפלמה דה-מיורקה למשל, הועלו יהודים על המוקד עוד בשלהי המאה התשע-עשרה (לא כל כך מזמן, רק מאה ומשהו שנים לאחור),
ומעשי אונס איומים ליוו כזכור את מלחמות העולם, כצל שלא מספיק דובר/מדובר אודותיו.
אני מניח כי בחלקים לא מעטים של העולם קורים דברים כגון אלו ביחס לנשים דבר יום ביומו.
ואשר לנישואין בשידוך. הכרתי גם זוגות מאושרים כאלה. אבל אני לא התחתנתי בשידוך, רחוק מכך. לא היה עולה על דעתי להשתדך. זה אכן נתפס בעיניי כויתור מהותי על חירויות, בחירה,לבלוב, התאהבות.
מרית קרובתי, זה נכון, זולת מיתוסים יווניים, יפניים מדרשי אגדה יהודיים וספרו של קאלווינו "סיפורי עם איטלקיים" ראיתי עד לפני כמה שנים בתחום האגדה וסיפורי המעשה,
משהו שספק אם יש לאבד עליו זמן (זו אחת הסיבות גם שמעולם לא שעיתי בצורה יוצאת דופן למיתוסיםן שביהדות ובקבלה). אבל אז, גם ילדותי שלי הפחידה אותי עד מוות, ועם כל מבט לאחור דימיתי שאני הופך לנציב מלח. שני דברים שינו אותי מן היסוד: המפגש המחודש עם סיון (שגרם לי להתבונן על אירוע מאוד משמעותי בחיי המוקדמים מחדש) והמפגש החדש איתך (שגרם לי לחשוב על הכל מחדש). אני לאט לאט לומד להתבונן על הילדות בעיניים פקוחות, רק שלפעמים מרוב עצב נתקעת לי מחט בזוית עין שמאל, למרות שרופאים מומחים החליטו שמדובר דווקא בהצטברות של נוזל, שמקשה עליי את הראייה (אני חושב שזה מרוב עצב או דמעות שממאנות לרדת ולהפוך לאותיות).
עידו יקר, הואיל ואני נמצא כבר זמן לא מועט באיזה שלב, נכנה אותו "מוצאי הדת". כלומר, מה שנשאר לי מן היהדות הוא בעיקר אהבה רבה מאוד לגילויי הרוח של התרבות היהודית לאו דווקא אהבה או יראה כלפי החוק (ההלכה, אני רואה בה סוג של המלצה יותר מאשר קודקס), הנומוס (מה יגידו?), וגם לא רוח הלאום, הנוטה להיהפך בקלות רבה מדיי, ללאומנות יוקדת, קשה לומר כי המונותאיזם ההלכי הדוגמטי הוא משהו שמותיר בי חותם גדול, אבל ישנם הרבה פנים בתרבויות המגוונות מאוד (במיוחד הספרותיות) שנוצרו על ידי יהודים (רבניים וחוץ-רבניים, מאמינים וחסרי-אמונה)– שכן. למשל אני עדיין משתדל להתפלל או לשבות בשבת, אך לא בשל אימת הדין ולא בשל משמעת הלכית, אלא משום שאני רואה בכך חלק חשוב בזיקתי/אהבתי לתרבות המגולמת בהן (תפילה, שבת).
לפני כמה זמן ניסיתי להשוות את עצמי מול י"ג עיקרי האמונה לרמב"ם. אני נופל בחלק ניכר מן הסעיפים, אפשר ברובם המכריע. לדעת כמה פוסקים גדולים אני ודאי כופר, ולדעת אחרים ספק אם יש לי חלק לעולם הבא (אם יש עולם הבא).
"להבין כי יש יותר מדרך אחת להבין את הדברים, יותר מדרך אחת לספר את סיפורו— ובודאי יותר מאופן אחד בלעדי שבו הוא עשוי להמשיך את חייו ואת מלוכתו…ומתוך קשב להמולה הרב גונית ההולכת ומתפצלת, שאנו עושים בה את ימינו— לגולל את סיפור חיינו מחדש, כסיפורים ויטאליים, כסיפורי-חיים", אני חושב שהדרך הכי טובה להגיב על הדברים היקרים הללו היא לתת להם הד חוזר דרך דרשת "אלו הם המים" של דיוויד פוסטר וואלס:
http://ideas.calcalist.co.il/?p=806
תמהּ יקר, טרם קראתי את עלילות דיוויד פוסטר וואלאס בקרוז בספינת הפאר, אבל "ילדה עם שיער מוזר" זכור לי מאוד לטובה, וגם "אלו הם המים" החותמים אותו. אל-נא נחקור ברשת האסוציאטיבית שלי ודרכי פעולתה (והאם הם עונים על הגדרת "מלחמה צודקת") ובכל זאת, אני משגר לך בחזרה את זה, כי כשהטילים נופלים חשוב להיות גלויי עיניים:
"איצקי חזר מהשירותים ואמר שבום על-קולי זה גֶג לא נורמלי בטלויזיה/ כל בום זה יותר מצחיק/בום… בום…/ והקריין אומר/ הגשנו לכם בום על-קולי בחסות המועצה לביטחון לאומי שוטף"
וכמובן המיים…. או-או-או-או.
שועי יקר, לקרוא על הספר של מרית בבלוג שלך זה סוג של מתנת יום הולדת שעוד לא הגיע.
הציור של מאליאבין רועש ונהדר וחוץ מזה אבל המים נוזלים המים אוזלים…
דודו יקר, תוכל לראות גם כתשורה מוקדמת לכבוד יום ההולדת את העובדה לפיה מסרתי היום את גיליון כתב העת "מקף" השני לעורכים הקבועים (אני רק אורח), להגהת ניקוד שלפני הדפסה. יש לך שם ארבעה שירים, כזכור, ואני מקווה שנזכה מהירה לדפדף בין עמודיו (-:
והמיים, איי המיים, עוד מעט יבוא ביבי, וכדי להטות את אפיק הדיון הציבורי מן הפיגוע היום יזכיר את המים הכבדים שבאראן ההולכים ומבעבעים, ואלי ישי יחריף את התבטאויותיו בערוץ 2 ויאמר שאם אתמול אמר שצריך להחזיר את עזה לימי הביניים (דווקא בימי הביניים היתה שם קהילה יהודית נחמדה ושוקקת, והעיר אפילו כונתה בכמה מקומות עֹז ה') אז הערה הוא כבר בטח יאמר שצריך לזרוק את העזתים לים ולהוציא את הפקק (של הים התיכון), בחיי מופע העיוועים הזה הופך דומה לחבובות, אלא שבחבובות זה קומי, וכאן זה במקרה הטוב, מופע חמוּמוֹת של חמומי מוחין.
בכלל נדמה לי לעתים כי יועצי תקשורת ודוברים-מטעם מנהלים את חיינו, ובחסותם יכולים המיליטריסטים משני עברי מעבר ארז לבחון כלי נשק חדשים ולטווח מה שניתן לטיווח.
חמומות וחמומי מוחין 🙂 עוררת חיוך.
נורא אהבתי את החבובות, ובכלל אני אוהבת לראות סדרות קומיות על אידיוטיזם 😦 עצוב.
יעלילה, הנה תשלובת בין האחים מארקס ובין החבובות לעידוד מצב הרוח:
תודה שועי יקר, היה כיף לראות ולשמוע. מקסים לראות את גראוצ'ו הצעיר והקשיש, שבאמת חינני וקליל עוד יותר בזקנתו.