*
בדרכי הביתה הערב, דרך מעבָר המוליך אל הרחוב בו אני דר, נטוע עץ שעלוותו אדומה. איני מבין מדוע, אך כמו מוסיקה סחרחרת, האדמימות הזו מרעישה אותי בזמן הזה מדיי שנה בשנה. אני מוכרח למצוא את שם העץ. אולי מוטב להשאיר את העץ הזה ללא הגדרה ושם. לשם מה נחוץ לך שם. הריי מה שמרעיש אותך הוא המראה והחוויה האדומה הזו. השם לא ישנה דבר. אולי רק ייגרע. כי משניתן שׁם לתופעה, משהו מן הפליאה והמסתורין מסתלק לעולם.
ובכן העץ הוא כמדומה אֶדֶר [Maple/Acer]. לא בטוח מה הוסיפה לי הידיעה כי מדובר בעץ אֶדֶר. זה קצת מרגיש כמו לתהות אחר מוצא לאומי או עדתי של אדם, שאינך יודע מאין הוא בא ולאן הוא הולך, ובכל זאת הסקרנות נושאת לברר; זוהי סקרנות מובנת, אולי אפילו רציונלית: משום המגמה האנליטית להבין, לפרוט,לקטלג, למיין, למפות. ובכל זאת, האם לא מוטב שלא לשאול, שלא לבאר, להותיר את רישומה של חוויית המפגש מבלי לתהות אחר שמות, הגדרות, מובנים. כל זמן שהאדם אינו מנהל משרד חקירות או משרד ביקורת גבולות בתוך מחשבותיו, הוא פנוי לחוות כל מפגש כהתגלוּת.
לפני מספר ימים באוטובוס ציבורי. שני נערים לועגים לאדם שעורו שחום. דורשים אותו לפנות את מקומו כדי שיוכלו לשבת במקומו; משמיעים קולות ונהמות של קופים לעומתו. לוקח לי כמה רגעים להבין שזה מה שרואות עיניי. אני המום. אחרים אינם מגיבים. בסופו של דבר אני ניגש אליהם ומרעים כי אני לא מוכן לשמוע מהם אף מילה נוספת עד סוף הנסיעה. אני שם יד על כתפו של הנוסע שבו עלבו ומביע הזדהות איתו. רק אחר-כך אני שומע אישה פונה אל אותם נערים ואומרת להם "בושה וחרפה!" (הם יורדים שתי תחנות אחר כך). איני יודע מה גורם לי להתקומם, זה הרבה יותר מערכים כאלו ואחרים, או זכויות אדם, או שיויון— או משהו שאי פעם למדתי או הפנמתי. אני חושב שמבחינתי אותם נערים חיללו משהוּ, הם הפכו את זולתם למשהו שניתן לדרוס בשמו של משחק פוליטי או תיאולוגי-פוליטי. כבוד-האדם הפך אצלם למשהו שניתן למשיסה, לביזוי, להפקר. הלוואי שיכולתי להצליח להסביר להם כמה הם מעוותים. כמה ההתנהגות שלהם לא רק מבזה, אלא הרסנית. עיניים להם ולא ייראו, מֹח להם ולא יבינו.
חשבתי על כך שוב הלילה כשקראתי את התרגום העברי שזה עתה ראה אור לספרו המאוחר (אולי מוטב לומר, אסופת מאמרים) של הפילוסוף היהודי צרפתי עמנואל לוינס (1995-1906),על אלוהים העולה על הדעת [תרגמה מצרפתית: רמה איילון, עריכה מדעית: ז'ואל הנסל, הערות: רמה איילון וז'ואל הנסל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2013]. לוינס, בעיניי מחשובי הפילוסופים של המאה העשרים, קושר בספרו זה, כמו בכל כתביו שאחרי כוליות ואינסוף (1961) בין מושג האלוהות ובין הזולת. האלוהות, האינסופיות, האחרוּת המוחלטת, שאינה ניתנת לצמצום, מתגלה על פני האחֵר (באחד מהוראותיו המילוניות: הזר, הנכרי), הזולת. האחֵר קודם לאני, מעורר את האני לאחריוּת, לקשב; מונע מבעדו לטבוע בעצמיותו. לדעת לוינס, לא ניתן לדבר באל אונטולוגי, כיישוּת או כמציאוּת, אלא באופן מהותי כמושג אינסופי, הקובע את דעת האדם הקשוב, להיענות למצוקת זולתו; ולקיים יחס אֶתִי דיסאינטרסנטי כלפי הנמצאים; להתנער מן הניכור ומן ההתעלמוּת.
האתיקה אפוא קודמת לדעת לוינס לממשוּת וליישוּת. האחר (הזולת) קודם לאני. הזולת הוא תמיד בעל זכות- הקדימה, ולוינס מכנה זאת: אסימטריה של היחסים הבינאישיים. זוהי אתיקה הקוראת ליחיד להיות פתוח ופגיע, חשוף וקשוב לזולתו. משום שרק אז יכול הוא לאהוב את זולתו, ואני כזה בלבד יכול לחוש כי בהענותו האוהבת לאחר (לזולת) עומדת חוויה של התגלוּת, למה שתמיד עומד בתשתית האנושית, כמעט נסתר, ובכל זאת בהיוודעו לא ניתן להיוותר אדישים כלפיו. כמעט ניתן לומר כי עצם הפתיחות והפגיעות לזולת הן-הן האני (הסובייקט). כל יחס אחר היא התעלמוּת (היפך-ההתגלוּת).
לפיכך, על פי לוינס, לא ניתן לדבר על אלוהות, לא על דת, לא על מצפון, ולא על צדק— ללא הפּניוּת (יחס של פנים אל פנים) כלפי הזולת; האחר (כל אחר) וההענוּת לא הינה תנאי לא להיווצרות חברה אנושית בלבד, אלא במידה רבה, קדימותו של הזולת, מכוננת את האני, ומעניקה פשר ומשמעות לחייו.
בקובעו את קדימות האתיקה (המצפון, הצדק, הקריאה שמעל ומעבר להיענוֹת למצוקת הזולת) על פני האונטולוגיה (היישות, אם תרצו, מה שיש) מבהיר לוינס כי המוסר האנושי אינו רק אוסף של נומוסים וקונבנציות, שהוכוונו פוליטית על ידי בעלי כח ואינטרנסים, אלא בבסיסו, ישנה איזו תשתית משותפת בין גילויים אנושיים של רגישות ופגיעות לזולת; חמלה על הנרדף, החלש, הדל וחסר המעמד. כל אלו אינן חולשות או אוסף של מצוות דתיות או חברתיות שנכפו מבחוץ, אלא הן מבטאות איזה עצב חשוף באדם, האמור להתעורר ולהתקומם, כאשר הוא נקלע למצבים בהם מופעלת אלימות וכוחנות על חפים מכל פשע. הרגישוּת הזו אמורה להיות קודמת בהכרח (לא בכפיה) למציאות החברתית הנגלית לנגד עינינו. בכח המבט האתי, שאינו שואל אדם לשמו, מינו, יופיו, מעמדו החברתי ומוצאו; שאינו בוחן את צבע עיני הזולת או את גודל אפו, עונה האני לקריאה בראשיתית, הקודמת לכל אותם שיפוטים רציונליים-אנליטיים-שיפוטים שאנו כופים על המציאות. יש כאן סף-אבסטרקציה של האני, המתבקש להתעלות מעל נטיותיו וחינוכו, ומה שמציין את הקבוצה החברתית אליה הוא משתייך, ולהשיב אל ליבו, כי הוא אינו יכול להיוותר מנוכר למצוקתו של הזולת, ולחולשתו— יהא אשר יהא.
יש הנרתעים מן המשנה הלוינסיאנית שבסופו של דבר מבקשת את האדם לעשייה מעל ומעבר, גם כאשר נטיותיו או קבוצתו החברתית מורות לו אחרת. קשה גם מאוד לעמוד ריאליסטית בדרישתו של לוינס בהיותנו חיים בעולם הומה מצוקות, ביניהן מצוקותנו האישיות, והרצון לשככן. עם זאת, אני חושב כי לוינס השיב לפילוסופיה ובמיוחד לפילוסופיה של המאה העשרים את ליבהּ. אין כאן את שימת העולם בסוגריים כהוסרל, ולא את ההליכה לקראת המוות, את המושלכות וההאחזות בחיים של היידגר; הגיהנם אינו הזולת. הזולת הוא פתח התגלוּת. עצם הקריאה להתייחס לאחר (כל-זולת) בפתיחות וברגישות, מבלי להניח לשיפוט- מוקדם להסיח את דעתנו, הוא אתגר לא פשוט. לוינס בסופו של דבר ממקם את האתיקה שבין היחידים (הסובייקטים) מעל ומעבר לפוליטיקה, למשפט ולדת. באין את הקשב ואת ההענות לאחר ממילא לא יכול להתקיים מבנה חברתי שאינו משעבד, ומרסק את האדם, וממילא גוזל ממנו את כבודו ואת חירויותיו. לוינס מתרגם רעיונות שגורים של צדק ושל התגלוּת לאתיקה שראשיתה בקשב, בכיבוד ובקירבה שחש כל יחיד כלפי זולתו, ואשר ממצוקותיו אין הוא יכול להעלים עיניו. מן הבחינה הזאת קובע לוינס חד משמעית כי ציביליזציה שבבסיסה לא עומדת אתיקה של יחידים הקשובים לשוועות זולתם, אינה ציביליזציה, אלא למראית עין בלבד.
אם במוקד הפילוסופיה היוונית והאירופית הונחה הדאגה לנשמה (Ousia) או הדאגה לשכל (Nous/Intellect) או ריבונות חיי המחשבה של היחיד (Cogito Ergo Sum), הציג לוינס (הרואה בעצמו תלמיד פילוסופים אבל לא פחות מזה תלמיד המקרא והתלמוד) את האחריות של כל יחיד לזולתו, כמה שמכונן את הצדק ומעורר מריפיון מוסרי. האחריות המעשית הפגיעה והקשובה הזאת לדידו, היא-היא ההתגלוּת. לא מספיק שאדם יחוש עצמו מוסרי בהיותו מזדהה עם מטרות פוליטיות או אידיאולוגיות מסוימות, או ישתתף מדי פעם בהפגנת המונים, ולא מספיק שיהיה שומר חוק, ג'נטלמן-חברתי, או מקיים מצוות. אדם שרחוק מזולתו, שמנוכר מזולתו, שמבטל את זולתו— בשל אילו שיפוטים מוקדמים שהוא משליך עליו, יהא משכיל ושנון כמה שיהא, מטפח למעשה את מעגלי האלימות והכוחניות המתחדשים ובאים, ותורם את חלקו במעגלי הדיכוי, וממילא מתרחק מכל מה שהופך אותנו לחברה אנושית מבקשת חירות; בין ההתעלמות מפני האחר ובין התגלותן עומדת רק נימה דקה; וההכרעה מתחדשת עלינו מדיי רגע ברגע ושעה בשעה.
בסופו של דבר מציג לוינס בפני קוראיו עולם חסר נחת, תלוי על בלימה, אשר גורל אוכולוסיו, אינו תלוי במנהיגים או באילי ההון, גם לא במדע, בדת, או באידיאולוגיה; אלא בנכונותו של כל אדם להיות פּגיע, קשוב ובלתי-מתעלם מן הסבל, העוול, והמחסור המקיפים אותנו כל העת. לפני שאנו ערבים זה לזה, כל יחיד ערב לזולתו (האחר ממנו באופן מוחלט). מן ההענות לאחר, המופיע בפנינו בפניו העירומות, אנו יוצאים מן הקונוונציות של מה שחובה עלינו (מבחינת נומוס חברתי) לפעול, אלא אנו נפקחים בפני עצמיותנו שבזיקה אל האחר מאיתנו. אנו לא כפויים מבחוץ ולא חייבים לפעול באופן מסויים, ובכל זאת, ההענוּת לאחר, כינון היחס האתי האסימטרי, שאינו מובן מאליו, פותח אותנו אל מעמקים ומרחבים, שאיננו עשויים להתוודע אליהם, אליבא דלוינס, בשום דרך אחרת.
*
לדף הספר (ולפרטים נוספים אודותיו)
*
*
בתמונה למעלה: Paul Klee, Senecio, Oil on canvas 1922
© 2013 שועי רז
אני מת על לוינס,הקריאה בו הייתה לי ממש כהתגלות,אבל לא בטוח שצריך להקדים את האתי לאונטולוגי,חושב שגם כאן יש מקום וצורך בהדדיות,ויתכן וצריך לקרוא אותו גם כתגובה,מוצדקת ונחוצה,למידה שבה העיסוק בפילוסופי זנח את האנושי לטובת פלפולים לוגים עקרים.
מאותה סיבה גם אני לא בטוח שאני לגמרי מסכים איתך בקשר למידה שבה עצם הקיטלוג,נתינת השם,מרדדת ומשטיחה את חוויית ההתגלות והפליאה,נוכחתי שלא פעם היא דווקא מעצימה אותה,כמו למשל במצב שבו המפגש עם האדום של העץ או עם הפנים של האחר נקשר אצלך מיידית,דרך צלצול שמו,לאין סוף מפגשים וזמנים אחרים,
והדבר קושר למה שסיפרת,כנראה לא במקרה בהמשך,לקיטלוג יצא שם רע כי אנשים עושים בו שימוש רע,גזעני,מתנשא,היררכי,ולכן למרות נטייתך המאוד מובנת גם על הרקע הדברים האלה ,אי אפשר להפריד את הפוליטי מהאישי,זאת אומרת,אנחנו רוצים להפריד את הפוליטי מהאישי כי הדרך שבה הוא מקטלג את הפרט והזולת,נותן לדברים שמות,עושה בהם שמות,אבל גם כאן,דווקא ההתעלמות מהפוליטי מביאה אותנו לזרוק את התינוק ולהישאר עם המיים המעופשים של האמבטיה,כי אם אני מבין איך ולמה הפוליטי מפריד את המילה מהעצם,את הצבע מהעץ,אז אני יודע איך ולמה הדברים יכולים גם להתחבר ולחבר,כפעולה ולפעולה.
זה בעצם הציר של רוב הוויכוחים שלי כאן איתך
המילה שכלעצמה לא מסתירה את פני הזולת,
הקיטלוג,ההכללה,לא מועכת בהכרח את החוויה החושית והחושנית
להפך,כאדם המפליא לכתוב אתה וודאי חש לא פעם שהמילה דווקא פותחת ומאפשרת פגישה
ואז אתה מתבלבט,כמו כולנו ,אנושות בין מילה לשתיקה
אבל הגבול הנכון ביניהם ,זה שגם מסמן את גבולות הגוף והזהות,הוא זה שמסתמן דרך השמחה והאהבה לצבע עורו ולקיומו האחר של האחר,גבולות כאלה מחברים את ההכללה ליחוד,את הפרט לכלל,
הפוליטי,כמו שאנחנו מכירים וחווים אותו כאן ועכשיו וממזמן מבוסס על הכללה של דחיית השונה והזר והאחר,
זה לא אומר שאי אפשר ולא צריך להאבק על הכללה שתפאשר לחבר גם את המילה ואת השם לפגישה,כי הרי בלי זה לא תיתכן בכלל אהבה,גם כאן,הפרדה משמעתה כניעה למונופול של האלימות הפוליטית על התודעה,
ההגנה שלך על האדם באוטובוס הייתה גם מעשה פוליטי,
פוליטי שהוא אנושי
פוליטיקה אנושית זה מעשה לא מקובל ואפילו אסור אבל עובדה שיש לפעמים גם מי שירצה להצטרף אליו
זה גם המקום שמאוד אהבתי את לוינס שכתבת מה שחשתי ואמרתי מזמן,שהתגלות האלוהים נמצאת בדיוק בפניו של האחר,בפניות אליו,וגם תחושה זאת מנוגדת לווקטור של המימסדים הפוליטים והדתיים ואפילו המדעיים ,שמחפשים את אלוהים למעלה,כסמכות,במקום בהדדיות פניו של האדם לידם
קריאה מעולה על הבוקר, המון תודה לך.
ארנסה, לעולם לא אוכל להכריע האם מילים ושמות הן בסיס להבנה מועטה בין בני אדם, או שהן בסיס להרבה מאוד חוסר הבנה. בניגוד להוגים דיאלוגיים ששמו מבטחם בשפה ובדיבור כמי שעתידות להביא את האנושות למקום טוב יותר, אני כלל איני בטוח שכך הם פני הדברים.
אני יכול להעיד כי חוויתי בחיי עד כה כמה חוויות של קירבה רבה לזולת, אפילו חברוּת עמוקה, כמעט ללא-מלים. דווקא כל אימת שנכנסו שם מלים רבות, היתה תחושה של התרחקות.
אני מאוד אוהב לדבר. ובכל זאת, אחד הקריטריונים שלי לשירה או לטקסט היא המוסיקליות מצד, והצמצום מצד– כפי שהגדיר זאת פאול צלאן "משיכה אל האלֶם".
לוינס גם כן (שלא כבובר או כרוזנצווייג, נניח) מדגיש כי בעצם המפגש, גם ללא מלים, כבר מתקיים אותו יחס אסימטרי אחראי אל האחר.
בנוסף, לוינס רואה באנושות אוסף של סובייקטים. אנחנו עשויים להיות קרובים וקשובים אלו אל אלו, אבל לא קשורים ומחוברים ואחודים.
אחד הדברים שקשים לי אצל לוינס היא חיבתו הגדולה לתרבות ממסדית, לחינוך, לפוליטיקה, לדת. הוא מצדיק את קיומן, רק קובע שמאחוריהן צריך להימצא האתיקה כמטא-אידיאה.
בעצם בכך הוא ממשיך של חז"ל ושל רעיון תיקון-עולם אצלם. גישה מאוד אופטימית משום שלמעשה היא מכילה את הטענה לפיה המציאות החברתית אף פעם אינה מקולקלת או נפסדת מספיק, וכי תמיד עשוי האדם לתקנה.
אני לא בטוח שזה כך. וגם לא בטוח שיש לי די אמון בממסדים כדי להאמין שמאחורי התנהלות כוחנית זו או אחרת, עומדת אתיקה, או קשב מהותי לשוועת עניים, או למצוקת האזרח.
א', מה שלומך? מזמן לא נדברנו. שמח למצוא אותך כאן (-:
דבר ראשון עלו הדמעות.
אחר כך
המחשבות.
ובסוף שוב דמעות.
(כנראה שתמיד זה יהיה ככה,
כשאני מרגישה את הזולת ואז חושבת עליו,
משהו שאין אפשר להכיל)
מיכל יקרה, התגובה שלך הזכירה לי את הפעם הראשונה שבה נתקלתי בחיבור של לוינס ("אתיקה והאינסופי", קראתיו בשנת 2000)… הרגשתי כאילו מישהו מעז לדבר על משהו שתמיד הרגשתי כל-כך קרוב, שנים ארוכות, ובכל זאת לא נמצאו לי מלים להגיד.
פעם, אני זוכר שכתבת לי בקשר לאחר מהרשימות היפניות שלי, שיש בי חוּמרה מסוימת, ועניתי לך משהו על כך שאני קצת סמוראי (אולי, גם ליצן גם סמוראי). אני חושב שאם יש בי חוּמרה היא מתעוררת לעתים במקומות האתיים. אני לא מוכן להכפיף אתיקה לפוליטיקה גם כאשר אני עשוי להרוויח מכך. זה לא עובר מבחינתי. וכבר היו מי שהעירו לי כמה פעמים על רקע זה, שיש נקודות מסוימות בהן אני מתנהל ללא כל פשרה, וממש לא מוכן להעלים עין או לזרום בשלווה עם המערכת. בענייני אתיקה, אני אף פעם לא מתיישר על פי רצונה של איזושהי קבוצה או מערכת.
שועי,ואולי אינך מכבד מספיק את השניות שלפי עדותך מתקיימת גם אצלך,כי עובדה שאם כל סלידתך מהמילה עליה פרנסתך ומעמדך ואליה ועליה אתה תמיד חוזר וכל המקום הזה לא היה מתקיים בלעדיה,
גם אני אדם שלא מדבר,התחלתי לדבר רק בגיל מאוד מאוחר וגם אז כאמור גמגמתי קשות,ועד היום אני מדבר מעט מאוד מאוד ובדרך כלל בעיקר או כמעט אך ורק עם אדם אחת,
אם אני לא מוכרח לכך על ידי נסיבות שמחוץ לשליטתי אז יכולים לעבור שבועות וחודשים מבלי שאוציא מילה מפי וזה ממש לא יהיה לא מרגיש לי חסר,בדיוק להפך,
אבל גם כאן חוזרת וצצה בינינו אותה אי הסכמה שתמיד יש לי איתך,כי משום מה אתה מזהה דברים רק דרך תפישתם השגורה ואז ככזאת ובגללה דוחה אותם לחלוטין
ולמה מילה לא יכולה לבוא מאותו מקום של המוזיקה ? ממקום שקושר אותה לאחרות דרך רשתות של זהות מצלול ומשקל ?
שוב,לא הדיבור הוא הבעייה אלא עצם המקום שממנו הוא בא ומה הוא מבטא
ולכן אני גם דעתי הרבה יותר קרובה לזו של לוינס משלך
כי בדומה לדיבור גם המרקם החברתי הוא לא הבעייה אלא רק סוג המרקם המסויים
שהוא בלווא הכי משתנה כל הזמן
ברור שמאחורי התנהלות כחנית אין אתיקה בכלל
אבל זה לא אומר שאין אפשרות או כיוון להתפתחות של ארגון חברתי שהוא לא כחני
וההתפתחות הזאת קשורה גם להתפתחות השפה
המציאות החברתית היא מקולקלת ונפסדת נורא
אבל בדיוק כמו השפה הדבר לא שולל את האפשרות ואפילו מימוש מסויים להתפתחות לצורה טובה יותר
אתה לוקח מצב סטאטי,זמני,וגוזר מתוכו הנחות מפליגות
המציאות היא תנועה,גם
ולדעתי גם הרשת מבטאת חלק מהתנועה של המילה לתמונה
כי גם היא מאפשרת למילים להיקשר אחד לשניה דרך רב כיווניות ורב כווניתיות לא ליניארית,ממש כמו בתמונה
וגם היא מאפשרת לדבר ולהחליף דעה ללא צורך בדיבור
וגם כאן יש איזה שהוא ביטוי לתנועה שמשנה את ארגון החברה
לטובה
לוינס לא טען או טוען שהעולם הוא מקום מתוקן,בדיוק להפך,הוא טוען שהוא אפשרי לתיקון וגם מציע במידה מסויימת כיוון
גם אני מאוד חשדן כלפי השפה,אבל זה בדיוק בגלל שאני יודע עד כמה ניתן וחשוב לבטוח בה כשהיא מבוטאת כהלכה
איך למצוא מילים שלא ירחיקו זו האמנות,
להתכנס לשתיקה זה לא פתרון מספק בכלל,
וזה אני אומר לך כמי שזוכה תמיד לתיוג כשתקן ואדם שקט במידה שנחשבת לממש פתולוגית
כי מעניין מאוד לברר איך ולמה המילים גורמות למרחק ואיך ומתי לא
זה הקשר בין הצליל לתמונה שמאפשר את הסימטריה ההדדית המדהימה
(לא חושב שלוינס צודק בעניין האסימטריות אבל מבין מאיפה הוא כותב את זה כי הסימטריה הנהוגה היא באמת כזאת שמנציחה עוול ושקר וכאב והתעלמות)
וכמו שכתבתי אז לדעתי הנטייה לחפש שפה שתבטא גם את המוזיקליות היא חלק ממה שגם מביא לגמגום כי דרך זהות הצליל אפשר לחוש את הקשר הלא ליניארי של כל מילה לשכבות רבות של משמעות ואז כשכל הפוליפוניה הזאת נדחקת לצינור הצר של צליל אחד הדברים נערמים ונתקעים אחד בשני
וגם לכן,אולי בדומה לפסואה,גם אני מרגיש שמפגש אילם ומקרי עם אדם לא מוכר ברחוב חושף לפני הרבה יותר מאשר שיחה איתו או איתה,שיחה שאני מסכים איתך לחלוטין שברוב המקרים היא רק מרחיקה,ולכן גם איני מדבר עם אף אחד,אלא שבניגוד לך איני רואה במצב זה סוף פסוק,שורה תחתונה,מצב שאינו בר שינוי,אלא דווקא פתח לאפשרות שיום אחד אנשים ידעו גם לדבר זה עם זה
מצד אחד אתה כל הזמן מספר כאן עד כמה אתה שונא שורות תחתונות
אבל מצד שני דווקא במקומות שבהן הן הכי מדכאות אתה דבק בהן בפנאטיות בלתי מצוייה
אבל האם אתה מוכן לנסות להכפיף את הפוליטיקה לאתיקה ?
האם אתה רואה טעם בנסיון כזה או מוכן לכבד את קיומה של תשוקה כזאת ?
ארנסה, הפוליטיקה אצלי תמיד מוכפפת לאתיקה. ואחד הדברים המצערים אותי הוא לגלות עד כמה נמצאים סביבי אנשים משכילים, רגישים ונבונים שהזדהותם עם המחנה הפוליטי (ימין או שמאל או הזדהות מיידית עם קבוצה כזו או אחרת) מעבירה אותם לעתים על דעתם, ועד כמה שיקולים מחנאיים באים לעתים אצלם על חשבון ההגיון הישר ו/או הרגישות לזולת.
ראה גם תגובתי למיכל, על אודות הסמוראי הנסתר. האמן לי, אני טיפוס עדין למדיי, ובכל זאת, כפי ששמעתי כבר כמה אנשים טוענים יש לי רגישות כזו לאי-צדק שמה שעובר ליד האוזן אצל רוב עמיתיי, מצליח להוציא אותי משלוותי. אני מן אדם כזה שאוהב מהלב וגם כועס מהלב. יש אנשים שהחלק השני בא להם בהפתעה, כאילו שאני מייצג עבורם סטואיקאי חביב, מתון, ונח לבריות, שלא ייפגע אפילו בזבוב, גם אם ייתקל בעוול או בעושק. לפעמים זה אפילו מבהיל אותם עד כמה אני עשוי להיות רחוק מן הדימוי החייכני, המקבל הכל ברוח טובה, שהם דימו לעצמם. יש דברים שלגביהם אני לא עושה חשבון,ועוד יותר, כאשר מדובר בעוול גדול שנעשה לזולת.
לגבי התגובה הראשונה, יש לי המון מה לומר, אבל אני לוקח קצת זמן להרהר ולעכל אותם.
מצער ומדכא גם אותי נורא,בדיוק אותו דבר,אבל ככה זה וזה לא אומר שלא יכול להיות אחרות,עובדה שאתה מרגיש וחי את הדברים בצורה כזאת,ועובדה שזה קשור לרגישות מסויימת לשפה ולמקומה בקיום,ואני פשוט מרשה לעצמי להניח שאתה לא האדם ההגון היחיד בעולם,ושעם הזמן מספר האנשים המסוגלים ורוצים ואוהבים את סוג החיבור או הזיקה שאתה מזהה יגדל.
אגב,גם בהערה של לוינס אני מוצא בדיוק את אותו כשל שמרגיז אותי אצלך
שלדעתי בגלל שעצם המושג חיבור וקשר ממומש ומוכר רק בצורה מסויימת ,שהיא באמת די מזוייפת ומחליאה, אז אנשים מגדירים מראש חוסר אמון באפשרות קיומו של חיבור
וכל כרכי הפילוסופיה לא שווים מאומה ללא המעשה האנושי והאמיץ שלך
ארנסה, נער הייתי וגם קצת זקנתי, ואני עדיין חושב שמי שלא עבר חוויות מסוימות לא יכול להבין
דברים שאדם אחר שכן עבר אותן יזהה אותן בן-רגע ומקילומטרים. היו לי מעודי מספר התנסויות
עם גורמים פוליטיים יומיומיים כמו משפחה, מערכת חינוך, צבא, מקומות עבודה, אקדמיה– בכולם נמצאו גם אנשים הגונים וטובים אלא שבדרך כלל השפעתם המעשית על ההתנהלות הממשית היתה מעוטה. ובכל זאת, יהי חלקי עימם. טרם הכרתי מערכת או קבוצה אנושית שאינה משחיתה את דרכיה; שאינה בזה בכל לב (או אפילו רודפת) את מתנגדיה או מבקריה או מנסה להקטין או להדיר אותם.
אני מאוד אוהב את לוינס, אבל הוא אופטימי מדיי (קצת כמוךָ). אני מאוד מחבב ומכבד את זה.
ובכל זאת, דומני כי את מה שלוינס אומר לעומק לא ניתן באמת ללמד. או שיש לך את זה או שאין לך, וכמו שלוינס מעיד, אפשר כי אלמלא אותן שנות שבי במחנה השבויים מס' 1492 (הסמוך לאושוויץ בירקנאו) כקצין בצבא הצרפתי, ואלמלא איבד באותם שנים רבים מקרוביו ומוריו, ואלמלא אשתו וביתו הוסתרו בביתו של ידיד נוצרי (מוריס בלנשו) ואלמלא כן סביר להניח כי היו מומתות על ידי הצרפתים משתפי-הפעולה או על ידי מנגנון ההשמדה הנאצי, אפשר כי הגותו המאוחרת כלל לא היתה מתעצבת. ישנם מאורעות מסוימים הפוצעים את האדם, אך גם פותחים אותו לקראת תובנות חדשות, שאלמלא הפציעה, כלל לא היה רואה או מזהה, לא מרחוק ולא מקרוב.
תודה עידו, התלבטתי מאוד אם להביא את הדברים, כי איני אוהב לפרסם דברים כגון אלו. בעבר הרחוק גם עמדתי לא אחת בנסיונות גדולים יותר, בחלקם דובר בהגנה על גופו של אדם (מפני קהל זועם ואלים), או בהגנה על חיי אדם (גם כשזה לא עלה בקנה אחד עם פקודות). אני לא מחזיק לעצמי טובה על מקרים כאלו. קודם כל, משום שככל האדם, האדם מועד לעולם, ואם אחזיק לעצמי טובה יתירה, אגביר את הסיכוי למעוד בעתיד. אחר-כך, משום שאלמלא הייתי נוהג כך בסיטואציות מסוימות לא יודע מה הייתי, אבל לא הייתי אני.
שועי,מה שנדמה לי שעם הזמן יותר ויותא אנשים יחוו וחווים את המידה שבה השנאה והעיוורון והאטימות מהוות את התשתית למה שמקובל כמובן מאליו,בדיוק בגלל שדווקא אנשים טובים הם אלה שנדחקים ללא הרף למקומות הכי קשים הלחץ לשינוי יתעצם,גם בגלל שבדיוק לאלה שנמעכים על ידי כל המערכות יש בסך הכל מאפיינים יצירתיים מאוד,אחרת הרי לא היה אוכלים אותה מכל הכיוונים כל הזמן.
לדעתי ,ככל שזה נוגע למהות ולכיוון התנועה,מאוד קשה להבחין בין סיבה לתוצאה ואולי זה כל הקטע שבמקום המהותי ביותר הסיבה זהה לתוצאה ולהפך,אותם מאורעות שיקשיחו לב של אחד ירככו לב של אחר,יש אנשים שהמפגש עם המוות הופך אותם לרוצחים או רודפי בצע חסרי מעצורים ויש כאלה שבדיוק אותו מפגש מעיר בהם צורך נואש למצוא אהבה אפילו מתוך ההכרה הברורה לגבי המידה של אי אפשרותה ואפילו לפעול כאילו היא כבר ישנה למרות ודווקא בגלל שברור להם עד כמה היא אינה,לדעתי הדברים האלה בכל זאת משנים למרות שברור שזה לא נראה כך בכלל
אני למשל הייתי "כזה" גם לפני שחוויתי מלחמה מאוד קשה
ביחס לחלק מאוד גדול של האירועים המאוד קשים בחיי אין שום אפשרות לברר הם הם היו הגורם שהפך אותי ל"כזה" או שהם מראש קרו לי בגלל שאני "כזה"\
הרי ברור שאדם עם מחוייבות מעשית וקונקרטית להתנהלות אתית מזמין לעצמו רק צרות בחברה של היום
מצד שני חלק גדול מהאירועים שהכי השפיעו על חיי התרחשו מאוד רחוק ממני בזמן ובמרחב,
וגם כאן הקשר בין האנונימי והלא אישי לבין המזוהה והפרטי מספר לנו משהו על מה שקורה
שועי ועידו,אני נוטה להעריך את המאבק הסיזיפי,הנסתר, וחסר התוחלת לכאורה להיות בן אדם כל הזמן ובכל מקום ולמרות הכל הרבה יותר ממעשי גבורה מפורשים וגלויים לעין
אולי בגלל שבגדול אני נורא פחדן ומעדיף להתרחק ככל האפשר מבני אדם וממה שהם עושים אחד לשני ובכלל
ומה שעדו אמר,
מאוד.
ארנסה, גם אני נוטה להעריך את המאבק הסיזיפי הנסתר וחסר התוחלת… קודם כל, משום שאני נוטה להעריך יותר תנועות פנימיות מאשר תנועות חיצוניות, ורק בשנים האחרונות ממש, למדתי לראשונה איך להעריך גם את התנועות החיצוניות, כרישומים מקבילים של התנועות הפנימיות [למשל, הבלוג הזה, לפני כן נמנעתי בכוונה רבה מפרסום כתבים שלי במשך 14 שנה או מהופעות מול קהל, ואפילו היו מקרים בהם השבתי להצעות קונקרטיות בשלילה]. אחר כך, משום שהבנתי שהואיל והקמתי משפחה (תנועה חיצונית למדיי) אצטרך בשנים הבאים ליותר ויותר פעילות חיצונית (פרנסה, הכרה וכיו"ב), שבחיי, לו הייתי חי לבדי היו נחוצות לי במידה מועטה מאוד. מחלק מהתנועות החיצוניות אני מתחיל להינות (הרצאות וכיו"ב); לפני עשור וחצי לא נהניתי מזה. כנראה שהבנתי שכאשר אני עומד מול קהל ומנגיש לו דרך המדיום של השפה מחשבות (תנועות פנימיות) יש לי מכך הנאה. זו הסיבה שלעולם כנראה לא אשוב להופיע כסטנדאפיסט. יש בזה מעט מאוד תקשורת עם העולם הפנימי, ויותר מדיי התעסקות במה שעשוי להצחיק את הקהל. לא מעניין אותי בכלל.
דע, שגם אם לעתים נדמה שאני נוזף או רוטן כלעומת האופטימיזם שלך ביחס לעתיד האנושות, אני מכבד ומחבב את הגישה. אני פשוט נמנע מלהתייחס אליה כדבר ודאי. למעט מאוד דברים בחיי (וודאי שלא לציפיותיי או תקוותיי) אני נוטה להתייחס כודאות. מן הבחינה הזו, אני קרוב יותר לשפינוזה, הטוען כי הסיבות החיצוניות הפועלות על האדם גדולות לאין-שיעור מיכולתו להניע את עצמו, וסופן להתגבר עליו. משל למה הדבר דומה? אנחנו חותרים בסירה, יש חור קטן בקרקעית, הים בחוץ גועש, יש שוניות, כרישים, אין לנו מפה וגם לא מצפן המורה בדיוק על הצפון. אנו נסמכים על תקוות ואינטואיציות. אנחנו חותרים להגיע לאנשהו? האם ודאי שנגיע? ואם נגיע, האם נגיע בדיוק למקום שאותו דימינו בליבנו בתחילה?
שועי,אין בעייה,אלא שאם אתה רואה אותי כאופטימי מדי בהקשרים של שיוני חברתי אפשרי והסיכוי לקיומו של אדם מוסרי ורגיש ואוהב.מתישהו בעתיד הרחוק אז מבחינתי האפשרות של חיבור מהותי בין התנועה הפנימית והחיצונית נמצא בוודאי בדיוק באותו מרחק,הרבה מעבר לאופק,ובדיוק מאותה סיבה,ועל רקע זה הערתו של עדו נדמית לי כבריונית ומבזה לא פחות מההתנהלות המבישה שכולנו כאן כואבים וכועסים אותה,
כל ההגות האנושית אינה שקולה לרגע שבו דון קישוט מציל את הנסיכה?
כאדם שמכיר את המורכבות העצומה של הנסיון לחוויית גילוי האנושי ,את המידה שבה הוא שביר וחמקמק ונואש,האם היית ממהר לבטל את האפקטיביות המדהימה בהיקפה של כל עכברי ועכברות המעבדה והספרייה וההוזים והחוקרים שהניחו יסודות מהותיים לתרופות הפיזיות והרעיוניות שהשפיעו כה הרבה טובה לרווחת החברה רק בגלל שבניגוד לך ולעדו הם לא היו מעיזים לתת סטירה לגזען הנאלח שכמוהו אנחנו פוגשים יותר מדי פעמים בשיגרה?
בסך הכל אני מבקש כאן את הכבוד האבוד של החנונים והביישנים והחרדתיים שמפחדים מהצל של עצמם רק בגלל שלשם שינוי הם גם בני אדם,לדעתי אין מקום לבטל את קיומם ותרומתם רק בגלל שהם לא מסוגלים לפעולה ישירה,לטעמי ההתבטאות של עדו היא בריונית ומבזה,למרות שכוונתה אולי טןבה, אבל אני לא אחפש אותו בשביל לתת לו בעיטה,אפילו אם לדעתו זה הופך אותי ואת שכמותי לאנשים חסרי ערך.
האמא של הילדה שלי היא פילוסופית בתוארה ובהכשרתה ובנטייתה,איכשהו למרות הכל אנחנו מנסים לקיים משפחה גם בלי יותר מדי ממה שנחשב כפעולות חיצוניות,זה גם קשור למה שהזכרת כאן כנטייה לשתיקה,שהיא גם שתיקה של מה שנחשב כתנועה,גם פרנסתי הייתה מופנמת ומנותקת ככל האפשר(כמתכנת תמיד דרשתי לעבוד רק מהבית),בדיוק משום הדברים שכתבת כאן היה נדמה לי שאפשר שיהיה מי שידע להבין לכבד את הצורך בבחירה בפנימי לכאורה,ביחוד שהבנה.של הצורך.הזה.תתרום לחיסול האלימות והגזענות והרןע הרבה יותר מכל "מצעדי הגאווה" וההפגנות המפורשות יותר
שפינוזה כמובן צודק,אלא שמה שנגזר מדברים אחרים שהוא אמר זה שהסיבות החיצוניות ביותר הן גם הפנימיות יותר ולכן בסופו של דבר האדם כפוי להיות חופשי ומאושר
ארנסה, אני תמיד נזהר מן הקלות שבו ניתן לעשות השלכה מן העצמי אל האחֵר. עידו השמיע את אשר השמיע. אני לא חושב שהשתמעה מדבריו ביקורת שיפוטית או אצבע מאשימה כלפי איש. אני אפילו מסכים במקצת עם עידו. כי אני נוטה להתייחס לפילוסופיה כדרך חיים ולא כהפרחת רעיונות בחלל הריק. אני לא בטוח האם כל פילוסופיה היא שימושית ותכליתית. אבל אני לעולם לא אשתמש בכתבי פילוסוף כדי לנמק עוול מוסרי (למרות שישנם פילוסופים ששיטתם מליאה, למיטב שיפוטי, נטיה אל העוול). ולעולם לא אנסה להתחמק בסיטואציות מסוימות, כי הן לא העניין שלי.
אני יכול להעיד כי רוב האנשים חווים אותי כאיש מופנם וביישן ורובם קצת מופתעים לגלות שאני גם כמה דברים אחרים, או שהיתה מעט מאוד התנהלות על מי מנוחות לאורך פרקים ארוכים מחיי עד כה, וזה כנראה סילק כמה פחדים מן הדרך. רוב הדברים שעשיתי בחיי או שרכשתי נעשו ללא עידוד או פירגון ואפילו על אפם ועל חמתם של אנשים מסוימים, ובאופן עצמאי, ובסיטואציות מסוימות, מוצדקות לטעמי, אני לא מתקפל, אלא רק מתחדד קדימה.
אבל אמור לי: האם באותה סיטואציה היית נוהג אחרת? ההיית שותק? ההיית משאיר את אותם ביריונים צעירים לחדוותם, ואת אותו נוסע בודד מכונס בעלבונו? אם יש משהו שמקומם אותי הוא יחס הייררכי מתנשא כלפי הזולת. אם ראית את ג'נגו של טרנטינו, יש שם קטע שבו איזה משגיח-מטעים לבן מצליף בהנאה באמה שחורה (אגב שינון פסוקים מן הברית הישנה) כי היא שברה ביצה. ג'נגו יורה בו למוות. בחיי שגם אני הייתי נוהג כך (טוב שאין לי רשיון לאקדח). אלו בדיוק הרגעים שבהם אני מפסיק לדפוק חשבון, וזה בכלל לא עניין של אומץ. זה הכרח. לא כפיה (מבחוץ) אלא הכרח (הנעה פנימית).
ובכלל לחוויתי, יש בעולם הרבה מאוד דברים שאנשים היו רוצים להשתיק. והרבה מאוד אנשים שמוכנים לשתוק, מכל מיני סיבות, לעתים מתוך חשש ממאבק. יש דברים שלעולם לא יישתנו ללא מרי וללא מאבק.
איני חושב שיש להוסיף אלימות על אלימות. ובכל זאת, ישנם רגעים והם-לא-מעטים, שאם אדם אינו זוקף קומתו ואומר: עד כאן, והולך עם זה עד הסוף, לא יהיה קץ לתלאותיו.
אני כותב את הדברים מתוך חווייתי האישית. מובן שאיני מנסה להגיד לאיש איך להתנהג. כפי שאני נזהר מלהשליך מעצמי על אחרים, כך אני נזהר שלא לצפות שהמצפון שלי יהיה תואם מצפונו של אדם אחר.
שועי,טרנטינו הוא ילד קטן,שחי בסרט,על איזה סיטואציה בדיוק אתה מדבר ? כי לגבי כל החברה כולה היא חתיכת סיטואציה בלתי נסבלת לחלוטין מלמעלה ועד למטה ולכל הצדדים,
אם הייתי צריך להגיב "כמו שצריך" ובעוצמה שבה אני מרגיש את העוול שבשיגרת החיים בחברה של היום הייתי הופך כבר מזמן לרוצח סדרתי,וכן,היו לי כבר לא מעט יציאות בחיים שדומות וזהות במידה רבה לזאת שסיפרת כאן,מאוד דרמטי ומאוד אפקטיבי והרגשתי מאוד טוב עם עצמי לאיזה כמה דקות,אלא שעם השנים למדתי שאין לי ברירה אלא לחיות עם מידה מעיקה ומשפילה בטירוף של חוסר יכולת להגיב מול מה שנחווה אצלי כמפלצתי ברמות שחבל לך על הזמן
מבחינתי אני יהודי שחי במחנה ריכוז,לא מאמין ולא סומך על אף אחד,כולם חארות שחבל על הזמן,בלי יוצא מהכלל,ברמות מטורפות,אלא מה,אנשים באמת לא יודעים אחרת אז ברשותך העדפתי לוותר על תפקיד הנביא המשוגע ולחפש מעט שלווה ושקט לעצמי,גם על חשבון של חוסר עימות ישיר עם כל עוול שאני רואה בסביבה,כי כאמור אני רואה עוולות מפליגות כל הזמן,ומה שאני לא רואה אני זוכר וכואב כאילו היה מתרחש גם עכשיו,
אז אצלי מתרחש תהליך הפוך לזה שלך,דווקא בגלל שבגילי המאוחר הפכתי מנווד מטורף ,זועם וחסר מנוחה ובית לאיזה סוג הזוי במיוחד של איש משפחה אני ממש מנסה למחול על הכל,כל הזמן ולכולם,להיכנס עוד יותר פנימה כדי שלפחות לאדם אחת,לביתי היפה והטובה והרגישה בטירוף,תהיה חוויה של אדם שפנוי אליה בצורה שהיא שלמה ושקטה ככל האפשר,שלפחות את מה שאני באמת יכול לעשות,וזה לתת סיכוי מסויים ולו לבן אדם אחד לגדול למשהו שקצת יותר דומה לבן אדם מהחלאות שמאכלסות את רוב החברה שם בחוץ,אעשה,ובשביל זה אני צריך להיפטר מדמותי הדון קישוטית,ולהתמיר את האבירות של איש הפח בנסיון למצוא בי את מעט השהות והשקט על מנת לאפשר קיום שהוא אפקטיבי יותר לטווחים ארוכים ועמוקים יותר,וכן,זה מוביל אותי להרבה מקומות שבהם ממש קשה לי לחיות עם עצמי,אז אני מתמודד,גם עם אבדן הדימוי שבחלקו הגדול הוא בסך הכל די ילדותי ופשטני.
בוודאי שאצלי ,כאדם שהיה קורבן להתעללות אלימה ומתמדת בילדותו,מתעוררים רגשות מאוד מאוד חזקים מול סיטואציות כמו שאתה מתאר,וגם מול סיטואציות שאותן אף אחד בכלל לא רואה,אלא שבדיוק משום כך אני מוצא הרבה ערך לא בצד המטיפני והמתחסד של הפילוסופיה,בזאת שמתיימרת להציג את הפילוסוף כאיש מופת,אלא בצד החוקר והמברר והמחפש והפתוח והשואל,שדווקא ממנו,המבוזה כחסר תועלת ולא מעשי,נולדים לפעמים הפתרונות הכי אנושיים ומקיפים,
אז מבחינתי לאהוב את הכלל בצורה כזאת,מרחוק וללא מגע,גם מאפשר לי אולי לאהוב את האחת והיחדה התלויה בי לרווחתה וגם עשוי לתת לי הזדמנות למצוא את מעט המרגוע שיאפשר לי לראות ולבטא משהו משמעותי
וכמו שאתה יודע וכמו שסיפרת ,דווקא על ההימנעות מהשתתפות ברוע ובעוול שנחשב משום מה לטוב בעיני הרוב משלמים לכן מחירים אדירים ובלתי נסבלים ,גם כלכליים וגם אחרים,כל הזמן,מבחינתי המאמץ האדיר להישאר בחיים בלי להיות חרא מושלם הוא מספיק וכמעט מעבר לכוחי,
את הפוזות אני משאיר לטרנטינו.
אני יודע טוב מאוד שדווקא המופנמים והביישנים הם המורדים הכי גדולים,אותי זה לא מפתיע בכלל,וגם אני בדיוק כמוך אדם מאוד מופנם ובדיוק בגלל זה חייתי תמיד מחוץ לכל מעגלי החברה הזמינים והמשתלמים והמקדמים,לכאורה,ויש לזה מחיר שאותו אני משלם בלי רצון,בלי רצון כי לדעתי הוא לא צודק,
אני רוצה לחיות על הר מבודד,במערה,לשכוח שיש בכלל אנשים,כולם חארות ואני שונא את כולם הלוואי שימותו כבר,את העוול שראית באוטובוס אני רואה כל הזמן,במבטים ובטון ובדרך שבה אנשים ניגשים אחד לשני,בשפה,שהיא אלימה ומשטיחה ורעה בטירוף,במדיה שאליה כולם משתוקקים שהיא מגעילה ברמות שעושות לי כאב ראש שגורם לי לרצות לירות בעצמי
אתה שואל אותי אם הייתי מתערב ?
לא ,הייתי בורח ומנסה לשכוח שיש אנשים בעולם,היה לי מספיק,תודה רבה
מה שמקומם אותך זה יחס היררכי כלפי הזולת ?
האם יש פינה,מקום,או רגע אחד,הפטורים מיחס כזה ?
אין
ומעולם גם לא היה
אבל יהיה
ארנסה, אני ממשיך להתפלא כמה אנחנו דומים ושונים. בכל קולנוע יש פוזה (זה לא החיים). אבל לולא החלטות מסוימות של אנשים יחידים אפריקאים-אמריקנים היו ממשיכים להימכר לעבדות, או למצער לשבת במקומות מוגדרים באוטובוס. ולולא אנשים יחידים הארמנים, והאינדיאנים, היהודים, הצוענים והסודנים היו ממשיכים להיטבח בכל מקום. הכלל הוא, הטבח אף פעם לא נפסק, הוא פשוט עובר לעמים שטרם נטבחו בצורה מאורגנת.
אני כאמור, נכד של פרטיזנים (סבי וסבתי), שמשפחותיהם מנעו מיהודי העיירה לעלות לרכבת.
אח של סבי חילק נשק וצעק בקול בתחנת הרכבת "יהודים יש לכם כאן עסק עם השטן!" ושילם על כך בו-ביום בחייו [זה אגב, אינו מיתוס משפחתי אלא דבר שתועד בעדויות לא מעוטות]. בזכות כמה אנשים שנותרו בחיים, ואיבדו את רוב משפחתם אחרי ציד אדם שערכו בהם נאצים וליטאים, והמשיכו להילחם ביערות עוד שלוש שנים– באתי לעולם. האמן לי, אח של סבא שלי, הבין ואפילו ביטא שם בתחנת הרכבת את העובדה שיש לו כאן עסק עם חארות (כמו שכתבתָ) שחזקים ממנו פי כמה וכמה, ואין לו כלל סיכוי, אבל זה לא גרם לו לשתוק, למרות שמי יודע, אולי יכול היה להאריך את חייו לוּ בחר לשתוק.
סבי הרג הרבה מאוד גרמנים וליטאים (הוא פוצץ רכבות לא מעטות על יושביהם שיצאו לחזית הרוסית). הוא לא התגאה בכך. יש אותות שהוא קיבל שנתגלו רק אחר פטירתו. הוא לא דיבר על כך, ולא זכור לי שהיה גאה בעברו. ואם סיפר לי כילד את סיפורו, זה היה כדי שלא אשכח את משפחתי/משפחתו.
אנחנו בעולם. אנחנו לא יכולים להתנתק מן העוול ומן המצוקה המקיפה אותנו. אנחנו גם לא יכולים לתקן אותה, וגם המלאכה שיש לעשות, כדי לדאוג שלא ניטול חלק מאותם מעגלי עוול ועושק בעל כורחנו, איננה קלה, כי אנשים נוטים לקבל את "מה שיש" בתור המובן מאליו.
אני מסכים איתך (כאבא לילדים) שאני עושה ככל שביכולתי כדי לא להכניס אבק של מאבק, ושל ריב ומדון, לעולמם של ילדיי, אבל איני מנסה להסתיר מהם שהעולם הזה איננו הטוב שבעולמות האפשריים, ושלפרקים, כמו שתיאר וולטר, הוא דומה לבית משוגעים אחד ארוך.
זו אחת הסיבות שהאתיקה הכרחית (כתנועה פנימית באדם). משום שחוק מתעוות, וקונוונציה מתעוותת, אבל האופן שבו אדם מניע את עצמו, מסור לו לבדו.
גם אבי לחם בגרמנים,אבל תמיד כדאי לזכור שעדיף להילחם את המלחמה הנוכחית במקום את זו שהייתה,ולפחות לדעתי היום המלחמה האמיתית והקשה והחשובה יותר היא זאת של ההכרה,ולכן למעשים "חיצוניים" יש פחות משמעות מבעבר(קווי החזית כל הזמן זזים וצריך להתעדכן בהתאם)
אז נכון שאנחנו מצווים להפגין בבילעין ולהקים אוהל בשדרות רוטשילד ולעזור לאין סוף המדוכאים שסביבנו אלא שמה לעשות וכמוך איני מסוגל לתפקד בקהל והתכנסיות עושות לי רע,אז אני עושה את מה שאני מסוגל,מנהל את המאבק שלו אני מוכשר יותר,זה שמזהה בעצם הצורך להתכנס ולהצטופף את שורש הרע.
לגבי מאבקיהם של הבריות, אני אולי ביקורתי אבל לא שיפוטי. כלל חשוב לי: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לאנושי.
לא שופט בכלל,אלא פשוט מחפש מה נכון ומה אפשרי,לי,כמו עם כל דבר אחר אז גם כאן כל אחד עשוי למצוא שהדרך המתאימה לאישיותו ויעודו היא שונה מזו של אחרים בדיוק מאותה סיבה שגם הוא שונה,בסך הכל יש לי המון הערכה גם לאנרכיסטים שמפגינים בבילעין וגם לנשים שעומדות במחסומים וגם היכרתי וחיבבתי אישית חלק מהאנשים האלה
ארנסה, האמן לי, לעתים גם סתם להסתובב ברחוב זוהי הפגנה אנארכיסטית לשמה (-: [וידוע לי כי בין המחסומאיות והבילעינאים ישנם אנשים חביבים וטובים להפליא, אבל לא הייתי מצטרף מכמה נימוקים, לא פוליטיים גריידא].
שועי,בדיוק לזה התכוונתי