*
אמש, בקינג ג'ורג' על פינת רחוב יפו בירושלים, בתחנת הרכבת הקלה, מעט לפני אחת-עשרה בלילה נתקלתי באספסוף. תחילה משום-מקום הגיח מישהו והשליך עצמו על המסילה, כנראה כדי לזכות בחסות המאבטחים (נתיב הרכבת הומה מאבטחים). קשה היה להבין לרגע האם מדובר בתמהוני, בפרובוקטור או במי שנתון במצוקה של נרדף. זה הוברר בן-רגע. אחריו הגיעו במרוצה הרודפים. בין עשרה לעשרים גברים יהודים לפחות מחציתם חובשי כיפות, חלקן שחורות חלקן סרוגות. נראו כמו ציידי אדם המכינים עצמם ללינץ'. נוהמים קריאות נאצה כנגד ערבים ושׂמאלנים. מקללים על ימין ועל שמאל, במיוחד נשים, שמבטן גילה אי-שביעות רצון, פחד, בהלה. נשמעו מלים כמו "שרמוטה" "בהמה" ועוד כהנה וכהנה וכמובן שירים ומצהלות גיל על עליונות היהודים. המאבטחים הרימו את מי שהשליך עצמו על המסילה ונטלוהו משם, הרחק מן ההמון המתלהם. אחרי שפזרו את כל הנקבצים על המסילה. הרכבת הקלה עצרה בתחנה, ודלתותיה נפתחו לכל דכפין.
זה המשיך בקרון. כמה צעירים יהודים התגרו בשתי נשים שלא נראו שביעות רצון ממה שזה עתה חזו עיניהן והמשיכו לגדף ללא מעצורים. על אחת מהן שהעזה להשיב, צווח הקולני שבהם "כי כדאי לה מאוד לסתום את הפה ולהשאיר אותו סגור. אחרת"… בשלב הזה כבר לא יכולתי יותר, ניגשתי אליו בכובעי ואמרתי, כנראה באופן די-משכנע: "אחרת מה? מה בדיוק ייקרה כאן אם היא תדבר?". הוא השתתק. שאלתי אותו האם הוא אבֵל. הוא ענה לי: "בוודאי, אחים שלנו נרצחו". אמרתי לו: אדם השרוי באבל לא אמור לקלל ולא לאיים, לא לשיר שירי נקם, אלא לחוש צער. הוא ניסה לומר לי משהו כביכול בשם תורתנו הקדושה. עניתי לו שבהלכה שאני מכיר, דרך ארץ קדמה לתורה. בינתיים, בסמיכות מקום, העז נוסע פלסטיני להשיב לקריאות-הנקם ולומר בקול שגם צה"ל הורג ילדים פלסטינים בעזה ולא תמיד נוטל אחריות על מעשיו. זה כמובן הלהיט מחדש את האווירה הדחוסה ממילא. אותו בחור קולני התייצב מול הנוסע הפלסטיני ואמר בקול מדוד (הרגיעה שחלה בו היתה פלאית): "אח שלי, אלמלא הייתם יורים מעזה לא היינו צריכים להיכנס לעזה". אני ונוסע נוסף עמדנו והשגחנו שלא יגיעו הדברים כדי תגרת ידיים. שתי דקות אחר-כך ירדתי מהקרון יחד עם הנוסע הפלסטיני. ליויתי אותו מעט. הוא היה נסער. "איך הם לא מבינים", "זה תמיד רק האחים שלנו. הם לא רואים בכלל את האחים שלי, הפלסטינים". אמרתי לו שאני מבין היטב מה שהוא אומר, אבל ישנם אנשים, שאין שום טעם לנסות ולהסביר להם. הם ממילא לא יבינו אף פעם. "תיזהר בדרך", אמרתי לו, "העיר הזו מליאה הלילה אנשים שהתקלקל להם המח".
דקות אחר כך, כבר ישבתי באוטובוס במוצאי-העיר. כל הדרך הביתה רעדו לי הידיים -צלצלו לי האזניים.
*
לקריאה נוספת: אין משפטי התורה נקמה בעולם
*
בתמונה למעלה: Renato Birolli, Fire on Level Five, Oil on Canvas 1957
© 2014 שועי רז
שועי זה מפחיד.
ומעציב. ושוב מפחיד.
טוב שהיית שם,
אבל אתה לא יכול להיות בכל מקום, נכון?
רק לדאוג. ולפחד. ולדאוג שוב.
תודה שכתבת.
איי שועי אנחנו חווים ימים לא פשוטים
אני לא מצליח להדביק פה תמונה איזה באסה
מיכל יקרה, טוב שלא שתקתי, טוב שהתערבתי, אבל אני לא בטוח שטוב שהייתי שם.
היתה לי אמש פגישה אחרונה לשנה זו באיזו קבוצת מחקר שאני חבר בה, ולכן נסעתי לירושלים. בדיעבד, חבל שלא שמעתי לעצת אשתי שהזהירה מראש שלהגיע לירושלים
בעיתוי הזה זה לא ממש מומלץ. גם כעת, לנוכח הסיטואציה, אני קצת מצטער שלא נשארתי
בבית.
דודו יקר, הואיל וטרור הוא במשמע המילולי: הטלת אימה ופחד. אני חש כי במאורע אליו נקלעתי אמש בירושלים היה אלמנט של טרור. ליקוי מאורות התבונה. אנשים שרוצים לקלל ולהכות, שמתרגמים את האימה שנפלה עליהם לאלימות אפילה, שלא איכפת להם מי עומד לפניהם, והאם יש לו חלק במה שהם מייחסים לו אם לאו.
תודה שכתבת
תודה על הקריאה.
מפחיד
איריסיה יקרה, יש לי נטיה לאסוף את הרגעים האלה. בדיוק קראתי השבוע מאמר על הנטיה האנושית לזכור את ההתנסויות השליליות יותר מאשר את החיוביות, הזוכות על פי רוב ליחס
של מובן-מאליו.
משהו אצלך מסוגל כנראה להרגיע אנשים כי אם אני הייתי שם זה היה נגמר במכות – מנסיון – ואני כבר לא צעיר כמו שהייתי אז אולי טוב שלא הייתי שם.
עידו, אם יש משהו בתופעה האספסופית הניתן לריסון הוא את העובדה לפיה המשתתפים בה נכנסים למצב שבו הם משוכנעים שהאלימות שלהם לגיטימית לגמריי. אני ממש לא חושב שהייתי מסוגל להרגיע עשרים אנשים (הייתי חוטף מכות רצח אם בכלל היה נשאר ממני משהו). אך בתוך הקרון באחת עשרה בלילה רוב הנוסעים פשוט רצו להגיע הביתה בשלום ובשקט. אותו בחור קולני ושניים מחבריו אמנם לא הפסיקו לקלל אבל היו רק שלושה (היו להם גם מעט תומכים אבל לא קולניים כמותם). פניתי אל הקולני ביותר בסמכותיות אבל ברוגע ותמצתתי לו מסר די הגיוני ומוסרי. אדם אבל לא אמור לקלל ללא הבחנה, ולאיים על עוברים ושבים. זה לא עולה בקנה אחד עם אבל. בוודאי לא עם דרך ארץ בסיסית.
אני חושב שבאותו הרגע הוא הפנים עד כמה האלימות המילולית שהוא מפזר איננה לגיטימית, שהוא כבר אינו נמצא עם עוד עשרים מופרעים המלהיטים זה את זה וכבר אינו עוסק ברדיפת ערבים ושמאלנים. הוא נרגע. כי הבין בבת אחת שהצגת הרמבו הסתיימה. האספסוף אינו איתו. איש מבין באי הקרון אינו רואה בו גיבור גדול על כך שהוא עומד ומקלל אישה צעירה. נהפוך הוא, חלק ניכר מיושבי הקרון רואים בו אדם אלים ומופרע. זה אילץ אותו להתיישר מעט. בסופו של דבר אפילו אל הנוסע הפלסטיני הוא הצליח לדבר בכבוד, שעה שרק כמה דקות לפני כן עוד היה עסוק, אני מניח, בצעקת ססמאות נאצה ובצעידה בסך בחברתם של ציידי אדם.
גרמת לי לדמוע… כי אכן העיר הזאת מליאה לפעמים באנשים שהתקלקל להם המוח…
אוי, שועי. תודה שדיברת.
אנונימי/ת, מה שראיתי באמת היה קילקול גדול. למי שאישר את פרסום תוכן הקלטת של אותה שיחת טלפון שנעשתה למוקד המשטרה יש איזו יד ורגל בליבוי פשעי השנאה והנקם
ביממה שלאחר ההלוויות.
טלי יקרה, בבקשה. אמנם לא הוכיתי שם פיסית ולמרות הדברים שאמרתי איש לא הטיח קללות בפניי , אבל חשתי כמו מישהו שנכח באירוע של התעללות, התעמרות, רדיפה, פשע שנאה. השתיקה על זה, ההסתרה– אינה אפשרית.
שועי, היטבת לתאר. מצטערת שנקלעת לסיטואציה הנוראה הזו, אבל עבורם- הפלסטיני והאישה שהעזה לדבר – טוב שהיית שם, במקום שאין אנשים השתדלת להיות איש. וזה כל כך חשוב באפלה שאנחנו שרויים בה.
ורד יקרה, כמו שכתבתי לעידו למעלה, לא צריך להגזים. בסך הכל הראיתי לקולני מבין נוסעי הקרון שהוא כבר לא נמצא בקרב האספסוף הלוחמני וכי רוב נוסעי הרכבת לא ממש רואים בו גיבור אלא אדם אלים ומעט מופרע. כל מה שהיה דרוש לו כנראה היא פרופורציה (שתוצע ברוגע). אשר לשהותי שם, בימים האחרונים אני יותר ויותר מתהרהר על דברים שאני יודע מזמן. על המרחק הבלתי ניתן לגישור ביני ובין המגזר הדתי. אם יש זיקה/קירבה הרי היא היא מתבטאת בכך שלמדתי היטב טקסטים רבניים ואני גם מקיים חלק מן המצוות. אבל יש בציבור הזה בתקופה זו איזו אווירה של אמירות מאוד קשות כנגד האסלאם והתרבות הערבית (יותר מהרגיל), ושנאת הדת והתרבות הזו גורמת לי חלחלה לא פחות מאשר הקריאות של האספסוף בירושלים. יש אנשים שלא יעלו על דעתם להרים יד על ערבי, אבל יקללו מכל ליבם או יזלזלו, כל אימת שהנושא מוזכר. וכן, כמובן שאצלם ברור שרק הפלסטינים רוצחים, מה שצה"ל או כוחות הביטחון עושים, ומספר הנערים/ות הפלסטינים שנפגעו או הומתו כתוצאה מפעילות צהלי"ת אינה עולה על דעתם. וכך עסוקים אך ורק בטרגדיה של רצח שלושת הנערים (שמצערת אותי צער עמוק) אבל לא רואים שום דבר מעבר לכך שצריך להיכנס "בהם" אחת ולתמיד. לצה"ל, כמו לג'יימס בונד, מקנה הציבור באופן אוטומטי רישיון להרוג, ונראה כי בימים אלו בכלל לוחמים מרגישים כי באה שעתם היפה, אז הם יורים גם בצלמי עיתונות, כי כאשר אתה לובש מדים והציבור מריע– הכל מותר.
אני פוחדת מהחילונים לא פחות מאשר מהדתיים. ויותר מזה- פוחדת מהתהליך שבו אנשים מה"מיין סטרים", לא קיצוניים, מתרגלים ונסחפים להסתה בערוצי התקשורת, במערכת החינוך ובכל שאר התחומים. הקיצוניים אינם הבעיה, חופש הפעולה שלהם הוא רק סימפטום של חברה מתפוררת, שבה מוסדות השלטון מגלים אכזריות כלפי השונה והאחר לא פחות מהקיצוניים שבשוליים, ואף מחוקקים חקיקה מפלה, גזענית ופוגענית. הם מעולם לא היו ארזים, אבל נפלה שלהבת… למשל- העובדה הפשוטה שראש ממשלת ישראל וגם הנשיא (חתן פרס נובל לשלום), לא יוצאים בקריאה ברורה וחריפה לעצור את האלימות ואת מעשי השנאה, ולא עושים הרבה כדי להפסיק את הטירוף המשתולל הזה.
ורד, לדעתי הכל מתחיל מלקות הראיה של חלקים נרחבים בציבור היהודי-ישראלי. הם אינם רואים כלל את היקף הפגיעה היומיומית בזכויות האדם, ובתנאי החיים של הפלסטינים מעבר לקו הירוק. אפשר גם כי לחלקם זה לא ממש איכפת מחיי אדם. למשל, בשבועיים האחרונים עימתתי כמה אנשים עם העובדה לפיה צה"ל כנראה הוציא להורג כמה נערים פלסטינים רק בחודש החולף. במקרה אחד הודיע דובר צה"ל כי לא ייתכן שצה"ל ירה, שכן בידי החיילים היה נשק היורה אף ורק גז מדמיע (נשק לפיזור הפגנות). אלא שבדיעבד התחוור שאחד הנשקים כן ירה קליעים (נקלט על ידי צלם עיתונות)– מה שלא אומר כי בודאות צה"ל ירה בהם למוות, אך אומר בודאות כי דובר צה"ל שיקר. במקרה אחר, נורה מבוקש, אך אז התברר כי ירו בטעות למוות בנער הנושא את אותו שם. אחר כך חיסלו גם את המבוקש. ועוד זכורים לי כמה וכמה ילדים פלסטינים שייוותרו משותקים כל ימיהם מפגיעות חיילינו וכיו"ב. מי שבוחר לא לראות, לא רואה. מי שבוחר לא להרגיש, לא מרגיש. כמובן, שבימים האחרונים רוב סובביי לא מעלים על דעתם את האפשרות לפיה ייתכן שיהודים רצחו את מחמד אבו ח'דיר (בעקבות מה שתיארתי ברשימה לעיל– זוהי אפשרות סבירה, כי בקינג ג'ורג' פינת רח' יפו היתה באותו לילה אווירה של לינץ' מסתמן). תמיד חוזרת המנטרה לפיה העם היהודי הוא עם מוסרי ולא יעלו על הדעת מעשים כאלו (בטח-בטח, כאילו שלא נרצחו מעולם פלסטינים בידי אזרחים ישראלים, או לא נמצאים יהודים שרצחו או התעללו בילדים יהודים).
כמובן, כל אלו לא מפחיתים אצלי כהוא-זה מעצמת העצב והזעזוע על הירצחם של שלשת הנערים גיל-עד, נפתלי ואייל בידי מרצחים.
מסכימה איתך. רוב היהודים הישראלים לא ישנו קונספט (עם מוסרי, קורבן נצחי, פחד משואה נוספת) גם אם יונחו עובדות על הנעשה בשטחים מול עיניהם ממש. דרוש מנהיג שיצליח לשנות את הקונספט בראש, עוד הרבה לפני ביצוע פעולות כירורגיות כמו יציאה משטחים כבושים. ואני לא בונה על מישהו מהשמאל, אלא על דמות מרכזית יותר, שזוכה לאמון נרחב, כרגע הדמות הזו איננה.
ורד, אני לא בונה על שינוי פוליטי, וגם לא על הסכם מדיני (תמכתי בשלום עם ירדן ובהסכם אוסלו). עם השנים הבנתי כי שלום מתרחש בין בני אדם, כאשר הם נפגשים ומשוחחים, ורואים כי גם בצד השני ישנם בני אדם השווים לנו בכל. שלום כרוך אצלי בשיויון. אדם אינו חי בשלום עם מי שהוא חווה כנחות ממנו מבחינה כלשהי. הוא מזלזל בו, הוא מעלים אותו, הוא מקפח אותו, הוא מתעמר בו– אלו אינם חיי שלום. בכדי שיהיה שלום כל החיים במרחב הזה יצטרכו להבין שמי שהם חווים כאויב, הוא אדם כמוהם בדיוק ולא מפלצת תאבת-דמים (ברור שיש גם עבריינים ופסיכופתים, אבל אני רוצה להאמין שהם תופעות שוליות בשני העמים). עד שזה לא ייקרה, לא יהיה שלום. לא משנה אם יקודמו הסכמים (במקרה של ישראל והרשות הפלסטינית טרם הוכחה הנכונות לכבד הסכמים).
המפגש אפשרי רק בחברה הטרוגנית. מדינת ישראל בנויה מיישובים הומוגניים, וזה כולל קיבוצים, עיירות, מושבים, יישובים דרוזים, צ'רקסים, שיכון ל', שכונת צהלה וכו'. הישועה יכולה להגיע אולי דווקא מיישובים מעורבים, ואת זה הדת תנסה למנוע בכל כוחה, מחשש להתבוללות. כפי שאתה רואה, הפתרון לא פשוט בכלל ובהחלט שינוי קונספט ושינוי מושגי יסוד ביהדות האורתודוכסית ("אתה בחרתנו" "עם סגולה" וכו') חשוב הרבה יותר מהסכמים מדיניים. זה בטח לא יקרה בדורנו, למרבה העצב.
ורד, בשבת הצעתי לתומי כי אפשר שהגיע הזמן לכך שב-2,000 השנים הבאות תהיינה רק נשים רבניות, שתנהלנה את העולם היהודי, והגברים יעברו לשבת בעזרת-הגברים (עזרת הנשים לשעבר) בבית הכנסת. אני מניח ששינוי, אם בכלל, ייקרה רק כתולדה משינוי מקומן של הנשים בעולם הדתי. לכן החרדים ורבני יש"ע נאבקים בו בכל מאודם.
אשר לחברה המוסלמית, למרבה הבהלה, אני חושש שבימים אלו למצוא מנהיג אסלאמי מתון ואחראי זה דבר יקר המציאות (המעטים שנותרו חווים איומים תדירים על חייהם ועל רכושם מצד הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית). מה ששוכחים להגיד לציבור הישראלי הוא שהחמאס ובמידה רבה גם התנועה האסלאמית הוקמו בשנות השמונים בבתי כלא ישראליים, כאשר איזה גאון החליט שכדי למנוע ממחבלי הפת"ח לשוב לדרך הטרור טוב שילמדו אותם אסלאם. כמו תמיד, בחרו אנשי דת בשום שכל, וכך הגענו(בשילוב הרבה מאוד כסף סעודי) לאן שהגענו.
יש דברים בגו. רק אל נשכח שאין כאן סימטריה במצב הנוכחי. בחברה תחת כיבוש מתמשך קשה מאוד להוציא מנהיג מתון ופרגמטי. בהחלט, בהחלט – נשים לשלטון, כלומר- לא נשים כוחניות אלא הערכים שנחשבים נשיים- כמו חמלה ועדינות, ראיה מעגלית וויתור על אגו.
ורד, עדינות ודאי (על אף שלא בטוח אם היא המידה הפוליטית הנכונה בסביבה הפטריאכלית האלימה בה כולנו סובבים). אני מעדיף אחריות על פני חמלה. חמלה נתפסת בעיניי סוג של רגש חברתי (מקהלת חומלים/ות המנוגדת למקהלת הנוקמים/ות)– חמלה נתפסת עבורי כרגש מקוטב לנקם. אחריות בעיניי היא מידה רציונלית– המחייבת מחשבה ופעולה, אני מאמין שיותר מאשר חמלה, אחריות מגיעה גם לידי מעשה, ולאו רק לכדי מבע. כמובן, איני שולל, כי הצידוד שלי באחריות ולא בחמלה נובע ממגבלות המגדר (-: [אני לא הייתי רוצה שיחמלו עליי הייתי רוצה לקבל צדק, וזה דורש את האחר לאחריות ולא לחמלה].
כאן אנחנו חלוקים. לא מאמינה ברציונליות ללא רגש, בלקיחת אחריות ללא חמלה. רציונאליות מובילה לטכנולוגיה חדשנית, להישגים מדעיים. אם לא נלווית להישגים אלו התקדמות מוסרית, ורגש של אנושיות וחמלה- התוצאות ידועות. (ע"ע אירופה במאה הקודמת).
"תיזהר בדרך", אמרתי לו, "העיר הזו מליאה הלילה אנשים שהתקלקל להם המח". שועי, אינני בטוח שזהו קלקול מוח כלל, הרי מוחנו הוא תוצר אבולציוני למהדרין, ובתור שכזה, ישנם, אצל כול אחת ואחד מאיתנו, אזורים קדומים יותר, שמכונים לטאתיים(lizard brain), שקשורים מאוד לאלימות, תחושת צדק עצמי וכעס. אם מוסיפים לכך את הממצאים של פסיכולוגיה חברתית בכול הקשור להזדהות הקוגנטיבית עם קבוצת הפנים וההטיות השכיחות כלפי קבוצת החוץ, לדיסוננס קוגניטיבי שטבע וחקר לאון פסטינגר, אין זה המוח שהתקלקל אלא היעדר מודעות לתעתועים והכשלים ההכרתיים שמושלים בנו(בייחוד, כול עוד איננו מודעים להם, ועל כן, גם לא לנטרם). ממה שיצא לי לדבר ולקרוא סביב הרצח של הנער אבו חדיר(שכרגע, ככול הנראה, החשודים במותו הינם יהודים), ברור לי שמעט מאוד ישתנה בקרב מי שרואים את הערבים כצד הרע, כבני אדם פרימטיביים, צמאי דם ונחשלים, כבר הספקתי לשמוע את כול רפטואר התירוצים שיגרמו לכך שרציחתו של אבו-חדיר לא תשנה דבר וחצי דבר, ולא תשקע כלל, על כול המשמעויות שלה, בעולמם הפנימי ובתודעתם של מי מהאנשים שטענו בפניי את הבאות: "הנער הצטלם עם שלוש אצבעות, אז למה בכלל שנתרכז בו? הוא האויב, ועלינו לעסוק באבל ובכאב שלנו!", "ברור שזה לא בסדר, ושאני מתבייש במעשה, אבל אתה בכלל מסוגל להשוות בין מה שהפלשתינאים עשו לנו לבין מה שאנחנו עשינו להם? הרצח הזה, עם כול זה שאסור שדבר כזה יקרה, הוא רק טיפה בים, ואם אתה לא רואה את זה, אתה אדם מנותק, שחי בפלנטה אחרת", "אצלנו זה עשבים שוטים, קומץ הזויים, אצלם זוהי הנורמה, הבון-טון, תראה איך הם מתנהגים במשולש ובמזרח ירושלים!", ועכשיו, בתזמון מדהים, המשטרה מואילה בטובה לחשוף שהחשוד המרכזי ברצח שלי דדון הוא נהג ערבי משפרעם, כלומר, חיסול ממוקד לסיכוי שאנשים עם אוריינטציה ימנית-מרכזית(לא אוהב את התיוג לצדדים, הוא מיושן ומיותר, אבל, במקרה הזה, אני מקווה שהוא נסלח) יגיעו לתובנות חדשות שאינן רק חזרה פבלובית על אותן עמדות ואומנות שמושרשות כבר(וכמובן, שגם אצל בעלי אוריינטציה שמאלית, הלופ המחשבתי של צידוק עצמי עלול להתרחש). בתום קריאתי בפוסט שלך, ובכלל במתרחש בשבוע האחרון במדינת ישראל, חזרתי לעוד סבב של המלצות בפני בני ובנותיי, שאילו הייתי בגילם, וחשקה נפשי בחיים במקום שבו אחוז האלימות באטומספירה הוא נמוך יותר, הייתי מהגר לאוסטרליה\קנדה\ניו-זילנד.
ורד, בעיניי בכל מה שקשור ללאומיות, לאומניות, אחוות לוחמים וכיו"ב יש רק רגשות ולא רציונליזם. לדאבוני, מרביתהּ של התקשורת בכל ימות השנה ושל משדרי התעמולה בערבי בחירות פונות לרגש, ולא לשכל (הימין מפחיד מפני השמאל; השמאל מפחיד מפני הימין; הדתיים מפני החילונים; החילונים מפני הדתיים; הערבים מפני היהודים; היהודים מפני הערבים). אם אנשים היו מצביעים בקלפי על פי העיקרון הרציונליסטי-תועלתי: מירב התועלת למירב בני האדם, קצת ההיזק לקצת בני האדם, לא היו כאן מפלגות סקטוריאליות, לא היתה כאן אפליה מובנית בין לאומים וקבוצות. לא היו מחפשים מנהיג חזק ולא מנהיג נערץ; לא כוכבי טלוויזיה בעברם, ולא אלופי צה"ל שכרגע השתחררו מן השירות, אלא בני אדם המסוגלים לנהל ולהוליך ממשלה של מומחים המסוגלים לקדם פרוייקטים ארוכי טווח לטובת כלל האזרחים ללא אפליות, ובוחרים אנשים מוכשרים לתפקידים המוצעים להם כשטובת הכלל עומדת לנגד עיניהם.
אוטופיה? כנראה. אנחנו לא רק רחוקים מכך מאוד, אלא שכל המדינות המודרניות מענות ורומסות בני אדם באופן הנדמה חסר רגש, אך למעשה בו-במידה הוא חף משכל. רק חוסר מחשבה, שרירות, טמטום או דחף להרע עומדים ביסודו.
תמהּ יקר, אשר ל-Lizard Brain, דומני כי ככל שזה נוגע בי המח הקדום שלי דומה קצת לדו-חיים, נאמר: צפרדע, לקיים את דברי שלמה אבן גבירול באחד משיריו: הִנְּנִי רֵעַ לַצְּפַרְדֵּעַ עִמּוֹ אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ!". ולא לחינם קרמיט הצפרדע הוא מגיבורי הילדוּת המתמשכת שלי, שכן כידוע "לא קל להיות ירוק".
בנוגע לאירועי החודש האחרון, בחודשיים האחרונים נהרגו לפחות שלשה נערים פלסטינים מידי כוחות צה"ל, לגבי שניים מתוכם דובר צה"ל ניקה את הצבא מאחריות, ובדיעבד התברר שגם אם אין עדות חד משמעית כי חיילי צה"ל ביצעו את המעשה, בכל זאת קשה מאוד לנקותם (אין כל ספק כי דובר צה"ל ניסה לשקר אשר לחפּוּת). מי שיחבר את כל המאורעות האלה יחדיו, גם אם לא יצדיק (וטוב שלא יצדיק; אין לְכך הצדקה) את הרצח הנפשע של גיל-עד, נפתלי ואייל– בכל זאת יוכל להבין אולי את ת הנראטיב הפלסטיני בחודש ומשהו האחרונים, ולתהות האם יש קשר בין המקרים הללו (הרג נערים פלסטינים), ובין חטיפת שלושת הנערים ורציחתם כפעולת תגמול (נקמת דם, דבר נפסד להפליא).
מה שיוצא מכל זה ובודאי מן ההתפתחות המבעיתה בחקירת הרצח של הנער מחמד אבו ח'דיר, היא שיהודים וערבים כבר כחודש וחצי גומלים זה לזה ברצח נערים, ואנחנו לא יודעים.
שועי, יש רגשות הרסניים, ויש ניהול וקידום פרויקטים הרסני, של חברה אחת על חשבון חברה אחרת. ע"ע הירושימה ונגסקי. זה לא "או זה או זה", אלא גם וגם. גם חמלה כאנטיתזה של נקמה ושנאה, וגם אחריות, כאנטי תזה של הזנחה וקיפוח. וגם- יכולת ניהול וחשיבה לטווח רחוק, שנלווית לה – ראיה אנושית וחשיבה על טובת הכלל, כפי שתיארת.
לגבי הנקמה והחמלה, נזכרתי בשיר של טהא מוחמד עלי, שהפך להיות עוד יותר אקטואלי בשבועות האחרונים.
נקמה
מאת: טאהא מוחמד עלי
תרגום: ששון סומך
לִפְעָמִים
מִתְחַשֵּׁק לִי לְהַזְמִין לְדוּ-קְרָב
אֶת הָאִישׁ
שֶׁרָצַח אֶת אָבִי
וְהָרַס אֶת בֵּיתִי
וְשִׁלֵּחַ אוֹתִי עֵירֹם וְעֶרְיָה
לְכָל הָרוּחוֹת שֶׁל עוֹלַם
הַבְּרִיּוֹת הַצַּר.
שֶׁאִם יַהַרְגֵנִי
וּמָצָאתִי מְנוּחָה נְכוֹנָה
וְאִם אֲחַסְּלֵהוּ
מָצָאתִי נְקָמָה.
אֲבָל…
אִם יִתְגַּלֶּה לִי
בְּמַּהֲלָךְ הַדּוּ-קְרָב
שֶׁיֵּשׁ לִירִיבִי
אִמָּא
שֶׁמַּמְתִּינָה לוֹ
אוֹ אַבָּא
שֶׁמַּנִּיחַ אֶת כַּף יְמִינוֹ
עַל כִּבְרַת הַלֵּב בְּחָזֵהוּ
בְּכָל פַּעַם שֶׁהַבֵּן שֶׁלּוֹ מְאַחֵר
אֲפִלּוּ רֶבַע שָׁעָה
מֵעֵבֶר לְמוֹעֵד שׁוּבוֹ –
אוֹ אָז
לֹא אֲהַרְגֵהוּ
אִם הִכְנַעְתִּי אוֹתוֹ.
זֹאת וְעוֹד…
לֹא אֲחַסְּלֵהוּ
אִם יִתְבָּרֵר לִי
שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחִים וַאֲחָיוֹת
שֶׁנּוֹטִים לוֹ אַהֲבָה
וּמִתְגַּעְגְּעִים עָלָיו בְּלִי הֶרֶף;
אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ
אִשָּׁה הַשָּׂשָׂה לִקְרָאתוֹ
וִילָדִים
שֶׁאֵינָם אוֹהֲבִים כְּשֶׁהוּא נֶעֱדָר
וּשְׂמֵחִים בַּמַּתָּנוֹת שֶׁלּוֹ
אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ
יְדִידִים וּקְרוֹבִים
שְׁכֵנִים וּמַכָּרִים
חֲבֵרִים לְתָא-הַמַּעֲצָר
שֻׁתָּפִים לַחֶדֶר בְּבֵית-הַחוֹלִים
רֵעִים לְסַפְסַל-הַלִּמּוּדִים –
שֶׁמִּתְעַנְיְנִים בְּמַעֲשָׂיו
וּמַקְפִּידִים לוֹמַר לוֹ שָׁלוֹם.
אֲבָל אִם יִהְיֶה עֲרִירִי
כְּרוּת עֵץ-מִשְׁפָּחָה
שֶׁאֵין לוֹ לֹא אִמָּא וְלֹא אַבָּא
לֹא אַחִים וְלֹא אֲחָיוֹת
לֹא אִשָּׁה וְלֹא יְלָדִים
בְּלִי חֲבֵרִים וּקְרוֹבִים וּשְׁכֵנִים
בְּלִי מַכָּרִים
בְּלִי רֵעַ אוֹ עָמִית, בְּלִי יָדִיד לִרְפוּאָה…
לֹא אוֹסִיף
לִמְצוּקַת עֲרִירוּתוֹ
לֹא יִסּוּרֵי גְוִיעָה
וְלֹא עֶצֶב כִּלָּיוֹן.
רַק בָּזֹאת אֶסְתַּפֵּק:
אַעֲלִים עַיִן מִמֶּנּוּ
כְּשֶׁאֶתָּקֵל בּוֹ בָּרְחוֹב
וַאֲשַׁכְנֵעַ אֶת עַצְמִי
שֶׁהִתְעַלְּמוּת,
בִּפְנֵי עַצְמָהּ, גַּם הִיא
סוּג שֶׁל נְקָמָה.
"רַק בָּזֹאת אֶסְתַּפֵּק:
אַעֲלִים עַיִן מִמֶּנּוּ
כְּשֶׁאֶתָּקֵל בּוֹ בָּרְחוֹב
וַאֲשַׁכְנֵעַ אֶת עַצְמִי
שֶׁהִתְעַלְּמוּת,
בִּפְנֵי עַצְמָהּ, גַּם הִיא
סוּג שֶׁל נְקָמָה".
ורד, מכיר את השיר. לטעמי ההעדפה שלא לנקום בפועל אלא לשמור מרחק בלתי ניתן לגישור מבעל העוול היא לגמריי רציונלית. בן אדם שאני מזהה בו יושרה וכנות אני שוקד על קירבתו. אם איבדתי את היכולת לרחוש אמון לאדם או שאני חש באדם הנוהג בסובביו זילות– אני אשקוד על מרחק ממנו. לא אומר מילה רעה. רק אשמור על מרחק ואמשיך בדרכי. אנסה לא להיקלע על דרכו. לו יש את דרכו. לי יש את דרכי.
כללית, אולי זה הגיל (נסיון) אולי זו הפילוסופיה, אני על פי רוב מבכר שלא להיקלע לעין הסערה ולטלטלות (לא תמיד מצליח). מעדיף להיות שקול ומדוד.
לא יודעת, אני לא טובה בהפרדה בין שכל לרגש. אני מוצאת הרבה רגש גם בשורות שציטטת.
והנה שיר של משוררת יפואית צעירה, סמא שקרא, שהתוודעתי אל שיריה רק לפני יומיים:
עמדתי פנים מול פנים עם האויב
הוא אפילו לא ניסה להרוג אותי
אז הרגתי אותו
הוא בא אלי בחלום.
אל תמות לי שוב
לא אעמוד באלמותיות שלך
כי ראיתי עורבים שחורים עפים
וחשבתי שאתה נופל
ואז ראיתי אותך שוב
גבר ככתם שחור על שלג
כשהסתכלתי איתו
ביום האחרון של חיי
על המכתב של אלוהים
בקשתו לאנשים
למטה היתה
אם אתם נלחמים הפסיקו להלחם
אם אתם צועדים הפסיקו לצעוד
חזרו לשרשיכם הרהוטים
זו בקשתי.
ורד, משהו בתכתובת בינינו ובשיר של סמא, השיא אותי לרשימה ממש ותיקה שכתבתי מזמן,
שהשירים והמוזסיקה הנכללים בה הם המשך של כל זה, ותמונת תשליל גמורה של הרשימה שנמצאת למעלה.
נהדר, מרכבת לרכבת… ממועקה לרגש קיומי נטול מקום וזמן קונקרטי… תשליל הוא אולי מעין תמונת מראה?.:) את המוזיקה הנלווית אשמע מחר. תודה.
ורד, Dolphins של פרד ניל אומר בין היתר שכל שהוא יודע הוא שהשלום יבוא כאשר כל השנאה שבנו תשכך. ו-Reason to believe של טים הארדין הוא טקסט שלא מפסיק לנגוע ללבי גם שנים אחרי ששמעתיו לראשונה.
שועי יקר,
תודה על הרשימה הזאת. רציתי להגיב עוד קודם ולא מצאתי מילים. עכשיו יש לי עוד פחות. זה כבר לא מדרון שאנחנו מידרדרים בו אלא תהום שאנחנו חיים בתוכה, וזאת לא גזירה משמיים אלא תוצאה של מדיניות של ממשלה שלא נותנת לאנשים שום אופק, שלא מאפשרת חיי שלום ושוויון וגם לא של ביטחון, אבל אסור להפסיק להילחם למען הדברים שמאמינים בהם
חני יקרה, כאשר כתבתי את הרשימה שלמעלה לפני מספר ימים ניסיתי למסור את הדברים בטון מינורי ומצומצם ככל הניתן (בין היתר מפני האבל), מבלי להציע זיקה ישירה בין אלימות האספסוף במרכז ירושלים בה חזיתי ובין רצח מחמד אבו ח'דיר שעות ספורות אחר כך (כאשר פורסמה הרשימה ב-2.7 קרוב ל-16:00 כבר פורסמה ידיעות בכלי התקשורת על מציאת הגופה והחשד לפיגוע לאומני, אולם החשד טרם התבסס).
אני לא מחפש את מי להאשים (על אף שפרסום הקלטת ביום שבו הובאו הנערים לקבורה הוא החלטה שערורייתית ומקוממת). באופן אישי, אני אמשיך לתמוך בחיי שלום ושיויון וצדק גם אם הממשלות לא יעשו זאת. כבר שנים ארוכות שלא נהיר לי האם מדינה כלשהי פועלת להסדרת חיי אזרחיה במידת היושרה, או שמא בעיקר תובעת אותם לנהל את חייהם בהתאם למנגינת חליליה או קולות התופים המצעידים אנשים אל הקרב. איני מאמין כי גורלו האישי של איש מאיתנו מטריד כהוא-זה את רוב-רובם של נבחרי הציבור. הם משקיעים את עיקר זמנם בפגישות עם בעלי הון מתוך ניסיון להשתמש במעמדם כנבחרי ציבור כדי לשדרג עצמם לעתיד לבוא כחברי דירקטוריון או כמקורבי אוליגרך, וכך הציבור בוחר את נבחריו מימין ומשמאל בעיקר כדי שימלאו את רצונם של בעלי ההון ואת המשקיעים הגדולים במשק הישראלי בארץ ובעולם.
השיר של פרד ניל יפהפה, וגם Reason to believe.
תודה.
שועי יקר,
מסכימה איתך. בנוגע לממשלה ולעומד בראשה, נתניהו, לא כתבתי את הדברים כהאשמה אלא כמחשבה על הסיבות למצב שאנחנו נמצאים בו גם ביחסינו עם הפלסטינים וגם ביחסנו עם ערביי ישראל, וגם מבחינת מה שקורה במדינה מבחינה כלכלית – חברתית, קפיטליזם של שוק חופשי שבו בדיוק כפי שכתבת הפוליטיקאים ובעלי ההון (ולצערנו לעתים גם התקשורת הקשורה אליהם קשר בל יינתק מהרבה בחינות) הם שמכתיבים את חיי האזרחים, במקום שיהייה ההיפך, כלומר שציבור הנבחרים ידאג לבוחרים.
מסכימה אתך גם בנוגע לרוב המדינות, בעיקר המערביות, ובכל זאת יש הבדלים, וישראל לצערי לא נמנית היום על המדינות שאיכות החיים של האזרחים עומדת בראש מנהליה, אלא להיפך
תראה למשל מה קורה במדינה כמו בהוטן
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1563206
ולא שאני חושבת שהכול מושלם שם, אבל ההתכווננות שונה לגמרי ומן הסתם גם חיי האזרחים. לזה התכוונתי כשאמרתי שמה שקורה אלה לא גזרות משמיים אלא תוצאה של מדיניות
חני, בהוטן בדומה לסין היא ממלכה שבמשך דורות קיימו אזרחיה אתוס מחייב גם באשר לשירות המדינה וגם באשר לשירות הזולת. יתר על כן, בהוטן היתה מסוגרת אף מסין ועד לאחרונה כמעט משוללת השפעות תרבותיות מן החוץ במשך מאות שנים.
איני יודע הרבה על בהוטן אך היא מזכירה לי מעט את סין הקיסרית בזעיר-אנפין. בסין תחת חוקי קונפוציוס היה אדם מאבד ממון ואיש לא היה מרים אותו מן המקום שנפל גם אם מצאו וגם אם חלף זמן ארוך ואיש לא הרים את המציאה. הרפואה הסינית התפתחה למשל, לא רק כתוצאה מניסוי וטעיה, אלא רופא כפר שלא הצליח לרפא איכר כדי שייצא לעבוד בשדה, נאלץ לשלם פיצוי לממונה או לצאת לעבוד במקום האיכר החולה (לרופא היתה אחריות גם כלפי החולה וגם כלפי המעביד שלו). באותה מידה ידוע שאדם שהתקבל לשירות המדינה הסיני נאלץ היה לעמוד במבחנים בלתי אפשריים, שבהם נתבררה לא רק שליטתו בחוקים ובמנהגים, אלא מסוגלותו לשרת כמתווך נאמן בין הקיסר ובין העם.
מדינת ישראל, כבר כתבתי בעבר, בעיניי היא המשך של השטייטעל עם אותו גבירים ופריצים ופרנסים ונדבנים ורבנים ועניים (וגם קוזאקים אמיתיים ודמיוניים האורבים תמיד בין הצללים). למרבה הצער, התרבות הרבנית ההייררכית הירשתה תמיד פערי הכנסה מאוד ניכרים בין חלקי אוכלוסיה שונים בעם היהודי (לפעמים באותה עיירה היו מזי רעב ובנקאים אמידים), ולמרות דיני הצדקה והמעשר (לפנים גם השמיטה), ולמרות מקרים היסטוריים שבהם הופגנה סולידריות ועזרה הדדית יוצאת דופן שהפכה לנר לדורות, קשה לומר שהעם היהודי לדורותיו שאף לשיוויון סוציאלי או לביטול פערים מעמדיים. למשל היהדות הבורגנית הוינאית והברלינאית שנאה וזילזלה ביהדות מזרח אירופה (פולנים, גליציאניים, רוסים) ותיארה אותם כמלוכלכים, פרימיטיבים, שבמיטבם עשויים לשרת אותם– היהודים העשירים (ראי למשל: יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, המקדיש לתופעה זאת פרק מיוחד). איני רוצה להרחיב יותר, רק לומר כי הלך הרוח הזה מזכיר לי הלכי רוח הקיימים בישראל בת זמננו, אשר ליחס אנשים אל אנשים.
ורד, תודה רבה, משמח אותי שהאזנת להם. שני שירים שהטקסטים שלהם מאוד אהובים עליי.