*
הבשורה על עונה חדשה של Twin Peaks, המתבססת על הבטחתה של לורה פאלמר ז"ל לאייג'נט דייל קופר בביקתה השחורה, שהיא תשוב ותראה אותו שוב בעוד 25 שנה— גם הורתה לי באחת כי אכן חלפו כבר 25 שנה, וגם קוותה בי איזה דוק של צמרמורת שנמשך מגבעתיים (אם תרצו, סוג של Twin Peaks) של נערותי ועד גבעת שמואל ( (Samuel's Peak) של היום. מצאתי את עצמי מזמזם את השיר Get Happy אחד השירים המזוהים יותר עם הסידרה. אך אז קפאתי על עומדי כי נזכרתי שבסדרה עצמה מהווה השיר המושר על ידי אביה של לורה, לילנד פאלמר, מבוא לחוויית פלאשבאק בסופה הוא מתעלף/מאבד את הכרתו. מרגע זה מתברר כי האב האבל גם מתייסר על מות ביתו. האפשרות לפיה האב מעורב באירועי ליל הרצח עולה על פני השטח. האב האבל, השקט והנוטה להתנהגות אקצנטרית אשר שערו הלבין בן-לילה, אפשר שהוא מעורב ברצח בתו, או לכל-הפחות, נטל חלק פעיל בהתרחשויות שהביאו למותהּ.
*
*
כמו כן, ישנו פרדוקס בין כוונתו של פאלמר לבדר את אורחיו, ובין התהומות שהוא נקלע אליהם בעקבות כך. כשמביאים בחשבון את סיפורי חייהם של חלק ממבצעי השיר הזה, אנשי-בידור, אושיות-אמריקניות. שהחלו את דרכם כילדים-כוכבים והגיעו שנים אחר כך עדי תהומות של הרס-עצמי, התמכרויות ואובדנות: ג'ודי גרלנד ומייקל ג'קסון, נדמה כאילו אין זה מקרה. מרק פרוסט ודיוויד לינץ' ודאי לא יכולים היו לשער את השערוריות שעוד ייקשרו בשמו ובאבהותו של ג'קסון בשעה שכתבו את התסריט וביימו את הסידרה אבל כן יכולים היו לראות לנגד עיניהם את הפער שבין ג'ודי גרלנד של Somewhere Over the Rainbow ובין חייה המאוחרים של גרלנד כמתמכרת לסמים ולאלכוהול, וכמי שחוויתה כמה וכמה פאזות דכאוניות ואושפזה שוב ושוב אחר אי-אילו נסיונות התאבדות, ואשר בתהּ לייזה מינלי, העידה לא-אחת על מידת השפעתם על מתווה חייה.
*
*
*
זאת ועוד, כזכור צולמה Twin Peaks לאחר Blue Velvet; סרט של לינץ' שבו מוצא צעיר כל-אמריקני אוזן אדם אכולה בידי נמלים בחצר אחורית של בית והדבר מוליך אותו לגלות של אפלת העיירה האמריקנית, שכלל איננה כפי שהיא עשויה להתחזות מן החוץ. היא אינה מוקד של לויאליות, ערבות הדדית, אמון, מחויבות לקהילה— אלא מקום דקדנטי למדיי, אלים באופן קיצוני, שבו מאחורי למסכה שלווה, הומה אפילה אנושית רבה, שאין קצה להּ. דומה שלינץ' נטל את ההזדמנות הגדולה שהוענקה לו להיכנס ל-Prime Time האמריקני, אל לב תעשיית הבידור—בשתי ידיו. הוא בעצם הפך את המקדש האמריקני: המשפחה והקהילה ללשכה אפילה. כמה שונה ומשונה Twin Peaks שלו מאיתקה של ויליאם סרויאן; וכמה שונה ומשונה משפחת פאלמר ממשפחת מקולי אצל האחרון. בוב (Killer Bob) הנשקף לעיניו של אייג'נט קופר בדקה החותמת את העונה השניה, אינו אלא חותם דברו של לינץ', כל הפרסונות האמריקניות: כל הדיבורים על רדיפת צדק גלובאלי, על קהילתיות, על שכנוּת טובה, אינו אלא מסווה; שימחה וצהלה האומרות להסתיר אפילה אלימה ומאפליה הרוחשת בכל מי שהתערה באמריקניות. דומה כי כשם שבשערי התופת אצל דאנטה ניצב שלט המתרה כי על הנכנס בשער זה לזנוח כל תקווה, כך לדעת לינץ' כל מי שידע אי-פעם ילדוּת או נערוּת בעיירת פרברים אמריקנית, ומי שהתערה ביושביה, יוותר מקולל לנצח נצחים (אלא אם לא נטל חלק באלימות הזאת), כאילו דרך בספינת רפאים או שבר את חותמות קיברו של אחד הפרעונים.
אני בספק האם Twin Peaks היתה עשויה לזכות לאותם שיעורי צפיה, נניח לאחר נפילת בנייני התאומים (עוד Twin Peaks) וממשלו של ג'ורג' בוש הבן, היא גם ודאי היתה חדשנית פחות לו היתה מוצגת כתריסר שנים אחרי שנוצרה. אני גם מניח שכל כך הרבה יצירות קולונועיות וטלוויזיוניות כבר טרחו להציג מאז את האפילה האמריקנית על שלל פניה, הגלויות והחבויות היטב, ובעידן בו גם בסרטי הסופר-הירוז מסתבר לא-אחת כי המנוולים הגדולים הם דווקא האמריקנים, דומה כי יהיה קשה מאוד לחדש דבר-מה מן הצד הזה. נדמה שהפעם ייצטרך לינץ' להראות כיצד הינשופים ((Owls) אינם כפי שהם נראים (על דלת הבית שהייתי חוזר אליו בנעוריי מבית הספר היה שם משפחה מלווה בתמונה של חמישה ינשופים) מפרספקטיבה אחרת לגמריי. אני מאוד מקווה שהעונה החדשה הזו לא תציג עוד מאותו דבר.
לבסוף, קצת התייחסות לטקסט של השיר, שעוסק בהבטחה לחוטאים שרק אם ישובו מדרכיהם הרעות ויכינו עצמם לקראת יום הדין הריי יגיעו בטוב ובנחת אל מעבר לנהר (שבו נשטפים החטאים) אל הארץ המובטחת, השמיימית והשלווה. השימחה הזו, אם כן, היא שימחת העולם שמנגד, שימחת ההבטחה העתידית. העולם יכול להמשיך ולהגיע לתהומות של רוע ואיוולת, בתנאי שנזכור כי הנפש יסודהּ הוא טוב, והיא עתידה לנחול, אם רק תתמסר לדת ולקהילה. אבל גם העולם הבא ב- Twin Peaks, אותן לשכות מכוסות בוילונות אדומים, בהן רוקד גמד, או בהן נשקפת לורה פאלמר מדברת לאחור— הם יותר עוכרי שלווה מאשר מקיימים את הבטחת השיר. יתירה מזאת, גם קילר-בוב מקורו במציאות הזו של הלשכות, הוא מתנועע בין העולמות כשד, או כתת המודע הדמוני של העיירה האמריקנית. לינץ', על כל פנים, שובר ורומס את המיתוס הנוצרי הכל-אמריקני הזה של הבה ונלך כולנו בעקבות מושיענוּ אל עֶבר מלכוּת שמים. יכול להיות שהוא ניסה להציע כאופציה את ספר המתים הטיבטי, שאליו שב וחזר אייג'נט קופר בסדרה המקורית, אם בפירוש אם ברמזים, אבל לינץ' לא פיתח את העניין די הצורך, ומן הסידרה כולה דומה כי יצא המסר כי אין בעולם גאולה, וכי כולנו (אליבא דלינץ') במידה זו אחרת: חיים-מתים בו זמנית: חיים בחלק מן המציאויות האפשריות, מתים בחלקים מן האחרות.
[בילי בראג במחווה ל-Blue Velvet ולסינדי שרמן בעלת אלף הפורטרטים]
*
*
בתמונה למעלה: The Log Lady, השבה ואומרת: The Owls are not what they seem, מתוך סידרת הטלווייזיה Twin Peaks, 1991-1990.
שועי יקר עשית בי געגועים ל"בלש המזמר"
דודו יקר, אכן הבלש המזמר של דניס פוטר היתה סידרה מכוננת. הייתי אז נער קט שזה עתה חגג בר-מצוותו. לא יודע איך ומתי הצצתי (זה היה הרבה אחרי שעות השינה שלי; לדעתי יצא לי לראות כמה פרקים בשעה שהתארחתי כשבועיים בבית חברים בחופש הגדול), ובכל זאת העמדה הזאת של חולה-העור ועולם התודעות המתפצל בתוכו (אני אפילו לא משוכנע אם הוברר אי פעם שאכן מדובר בבלש), היתה דבר שכמוהו טרם ראיתי עד אז, ושנים רבות חלפו בטרם חשבתי על הסידרה, כפרי עט של מי שאהב מאוד את סמואל בקט אבל גם את פיליפ מרלו ודשיאל האמט [אבל האמת, אין לי מושג מה היה טעמו הספרותי של דניס פוטר, והאם הוא היה או לא היה אביו האמיתי של הארי, ולא ג'יימס פוטר, כמו שג'יי קיי רולינג טוענת]
באמת יש עונה חדשה של טווין פיקס?
במבט לאחור – הכי אהבתי את הפתיח המכני-מלנכולי-אפל. כל השאר היה פירוט של מה שהיה שם.
והלינץ' הכי אהוב עלי היה ונותר לב פראי (גם כתבתי עליו בהרחבה) והוא קצת שונה ורומנטי, עם כל האירוניה והפאתוס, והטרש והאגדות כנגד כל הסיכויים, וישנו גם סיפור פשוט שהוא כמעט אופרה אחרת.
מרית קרובתי, בעיניי הלינצ'ים האהובים הם "איש הפיל" ו-"קטיפה כחולה". "לב פראי" היה הסרט האהוב ביותר על כמה מחברותיי וחבריי הטובים. אני לא יודע. יכול להיות שהעובדה שאבא שלי היה מעריץ שרוף של אלביס וש"הקוסם מארץ עוץ" (אל תמסרי אותי לגילי בר הלל) אף פעם לא דיבר אליי באופן יוצא דופן (זו איננה האגדה שלי) עשו את שלםה. אני מניח גם שבחזית הגברים הלבושים במעיל אופנוענים והנערות הפלאיות והיפות, "ראסטי ג'יימס" (מט דילון, דיאן ליין, מיקי רורק) דיבר אליי יותר (הוא גם הרבה יותר פיוטי ומהורהר), וכן "בייבי אריזונה" של האחים כהן גם עם ניקולאס קייג' ועם הולי האנטר (לא כזה סרט גדול, אבל התפרעות בתכלית). וכמובן, היה גם "פריז, טקסס" של ונדרס, שאמנם גיבורו אינו אופנוען מסוקס, אבל הוא סרט מרחבים אמריקני אולטימטיבי ממש. ובאותם שנים, היה גם את "נרדפי החוק" של ג'רמוש ומאז ניו-אורלינס וגם טום ווייטס, הם, כמו שאת נוהגת להגיד, משורש נשמתי.
לגבי Twin Peaks ורמזתי לכך עבות ברשימה. אני לא יכול לומר שמשהו הרשים אותי שם באופן יוצא דופן. אלו בעיקר המוזרויות שמשכו את לבי (גם המוסיקה של אנג'לו בדלמנטי), ועוד יותר העובדה לפיה הסדרה למעשה מדברת על הסתרה של דברים שקהילה שלימה יודעת אותם, אך מנסה להתנהל כאילו שהם אינם חלק מחייה. ברוב המקומות שמהם הגעתי ואליהם הלכתי במשך השנים, אני חש כל הזמן בנורמות הללו של הסתרה; של אי-כיבוס הכביסה המלוכלכת בחוץ. של נאשם שבסוף תופסים ומפילים עליו ורק עליו את כל התיק, מבלי לראות את חלקהּ של החברה שמסביב במעשה.
אנשים אוהבים לגלגל עיניים ולהתנהג כאילו הכל כרגיל, גם אם זוועה ושחיתות מתארעת להם בפתח העיניים. לעצבוני, למדתי על כך לא מסרטים או ספרים בלבד, אלא קודם כל ולפני הכל מהחיים הממשיים.
זו תמיד היתה הבעיה שלי. אני פשוט לא יודע או לא מסוגל לגלגל עיניים, ועוד פחות תקין– כשמזעזעים אותי אני מזדעזע, אף פעם לא מתנהג כאילו הכל רגיל.
ולגבי העונה השלישית. דווח בתקשורת העולמית כי פרוסט & לינץ' כותבים כעת את העונה השלישית, ואפילו הופץ מועד שידור עתידי.
סליחה על העדרותי
אעקוב ואתעדכן
אם אבא שלי היה מעריץ שרוף של אלביס (הו, איזה משפט דמיוני, לסבתות יהיו גלגלים לפני שזה יקרה) גם אני לא הייתי מתחברת לסרט. בעצם אני חושבת שהתחברתי לאלביס דרך לב פראי ולא להפך. והקוסם מארץ עוץ הוא גם לא הסיפור שלי (אף פעם לא הבנתי למה היא חזרה לדודים האפורים, ועוד לא התאוששתי מזה שהוא בכלל לא היה קוסם ומהשדיים המעוכים של ג'ודי גרלנד שגרמו לי מצוקה פיסית כמעט כשצפיתי בסרט. על מה שכל כך אהבתי כתבתי פה http://wp.me/pSKif-cfo
ויש משהו נוגע ללב בקיום הבטחות נושנות.
יהודית יקרה, חיוך שלוח, מקווה שהכל בטוב.
מרית, For Sure, את יכולה לתאר לעצמך. מעולם לא הצלחתי להתחבר לאלביס. השירים היחידים שלו שאני מסמפט הם Heartbreak Hotel ו- Fever אבל אך ורק בביצועים של אחרים. למי שאוהב רוקנרול אמריקני לבן נדמה לי שספרינגסטין עדיף (במיוחד המוקדמים משנות השבעים; יש גם את לו ריד אבל הוא מעולם לא היה לוקאל פטריוט, ומעולם לא נלאה מלהתקיף סמלים אמריקניים). אלביס עצמו דומני היה סוג של ג'ודי גרלנד-מייקל ג'קסון, אליל המונים מיוסר ורדוף שדים. יש משהו מאוד עצוב ומייסר בלהיות אליל המונים. אני באמת ובתמים חושב שאנשים מן הסוג הזה צריכים לסבול מחוסר מודעות טוטלי או לחליפין (באם אם מודעים) להנות מאישיות מאוד חזקה, יציבה וחסינה כדי להחזיק מעמד.
ולגבי הבטחות ישנות, כמי שנפגש לפני כמה שנים עם מישהי אחרי 28 שנים (וכל הצדדים הרגישו בתחילה כעין רוחות רפאים), האמיני לי, החיים הם תמיד הכי גדולים. תמיד יש הזדמנות לעונה שלישית (-:
הנה הגענו לתחום שבו אני מרגיש שאני מבין קצת.
הפסקתי מהר מאד לצפות בטווין פיקס. לא אהבתי ועכשיו ממרחק הזמן אני קובע נחרצות שהסדרה הזאת כמו כמה יצירות שהזכרת כאן היא מכשה שרלטנות.
זוכרים את הסרט "הפסנתר"? זוכרים את "פליבוייס"?
מישהו אולי ראה את "אישה מסוכנת" עם דבורה וינגר?
מה שמשותף לכל היצירות האלו הוא עומק מלאכותי. נזרוק פנימה כל מיני התרחשויות מסתוריות או דמויות לא מושלמות. נציב עלילה שלא הולכת בקו המקובל והופה! יש לנו מורכבות. יש לנו אמירה. אנחנו לא סתם עושים סדרה או סרט אנחנו אשכרה מעניינים.
אני מעדיף לראות שוב את תלמה ולואיז האמריקאי באופן ישיר ובוטה מאשר עוד פרק של טויין פיקס שבו אני צריך להבין שוב מי לעזאזל הוא מי ומה עושה עכשיו הדמות הזאת בעלילה.
עדו יקר, יש טעם בדבריךָ. אין לי מושג איך הייתי מגיב ל"טווין פיקס" לולא הייתי כבן 17-18 כאשר הסדרה הוקרנה בארץ. מבחינתי דאז היא היתה המשך (שאולי סבל מעודף אסתטיזציה) של קולנוע אינדי אמריקני שמאוד חיבבתי עד אז. מלבד זאת, היה בה משהו השואף לצאת מן הקווים ומן הסכימות הטלוויזיוניות והקולנועיות המקובלות, ולפיכך היא מאוד מצאה חן בעיניי, בפרט בהעזתהּ להציג את הקהילה החמה והרוגעת כקן צרעות וכשערי התופת. אולי לא התבגרתי הרבה מאז, כי גם כיום אני מעריך יצירות שמבקשות לערער (ומתוך כך גורמות להרהר) על הקיים, המצוי, השגור והנדוש. קשה לומר שטווין פיקס היתה אוונגרד אמנותי. היה בה משהו פופי מדיי, מוחצן מדיי. היא בכל זאת היתה יותר אנדי וורהול, יוזף בויס וסינדי שרמן מאשר מרק רות'קו, ג'קסון פולוק והדה סטרנה. ובכל זאת, הואיל ופגשתי אותו מתי שפגשתי והיכן שפגשתי נשתמר לו איזה רושם, איני יכול להגזים בו אבל גם לא להפחית ממנו, לפעמים אני חש כאילו חייתי בסוג של "טווין פיקס" בעצמי.