*
על פני התהום מתנדנד הערש, והשכל הישר אומר לנו כי קיומנו אינו אלא סדק צר של אור בין שני נצחים של אפלה. אף על פי ששניים אלה תאומים זהים, ישקיף אדם על התהום שלפני הלידה ביתר שלווה מאשר זו שלקראתה הוא מתקדם
[ולדימיר נאבּוקוב, דַבֵּר, זיכרון, תרגמה מאנגלית: לאה דובב, ספריית-פועלים, בעריכת נתן יונתן, תל אביב 1981, עמ' 15]
[1]. חשכת השעה הריקה: שבה היום כבר התרוקן מאורו ומופע השקיעה כבר נגמר. האור הסגול נעלם. אור לילי כחול עוטה את הכל, כמעט חסר ממשוּת. בדקות כאלה ניתן להבין איך האדם יצר את המיתוס של עליית הנשמה מתוך הגוף, הנותר מאחור, ככלי ריק ומופקר. רוח מנשב, מוכרח להמשיך לתהות.
[2]. חשכת הליל היורד: האור הכחול הכהה הלילי השתרר זה מכבר על השמים. הכוכבים נראים. האור הכחול הזה גורם לי לחייך. אבל איני מסוגל לשכוח אף פעם את חרדת השעה הריקה. כמישהו שכבר נפרד מן העולם ושב אליו, ועתה נודע לו, כי לעתיד לבוא, יהא נאלץ לאבד את עולמו בשנית.
[3]. חשכת החשמל הפוסק: לאו דווקא בהפסקת חשמל, בבת אחת. לעתים בלחיצה רצונית ומודעת על מתג האור. ובכל זאת, כמו ילד רך, אני חש כי משהו פוסק וחדל לתמיד. כאשר האור מתחדש או כאשר אני לוחץ על המתג אני חש כי משהו חדש לגמריי נוצר. הפעלה של מיתוס הבריאה, כך בלחיצת כפתור. על כן, מתוך לחיצה קלה על מתג החשמל ניתן להשתגע. הווי זהיר בה.
[4]. חשכת לב הים: אדם שוחה לבדו. אין יבשה מאופק עד אופק. השמים מעוננים. ערפל מסוך כמו נשימה של דרקון על המים. אפשר כי מתהומות יעלה הלוויתן, חיית קדומים, אשר ליבהּ שוקל ארבע מאות קילוגרמים. עד שאבלע לא אדע האם באיבו של הלוויתן שוכן סוד סדר העולמות כולם או מאפליה שאין קצה לה,תהום חסר גבול. כל קימור של הים מעלה בזכרוני את הלוויתן ההולך וקרב ואת הפתגם הפורטוגלי הנושן: האל כותב ישר בקוים עקומים.
[5]. חשכת לב היער: אפלה מוחלטת. אני צועד לבדי. מדי פעם רמזי קבוצות כוכבים מבעד לצמרות וערפילים, כמו להקות דגים. אני חושב. שמא מדובר, ככלות הכל, בתמונת היפוך מדוייקת של חשכת לב הים. צורות גיאומטריות חולפות בצמרות. כבר איני חש את גופי. איני יודע את קיומי אלא בעד קיומן המשוער- האפשרי של מערכות השמיים. בחשכה הזו אני הירח בפגימתו האין סופית. אני אחד עם הכל. אחד עם לבי. אם אפול עכשיו, אהיה כמו שתמיד הייתי: עם הכל בתוך הכל.
[6]. חשכת לב האדם: עצבות ושוב עצבות. סדרה הנדסית של עצבות, שאין לה קשר לתקוות שנטעו במתמטיקה ובגיאומטריה הפיתגוראים והאפלטוניים. לעתים נובעת כך דומני מחשכת האדמה. כשם שחשכת לב היער נובעת מחשכת השמים.
[7]. חשכה שמטרם בריאה ואחריה: הביצה הקוסמית שמבקיעתהּ הושתת העולם עלי ידי פאנס-זאגורוס (על פי הדת האורפאית). הכל הוה אופל, בטרם היות עולם. האם פְּנִים הביצה טרם בקיעתהּ מואר היה או חשוּך בטרם האיר העולם? האם האור היסודי ששפע מן הביצה היה נחלק מטבעו הראשון לכעין חלבון וחלמון של אור? שמא כבר אז בתוך שלוליות הצל עמדו נשימות ראשונות של אור, משל שלוליות הנקוות אחר הגשם הראשון בעולמינו זה, המביאות אותי תמיד למחשבה על אורגניזמים חדשים לגמריי, בריאות חדשות אולי, הממלאות אותן, ואשר ייתנו סוף-סוף בתום מליוני שנים פשר חדש לשהותנו היקומית, אם יש להּ בכלל פשר.
[8]. חשכה נשמעת: אין להרחיב דיבור. להּ דומיה תהלה. הכל ממילא מהדהד מתוך קשב נורא. העולם הוא תיבת תהודה של מחשבות וזכרונות של כל מי שעברו בו אי פעם.
*
*
*
*
*
*
בתמונה למעלה: Luigi Russolo, Solidity of Fog, Oil on Canvas 1912
© 2009 שועי רז
מרתק, אבל איזה נושא לפתוח בו את הבוקר
כשהייתי קטנה המצאתי שמות לגווני הביניים החשובים בין הכחול לשחור: קודם שָחוֹל ואחר כך כָּכוֹר
ובכלל – כמו כל אלה שלא נרדמים אני מומחית לחשיכות, בספרי "טבע דומם" יש דיון שלם בטיבן…
גווני הביניים מצוינים המה. צריך להכניס אותם לעברית התקנית. אבל הם גם מגלים מחשבה על רצף ועל השתשלשלות של דבר מתוך דבר. מיתוסים נבנים גם על רצפים, אבל דומני כי תמיד יש בהם יסוד חזק של דיכוטומיות, או של דברים שיותר מאשר הם שבורים תמיד היו בנפרד (ראי עמית ארז בשיר השני שהבאתי Last Night): טוב ורע, גוף ונפש, בני אור בני חושך. אני תמיד חושב שראשיתה של ההגות הפילוסופית היתה לא רק בשעה שהאדם התחיל להגדיר הגדרות לגבי העולם, אבל יותר מכך החל לתפוס כי הוא מוכרח לאפיין גווני ביניים.
ובאשר ל'טבע דומם'- ספר מצוין, שמא סדרת ספ תעשה עם הציבור חסד ותוציא אותו בשנית? גם לי אין עותק שלו עדיין.
חשבתי שהיא דווקא איזו גבהות לב, משהו שאוטם את כניסת האור ואין אפשרות בגללו לראות אדם אחר. סוג של סגירות שאינה מאפשרת אמפטיה.
גם עצבות חסרת קצה, ו/או מחשבות על סוֹפיות החיים, משקיעים את האדם בסוליפסיזם
החלונות שלו הולכים ומוגפים מעצמם
הוא שוקע בעצמו,
יושב בחושך לבדו, ממתין לקרן אור
כל מה שצריך הוא לפתוח מחדש את החלונות
ולהמתין. לדברים יש נטייה להסתדר.
השגתי רק ביצוע כיסוי של מבצע בלתי נודע
והטקסט במיוחד סופו, משובח בעיניי.
יפהפה
תודה.
בהצלחה מרובה עם "עולם התוהו", האתר החדש שלך.
מאירות 🙂
תודה רבה. הארת את פניי בחיוך גם כן.
לעתים יש בה במלה טובה, ברגע נתון, בכדי להוציא מאפלה לאורה.
הם ללא ספק צאצאים שבורים של מטאפורות. הגוונים הומצאו רק בגלל המצוקה. לא היו מילים לגוונים החשובים והמסתוריים שהם לא יום ולא לילה, לא כחול ולא שחור.
ובאשר לטבע דומם (תודה תודה) נדמה לי שרק חיי המדף שלו הסתיימו. הוא פשוט ירד למחתרת של מחסני ההוצאה, ואפשר להזמינו.
חווית האינסוף היא חושך או אור? והלא הוא נקרא גם "נר נחשך"? מכל מקום, קטעים קסומים הגשת לפנינו.
החשכות שלך יפות ומעניינות-כמו חוש השלג של העלמה סמילה, חוש החשיכה של העלם שועי, אבל אני לא יכולה להזכיר את החשיכה שכבר הזכרתי לא פעם, פה ולא פה, זו
(דקה 02:15)
וגם להזכיר עוד חשיכה, חמה ומנחמת לפני שנרדמים, בתוך שמיכה חמה, רגע לפני החלום. ואולי החשכה הזאת שבתוך השמיכה מזכירה לנו, לכל אחד ואחת מאתנו, חשיכה אחרת (אומרים שהיא קצת אדמדמה), שבה כולנו היינו פעם, רגע לפני שנולדנו, ושממנה יצאנו אל האור.
אני במיוחד אוהב את השעות שאינן מן היום ואינן מן הלילה, אם לפני הזריחה ואם לאחר השקיעה, אבל גם כמה שעות שאינן מנויות בזמן השעונים.
ובאשר ל"טבע דומם" מעט מאוד ספרים הזמנתי מעודי באמצעות האינטרנט, אני אוהב שלכל ספר יש סיפור מאחורי רכישתו/קבלתו
הוא היחידי מבין ספרייך שעדיין לא מצא מקום בספרייתי "טבע דומם", ואת דעתי עליו את יודעת, כך שזה אכן משונה מאוד…
אאחל לך בלשונו של דן פגיס בשירו 'אוטוביוגרפיה', כי תאי המחתרת שלך עוד יגיעו לכל מקום.
כיוונת לבוצינא דקרדינותא כמובן.
ובכן, לשאלה האם האין סוף הוא הכתר, נדרשו כמה וכמה מקובלים, ורמ"ק אף ייחד לכך שער שלם בספרו פרדס רימונים.
ובכל אופן דווקא הכתר הוא אי"ן בזוהר ובקרב מקובלי המאה השלוש עשרה, ומוצג כחושך, או כאור כה רב, עד שעין המחשבה אינו יכולה להביט בו ונדמה לה כחשיכה.
בספרות ניאופלטונית מרובה החל בניאופלטוניסטים הלניסטיים פגאניים, האחד הנו טרנסצדנטי, ועל אף אפשרות האקסטזיס והאיחוד עם האחד, לא ברור ונהיר האם מדובר באיחוד-מיסטי ממש או שמא בצפיית השכל מן הנפש הכללית אל השכל הכללי וממנו ואילך, אם אכן יש בכך מן האפשר.
גם אליבא דפילוסופים כגון: ימבליכוס, פסיאודו-דיוניסוס, יוהנס סקוטוס אוריגנה, אח'ואן אלצפאא', אלפאראבי, אבן סינא ואחרים הצפייה באחד (או בסיבה הראשונה בגרסה המסונתזת הערבית) היא מעל לאפשרות ההשגה של האדם.
וכך הונה כמובן במקורותינו מניעת הצפייה בפני האל ממשה רבינו, והליכתו אל הערפל כאשר האל מתגלה אליו. והדבר שב ונשנה בוריאציות שונות בחיבורים פילוסופיים וקבליים מגוונים.
אולי מרוב עיסוקיי בכתבים העוסקים באור ובהארה
ליבי נשאני דווקא למחוז החשכה
ואת צודקת החשכה, היא בהחלט מה שמנביע מתוכו את הראשית. ראי מה שכתבתי למעלה על החשכה שטרם הבריאה ואחריה.
ראיתי, ראיתי (-:
החשיכות הטובות יכולות להישאר במקומן בטוב, אבל לגבי החשיכות האחרות, כדאי לזכור ש
איך אפשר לשכוח.
בראיון ששמעתי עם טוני מוריסון. היא אמרה שהיא תמיד קמה לפני עלות השחר ומתחילה לכתוב עם האור הראשון. ונדמה לי שזו התבנית של ספריה.
יש מנהג מסויים שבו תפילת שחרית נעשית באותה מתכונת ממש (זה מכונה 'מנהג ותיקין')
אצלי דווקא שעות הכתיבה/הלימוד הטובות הן שעות הליל המאוחרות, השעות שבהן מקובלים היו קמים לתיקון חצות וללימוד, והשעות בהן היו סוּפים-פרסיים היו חווים חוויה מיוחדת אותה כינו בכתביהם
'שמש חצות'.
שועי שלום
ישנה חשכה דומיה, כפי דברייך האחרונים. חשיכה זו הינה השתיקה. שתיקה זו הינה הניגון אשר קיים בלב כל אדם ואדם. ותודה לבעל שם טוב.
האסוציאציה הראשונה שעלתה לי מהמילה חשיכה, הינה הסרט "רוקדת בחשיכה" ואוי כמה עצבות יש שם וכמה חשיכה, חשיכה שהינה כאב חד כתער.
רב תודות
פתחת מבוע של סקרנות שופעת במחשבתי, כאשר כתבת את המילים "שמש חצות", אתה יכול לפרט יותר?
דווקא על פניו כוונתי לדומיית-חשכת-ההכרה דמורה הנבוכים א,נ"ט, ותפישת האלהות הטרנסצדנטית כפי שהיא מופיעה שם, אך השבח גם לבעל שם טוב, אין חולק.
הביאור המובא משמו בכתר שם טוב על אודות 'נע ונד תהיה בארץ' אינו נמחה מלב. ואגב ניגונים אפנך לרשימה נושנה שלי ולשיר אודות רב נחמן ורב נתן המופיעים שם (על אף שאינם לב הרשימה):
ובסרטו זה של לארס פון טרייר לא צפיתי, על אף שביורק מככבת. דרכי נפרדה מעם פון טרייר לאחר סרטו הגאוני "רכבות לילה" (Zentrope) וסדרת הטלויזיה הבינונית עד מביכה "הממלכה" שהגיעה בעקבותיה.
אבל זה לא משהו עקרוני, פשוט מעטים הם היוצרים שאני עוקב אחר כל יצירה ויצירה פרי רוחם, לעתים אני טועה בכך לגמריי, ופשוט קורא לכתחילה את הספר הלא נכון (כך קרה לי עם ולדימיר נאבוקוב למשל), ולפעמים אני מדייק ממש
ובכל זאת, לא יכול אדם להספיק הכל, גם כך, ככל שעובר הזמן אני רק הולך ומתוודע, לנהרות רבים של ידע שלעולם לא אספיק לשוט במימיהם, ועל כן יכול אני רק לשער לאיזה ים שאינו מלא הם הולכים
לבסוף.
מרוב חיפזון שכחתי את הלינק:
http://www.notes.co.il/shoey/47587.asp
מדובר בחווית הארה אגב לימוד/תפילה/אזכור שם אללה בלילות, במיוחד באסכולה של הסופיות הח'וראסנית אך גם בקרב שלוחות מזרח תיכוניות סמוכות של המאה השתים עשרה והשלוש-עשרה, והדברים ארוכים ורבים. ההשגה כוללת בצפייה בעולם בחינת נצח, ובקבלת שפע אלהי מעם העולמות העליונים.
שאתמול בברזיל היתה אפלה מוחלטת למשך שעות רבות עקב תקלה באיזו מערכת (הפסקת חשמל אבל עלומה משהו). רק כתבת על חשיכה ותראה מה קרה.
בסוף תצטרך לכתוב שוב על שלום… (-:
טלי, שלום עולמי
וברזיל- זה מחזיר אותי לפוסט הגשם ההוא
עם השיר של אנטוניו קרלוס ז'ובים
אבל זה לא חושך, זה אור גדול
(-:
שלא לומר- זוכרת, זוכרת,
איך אפשר לשכוח?
(-:
(אבל למקרה שמי מקוראיך לא זוכר/ת על מה מדובר, אז הפעם הקודמת שבה למה שנכתב כאן היתה השפעה קוסמית על הנעשה בעולם היתה כאן
http://www.notes.co.il/shoey/61828.asp )
(-:
חן חן על הנאבוקוב:)
מקסים ומדייק כתמיד לתאר.
אין לי יותר מדי להוסיף.
קראת את המייל?
אני כבר עובר למייל
עבר עליי יום של התרוצצויות
שבסופו הלכתי עם אשתי לאבייתר בנאי בצוותא
והיה נהדר וכדאי.
אני בטוחה שהיה נהדר [מושחתים..]
:):)
הייתי אמורה ללכת עם חברה שלי להופעה של רונה בסוזן דלל אבל אזלו כל הכרטיסים:(
בסוף התפשרנו שנלך להופעה של אסף אבידן בספיר [הזכורה מאוד לטובה]. הבעיה שאני לא יודעת איך משיגים לשם כרטיסים!!
נסי להשיג את הטלפון של אגודת הסטודנטים של מכללת ספיר. אני מניח שיש כזה דבר. מנסיוני כסטודנט, בדרך כלל, אגודות הסטודנטים מרכזות את מכירת הכרטיסים לאירועי מוסיקה המתקיימים בקמפוס.
ואבייתר- פשטוּת עמוּקה ומעמיקה
וכאשר הוא הציג שיר חדש של געגועים של השכינה (כנסת ישראל) לקב"ה ואז שר את 'שמתי לי פודרה'
(עכשיו רק חסר שיבוא החתן) זה היה כה מבריק
ומצחיק, שיש לשקול להכניס את השיר(הלקוח במקורו מתוך ספר הילדים 'אמא אוזה) אל בין זמירות השבת.