כֹּל מִינֵי חשֵכוֹת

*

על פני התהום מתנדנד הערש, והשכל הישר אומר לנו כי קיומנו אינו אלא סדק צר של אור בין שני נצחים של אפלה. אף על פי ששניים אלה תאומים זהים, ישקיף אדם על התהום שלפני הלידה ביתר שלווה מאשר זו שלקראתה הוא מתקדם  

[ולדימיר נאבּוקוב, דַבֵּר, זיכרון, תרגמה מאנגלית: לאה דובב, ספריית-פועלים, בעריכת נתן יונתן, תל אביב 1981, עמ' 15]

 

[1]. חשכת השעה הריקה: שבה היום כבר התרוקן מאורו ומופע השקיעה כבר נגמר. האור הסגול נעלם. אור לילי כחול עוטה את הכל, כמעט חסר ממשוּת. בדקות כאלה ניתן להבין איך האדם יצר את המיתוס של עליית הנשמה מתוך הגוף, הנותר מאחור, ככלי ריק ומופקר. רוח מנשב, מוכרח להמשיך לתהות.

[2]. חשכת הליל היורד: האור הכחול הכהה הלילי השתרר זה מכבר על השמים. הכוכבים נראים. האור הכחול הזה גורם לי לחייך. אבל איני מסוגל לשכוח אף פעם את חרדת השעה הריקה. כמישהו שכבר נפרד מן העולם ושב אליו, ועתה נודע לו, כי לעתיד לבוא, יהא נאלץ לאבד את עולמו בשנית. 

[3]. חשכת החשמל הפוסק: לאו דווקא בהפסקת חשמל, בבת אחת. לעתים בלחיצה רצונית ומודעת על מתג האור. ובכל זאת, כמו ילד רך, אני חש כי משהו פוסק וחדל לתמיד. כאשר האור מתחדש או כאשר אני לוחץ על המתג אני חש כי משהו חדש לגמריי נוצר. הפעלה של מיתוס הבריאה, כך בלחיצת כפתור. על כן, מתוך לחיצה קלה על מתג החשמל ניתן להשתגע. הווי זהיר בה.

[4]. חשכת לב הים: אדם שוחה לבדו. אין יבשה מאופק עד אופק. השמים מעוננים. ערפל מסוך כמו נשימה של דרקון על המים. אפשר כי מתהומות יעלה הלוויתן, חיית קדומים, אשר ליבהּ שוקל ארבע מאות קילוגרמים. עד שאבלע לא אדע האם באיבו של הלוויתן שוכן סוד סדר העולמות כולם או מאפליה שאין קצה לה,תהום חסר גבול.  כל קימור של הים מעלה בזכרוני את הלוויתן ההולך וקרב ואת הפתגם הפורטוגלי הנושן: האל כותב ישר בקוים עקומים.

[5]. חשכת לב היער:  אפלה מוחלטת. אני צועד לבדי. מדי פעם רמזי קבוצות כוכבים מבעד לצמרות וערפילים, כמו להקות דגים. אני חושב. שמא מדובר, ככלות הכל, בתמונת היפוך מדוייקת של חשכת לב הים. צורות גיאומטריות חולפות בצמרות. כבר איני חש את גופי. איני יודע את קיומי אלא בעד קיומן המשוער- האפשרי של מערכות השמיים. בחשכה הזו אני הירח בפגימתו האין סופית. אני אחד עם הכל. אחד עם לבי. אם אפול עכשיו, אהיה כמו שתמיד הייתי: עם הכל בתוך הכל.  

[6]. חשכת לב האדם: עצבות ושוב עצבות. סדרה הנדסית של עצבות, שאין לה קשר לתקוות שנטעו במתמטיקה ובגיאומטריה הפיתגוראים והאפלטוניים. לעתים נובעת כך דומני מחשכת האדמה. כשם שחשכת לב היער נובעת מחשכת השמים.

[7]. חשכה שמטרם בריאה ואחריה: הביצה הקוסמית שמבקיעתהּ הושתת העולם עלי ידי פאנס-זאגורוס (על פי הדת האורפאית). הכל הוה אופל, בטרם היות עולם. האם פְּנִים הביצה טרם בקיעתהּ מואר היה או חשוּך בטרם האיר העולם? האם האור היסודי ששפע מן הביצה היה נחלק מטבעו הראשון לכעין חלבון וחלמון של אור? שמא כבר אז בתוך שלוליות הצל עמדו נשימות ראשונות של אור, משל שלוליות הנקוות אחר הגשם הראשון בעולמינו זה, המביאות אותי תמיד למחשבה על אורגניזמים חדשים לגמריי, בריאות חדשות אולי, הממלאות אותן, ואשר ייתנו סוף-סוף בתום מליוני שנים פשר חדש לשהותנו היקומית, אם יש להּ בכלל פשר.  

[8]. חשכה נשמעת: אין להרחיב דיבור. להּ דומיה תהלה. הכל ממילא מהדהד מתוך קשב נורא. העולם הוא תיבת תהודה של מחשבות וזכרונות של כל מי שעברו בו אי פעם. 

*

*

*

*

*

*

בתמונה למעלה:  Luigi Russolo, Solidity of Fog, Oil on Canvas 1912

 

© 2009 שועי רז