מחייך לעצים ולעצמי, וגם לעטלף חולף בשדירה שעל דרך פתח תקוה. ההכרה שלנו עוורת כעטלף, היא רואה מעט מאוד מן המציאות הנכוחה. אבל יש לה חוש התמצאות במרחב הזה ובמרחבים אחרים חלקם גלויים לעין וחלקם נעלמים.מרחבים רגשיים שמשום-מה אנו מתאמצים להעלים.ורק עויתות שרירים בפנים לעתים מסגירות את שכּמוּס בּנוּ. מונית-השירות נעצרת בחריקה על הכביש הרטוב. כל הקיום הוא חריקה שאנו מנסים למצוא בה הרמוניה או איזה מומנט מוסיקלי.
אני נכנס פנימהּ. המונית מתחילה להתגלגל על רקע של ברקים ורעמים. קו של מוניות,הפועל עד השעות הקטנות של הלילה. פרצופים קפואים של הנוסעים. עייפים מעמל היום, מבשורות גרועות, מפחד שאינו נח, אולי גם מן הקור החודר. אני מעביר את דמי הנסיעה. יד לא מוכרת, קרה מאוד למגע, מחזירה לי את העודף מידיו הנהג בקבינה. לאיש אין כח לדבר. חתול חולף במהירות מול הפנסים ואיכשהו חומק אל תוך נתיב סודי באפלה, כמו שהאלים היווניים היו יורדים ארצה על מנת לחלץ את הגיבורים האהובים עליהם משדה הקרב. חור שחור בדרך פתח תקוה. אני חושב על זן ודיכאון וגם על קשב. ועל ספר בו קראתי היום הטוען כי ככל שהאדם עצוב יותר כך הוא קשוב יותר לאחרים. אני לא רוצה לחיות לשווא. אולי אכתוב על זה אחר כך.
הפנים שמטלטלות עימי בכלי התחבורה הזה כה עצובות. עד שאני טועה האם האנשים נראים כך או שזה במחשבתי בלבד. אולי אנחנו שטים על הנהר סטיכס, ודמי הנסיעה אשר הושטנו אינם אלא האובולוס. השמיים מתגלגלים במערכותיהם הרחק—ואנחנו שורים בתוך גופים סואנים. כלי דם בהם מתרוצצות כדוריות דם. המולה עורקית- ורידית. האדום אצל השיעים-אסמאעילים מסמל את הטבע; הצהוב את הרוח; הירוק את הנשמה; שביל החלב מתערבב בדעתי לרגע עם קוי ההפרדה הרצים על הכביש. 'שְעַת עִיווּתֵי הַזֵּיתִים. הָעִיר הַכָּבָה/ הֵגִיפָה אֶת בְּרִיחַ הַצֵּל'אני שומע את הכרתי שורקת באזני שורות של דן פגיס.
חור שחור בדרך פתח תקווה. אני לא אשָּאֵב. אני מתחיל לשיר לאט, מתוך עצמי, אל חלל מונית השירות, בבלוּז איטי, צרוד-מדוד, 'אצא לי אל היער לפגוש את הקוּקִית', Man, כמו לפני עשרים שנה באוטובוס הלילה שהסיע אותי הביתה לרמת גן. אף פעם לא שיכור, אבל מתנהג כמו שתוי. אז בגיל שש עשרה או שבע עשרה כל האוטובוס התחיל לשיר אל תוך הליל הקיצי הלח: 'קוּ-קוּ/קוּ-קוּ/ הן זוהי הקוּקִית'. אחרי עשרים שנה, השיר מעלה על פניהם המכווצות של כמה נוסעים חיוך, לא יותר. אני שר לבדי בחושך בחורף. חושב על מצ'ואו בּאשוֹ שבמאצושימה, הנוף היפה ביותר ביפן, שר ברגע של התעלוּת: במאצושימה/ לבשי בגדי עגוּר- הקוקיה! אני הולך ומשיל את המסווהמעל פניי. עוד מעט אוכל לראות את פניי האמיתיות בטרם נולדו אבי או אמי, ולהטיח לעומתן: קוּ-קוּ, כמו במשחק הילדים ההוא, אשר הקדמתי מדיי לשכוח.
מקורות מצוטטים:
דן פגיס, 'הסולם', כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, ירושלים ותל אביב 1991, עמ' 36.
מאצואו באשו, בדרך הצרה לאוקו (אוקו נו הוסומיצ'י), מהדורת תרגום יעקב רז, חרגול הוצאה לאור והוצאת עם עובד: תל אביב 2006, עמ' 51.
בתמונה למעלה: Pieter Brueghel, Winter Landscape, Oil on Panel 1621.
© 2010 שועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
מה הקשר של קוקו לקוקית?
שאלה שכזו בצהרי יום, אין זאת אלא ששכחת את הילדוּת.
החלום שלי, הוא להקים הוצאת ספרים לנשים ולקרוא לה קוקיות, רב משמעות:
מטילות את ביציהן בקינים אחרים, כלומר האימהות לא בראש מעינייהן,
קצת מטורפות, יעני קוקו,
קוקיות בשיער, משהו נשי/ילדותי כזה,
ההתחלה של הרשומה במעמקי השאול, בתהום עם העטלפים, בקור ובשלג ובחור השחור ועל נהר הסטיכס ואז זה מתרומם ובבת אחת בגחמה של שועי המתקומם עם זימרור הקוקו קוקו שלו, הופך לדרך אל איזה אור בקצה.
ובקצה יושבים אריק קלפטון וג'י ג'י קייל ושרים, איזה כיף.
ורחוק מרחק שנות אור (ירח)…
תודה, אם יש בהוצאת הספרים שלך מקום גם לבעלי כרומוזום xy יחידים, זה יהיה משמח
For I'm a rainbird too
הניתוח הקצר של התנועה ברשימה למעלה יפה בעיניי. הזכיר לי שפעם היתה לי שיחה קיומית עם מלומד ומיסטיקון על השגותיו.
דיברנו על חויה מסויימת של תוהו מוחלט, שהיא הכרחית לחלוטין, גם אם מפחידה עד מוות, ועל השפעתה על הנפש.
עניתי לו: כל מה שדרוש הוא להתבונן אחרת, לשנות פרספקטיבה של התבוננות/צפיה.
זוהי המדרגה הבאה.
לא סתם היפוך המבט או הפרספקטיבה, אני הרגשתי שהאקט של ה"קוקו" הוא ממש מרד כנגד הכיווץ המפוחד, כנגד הכאב והניכור.
מה שהזכיר לי גם את:
"כל אחד, לפעמים, שורק בחושך
זה נעים, זה תמים לשרוק בחושך
גם אני לעצמי, גם אחר במקומי
תיכף זה יעבור
תיכף ידליקו אור…"
לפעמים יש לנו כוח לעשות את זה ולפעמים אנחנו צריכים מישהו שיעשה את זה בשבילנו, בעיקר בימים של חורף וקור, חיצוני או פנימי…
אצא לי אל היער
לראות את התורקית
…לידיעתך
זה נכון, לאחרונה אמנם הולך ומתברר לי כי חיבורי לאדמה נחוץ לאי-אילו תיקונים/שידרוגים
ושאמנם מהלך אני בנקל ברחובותיהן של אידיאות
אבל מעט פחות קל לי בעולם הזמן והמקום
שאני מרגיש שזמן רב מדי אני צופה בו, איכשהו, מעט מדי מרחוק גם כאשר אני חי בו קרוב–מקרוב
מן הדמויות המרכזיות ב"שמי הוא אדום" לאורחאן פאמוק האסטנבולי, שם היא שוב ושוב מתדמה לשירין גיבורת שירו של המשורר-האפיקון הפרסי, אלנזאמי, אשר הוסרב, גיבור החייל יוצא לבקש אחר מבטהּ וסופו שנתקל בהּ מציצה אליו מן המרפסת
מוטיב חוזר במהלך העלילה, לשלביה השונים.
קשים המה
חייה של הקוקיה,
אבל השיר שלה צובט את הלב
ונישא ביער לכל היצורים
לחמם את לילם הקר.
תזכור את זה בבקשה,
למילים שלך יש נגיעה שם בעולם
וזו הנגיעה שלך בעולם.
ש ל ך .
בנסיעה לילית בתחבורה ציבורית.
מצד שני, יש משהו מאוד משעשע בהעברת הכסף מיד ליד במוניות שירות. פעם הייתי בשיעור של מרצים אורחים מגרמניה ושניהם סיפרו בתדהמה על החוויה המוזרה של העברת הכסף הזאת בין ידיים זרות לחלוטין ובוטחות לחלוטין. הם לא נתקלו בזה בשום מקום אחר בעולם.
חיוך קרוב שלוח
זה כל כך נכון,
זה מדהים אותי
ומביך אותי
ומשעשע אותי
בכל פעם מחדש.
שמח שבאת. לומר את האמת, יש בישראליות קטבים שגם אחרי שנים אני לא מצליח להבין, מצד אחד גילויים של אלימות ואטימות בלתי מוסברת מצד שני גילויים של סולידריות ואהבת אדם יוצאת דופן. לפעמים באותם מקומות ממש ועל ידי אנשים שחיים זה על יד זה ושנמצאים בתקשורת יום יומית זה עם זה.
זו חידה גדולה.
כמה אהבתי את השיר הזה כשהייתי קטנה למרות שתמיד, סליחה מיכל- סלדתי מדמותה של הקוקיה, כמו ללאה גולדברג, גם לי קשה עם ז שבניה גדלים בקינים אחרים…
הנסיעה שלך, שועי, והשיר שלך והמחשבות שלך שהתרגמו למילים האלה הרעידו אצלי בלב כמה וכמה כנפיים, שתדע.כי חשבתי בדיוק בדיוק את מה שמיכל כתבה לך, גם א-פרופו סיבה לחיות, או אחת מסיבות רבות, כמה המילים האלה שלך נוגעות ומעשירות ומחזקות ומנחמות, אין לך מושג בכלל.
ואני מסכיה עם האבחנה היפה לגבי הישראליות שיכולה להיות כל כך קשה או כל כך רכה, יש משהו שאני מאוד אוהבת בקטע הזה שבו מעבירים כסף במונית שירות. זה תמיד מקסים אותי.
והנסיעה הזאת בנעוריך, כשכל האוטובוס שר איתך, אח, איזה רגע משובח זה בטח היה!
לפי הפסקה הראשונה, בהשפעת גולדברג, עולה כי אכן הייתי סוג של גוזל קוקיה, ואם כך הוא, אין דבר טבעי יותר מכך שאשיר אתמה קוקו וכו'.
תודה על המלים החמות, באמת, זה לא מעט לדעת שכן הוא.
הדבר היחיד שמזכיר לי את העברת הכסף אחורה במונית שירות, הוא מערכון נושן של דני סנדרסון הנפתח במלים: 'תרד לי מהרגל' והשני משיב 'לא רוצה' 'אבל אני מבקש שתרד לי מהרגל' 'לא רוצה'. אני חושב כי אין להתפלא על העברת הכסף מיד ליד. דבר מצוי הוא ופשוט כמו בקשתו של אדם שיירדו לו מן הרגל. מי שלא יורד מרגלו של זולתו כמובן מעורר תימהון, או צחוק.
אותו הדבר, אני לא חושב שיימצאו רבים שיעכבו את הכסף אצלם ויזכו למבטי תוכחה/השתוממות מכל הנוסעים האחרים. הפלא שבזה הוא בפעילות החברתית-ההכרחית למען אדם שאיננו מכירים. אבל אולי יש בזה משום המוסכמה?
והרגע ההוא- כן הוא היה משובח מאין כמוהו, 1990 בחזרה משוקקחתן בחוף המערבי (על יד הדולפינריום בת"א), בקו לילה של דן, הרבה אחרי חצות, וכל האוטובוס שר, רועד מן הזמרה.
הכברתי לצחוק. ובמידה רבה, אני צוחק עד היום.
מה שכתבתם בתגובות זה תמצית הישראליות. מסכימה לגמרי
לכל כך מוזר. לפעמים אני חושב שזה תולדה של המבנה הקהילתי היהודי בגלות פעם, כאשר היה את שוטה העיירה, הנדיב הידוע, הצדיק, ההולל, בעל האגרוף והגביר וכיו"ב. אולי זה נכון לכל מקום בעולם, אבל השפה ואולי איזה אתוס של גורל משותף (בוודאי גם השואה שם והמלחמות פה) שקושר את כולנו יחד, עושה את זה למשונה כל כך, כאילו שחלוקת התפקידים הקהילתית הזאת מלווה אותנו לכל מקום שאנו הולכים. בימים נתונים נדמה לי כל כמה שבן גוריון וחבריו ניסו להקים דבר חדש, כל מה שיצא מן המדינה הזאת בהתבוננות היסטורית הוא שטייטעלים על גבי שטייטעלים, שאינן שונים בהרבה מהרכבה של
החברה הפלסטינית הבנויה, חמולות-חמולות
שבהם יש לכל אדם איזה תפקיד חברתי מוגדר אייכשהו.
אולי בתל אביב הדברים שונים למראית עיין, אך ככל שמתרחקים מתל אביב, זה נעשה גלוי לעיין.
יש משהו בנסיעה ברכב ציבורי, ובמרחב (הפיזי והאחר) שהיא יוצרת, שפותחת אפשרויות אחרות – לאנשים ונשים שהשילו מעליהם לרגע חלק מתדמיותיהם החברתיות והאחרות, שנכפתעה עליהם סוג של אינטימיות כפויה, ושהם נאלצים לשתף פעולה עם אנשים שלא ראו ולא יראו לעולם
ברגעים כאלה של אנושיות – שבה חמלה, סולידריות, שיתוף פעולה אנושי ונקי מאינטרסים – נתקלתי לעתים: באוטובוס מסווזילנד למאפוטו בירת מוזמביק (שבה ראיתי את הלימפופו וריאיינתי את ברמלי לרדיו קול-חי), נסיעה ארוכה ששיחה של צחוק ובכי קישרה בין אנשים שלעולם לא היו משוחחים (כך ובכלל) בנסיבות אחרות
או במוניות השירות שבין תל אביב וירושלים, בועה של "אחרים" – פלסטינים, פועלים זרים, או ציפורי לילה – שרבים מהם נוסעים בקוים האלה כדי לדלג על כוחות שיטור ואבטחה כאלה ואחרים בכניסות לתחנות המרכזיות, ושיכולים לכונן סוג של אחוות "זרים" במהלך הנסיעה, כמו הנוסעים ברכבת (או – טוב מזה – בטרויקה של הדואר) באיזה רומן רוסי (תמיד הם נסעו מהעיר ג—- והיה ביניהם איזה "חרשתן ואשתו"). משהו צ'כובי דוקא
אני מניח שבשטייטל ובחמולה התייחסת לתחושה של קהילתיות ושל אותה סולידריות (קדם-קפיטליסטית, אולי, קדם יחסים-כסחורה) – במילואים של לפני שנים רבות עמדתי לדאבוני במחסום (לפני פריחת המחסומים הגדולה) וראיתי אשה שנמנע ממנה המעבר אבל אושר לילדה הקטן (כמעט תינוק) לעבור לצד השני, אל בעלה (אביו) – ותור צפוף של פלסטינים העבירו בזהירות ובדאגה ילד-תינוק בוכה מיד ליד לצד השני, כשכל אחד מנחם אותו בדרכים שונות. גם אז הפעימה אותי העובדה שיש חברה שבה אתה יכול לתת תינוק בידים זרות בבטחה וללא חשדנות ופחד
ע' דפדפת אותי אל שתי תמונות נושנות:
א. אני כחייל צ'פליני בראשית השירות שומר במגדל בשטחים, חולש על ואדי שבו משחקים אב ובן
רועי צאן, ואני בז לעצמי, על כך שאני משגיח עליהם נושא נשק מלמעלה ועל שאני אייכשהו, גם אם אינני רוצה בכך, מהווה איזו סכנה הנשקפת להם.
ב. הסיפור הראשון ("הארוחה הראשונה שלי") ברשימה הזאת שהוא באמת לא דבר קט בכלל. בימים שבהם אני צריך לחשוב על רגע שבו התגלה לי טוב במקום שהכי לא ציפיתי למוצאו, זו אחת התמונות שעולה לנגד עיניי:
http://www.notes.co.il/shoey/58162.asp
ולימפופו, הו לימפופו.
אכן אנושי, מדי אנושי, אבל בעברית וכחול לבן
לא לשים בסל בטעות, רבותיי:
מכירה אותו מזמן מזמן.
יש רגעים כאלה, של אחווה אנושית בסיסית, או של היעדרה, הם מתגלמים ברגעים שבהם אין הבדל, כמו מונית שירות או כמו תור לשירותים ציבוריים ולהבדיל, כמו בסיפורך המפעים, בבי"ח ודומיו.
ע' – אתה חושב שבלימפופו היענים מעבירות עודף בשקלים להיפופוטמים, כשהם נוסעים יחד במונית שירות?…(-:
השאלה שלך היתה בהומור, אבל אם היה לי עשירית מכושר הניסוח של הכובתים והכותבות פה, הייתי עונה לך תשובה רצינית: על שמורת הטבע הענקית בלימפופו (קוראים להם גיים, לזכר ימי הצייד אני חושב), ועל האופן הבלתי נתפש אבל המוחש שבו יחסו של אדם לסביבה ולחיות (ול"פראות" או "בר", וילרדנס באנגלית שלעולם לא אצליח לכתוב כאן) משתנה מעצם השהייה בין חיות (כולל בני אדם) החיים יחד באיזה מובן עמוק (ולא רומנטי?! ממש לא רומנטי! ידעתי שלא אצליח להסביר!) כמו במונית שירות
חבל, חבל שאני לא ידוע לכתבו את זה. תסעו ללימפופו כדי להבין את זה
לו היו נותנים לי מטה קסמים שעליו מצויירת עין גדולה ואומרים שמותר לי לכשף את ע' כישוף אחד ויחיד, הייתי עושה פוף אחד עם מטה הקסמים ומבטלת את הביטול העצמי הזה.
אתה כותב מצויין, מה הקטע?
הנה, הסברת לי. אני רק תוהה, עבור האנשים והחיות שחיים על גדות הלימפופו ממש, לאיזו מדינה אוטופית הם קוראים לימפופו? מקוה שלא לזאתי, נו, ארץ הקודש…
בשיא הרצינות – למדינה האוטופית שלהם קוראים "ירושלים" (קצת כמו אצל ביתא ישראל, היהודים האתיופים, ש"ירושלים" שלהם הוא שם של בת, המתייחס לארץ-ישראל של משאות-הנפש ומחוזות-החפץ, קצת כמו השם ציון – שגם הוא שם של עיר ושל ארץ – אצל המזרחים)
הרבה אנשים באפריקה הופתעו מאוד לשמוע שאני מ"ירושלים" – ירושלים שלהם היא מקום בשמים, אולי גן עדן, אולי ירושלים החדשה של אוגוסטינוס (ושל פנחס שדה), ומכיוון שאינני מלאך הם קצת התפלאו
ע1 וע2 שייכות למערכת החינוך העצמאית של לימפופו ואליהן מגיעים בתום שש עשרה שנות לימוד עד כמה שאני זוכר.
ובאשר לאוטופיית ציון וירושלים ראוי להזכיר את ירום הודו היילי סילאסי אריה ציון ואת בוב מארלי שזמרר ושורר ושנורר בשבחו, כעין מיתוס
של שיבת המלך הגדול
ועל כך כבר נכתב ע' לציון צופיה (שלא כמו מארלי המשורר אני סתם ממחזר)
עוד דבר, דומני שז'ורז' בטאי התלהב מאוד מכישורי הכתיבה והידענות המופלגת שלך. הוא אפילו כתב על זה ספר:
סיפור העין.
דומה כי הטרגדיה של התנועה הציונית היתה שהאופציה היתה אוגנדה. אם היתה זו לימפופו
זה היה סיפור אחר לגמרי
ויש לי הרגשה שגם אתה חייכת, שזה הרבה מאוד השבוע. שתהיה לנו שבת שלום (הדבר הכי טוב הסיפור של בטאיי הוא ההקדמה שלו, המספרת על הנסיבות שבהן נוצרו חומרי הסיפור אצל המחבר הצעיר, מאוד דומה לחלום)
אבל זאת תעודה אוטומטית כזאת? מקבלים ישר אחרי 16 שנות לימוד? למה לא סיפרו לי? (או אולי כן סיפרו?…)
ע- אני יודעת, האמת. לא חשבתי על זה כששאלתי אבל זה די הגיוני. לימדתי פעם ילדה אתיופית יפיפיה שענתה לשם ירוס, קיצור של ירוסלם.
אני לא מקנאה בכל אלה שציפו להגיע לגן עדן ומצאו את עצמם במקרה הטוב בתעלת בלאומליך…
ושועי, אל תחשוש למחזר, את ההמנון -ע' לציון, ממילא צריך לשיר בטקסים חגיגיים (נגיד, קבלת אזרחות כבוד של לימפופו), וחוץ מזה, מחזור זה טרנד.
ו ע', לך תדע, אולי הם חשבו שאתה כן מלאך? או ידעו משהו שאתה לא יודע? אל תחפז להסיק מסקנות!
הבהחלט שלי כוון לתגובה של שועי, לימפופו ואוגנדה וכל זה, אבל גם על חיוכים אני מוכנה לשים חותמת, תמיד.(-:
פשוט אין
כמו צביקה פיק גם אני מתלבט: מלאך או שטן?
כיהודי דקדקן, אף פעם לא הבנתי את מי היא מלה
בשירו של צביקה פיק: מלה-מלה-מלה
שיר אידיאלי לבריתות, בחיי
שיר המעורר את חדוות המילה
ותודה על החיוך החברי)
לא נעלם מעיני)
שועי שועי, זה פוסט נפלא. אהבתי מאד. מאד.
איריסיה יקרה, זה מה שקורה כשסוגרים אותי בתוך צרור ציבורי על גלגלים בשעת ליל (-: