
1
הם השתגעו לאיטם במורד. כלומר, צעד אחר צעד, ככל שרצו מהר במורד, ולרגע דומה כי משהו בכח הכבידה הופר. אפשר כי תחושה זו טיפסה חרישית מתוככי הגוף אל תוך מוחם. עד שהגיעו אל העמק– שם חיכתה המשאית הצבאית, הם היו מטורפים כדבעי. שוב לא זכרו אפילו טור לרפואה מתוך שירת העצבת של פובליוס אובידיוס נאזו, גם לא את שייר מטוריו של דנטה אליגיירי, אף לא פסוקים נשכחים מתוך תורות הנביאים. כאיש אחד זנחו את המלים מאחוריהם והִמִירוּן בכובע פלדה וברובה. עמדו בשלשות. בשלושה טורי-אדם. איש כבר לא העסיק עצמו במחשבותיו בספרים, בתרבות, בנסיון ליצור שפות חדשות מתוך שפות ישנות. הם היו מרוכזים במטרה, ביעד. מחיית האויב הדמוני המצפה להם, האורב להם אי-שם, מבעית אף מן המוות עצמו, מעבר לרכס ההרים המדברי הזה.
הם היו מוכנים לכל, לכל שימוש באדם. למחות, לרסק, לפורר, לשפוך דם, לשרוף, להטביע, לחנוק. הם התמסרו לשגרת האימונים שנועדה להבטיח בדיוק כזאת. כלומר, שבאותה עת אשר יתייצבו בפני אותו אויב נעלם ואכזר—יהיו נכונים ומשוכנעים ביכולתם להשמידו ולהעלימו מעל פני האדמה. לא להותיר זכר. אותיות כתב קדומות שייעלמו לתמיד כתמרות עשן שוקע. רק שורות ספורות עקשניות בגווילים עתיקים עוד יעידו שאי פעם היה עם כזה בנמצא.
אחר כך יספרו שהם היו מכשפים, שהיו פילוסופים, שהיו פגאנים, שהיו עם בוזי-אל, שודדי דרכים חסרי רחמים. שהיו אבות אבותיו של כל צורר, של כל גוזר. יגידו שהם היו תוקעים סכין בגבו של כל ידיד ועמית שהפנה אליהם את גבו לשעה. שמרחב המחיה זוהם מנוכחותם. שלצאצאיהם, עד היום, ישנה איזו ועידת-סתרים, קונגרסֹ, בו הם נפגשים, על מנת לזמום השתלטוּת על העולם. הכל בכדי שנוכל לצאת שוב להשתגע שיגעון ארוך במורד ההר. לעתים לא ברור מה היה בהם אכזר יותר מן המידות הרגילות המאפיינות את התנהלותה של החברה האנושית מאז ומעולם. ברם, אין לומר זאת בקול רם. מוטב להסות את הדברים. כאשר ההמונים שועטים במורד ההר, סכיניהם שלופות בידיהם, מוטב אולי לרוץ עימם, גם אם למראית עיין, שלא להיחשד חלילה, כרך-הלבב.
2
את עבודת הדוקטורט שלי רציתי ליחד לתולדותיהם ומנהגיהם של העמלקים. גיליתי חור שחור. אפשר שלא היו אלא משל בלבד, כך אמר לי ידיד ישיש שעה שהסבנו על כוס קפה ובורבון. אותו אינטלקטואל נעצר בינתיים על ידי המשטרה החשאית בארצו ונעלם אף הוא. אני זוכר אותו בכל יום ויום. נפגשנו כמה פעמים. הוא ניסה לאותת לי כי חייו בסכנה. נסיתי לתהות אחר טעמי-התעקשותו להישאר במולדתו הישנה, אשר זכויות האדם בהּ עמדו כבר אז על כרעי תרנגולת. לדידו, כך נהג לומר, האדם קשור בטבורו לעם ולמולדת. בצאתי מאחת משיחותנו, נזכרתי באגדה על המלך שלמה ועל אשמדאי מלך השדים, שהביאהּ ח"נ ביאליק בספר ויהי היום. שם הסתבר כי אשמדאי, מלך השדים, אכן ניצב הוא על כרעי תרנגולת. אותו אדם נעלם ולא נודע עוד מקום הימצאו.–אני נזכר בו בכל יום עובר,בכל עת אשר בהּ אני מתחקה בדעתי אחר מחקר העוסק בתולדות העמים ומלחמותיהם המתמידות או בשעה בה אני לוגם מכוס הקפה או מכוסית הבורבון וחש בטעמם של געגועים חורצים את גופי.
3
יש אומרים כי לו היתה נכתבת היסטוריה עמלקית אי-אז, ניתן היה לסכמהּ בקצרה,לפי הנוסח הבא: העמלקים היו די דומים לנו בכל מובן ועניין. גם להם היה נביא כבד פה וכבד לשון, שטען כי הוריד תורה אלהית מהר סיני. כל ההבדל נעוץ היה במקום אחד. פרשה אחת. במקום שבתורה נצטוו על מחיית זכר עמלק. נצטוו עמלק על מחיית זכרם של ישראל. סימטריה חסכונית, פיתגוראית. כל התהום והדוּמה הנפערים ממוצאותיה של פרשה אחת, כביכול, גזורת רצון אלהי.
רק שיגעון ארוך במדרון, התחושה כאילו אנו מאבדים את אחיזתנו באדמה, פורשים כנפיים, מרחפים בין ארץ ושמים, עומדים לאבד את זכרם ואת צילם של בני אדם, כמונו ממש.
4
היתה לי אהובה עמלקית. פעם חלמתי והנה שיספה אותי למוות בסכין. כאשר היא עזבה, לאחר שהתאהבה בגבר אחר, סבבתי חורף שלם חסר נחמה. הייתי קורא בשמה בשקט לבלי מענה. וכאשר בני עמי, מתוך הזיית חג הפּוּרים שלהם, חוגגים מבוסמים, את מחיית זכרו של עמלק. אני חוגג את זכרהּ של העמלקית שלי. מה זה משנה מה אשתה, מה אחשוב, מה אבקש למחות מזכרוני. בתום לב, ישנם דברים שלא ניתן לשכוח. דברים כגון אהבה, או דברים המעוררים אהבה כגון תרבות. אי אפשר לגזור אותם מן העצמי. אף בגלות—הרחק מן העם ומן המולדת הישנה, הם אינם מוטבים. שום שנאות מדומות או ריצות במורדות ההרים, אינן יכולות להמציא להן ארוכה. ברם, אך בשל שִיבתך כְּמִעוּט, אתה תמשיך לדדות אחריהם. כל גופךָ כואב. לפניךָ מדרון, ושיגעון ורעש המשאיות המחרחרוֹת לאסוף דור חדש של לוחמים אל השדות בהם הורגים או נהרגים, ואם ממשיכים לחיות, זה לעולם מתוך חוֹלִי,שאין ממנו החלמה ואין ממנו יקיצה, ולעתים נדמה שאין לו סוֹף.
רות דולורס וייס, מתוך: (Raw Versions (2003
*
*
בתמונה למעלה: Rembrant Van Rijn, Ahasveros and Haman at the Feast of Esther,
Oil on Canvas 1660,
.
© 2010 שוֹעִי רז
זה פוסט מוזר וקצת מסתורי בגלל מה שיש בו מעבר להומניזם החומל ולפעמים תולש את שערותיו – שלך. אבל מה הדבר הזה, קשה לי להגיד.
מרית יקרה, אוסיף מיסתורין על מיסתורין, משום שהאסוציאציה המיידית שעלתה בי למקרא תגובתך, הוא הפרגמנט ה-183, מתוך חיבור סוד הלניסטי, מיסטוריון, שנקרא: האורקלים הכילדאיים, אשר תורגם מיוונית על ידי רות מג'ריק, כך:
The Real is in the Depth.
(-:
השארת אותי מסוקרנת. המשך יבוא?
הייתי בת תשע עשרה,
הגעתי לשרת כקצינת חינוך בגדוד הנדסה קרבית ברמת הגולן,
במשך כמה חודשים עשיתי את זה ונפשי נקשרה בנפש החיילים הפשוטים והקצינים הנהגים והשקמיסטים החיילות והחובשים והטבחים.
חייל אחד ואני התחלנו להתאהב.
מוצאי שבת אחד התחילה המלחמה,
זו הקרויה מלחמת לבנון.
הוא אמר לי: נשים צריכות ללות את הגברים שלהם למלחמה.
מאותו רגע התחיל מחול טירוף, אתה תיארת אותו במדוייק, במדוייק, והחזרת אותי בבת אחת לשם.
בשבוע שאחרי הרגע הזה איבדתי חמישה אנשים שאהבתי ועוד כמה התפרקו לחתיכות מדממות.
החייל שאהבתי התחרפן ולא רצה לדבר איתי או עם מישהו אחר בכלל.
אני זוכרת את הברק בעיניים שלו כשהוא יצא ואת החושך בהן כשחזר.
לא יודע. תהיתי הרבה עם הרשימה הזאת מתאימה לבלוג. אני יודע שמן הצד זה עשוי להיקרא כעוד איזה פמפלט אנטי-מלחמתי, אבל באמת הרבה צרות היו לי עם המלחמות, וכנראה שהמיסתורין שמרית דיברה עליו למעלה נובע, בין היתר, מכך, שכיסיתי וטשטשתי הרבה, אבל הרבה כאן לגמרי אמיתי.
איי מיכל, לא בטוח שהתכוונתי לעורר שדים ומכאובים. פעם, אחרי השירות, עבדתי באיזה מקום והממונה עליי היה בן 18 כאשר מלחמת לבנון פרצה ונכנס עם כוחות השיריון לבירות בתחילת המלחמה.
דברים שהוא סיפר לי מאותו היום היו אכן קשים מנשוא. בכלל המלחמות כאן הורסות את חיינו. קשה לי אפילו להתחיל להביע את השפעתן על חיי, ועל חיים של כמה אנשים היקרים לי באמת. אבל המצעד נמשך, וגם השיגעון יימשך. משום שפסיכוזות המונים לאומניות ו/או דתיות קשה מאוד לעצור.
במלחמת לבנון השניה,
נהרג קרוב משפחה צעיר ואז הבנתי כמה הטראומה ההיא לא ממש עובדה אצלי,
היא קיימת בתוכי כמו קפסולה מזמן אחר,
משפיעה על הדעות והמחשבות שלי.
בשניה שקראתי את "הם השתגעו לאיטם במורד"
אני פשוט ראיתי את הלילה ההוא.
אני חושבת שיצרו את דמותו של עמלק במיוחד בשביל להריץ את הילדים האלה אל המוות שלהם.
אבל מה שהוא עמלק הראוי כביכול לג'נוסייד
החילו עמים אחרים על היהודים
ועמים אחרים על עמים אחרים, וכל עם מריץ את לוחמיו אל מותם בשם ההגנה מפני האויבים הדמוניים, חסרי הרחמים,
וכך בדיוק קולטים את המציאות גם בצד השני של המתרס
אני מסכימה איתך,
זה בשני הצדדים
וזה בכל מקום.
שועי, אני לא יודע עד כמה כיוונת למה שנזכרתי בו למקרא הדברים האלה. יש מאמר מופתי – ממש, יחיד בדורו – של אבשלום אליצור על שנאת עמלק, ושנאת החזיר, ועוד הרבה שנאות אנושיות ויהודיות, שמוצא בכולן שורש פסיכולוגי אחד – שנאת הדומה מדי. אם לא קראת, רוץ לקרוא. אם קראת, אשריך.
http://www.e-mago.co.il/e-magazine/amalek.html
לקטע העצוב והסתום שלך אני רוצה להוסיף עוד משהו מדכדך על זנאת עמים: המזרח אירופה (בעיקר ברומניה) היו גם קהילות ארמניות. היהודים זיהו את הארמנים עם עמלק (אגג) ואת רחוב הארמנים הם כינו "די מחית גאס", כלומר רחוב ה"מחית", משלון "ומחית את זכר עמלק". כמה עצוב ומייאש הצורך הזה של עם מושפל ונדכא למצוא עם אומלל ממנו *כדי לשנוא*
סימון וייל, שאמנם לא נודעה באהבת ישראל סוחפת, אבל נהנתה מהרבה מאוד אינטואיציות מבריקות, כותבת ב"הכובד והחסד" שלעולם אדם מפנה את זעמו לסמוכים, אותם הוא תופס כבאים אחריו (כלומר כנחותים), בהיררכיה החברתית-אנושית. לעולם לא כלפי הממונים או בעלי-השררה, שמהם באמת יצאה הרעה. כלומר, יש כאן תופעה של העברת האלימות הלאה אל החלשים, או אל מי שנתפסים חלשים בחברה.
(ובאמת, לטעמי, זה אחד ההסברים המעמיקים לפסיכולוגיה האנושית, העשויים ליתן הסבר, לתופעות של אלימות כנגד מיעוטים אתניים
וגם לאלימות של גברים כנגד נשים וילדים)
אני מכיר מעט מאוד מכתבי אליצור. אני מכיר היטב כמה מתלמידיו המשבחים מאוד.אותו אדם שמירר את ימיו באונ' בר אילן פעל את פעולתו גם בקשר אליי.
לענייננו, מרביתה של התיאולוגיה האורתודוכסית
אירופית לנגזרותיה, החל בעולם החרדי וכלה בעולם הציוני-דתי, נשענת על תפישה דיכוטומית (אני מעדיף לא להשתמש במלה גנוסטית, משום שאין דואליזם אלהי בתפישה זו) המחלקת בין בני אור, היהודים, שמהותם אלהית (מהר"ל, שבתי שעפטיל הורביץ, רמח"ל, הגאון מוילנה ר' שניאור זלמן מילאדי ואילך) ובין הגויים, שמהותם בלשונו של מהר"ל "נוטה אל החומר" (מהר"ל היה עוד מתון בהגדרותיו, יש קשים וקיצוניים ממנו). הדבר קיים ומצוי היום מאוד, במיוחד בעולם החרדי-חסידי, וגם בציבור הציוני-דתי, ובמיוחד בקרב תלמידי תלמידיו של הרצי"ה קוק, מקים "גוש אמונים". אבל דומני, כי תפישות כאלו, הפכו לחלק מן השיח בעולם החילוני גם כן, במידה שאפשר לתפוש את ביבי וחבר מרעיו כמנויים על העולם הסקולארי, ולא על איזה סוג מוזר לאומנות המוצאת את שורשיה ההיסטוריים במקרא.
אגב, יהודים תמיד שנאו את קרוביהם, למשל את היהודים-הנוצרים, כנגדם תוקנה ברכת המינים, שבשינויים קלים נאמרת עד היום שלוש פעמים ביום בברכת שמונה עשרה, ומייחלת לאבידתם של הרשעים.
כמו כן: את הקראים, ואת השומרונים, ואת השבתאים, מה שאבסורד: כי עד המרתו של שבתיי צבי רוב הרבנים בעולם היהודי בכל מקום אימצו את משיחויותו אל ליבם (להוציא כיסי התנגדות קטנים מאוד), ובימינו: אני שומע כל העת גילויי שינאה אורתודוכסיים מבעיתים ממש כלפיי רפורמים וקונסרבטיביים, בייחוד מקירבם של אנשים המעוניינים "להציל את נפשי", שמא אחבור לאחת התנועות האלו (לשיטתי, הן דומות מדי לאורתודוכסיה).
כמי שמצוי בדיאלוג עם תנועות רוחניות מקרבם של הפלסטינים-הישראלים, אני שומע, לא פעם, הטפות מוסר מקרב יהודים-דתיים, איך אינני פוחד, ומה בדיוק אני חושב לעצמי. אני גם מקבל מדי פעם על היותי 'גייס חמישי' או על כך שבודאי בסוף אעבור להתפלל חמש פעמים ביום, מרוב קירבה. העובדה לפיה, רוב צאצאי הרמב"ם, פעלו מתוך סוג של מסדר יהודי-סוּפי, וראו בסוּפים את ממשיכי דרכם של נביאי ישראל, מהם ראוי ללמוד, גורמת למעטים מדיי לנסות לייסד פעילות רוחנית יהודית-מוסלמית או מוסלמית-יהודית משותפת.
מה שמעולם לא הבנתי הוא שבספר דברים נאמר "איש בחטאו יומתו" כלומר החלת הדין האלהי שוב אינה חלה אליבא דמשה על משפחות שלימות (שילשים וריבעים) אלא על עבריינים יחידים, המובאים למשפט. ואף על פי כן, ממשיך הספר כולו את נימתו התיאולוגית-משפטית של ספרי שמות ובמדבר,
וקורא להשמדת עמלק, ואף נוקם את נקמת ה' במדיינים כולם, להוציא נשים בתולות.
בספרו האחרון "פגישות" (1965) מספר מרטין בובר על יהודי-דתי שהקפיד על קלה כחמורה, אותו פגש באחד ממסעותיו (בובר עיין את הממסדים הדתיים וראה בהם התגלמות של עולם הלז), שאמר לו באשר לשיסופו של אגג מלך עמלק על ידי שמואל הנביא: 'מימי לא יכולתי להאמין כי אמנם היה זה דבר האלוהים. אין אני מאמין בזה' (עמ' נ-נ"א). יהי חלקי עימו.
מה שעשית כאן יפה ודבר אלי מאוד. זה כמו הסיפור על הכלב, תמיד צריך כלב בבית כי אחרת לא יהיה את מי להאשים. את כל הדמונים שיש בנפשנו נפיל על הזרים, ותמיד תמיד החלשים מאתנו. מן חולשה כזאת של בני האדם שמחפשים תדיר את הכלב התקופתי.
תודה. הזכרת לי את סיפורו שובה הלב של הפילוסוף היהודי-צרפתי, עמנואל לוינס, המובא בספרו, "חירות קשה", מימי שהותו במחנה השבויים מספר 1492, שעמד בסמוך למחנה ההשמדה ברגן-בלזן, בימי מלחמת העולם השניה. לוינס מספר על הכלב בּוֹבּי, כלבו של אחד הקצינים הגרמניים, שהיה מקפיד להאיר פניו (כלומר לקפוץ בשמחה ובליקוקים) אל כל אדם, ולא הבחין בין הגרמנים-אריים ובין השוהים האחרים במחנה.
לוינס כותב כי באותם ימים נדמה לו הכלב בובי כ"ניאו-קנטיאן האחרון בגרמניה" (כלומר כמי שמתייחס לאדם כיש כשהוא-לעצמו, אליבא דעמנואל קאנט בהקדמה למטפיסיקה של המידות).
דווקא לא הרגיש לי סתום (למרות שסקרן אותי, לפרקים).
אבל מאוד מאוד מעורר דאגה על המקום שאנחנו חיים בו והקיום האנושי בכלל.
"העמלקים היו די דומים לנו בכל מובן ועניין…גזורת רצון אלהי", אפשר להרחיב ולומר, שזאת הבעיה עם העובדה שישנם שלושה ספרים שיצאו, לפחות כך כל אחד מהמאמינים יטען לזכות ספרו הנבחר, מידיו הערטילאיות(אם לא לוקחים בחשבון את "שיעור קומה") של אלוהים, הברית החדשה מבטלת ומייתרת את קודמתה, הקוראן שולל את כל אשר בא לפניו, וכך הותר הרסן לכל מאמין לזלזל ואף לשטום את השקרנים המאוסים מהמתחזות המתחרות על ליבו האינסופי של אלוהים. ייתכן שהפתרון מצוי בהכרה שכל הטקסטים הקדושים אינם אלא יצירות אנוש, ועל כן אין להעניק להם פריבלגיות השמורות לכל דוגמה. אני סבור שיש בכך כדי להועיל, משום שאף מאמין לא יוכל לתלות את האחראיות על דרך חייו ובחירותיו האישיות בשמו של כליל השלמות, הטוב והחסד. אם רצחת כופרים בשקיקה לא תוכל להשליך את זה על רצונו של אללה, "לשם שמיים", מוסר נצחי וטהור שיד הארעיות המשחיתה לא נגעה בו, יהיה לך ברור שאתה לא שונה במאומה משום רוצח…
כפי שעולה מן הטקסט למעלה אני לא ממש מחבב חפצים חדים. אם כי נשאלת השאלה האם טקסט הוא חפץ. זאת שאלה גדולה. אולי חפץ לב כמו שקוראת לזה מרית.
הקיום האנושי תמיד מעורר דאגה ועוד יותר מעורר קשב ואחריות.
המקום שאנו חיים בו, הוא מעט מדיי המקום עצמו, ויותר מדיי מיתוסים לאומיים שהולבשו עליו, בכדי שנקרא אותו בצורה מסויימת.
בניגוד לרמב"ם, ובהצטרף לדעתה של החוקרת והמשוררת אסי פרבר גינת, אני מקבל את התפישה לפיה שיעור קומה הוא טקסט מונותיאיסטי לעילא,
משום שאיברי האלהות המתוארים בו הם כל כך אסטרונומיים, כך שקשה מאוד להעלותם על הדעת
ואפשר כי הרמב"ם נרתע מזיהוי אפשרי של האלהות עם הקוסמוס הפיסיקלי (פנתיאיזם) ועוד יותר
מכך שישנו כאן סוג של תיאור חיובי ביחס לאלהות (לא על פי הנוסח של התיאולוגיה הכלאמית, אבל כן בנוסח הקרוב לתכנים מצויים בשיעה אסמאעיליה המוקדמת) ואילו הרמב"ם היה איש של Via Negativa
במובהק, כעולה מדבריו החדים במורה הנבוכים א,נ"ט.
ובאשר לדבריךָ, החלת מציאות רצויה כזאת (כלומר תפישת הטקסטים המקודשים כטקסטים מכונני תרבות שבני האדם מקדשים אותם יותר מאשר צו אלהי הטרונומי בל יעבור) בתוך הממסדים הדתיים, נדמית לי כבלתי אפשרית, לא פחות מאשר קירובו של יום אשר הוא לא יום ולא לילה וכיו"ב.
מה שיבוא קודם.
מי יודע, אולי יבואו יחדיו.
(-:
גם אני לא, כידוע…
והתלבטתי אם לכתוב על הטקסט חד כתער בדיוק בשל הרתיעה הזאת, אבל האמת ניצחה.
ענית, כמובן, את התשובה האפשרית היחידה – טקסט הוא חפץ לב. חפץ עם נשמה. למילים יש כוח, והמילים האלה, בין היתר, חדות, אבל זה לא הופך אותן חלילה לכלי נשק, אולי הן חדות כמו שברי מראה. גם חד, וגם מראה את האמת.
מאוד נכון מה שכתבת על המקום בו אנחנו חיים, זרק אותי למחשבה על מקום אחר, משהו מד"בי בו כל המטענים התרבותיים וההסטוריים נמחקים מהתודעה של היושבים כאן ו/או מועתקים למקום פיזי אחר, אבל המחשבה הזאת מפחידה אותי מדי, אולי אפילו יותר מהמציאות המפחידה לכשעצמה, אז זרקתי אותי בחזרה לפה.
ובמחשבה שניה, גם דוקים זה חפץ חד….(-:
אם הדוקים
היו החפץ הכי חד
בהישג יד
היה גם הדו-קיום
בהישגה של היד…
טוב, דוּקִים אפשר לכסות בצדדים בהרבה צמר גפן
ואז אפשר להיטיב עימם את תעלות השמע, שמאפשרות
את הקשב עליו דיברתי בתגובה הקודמת לטלי
יחד עם זאת, בדוקים, הבלתי משומשים כמובן, אפשר לתת כמובן לילדים לשחק, ואז אין חשש שאף ילד ייפול על דוקיו. בוודאי יש בזה מן האחריות
מה שהוזכר אף הוא למעלה באותה תגובה דוקרנית
ובאופן פרסונאלי
הייתי מעדיף, ששיח התגובות
יישר אוֹפִי כּדורסלי
(יש לקוות)
כי אופן כדורסלי זה טוב לדו-קיוּם)
יש תנועה, ויש מחשבה, ויש שריקת סיוּם)
קראתי משהו יפה משל בשביס זינגר. טענה שיש להתנגד לציווי האלוהי להכרית את עמלק וכל עם שהוא, שההתנגדות הזאת היא ביטוי של אמונה באלוהים.
מה שמעניין זה שלמרות ציוויים אלוהיים כאלה ואחרים, כשהיהודים חיו בגלות הם לא היו בכלל אלימים, אלא להיפך, סבלו מאלימות כלפיהם.
התורה לדידי מליאה בסיפורים וגם בציוויים המקוממים את החוש המוסרי באדם. אני חושב שזה בסדר גמור שכך הוא. אוי לי אם הייתי מקיימם כמי שמשולל כושר שיפוט. אני גם לא רואה טעם לדון לנוכח מאורעות ההיסטוריה ובמיוחד שואת היהודים בהכשרת ג'נוסייד מטעמי ציווי אלוהי זה או אחר.
היהודים בתפוצותיהם השונות סבלו מאלימות, אבל לעתים רחוקות גם נטלו חלק באלימות, והרי יש לזכור כי כל מעשה ההרג שהרגו היהודים בשונאיהם במלכות פרס, נחוג כאן מדי שנה בשנה ברוב עם והדר. ליהודים היה לא פעם בעל כורחם חלק במימון מלחמות, היו יהודים שהיו סוחרי עבדים, סרסורים, וכיו"ב. אנשים ממוצא יהודי נטלו חלק בתנועות מהפכניות שזעזעו את אושיותיה של אירופה
אגב, היהודים נהגו לעתים באלימות רבה כלפי פנים, למשל גאוני בבל הטילו חרם מוחלט ואיסור לתמוך בקהלים ובאנשים שאינם מקבלים את הוראתם; רדיפתו של הגאון מוילנה ותלמידיו את החסידים ואת המשכילים בני הדור, לא נודעה בעדינותהּ.
יכולתי גם לספר כמה סיפורי נוראיים ממש על דברים שהתרחשו בקהילות יהודיות שונות בגלות, אבל אני מעדיף להיות הלילה סניגורם של ישראל יותר מאשר קטיגורם.
ואגב, גם בשירת איציק מאנגער יש נטייה חומלת מאוד על כל מיני דמויות גויים במקרא, עמדה שאינה שכיחה כלל בכתבים הרבניים.
היהודים הם בני אדם….כלומר, לא נראה לי שיש קבוצה אנושית שהיא בהגדרה יותר או פחות אלימה, בטח ובטח לא כעניין שקשור למוצא אתני.
האלימות הישראלית של ימינו היא לדעתי בעיקר פונקציה של טראומות קולקטיביות, אבל זה עניין אחר, שכמובן לא קשור בכלום לגזע…
ולגיב הכדורסל – כל עוד אתה לא מצפה ממני לרוץ, לקפוץ או לקלוע סלים, אין בעיה…למרות שאני מודה שהחיבה שלך לשריקת סיום מפתיעה אותי למדי…(-:
כילד, העדר חמלה לגויים בכתבים רבניים גרמה לי לבכות מעצב ואכזבה כשלמדתי פירוש רשי בעניין הגר. כל כך אהבתי את רשי – ואת החום האנושי וההבנה הגדולה שהפגין, שהסלידה המחאכותית מה"גויה" זעזעה אותי (עד דמעות, כאמור)
הרמב"ם כותב דברים יפים ועדינים על קבלת הגר (ספר המצוות מצוות עשה ר"ז) וכן בתשובתו לעובדיה הגר, שהיא מסמך אנושי יפה מנגד, הרמב"ם פוסק כבבלי, שאם ישראל וגוי טובעים בנהר יש להציל את ישראל ואין חיוב להציל את הגוי כלל, בודאי אם יש בכך סכנה
מנגד בספר חסידים כת"י פארמה (מהדורת ויסטניצקי, ברלין תרנ"א), איני זוכר כרגע את הסימן, מסקנת הסוגיה היא שיש להציל או אין להציל על פי הערכת משקלו של הטובע, והסיכוי שיימשוך את המציל אחריו למצולה. יש להימנע רק כאשר הסיכוי שיהיו טובעים השניים מן האחד גדול לאין שיעור מכך שהטובע יימשה. אין שם הבדל בין יהודי ובין גוי באשר לחיוב המשייה וזה דבר משמח ממש.
בעניין רשי והזעזוע שלי כילד
דווקא הבנתיך, הרישא של התגובה הביאה את היחס כלפי הגרים, משום שיש להניח כי אברהם, שאת 'הנפש ההיא עשה בחרן' כלומר אליבא דרש"י גייר (הכניסן תחת כנפי השכינה), הביא גם את הגר אל חיק הדת החדשה שייסד, הקשורה אליבא דתורת משה וחז"ל ביהדות.
ותיכף אני מעלה פוסט שחלקו עוסק בהסבר מדוע ראשי הציפורים בהגדה האשכנזית הנודעת ראשי צפורים המה.
(-:
נהדר, רק הולך וגדל בקריאות חוזרות.
תודה מוּן. אני שמח שקוראים אותי לכתחילה.
עוד יותר, על שזיכית את הרשימה הזאת בקריאות חוזרות.
(-: