*
בכפר הערבי
נתקע הג'יפ הצהל"י
וההמון החל מתקהל
סביב ארבעת היושבים
רכנו החיילים והוציאו
תחת כנפותיהם,
ספרים עם כותרות
מסולסלות, אותיותיהן
שזורות אלו באלו,
ופצו פּיוֹת בדיונים עדינים, כְּצפּוֹרִים,
בערבית שוטפת,
הם דנו באחְדוּת המציאוּת
על כן לא חשו לָהתקהלוּת
כנפש החוֹוָה-
המחוללת סביב השכל,
התושבים סובבו סביבם
בחגיגת האבן השחורה
ועל דעת המקום
הכֹּל פַּצָע השֶקֶט
הערות: המונח וחדה' אלוג'וד, אחדות המציאות, מיוחס למשנתו של השיח' הצופי-אנלדוסי הגדול מחיי א-דין אבן ערבי (אבן ערבי נולד והתחנך בקורדובה, היגר לפאס, למכה ולדמשק. 1240-1165). משמעותו היא שהמציאות לאמיתהּ אינה מחולקת לפרטים ולהיררכיות, אלא מצידו של אללה הכל אחד ושרוי באחדות שווה בכל עת; על כן המשיג השלם, הוא המקיים בהוויתו הפנימית את אחדות המציאות והוא אחד עם האל או עם רצונו, ולדידו הכל אחד ומיוחד, הכל נובע אלהוּת. ראוי לציין כי המונח וחדה' אלוג'וד אינו מצוי כתבו כלשונו בכתבי אבן ערבי, אך הרעיון העומד בבסיסו מצוי בהם ודאי. על תפישה זו שיש בה ביטול מהותי של התיאולוגיה המוסלמית הרשמית הדוגלת באלהוּת טרנסצדנטית, כמו גם מכתיבה היררכיות דתיות וחברתיות, המבדילות ומבדלות בין בני אדם, כמנהג הממסדים הדתיים באשר הנם, רואה הממסד האורתודוכסי- האסלאמי עד עצם היום הזה במשנתו של אבן ערבי כפירה בעיקר; ספרו הגדול אלפתוחאת אלמכיה' (ההתגלויות של מכה) הוא ספר הכולל שירה מיסטית והגות מיסטית עצמאית, נכתב בקרבת הכעבה', האבן השחורה, שבמכה, אליה הגיע אבן ערבי כעולה רגל, ואליה חזר שוב ושוב, לעוצם גלוייו.
מחול הנפש סביב השכל הוא הגדרתו של הפילוסוף הניאופלטוני הסורי ימבליכוס (330-270 לספ' לערך) למהות הזמן; אמנם יש בדבריו פירוש מדעי מדוקדק הכורך את יחסי השכל הכללי והנפש הכללית במוצא הזמן וכינונו. ברם, הדבר יפה גם לתפישת הזמן האפלטונית כזמן שבנפש, וכסוג של שהות בין הפקת רשמי החושים ובין עיבודם וניתוחם האנליטי באינטלקט האנושי. מה שניסיתי להציע הוא שבתווך בין קליטת רשמי החושים ובין מעברם ועיבודם במח אפשר שתשרור שהות אין-סופית.
*
*
בתמונה למעלה: Way Leading to Sartaba, Photographed by Tamarah 2007
*
תודתי לגלוריה על ששיגרה אליי לינק לשירהּ היפה של סוּעאד מאסי, והזכירה לי דבר-קיומו.
© 2010 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
שועי יקר,
למרות השאיפה לאחדות המציאות,
יש בשיר הזה תחושת אלימות כבושה המאיימת להתפרץ,
משהו מאוד מאוד מפחיד…
אני רואה את העדינות ואת היופי ואת האותיות ואת הנוף (גם הצילום מדהים)
ובבטן מתכדר לו כדור של מועקה ואֵימה.
מיכל צודקת, אבל בשבילי זה קסם עצירת הזמן ומיזוג הדתות. ובעצם גם זה שיר מטמורפוזה, מהסוג של אובידיוס, לא של קפקא.
וגם ברור שהיית שם. (זה מה שרציתי לכתוב, אבל לפני שתיקני כתבתי בטעות – ברור שהייתי שם…)
שיר נהדר
אוף, התת מודע הזה – לא תיקני (ששייך לתיקן של קפקא) אלא תיקנתי (תיקון חצות מאוחר).
מיכל יקרה,
זה נכון, זה אינו שיר שלום מובהק (למרות שאני מקווה לו בכל לבי), והוא הושאר כך בין הסוריאליסטי-הנאיבי-והקונקרטי ביודעין שהוא פורט על כמה וכמה פחדים (גם שלי, אגב). ויש כאן גם כמובן את הפער הבלתי נתפס בין האלהוּת של אבן ערבי- שמבחינתהּ (וגם מבחינתו) הדברים, לאמיתו של דבר, אחוּדים הם, לבין המצב על הארץ, שבהּ אנשים הורגים ונהרגים בשמן של דתות, אידיאולוגיות ולאומים, תפישות המתבססות לעולם על הפרדה ואי-שיויון מהותי בין בני האדם.
עיקרו של דבר, גם אני נע ביחס לשיר הזה בין כמה קטבים. אבל אני יודע למה אני מקווה (-:
מרית קרובתי,
זה שיר אניגמטי שמתרוצצים בו כמה וכמה קולות.
נמצאתי בשירותי הצבאי בסיטואציה דומה במקצת. ארבעה חיילים בדרכם לבסיס, אני הותיק והמנוסה, המון נוהר במעלה הר לעבר ג'יפ צבאי, לא בכוונות ידידותיות. ולמרבה המזל חולצנו בזמן על ידי כוחות משמר הגבול שהספקתי להזעיק.
מצד שני באמת יש כאן טרנספורמציה/מטמורפוזה ספיריטואלית אופטימית נאיבית המתמירה את האימה לכדי חגיגה, המתעלה לידי אחדות המציאות (הכל פצע השקט). אבל, כפי שכתבתי למיכל, איזה קורטוב של אי-נחת על הפער השורר בין תובנותיו של מיסטיקון-קדמון, ובן בריתו-קוראו הישראלי המאוחר, ובין המציאות שבתוכה אנו עושים, שבה יש בחור צעיר השבוי כבר ארבע שנים, אנשים נעצרים באישון ליל ונלקחים ממשפחותיהם לפעמים ללא ידיעת הציבור, עתים ללא יידוע משפחותיהם, סטודנטים הממהרים לבחינה נכבלים במחסומים באזיקונים לאורך היום כולו בכיסוי עיניים, על כי העזו פניהם לזרז את החיילים ולהסביר להם כי ממהרים הם וכיו"ב דברים, המשאירים עדיין מידה בריאה של רצון שלא לשוטט במרחבי רקיע, אלא לפעול להחלת תרבות-שלום על פני האדמה, כפי הניתן.
התושבים סובבו סביבם
בחגיגת האבן השחורה
ועל דעת המקום
הכֹּל פַּצָע השֶקֶט
שועי היקר. כמה הרבה אימה מאופקת אצורה בשיר.
כאשר "התושבים" מקיפים את הארבעה כמו ההמונים המסובבים את האבן השחורה שצנחה מן השמים במכה הקדושה במין ריטואל חרישי, התאחד הוחדה' אלוג'וד, אחדות המציאות, עם העולם על כל זוועותיו. והכל פצע השקט.
כמה רוך ענוג של כאב דרוך כקפיץ ישנו במשפט הזה. למרות ההעתקה של הסיטואציה לאלאנדלוס והאותיות המסולסלות, הפער בין המציאות הקיומית הנואשת לאפשרות המוזהבת של יהודים יושבים ולומדים בערבית בחיק מוסלמים הכאיב לי עד מאוד.
יש מאחורי הרבה קילומטרים של שבילים בשטח הזה (לא יודע מי צילם, אבל דומה להפליא למה שקוראים "ארץ המרדפים") נוף סוראליסטי, כאילו נלקח מהירח, הרבה מאוד "סכיני" רכס על פי תהום,ו"אוכפים". בנוף כזה הכל יכול לקרות. ואם מין חזון אחרית הימים קרה שם בראש שלך, למרות הפחד, זה אכן יקרה. מתי? אנא עראף, אבל בסוף תהיינה כאן רק אבנים על גבי אבנים.
קצת מתלוצץ, אבל השיר אחל'ה. באמת. וגרו אותיות עם אותיות.
דודו יקר,
הכאב הוא של כולנו. זהו סיפורה של הארץ הזו.
אורי יקר, אכן טיול במדבר יהודה או על גבול בקעת הירדן בחורף, דומה לעתים לפסיעה על אדמת הירח, אין ספק. (-:
בהחלט שיר שפוצע את חומת ההדחקה שאנחנו בונים בכל כך הרבה השקעה. מאוד מטלטלץ
שועי יקר.
כשאתה כותב לי "הכאב הוא של כולנו. זהו סיפורה של הארץ הזו".
נדמה לי שאתה עוד לא יודע (ואולי דווקא כן יודע) עד כמה זה נכון.
לפעמים טקסט מסוים מחולל רעידת אדמה שמזיזה לוחות טקטוניים בתודעה האנושית.
שתי הרשומות האחרונות יצרו אצלי שרשרת פיצוץ שהתעכבה מעט בשל תִגְרַת הרחוב הספרותית שהתחוללה כאן בימים האחרונים.
כחלוף הסערה הכל פרץ החוצה בעוצמה והטיל אותי כניצול סערה שהושלך באפיסת כוחות אל חוף הזיכרון. הקינה לגַטִין החתול והג'יפ הצהלי שנתקע בכפר הערבי, חילצו החוצה מעמק הבכא של התודעה שלי אירוע שהתרחש לפני כ- 28 שנים. במלחמת לבנון הראשונה (מלחמה שלא נותרו לי ממנה תאריכים אלא מראי מקומות בלבד) הפלוגה שלי (בראש הגדוד) נערכת בלילה על 'גבעת האנטנות' לכניסה למחנה הפליטים עין חילוה עם עלות השחר. כל הלילה יילל גור חתולים עזוּב ולא נתן לנו מנוח. היללה התחזקה ונחלשה חליפות אך לא פסקה כל אותו הלילה. באותו לילה כתבתי את השיר הזה לראשונה ולאחר מכן מששבתי לביתי (עם שלושה חברים פחות) סגרתי אותו בתוך ליבי ובמגירה ורק כעבור שמונה שנים אזרתי עוז לשוב אליו ולהשלים אותו:
בלילה על גבעת האנטנות
בַּלַּיְלָה עַל גִּבְעת הָאַנְטֶנּוֹת
חָרְצָה יִלְלַת גּוּר חֲתוּלִים
אֶת גּוֹרַל בָּתֶּיהָ הַמָּטִים לִנְפֹּל
שֶׁל שְׁכוּנַת עֵין-חִיְלְוֶה מַחֲנֶה פְּלִיטִים
מְזֻרְגָג בְּצִידוֹן מָתוֹק בְּעַרְבִית
הוּא רֵיחַ הַגְּוִיוֹת עוֹד
שְׁמוֹנֶה שָׁנִים כְּבָר אֵין חִילְוֶה
לִפְנֵי שְׁמוֹנֶה שָׁנִים נִצְמַדְתִּי
לְקִירוֹת מְאֻבָּקִים שֶׁל סִמְטָה
מְאֵימַת צַלָּפִים אֲנִי נְקָמָה
מְאֻחֶרֶת שֶׁל נָבִיא מִזְדַּקֵּן
אִיזֶבֶל כְּבָר מִזְּמַן לֹא מְחַמֶּמֶת
אֶת יְצוּעִי בַּלֵּילוֹת רַק הַיְלָלָה
הַזֹאת שׂוֹרֶטֶת אוֹתִי מִבִּפְנִים
מִבַּחוּץ אֲנִי דַוְקָא נִרְאֶה דֵי בֶּסֵדֶר
אֲבָל בַּלַיְלָה אֲנִי תָּמִיד עַל הַגִּבְעָה
וְהָאַנְטֶנּוֹת מְשַדְּרוֹת אוֹתִי חָפְשִׁי אֶל הֶחָלָל
בֵּין הַכּוֹכָבִים הַקָּרִים אֲנִי שֶׁגֶר לֹא בָּרוּר
מֵהַמִּין הָאֱנוֹשִׁי עַד שֶׁאֲנִי מִתְקָרֵב לַשֶּׁמֶשׁ
אָז אֲנִי נוֹפֵל לִמְצֹא פִּתְרוֹן
זְמָנִּי כְּמוֹ הָאָדָם שֶׁהַיוֹם הוּא
כָּאן וּמָחָר אֵינֶנּוּ עוֹד רַק
גּוּר חֲתוּלִים מְיַלֵּל בֵּין חֲפִירוֹת חַיֵּינוּ
מְבַקֵּשׁ מוֹצָא שֶׁאֵין וְאוּלַי
גַם לֹא יִהִיֶה כְּמוֹ הָאָדָם
בְּעוֹד שְׁלוֹשִׁים מִלְיוֹן שָׁנָה.
אמיץ א-דין אבן ערבי. אולי הוא לא בדת המתאימה לו.
השיר מקסים וגם התמונה וגם סועאד מסי
הי דפנה,
תודה, בשורה התחתונה כיוונתי ודאי לאפשרות של שלום ושיויון וקבלה הדדית של לאומים ודתות, שתצמח אולי מכוחם של בני האדם, הרבה יותר מאשר מכוחן של ממשלות; במציאות שבפתח עיניים, עם חומות ההפרדה וחומות ההדחקה, אכן יש הרבה אימה וטלטלה, שעוד נחוץ להשתחרר ממנה.
דודו יקר,
אחת הסיבות הקונקרטיות לכך שקראתי את ספרהּ של חביבה פדיה כשבועיים לאחר שראה אור לכל היותר (לקח לי עוד כחודש לכתוב עליו) היה ששיריי (שאיני מפרסם באתר) עמוסים חתולים מתרוצצים אנה ואנה.
ובאשר לכאבהּ של הארץ, חיי חתומים בהּ- החל בשמי, וכלה בזכרונות הילדות הראשיתיים ביותר שלי. וכל כמה שאפשר שהאתר הזה לובש לעתים פנים וידוייות, עדיין ישנם דברים שאיני כותב בכוונה בכל זאת (-:
ותודה על השיר היפה ועל זכרון גור החתולים המיילל. מלחמת לבנון הראשונה השפיעה מאוד על תודעתי הפוליטית (הייתי בן 8 או 9 בשנת 1982, ומידי שעה חמש אחה"צ קראו בטלויזיה את שמותיהם של חללי היום). עם השנים יצא לי לעבוד במחיצתם של כמה וכמה אנשים המבוגרים ממני ב-10 שנים, שהיו אז חיילים צעירים, שהוזנקו לצידון ולבירות וצעדו בעיניים פקוחות אל תוך גיהנם, עליו העידו בפרוטרוט, מחריד, עוד נדרשו להם שנים ארוכות בכדי להמשיך את חייהם אחר-כך.
הי שחר,
אבל לאנשים כמו אבן ערבי, כמה אנשים אחרים שאני מאוד-מאוד אוהב, ואולי גם לי עצמי אין דת או עם מתאימים באמת (-: