הנחוֹת משוּנוֹת

 

 

צלילים שחורים, שמאחוריהם שרויים כבר באינטימיות ענוגה, הרי הגעש, הנמלים, הצפרירים והלילה הגדול, המהדק את מותניו בשביל החלב (פ"ג לורקה, 'משחק הדואנדה ותורתו', תרגמה מספרדית: רנה ליטוין, תל אביב 1989, עמ' 26)

                         

1

 

בשבת, על מזרון יוגה תכול בחדר העבודה; שוכב וקורא באנתולוגיה אדומה, תלת-לשונית (יידיש-אנגלית,-עברית) לשירת איציק מאנגר, בלווית כרך קטן כחול מתרגומיו העבריים של יעקב אורלנד לשירתו, ועם ביוגרפיה אפורה-ירקרקת של מאנגער שנתחברה על ידי אלכסנדר שפיגלבלאט, פינות כחולות.

   אלזה לסקר שילר היא צבעים הנושאים בתוכם אדוות של צלילים  (להוצאה חדשה של שיריה בתרגום יהודה עמיחי הצטרפו גם רישומים צבעוניים רבים פרי קולמוסהּ), אני חושב לעצמי, מאנגער הוא צלילים קדמוניים ומקצבים המשתנים והופכים להבזקי צבע ותמונות, מסוג 'הזמר העמוק' (איל קאנטה חונדו, עליו הרצה פדריקו גרסיה לורקה בספרד, או הצלילים השחורים של הדואנדה בהרצאה שנשא בבואנוס איירס) את מאנגער יש לשמוע. יש בשיריו איזו תקווה עוממת להיפוך האפור לכחול, מצוקות הקיוּם למסע עננים בשמים:

 

עַל חָרְבוֹתֶיהָ שֶל פּוֹלִין

רוֹחֶפֶת צִפּוֹר עֲנָקִית

יוֹשֶבֶת 'שִבְעָה' בַּשָמַיִם

וְאֵבֶל-כְּנָפֶיהַ מַרְתִּית.

אוֹי, אֲבוֹי לי, וַי לִי,

אוֹי, גוֹרָלִי הַדַּוָּי לִי…

 

צִפּוֹר הַחֻרְבָּן וְהָאֵבֶל

(רוּחִי הַנִדָּךְ וּמְבֻזֶּה),

נוֹשֵׂאת שָם בֵּין שְתַּיִם כְּנָפֶיהַ

אֶת זֶמֶר-הַבֶּכִי הַזֶּה

מַה שֶהָיָה לִי כְּבָר אֵין לִי,

אוֹי, גוֹרָלִי הַמִסְכֵּן לִי…

[איציק מאנגר,'על חרבותיה של פולין', נדפס בתוך: משירי טוס הזהב, בתרגומו של יעקב אורלנד, איורים: אודרי ברגנר, הוצאת כרמל: ירושלים 1995, עמ' 44]

 

   אני חולם על מזרון היוגה הכחול בין כל הספרים. המשקפיים נשמטות מעיניי, גם הכובע האפור-בהיר. דומה כי כל אשר לי נשמט ממני והלאה, נסחף באיזה משב רוח הנושא אותי אל השינה (אני מוצא אותם על ידִי כאשר אני מתעורר). אני חולם, אחוּז בתמונה אחת. מעליי רוחפת צפור כחולה ענקית ואלֵּמת, רוחפת דוממת שעה ארוכה.

   אני קם מבולבל. עם הציפור מעליי. אני חושב על אימו של מאנגער שמנעה אותו לעופף עם כל הצפורים (על הדרך עץ עומד), אבל יודע כי הצפור הזאת, הרוחפת על חרבותיה של פולין ועל ראשי, היא אם עליונה- נצחית, כעין טווס הזהב של מוישה לייב הלפרן ואיציק מאנגער גם כן, שהוא סימלה המובהק של שירת היידיש; בעל תיקוני הזֹהר, מקובל אנונימי שכנראה פעל בספרד בן ראשית המאה הארבע עשרה, מתאר את השכינה כצפור עליונה נודדת, רוחפת על גוזליה, אך תמיד מבכה את גורלם בגלות, בפרעות ובנדודים. דומה בעל התיקונים למאנגער: יוצר וירטואוז, אדם בודד, מר נפש, נווד, אשר ראה כמה היכלות חריבים בימיו, וביקש לכתוב את כמה סיפורים מתורת משה מחדש.  בימיו נקלטו בקהילות ספרד המון-רב של יהודים אשכנזים שברחו כל עוד נפשם בם מידי מבקשי נפשם באוסטריה ובגרמניה, שרצחו כשליש מבני הקהילות בתוך ברבע האחרון של המאה השלוש עשרה.

   אני נזכר בחורחה סמפרון, שבהיותו קומוניסט ספרדי ופעיל רזיסטנס, אשר נעצר והועבר למחנה הריכוז בוכנוולד, ושם שימש, בשל מוצאו ממשפחה רמת יחס, כסוג של ממונה-תרבות במנגנון האדמיניסטרטיבי של הנהלת חיי הכלואים במחנה. סמפרון מספר בספרו המת הדרוש על ערב שירי לורקה שהעלוּ הכלואים במחנה; כלומר, הוא מצליח לדלות מתוך זכרונו מיטב שירים ורומנסות משל לורקה, וקבוצת כלואים מעלה אותם כסוג של קברט. לורקה באותה עת כבר לא היה בין החיים; עוד יעברו שנים ארוכות עד שיכירו בלורקה כאחד מגדולי המשוררים במאה העשרים (יום אחד אולי זה יקרה גם למאנגער). אפשר כי אותה צפור כחולה רחפה גם שם, מעל בוכנוולד, לרגע. אפשר גם כי עברה בנדודיה מעל ים סוף ובכתה את חייל המצרים הטובעים רמה בים; אותה ציפור רחפה ודאי גם כפרי ארמניה, קמבודיה, וייאטנם, אל-חמה, בירוּת. כאשר פליטים גולים, הליטו פניהם מצער, הם יכולים היו להבחין באיזה הבהוב כחול רוחף מבין חרכי אצבעותיהם רועדות, במצעד של רוחות רפאים אל החיים ומהם והלאה.

 

 

2

 

 

   למחרת, לפנות ערב אני ממהר להחזיר ספר לספריה אוניברסיטאית. בדרך חזור, אני מתעכב אצל חצר אחורית של ביתן, חלקת דשא מוצלת, שבשעה זו, לעת דמדומים סגולים, היא בעיניי כעין צחוק מתגלגל, בוסתן אנדלוסי, רחוקה כל-כך מן הים התיכון שבו עומדת השמש להיטרף כדת וכדין— ים אשר את מידתו, כבר תיאר אלבר קאמי כ-'טראגיות שמשית', אבל החצר הזו היא צחוק טהור.

    שם, עם צפצופי צפורים, המבשרות את תום היום, ועם עצים הנדמים להיות פליטיו הצמאים של מוצאי שרב. יושב על ספסל, ומעיין בתרגום חדש של פרננדו פסואה, הצפורים— כבר איני יודע אם קולן מציאותי או שמא בוקע מתוכי, כהדהוד קולו של פיתום; העצים הם סוככים עליי— לא שוכחים כי אני אחיהם לצמא. והנמלים—הנמלים השחורות נכנסות ויוצאות מתוך צלליתי השחורה, הרוחפת-מחליקה על פני הדשא, ואינה מטילה בהן שום-רושם מיוחד. אף לא כלשהו.

   אני נזכר בשיר של ואלאס סטיבנס, שלא אהב את הנמלים הללו, הזוחלות אל תוך הצל וממנו והלאה:

 

אֲנִי מודֵד אֶת עַצְמִי

לְיַד עֵץ גָּדוֹל.

אֲנִי מְגַלֶּה שֶאֲנִי הַרְבֵּה יוֹתֵר גָּבֹהַּ.

כִּי אֲנִי מַגִּיעַ מַמָּש עַד הַשֶמֶש

בְּעֵינַי:

וַאֲנִי מַגִּיעַ לְחוֹף הַיָּם

בְּאָזְנַי.

אֲבָל אֲנִי לֹא אוֹהֵב

כְּשֶהַנְּמָלִים זוֹחֲלוֹת

אֶל וּמִן הַצֵּל שֶלִי

[ואלאס סטיבנס, 'ששה נופים משמעותיים- שיר II', האיש עם הגיטרה הכחולה, תרגמה מאנגלית: טובה רוזן-מוקד, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 1986, עמ' 33]

 

   אני דווקא מחבב את הנמלים האלו. את פעלתנותן ואת הודאות האינסינקטיבית-הביולוגית-דטרמניסטית שלהן. דומני רגע, כי כל הפילוסופים שניסו להניח כי קיים סדר שריר בעולם, מתרוצצים הם אל תוך צל-ראשו של העולם ואל מחוץ לו, מבלי להרהר האם נוגע הדבר כלל לו אם לאו.  עוד יותר, אני נרגש לרגע, מכך שאפשר כי גם סטיבנס פינה לעצמו בשעתו רגע להתבונן בנמלים המזדחלות אל הצל וממנו. הוא היה שם לפניי. הוא גם הקדים אותי לכשכתב בשירו אדם עשוי ממלים, כי 'הֶגֶזַּע כֻּלוֹ הוּא מְשוֹרֵר הַכּוֹתֵב/אֶת הַהֲנָחוֹת הַמְשֻנוֹת אוֹדוֹת גוֹרָלוֹ'[שם, עמ' 119. גזע כאן במובן של המין האנושי כולו, ש.ר]. ועם הנחות משונות כאלה, אני סוגר את הספר, קם ומתקדם עם רוח הערב, תוך מסכת-צללים, עבר צל ראש, שאין לו שיעור כלשהו.

 

[בתמונה למעלה: Claude Monet, The Gare Saint Lazare, Oil on Canvas 1877

 

© 2010 שוֹעִי רז