צלילים שחורים, שמאחוריהם שרויים כבר באינטימיות ענוגה, הרי הגעש, הנמלים, הצפרירים והלילה הגדול, המהדק את מותניו בשביל החלב (פ"ג לורקה, 'משחק הדואנדה ותורתו', תרגמה מספרדית: רנה ליטוין, תל אביב 1989, עמ' 26)
1
בשבת, על מזרון יוגה תכול בחדר העבודה; שוכב וקורא באנתולוגיה אדומה, תלת-לשונית (יידיש-אנגלית,-עברית) לשירת איציק מאנגר, בלווית כרך קטן כחול מתרגומיו העבריים של יעקב אורלנד לשירתו, ועם ביוגרפיה אפורה-ירקרקת של מאנגער שנתחברה על ידי אלכסנדר שפיגלבלאט, פינות כחולות.
אלזה לסקר שילר היא צבעים הנושאים בתוכם אדוות של צלילים (להוצאה חדשה של שיריה בתרגום יהודה עמיחי הצטרפו גם רישומים צבעוניים רבים פרי קולמוסהּ), אני חושב לעצמי, מאנגער הוא צלילים קדמוניים ומקצבים המשתנים והופכים להבזקי צבע ותמונות, מסוג 'הזמר העמוק' (איל קאנטה חונדו, עליו הרצה פדריקו גרסיה לורקה בספרד, או הצלילים השחורים של הדואנדה בהרצאה שנשא בבואנוס איירס) את מאנגער יש לשמוע. יש בשיריו איזו תקווה עוממת להיפוך האפור לכחול, מצוקות הקיוּם למסע עננים בשמים:
עַל חָרְבוֹתֶיהָ שֶל פּוֹלִין
רוֹחֶפֶת צִפּוֹר עֲנָקִית
יוֹשֶבֶת 'שִבְעָה' בַּשָמַיִם
וְאֵבֶל-כְּנָפֶיהַ מַרְתִּית.
אוֹי, אֲבוֹי לי, וַי לִי,
אוֹי, גוֹרָלִי הַדַּוָּי לִי…
צִפּוֹר הַחֻרְבָּן וְהָאֵבֶל
(רוּחִי הַנִדָּךְ וּמְבֻזֶּה),
נוֹשֵׂאת שָם בֵּין שְתַּיִם כְּנָפֶיהַ
אֶת זֶמֶר-הַבֶּכִי הַזֶּה
מַה שֶהָיָה לִי כְּבָר אֵין לִי,
אוֹי, גוֹרָלִי הַמִסְכֵּן לִי…
[איציק מאנגר,'על חרבותיה של פולין', נדפס בתוך: משירי טוס הזהב, בתרגומו של יעקב אורלנד, איורים: אודרי ברגנר, הוצאת כרמל: ירושלים 1995, עמ' 44]
אני חולם על מזרון היוגה הכחול בין כל הספרים. המשקפיים נשמטות מעיניי, גם הכובע האפור-בהיר. דומה כי כל אשר לי נשמט ממני והלאה, נסחף באיזה משב רוח הנושא אותי אל השינה (אני מוצא אותם על ידִי כאשר אני מתעורר). אני חולם, אחוּז בתמונה אחת. מעליי רוחפת צפור כחולה ענקית ואלֵּמת, רוחפת דוממת שעה ארוכה.
אני קם מבולבל. עם הציפור מעליי. אני חושב על אימו של מאנגער שמנעה אותו לעופף עם כל הצפורים (על הדרך עץ עומד), אבל יודע כי הצפור הזאת, הרוחפת על חרבותיה של פולין ועל ראשי, היא אם עליונה- נצחית, כעין טווס הזהב של מוישה לייב הלפרן ואיציק מאנגער גם כן, שהוא סימלה המובהק של שירת היידיש; בעל תיקוני הזֹהר, מקובל אנונימי שכנראה פעל בספרד בן ראשית המאה הארבע עשרה, מתאר את השכינה כצפור עליונה נודדת, רוחפת על גוזליה, אך תמיד מבכה את גורלם בגלות, בפרעות ובנדודים. דומה בעל התיקונים למאנגער: יוצר וירטואוז, אדם בודד, מר נפש, נווד, אשר ראה כמה היכלות חריבים בימיו, וביקש לכתוב את כמה סיפורים מתורת משה מחדש. בימיו נקלטו בקהילות ספרד המון-רב של יהודים אשכנזים שברחו כל עוד נפשם בם מידי מבקשי נפשם באוסטריה ובגרמניה, שרצחו כשליש מבני הקהילות בתוך ברבע האחרון של המאה השלוש עשרה.
אני נזכר בחורחה סמפרון, שבהיותו קומוניסט ספרדי ופעיל רזיסטנס, אשר נעצר והועבר למחנה הריכוז בוכנוולד, ושם שימש, בשל מוצאו ממשפחה רמת יחס, כסוג של ממונה-תרבות במנגנון האדמיניסטרטיבי של הנהלת חיי הכלואים במחנה. סמפרון מספר בספרו המת הדרוש על ערב שירי לורקה שהעלוּ הכלואים במחנה; כלומר, הוא מצליח לדלות מתוך זכרונו מיטב שירים ורומנסות משל לורקה, וקבוצת כלואים מעלה אותם כסוג של קברט. לורקה באותה עת כבר לא היה בין החיים; עוד יעברו שנים ארוכות עד שיכירו בלורקה כאחד מגדולי המשוררים במאה העשרים (יום אחד אולי זה יקרה גם למאנגער). אפשר כי אותה צפור כחולה רחפה גם שם, מעל בוכנוולד, לרגע. אפשר גם כי עברה בנדודיה מעל ים סוף ובכתה את חייל המצרים הטובעים רמה בים; אותה ציפור רחפה ודאי גם כפרי ארמניה, קמבודיה, וייאטנם, אל-חמה, בירוּת. כאשר פליטים גולים, הליטו פניהם מצער, הם יכולים היו להבחין באיזה הבהוב כחול רוחף מבין חרכי אצבעותיהם רועדות, במצעד של רוחות רפאים אל החיים ומהם והלאה.
2
למחרת, לפנות ערב אני ממהר להחזיר ספר לספריה אוניברסיטאית. בדרך חזור, אני מתעכב אצל חצר אחורית של ביתן, חלקת דשא מוצלת, שבשעה זו, לעת דמדומים סגולים, היא בעיניי כעין צחוק מתגלגל, בוסתן אנדלוסי, רחוקה כל-כך מן הים התיכון שבו עומדת השמש להיטרף כדת וכדין— ים אשר את מידתו, כבר תיאר אלבר קאמי כ-'טראגיות שמשית', אבל החצר הזו היא צחוק טהור.
שם, עם צפצופי צפורים, המבשרות את תום היום, ועם עצים הנדמים להיות פליטיו הצמאים של מוצאי שרב. יושב על ספסל, ומעיין בתרגום חדש של פרננדו פסואה, הצפורים— כבר איני יודע אם קולן מציאותי או שמא בוקע מתוכי, כהדהוד קולו של פיתום; העצים הם סוככים עליי— לא שוכחים כי אני אחיהם לצמא. והנמלים—הנמלים השחורות נכנסות ויוצאות מתוך צלליתי השחורה, הרוחפת-מחליקה על פני הדשא, ואינה מטילה בהן שום-רושם מיוחד. אף לא כלשהו.
אני נזכר בשיר של ואלאס סטיבנס, שלא אהב את הנמלים הללו, הזוחלות אל תוך הצל וממנו והלאה:
אֲנִי מודֵד אֶת עַצְמִי
לְיַד עֵץ גָּדוֹל.
אֲנִי מְגַלֶּה שֶאֲנִי הַרְבֵּה יוֹתֵר גָּבֹהַּ.
כִּי אֲנִי מַגִּיעַ מַמָּש עַד הַשֶמֶש
בְּעֵינַי:
וַאֲנִי מַגִּיעַ לְחוֹף הַיָּם
בְּאָזְנַי.
אֲבָל אֲנִי לֹא אוֹהֵב
כְּשֶהַנְּמָלִים זוֹחֲלוֹת
אֶל וּמִן הַצֵּל שֶלִי
[ואלאס סטיבנס, 'ששה נופים משמעותיים- שיר II', האיש עם הגיטרה הכחולה, תרגמה מאנגלית: טובה רוזן-מוקד, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 1986, עמ' 33]
אני דווקא מחבב את הנמלים האלו. את פעלתנותן ואת הודאות האינסינקטיבית-הביולוגית-דטרמניסטית שלהן. דומני רגע, כי כל הפילוסופים שניסו להניח כי קיים סדר שריר בעולם, מתרוצצים הם אל תוך צל-ראשו של העולם ואל מחוץ לו, מבלי להרהר האם נוגע הדבר כלל לו אם לאו. עוד יותר, אני נרגש לרגע, מכך שאפשר כי גם סטיבנס פינה לעצמו בשעתו רגע להתבונן בנמלים המזדחלות אל הצל וממנו. הוא היה שם לפניי. הוא גם הקדים אותי לכשכתב בשירו אדם עשוי ממלים, כי 'הֶגֶזַּע כֻּלוֹ הוּא מְשוֹרֵר הַכּוֹתֵב/אֶת הַהֲנָחוֹת הַמְשֻנוֹת אוֹדוֹת גוֹרָלוֹ'[שם, עמ' 119. גזע כאן במובן של המין האנושי כולו, ש.ר]. ועם הנחות משונות כאלה, אני סוגר את הספר, קם ומתקדם עם רוח הערב, תוך מסכת-צללים, עבר צל ראש, שאין לו שיעור כלשהו.
[בתמונה למעלה: Claude Monet, The Gare Saint Lazare, Oil on Canvas 1877
© 2010 שוֹעִי רז
שועי יקר,
נדמה לי שגם פרימו לוי ניסה להזכר בחיבור ספרותי – האלגוריה של דנטה בזמן שסחב את המרק של החבריו לעבודה במחנה הכפייה. הוא אומר שהיה מוכן לוותר על המנה היקרה שלו עבור כמה שורות שנשכחו.
מה שמחזיר אותנו לדברים שכתב ניצול אחר, פרנקל – לשרוד זה חשוב, אבל יותר חשוב בשביל מה (כדי לשכב על מזרן יוגה ולקרא שירים, למשל?).
נטלי יקרה,
"המזמור של יוליסס. השד יודע כיצד ומדוע נזכרתי דווקא בו.אבל לא נותר זמן לבחור.חלק גדול משעת-החסד כבר עבר. ג'אן חכם, הוא יבין. אני חש היום כבן אדם. מיהו דאנטי. מהי הקומדיה האלהית. כמה מוזרה היא התחושה שאני מנסה להסביר בקיצור רב מהי הקומדיה האלוהית. כיצד מחולקת התופת מדורים-מדורים. ומהו ה- Contrapasso. וִירְגִילְיוּס המסמל את השכל, בִּיֵאטְרִיצֶ'ה המסמלת את התיאולוגיה […]
רְאוּ, אל צוּר מַחְצַבְתְּכֶם, הַבּיטוּ
לֹא נוֹצָרְתֶם לִחְיוֹת כְּחַיְתוֹ-יַעַר
כִּי אִם לִרְדוֹף יְקָר, בִּינָה וָדַעַת!
ריבון העולמים! נדמה שגם אני שומע את הדברים בפעם הראשונה- כתרועת שופר, כקול שדי. לרגע שכחתי מי אני והיכן אני. פּיקוֹלוֹ מבקש שאחזור על החרוזים. פּיקוֹלוֹ טוב הלב. הוא שם לב כמה דקלום דברי השירה מיטיב עימי. אולם, יש כאן משהו עמוק הרבה יותר. "
(פרימו לוי, הזהו אדם, תרגם מאיטלקית: יצחק גרטי, הוצאת עם עובד, תל אביב תשמ"ט, עמ' 123,121)
זה קטע מרגש מאוד. פעם היתה לי הרצאה אקדמית וסיימתי אותה בקטע הזה, ולקראת הסוף הרגשתי שאני הולך ונשנק.
אולי ריחפה שם צפור כחולה, מי יודע (-:
Contrapasso, זה חתיכת משהו להזכר בו במצבו של פרימו לוי, קשה למצוא בו נחמה כשאתה במשהו זוועתי הרבה יותר מכל מעגל שדנטה יכול היה לעלות בדמיונו היוצר… אבל היכולת לשאוב סוג מסויים של נחמה מתוך יצירה כלשהי, היא בלתי נתפסת, ואולי היא היא הקומדיה האלוהית, שקשה לתאר במילים…
"בדרך חזור, אני מתעכב אצל חצר אחורית של ביתן, חלקת דשא מוצלת, שבשעה זו, לעת דמדומים סגולים, היא בעיניי כעין צחוק מתגלגל, בוסתן אנדלוסי, רחוקה כל-כך מן הים התיכון שבו עומדת השמש להיטרף כדת וכדין— ים אשר את מידתו, כבר תיאר אלבר קאמי כ-'טראגיות שמשית', אבל החצר הזו היא צחוק טהור."
אין כמוך
תמהּ,
אצל חורחה סמפרון ב-" המת הדרוש" מופיע סיפור די דומה אלא שהוא וחבר צרפתי, ההולך וגוסס, לאורך הספר כולו מצטטים יחדיו מתוך האניה השיכורה של ארתור רמבו (ולא מתוך "עונה בגיהנם" מה שיכול היה להשלים את "התופת" של דנטה).
בכל אופן, אני מניח כי אתה מכיר את הפולמוס בין ז'ן אמרי ובין פרימו לוי על מקומו של האינטלקטואל במחנות ההשמדה. הוא נחלק בין המסה הפותחת את ספרו של אמרי "מעבר לאשמה ולכפרה" ובין שני פרקים המובאים בספרו המאוחר של לוי "השקועים והניצולים", שראה אור כבר לאחר שאמרי שלח יד בנפשו אבל עוד לפני שפרימו לוי שם קץ לחייו.
שרון יקר,
אני מניח כי הרשימה למעלה, הזוּיה מן הרגיל (אני מסתובב כבר כמה ימים עם איזה וירוס שהילדים הורישו לי לכן נח בכל מקום, למי שתהה מה פשר כל ההשתרעויות הללו במעלה הפוסט). תודה רבה (-:
שועי יקר. באיזה יד ענוגה ורכה אתה נוגע כך בתרבות.
השיר של מאנגער כל כך יפה ומכאיב: "עַל חָרְבוֹתֶיהָ שֶל פּוֹלִין/ רוֹחֶפֶת צִפּוֹר עֲנָקִית/
יוֹשֶבֶת 'שִבְעָה' בַּשָמַיִם/ וְאֵבֶל-כְּנָפֶיהַ מַרְתִּית". כמה שזה מלא יגון וכל כך מדויק.
אני מבטיח לך שגם אם לא הייתי מתאושש כעת מניתוח הייתי מתרסק מן השיר.
לפני כמה רשומות הזכרתי את חובת הזיכרון של פרימו לוי. כאילו הוא אומר לי, לנו: 'כל עוד אני זוכר ומזכיר, התרבות האנושית קיימת'. מאנגער הוא אולי דוגמה עילאית למשוררי וסופרי האידיש (כמו אחיו של יצחק בשביס זינגער ישראל יהושע זינגר שהיה סופר מעולה ומפורסם) אין לך מושג כמה הם חסרים לי בנוף התרבותי הכללי (ולא מהכיוון של נתן זך). הוי כמה אני משתוקק להסתופף בקהלם והלוואי והייתי יכול (שועי, רוב הסיכויים שההשתפכות הזאת נובעת בעצם מסמי ההרדמה שקיבלתי לפני הניתוח).
לפני הרבה שנים, כאשר בנותי, שהן היום כבר אימהות בישראל, היו בסוף תיכון. הן שאלו לדעתי על מסע לפולין. אמרתי להן שבאופן ההמוני שבו מתקיימות הנסיעות האלה אני מעדיף שהן תיסענה ל'לונה גל' ולא ל'לונה גז'. אך מאחר והייתה להן דיעה משלהן אחת מהן נסעה ואחת לא. ביקשתי מטל שנסעה לקרוא 'יזכור' שכתבתי לזכרם של המשוררים ואנשי התרבות והתורה שנכחדו ממקומותיהם והותירו אחריהם ערים חרבות וסמויות מן העין. טל קראה את ה'יזכור' באחד ממחנות הריכוז שבהם חנו:
יזכור
כּי מִי שֶׁזּוֹכֵר שָׁכַח וּמִי שֶׁשָּׁכַח יָעִיד
אֵיךְ לְאַט הֵם נֶאֶלְמוּ נוֹדְרֵי הַנֵּדֶר
שֶׁדָּבָר לֹא לִשְׁכּוֹח וְשׁוּב
מֵתִים הַנְּעָרִים וְנַגָּנִים בְּיָדָם שׁוּב
בַּקְבּוּקֵי תַּבְעֵרָה מִתַּצְלוּמִים יְשָׁנִים
מִתְנַפְּצִים בְּאוֹר צָהֹב עַל דֹּפֶן מְשֻׁרְיָנִים,
כִּי מִי שֶׁזּוֹכֵר שָׁכַח וּמִי שֶׁשָּכַח יָעִיד
אֵיךְ הֵן עוֹלוֹת וּבָאוֹת מֵעֲבָרִים
כָּאֳנִיוֹת חֲלֻדּוֹת הַמַּבְקִיעוֹת אֶת הַשִׁכְחָה
זַעֲקוֹת הַקַּדִּישׁ מִוַרְשָׁה וּמֵאַלְטוֹנָה אֵיכָה
כְּתוֹלָעִים מִתְפַּתְּלוֹת בִּמְחִלּוֹת הַזִּכָּרוֹן
עוֹלִים הַמֵּתִים מִבּוּקוֹבִינָה וּמִבְּיָאלִיסְטוֹק, שׁוּב הַנְּעָרִים
מִוִילְנָה מְזַמְּרִים בַּשָׁמַיִם בְּקוֹלוֹת שֶׁל מַלְאָכִים,
כִּי מִי שֶׁזּוֹכֵר שָׁכַח וּמִי שֶׁשָּכַח יָעִיד
אֵיךְ בְּנֶמִירוֹב צוֹחֲקִים הַקּוֹזָקִים-
לָמָּה מְיַלְּלִים תִּינוֹקוֹת בְּקִישִׁינֶב
וּמַדּוּעַ נֶאֱנָקוֹת הַתְּפִילּוֹת בְּמִינְסְק?
וְשׁוּב צוֹנְפִים הַסּוּסִים בִּשְׁבִילֵי קוֹלוֹמֵיאָה
שׁוּב מַרְעִידוֹת נָשִׁים בְּטֶרְנוֹב,
כִּי מִי שֶׁזּוֹכֵר שָׁכַח וּמִי שֶׁשָכַח יָעִיד
אֵיךְ הֻפְּלוּ חוֹתְמוֹת הַזְּמַן, וְשׁוּב
מוּבָלִים יְהוּדִים לְדָכָאוּ, לְבּוּכֶנְוַלְד, לְנוֹיְגַמֶה,
שׁוּב הֵם מֻשְׁפָּלִים לָמוּת בִּבְרוֹנְסְבְרִיק, שׁוּב הֵם
מֵתִים כְּמוֹ בְּהִתְנַצְּלוּת בִּטְרֶבְּלִינְקָה, בִּחְלֶמְנוֹ, בְּמַיְדַנֶק,
עוֹד מְנַגְנִים וַלְס אַחֲרוֹן בְּאוֹשְׁוִיץ וּבְבֶּרְגֶן-בֶּלְזֶן,
עוֹד חוֹרְקוֹת שִׁנַּיִם מִתְפּוֹרְרוֹת בְּטֶרֶזִין וּבְסוּבִּבּוֹר,
כִּי מִי שֶׁזּוֹכֵר שָׁכַח וּמִי שֶׁשָׁכַח יָעִיד
כִּי אֲנַחְנוּ הָיִינוּ כָּל זָקֵן שֶׁשָּׁם הוּצָא לָהוֹרֵג
וְכָל תִּינוֹק שֶׁלַּמָּוֶת שָׁם נוֹרָה,
אֲנַחְנוּ תָּא שֶׁל זְכוּכִית מוּל יִשְׂרָאֵל,
כִּי מִי שֶׁזּוֹכֵר שָׁכַח וּמִי שֶׁשָׁכַח יִזְכֹּר
כִּי הָיִינוּ
יִשְׁרָאֵל.
הוי שועי, כמה חבל על דאבדין שאין איש לזוכרם.
נשמט בתגובתי למעלה. הבחירה של קלוד מונה, כרגיל, היא מצויינת. למרות שהרכבות של מונה הן רכבות אחרות מרכבות הבכי של בני עמנו הן בעת ובעונה אחת גם אותן רכבות.
שועי יקר,
מאז אמש, עת קראתי את הרשימה לראשונה,
הציפור הגדולה הכחולה הזו לא עוזבת אותי.
שילוב של אמהות, מלוכה, קינה, יופי ושירה, כחול וזהב.
מרחפת מעלי במשימות הבוקר שלי,
מזכירה לי שיש עוד חוץ מהקיום הנמלי שלי.
ושלא תחשוב שאני לא אוהבת קיום נמלי, מתה עליהן,
הן הקוטב השני, והלא פחות קסום,
של אותה סקלה שהציפור הגדולה הכחולה נמצאת עליה בצד השני.
תהיה בריא,
למרות שהווירוס מביא אותך למחוזות פיוטיים נפלאים…
דודו יקר,
תודה על שורה כגון: "כָּאֳנִיוֹת חֲלֻדּוֹת הַמַּבְקִיעוֹת אֶת הַשִׁכְחָה", זוהי הדרך היחידה שאני מכיר, אני חושב, להכריע את הזמן (וגם ביני ובין עצמי חשבתי שהשורה הזאת מתחברת לפואטיקה של הצילום באתר של שרון רז)
אני משיב לך בחתימת שירו של יעקב גלאטשיין (1971-1896), במקור ביידיש, כאןן בתרגום בנימין הרשב:
"הלילה נצחי לעם שֶמֶת.
שמים וארץ נמחקוּ.
האור כבה באהלך הדל.
השעה היהודית האחרונה מבליחה.
אלהים יהודי, עוד מעט ואינךָ."
[ובכל פעם שאני שומע איש-דת מדבר על "נצח ישראל" וכיו"ב, השורות הללו צפות לנגד עיניי]
ובתפנית חדה, איחולי רפואה שלימה ובריאות טובה.
עוד דבר, דודו,
הקטרים בתמונה של מונה מזכירים לי טורי נמלים שחורות המתפצלות מקינן.
ענן הקיטור ועוד יותר, גג התחנה המזכיר צורת פירמידה, מזכיר לי, מקום הנאה לקינהּ של צפור כחולה, מה שגם שלפי תפישות מסויימות של הניאופלטוניזם ההליניסטי המאוחר הפירמידה היא צורת ההויה, כלומר של השפע השופע מאת האחד הטהור עד הגיעו אלי עולמינו המרובה והעכור. ובאמת מה שנהדר בציור הזה של מונה הוא הקיטוב הזה בין שגב-מטפיסי ובין תיעוש-עירוני-מנוכר, והצגתם זה בצד זה כאחד.
מיכל יקרה,
להשלמת התמונה באשר לטווסים, עופות חול וצפורים כחולות, ראי כאן: http://wp.me/pJa8q-cm9
זו הרשימה הראשונה שהעליתי לאתר… ומה שמצחיק הוא שאת הרשימה השניה,
שהיתה למעשה הרשימה הראשונה שנראתה על ידי קוראי "רשימות" בשעתו הקדשתי לאלבומם היידישאי המצוין של אוֹי דיויזן.
אז טרם נוצר אצלי החבור בין הצפורים האמורות.
שועי יקר, ברשותך עוד כמה מילים על הרשומה.
אני קורא קצת אחרת את שירו של ואלאס סטיבנס:
אֲנִי מודֵד אֶת עַצְמִי
לְיַד עֵץ גָּדוֹל.
אֲנִי מְגַלֶּה שֶאֲנִי הַרְבֵּה יוֹתֵר גָּבֹהַּ.
כִּי אֲנִי מַגִּיעַ מַמָּש עַד הַשֶמֶש
בְּעֵינַי:
וַאֲנִי מַגִּיעַ לְחוֹף הַיָּם
בְּאָזְנַי.
אֲבָל אֲנִי לֹא אוֹהֵב
כְּשֶהַנְּמָלִים זוֹחֲלוֹת
אֶל וּמִן הַצֵּל שֶלִי
נדמה לי שואלאס סטיבנס נוקט עמדה אירונית כאשר הוא בעצם מתאר מה קורה למי שרואה עצמו מגיע עד השמש ובאוזניו עד לחוף הים. כמו שאני מבין את השיר ואלאס מדבר על אובדן המידתיות. מגובה ההיבריס "העולם קטן עליו".
קצת מזכיר לי את הפרשנות של ריש לקיש ל'מעשה דינה'.
כאשר הוא קורא ב'פרשת וישלח', מבחין ריש לקיש שבסוף העימות עם עשיו בונה אבינו יעקב מזבח וקורא לו בשם 'אל אלוהי ישראל'. אמר ריש לקיש: ויקרא לו אל אלוהי ישראל, אמר: אתה אלוה בעליונים, ואני אלוה בתחתונים. (בראשית רבה פעט, ח)
לדעת ריש לקיש לא תיקון עשה אבינו יעקב כי אם קלקול. יעקב בונה מזבח לאלוהים ולעצמו. יעקב מחלק את העולם בינו ובין האל: "אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים". במדרשו החכם, מחלץ למעשה ריש לקיש מתוך הסיפור המקראי הנוקב "דפוס", "דגם נפשי", המאיר את מעשיו של יעקב למן הרגע בו נמלט בעור שיניו, לאחר שגנב את הברכה שהייתה מיועדת לעשיו מיצחק אביהם, ועד שנפגשו שוב לאחר שובו חזרה לכנען דרך מעבר היבוק.
העילה הגלויה לבריחת יעקב אל לבן דודו, הייתה פחדו מאחיו היצרי והאלים וכמובן גם הצודק.
ורק בסוף תקופת גלותו, כאשר הוא נמלט שוב, הפעם מפני דודו לבן, מתגבשת לאט ההבחנה שיעקב נמלט מביתו לא רק מפני עשיו. היה עוד מישהו או משהו הרבה יותר גדול וכנראה גם הרבה יותר מפחיד מעשיו שמפניו נמלט.
בפרשה הקודמת "פרשת ויצא" משתמש יעקב פעמיים במושג "פחד יצחק": בבראשית לא מב אומר יעקב ללבן: "לולי אלוהי אבי אלוהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שילחתני". בפעם השניה הוא מזכיר את "פחד יצחק" כמעט בסופו של פרק לא, כאשר על הגלעד שהקימו ביניהם הוא נשבע ללבן "בפחד אביו יצחק".
מהו אותו "פחד אביו יצחק" שיעקב נשבע בו?
כאשר מתבוננים אל ההקשר שבו משתמש יעקב במושג, אפשר להבין שזהו אחד מכינוייו של אלוהים במשפחתו של יצחק. האם ישנה לנו כאן עדות לכך שיצחק סיפר לבניו את סיפור העקידה? זה הסיפור אודות הפעם ההיא, שאסור לדבר עליה, בה הלך עם אביו אברהם והחמור והעצים? האם זהו כינויו מאז במשפחת יצחק של האל העוקד ולוקח אליו את הבנים האהובים.
"קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" (בראשית כב, ב) אומר אלוהים לאברהם, סבו של יעקב, במין פרודיה אכזרית על "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א).
אלוהים שוכן תמיד בפרטים הקטנים. כמה מדויקות וכואבות מילים אלה הנאמרות לאברהם.
כל מילה לוטשה, נשקלה ונמדדה היטב בטרם שובצה במשפט הנורא הזה.
כמה בודד ונעזב הרגיש יצחק במהלך שלושת הימים הנוראים האלה בהם הלך לצד אביו, שכמו אלוהיו דיבר מעט מדי מכדי להפיג את הפחד הנורא של הילד, פחד מן האב הקודר ומן האל המקדש כך בקרוביו.
את הבדידות הזו ואת הפחד הזה של אביו יצחק, חווה כעת יעקב במעבר היבוק, כאשר הוא נאבק באלוהיו, המכונה "פחד יצחק", כל הלילה ויכול לו עם עלות השחר.
עכשיו החלק הראשון של הסיפור המוביל למדרש של ריש לקיש מתבהר והולך.
יעקב נמלט מביתו כשהוא נושא עימו שני פחדים אותם הוא מטפח כל השנים האלה בגלות.
האחד, גלוי, פחד מפני אחיו עשיו. והשני סמוי מן העין ומן הלב, פחד מפני האל המצווה על אבות לעקוד את ילדיהם הקטנים ולהעלותם לעולה. אלוהים הקרוי "פחד יצחק".
כאשר הוא שב אל ביתו שבכנען, מתמודד יעקב בדרכו חזרה עם שני פחדיו אלה. בשניהם פוחד יעקב פחד מוות. פחד עצום מן האל המקריב, ופחד מנחת זרועו הרצחנית של האח השעיר והחמום. לפי הסדר, קודם מתמודד יעקב עם הפחד הגדול יותר, הפחד מאלוהים. ורק לאחר מכן הוא מעז להתמודד בפחדו מפני עשיו.
בשתי ההתמודדויות מה שהתרחש קרה אחרת מכפי שציפה. יעקב טעה פעמיים.
במפגש עם האל הוא איננו מוקרב. מי שהוקרב במעבר היבוק היה שמו הקודם "יעקב".
"יעקב הפחדן" שרה עם פחדו מהאלוהים וזכה בשם חדש- "ישראל". לאחר מכן כאשר הוא מתמודד בפחדו מעשיו, הוא טועה בשנית, לא באח רוצח פגש אלא באח מתגעגע ואוהב.
אני מדמה לעצמי את ריש לקיש יושב וקורא בפרשה. איך עינו החדה והמנוסה, העין שלמדה להתחקות בזהירות רבה אחר התנהגותם של לודרים בזירה, עוקבת אחר מעשיהם ומניעיהם של גיבורי הסיפור. בעיני רוחו הוא רואה את יעקב, לאחר ששרה עם אלוהים ועשיו, עומד עמידה איתנה, למרות ירכו החבולה, וסוקר בגאון, במבט מלמעלה למטה, את חייו ואת הפחדים שהיו חבויים בהם ואינם עוד. ריש לקיש מביט ורואה בדאגה רבה איך יעקב מתמלא בגאווה עצומה על עצם כוחו ומעשי גבורתו, נופל בפח היוהרה שכרה לעצמו ומקים לעצמו מזבח. מזבח ל"עצמי" הזה שלמד לחיות ביחד עם הפחדים האלה כל השנים. ולפתע כשהתפוגגו הפחדים השגורים כל כך ונעלמו כלא היו, השתחרר גם ה"עצמי" מכלאו, חרג מגבולותיו וצמח וגדל והתעצם, עד שהגיע לשמים ופגש שוב באלוהים והפעם כמעט כשווה בין שווים.
אי אפשר לפגוש במדרשו הנוקב של ריש לקיש, בלי להבחין בכך שלמעשה מצביע ריש לקיש, באמצעות אצבעו הגרומה של ר' הונא, לעברו של העונש, "מעשה דינה" שבא בעקבות מעשה היוהרה הנורא, כשהוא מתפקע ממעשי אונס, ביזה, טבח ושפיכות דמים שיבואו אל קיצם המר בקללה איומה שיטיל יעקב על בניו. ורק עיני לאה הרכות ימלאו לפתע דמעות:
אמר ריש לקיש: ויקרא לו אל אלהי ישראל, אמר: אתה אלוה בעליונים, ואני אלוה בתחתונים. ר' הונא בשם ריש לקיש אמר: אפילו חזן הכנסת אינו נוטל שררה לעצמו, ואתה היית נוטל שררה לעצמך? מחר בתך יוצאה ומתענה, הה"ד: ותצא דינה בת לאה. (בראשית רבה פעט, ח)
עכשיו גם "פרשת דינה" הולכת ומתבהרת לאור הפרוש של ריש לקיש. דינה בת לאה, בתו היפה של יעקב שיצאה לראות בבנות הארץ. היצאנית, "הפרסנית" מהמדרשים המרושעים של חז"ל, הנערה שיצאה לחפש לה קצת עניין בחיים ומצאה את שכם בן- חמור. על רקע פרשנותו של ריש לקיש, מה שהתרחש לאחר מכן בשכם, הטבח שבא בעורמה, מעשה הנקמה על כבוד המשפחה שחולל, הופך להיות בעצם מעשה של עבודה זרה. ה"גיור" שבני יעקב מאלצים את אנשי שכם לעבור, איננו גיור לכבודו של אלוהים- האל של העליונים, אלא "גיור" לכבודו של יעקב- האלוה של התחתונים. ורק בהמשך, כאשר מתגלגל הסיפור הנורא ומגיע עד למעשה הנבזי באנשי שכם שנטבחו בעודם כואבים מהברית שכרתו עם ה"אל" החדש ובניו שבאו לשכונה, מבין יעקב ה"אלוה בתחתונים", שנתפס עם "התחתונים" למטה, ומתחוורת לו במלואה משמעותה הכוללת של מעשיו היהירים ומחיריה.
ואז, רק אז הוא אומר אל בני ביתו, וקרוב לודאי גם לעצמו:
ב …הָסִרוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרו, וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם. ג וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית-אֵל; וְאֶעֱשֶׂה-שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי. (בראשית לה)
הפרוש של ריש לקיש למעשהו של יעקב השלים את מלאכתו כאשר מתברר לנו ש"מעשה דינה" לכוד כולו בין שני מזבחות- האחד ל"אל אלוהי ישראל" והשני "לאל העונה אותי ביום צרתי". האחד איגרא רמה והשני בירא עמיקתה. ומאז ועד היום ניצב ריש לקיש מעל לפסוק היוהרה המסוכן הזה "אל אלוהי ישראל" כתמרור האומר "אסור!" ומרעים עלינו בקולו הבלתי נשמע – "אפילו חזן הכנסת אינו נוטל שררה לעצמו ואתה היית נוטל שררה לעצמך?" כאות וכאזהרה לאדם שלא יחרוג ממידותיו. ומיד אנו נחרדים ושבים למקומנו הנכון ולאל העונה אותנו ביום צרתנו.
וסליחה שהארכתי. זהו הפגם של אנשים המחלימים מניתוח ועיתותיהם בידם.
דודו יקר,
באשר לואלאס סטיבנס, לטעמי הוא מנסה לומר כאן, כי בה-במידה שהאדם עשוי לראות עצמו כקנה המידה של כל הדברים (הסופיסט האתונאי פרותגורס); יש בו בטבע, את הגילויים, קטנים כגדולים, שיזכירו לו שאינו יכול להשתרר על הכל, ומידתו אינה אלא מידת אדם.
בתלמוד בבלי מסכת מגילה דף ל"א מצויה אמירה, עזה-נוקבת-וצלולה (אחת האמירות המלוות אותי בחיי היום יומיים), מפי האמורא ר' יוחנן (מורו, חברו, ובר פלוגתא דריש לקיש): "בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו". אפשר לפרש זאת כדרכם של חכמי אלאנדלוס לפיו ניתן לתור את עקבות פעולותיו של האל בכל מקום, גם בדברים הקטנים ביותר כמו גם בדברים הגדולים ביותר; ניתן גם כדרכם של דאואיסטים לטעון כי המושג אינו נמצא בדבר הניתן לתפישה עצמו, אלא בחלל, ברוח, בריק, במה שלא ניתן לתפוש ולהוכיח, מבחינה זו אגנוסטיסיזם או ידיעת חוסר הידיעה הופכת דווקא למוקד החיים הרוחניים/דתיים, כך שניתן לכוון אולי את ההכרה בנהיה כלפי האלהוּת הנמצאת או נעדרת (בתוכנו (כאידיאה)? מחוץ לנו (כממשות טרנסצדנטית)? אולי כאפשרות שבקיום בלבד יותר מהיותה ממשוּת אונטולוגית).
בראש השנה עד כמה שאני זוכר מכונה הקב"ה באחד הפיוטים "מלך עלוּב", על פי ביאורו של ר' אלעזר מוורמס: מלך הסובל ונושא את הכל, מעשי העולם מתקיימים בידיעתו, גם הנוראים שבהם, והוא נושא עליהם ומעביר פשע (אגב כל משפחתו של ר' אלעזר נרצחה לנגד עיניו על ידי פורעים). ביהדות הרבנית משום מה קידשו את תפישת המלכות האלהית, אבל ישנם גם קולות אחרים כגון: 'אבינו מלכנו' (כלומר הקדמת האבהות למלכות) מחד גיסא, וכגון, תפישה החביבה עליי בהרבה: 'אנחנו מאמיריך ואתה מאמירינו' תפישה הדומה קצת לתפישה אותה הביעה יעקב גלאטשיין בשיר השואה שהבאתי לפניך בתגובה הקודמת: בלי יהודים לא יהיה אלהים יהודי (ודאי יהיה אלהי פילוסופים, אלהי דתות אחרות, רעיונות אחרים, אבל לא את הפנים הייחודיים והמגוונים שלבש מושג האלהות בספרות היהודית-רבנית), כלומר התרבות היהודית ומושגיה תלויים בכך שתהיה חברה אנושית שתהא עוסקת בהם במידה זו או אחרת.
תודה על מדרש מאיר עיניים; כמובן כי מקובל הוא כי מידת פחד-יצחק רומזת היא למידת הדין עוד אצל חז"ל (ראה ספרו היפה של מקס קאדושין: The Rabbinic Mind, וגם הפרק היפה על תפילת הנביאים בספרו של יוחנן מופס 'אהבה ושמחה' . ולהבדיל, בקבלה התיאוסופית: גם פחד, וגם יצחק הן כינוייה של ספירת הגבורה/דין). מעשה דינה הוא סיפור מפחיד ואומלל. כהניסטים ודומיהם אגב, נוטים לראות בו לא סיפור המלמד על עיוות מוסרי, אלא כגופי תורתם ממש. דא עקא, המדרש שהבאת מנסה לקשור בין תופעהשל התרחקות מן תפישת הרוממות האלהות המונותאיסטית לכיוונה של אלהות פרסונלית, המותאמת לגביה של תיאולוגיה-פוליטית מעשה ידי אדם. מובן, כי הלכי רוח כאלו מאפיינים גם חוגים יהודיים דתיים בני זמננו, אלא שהם לעולם לא יודו בכך, שכן קיום המצוות ותלמוד תורה כפי הבנתם והוראת רבניהם, מציבים אותם מעבר לכל ביקורת, וכמובן בדרגת קירבה עלאית לרצון אלהיהם.
דודו, עיקר שכחתי (דיון ביקורתי ארוך בתגובות לגבי העקידה וכיו"ב):
http://wp.me/pJa8q-gb0
היי שועי, ובהמשך ל"מלך עלוּב", אהובה עלי מאוד גירסת המשיח של זכריה:
גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת. (זכריה ט'). כמה זה יפה.
אגב כשהייתי בשנות השבעים בביקור במעוז הכנסיה הקתולית ברומא, הסתובבתי באולמות המרהיבים הגדושים בכל אוצרות האומנות שבזזו מן העולם ונתקלתי במרבד קיר ובו מתואר הפסוק באופן מילולי (כמו שהנוצרים הקתולים אוהבים להבין את התנ"ך ככתבו וכלשונו) ובמרבד המרהיב הופיע המשיח, העני והצדיק והנושע, כשהוא רכוב על חמור ועל עיר בן אתונות והוא נמצא בפישוק בלתי אפשרי על שתי בהמות, פישוק שלא היה מבייש מתעמלת רומניה מחוננת.
"תפישה החביבה עליי בהרבה: 'אנחנו מאמיריך ואתה מאמירינו' תפישה הדומה קצת לתפישה אותה הביעה יעקב גלאטשיין בשיר השואה שהבאתי לפניך בתגובה הקודמת: בלי יהודים לא יהיה אלהים יהודי", תמיד נדמה שהיו קולות ביהדות הרבנית שהבליעו את ההבנה בקיומה המלא של תלות בין האל היהודי לנבחריו, לא
יצא לי לראות עוד דתות מונתאיסטיות שבהם קיים סיפור כתנורו של עכנאי, "נצחוני, בני, נצחוני", וגם היום, נדמה שאיש מנאמני האורותדוכסיה אינו רוצה לטפל בהשלכות(ההלכתיות אבל גם אפסיטמולוגיות) של אותו מעשה…
דודו,
הנה העלמה הרה ויולדת בן… צריך רק לבדוק עם נדיה קומנצ'י קראה לבנהּ עימנואל ואם כן ניתן לראות בעניין כסגור.
אגב, ספורט הקפיצה על סוס/חמור הנהוג בהתעמלות מכשירים כמדומני, נולד כתוצאה מכך שאפיפיור ספורטיבי במיוחד הבין כי בעידן רוח הקודש ייאלצו כל בני המין האנושי לרכוב על חמורים כמו בפרסקו ההוא ובפישוק דומה.
לפיכך הוא החל לאמן פרחי-אפיפיורים באחד ממרתפי הותיקן בבחינת אתערותא דלתתא.
(-:
תמהּ,
נצחוני בנאי, הוא הבן של יוסי או הבן של השופט מבאר שבע?
תמהּ, הבעיה איתי היא שכל כך קשה לי עם תיאולוגיה פוליטית ועם סמכויות אוטורטיביות, שאני מעדיף כדר' אליעזר שאראה את עמודי האולם זעים כנגד עיניי,
לפני שאלך שבי נאמן וסומא אחר הוראת המנצחים.
(-:
שועי יקר
תודה על הרשימה.בקוראי אותה,הרגשתי נסחפת בזרם תנועתי ותודעתי שמתחיל בקול עמוק ממרכזה של נפש,עולה מעלה ובכנפיו מצל על שדה רחב,אין סופי
עדיה יקרה,
קצת הססתי עם הרשימה הזאת. לא פעם קורא לי שאני כותב רשימה, מתכוון להעלות אותה ומתלבט האם זה מתאים, לאתר? לציבור? לקוראים? זה נהדר שדברים מופנמים-אידיוסינקרטיים מצליח לנגוע לבני אדם אחרים. אני חושש
שאף פעם לא אפסיק למצוא את עצמי מופתע מכך, וגם לשמוח על כך שתהליך כזה מתרחש.
התהליך התנועתי- תודעתי זו אחת התגובות המרגשות ביותר שכתבו כאן אי-פעם, תודה מקרב לב וממעמקיו.
תודה לך (-:
שועי יקר ביותר,
מבעד לצלילי משק הכנפיים של הציפור הגדולה והכחולה הזאת, אני שומעת באוזני רוחי מיתרים. אולי נבל, גם פעמונים, אני חושבת.
המילים האלה שלך ממש מנגנות לי מוסיקה. של כאב, של חצר צוחקת, של משק כנפיים, של חמלה, של הכל ביחד.
כמעט אירוני שהציפור הכחולה של התקוה הפכה לציפור של קינה, אבל אולי היא משמשת בתפקיד כפול.
וכמה עצוב שחלקים גדולים מהציבורים האלה של הקורבנות שהזכרת כאן- כראוי- בנשימה אחת, רואים את הציפור רק כשהיא מעופפת מעליהם, ומשליכים עליה גלימת היעלמות כשהיא חולפת בשקט מעל אסונות של אחרים.
אני יודעת שזה נשמע בומבסטי אבל כל מילה אמת – אני חושבת שהצלילים האלה שבאוזני רוחי הם חדרי הלב שמתרחבים קצת בעקבות קריאת המילים האלה.
כמה יופי!
טלי יקרה,
איציק מאנגער תיאר את תפקידו כמשורר כלהכתיר מחדש את שירת היידיש, כלומר לשים על ראשהּ את הכתר שנלקח ממנהּ; זה מעניין, כי התיקונים דספר הזהר מתוארים גם כן כניסיון לקשט את בת המלך (התורה) ולהשיב לה את זוהרה שהועם. אצל יהודי מרוקו מוקדש בוקר תשעה באב לאמירת קינות ואח"כ מנקים את הבית ומתקנים אותו לקראת בוא הגאולה (זהו על פי מסורת מסוימת יום בוא המשיח). כך שזה נכון שהקינה והנחמה שזורות זו בזו. כמו האריה אסלן אצל ק"ס לואיס (ב"האריה המכשפה וארון הבגדים" העתיר מיתולוגיות נוצריות). אני חושב שלו היתה נכתבת סדרת "נרניה" יהודית, היה מקום להחליף את האריה בצפור כחולה (-:
הו!
אני לא יודעת עד כמה הציםור הכחולה יהודית (חשבתי לתומי שהציפור הכחולה כסמל של תקוה דוקא נוצרית, אבל אתה בקיא הרבה יותר ממני ומלבד זאת, לציפורים אין דת, אני חושבת).
אבל ציפור כחולה בתפקיד אסלן כבר הצליחה להעלות חיוך צ'שיירי על פרצופי, וזה לא מעט, ומבלי לפגום בהערכתי הרבה לאסלן בפרט ולאריות בפרט, לפחות לסימבוליים שביניהם.
ואת כל זה אמרנו בלי להזכיר את עוף החול ידידנו משכבר הימים, שאין כמוהו לשזור יחד קינה ונחמה (לא קשה לשער שאביו של אסלן היה עוף חול ואמו היתה ציפור כחולה, או להיפך).