1
המשורר, הסוריאליסט הסופר וההוגה, גיום אפולינר (1918-1880), תיאר בשיר בלתי אפייני, שני יהודים הממהרים לתפלה בבית כנסת הסמוך לנהר הריין (גרמניה), בשבת חול המועד סוכות. הנה השיר המוזר-משהו בתרגומו של משה בן שאול:
אוטומר שולם ואברהם לורין
בשבת, חבושים מגבעות ירֻקות
לבית הכנסת הולכים, לארכו של הריין
וגבעות הגפנים בדרכם מסמיקות
מתפלמסים הם, צועקים, דברים שלא נעז כמעט למסר בלשון תרגום
ממזר, פילגש במחזור חדשי, או: באביך השטן יבוא
אבל הריינוס הקשיש מרים פנים נוזלות אחר מסב אותן בחיוך עגום
אוטומר ואברהם – איש רב שם את ריבו
הלא שבת היום, והעשון, לא, אי-אפשר
רק הנוצרים חולפים והסגריה בפיהם דולקת
הלא השנים אוהבים, גם אברהם וגם מר שולם אוטומר
אותה לאה עיני-כבשים לה ובטנה קדימה קצת נדחקת
ובכל זאת בבית הכנסת איש אחר רעהו נשיקות
אז מפריחים אל התורה בהרמת מגבעת
ובין הקשוטים והעלים של חג סכות
אוטומר בשיר אל אברהם משליך חיוך ומבלי דעת
ישירו עד אין קץ שניהם, קולותיהם עבים
יַבְכּוּ את לויתן מעמקי הריין כסתיו של נכאים
בבית הכנסת העמוס במגבעות ינועו לולבים
"הנותן נקמות בגויים ותולעות בלאומים"
[גיום אפולינר,'בית הכנסת', מבחר שירים, תרגם מצרפתית: משה בן שאול, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2000, עמ' 29].
*
קשה שלא לשים לב כי לדעת אפולינר היהודים אינם נמצאים במקומם, זאת על אף שיהודים ישבו לאורכו של הריין למן המאה העשירית לספירה לפחות. המגבעות הירוקות-המשונות מבליטות זאת. הגפנים מסמיקות מדיבורם הקולח-החופשי-הצעקני על דברים שהשתיקה יפה להן, הריינוס מנסה להאזין ואז נאלץ להשיב חיוך עגום של מי שנעגמה עליו נפשו. אפולינר מדגיש את זרותם של היהודים שאינם מעשנים בשבת, וכאשר הם שרים בקולותיהם העבים דומה כי מעמקי-עמקיו של הריין פורץ סתיו של נכאים.דומה כי לדידו של אפולינר, המרחב היחיד בו היהודים יכולים לקיים את עצמם ולגלות חביבות, איש אל רעהו, הוא בבית הכנסת בעת התפלה, ואילו גם שם מאוחדים הם באמירת פסוקים הקוראים לנקום בגויים.את הלולבים כמו מדמה אפולינר לחרבות המונפות; המגבעות הירוקות הן כמזכרת לאותם לולבים נעים, שאינם רוצים אלא לתת "נקמות בגויים ותולעות בלאומים". כל נימתו של אפולינר בתארו את אוטומר ואברהם כמו מטלטלת בין איוּם, סלידה ולעג.
ביום הכיפורים 1913 ביקר הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצווייג בבית הכנסת של ה-"אוּסט (אִיסט)-יודן" (יהודים ממזרח אירופה) בברלין, בפעם האחרונה לדידו. רוזנצוייג התכוון כבר למחרת היום להמיר את דתו בכנסיה. כקנדידט מבטיח בתחום הפילוסופיה הפוליטית באוניברסיטאות גרמניה נדמה היה לו כי כך יהיה נכון עתידו לפניו, מה גם שתכתובת ארוכה שניהל עם חברו הטוב אויגן רוזנשטרוק השיאתו לזה. ברם, משהו בחויה הדתית-הפנימית שחווה באותה תפילה הותיר אותו בדתו היהודית, ואף הביאתו לכדי מחויבות הולכת וגוברת לקיום הדת היהודית, וסופהּ שהביאתו לכתיבת ספרו התיאולוגי-פילוסופי, כוכב הגאולה (נכתב: 1919-1918, ראה אור: 1921), בהּ עמד על סגולתו הייחודית של עם ישראל בין העמים; שנתיים לפני כן בשנת 1911 ביקר חוקר הדתות הגרמני רודולף אוטו בהרי האטלס ונכנס לשמוע את תפלת יום הכיפורים באחת הקהילות היהודיות המקומית. גם כאן, החווייה שהסעירה את נפשו, הביאתו לחבר את ספרו הקלאסי הגדול הקדושה (Das–Helige). לעומת שני אלו כתב הסופר היהודי מפראג, כותב הגרמנית, פרנץ קפקא ביומנו האישי בשנת 1915 כי "התאבדות היא לא ללכת ביום הכיפורים לבית הכנסת". בהקשרהּ – זוהי אמירה אירונית-מושחזת על האדיקות היהודית ועל הפחד והיראה התוקף את היהודים בפרוס יום הכפורים. עם זאת, כך או כך, מצביע קפקא על כך שהיום מפיל על היהודי יראה מיוחדת, וגם אם ליבו שלו אינו ממש נוהה אחריה, הוא בודאי קרוב יותר לתפישתם של רוזנצוייג ואוטו מאשר לתפישתו של אפולינר.
ספק אם אפולינר אכן הלך אל בית הכנסת בחג הסוכות להכיר את המתפללים היהודים. זאת, אני מסיק מפני הטעמים האלו: ביום השבת החל בחג סוכות אין נוטלים את ארבעת המינים כמצוות ההלכה. נוטלים את ארבעת המינים רק בימי חג הסוכות שאינם חלים בשבת. אפשר ודאי להציע כי אצל אפולינר חל בלבול והוא זיהה בטעות את יום-טוב הראשון של סוכות כשבת, אך הצעה כזאת תיפול מאליה, משום שעל-פי ההלכה, ביום-טוב שכזה העישון מותר (הדלקת אש מאש דולקת קיימת מותרת בימים טובים), ויהודים מעשנים נוהגים לעשן בו. יתר על כן, היהודים בבית תפילתם אינם אומרים בזמן נטילת הלולב "הנותן נקמה בגויים תולעות בלאומים". הפסוק הזה, שאפולינר מצטט בשינוי אינו נכלל כלל בלשון ה"הלל" או באחת "ההושענות" שהן הפרקים שבהם קהל בית הכנסת מנענע את לולביו. ניכר אפוא כי אפולינר מתאר בשירו את "היהודים" כפי שהם ניכרים בעיני-נפשו, ולא על סמך עניין אנושי כלשהו בהם או במנהגיהם. יותר מכך, הפסוק שמצטט אפולינר בעברית בתעתיק לטיני לקוח מתהלים פרק קמ"ט ונקרא בכל בוקר כחלק מחטיבת פסוקי דזמרה של תפלת שחרית, במקורו: 'לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים' (תהלים קמ"ט, 7), אילו רק היה טורח אפולינר לקרוא את רש"י (ר' שלמה בן יצחק 1104-1040), הפרשן היהודי האירופאי הקלאסי, היה לומד כי רש"י מפרש על אתר: 'הטעם להשיבם לעבוד את ה' שכם אחד וזה בימות המשיח', כלומר: רש"י, פרשן אוטורטיבי, שדורי-דורות של יהודים מתחנכים עד עצם היום הזה על פירושיו, אינו קורא לנקמה פיסית-קונקרטית ולא להרג גויים לא כעת ואף לא בעת העידן המשיחי. אלא שלעתיד לבוא בימות המשיח לשיטתו, ישובו הגויים לעבוד את ה' שכם אחד עם ישראל, כלומר: הם ישובו לקיים בהדרכת המשיח את שבע מצוות בני נח, לצד ישראל שיקיימו את תרי"ג המצוות, ואז תעבוד האנושות כולה את ה' שכם אחד. תיאולוגיית-המרה דתית יש אצל רש"י (מנגד, יש די מקורות נוצריים מקבילים בימי הביניים, הטוענים כי לעתיד לבוא יקבלו היהודיים עליהם את עול הכנסיה) אך כל האלימות שמבקש אפולינר למצוא בפסוק נגוזה ואיננה כאשר קוראים את הפסוק בהדרכתו של פרשן המקרא המוכר והנלמד ביותר בעם היהודי לדורותיו. לשם הכרות עם דברי רש"י צריך היה להיות לאפולינר איזה עניין תרבותי-אינטלקטואלי במקורות יהודיים-רבניים, וכפי הכנראה לאור דבריו ונימתו היה משולל כל חיבה או התבוננות של חיבה ביהדות וביהודים בכלל, כפי שציינתי למעלה.
יתירה מזאת, התורה הרחיבה מאוד במספר קורבנות העולים על מזבח המשכן/בית המקדש בחג הסוכות; חכמים ביאורו על-פי רוב את טעם ריבויים של הפרים הקרבים אל המזבח, כקורבנות הנזבחים לשלומם ולשמירתם של אומות-העולם דווקא. כך למשל, כותב רש"י על דברי הפסוק:'ומנחתם ונסכיהם לפרים' (במדבר כ"ט, 18), כי: פֵּרֵי- החג שִבעים, הם כנגד שבעים אומות; ומתמעטין והולכין- סימן כליה להם, ובימי המקדש היו מגינין עליהם מן היסורין'. כלומר, לדעת רש"י, שבעים הפרים הקרבים אל המזבח בימי חג הסוכות, הם קורבנות שנתקנו לשלומם של אומות העולם ולהגנתם, וכל זמן שבית המקדש היה קיים, היה בהם בכדי להגן על האומות בימות השנה. והנה, בזמן שבית המקדש אינו עומד על תילו, כך אליבא דרש"י, מספר הפרים ההולך ומצטמצם דבר יום ביומו (ביום הראשון קרבים שלשה-עשרה פרים ואחר בסדר הולך ויורד עד אשר ביום השביעי קריבים שבעה פרים בלבד), הוא סימן כליה לאומות-העולם, כליה שלא תגיעם באמצעים אלימים שיפעילו יהודים, אלא שישיגום באמצעות האלהות. עולה מכך, כי גם כאן, אליבא דרש"י, האלימות והנקם אינם בחוקם של בני הדת היהודית, ואלו אינם מתפללים לעשות נקם ותוכחות בלאומים; אדרבה, לוּ רק היו אומות העולם מרשים להקים את בית המקדש, על פי רש"י, היו כבר כל באי-עולם מתברכים בהקמתו, ובעבודת הקורבנות שבו [אגב, למקצת פרשנים: כגון ר' אלעזר מוורמס (ספר השם) וראי"ה קוק (עוֹלָת ראי"ה), באם יוקם אי-פעם בית מקדש, לא יהיו בו עוד קורבנות מן החי כלל; דבר כעין זה עשוי להשתמע גם מטעם הקורבנות ההיסטורי-תיאולוגי-חברתי, שהעניק הרמב"ם, במורה הנבוכים (חלק ג', פרק ל"ב), משם אמנם משתמע כי לעתיד לבוא, אם יוקם, אפשר כי אותו מקדש יהיה 'בית תפילה' בלבד ו/או בית-הגוּת, ולא יישפך בו דם בעלי חיים].
אני מעדיף שלא להיכנס לביקורת מגמותיו של אפולינר בכתיבת השיר. נימה אנטישמית מסוימת אפיינה לא מעט משוררים אירופיים בני המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, כך שאפולינר אינו חריג ואינו חורג מתפישות שרווחו בקהל אמנים ומובילי-תרבות, שביקשו להדיר יהודים מחיי התרבות של האליטה התרבותית האירופית. אגב, גם כמה וכמה יוצרים יהודיים בבואם לתאר את קהילות היראים היהודיות באירופה לא משכו מזה את ידם, אם בהשפעת הלכי-רוח חברתיים, ואם בהשפעת נסיונם המר עם הקהלות היהודיות הדתיות במרחב האירופי, שלא נטו חסד רב כלפי מי שלא אימץ לכתחילה תפיסות אורתודוכסיות והזדהה עימן. מה שחשוב הוא כי אפולינר כתב את השיר, כפי-הנראה, על בסיס תפישתו הבדיונית-דמונית את היהודים ואת מה שהם אמורים לייצג. .הוא לא הטריח עצמו באמת לחקור את אורחותיהם של היהודים-הדתיים מקרוב, וגם לא לקרוא בעיון טקסטים קלאסיים יהודיים, שהיו יכולים אולי להעניק לו תמונה מעט שונה של הדברים. תחת זאת, העדיף אפולינר לייצג את היהודים בשירו, כפי שעלו בדעתו לכתחילה: נבערים, חסרי-תרבות, בעלי מוסריות בעייתית, מטפחי מיתוס של נקמה. שנים לא רבות אחר כך יובלו יהודי הריין להשמדה על ידי עם, אשר בחר ממשלה נאציונל-סוציאליסטית, שאמנם הטיפה לכך שאין מקום ליהודים במרחב הגרמני, וכי על כל גרמני לחוש שנאה-קדמונית-בריאה כלפי היהודים, המטמאים כביכול את אדמת הרייך.
*
2
ביום הראשון של חג הפסחא היו נוהגים בספרד לתלות בובות סמרטוטים וקש שייצגו את יהודה איש-קריות, מסגירו של ישו לידי הרומאים. את הבובות היו מבעירים, סוקלים באבנים, או יורים בהם ברובים, בכדי שילמדו הילדים מה ייעשה במלשין ומוֹסֶר "יהודי".חואן רמון חימנס (1958-1881), הסופר והמשורר האנדלוסי-ספרדי, זוכה פרס נובל לספרות, הדגיש את אווילותו של המנהג הזה בין האלגיות האנדלוסיות הבאות בספרו הנהדר-המוקדם, פלטרו ואני(1917-1906):
*
אל תִבָּהל, בן אדם! מה קורה לך? קדימה תרגע.. בסך הכל הורגים את יהודה, טפשון.
כן, הורגים את יהודה. בובה אחת שלו הציבו במונטריו, אחרת ברחוב אנמדיו, שלישית, שם, ליד בר המועצה המקומית. ראיתי אותן אמש, תלויות באויר כמו בכח על-טבעי. החבלים שנכרכו במרפסות כדי להחזיקן נעלמו מן העין בחשך. איזו ערבוביה נלעגת של מגבעות ישנות עם שרוולי נשים, מסכות של שרים עם שִמְלַנִיוֹת, מתחת לכוכבים השאננים! הכלבים נבחו עליהן בלי להסתלק, והסוסים חשדנים, סרבו לעבור מתחתיהן…
עכשיו פלטרו, מבשרים הפעמונים, שפרוכת המזבח הגדול נקרעה. נדמה לי שלא נשאר שום רובה בעירה שלא ירה ביהודה. עד כאן מגיע ריח אבק השרפה. עוד יריה! ועוד אחת!
… אלא שהיום, פלטרו, יהודה לבש את דמותם של חבר הפרלמנט או של המורה, של השופט או של גובה המסים, של ראש העיריה או של המילדת. וכל אדם נעשה ילד בבוקר השבת הקדושה הזאת, והוא יורה מקנה רובהו הפחדן במי שהוא שונא, בשפע אביבי של דמויות חופפות, באחיזת עיניים סתמית ואבסורדית.
[חואן רמון חימנס, פלטרו ואני: אלגיה אנדלוסית, תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, אייר זהבית כרמל, הוצאת כרמל: ירושלים 2006, עמ' 16]
*
לדברי חימנס אנשי העיירה מתעקשים להסב את כל מה ואת כל מי ששנוא עליהם על ראשה של הבובות "היהודיות"; לפיכך, הותר להפעיל כנגדה כל אגרסיה ולהוציאן להורג בכל עת ועת, כעין שעיר לעזאזל, שאינו באמת מדמם גם אינו באמת נוכח. ברם, השאלה המנקרת היא מה היו השפעתם של טקסי-שנאה אלה בדברי ימיה של ספרד במאה העשרים, עת עלה לשלטון גנרליסימו פרנקו, ואנשי רוח ומתנגדי משטר הוצאו להורג בהמוניהם, כאילו היו בובות של "יהודה".אמנם, בשלהי שנת 1936 עלה בידו של המשורר הרפובליקאי, אנטוניו מצ'אדו (1939-1875), לפרסם את שירו הנודע "הפשע היה בגרנדה", אשר נכתב זמן קצר לאחר הוצאתו להורג של המשורר האנדלוסי הגדול. פדריקו גרסיה לורקה, ותחת רושמהּ האיום של רציחתו ברחובות גרנדה. מצ'אדו הצליח להבריח את עצמו דרך הגבול לצרפת ושם נפטר זמן קצר אחר כך לאחר שנים של תלאות;כללו של דבר,שנאה ריטואלית היא לעולם ראשיתהּ של שפיכות הדמים הבאה,ואיננה סובלימציה בשום אופן.ילד המתחנך לשנוא ולהפעיל אלימות, גם אם אלימות מדומה, סופו ברוב-המקרים, שיהיה למבוגר אלים; ילד המתחנך לכתחילה להתבונן על מגזר אוכלוסין מסויים ועל פרטיו כטובים פחות, חיוניים פחות ואולי אף מזיקים ממש, אם יגדל להיות איש רוח—איש רוח אלים יהיה, המטיף לאלימות, לגירוש, ולהדרה. לא חסרים אף-פעם גם כאלה, המפריחים ססמאות של שנאה, הדרה וניכור. למגינת לב, דומה כי פזורים הם בכל המגזרים גם במדינת דוברי העברית בזמננוּ.
*
לרשימה קודמת בעניין דומה: ארץ-ביצות שמתגוררים בהּ יהודים
בתמונה למעלה: Bruno Schultz, A Young Jew and Two Women in an Alley, Oil on Cardboard 1920.
© 2010 שוֹעִי רז
מרתק ויפה
אנונימוס,
תודה, אתה צודק, אם כי נתקלתי גם בכתיב "איסט-יודן", לפחות כמה פעמים.
במידה מסויימת כיום, בשל מצבנו הגיאוגרפי וזיקתנו הטריטוריאלית, רובנוּ, במידה זו או אחרת, אוסט-יודן, מזן חדש.
אני מקפיד להציג את עצמי כיהודי-אסיאתי.
אתה יודע שועי,
זה מעניין,
אני לא ממש חשבתי שזו אנטישמיות,
חשבתי שזו מין הסתכלות כמו אנתרופולוגית מסוקרנת,
ספק דחיה ספק התפעלות, כי הרי יש רגעים שממש ניכר
שהוא מקנא ביהודים האלה,
שיש להם איזה יכולת להיות בשלהם לגמרי
בלי להיות מוטרדים ממה שקורה סביבם,
שיש להם איזה עולם כל כך זר ומוזר.
אני מסבירה עצמי בסדר?
אני מודה שגם לי קורה לפעמים שאני מסתכלת על אנשים אחרים
מתרבויות אחרות, ויש לי תגובות דומות…
השתאות, דחיה, משיכה, סקרנות.
מה שתיארת בפרק השני הוא אנטישמיות מפחידה,
כזו שיונקים עם חלב אם… כמה עצוב.
מה שאני בכלל לא מבינה,
זה איך נתגלגלו התוכחות והפכו לתולעות?
מדהים.
מיכל יקרה,
יכול להיות, אבל סיום השיר אינו מותיר לטעמי ספק בדבר המגמה הצעקנית-אלימה שמצא אפולינר (אגב, הוא נולד באיטליה, אבל היה פולני במוצאו) בהתנהגותם של יהודי-הריין. קשה לי למצוא פה היקסמוּת מן הזר והמוזר, אלא יותר סוג של רתיעה,
שסופה שמוציאה את הפסק "הנותן נקמות בגויים…" וכיו"ב. (קצת מזכיר לי את הצגתם היהודים בספר "הגולם" של מאיירנק או בסרט "Der Golem" שהופק בגרמניה בשנת 1916, ואח"כ שוב בשנת 1920)
ברור שטקסט-המחאה שהביא חימנס הוא מפחיד הרבה יותר, אבל דווקא חימנס מוחה בחדות כנגד המצאותהּ של האלימות-הריטואלית הזאת.
אפולינר מצטט במקור בעברית בתעתיק לטיני. איני יודע על מה התבסס. אולי על אחד מתרגומי התנ"ך: וולגטה/ המלך ג'יימס (לא בדקתי). אפשר שהיתה מצויה מהדורה דו-לשונית של תרגום מול מקור (בתעתיק לטיני). איני בקיא בתרגומי התנ"ך לשפות זרות, לדפוסיהם השונים, כך שיכול להיות שמדובר במקור ממנו העתיק אפולינר את הדברים לתומו, ואפשר גם כי נשען על זכרונו. הזכרון לפעמים זוכר את מה שברצונו לזכור (במחובר לרגשות) יותר מאשר את פרטי הדברים לדיוקם. (-:
בזה אולי "אשם" קצת המתרגם?
הוא מן הסתם חיפש ומצא משהו שהיה שם איכשהו בצרפתית,
ובכל זאת, תולעות?!
אבל אני רושמת לזכותו את "גבעות הגפנים בדרכם מסמיקות"
שהוא פשוט משפט יפיפה, ותורגם יפה, אז יש איזון…
מיכל,
אבל שימי לב להנגדה בין תיאורי-הטבע היפים ובין קולניותם של היהודים, בעיניו של אפולינר, המבכים את לויתן מעמקי-הריין כסתיו של נכאים; על אף שמדובר בחג-האסיף שבו היהודים כמו חוגגים את הטבע, ואת חילופי העונות, גם כן– אפולינר ממש רואה בהם נטע-זר לנוף האירופי ולתרבות האירופית. כך אני חש כאשר אני שב וקורא בשיר לאורכו.
וכן "תולעות" (=תולעים) הם אלו שפוגמים בעצים, ביערות, בגפנים, בשיחי הנוי; במתאר-הנוף של הריין. אפשר כי המלה הזאת ובחירתהּ על ידי אפולינר כאן אינה מקרית כלל.
יכול להיות שזהו בדיוק העניין באנטישמיות,
ואולי זהו הקושי לזהות, לבודד, "להוכיח" את קיומה,
כמו איזה גוון עכור, לא צבע ממש שאפשר לקרוא לו בשם,
משהו שזורם מתחת לפני השטח, מרעיל.
ועוד משהו עצוב, כשהבחנתי שהציור הוא של ברונו שולץ,
חשבתי לי, זו מין אנטישמיות עצמית כזו, נכון?
מיכל,
החסיד הזה (נראה כמו סאטמר לפי צבע הגרביים, אך סאטמר לא ישבו בפולין או בדרהוביץ' שם ישב שולץ, אלא בטרנסילבניה בגבול רומניה-הונגריה) מזכיר נורא בתנועה שלו חתול-רחוב-שחור; כאילו אורב הוא למבטן של שתי הנשים, ומבטן כמו יוכיח לעצמו שהוא אכן קיים. להיות יהודי במזרח אירופה בראשית המאה העשרים לא היה דבר פשוט בכל קנה מידה. הסיבה האמתית, אני חושב, לפיה הצטרפו אז צעירים יהודיים לתנועות מהפכניות בהמוניהם (סוציאליזם, ניהיליזם, קומוניזם, בונד, ציונות) הונעה מצעדים שהושתו כל העת בכדי להצר את יכולותם של יהודים להשתלב בחברה הכללית, אם גירוש מערים גדולות, אם מגבלת כמות תלמידים במוסדות השכלה, אם פוגרומים ורדיפות אחרות. איני יודע האם אין להבין את הציונות, כתגובה על משבר שחשו יהודי אירופה, שניסו דווקא להשתלב ולראות בעצמם אזרחים מן הישוב בכל מקום שהעניק להם אמנציפציה, ובין הגזירות, הרדיפות,והפוגרומים שביקשו, כל העת, להותירם כסוג של בני בלי בית, גם במקומות שבהם ביקשו להשתלב כאזרחים שווי-זכויות.
טוב, ההשפלה העצמית הזו קיימת אצל ברונו שולץ תמיד במבט ובשפת הגוף של נשים וגברים, חזקות ועלובים, אז כאן זה הגויות הגאות והיהודי, האנטישמיות העצמית היא רק עוד צורה אצלו לתיעוב העצמי שקיים בו במילא…
ובהרחבה לכללי, אולי זה סוג של מפתח גם, לכל הניסיונות האלה להיטמע?
כמו גם אצל היהודים האמריקאים המודרניים יותר, עם הרגשי נחיתות ששונאים את עצמם אצל וודי אלן, פיליפ רות, וכו'.
מיכל,
אני חושב כי כמעט כל מיעוט מחפש נואשות דרך להשתלב או למצוא את מקומו בחברת-הרוב, ולאחר שהוא מתייאש, באם סוגרים בפניו את הדלת, הוא לעתים עובר אי-אילו תהליכי הקצנה או הסתגרות או בדלנות, לעתים הדברים עשויים להגיע לידי התקוממות או עזיבה וחיפוש דרכים חדשות.
אני דווקא לא מוצא ב"בית המרפא בסימן שעון החול" סממנים של שנאה-עצמית; כן, מוצא בו- פחד גדול מן העמים הבלתי-יהודיים, אפילו אימה. יש שם כמה קטעים שעבורי הם כמו נבואה קדימה למה שייהא מנת חלקם של יהודי פולין כמה שנים אחר-כך.
אני מניח כי יהודים רבים גם לפני מאה שנה וגם היום מוותרים על אי-אילו סממנים יהודיים חיצוניים בכדי שלא להבליט את זהותם היהודית יתר על המידה; לומר את האמת, גם לי נח הרבה יותר להסתובב בכל מקום (גם בישראל) ללא סממנים בולטים של מגזר ושייכות. לצערי, הדעות הקדומות המתלוות למראה מסוים אינן דבר נח, לא בארץ וגם לא בחו"ל. כל-שכן אם איני מזדהה לא עם הדתיים-הציוניים, לא עם החרדים, ולא עם החילוניים, באופן שארגיש שזה נכון לאמץ את הסממנים של אי-אילו מהקבוצות באופן מובהק.
אני מעדיף להגדיר את זהותי היהודית במו-מחשבותיי ומעשיי. אבל לא שוכח כי לאנשים אחרים, המונעים מתוך תפישות אחרות, ואולי גם מזדהים באופן מוחלט עם תפישות מסויימות, עלול להיות קושי להבין כי קיימת אפשרות כזאת בכלל.
"מתפלמסים הם, צועקים, דברים שלא נעז כמעט למסר בלשון תרגום ממזר, פילגש במחזור חדשי, או: באביך השטן יבוא", טוב לראות שזה עבד כבר בימים ההם, וכנראה שגם ימשיך לעורר שוק אפילפטי של גועל, סלידה, דחייה, והודאות של ניקיון כפיים("אוי זה ממש פרימטיבי, לא מייצג אותי בכלל"), אבל אם גיום אפולינר היה לומד קצת יותר, היו לו חומרים הרבה יותר טובים(סתם, למתחילים, האם מותר לקדש אישה בצואת פר). מצד שני, נראה לי שה"ציונות"(אין לי מושג מה זה, בימינו, באמת) הייתה מאמצת את השורות הללו, שקולעות לעולם הרוח המנוון של היהודי המיושן, ואף את המסקנה שאין ליהודי מקום בגולה כלל(גם לא בבית הכנסת) אלא במדינת לאום יהודית בארץ ישראל, וזה אולי הדבר הכי עצוב כאן, שהציונות זקוקה לאנטישימיות(מכל הסוגים גם אנטישימיות עצמית, שנאה עצמית וכו') כפי שהשושן נזקק לשושנת הים, אחרת, כיצד נרגיש שאין לנו מקום אחר?
ובעניין אחר לגמרי, וברוחו נטולת הקשרים של תלמוד בבלי, רציתי לשאול, האם יש אמת בתיאור הגס של כמה וכמה יהודים במאה ה13-14, ששמרו על קיום מצוות מעשיות, אך האמינו בכל לבבם שמדובר בפרקטיקה חברתית שנדרשת לקיומה של קהילה ותו לא, וכי תכליתו של האדם באשר הוא, הוא דווקא לימוד המדעים על בוריים(שזוהי שאיפה אוניברסלית, נטולת דת, לפחות)? ולמה הזרם המחשבתי הזה הלך ונעלם, עד שאין לו ממשיכים בימינו(דמיין, ישיבה בבני ברק, שבה לוקחים את חדוות הלימוד לעיסוק במדעים מדוייקים, ששם, ולא בלימוד אינסופי של ראשונים ואחרונים, מגיע האדם למדרגה הראוייה)? (ורק לשם הבהרה, אני נגד מהותנות, תכליתיות, ותורות טאלוס למיניהם וסוגיהם)…
מכיוון שכידוע אני בפריז, אני לא יכול אלא למחות נמרצותתתתתתתתתתתתתת!!!!!
השיר ספוג אהבת יהודים, וכמוהו גם שירים וקטעי פרוזה אחרים של אפולינר. אשמח להסביר, להדגים, לבאר, לתאר, לנמק, להרבות בציטוטים, להעזר בדוגמאות כשאחזור כבר לשולחן העבודה שלי
(וגם, נוקדן שכמוני, התרגום של ברונובסקי לשיר הזה יפה יותר)
התיאורים האנטישמיים המחרידים ביותר של תפילה יהודית נכתבו על ידי יהודים – או משכילים, או גרמנים – כלפי האיסט/אוסט-יודן (שני אופני הכתיב היו נהוגים בדיאלקטים שונים של לשון היהודים האשכנזים). מקס ברוד חושב ש"זכרונות של כלב" של קפקא נכתב בעקבות הצגה של אוסט-יודן (ה"כלבים" בסיפור)
שועי – דש מביתה של סימון וייל (שלך, לא השנייה) שלידו עברתי היום בדרכי לבית הקפה שבו הסופר "שלי" שתה את עצמו למוות (הכוונה ליוזף רות)
חג שמח
עמרמי,
אשמח מאוד לראות עדויות לפילושמיות של אפולינר; למשל, כנודע עמנואל לוינס שאל ממנו את המונח ilya ("ישנו") בהוראת: il-ya ("בלתי-אישי"). ברם, כל המשל שמשתמש בו שם לוינס של ילד המקשיב למתרחש בבית (כלומר מחדרים האחרים) לפני הירדמו, מה שמפיל עליו אימה בלתי-ברורה, לקוח לדעתי דווקא מראשית "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט (לא ראיתי מישהו/י המעירים על כך).
אני מכיר מבחר משירתו של אפולינר (בעיקר בתרגומיו של בן שאול) וגם את ספריו שבפרוזה טרם קראתי. השיר הזה מזעזע אותי ("בית הכנסת") כמה שנים. הלוואי שהייתי מצליח למצוא בו קצה של חיבה (מקווה שתעזור לי בכך בשובך). תמיד אני חושד כי צלאן הטביע את עצמו דווקא "תחת גשר מיראבו", אך מעולם לא ניסיתי לחקור באילו מגשרי הסיין מדובר.
אגב, לא רק למשכילים גרמניים-יהודיים היה מה לומר על התפילה. כבר בנו של הרמב"ם, ר' אברהם, שביקש לפתח אסכולה יהודית-סופית בפוסטאט ואף הצליח במידה בלתי מבוטלת, מחה כנגד תפילת יהודי דורו בבתי-כנסיות, לפיה משולה היא לקרקור העורבנים ולצפצוף התוכים, או משהו מעין זה. למה נזכרתי בכך כעת? כי הזכרת את קפקא, שהוראתו בצ'כית כמדומני הוא 'עורב שחור'. כפי שאולי כתב אברהם חלפי (כך אני נוהג לזמרו): 'עטור מצחך עורב שחור'. פעם הייתי נוהג לזמר: "עטור מצחך חתול שחור" (שניהם בעקבות אדגר אלאן פו). אבל עם הגיל והשנים, זה הפך כבר יותר מדי מורבידי.
אשמח, אם תוכל, לקבל את הכתובת של וייל (שהיא באמת חברה ותיקה במיוחד);
כאשר הייתי צעיר מאוד (17-18) כתבתי אי-אילו ראשי פרקים של ראייתי את העולם. כמה מהם דומים דמיון מפתיע ל-"הכובד והחסד" (בייחוד בסוגיית ההעדר- האלהי) ; שלוש-ארבע שנים אח"כ, ראתה אור המהדורה העברית של הספר, שלא הכרתי עד אז, ומאז (למרות שאני מסכים שביחסה אל היהודים-הרבניים היא עוינת פי-כמה וכמה מאשר אפולינר) נקשרו נפשותינו. היא לא ממש מסייעת לחיוך הצ'שיירי שבו אני מתהדר. אבל, אני מניח, כי יש בי צד קצת שונה, כפי שמתאר זאת לורקה בתרגום אליעז:"..עגמה שחורה נובטת/על אדמת עצי הזית/ בין העלוה לריחושיה'.
אולי אבוא לילל להּ "מיליזלדה, מיליזלדה" על יד הדלת. אתה כבר מכיר אותי, אם היא היתה בחיים, לא היה דבר שהיה משמח אותי כמו להצליח להצחיק אותה איכשהו. אתה מצליח לשוות בעיני נפשך את סימון וייל צוחקת?
חג שמח.
תמהּ,
יפים הדברים שכתבת על ההזקקות הציונית לאנטישמיות. אבל הדברים עוד מעוגנים בראשית-ראשיתה של התנועה הציונית, אצל מבשרי הציונות, וגם כאמור תיאודור הרצל, העתונאי שישב בפריס, התעורר לעניין הציוני, רק לאחר שדרגותיו של קפטיין דרייפוס נשללו ממנו, חרבו שוברהּ, והוא הוגלה לאי-השדים. על כו, ציונות ואנטישמיות כל-כך סבוכות זה בזה עד שדומני כי מדובר בקשר גורדי אשר לא במהרה יינתק.
באשר למאות ה-13 וה-14, ודאי ודאי, המפורסם שבהם ודאי הוא יוסף אבן כספי (ארגנטירה, פרובנס, 1332-1280) הכותב כך ב"ספר המוּסָר" (מהדורת יוסף לאסט, לונדון תרע"ג) אשר לו (ספר הכולל כמה וכמה ביטויים-ביקורתיים להפליא על התרבות-הרבנית-תלמודית), על אודות כף חלבית אשר הוכנסה לסיר בשרי:
"ויהי היום… ערכתי שולחני, קראתי למאהביי לאכול ולשתות עמי, כי זבח משפחה היה לי, והלכה השפחה הארורה והכניסה כף החולבת לתוך היורה ונעלמה ממני הלכה… ואלך במר חמת רוחי לאחד הרבנים הנכבדים שבעם… ויורני ויאמר לי הדין כך וכך. ואשוב אל ביתי והקרואים והעניים היו יושבים ומצפים אלי, ואגידה להם כל המאורע כי לא אבוש לאמר איני בקי בהלכה זאת או בזאת המלאכה, אבל אני בקי במלאכה אחרת, ולמה לא ישוה פסק או הוראה מידיעת הבורא או אחדותו הגדולה, ככף החולבת הקטנה?" (שם, עמ' 69)
כלומר, יש כאן טענה ביקורתית: כיצד זה דין כף החולבת הקטנה נחשבת בעיני היהודים הרבניים לאין-ערוך יותר מאשר "ידיעת הבורא ואחדותו", בהן, חשוב לציין, מכוון כספי אל ידיעת המדעים, פיסיקה ומטפיסיקה (כספי חיבר שני ביאורים למורה הנבוכים וגם באר עצמאית כמה מן החיבורים המנויים על הקורפוס המדעי האריסטוטלי).
בנוסף, חכמי ההלכה והפילוסופים היהודיים שהושפעו עמוקות מתורותיו של אבן רשד (החל במאה השלוש-עשרה ואילך) קיבלו או ניהלו פולמוס ער עם תפישתו לפיה הדת היא בעיקרהּ מנגנון מדיני-חברתי (אצל אבן רשד הדברים ניכרים הרבה יותר מאשר הרמב"ם, ואמנם כמה מפרשני הרמב"ם, שהכירו את כתבי אבן רשד, ניסו למזג בין זה ובין זה). וכך מתחיל ר' אליה דלמדיגו (1493-1458), מן הבקיאים הגדולים בקורפוס האוורואיסטי באיטליה הקדם-רנסאנסית (היה מורו של ג'ובני פיקו-דלה-מירנדולה בכתבים אוורואיסטיים) את ספרו הביקורתי "בחינת הדת":
"כאשר השלוה והממלכה הנכונה והמסודרת, תעזור בני אדם אל הצלחתם המדינית והמדעית, וזה אם בתתה דרכים בעצם עוזרים בהגעת אלה, ואם עוזרים בהגעת הדברים אשר מחוּץ, שהן ככלי להצלחה, כן גם כן העדר השלוה והממלכה סבה להפכי אלה. וזה יראה מהאומות המפורסמות אשר היה להם שם בחכמה, ובהאבד מלכותם אבדה מאתם חכמתם.
ולזה כאשר אבדה מלכותינו, ומנוחה בגויים לא מצאנו, היינו כנבוכים בעמקי ים, אבדו כמעט חכמינו וספרי הקודמים אשר היו באומתנו, ולא נשאר לנו מדברי קודמי אומתנוּ כי אם המשנה והתלמוד והדומים לאלה, אשר אין בם דברין ברורים בכל עניני שרשי דתנוּ כי אם במעט מזער, לפעמים בדברים נעלמים מקבלים הבאורים והתוספת". (מהדורת יעקב יהושע רוס, אוניברסיטת תל אביב: תל אביב תשמ"ד, עמ' 75)
עוד לעמרם (בהמשך לתגובה הקודמת),
נזכרתי פתאום בבלז סנדרר, שהיה נשוי ליהודיה, הכותב ב"מורברז'ין", באחת הפסקות כי במסעותיהם ראו מורבז'ין ורופאו יהודים רוסיים שוחטים ילדים-גויים
על גדת הנהר בערב פסח. ובפסקה אחרת, ידועה למדיי וחדה כתער, כתב על אלהי היהודים (השם המפורש) כסדיסט, וכנראה הקדים בכך את דאפש מוד, בשירם הנודע על חוש ההומור החולני של האל (-: . עתה, אפשר כי מדובר באיזה ניסיון מורכב לדון (אולי בקורטוב של הומור-גרדומים) בעלילות הדם והפוגרומים שרווחו מאוד ברוסיה (יש שם גם סוג של מורכבות ביחס שבו דן סנדרר במעורבות היהודית בתנועות המהפכה הסוציאליסטיות/קומוניסטיות/ ניהליסטיות). ועם זאת, אני חושש, כי הקורא הצרפתי המצוי, אפשר שקרא את דברי סנדרר כפשוטם.
טוב, תשובותיך יםות מאוד ועוד נדבר בהן נכבדות, עכשו אדבר אל עצמי רגע:
א. אני אוהב מאוד מאוד מאוד את אפולינר, וקשה לשמוע דברים רעים על מי שאני אוהב
ב. אני מחשיב את אפולינר כאוהב אדם, אנטי-אנטישמי מובהק, וכך החשיבו אותו גם בני דורו (היהודים והאחרים), וכך אני מפרש גם מחוות והצהרות גלויות שלו (נגד דרומון מוראס ודומיהם) כמו גם את השיר הזה, וקשה לי – שמרן לא ביקורתי ואומר הן הולך בתלם – לנסות ולראות זוית פרשנית אחרת של השיר
ג. אני שומע בשיר הזה – כולל בשימוש בעברית במקור (למרות שהציטוט, למרבה התדהמה, הוא של פסוק נקמה בגויים באופן שאיפיין את יהדות הריין והנקמות המבוססות בדם שהיא תרמה ליהדות – איזו אינטואיציה גאונית גרמה לאפולינר לחבר דוקא פסוק זה ליהדות המסויימת הזו? לפרופ' ישראל יובל פתרונים?) – חיבה ליום יום היהודי, לאהבה המבויישת לאשה לא בדיוק אלילת יופי, לשמחת העניים של מיעוט נרדף – וזאת בשעה שהאנטישמיות הגואה באותן שנים ציירה את היהודי כלא-אנושי ודמוני
טוב, אני חוזר אליך, שועי – אצטרך להתגבר על מנגנוני ההגנה שלי כדי לדון ביני לבין עצמי בדבריך. הרעיון של סימון וייל צוחקת מצחיק אותי – עד דמעות! – כשלעצמו. הרחוב הוא סן ז'אק ברובע החמישי
עמרמי,
אולי לא השתמע כך קודם, אבל את אפולינר אני בהחלט מוקיר. הואיל והוא עוד קדם לברטון וחבריו, באיזו אינטואיציה סוריאליסטית בריאה, וגם הואיל והרבה מאוד
כותבים צרפתיים, גם שנסוניארים, יצאו איכשהו-כלשהו תחת אדרתו. אני גם מוקיר ומעריך את ג'יאקומו ליאופרדי ואת סטפן מלארמה, אפילו שגם אצלם עד כמה שאני זוכר, ההומניזם נפסק כאשר ביהודים מדובר.
אני לא מסכים עם ההצגה של ישראל יובל את יהודי הריינוס; נכון שהיו את ר' אפרים מבון ועוד לפניו היה את ר' יוסף קרא (שדווקא היה צרפתי, כנודע), אבל בספרות של חסידות אשכנז,ו בכללם של הפייטנים תוכל למצוא כל מיני פנים באשר ליחס כלפי אומות העולם– חלקם אפילו פנים מקרבות מאוד, ועל כן כשם שהתלמוד ארוג מכל מיני מאמרים חלקם הומניסטיים וחלקם מיזוגניים כאשר הדברים נוגעים ללא-יהודים, כך גם ספרותם של בני-אשכנז.
יצא לי להיות בפריז לפני כשנתיים; הבאתי משם את אחד מכובעיי. אני מקווה בביקור הבא לסור לרח' סן ז'ק עם עוגיית מזל.
הוי אני כל כך שמחה…
שעמרם, שלא ברור מי גדולה בו יותר,
עינו החומלת או ידענותו המופלגת,
טוען (ועוד יבסס וינמק) את מה שאני ברוב בורותי
אמרתי רק מתוך תחושת השיר האינטואיטיבית.
מחכה לשמוע את המשך ההתפלמסות!
ואשמח גם לשמוע את התרגום של ברונובסקי…
תודה.
מיכל,
על אף שאשמח לגלות מדוע קריאתי באפולינר אינה מתונה; בכל זאת, לו הייתי מבקש לכתוב שיר על מנהגי שכנים מוסלמים בעיד אלפטר או בימי הרמצ'אן, מובטחני כי נימת השיר היתה שונה לחלוטין: לא הייתי מציין את רעשנותם ואת וכחנותם, את הטבע ההופך פניו מהם, את שאיפת-הנקם וכיו"ב, כפי שעושה זאת אפולינר.
כלל עשיתי לי, כאשר אני קורא טקסט שכתבו יהודים על בני דתות אחרות אני הופך כל מילה המציינת לאום ליהודים וכל מילה המדברת בדת ליהדות. דרך כך מאוד קל לעמוד האם מדובר בטקסט פוגעני או לאו. למשל לפרנץ רוזנצוייג בכוכב הגאולה יש דברים חריפים מאוד לומר על האסלאם. אני כמובן רואה בדבריו (על אף יהדותו) אנטישמיות באותו אופן שבהּ אני מוצאהּ ב"בית הכנסת" לאפולינר.
מה שאני מנסה לומר הוא שאני מניח שבכתבי על אסלאם, נצרות, בודהיזם, הינדואיזם וכיו"ב, אני מניח כי נימתי היתה שונה לחלוטין, וזאת עבורי אבן-הבוחן.
נחכה ונראה, מבחינתי אם ירצה חברנוּ עמרם אשמח לארחו כאן ברשימה אורחת, גם אם יפריך בה את נימוקיי אחד לאחד.
מוזזר, השיר הזה אולי משני השירים היחידים של אפולינר שאני יכול לקרוא. אני מצאתי את השיר הזה מבודח וכלל לא מאוים. אפשר לראות בסיום השיר איך בית הכנסת הופך את שני היריבים לאוהבים באמצעות אויב משותף מחוץ למחנה. בית הכנסת הכל נסלח חוץ מלגויים. האם אינך יכול לדמיין יהודים כאלו גם כיום פה בארץ הקודש? יש בו משהו שמזכיר את הנבואות שמדברות על קידוש הפולחן על חשבון מצוות האדם לחברו.
ובוודאי שלא חסרים יהודים גם בימינו שלא בוחרים להסתכל על הגויים בפרשנות הבמרחיבה של רש"י אלא בפרשנות הצרה של תורת המלך.
אני לא מוצא נימה אנטישמית בשיר גם בסיכום, ולא ניתן להפריד את הסיכום משאר היחסים בין אוטמר ואברהם
שלום דרור, ברוך הבא. אחת הסיבות שאני שוהה לרוב בבית הכנסת ברוב ימות השנה היא העובדה הפשוטה לפיה בימינו בית הכנסת אינו מרחב של שלום (גם בין המתפללים ובין עצמם).
אפולינר עצמו כמו גם בלז סנדרר (האחרון היה נשוי ליהודיה) מזכירים בשירים בודדים יהודים, ובמיוחד עומדים על עניים וסבלם, ועל היותם נתונים תמיד במירוץ קיומי אחר פרנסה ותנאי קיום בסיסיים. עם זאת, כסנדרר, אני חושב כי גם אפולינר לא ממש נטה חסד ליהודים. הם נראו לו
צאצאים של תרבות מנוונת, שספק האם צריכה להישרד בתוך עידן הקידמה המודרניסטי. לאחרונה קראתי ספר המקבץ את כל רשימותיו העתונאיות של אפולינר על אמנות שנתפרסמו בין השנים 1918-1902. אני חייב לומר כי מקומם של אמנים יהודיים שם הוא זעום עד לא קיים כלל, ועובדה פשוטה היא שאין אפולינר טורח למנות אמנים כשאגאל או כמודליאני (או אחרים), שפעלו גם בימי חייו בסביבה הצרפתית. איני טוען כי אפולינר היה אנטישמי-קיצוני או שונא יהודים, אני רק טוען כי כרבים מבני תקופתו, כל שכן כפטריוט צרפתי (ממוצא פולני), גם כטובי בניה של התרבות האירופית (ליאופרדי, מלארמה ואחרים) הוא לא ממש ראה את התרבות היהודית כתרבות ויטאלית שניתן ללמוד ממנה, אבל ראה בה כסוג של שלב אחרון של תרבות דתית, המפרפרת את פרפורי גסיסתה ההיסטוריים– וכי שקיעתה, במידה רבה, מסמנת את הקידמה האירופית ואת העתיד החופשי מריטואלים שכוחים ומלאומיות משונה שפג תוקפה.
יכול להיות, אם כי קשה לי עם הגישה של פרשנות לפי מה שאין בטקסט. אני מניח שאתה צודק, ואכן השיר לא בא ללמוד דבר מהיהדות, אבל זה גם לא מה שהוא רוצה לעשות – לדעתי הוא גם לא בא לומר דבר על היהדות אלא על שני יהודים, סימן לכך ויא למשל השימוש בשמות הפרטיים. אני לא בטוח אם אתה מסיק מהטקסט הזה ומהיעדר אזכור המקורות היהודיים את ראיית התרבות היהודית כתרבות גוססת, או שאתה מסתמך על מקורות אחרים. האם היעדר אזכור יוצרים אתיופים בארץ או היעדר אזכור יוצרים מוסלמים בגולה מעידים על תפיסה שלפיה התרבויות האלו גוססות? סביר בעיניי שפחות נותנים להם את הדעת כי הם פחות מוכרים, ומהסיבה הזו כשמציינים אותם, מציינים אותם בצורה אזוטרית, מבדחת או מאיימת. לא שאין בכך התנשאות אבל דווקא בגלל זה יש משהו מאוד טבעי בשיר ובהתנשאותו
דרור, אחת התופעות שאני מהרהר בה מדי פעם בפעם הוא מדוע כמעט כל משורר מרכז אירופי או מזרח אירופי, נודע לשם לא רק אחר השואה, אלא בכלל למן ראשית המאה העשרים, מקדיש איזה שיר לבית העלמין היהודי (ראה למשל בשנים האחרונות אצל צ'סלב מילוש, רישרד קריניצקי ועוד ועוד. למשל, זוכה פרס נובל, 1961, איוו אנדרייביץ', שכתב לא מעט על יהודים, כתב מסה גדולה על בית העלמין בסרייבו). אצל אפולינר, היהודים עדיין חיים, אבל אין ספק שכמודרניסט הנהנה מן הקידמה, ראה אפולינר ביהודים סוג של תרבות עיקשת שספק אם היא יכולה להתאים למודרנה שבפתח.