*
בספר שיריו היפה והמקורי להפליא של בנימין שבילי, שירי הַתַּיָּר הגדול, הובא השיר הבא:
*
שָלוֹם רַב לָךְ אוֹרָה בּוֹאֵינָה
שָלוֹם רַב לָךְ אַנְגֶ'לָה וִיטָאל
שָלוֹם רַב לָךְ אֶסְתֶּר לוּרְיָא אַשְכְּנָזִי
מִמֶּרְחַקִּים סוֹף הָאֶלֶף הַשִּשִי
שָלוֹם רַב לָךְ גָּמִילָא וִיטָאל
שָלוֹם רַב לָךְ מִירָא חַיָּטִי
שָלוֹם רַב לָךְ זִבְדָּא אֵשֶת קוּאִינְקַאש
מִמֶּרְחַקִּים תַּחַת עֲנָנִים וְגֶשֶם עַל רֹאשִי
שָלוֹם רַב לָךְ פָּלוֹמְבָּא הַיְהוּדִיָּה
שָלוֹם רַב לָךְ פְרַנְסִיזָא שָרָה
שָלוֹם רַב לָךְ רָחֵל הָאֵבִרְלִינָא
מִמֶּרְחַקִּים בְּגָלוּת הַחַיִּים שְנוֹת אַלְפַּיִם
שָלוֹם רַב לָכֶן כָּל הַנָּשִים שֶאָהַבְתִּי
הַסּוֹנָדוֹרוֹת
אִמְרוּ לִי מַה יִהיֶה גּוֹרָלִי
וּכְתודָה קַבְּלוּ מִמֶּנִּי מִמֶּרְחַקִים פְּרְחֵי שְקֵדִיָּה וְרוּדִים
[בנימין שבילי, 'שלום רב לכן נשים', שירי הַתַּיָּר הגדול, הוצאת שוקן: ירושלים 1999, עמ' 110]
*
שבילי משמיענוּ אינוונטאר של שמות נשים ואינו מפרש. לאמיתו של דבר הוא מקדיש את שירו לשורה של נשים יהודיות עלומות למדיי, המוזכרות ביומן חלומותיו של תלמידו המובהק של ר' יצחק לוריא אשכנזי (האר"י, 1572-1534), ר' חיים ויטאל, ספר החזיונות. מהן עולה כי בתקופתו נשים מיסטיקוניות, מגלות-עתידות ומלומדות בנסים היו תופעה מצויה למדיי. ככל הנראה אף הממסד הרבני בצפת ובדמשק העות'מאניות השלים עם מציאותן ועם פעילותן של הנשים הללו עימן היה הצבור מרבה להתייעץ. מעניין כי שבילי מגביל את רשימתו לתקופה מסויימת ולאיזור גיאוגרפי מסויים, שכן היה ודאי יכול לכלול ברשימתו גם את אינס הנביאה מהיררה, בת אנוסים בשלהי המאה החמש עשרה, שהועלתה על המוקד על ידי האינקוויזיציה הספרדית בשנתהּ הי"ג, לאחר שטענה לגילוי אליהו הנביא, שבישר להּ כי הגיע זמן מועד גאולת ישראל; וכן יכול היה לכלול ברשימתו את שרה האשכנזיה, אשת-שבתי צבי, אישה שבאה אל שבתי צבי בידיעה כי גורלהּ הוא להיות אשת המשיח; שורת נביאות שבתאיות שהתנבאו על הגאולה ועשו נסים באותן שנים; חוה (אוה) פרנק ביתו של המשיח-המומר, פוקר-התורה, יעקב פרנק, שנועדה על ידי אביה להיות משיחה שתגאל את העולם כולו מן הדתות המעוורות (היא אמנם מתוארת כעושה- נפלאות, אך לאחר פטירת אביה הכאריזמטי התדרדרה לידי עוני וחסרון); רחל גורדון, נכדת ר' משה חיים לוצאטו שעסקה בקבלה; והבתולה מלודמיר, שהיתה מנהיגה רוחנית, והאדמור"ית היחידה שהקימה תנועת החסידות במזרח אירופה מקירבהּ.
שבילי נוקב בשמן של תשע נשים בדיוק.כאילו הן מבטאות לגבי דידו סוג של פרסונליזציה (כדרך ששבתי צבי,במידה רבה,ראה כנראה בעצמו סוג של אינקורנציה של ספירת תפארת)של תשע ספִירוֹת בקבלה התיאוסופית, מספירת כתר עד ספירת יסוד שזוהו כגוף אלהי בעל מאפיינים מגדריים זכריים; או מספירת חכמה ועד ספירת מלכוּת [ספירות אליהן ניתן להתייחס כ"יש" שעה שספירת כתר נעלמת וכינויה "המאור הנחשך" ("בוצינא דקרדינותא") או "אין]"; בקבלת רמב"ן למשל זוהתה ספירת כתר עם עצמוּת האלהוּת הנעלמת, והשגתו של האדם התחילה אך ורק מספירת חכמה ולמטה]. שבילי הופך על פיה את התפישה המקובלת, ומכנה אותן בכינויי נשים, היוצרות יחד עם הספירה העשירית, מלכוּת (שכינה, נקבה, כנסת ישראל), בה שוכנים כל דרי- עלמא, הויה קדושה שמהותו כל-נשית; מרחקיו – מרחק הזמן (סוף האלף השישי), האקלים (אחדות אפור של עננים וגשם) ומרחק הקיוּם (גלוּת-החיים, קרי: גלוּת הזכרי מעולם האלהוּת הנשי-האידיאי, המרוחק). כל אלו ממחישים את מרחקו של שבילי המשורר-המיסטיקון-הגבר מעולם האלהוּת, אשר הביטוי העמוק שלו, כך אליבא דשבילי,היא "הנשיוּת הקדושה"; כשם שבקבלה התיאוסופית (בין עם הספירות מבטאות תארי-עצמוּת או כלים) הספירות מבטאות את התבטאויות-גילוי דרכי האל, הנובעות ויוצרות את ההויה לפרטיה, כך תשע הנשים הללו,מבטאות אליבא דשבילי את שער הכניסה אל האלהות הנשית; ומה הספירות, יוצרות יחוּד שלם בהיותם בניין שלם, והן מאוחדות זו בזו; כך הנשים הנמנות, יוצרות פה את בניינה של האלהוּת הנשית אליה יש לערוג אף לנהות. זאת ועוד, אפשר כי תשע הסונדורות הן בנות-דמותן של תשע המוזות היווניות, המעניקות השראה ליוצרים באשר הם. בין אם אלו ספירוֹת בין אם אלו מוזות, כך או כך הן המשפיעות אורן על המיסטיקון-הכותב, המבקש את השער לעולמן, כדי לחוות התאחדות עם כללוּת האלהות הנשית.
*
אֱלֹהַי רְחוּמָה מִשְכִנִי אֶל שָדַיִךְ כְּשִפְחָה אָנוּס אֶל בֶּין רַגְלַיִךְ
מַה יַעַרְבוּ לְטִיפוֹתַיִךְ נַפְשִי חוֹלָה לַחֲזוֹת זִיוַיִךְ בְּעַד לְפַרְגוֹדַיִךְ
יֶהֱמוּ נָא רַחֲמַיִךְ יחוּסוּ חַמּוּקַיִךְ כִּי נִכְסַפְתִּי בּוֹא פְּנִים עוֹלָמַיִךְ
['מזמור לילה', שם, עמ' 111]
*
על פי שבילי, אין מוצא למיסטיקון הגבר, אלא לכסוף ולחשוק באלהות הנשית, הכניסה אל הקודש היא במעשה הסקסואלי של נפשו של המיסטיקון החודרת לפני ולפני האלהות הנשית. דומה, כי על פי שבילי, אין לגבר המבקש להיות איש רוח שום מוצא אחר, אלא להימשך חושק אחר הגוף הנשי האלהי; ראוי לציין, כי אליבא דמירב כתבי הקבלה עשר הספירות יוצרות בכללותן כעין גוף אלהי זכרי המשפיע זרעו ומעבר תבל ומלואה [כתר, חכמה, בינה= ראש; חסד= זרוע ימין; גבורה= זרוע שמאל; תפארת= גוף; נצח= רגל ימין; הוד= רגל שמאל; יסוד= איבר מין זכרי, ובאשר למלכות קיימות כמה דעות: חלקן רואות בהּ את איבר המין הנשי, וחלקן את כפות הרגליים הזכריות]. אל לתמוה על ציורים אלוּ – כבר במדרש שיעור קומה המיוחס לר' עקיבא ולר' ישמעאל (ואינן להם) מתוארות מידותיו האסטרונומיות של אבר המין הזכרי האלהי [לא ייפלא כי הרמב"ם ביקש להעלות באש את החיבור הזה, אשר עבורו, הפילוסוף הדוגל בטרנסצדנציה האלהית,ובהיות האלהות, אינטלקט טהור, היתה זו כפירה שאין כדוגמתהּ]; ואילו בביאורו של ר' ברזילי, בן דורו של הרמב"ן בברצלונה (העשורים הראשונים של המאה השלוש-עשרה) על עשר הספירות, תוארה ספירת החכמה כאישה המיניקה בדדיה עולם ומלואו. יש לקבל כמובן את הציורים הללו כמשלים מכוונים, המנסים להנהיר, את התלוּת הקיומית של האנושות באלהוּת, אם לצורך קבלת שפע עליון בעיבורהּ של הנקבה האלהית (אם זה היקום, השכינה ו/או כנסת ישראל) או לצורך התפחות העולם, השבעתו, וגדילתו הסדירה (פעולת ההנקה הנקבית של עולם הספירות אליבא דספירת החכמה).
שבילי עוקר את תמונת הספירות כגוף זכרי- עלאי,כפי שהובע ברוב כתביה של הקבלה התיאוסופית,ומבקש לשוב אל תמונת האלהות כאישה שאינה רק מניקה את העולמות כולם,אלא אף מתעלסת עם המיסטיקון-המשורר עלי אדמות.דומה כי לדעת שבילי,אך במעשה- האהבים עם האלהוּת הנשית הופך מעשה היצירה של הגבר-היוצר לבעל-משמעות. מבחינה זאת ממשיך שבילי כותבים יהודיים בני המאה החמש-עשרה והשש-עשרה כגון סעדיה אבן דנאן ואברהם אבן גבישון, אשר ראו במתת השירה, דבר-מה הדומה לנבואה או לקבלת רוח-הקודש; אלא ששבילי שוב אינו רואה בכותב השירה יוצר, משורר או עושה, אלא מאהב; מאהב לשעה, להרף, של האלהוּת הנשית; כל תקוותו וכוספו היא לבוא אל פנים האלהוּת-הנשית, המרוחקת והנחשקת (בבחינת מה, שבילי תופס את תפקידהּ של הרעיה הנכספת בשיר השירים); פרחי השקדיה הורודים אינם אלא מתנותיו של מחזר, היודע את מקומו, הרחק מן האלהות-הנשית, בזמן ובמגדר.
*
בשישי-שבת הקרובים,15-16.10.2010, ייערך במנזר "האחיות מציון" בעין-כרם בירושלים אירוע פתיחת שנת הפעילות החדשה ב"דרך אברהם", מסדר יהודי-סוּפי לפעילות רוחנית משותפת ולקידום השלום; האירוע, יומיים של הרצאות, עיון, ופעילויות מגוונות יעמוד בסימן "נשים במיסטיקה והמיסטיקה של הנשים".
לפרטים נוספים, תכנית מפורטת והרשמה:
*
*
בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, נערה ספרדיה (פריס), שמן על בד 1925.
*
© 2010 שוֹעִי רז
ולי זה מאוד הזכיר את זה:
נכון?
מיכל יקרה,
זה שיר שהיה מאוד אהוב עליי בילדוּת. שכחתי. בכלל כריסי היינד עשתה כמה דברים יפים, ואפילו גילתה כמה הרכבים, שמבלעדיה כנראה לא היו מגיעים לחוזה בחברת תקליטים.
מה זה סונדורות?
(והיפה בשירי הספר לטעמי, הוא עדיין "ילד מעיף עפיפון במאה הי"ז" עם החתן הקטן מאיזמיר, שבתאי הבדאי. זה שיר חלום כמו יונתן של יונה וולך, ובו בזמן גם לגמרי אמא אווזה וקלף מצחיק ואפל.)
מרית קרובתי,
אין לי את ספר החזיונות לפניי כעת. כמדומני, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, זהו כינוי כולל לנשים שיוחסה להן הגדת עתידות וכיו"ב, אבל יכול להיות שמדובר שם באשה
שם המכונה סונודרה. אבדוק בקרוב; את פרנסיזא שרה אני תמיד זוכר מסיבות מובנות (-: אבל חוץ מזה ספר החזיונות הוא ספר מוזר של מיסטיקון בעל שיגעון גדלוּת, המחפש בכל מקום עדויות וסימנים למשיחויותו ולגדלותו, וכל מי שמחזק אותו בזה (בערותו ובחלומו) זוכה לציון לשבח.
אני חושב כי וויליאם באטלר ייטס כתב פעם כי שיריו היפים ביותר הם השירים בהם הצליח להביע עצמו בפשטות. מבחינה זו "ילד מעיף עפיפון" הוא באמת שזירה מקורית של ציור נאיבי ואפלה גדולה פושה ברקע, ענני סערה. יש ב"שירי התייר" כמעט בכל שיר ושיר איזו שורה לפחות שראוי לתייר עימה בעולם. לא שירים שלמים (במיוחד הארוכים והחתוכים), אבל יש בהם מקוריות ויצירתיות רבה.
והנה עוד שיר יפה אחד:
השעה קשה אחי"
ואולי תבוא
רק בשבילי
בלי חמור בלי ירושלים
מחוּלל בצרעת
רק אליי
הלילה"
היי שועי יקר, בנימין שבילי הוא חידה עבורי.
ואם להודות על האמת, אני לא נשרף על שיריו.
ובכל זאת יש בשיריו משהו סודי הקורא לדמי
לבוא אל היער המסתורי והאפל של החלומות:
לְאָן עָלִיתָ אֵשׁ הוֹי אֵשׁ וַעֲזַבְתַּנִי קַר
מַדּוּעַ בַּחֲצִי חַיַּי שׁוּב וְשׁוּב לֹא
אֶשָּׂרֵף בְּךָ הֵן אֵשׁ שִׁירִים הֵם גֶּחָלַי
צְמֵאִים לִרְווֹת מִלַּהַבְךָ
*
כְּמוֹ צִפּוֹר בַּקֵּן עַל כָּרִיתִי יוֹשֵׁב בִּישִׁיבַת זָאזֶן קוֹרֵא
בְּרוּמִי הַגָּ'לַאל אַ-דִּין רוּחַ קְרִירָה נוֹשֶׁבֶת עַל
גּוּפִי יוֹם חַם לוֹ תַּם כְּמוֹ אָהוּב לוֹהֵט כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁל
טַבְּרִיז וְחֹשֶךְ עַל פָּנַי מִן הַחַלּוֹן חוֹלֵף פָּנָס
מֵאִיר עַל עֵץ מִתּוֹךְ לִבִּי וְעַל עָלָיו הַגּוֹסְסִים
אֲנִי נִזְכַּר בִּנְדוּדַי הָרְחוֹקִים כְּמוֹ בְּמִכְחוֹלָם שֶׁל נְזִירֵי
הַזֶּן כְּמוֹ בַּחֲלוֹם הָיָה הֹוֶה הוּא נִהְיָה עָבָר
עִוֵּר
הי שועי,
פוסט מרתק מעין כמוהו. נוגע בלב ליבב של ההתבוננות והמסורת הקבלית. לא הכרתי את שבילי ואני הולך לעשות שיעורי בית.
זו תגובה ראשונית בלבד. יש לי יום עמוס אך בטוח אחזור.
בינתיים שתי הערות.
1. שלחת אותי למועדון הכרייה (תודה) אז לדעתי במקרה, או לא, גם הדיון שם וגם הפוסט הנהדר הזה משיקים מאוד זה לזה בכל מה שקשור לארכיטיפ ה"אישה הגדולה" ולדיון מהו זכרי מהו נקבי ומערכת היחסים המרתקת שבינהם. פשוט מרתק.
2. המשפט שלך אודות "תמונת הספירות כגוף זכרי- עלאי, כפי שהובע ברוב כתביה של הקבלה" – לפחות לפי הבנתי, לא מדוייק. נהפוך הוא. בקבלה היהודית למשל, לכל ספירה ובכלל, לכל דבר קיים, בכל סוג של מציאות או אחד מעולמות עבי"ע – שני צדדים צד נוקבא וצד זוכרא. זה נכון שחוכמה נתפסת כזכרית ובינה כנקבית, אבל כמו שכל ספירה כלולה מכל האחרות, כן גם כל אחת מהן, בינה לבין עצמה כלולה מזכר ונקבה. זה גם לא שונה בדתות המזרח רחוקות למינהן וגם לא בנצרות. לשמחתנו, או לא, השניות הזו, זכר-נקבה, זו חתונה קאתולית. לתתתתמיד.
((:
והתמונה שלך של תג'ר. אין עליה על ציונה. אחת הגדולות שיש לנו כאן.
אוהב מאוד את הטעם האמנותי שלך.
עשית לי את היום שועי. אני עוד אחזור לברבר.
פוסט מעניין שועי. לעיתים אני תוהה על הצורך הזה במוח האנושי, להפוך הכל שוב למוכר.
כלומר, אם הגענו לספירות אלוהיות, הן שוב צריכות להתגשם בגוף אנושי.
ובסופו של דבר כל התרחקות אנושית מאובייקט מוכר, דרך הרוח, צריכה להחזיר אותו לגוף ממשי מוחשי מוסכם ומזוהה.
אותו דבר קורה בסרטים בדיוניים. כשבאים לתאר עולם אחר, הוא תמיד נוהג על פי חוקי העולם הזה. וכך גם בצורות שלו.
מן מוגבלות כזאת אנושית.
אגב, איך הצלחת להעלות את הפוסט, כבר כמה ימים שאני נכשלת, וכמעט שכל יושבי רשימות. חבל שהם לא מיידעים מה קורה.
דודו יקר,
אודה ולא אבוש, הכרתי את שירת שבילי לראשונה לפני כשש-עשרה שנים ויותר בהיותי בן 21, עת הייתי משוטט תקופה קצרה במערכת "תרבות וספרות". אז נחזתה לי שירתו כסוג של פרובוקציה או כממשיך-דרך של יונה וולך,פנחס שדה וחזי לסקלי יחדיו, שאין בו ייחוד ומקוריות משלל עצמו. עם זאת, דווקא לאורן של השנים, ואחר שהתלמדתי מעט גם בקבלה גם בסוּפיוּת, מעט בשבתאוּת, פרנקיזם וחסידוּת, למדתי להכיר במהלכיו הייחודיים של שבילי, ובעיניי כיום "שירי התייר הגדול" הוא מספרי השירה היפים והמיוחדים שיצאו כאן. אני כותב, אני מניח, שונה מאוד משבילי. אבל הדברים אינם גורעים מהערכתי לספרו. למשל, המחזור "הומוסקסואֶל", הדן באהוב-האלהי במונחים הומו-ארוטיים במוּדע יכול להיתפס כפרובוקטיבי בעיניי יהודים-רבניים, אבל לאמיתו של דבר אינו אלא ממשיך דרך של קולות רבים של פייטנים יהודיים במרוצת הדורות.
מבחינה זו ישנו קשר-רב בין המחזור הזה ובין כמה מן השירים בספרו היפהפה של תמיר גרינברג, שראה שנה אחת אחר-כך, "על הנפש הצמאה", ובמיוחד השיר: "בו באחד שאין בלתו".
הי אורי,
אני מקווה שבמידה שהדיונים ב"מועדון כריה" יכללו חומרים שאני מכיר, עוד אבוא להגיב. כאמור, ככל שאני מודד את עצמי ידיעותיי בפרוזה עברית דלות למדיי.
באשר להשגתך על זכריותו של אילן הספירות. אין קבלת האר"י משתתפת בזה, אך הקבלה בטרם האר"י מה-מעט נמנעה מכך. רק מנחם בנימין רקאנטי המקובל בן שלהי המאה השלוש-עשרה השתמש בדברי האגדתא על בריאת האדם דו-פרצופין על מנת להחיל יסודות של שיוויון מגדרי מעלה ומטה, ואף שבזוהר במיוחד באדרא רבא שציוריו האנתרומורפיסטיים הם מן המפורסמות (כנראה בהשפעת כתביו של המקובל המסתורי, ר' יוסף חמדן הוא יוסף הבא משושן הבירה) שמור גם איזה מקום באלהות לנשי (המקור לטעמי, למושג: מיין נוקבין). בכל זאת, כאשר תעבור על מקובלי ספרד, החל ברמב"ן ןתלמידיו (רשב"א, בחיי אבן אשר חלאווה), עבור דרך ג"יקטילה (שערי אורה ושערי צדק) ור' יצחק דמן עכו (מאירת עיניים), בואכה ס' מערכת האלהות, ר' מאיר אבן גבאי (ס' עבודת הקודש ותולעת יעקב) , וכמובן "פרדס רימונים" לרמ"ק, שהיו נודעים מאוד, כאינצקלופדיות של הקבלה; תמצא שם כי אותם מקובלים אמצו הלכה למעשה את תפישת הנקבי כחומר, ואת הזכרי כשכל/רוח, הנעלה הימנו, כפי שמשתמע מכמה מפרשני אריסטו על פיסיקה ספר ב', וגם הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ג' פרק ח'), ועוד המשיך בזה המהר"ל בשלהי המאה ה-16. ככל שנראה לי, כל אותם הוגים שהזכרתי הרחיקו והדירו כל מאפיינים נשיים-נקביים מעולם האלהוּת. הגדיל עשות, אבן גבאי שהופך גם את מלכות לכפות רגליו של הגוף הזכרי האלהי (אילן הספירות) ובכך מדיר ממנו כל מאפיינים של נקבה.
אגב, תפישות אלו לדעתי, אחראיות לא מעט לסטטוס החברתי של הנשים בחברה הדתית. אדמור"י החסידות כמעט לא עסקו ולא עוסקים במידה יוצאת דופן בקבלה האר"י וממשיכיה, וגם אצל הליטאים מדובר במעט מן המעט. כאשר תלמודו המחשבתי של תלמיד החכמים הבקיאים התבסס על התלמוד, ראשונים ואחרונים (שו"ת), ועל כמה קלאסיקות קבליות מוקדמות (מן הסוג שמניתי), ואולי קריאת-מה בכוזרי, מורה הנבוכים, חובות הלבבות, פירוש בחיי אבן אשר על התורה, והמהר"ל, אני מניח כי היה בכוח אלו לדחות ולדחות כמה מאפיינים מגדריים שיוויוניים הנמצאים אצל רש"י רקאנטי ואחרים.
למשל, פעם באוטובוס מצפת, תבע חסיד חצוף מאשתי לעבור מקום לאחורי האוטובוס, בעוד האוטובוס היה ריק ברובו, כי השולחן ערוך כותב "אחרי הארי ולא אחרי האשה" (בתחילת חלק אורח חיים) ועל כן אסור לו לישב מאחורי נשים (בעוד, המקור בגמרא, כך הבנתי, מנסה להזהיר את הבחורים הצעירים שלא ירבו שיחה עם נשים שמא יימשכו אל מחוץ לאולמות הישיבה); השבתי לו שמוטב אפוא שיחפש מקום ישיבה אחר הארי, כי לא היא ולא אני עוברים מקום.
הי יודית, אני מניח כי אלהי העכברים בעיני העכברים הוא עכבר קוסמי הניזון מגבינת הירח (-: תהליכים של הפשטה מוחלטת כנראה קשים לרוב בני האדם, אז הם יוצרים להם צורות בערפל (כמו ילדים המוצאים דמויות בענן). ובפרט, כי בספרוּת הקבלה (זו נניח בניגוד לרמב"ם) נתפס האדם מישראל כנזר-הבריאה. למשל, משתמשים הרבה שם באגדה הגורסת כי רק כאשר ישראל מסיימים לומר שירה (שירת הים, הנאמרת בכל בוקר תדיר כחלק מן התפלה) מתחילים מלאכי רום להגידהּ. כך שציורו של עולם האלהות כגבר נימול היה כנראה שלב הכרחי.
ובאשר ל"רשימות", לאחרונה אני נמצא שם פחות ופחות. האתר הפך לאתר מדף ללינקים והוא למיטב שיפוטי ולדאבוני, רק הולך ודועך. אני חושב כי מאז המעבר באפריל פרסמתי שם רק מעט יותר מ-60% מן הרשימות שהעליתי הנה לאתר מאז (וגם ביטלתי את אופציית רשימת התפוצה שלי שם), וגם כאשר זה מתאפשר אני כבר לא תמיד מעלה שם הודעה על רשימה חדשה (את הרשימה הזאת טרחתי להעלות שם היא היא כוללת הודעה על אירוע, את שלוש קודמותיה לא). זה נכון שהלינק שם מעלה במעט את שיעורי הצפיה ברשימותיי (הוא ודאי לא גורע, לאור דירוגה הגבוה של "רשימות" במנועי החיפוש של גוגל), אבל אני לא תמיד משתדל בכך.
חבל שזה מה שקרה לרשימות, ובנוסף, רוב הקוראים שלי באים מרשימות.
לגבי השיר של שבילי, הוא לא אומר כלום, ממש כלום, למי שלא מכיר את הגרציות הללו.
לפיכך ניתן לומר שהוא מייצר ז'אנר לאוכלוסיה ייחודית צרה ביותר.
גם ככה כמעט שאין קוראי שירה, ואם אתה כותב למיעוט מתוכה, הרי שנותרת עם חמישה קוראים, אולי.
ואני אינני מכירה את שבילי, אבל הרבה מאוד משוררים אינני מכירה. כל חיי קראתי פרוזה.
יודית,
באשר לסונודרות, אני לא בטוח האם שירה צריכה לדבר לציבורים נרחבים. יש הרבה סוגי שירה (וגם ז'נרים של שירה). לכל משורר יש את דרכו להביע את נפשו (בתנאי שאינו אפיגון מודע, המנסה להתחקות אחר הצלחתם של אחרים). כך אגב, עניתי לאחרונה למשורר ותיק ומוכר שניסה להסביר לי מדוע שירתו של פלוני היא 'זבל מוחלט'. ואילו אני עניתיו, כי אני מאמין בעיקרון של קולות רבים, ושל אופנים רבים ומגוונים של שירה והבעה עצמית. איני דוגמטי או נעול על תבניות/צורות/ריתמוסים מסויימים. וגם נתוני- המכירות/אהדה ליוצר/ת פלוני/ת אינם מעלים או מורידים בעיניי.
בתחילת דרכי ב"רשימות" (שאליה אגב הגעתי במקרה, ובלא שהייתי מודע למעמדהּ בקרב הבלוגיות דאז) הייתי עסוק יותר בהאם רוב-הקוראים יבינו עד תום מה אני כותב. בעיקר לאחר שאפילו חברים, התברר לי, אינם קוראים אותי כי הבלוג אינו מספיק נגיש או עושה להם כאב-ראש בימים נתונים. לאחר מכן, זה בהדרגה הפך פחות ופחות משמעותי. כלומר, אני מניח, כי את רוב הקוראים/ות פה איני מכיר אישית (גם את רשימת המנויים/ות לאתר), רוב חבריי/חברותיי הקרובים/ות עדיין אינם קוראים כאן, אבל מצאתי כאן כמה קוראות וקוראים יקרים, שבאמת משמחים אותי.
איני רואה בתכליתו של בלוג זה לעודד קוראים לקרוא אותו או להרחיב את מעגליו. אני אוהב לכתוב כאן כי אין לי כאן עורך, ואני יכול להביע את עצמי באופן חופשי, כפי שאני בוחר. אני גם אוהב לשוחח עם א/נשים שקוראים/ות כאן. אני חושב שזה ניכר. התרחקתי בשעתו בכוונה רבה ממעגלי השירה/הספרוּת (לפני כ-15 שנה), לאחר שחשתי כל הזמן איך מנסים לקצץ את כנפיי ו/או להפוך אותי לבן חסוּת בקליקה מסוימת, שמיטבן החזיקו בדוגמות מסוימות, שהן לעולם מגוחכות וסרות טעם, כאשר נזכרים כי אנו בעצם אמנים של מלים ורוח.
אגב, "רשימות" היתה מאוד פוליטית, לא בעניין של ימין-שמאל דווקא; אלא בעניין, של קבוצות כח, שימור כוח ומינוף. כמובן, שהאתר שלי כרגע, אינו זוכה לאותן כמויות צפיה כאשר היו לו בשיא ברשימות (שני האתרים יחד: זה הפעיל וקודמו ב-"רשימות" מייצרים בחודש יחד בערך אותה כמות צפיות שהיתה לאתר ברשימות בשיא פעילותו) , אבל מהרבה בחינות אחרי המעבר רווח לי מאוד. אני לא נוטה לחפש אור זרקורים (אני טיפוס די מופנם ומינורי) ועל כן העמדה הנוכחית הרבה יותר נוחה לי, כבמה עצמאית פרינג'ית ומוצללת קמעא.
שועי,
אני שונא להיות וכחן, אבל כאן אני די נזעק ל"מחלוקת לשם שמיים" וגם אץ-רץ-נחפז להציל את כבוד הנוקבא והעולם הנשי שמזדהה אתה. בלעדיה אפילו שלושת הספירות העליונות, מוחין דגדולה, לא היו זזין מילמטר אחד לכיוון ההשתלשלות המלאה לעולמנו. כבר בשלישיה הראשונה – כתר, חכמה, בינה – יש זיווג בין שני הגורמים, והזיווג הזה הוא הכי בסיסי שניתן לתפוס ולתאר, וממשיך הלאה דרך כל התהוות בעולמנו. הכל זכר ונקבה והכל מתהווה משניהם.
בטכסט הקבלי הקדום ביותר שאני מכיר (תקן אותי אם אני טועה) "ספר יצירה" מצויין:
ספר יצירה פרק ג
(א) שלש אמות אמ"ש סוד גדול מופלא ומכוסה וחתום בשש טבעות, ומהם יוצא אש ומים ורוח ומתחלקין (נוסח אחר – ומהותל בהן) זכר ונקבה:
(ב) ושלש אמות אמ"ש בעולם, רו"ח ומי"ם וא"ש, ומהם נולדו אבות שמהם נברא הכל:
(ג) שלש אמות אמ"ש בעולם, רוח ומים ואש, שמים נבראו תחלה מאש, ארץ נבראת ממים, אויר נברא מרוח מכריע בנתיים:
(ד) שלש אמות אמ"ש בשנה, קו"ר וחו"ם ורוי"ה. חום נברא מאש, קור ממים, רויה מרוח מכריע בנתיים:
(ה) שלש אמות אמ"ש בנפש, רא"ש בט"ן וגוי"ה. ראש נברא מאש, בטן ממים, וגויה מרוח מכריע בנתיים:
(ו) שלש אמות אמ"ש חקקן חצבן צרפן יצר בהן שלש אמות בשנה, ושלש בעולם, ושלש בנפש, זכר ונקבה:
(ז) המליך אל"ף ברוח וקשר לו כתר, וצרפן זה בזה וצר מהן אוי"ר בעולם, רוי"ה בשנה, גוי"ה בנפש, זכר ונקבה, זכר באמ"ש ונקבה באש"מ:
(ח) המליך אות מ' במים וקשר לו כתר, וצרפן זה בזה וצר בהן אר"ץ בעולם, קו"ר בשנה, ובט"ן בנפש, זכר ונקבה, זכר במא"ש ונקבה במש"א:
(ט) המליך ש' באש וקשר לו כתר, וצרפן זה בזה וצר בהן שמי"ם בעולם, חו"ם בשנה, רא"ש בנפש זכר ונקבה, זכר בשמ"א נקבה בשא"מ:
כל מרכיב של האמ"ש, כל אחת משלוש הספירות העליונות שמהן משתלשלות השאר, מורכבת גם מזכר וגם מנקבה. לא מכיר מקובל, גם אלא שהזכרת, שחולק על זה.
היסוד הנקבי/זכרי קיים באל, ובאדם הראשון שנברא בצלמו, מתחילה דתחילה, באחדות הראשונה, אפילו טרם הנסירה לזכר ונקבה נפרדים.
נכון שאח"כ יש דוד ואהובה, מי נוקבא וכו' – אבל זה כבר במעטפת יותר כללית. במיקרו של המיקרו שניהם קיימים בכל פרט ופרט.
דווקא אני נזעק כאן לכבודה של האישה והיהדות. מי שחושב אחרת ולא חשוב מאיזה עדה הוא מגיע וכמה פסים יש לו בקפוטה – חוטא לרעיון השיוויוני הכי בסיסי שקיים בקבלה. אלוהים הוא אישה בדיוק כמו שהוא גבר, אל תאמין לשום דבר אחר.
עכשיו אני הולך ללמוד את המשורר שהצגת כאן.
((:
שועי יקר,
טוב עשיתי קצה מזלג של שיעורים על שבילי. ראשית הפרשנות שלך לשיר הנ"ל היא מלאכת מחשבת חכמה ורגישה. יישר כוח. תענוג צרוף.
הוא נשמע משורר/סופר מסקרן ומאתגר באופן קיצוני. מישהו שבכתיבה, רמת המודעות והידע – "מטייל על הקצה". גם המבקרים שלו חשים בעוצמת האותנטיות הזו שלו ומציינים שוב ושוב את הקיצוניות העמוקה והמדהימה שלו.
שני לינקים מעניינים במיוחד מצאתי:
"לדבר בשפת סתרים אך לא לשלם על כך בבדידות" – של עמליה רוזנבלום.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=685471&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0
"על אלוהים היפה" – פרק אוטוביוגרפי של שבלי עצמו על פנחס שדה.
מאלף ביותר.
http://acheret.co.il/?cmd=sections.110&act=read&id=1022
שוב, פוסט מרתק שועי. תודה!
((:
אורי,
אכן גם בקבלה התיאוסופית חכמה ובינה הם "אבא ואמא", ואולם זיווגם ממנו נשפעת ההויה הנגלית (ז' ספירות תחתונות חג"ת נה"י ומלכות) מתואר כ"שני רעין שאינן מתפרדים דא מן דא". אבל גם כאן אין שיוויון –"אמא עלאה" היא בבחינת חומרה של ספירת חכמה. יותר מכך היא מהווה בחינת דין ועל כן הגבלת החסד המבטא את הצד הימני. זאת ועוד, אם אליבא דר' יצחק הכהן מסוריא ראשיתו של הרוע יוצא לעולם מספירת דין (פחד) יוצא מכתבי תלמידו ר' משה מבורגוש ומכתבי תלמיד תלמידו טודרוס בן יוסף הלוי אבולעפיה כי הרוע נשתת לעולם מספירת הבינה (אמא עלאה) ועד אליה אין רוע. עתה, אסכים כי הכל משלים ומשלי משלים,
ובכל זאת, בספר הזהר כבר אין את מה שמצא בו הרקנאטי: אדם ראשון הנברא דו-פרצופין שווים (זכרי ונקבי) אלא יש בו כבר היררכיות, שלטעמי כאמור הינן מזכרת מן התפישה האריסטוטלית על אודות התאוות החומר לצורה (פיסיקה ספר ב'), שסומלו כתאוות הנקבה לזכר.
ואשר לספר יצירה, אמנם שלום ראה בו מיסטיקה יהודית (וקבעו למאה השלישית לספירה), ויהודה ליבס הגדיל עשות וראה בו חיבור מיסטי יהודי מראשיתו (בן שלהי ימי הבית השני), אבל מה נעשה כי מירב ביאוריו הראשונים הנם ניאופלטוניים-פילוסופיים; עוד יותר, הוא מנהל איזה שיח עם חיבורים אסמאעיליים בני המאה השישית והשביעית, כפי שהראו פול קראוס ונחמיה אלוני (אגב, איני מקבל את האיחור שהם נקטו לזמנו של החיבור עד המאה השביעית והשמינית. דומני כי החיבור היה קיים עוד קודם לכן. אף על פי שאין לבלבל את הלכות יצירה המוזכרות במסכת סנהדרין עם ספר יצירה שבידינו).
אמנם זה ספר שמראשיתו זכה למעמד נכבד בתולדות הקבלה (החל בפירושו של ר' יצחק סגי נהור עליו ואילך) אבל לא ברי עד כמה החיבור כשלעצמו הוא חיבור קבלי
ומכמה בחינות דומה הוא בעיניי לחיבורים הלניסטיים שנוצרו במצריים, בסוריה וביוון במאות הראשונות אחר הספירה.
אגב, אליבא דאבן גבירול ב"מקור חיים" (מקורו בכך הוא הפילוסוף ימבליכוס) ההויה כולה היא שרשרת של צורה וחומר, כאשר צורתו של אבר מסויים בשרשר ההויה היא חומרו של אבר אחר וך ההשתלשלות הזאת נמשכת לכל אורך האצילות מלמעלה למטה.
אבל שוב, אין כל הטענות שהבאת משנות נקודה משמעותית: בין המאות השלוש עשרה ועד השש עשרה קבעה התרבות היהודית ספרדית (בהלכה, בפילוסופיה, בקבלה ובשירה) מסמרות מסויימים בדבר ההיררכיה שבין תפקידי הזכר ובין תפקידי הנקבה; הפילוסופים מצידם ראו בנקבה חומר ובגבר שכל, ודומה כי עתים נהגו כך, בהצדיקם את הדרת הנשים ממקומות העיון. ובכל מקרה, קשה לקרוא את רמב"ם, ג'יקטילה, מהר"ל, רמ"ק מבלי לחוש שלנשים לא היה מקום מהותי בעולמם.
אגב, סונדורה/ות נשארו תעלומה בגוגל.
אלא אם כן, זה זה, ולא אתפלא כלל, מאחר והשיר משחק עם זמן, נשיות ותשוקה נצחית – זה מביא הכי קרוב שאפשר את האלף השישי.
http://en.wikipedia.org/wiki/So%C3%B1adoras
למה לא, בעצם?
((:
אורי,
הוי גדול, נראה כמו הגרסא המקסיקנית לסיטקום האמריקני "חברים"…
על כל פנים, לא הצלחתי להגיע היום למהדורת "ספר החזיונות" (יותר מדיי טרדות הקשורות למעבר דירה קרוב). אני מניח שאפשר להשיג את ספר החזיונות במהדורה מקסיקנית: "דון חואן" של קסטנדה (אגב, לא קראתי מעולם), אם לא, כמה כוסיות טקילה בטוח תעזורנה… (-:
אורי,
התנצלות קלה, התגובה מ-6:51 המתינה כל הזמן הזה בתיבה של תגובות המחכות לאישור. איני יודע למה. כי תגובותיך בדרך כלל מוכנסות אוטמטית, וגם איני בודק על פי רוב את התגובות המחכות, אלא נכנס ישר לאתר. על כל פנים, הבחנתי בה רק כעת והכנסתי אותה מייד פנימה. תודה על ההרחבות. אני כאמור לפי שעה סובר כי מבחינות רבות שירתו של שבילי טובה מן הפרוזה שלו. אבל טרם שבתי וקראתי בספרי הפרוזה שלו מחדש (את הישנים כבר קראתי לפני שנים ארוכות). לפני כשנה קראתי את ספרו האחרון, לפי שעה, "שביל החלב" שתיאר את מסעו באל-אנדלוס. ספר שכרגיל הראה את כשרונו של המחבר, אבל סבל מחוסר עריכה (מוזר לשמוע אותי אומר דבר כזה; כי אני דוגל במיעוט עריכות אם בכלל, אבל במקרה הזה, אני חושש כי שבילי הפרוזאיקון זקוק, כמו פרנק זאפה המוסיקאי נניח, לאיזה יד של עורך, שיידע לסנן את הדברים ולזקק מתוכם את הדברים היפים באמת).