להצחיק את סימון וֵייל

 

להרחיק מעלינו את האמונות הממלאות חללים ריקים וממתיקות את המר. האמונה בחיי נצח; האמונה בתועלת החטאים; etiam–peccata. אמונה בהשגחה המסדירה את האירועים – בקצרה, כל "הנחמות" שמחפשים בדרך כלל בדת.

לאהוב את אלוהים מבעד להריסות טרויה וקרתגו ובלי נחמה. אהבה אינה נחמה, היא אור […]

אלקטרה המבכה את אורסטס המת. אם נאהב את אלוהים מתוך המחשבה שאינו קיים. הוא יגלה את קיומו.

[סימון וייל, הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, מבוא: גוסטב תיבון, אחרית דבר: מרסל דיבואה, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמ' 53,51]

*

   לפני כחודשיים כתבתי לאחד ממגיביי, עמרם נאוי, על כך שהייתי מוותר על הרבה בכדי לנסות להצחיק, אולי להצחיק ממש, את הפילוסופית הצרפתיה-יהודיה, סימון וֵייל (1943-1909); עמרם מצידו ענה לי שם , כי תגובתי הביאה אותו לצחוק גדול. זה נכון אולי, אבל הייתי רציני לגמריי. כֵּן, חִוֵּר ורציני לגמריי.

   אני קורא כעת ביוגרפיה עבת-כרס (576 עמודים) על וֵייל מאת סימון פֶּטְרֶמֶה שתורגמה מצרפתית לאנגלית (1976) בידי ריימונד רוזנטל, ועוד כרך נוסף הכולל 69 מכתבים מתורגמים לאנגלית, שנאספו מידי יקיריה בשנים לאחר פטירתהּ (ערך ותרגם ריצ'רד ריס, 1965). וייל  הלכה לעולמה באשפורד, אנגליה, כתוצאה מהתעצמות המיגרנות מהן סבלה תדיר מאז נעוריה המאוחרים, דלקת אדר (הקום המקיף את הריאות), וכתוצאה מהרעבה-עצמית הולכת ונמשכת, על מנת שלא לאכול או לשתות יותר מאחרון הנרדפים הפוליטיים בצרפת בתקופתהּ. כל כך הרבה תובנות קיומיות יוצאות דופן, מדהימות, כוללים כתבי סימון וייל, בין היתר: על אופייה של האלימות האנושית אשר כולנו משתתפים בהּ, וכן על הסבל האנושי והרצון לחלוק בו ולהקל מעל הסובלים את סבלם; הזדהתהּ באופן יוצא יוצאת דופן עם פועלי-יום (סימון וייל, עזבה משרה כמרצה לפילוסופיה והלכה לעבוד במפעל תעשייתי) ועם נדכאים-פוליטיים; ערכה מלחמה תודעתית בפשיזם וגילוייו, ולא הסכינה אף עם גילוייו הזעירים; כך למשל, באחד ממכתביה מזמן מלחמת העולם השניה היא מעלה על נס את גבורתו של העם הצרפתי ואת גילויי האנושיות הקטנים, מעשה יום יום, השומרים על רוחם של הצרפתים מפני הפאשיזם והנאציזם. אף בתהליך פרידתהּ של וייל מן העולם ניתן לראות מיזוג בין מעשה אתי-דתי [וייל עמדה על סף הקתוליות כל ימיה, העריצה את ישו ואת ראשוני הנוצרים, אך בכנסיה הממוסדת ראתה סילוף, עיוות וניכור של הרעיונות הנוצריים של ישו ותלמידיו, אשר לדידה היו ממשיכי דרכם האמיתיים של סוקרטס ואפלטון; גם במותה ניתן לראות סוג של חיקוי ישו (Imitatio–Christ) על הצלב] ובין מאבק בלתי-אלים, תוך מעבר למלחמה פנימית-הכרתית, באירופה, ובמה שהפכה אירופה להיות באותן שנים. מעניין כי בעתונות האנגלית דווחה פטירתה של המרצה הצרפתיה המוזרה, כאקט של מחאה כנגד המלחמה, וכאקט של הזדהות עם כלל הסובלים והמעוּנים באירופה.

  בספר המסות שלו דפים מהודקים באטב (הוצאת זמורה ביתן: תל אביב 1993, עמ' 130-126) ייחד הסופר,האינטלקטואל ואוהב הקולנוע הגדול, דן צלקה (אני זוכר שבנעוריי הייתי נתקל בו בכל סרט וסרט אליו הייתי מגיע לצפות בתל אביב של שלהי שנות השמונים) רשימה קצרה לסימון וייל. בהּ תהה על כך שאיכשהו הקתולים, היהודיים, השמאל-הצרפתי, ההוגים והסופרים, שפעלו אחר השואה, כולם, איש ואיש וסיבותיו, פסחו על וייל. ראוי להעיר על צלקה כי הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס (1995-1906) ייחד מאמר פולמוסי על אודות קריאתה (המסולפת לדידו) של וייל במקרא; מאמר שנדפס בין דפי ספרו, Defficile–Liberté [ראה אור בשנת 1963, וראו כעת: עמנואל לוינס, חירות קשה, תרגם מצרפתית עידו בסוק, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007, עמ' 209-201]. ובכל זאת, נכון הוא, כי משום מה, סימון ויֵיל, היתה ונותרה, פילוסופית של יודעי-דבר מעטים, ועבור אחרים ניואנס בלבד.  אולי משום שהשכילה להתרחק מן הממסדים הספרותיים וההגותיים של זמנה, ובאף אחד מהם לא מצאה בית.

   על כל פנים, בין עמודים 179-178 בביוגרפיה שכתבה פטרמה על וייל, מובאות סדרה של תמונות מחייה הצעירים. בין היתר, תמונה שצולמה בשנת 1922, ב-Knokke-le-Zoute בבלגיה, שם יושבים האחים סימון ואנדרה (אנדרה וייל, 1998-1906, היה מתמטיקאי נודע בבגרותו) זה לצד זה על יד שולחן כתיבה המוצב בחיק הטבע. על רקע של עצי-חורש, אנדרה [בן 16 או 17, האח הגדול] היושב לשמאלה של סימון אוחז בידו ספר ומביט למצלמה בארשת משועשעת של מי שמנסה להיראות כמלומד-צעיר; אחותו הצעירה, סימון (בת 13 או 14 אז), יד אחת על עורפה תחת רעמת שיער שחור בארשת של צחוק מתגלגל. מי יכול להעריך לאן החיים יוליכו את השניים? עוד יותר, האם נצטוו השניים לחייך או שמא הוריהם, ד"ר ברנרד וייל (1955-1872) וסלמה וייל (1965-1879), אז עדיין הורים צעירים בעצמם (בעשור החמישי לחייהם), סיפרו איזו אנקדוטה או בדיחה שהביאה את כולם לידי צחוק? אפשר כמובן, כי התמונה לא צולמה על ידי ההורים אלא על ידי אדם אחר. מעניין מיהו היה (אם היה) ומה אמר להם שעורר את צחוקם. לעולם לא נדע. וייל שמרה על תכתובת חמה עם הוריה גם בשנים בהם היתה רחוקה מהם. כך שמסתמא כי ילדותה ונערותה בבית הוריה, שהיו יהודים חילוניים אגנוסטיים, שוחרי תרבות כללית, היתה מאושרת יחסית.

   קשה לי למסור או להעביר מה חיוכה-צחוקה של וייל גורם לי. בנערותי הייתי מחבר רשימות אפוריזמיות ונסיונות ראשונים בשירה; כאשר מאוחר יותר, רק בשלהי שירותי הצבאי או מעט אחריו, התוודעתי לספרהּ של וייל La–pesanteur–el–la–grâce(תורגם לעברית: הכובד והחסד, תרגם:עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994), נדהמתי לגלות נפש שהזכירה לי במדויק הלכי רוח מדוייקים שהעסיקו אותי בנעוריי, כגון: סבל, שאלת האלימוּת האנושית, ההעדר האלהי, הרצון לפרוש מן העולם טפין-טפין בכדי שלא להמשיך לנטול חלק באכזריוּת ובהמטת הסבל אשר כולנו שותפים להם יום-יום, מדעת ושלא מדעת. מאז וייל, היא אחת ההוגות, שאני שב אליהן, אחת בכמה זמן. אני שב ולומד בכל שנה את ספרהּ הכובד והחסד. ואף אם לכאורה, דרכיי ושנותיי ריחקוני מעולמהּ; עדיין מדי שובי אל הספר האמור, אני חש כאילו שורה עליי קירבה עמוקה. מה שוייל חסרה תמיד בעיניי הוא קורטוב של חיוך או חוש הומור. היא רצינית, חמורה עד אימה. לחייך את כובד הראש, את התהום העמוקה  שהיא מגלה מול קוראיה, את חמציאות חסרת המוצא האסון, הכאב והמוות שהיא מציבה לנגדנוּ, ואת האתגר להמשיך ולהיטיב ככל הניתן, כל זמן שניתן, אך בד-בבד לחתור להשתחרר מן הכל אט-אט. רק משראיתי השבוע את תמונת הנעורים של וייל עם אחיה אנדרה ואת פניה צוחקות, הבנתי, מה שרק ניחשתי כאשר כתבתי את תגובתי לעמרם נאוי. חיוך גדול התפשט על פניי ועמד שם שעה ארוכה מאוד. לא הבנתי עד כמה חסר לי לראות את פניה של וייל אחוזות בחיוך או צוחקות.  כאילו העולם אינו רק דווי ואבל אלא יש בו למרות הכל מקום לחיוך; כאילו העולם אינו רק מוּנע על ידי הכובד, נכון לכל אסון בכל שעה ורגע, לנוכח החסד הטרנסצדנטי, הנעדר, שהאדם כוסף עדיו בכל רוחו, אלא שיש עוד מספיק מן החסד הזה (גם אם אין יודע מהיכן הוא נובע), ולו מעט מזעיר המספיק להצחיק נערה אחת חמורת סבר, כמו להראות כי עדיין שורר חסד בעולם, היכנשהו, ואיננו עזובים לגמריי.

*

© 2010 שועי רז