להרחיק מעלינו את האמונות הממלאות חללים ריקים וממתיקות את המר. האמונה בחיי נצח; האמונה בתועלת החטאים; etiam–peccata. אמונה בהשגחה המסדירה את האירועים – בקצרה, כל "הנחמות" שמחפשים בדרך כלל בדת.
לאהוב את אלוהים מבעד להריסות טרויה וקרתגו ובלי נחמה. אהבה אינה נחמה, היא אור […]
אלקטרה המבכה את אורסטס המת. אם נאהב את אלוהים מתוך המחשבה שאינו קיים. הוא יגלה את קיומו.
[סימון וייל, הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, מבוא: גוסטב תיבון, אחרית דבר: מרסל דיבואה, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמ' 53,51]
*
לפני כחודשיים כתבתי לאחד ממגיביי, עמרם נאוי, על כך שהייתי מוותר על הרבה בכדי לנסות להצחיק, אולי להצחיק ממש, את הפילוסופית הצרפתיה-יהודיה, סימון וֵייל (1943-1909); עמרם מצידו ענה לי שם , כי תגובתי הביאה אותו לצחוק גדול. זה נכון אולי, אבל הייתי רציני לגמריי. כֵּן, חִוֵּר ורציני לגמריי.
אני קורא כעת ביוגרפיה עבת-כרס (576 עמודים) על וֵייל מאת סימון פֶּטְרֶמֶה שתורגמה מצרפתית לאנגלית (1976) בידי ריימונד רוזנטל, ועוד כרך נוסף הכולל 69 מכתבים מתורגמים לאנגלית, שנאספו מידי יקיריה בשנים לאחר פטירתהּ (ערך ותרגם ריצ'רד ריס, 1965). וייל הלכה לעולמה באשפורד, אנגליה, כתוצאה מהתעצמות המיגרנות מהן סבלה תדיר מאז נעוריה המאוחרים, דלקת אדר (הקום המקיף את הריאות), וכתוצאה מהרעבה-עצמית הולכת ונמשכת, על מנת שלא לאכול או לשתות יותר מאחרון הנרדפים הפוליטיים בצרפת בתקופתהּ. כל כך הרבה תובנות קיומיות יוצאות דופן, מדהימות, כוללים כתבי סימון וייל, בין היתר: על אופייה של האלימות האנושית אשר כולנו משתתפים בהּ, וכן על הסבל האנושי והרצון לחלוק בו ולהקל מעל הסובלים את סבלם; הזדהתהּ באופן יוצא יוצאת דופן עם פועלי-יום (סימון וייל, עזבה משרה כמרצה לפילוסופיה והלכה לעבוד במפעל תעשייתי) ועם נדכאים-פוליטיים; ערכה מלחמה תודעתית בפשיזם וגילוייו, ולא הסכינה אף עם גילוייו הזעירים; כך למשל, באחד ממכתביה מזמן מלחמת העולם השניה היא מעלה על נס את גבורתו של העם הצרפתי ואת גילויי האנושיות הקטנים, מעשה יום יום, השומרים על רוחם של הצרפתים מפני הפאשיזם והנאציזם. אף בתהליך פרידתהּ של וייל מן העולם ניתן לראות מיזוג בין מעשה אתי-דתי [וייל עמדה על סף הקתוליות כל ימיה, העריצה את ישו ואת ראשוני הנוצרים, אך בכנסיה הממוסדת ראתה סילוף, עיוות וניכור של הרעיונות הנוצריים של ישו ותלמידיו, אשר לדידה היו ממשיכי דרכם האמיתיים של סוקרטס ואפלטון; גם במותה ניתן לראות סוג של חיקוי ישו (Imitatio–Christ) על הצלב] ובין מאבק בלתי-אלים, תוך מעבר למלחמה פנימית-הכרתית, באירופה, ובמה שהפכה אירופה להיות באותן שנים. מעניין כי בעתונות האנגלית דווחה פטירתה של המרצה הצרפתיה המוזרה, כאקט של מחאה כנגד המלחמה, וכאקט של הזדהות עם כלל הסובלים והמעוּנים באירופה.
בספר המסות שלו דפים מהודקים באטב (הוצאת זמורה ביתן: תל אביב 1993, עמ' 130-126) ייחד הסופר,האינטלקטואל ואוהב הקולנוע הגדול, דן צלקה (אני זוכר שבנעוריי הייתי נתקל בו בכל סרט וסרט אליו הייתי מגיע לצפות בתל אביב של שלהי שנות השמונים) רשימה קצרה לסימון וייל. בהּ תהה על כך שאיכשהו הקתולים, היהודיים, השמאל-הצרפתי, ההוגים והסופרים, שפעלו אחר השואה, כולם, איש ואיש וסיבותיו, פסחו על וייל. ראוי להעיר על צלקה כי הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס (1995-1906) ייחד מאמר פולמוסי על אודות קריאתה (המסולפת לדידו) של וייל במקרא; מאמר שנדפס בין דפי ספרו, Defficile–Liberté [ראה אור בשנת 1963, וראו כעת: עמנואל לוינס, חירות קשה, תרגם מצרפתית עידו בסוק, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007, עמ' 209-201]. ובכל זאת, נכון הוא, כי משום מה, סימון ויֵיל, היתה ונותרה, פילוסופית של יודעי-דבר מעטים, ועבור אחרים ניואנס בלבד. אולי משום שהשכילה להתרחק מן הממסדים הספרותיים וההגותיים של זמנה, ובאף אחד מהם לא מצאה בית.
על כל פנים, בין עמודים 179-178 בביוגרפיה שכתבה פטרמה על וייל, מובאות סדרה של תמונות מחייה הצעירים. בין היתר, תמונה שצולמה בשנת 1922, ב-Knokke-le-Zoute בבלגיה, שם יושבים האחים סימון ואנדרה (אנדרה וייל, 1998-1906, היה מתמטיקאי נודע בבגרותו) זה לצד זה על יד שולחן כתיבה המוצב בחיק הטבע. על רקע של עצי-חורש, אנדרה [בן 16 או 17, האח הגדול] היושב לשמאלה של סימון אוחז בידו ספר ומביט למצלמה בארשת משועשעת של מי שמנסה להיראות כמלומד-צעיר; אחותו הצעירה, סימון (בת 13 או 14 אז), יד אחת על עורפה תחת רעמת שיער שחור בארשת של צחוק מתגלגל. מי יכול להעריך לאן החיים יוליכו את השניים? עוד יותר, האם נצטוו השניים לחייך או שמא הוריהם, ד"ר ברנרד וייל (1955-1872) וסלמה וייל (1965-1879), אז עדיין הורים צעירים בעצמם (בעשור החמישי לחייהם), סיפרו איזו אנקדוטה או בדיחה שהביאה את כולם לידי צחוק? אפשר כמובן, כי התמונה לא צולמה על ידי ההורים אלא על ידי אדם אחר. מעניין מיהו היה (אם היה) ומה אמר להם שעורר את צחוקם. לעולם לא נדע. וייל שמרה על תכתובת חמה עם הוריה גם בשנים בהם היתה רחוקה מהם. כך שמסתמא כי ילדותה ונערותה בבית הוריה, שהיו יהודים חילוניים אגנוסטיים, שוחרי תרבות כללית, היתה מאושרת יחסית.
קשה לי למסור או להעביר מה חיוכה-צחוקה של וייל גורם לי. בנערותי הייתי מחבר רשימות אפוריזמיות ונסיונות ראשונים בשירה; כאשר מאוחר יותר, רק בשלהי שירותי הצבאי או מעט אחריו, התוודעתי לספרהּ של וייל La–pesanteur–el–la–grâce(תורגם לעברית: הכובד והחסד, תרגם:עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994), נדהמתי לגלות נפש שהזכירה לי במדויק הלכי רוח מדוייקים שהעסיקו אותי בנעוריי, כגון: סבל, שאלת האלימוּת האנושית, ההעדר האלהי, הרצון לפרוש מן העולם טפין-טפין בכדי שלא להמשיך לנטול חלק באכזריוּת ובהמטת הסבל אשר כולנו שותפים להם יום-יום, מדעת ושלא מדעת. מאז וייל, היא אחת ההוגות, שאני שב אליהן, אחת בכמה זמן. אני שב ולומד בכל שנה את ספרהּ הכובד והחסד. ואף אם לכאורה, דרכיי ושנותיי ריחקוני מעולמהּ; עדיין מדי שובי אל הספר האמור, אני חש כאילו שורה עליי קירבה עמוקה. מה שוייל חסרה תמיד בעיניי הוא קורטוב של חיוך או חוש הומור. היא רצינית, חמורה עד אימה. לחייך את כובד הראש, את התהום העמוקה שהיא מגלה מול קוראיה, את חמציאות חסרת המוצא האסון, הכאב והמוות שהיא מציבה לנגדנוּ, ואת האתגר להמשיך ולהיטיב ככל הניתן, כל זמן שניתן, אך בד-בבד לחתור להשתחרר מן הכל אט-אט. רק משראיתי השבוע את תמונת הנעורים של וייל עם אחיה אנדרה ואת פניה צוחקות, הבנתי, מה שרק ניחשתי כאשר כתבתי את תגובתי לעמרם נאוי. חיוך גדול התפשט על פניי ועמד שם שעה ארוכה מאוד. לא הבנתי עד כמה חסר לי לראות את פניה של וייל אחוזות בחיוך או צוחקות. כאילו העולם אינו רק דווי ואבל אלא יש בו למרות הכל מקום לחיוך; כאילו העולם אינו רק מוּנע על ידי הכובד, נכון לכל אסון בכל שעה ורגע, לנוכח החסד הטרנסצדנטי, הנעדר, שהאדם כוסף עדיו בכל רוחו, אלא שיש עוד מספיק מן החסד הזה (גם אם אין יודע מהיכן הוא נובע), ולו מעט מזעיר המספיק להצחיק נערה אחת חמורת סבר, כמו להראות כי עדיין שורר חסד בעולם, היכנשהו, ואיננו עזובים לגמריי.
*
© 2010 שועי רז
את סימון וייל הכרתי בזכותך ואני אוהבת אותה מטעמים שונים לגמרי משלך (בגלל הפיסיקה הרוחנית-פיוטית). הזיקה שלך אליה תמיד מדאיגה אותי. איכשהו הייתי מעדיפה (לא שזה תלוי בי) שתחזור כל שנה לספר אחר. אבל יש ברשימה הזאת כמה ניחומים. גם החיוך המאיר שלה וגם הקו שמתחְתָ לנעורים. הו, כמה אני זוכרת את כובד הראש הזה של הנעורים. חשבתי שהוא חלף, עד שמישהו שפגשתי לאחרונה נגע בכפתור והכובד צץ וצף בשלמותו כאילו חיכה להזדמנות. מסתבר שהנפש לא מאבדת שום דבר, היא רק מורידה למחסנים.
וכשאני באמת דואגת לך אני מזכירה לעצמי שאתה חוזר גם לאחים מרקס.
היי שועי
זה יריב (מנטלי ויריב…).
נהניתי לקרא. אוהב את הסגנון שלך ומזדהה.
את סימון ווייל אני מכיר וכואב כבר הרבה זמן.
ואני לא כל כך בטוח שצריך שלכולם יהיה חוש הומור. בערך כמו שלא כולם צריכים להיות טובים או רעים. העולם הוא מורכב וטוב שכך. ישנם בו רשעים גמורים וצדיקים גמורים, ישנם בו ליצנים גמורים וחמורי סבר גמורים, וטוב לי עם זה. אילוליי הייתה סימון ווייל חמורת סבר היא לא הייתה סימון ווייל. ואני מעדיף את העולם עם סימון ווייל בתוכו כמות שהיא מאשר העולם בלי סימון ווייל.
ועוד הערה בעלת אופי רכילותי יותר.
עידו בסוק שתירגם גם את גרגנטוא ופנטגרואל של רבלה, הוא בן כיתה שלי מאשדות יעקב שבעמק הירדן. ובלילות הקיץ החמים כאשר היינו מוציאים את המיטות אל החצר וישנים עם כילות בלילה הלא צונן של עמק הירדן, היינו הוא ואני מקיימים (הרחק מעין המבוגרים) תחרות של סיפורי זימה לשאר בני ובנות הכיתה (זה היה משהו על רמה ספרותית גבוהה בנוסח מחברות החשק של עמנואל הרומי. שהקדים את הסרט עמנואל. אך כמובן שחלק מהסיפורים היו גם ברמה יותר נמוכה אחרת החבר'ה לא היו הולכים איתנו). אני מדבר על סוף שנות החמישים תחילת שנות השישים של המאה הקודמת. ועל אף שאיננו נפגשים עוד לעיתים תכופות הוא ידיד.
מרית קרובתי,
הנה שיר, מתוך ספרו של יאיר הורביץ, "יחסים ודאגה" (-:
אֲנִי חַי בָּזֶה, וְחַי
מֶעֶבֶר לָזֶה
שְנַיִם בְּאֶחָד,
זֶה סוֹפֵג חֹשֶךְ
וְנִסְפָּג בָּחֲשֵכָה
לְכָל הַנוֹתֵן אוֹר
יִקְרָא הַשֶנִי שֶמֶש
וּבֵין לְבֵין, כְּנִדּוֹן
עַל שְטַר בִּגְזַר הַלֵּיל,
הָרַעַד מֵפִיק גִמְגוּם
אַחֲרָיוּת שֶמִכָּאן אֶל מֶעֵבֶר
(עמ' 47)
וכך גם אני מתנהל, מאני ודפרסיבי בעת ובעונה אחת…גראוצ'ו וייל וסימון מארקס.
ובאשר להעלאתו מחדש של כובד הנעורים; אף אני מתמודד עכשיו עם כמה דברים
המטלטלים מחדש את הסירה. אבל כזכור אני ספינה קטנה השולחת אורותיה, ולך בכלל יש את עיר האוֹר שֶ.. לפעמים נדמה לי כי קל יותר להתמודד עם טלטלות הזכרון, מאשר להימצא מעט אחר-כך בשקט שלאחר הסערה. .
יריב יקר,
תודה רבה. ד"ש בבית. סימון וייל מקושרת אצלי חזק עם כמה וכמה זכרונות, על נער שנאלץ לגדל את עצמו בהרבה כובד, ונאלץ לא פעם לנהות לחסד או להמציאו ברגשותיו או במחשבותיו בכדי לשמור על עצמו אייכשהו בעולם.
בחתונה שלכם היה חן וחסד כזה, לא היה כובד בכלל (-:
דודו יקר,
הרציתי פעם באותו פאנל עם עידו בסוק בסמינר אורנים. אני חושב כי הוא דיבר על ספרות יידיש (ידעתי שהוא מתרגם את לוינס; בכלל, מפעליו התרבותיים ראויים לציון ולשבח) ואילו אני על מגמות חינוכיות ומדעיות בכתבי שלמה אבן גבירול.
הוא היה היחיד שידע לשאול שאלות-טעם בהקשרים פילוסופיים נרחבים. סיפורי הזימה והומור הנעורים הפתיעו אותי. טוב, מה, בעולם האקדמי א/נשים לא מעטים/ות שורים בניכור שכזה, שהם עסוקים רוב הזמן בלהסתיר ולקבור את אישיותם ואת חיותם. לזה אולי התכוון התנא שאמר הגאווה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. לא מפני שלאנשי אקדמיה ישנה תוחלת חיים מקוצרת, אלא מפני שהם נוטים להוציא את עצמם ואת עצמיותם מן העולם, במו ידיהם עצמם (שיקולי פוליטיקה/קידום ואחרים).
אני שמח שאתה קורא את וייל כבר שנים ארוכות. מעניין אותי איך אתה מסתדר עם הקיטוב בינה ובין לוינס, שאני יודע שאתה מחובביו. אף אני חובב את שניהם, ועם זאת, לא אוהד את מאמרו של לוינס על וייל. אני חושב שבמקום הזה, דמותם של מר שושני ושל חברו אנרי נרסון התגברה עליו, לא שושני עצמו. אני מעריך כי שושני היה פחות אורתודוכסי מכפי שתלמידיו מציירים אותו. ובכלל, יש לקרוא את המאמר הזה של לוינס בפרספקטיבה של היותו מנהל בית ספר תיכון דתי ומחנך, ומראשי המדברים בכינוסים האינטלקטואליים של יהודי צרפת, הרבה יותר מאשר במסגרתהּ של הפילוסופיה שלו, או ישיבתו בפורומים של הידברות יהודיים-נוצריים, שנערכו, לא פעם, בחסות האפיפיור בותיקן.
ובאשר לאנשים חסרי הומור, אני יודע שזה כך. קצת קשה לי עם זה. למען האמת, קצת קשה לי עם עצמי באותם רגעים, שאי אפשר להתחמק מהם אף פעם, בהם ההומור אובד, ולו לרגע.
שועי היקר,
תודה על העלאת סימון וייל. מיד כשראיתי את התמונה אמרתי לעצמי: "אה, היא מחייכת!". גם אני אוהב מאוד את כתיבתה, ודווקא תמיד הייתי נער, אמנם בעל מחשבות פילוסופיות, אבל עליז וצחקן. וגם אני חוזר מדי פעם ל"כובד ולחסד", נהנה מהעומק המבריק שלה, וגם מהנצרות שלה, שיש בה קסם ויופי רב.
והנה משהו שאני מגלה כאן לראשונה: בעבר הרי כתבתי בערוץ הניו-אייג' של מעריב. מתישהו העורכת, שלימים הפכה להיות חברה קרובה שלי, ביקשה סדרה על נשים רוחניות. את המאמר הראשון כתבתי על וייל, אבל בגלל שלא הרגשתי, ובצדק, שאני יודע עליה מספיק, לא הסכמתי שהוא יופיע בשמי. הנה הוא לא בשמי:
http://www.nrg.co.il/online/15/ART/944/191.html
אני חושב שזה המאמר היחיד על וייל ברשת בעברית. מה אתה אומר?
שועי יקר,
אני שמח שפגשת בעידו. ונכון שאחת הסיבות (היו עוד) שלא נמשכתי אל האקדמיה הייתה זו שציינת בדבר הגאווה, התאווה והכבוד המוציאים אדם מהעולם. הכי קרוב לאקדמיה שהגעתי היה כאשר ערכתי במשך כמה שנים במכללת תל-חי כתב- עת בשם "רוח אחרת", שהיווה במה לאומנות חברה ותרבות.
סבא שלי דוד, שאני קרוי על שמו, היה מסמיך רבנים בפולין שלא היה מוכן להיות רב קהילה משום שטען בתוקף שהוא חסר את מידת הגאווה. אז זה כנראה עבר אלי בגנים.
ובאשר לשאלתך איך אני מסתדר עם הקיטוב בין סימון ווייל ובין לוינס? התשובה היא די פשוטה. אני לא מנסה לקרב ביניהם. אני משאיר אותם כקוטב הצפוני שלי והקוטב הדרומי ועורך מסעות ביניהם. כלומר אני מניח קו דמיוני בין שני הקטבים הכבירים האלה ויום אחד אני קרוב יותר לקוטב סימון ולמחרת אני קרוב יותר לקוטב לוינס, וכן הלאה כל הימים עד בוא קיצם. בינתיים זה עובד.
שועי יקר,
נראה לי שאני צריכה לעשות את המאמץ
ולהכיר את האישה הזו ואת משנתה.
בכל מקרה, אני חושבת שאני מבינה את הדחף,
את המשאלה שלך, להצחיק,
את הילדה הכי חכמה והכי עצובה בגן…
תומר יקר,
קראתי את המאמר,תודה. על כך נאמר בעברית-ישיבתית "אשריךָ".
אני לא קרוב בדרך כלל לתווך היהודי-נוצרי, לא מחמת ההלכה דווקא, אלא משום שההוגים הנוצריים ממש שעניינו אותי מעודי מסתכמים בגרגוריוס איש ניסה, פסואודו-דיוניוסוס, חניין אבן אצחאק, יוהנס סקוטוס אוריגנה, ניקולאס קוזאנוס, חואן דה סנטה- קרוז, תרזה מאווילה, ג.וו. לייבניץ. אלו מתי-מעט. ומבחינה זו אני נע על התווך הפילוסופי-מיסטי יותר מאשר ברובד התיאולוגי.
זה נכון לומר אבל, כי גם ברוך שׂפינוזה וגם סימון וייל, ששניהם עמדו באיזה תווך של ריחוק מן העולם היהודי מחד גיסא, אך גם מכל תיאולוגיה ממסדית, קרובים מאוד ללבי.
אגב, כמה מכתביה של סימון וייל ראו אור (גם באנגלית). באחד מספריה (מומלץ מאוד): Intimations of Christianity among the Ancient Greeks היא מרבה להידרש למקורות יווניים והודיים המקדימים לדידה את האמת שהביא עימו ישו לעולם.
עוד דבר, אנדרה וייל, אחיה של סימון, התבטא מספר פעמים על כך שהדת הקרובה ביותר לליבו היא ההינדואיזם. עד כמה שאני זוכר הדברים מובאים גם באוטוביוגרפיה שלו The Apprenticeship of a Mathematican שראתה אור בשנת 1992 בתרגום לאנגלית.
דודו,
תלמיד של לוינס פעם אמר לי שלדעתו יש לי את לוינס בבטן (אני צמחוני); לוינס באמת הצליח לבטא כמה דברים שהרגשתי תמיד והוא הצליח לתת להם שם. עם זאת, חלק מהאינטואיציות של וייל, ליוו אותי עוד בטרם פגשתי את כתביה; אני חושב כי בגילאים צעירים יותר לפני כעשרים שנה, חשבתי גם פעלתי, באופן די דומה לחלקים מן הדברים העולים מכתביה. אם תעבור על התג "סימון וייל" המופיע
בחלק 'עננים' ברשימת הצד של האתר, תיווכח כי היא מלווה איכשהו, כמה וכמה, מן הרשימות האישיות יותר שהעליתי כאן.
לגבי האנקדוטה על סבך, ביום שבו הציע לי רב להיכנס ללמודי רבנות תחת הנחייתו, הבנתי אינטואיטיבית שני דברים חשובים: א. אין לי את "מערכת השרירים" הראויה בכדי להיות רב (כאן ציטטתי תשובה של לוינס שנשאל פעם על הנסיבות שבגללן לא הפך לאיש הלכה מעודו) ב. גיליתי שגם איני אורתודוכסי ממש. יתירה מזאת, הרבנות היא תיאולוגיה-פוליטית. הדת בעיניי היא דבר כה אישי ומופנם שממילא אינו יכול לייצג אלא אינטואיציות מסויימות בחיי הנפש שלי, ועל כן ממילא, איני יכול לשים עצמי כאוטוריטה לגבי מישהו אחר.
מיכל יקרה,
הגותהּ של סימון וייל היא עגמומית למדיי, קודרת, וחסרת שמחה או נחמה במידה שכזאת, שאם היינו מכניסים אותה לעולמו של הארי פוטר, נניח, הסוהרסנים היו נמלטים מפניה על נפשם (-:
עם זאת, היא מקסימה, דווקא מפני הסיבות האלה, דווקא מפני שהסבל והאלימות שוררות בכל לדידה, ודווקא מפני שהיא לא נותנת לעצמה להדחיק או לעצור את הרגישות הטבעית שלה לנוכח העוולות המתרקמים, מעשה הטבע או האדם (האל אצלה הוא טרנסצדנטי במוחלט, כך שקשה לדבר על נוכחות אלהית מתגלה בכלל), גם כאשר הדברים מסכנים את עצם ישותהּ.