*
בָּאֹפֶק שֶל קַסְטִילְיָה
הַדְּמָמָה בְּאֵין רוֹאֶה
מִתְנַשֵׂאת מִן הָאַרֶץ.
הָאֲנָשִים – מְתוּחִים
וְרִקְמַת צַלֶּקֶת
עַל לְשוֹנוֹתֵיהֶם.
עֲדַיִן דוֹר מַמְלִיחַ
אֶת הָאֲדָמָה הַזֹּאת.
[סִימוֹר מיין, 'תוּכִּים, גנרלים', לנסוק לתוך האור הכי חזק, תרגם מאנגלית: משה דור, תל אביב 2009, עמ' 47]
*
כי בסופו של דבר לא ברור אחר שתי כוסות ערק וקצתיים מן הבורבון, האם אני אניה של מתים או אנית מעפילים, או שמא אני נוסע סמוי נחבא בירכתיים, כה נסתר, עד שאין כל רישוּם על צאתי ובואי, על הימצאותי בעולם, ואף העכברים שכמדומה תמיד מתרוצצים בבטנן של אניות סוחר, אנה ואנה, אינם יודעים על דבר הימצאי; גם החתולים שהביא הכלכל כדי למָעט את העכברים, אינם חשים בי, או אולי חושבים שאני אחד משלהם, כאשר עיניי מתמגנטות דרך נקב בחבית אל האור הלבן המסמא של הירח, לילה שלם. ואם נעלה על שירטון מה ייוותר, צרור עם כמה רשימות? קברניט שיעזוב אחרון? רוח מרחפת על פני המים? אנחנו יושבים, הצל אני והירח ושותים, כמו שעשה לי בּאי בשעתו. והירח שתוּי כּלוט ואני חושב על קשׂטיליה. קשׂטיליה של ספר הזהר לנגהּ הלבנה, כאילו שאין לי דבר אחר להרגישו או לעשותו.
לעתים אני חש כאינדיאני שגורש עוד לפני שעמד על דעתו לשמוּרה, ושם הוא מנסה לשכך את מוּדעתוֹ לאלהִי, השבה ופוצעת לעתים, בארבע מנות נקיות של אלכוהול. על אדמתו השתרר זה כבר האדם הלבן , שדעתו נתונה לצבירת רכוש, ונכסי דלא-ניידי. נתפסתי, גורשתי, איני נאחז בדבר. ומעֶבֶר לָכָּל, המים המלוחים מקו אופק עד קו אופק, אופפים בעלטה את הכל.
כמזכרת לָקיוּם— אני מלטף בידי האחת הרועדת את אמת ידי האחרת, ליטוף עדִין, כמו מזכיר לעצמי, בכל זאת, שגם אם אין לי כל כוונה להילחם, שום דבר אינוֹ ממש אבוּד.
הירח ניצב פתאום, כּתוּכּי על כּתפי, מפטפט בארמית יְרֵחִית, באינדיאנית או סִינית— אני נאלץ להקשיב. נהנה מן הקשב. איני יודע מה יעלה בגורל הידידוּת הזאת.
*
*
הערות:
לי בּאי (762-701), משורר סיני דאואיסט, כנראה ממוצא תורכי, שתיין מוּעד, מת כשנפל שיכור לנהר בנסיון לחבק את הירח. השיר המתאר את השתיה המשולשת המשורר,צילו והירח נדפס בתרגומו של דן דאור: 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, הוצאת חרגול: תל אביב 2001, עמ' 70.
בֶּמְבֶּדֶי הוא המונח, באמצעותו ייצגו האינדיאנים את "התחושה המסתורית" או את "תחושת נוכחותו של הנסתר הגדול" או "המוּדעוּת לאלוהי" בחייהם, ראו: צ'רלס א' איסטמן (אוֹהִיֶסַה, 1939-1858), נשמתו של האינדיאני, תרגמה מאנגלית: ניצה פלד, נהר ספרים: בנימינה 2007, עמ' 18.
מיכאל פינגשטן (1943-1883), יוצרהּ של התמונה המקדימה את הרשימה, היה צייר וגרפיקאי צ'כי-יהודי , זכה להצלחה רבתי בברלין בשנות העשרים ואילך, בשנים 1928-1927 נסע לספרד וצייר את נופיה; אחר עליית הנאצים בשנת 1933 נמלט בעור-שיניו לאיטליה; שם נכלא בשנת 1941 במחנה ריכוז; נפטר כתוצאה מזיהום לאחר ניתוח כושל שבוצע בו כמה ימים לאחר שהצבא הבריטי שחרר את המחנה בשנת 1943.
סימור מיין הוא משורר יהודי-קנדי (יליד 1944) המכהן כפרופסור לספרות באונ' אוטווה, מרבה לכתוב בהשראת מוטיבים יהודיים ושירת יידיש.
*
*
בתמונה למעלה: Michael Fingesten, The Drinker, Pencil and Coal on Paper 1919
© 2012 שוֹעִי רז
יפהפה הטקסט הזה. אני חושבת ששם, בשטח ההפקר בין ספינות המתים והמעפילים והעכברים שמסתנוורים מאור הירח (וספינות השודדים שלא הוזכרו מחשש מנת יתר, וספינות השוטים שנשכחו) שם אנחנו נפגשים כל הזמן.
מרית קרובתי, דומני כי הגדרת אותי פעם, אליבא דפול קלי (קלה), כספינה קטנה השולחת אורותיה, זה כנראה התחיל שם. בד בבד, הייתי גם שודד ים אלטרואיסטי ולוחם רזיסטנס עם גלגל הצלה בצורת ברווז גומי צהוב (-: לאחרונה אני תוהה מדוע אנשים שבים אל השאלה מה הם היו נוטלים איתם לאי בודד. לו הצטרכו לכך, וזה כה ברור, כי אל אי בודד לא צריך לקחת את הים, הוא כבר נמצא שם. עובדה שאיש אינו שואל אילו שלושה דברים היינו לוקחים למדבר גובי או לסהרה, או ליער עד.
אני כמובן הייתי לוקח איתי חד-אופן. ללא ספק, תמיד כדאי שיהיה לאדם חד אופן מתקפל באמתחתו.
"הירח ניצב פתאום, כּתוּכּי על כּתפי, מפטפט בארמית יְרֵחִית, באינדיאנית או סִינית— אני נאלץ להקשיב. נהנה מן הקשב. איני יודע מה יעלה בגורל הידידוּת הזאת."
שועי, אפשר לחתוך את זה כטנקה נהדרת. הדימוי הזה של תוכי על כתף. ציור ממש.
עושה חשק לחתוך ולהפוך. אבל לא אעשה זאת כמובן. טקסט כל כך עדין.
איריסיה יקרה,
תודה רבה, זאת תגובה משמחת במיוחד. במשפחת הוריי היתה דודה חנקה. תמיד רציתי דודה טנקה. כלומר שיהיו לי בני דודים (מאיזו דרגה שהם יבחרו) שיהיו נזירי זן, משוררים, קאליגרפים, או סמוראים.
נו, אז מסתבר שיש לך בני דודים, גם אם הם לא ביולוגיאייים
איריסיה, כן-כן, הבּלְוֹגִיקַה שיחררה אותי מכבלי הביולוגיה והלוגיקה (-:
יש בזה יופי עצום,
להיות במקום שאינו מקום,
רק עם אור הירח,
ויש בזה כאב נורא.
תיארת את שניהם.
כנראה שרק משהו אלכוהולי יכול להקהות,
ואולי הדיבור עם אחרים, התיאור הדק הזה
שאחרים יכולים לקחת איתם כשהם נקלעים
לאותו המקום ממש.
תודה שועי.
שועי יקר,
אני נושא עימי כצלקת מהרשומה היפה הזאת
את ה"הָאֲנָשִים – מְתוּחִים
וְרִקְמַת צַלֶּקֶת
עַל לְשוֹנוֹתֵיהֶם.
עֲדַיִן דוֹר מַמְלִיחַ
אֶת הָאֲדָמָה הַזֹּאת".
ואת "הירח ניצב פתאום, כּתוּכּי על כּתפי,
מפטפט בארמית
יְרֵחִית, באינדיאנית או סִינית".
אחח לו היית פיראט…
מיכל יקרה,
בחיבורים מסויימים שנכתבו בעראק ובספרד המוסלמית בימי הביניים הירח או הלבנה מסמלת
את הנפש הכללית (סוג של נשמה עליונה ממנה נאצלות הנשמות כולן); בחיבורים אחרים הירח
הוא התבונה האנושית ואילו השמש ההשכלה האלהית את האדם. מן הבחינה זאת, לא מפחיד
לעולם באור הירח בלבד. מפחיד ומפעים הרבה יותר לעמוד בליל זרוע כוכבים רחוק ממקום יישוב
ולראות את מערכות השמים נפקחות לפניך, להבין עד כמה הכוכב עליו אנו עושים את ימינו הוא שולי ונידח (וקצת אבוד), להבין כי כל הבטחונות שמשרות עלינו הדתות, האידיאולוגיות, הממשלות, ספרי החוק– הם רק למראית עין, ושיש ביקום הרבה-הרבה יותר מאשר בכוחנו להבין או באפשרותנו לשלוט.
'לא להיאחז בדבר' הוא עקרון גדול את מצוּאוֹ בַּאשוֹ (1694-1644), אבל הוא כמובן לא הראשון וגם לא האחרון שהזכיר את הרעיון, שיסודו כבר מצוי בדאו דה צ'ינג.
אפשר כי האלכוהול או מראית-האלכוהול עוזרת לדבר על דברים הסמויים בדרך-כלל קצת מעין.
דודו יקר,
בניגוד לצלקתו של אודיסאוס (באמצעותה מזהה אותו האומנת שלו בשובו לאיתיקה), אם נקבל
כפשוטו את המדרש על המכווה של משה בלשונו, הרי גם לא היתה אמורה להיות רקמה צלקתית בלשונו. זה מוזר, אך בטולדו בירת קסטיליה התקבל בעשורים הראשונים של המאה
השלוש עשרה הנוסח האחיד של ספרי התורה, על ידי הרמ"ה (ר' מאיר הלוי אבולעפיה, נפטר 1244). אגב, בסביבות העיר טולדו היו מכרות מלח גדולים בימי הביניים (אדמות עתירות מלח
וביצות מלח) אחד מעשירי היהודים במאה השלוש עשרה נקרא דון צאק (יצחק) דה מאלחה, משום שחכר את ביצות ומכרות המלח ונעשה תעשיין כבד מאוד בממון.
ובאשר לתּוּכּי אשר על כתפי, יש אומרים כי הוא לוחש לי את רשימותיי ישר לאוזן, ואני מתקתקן
במחשב. פשוט לפני כמה שנים, תפסתי את עצמי ואמרתי, וואללה, מה שעבד אצל אברהם חלפי (תוכי יוסי) יכול לעבוד גם בשבילי.
דא עקא, התוכי שותה יותר מדיי Wild Turkey. זה לא טוב למבקשים להעביר תקציב.
שועי, איזה יופי לפתוח ככה את הבוקר, כמו סרט סוריאליסטי מימים רחוקים.
ואפרופו קברניט שיורד אחרון מהספינה, כנראה שלא כל אחד מוכשר לתפקיד הזה. לפעמים דווקא אנשי הצוות הפחות בכירים עושים את כל העבודה בזמן שהקברניט נמלט על נפשו או "עושה לביתו", או לא יודע איך ולמה זה קרה וכו' (ולמה אנחנו נוטים לכעוס עליו יותר ?)
נטלי יקרה, יותר כמו סרט אילם שאת המלים היחידות בו משמיע תּוּכִּי בג'יבריש (-:
אין לי טענות לקברניט של הקונקורדיה. ממילא קשה לי להניח שאצא אי-פעם לשיט-תענוגות עם קזינו, שופינג, וזמר ים-תיכוני (פופ תורכי-תימני-ישראלי) או עם זמרת אופרה.
חוץ מזה, מאז בהלת הטרור שאחזה בעולם ב-2001, נדמה שהנומוס הפך להיות שהמקדים להימלט תבוא עליו הברכה.
באופן כללי, אין הרבה סיכוי שאצא להפלגות בקרוב. אני מעדיף אמבטיה שלווה עם ברווזי גומי צהובים (אבל כבר שנים לא עשיתי, וישראל מתייבשת). פעם אצטרך להקדיש לזה איזו רשימה.
צבי יקר, שירו זה של קייל (Dying on the Vine) התארח אצלי ברשימה הקודמת "מת- חתיך". יש שם ביצוע מאוד יפה של השיר באולפן הבי.בי.סי כאשר על הבמה יושבים גם כריסי היינד וניק קייב. קייל תמיד משכיל להביע בשיריו אינטיליגנציה רגשית יוצאת דופן, כך אני לפחות
מרגיש.
פסחתי על הביצוע ההוא, שועי רעי. תודה.
מאוד אוהב אותו.
צבי, ובכלל האלבום Fragments of a Rainy Season של קייל שבוצע בהופעה חיה, הוא בבחינת מעולה, קשה ונדיר.
אכן, שועי,