*
על הקו של דוד הנדלר בעיניי בת-זוגו, הציירת אביבה אורי כפי שנדפס במאמר שלה שראה אור בשנת פטירתו מן העולם (1984)– ועל יחסו לאדם, לכבוד האדם ולאפשרות השיויון בין בני האדם. *
*
לציירת אביבה אורי (1989-1922) יש מאמר יפהפה, הקו שמו. הוא פורסם בחלקו ואחר-כך במלואו לפחות שלוש פעמים, בכתב עת, ובשני ספרים שהוקדשו ליצירתה של אורי (1984, 1986 ו-2002). להיבטיו המטפיסיים או הסף-מטפיסיים של הקו ביצירתה של אורי אני מקווה להתייחס בקרוב במקום אחר. כאן, רציתי להביא דווקא מחלקו האחרון של המאמר האמור, את התייחסותה הנוגעת ללב של אביבה אורי לרישומיו של בן זוגה, מורהּ לרישום, הצייר דוד הנדלר (1984-1904), אותו היא מזכירה בכפיפה אחת עם רישומיו של רב-האמן ההולנדי רמברנדט הרמנסזון ואן רין (1669-1606):
*
נגענו נגיעה קלה ביותר בחייו המסתוריים המשתנים של הקו. לא הזכרנו עדייין את רב- האמן הענק רמברנדט, שלצד יצירותיו המונמנטאליות הִרבה לרשום ולחרוט; אך זו משימה למעלה מכוחי— הוא האנושי, האוהב, הגאון שיודע את עוצמתו, אך מעמיד עצמו כאחד מתוך רבים.
וכן למעלה מיכולתי לעמוד על הקו של הנדלר – הקו של הנדלר ספוג חום ואהבת אנוש למעלה מכל אמן אחר שאני מכירה, כמוהו כרמברנדט שצייר את פושטי היד, את פליטי הגירוש, שהיה עצמו פליט החברה, נוגע אף מכחולו של הנדלר ביד חמה ובטוחה במטאטאי הרחוב, באמהות הנושאות את ילדיהן ונאבקות על קיומן, בנושאי המשא הכבד על גבם, משא תרתי-משמע; את האשה הוא מצייר ברגעים של חסד ואור, חסד של אהבה; הרישום שלו הוא כלהבה חמה ומאירה בתולדות ימי הרישום.
[אביבה אורי, 'הקו', בתוך: גליה בר אור וז'אן פרנסואה שווריה, אביבה אורי, הוצאת אבן חושן, גבי ועמי בראון ומשכן לאמנות, עין חרוד: רעננה 2002, נספח, ללא מיספור עמודים]
*
כמובן, אביבה אורי נסחפת קמעא כאשר היא קושרת בין אמנותו יוצאת-הדופן של רמברנדט ובין אישיותו. כפי שהראו מומחי רמברנדט, ביניהם הרסטורטור, דורון לורייא; היה רמברנדט אישיות מורכבת רבת-פנים; כך אשפז בכפיה את אחת מנשותיו, ואיבד את הונו כתוצאה מבזבזנות בלתי מבוקרת והוצאות מרובות על כל מיני חפצי חן שמילאו את חדרי ביתו. את קרבתו של רמברנדט אל פליטי-החברה ניתן לייחס, בין היתר, לכך שככל שנקפו השנים, אנשי החברה הגבוהה באמסטרדם ומחוץ להּ לא הירבו להזמין אצלו יצירות או פורטרטים, וכך יש להניח, יצא לצייר את שהסכימו לשתף עימו פעולה, ולהיכלל בין תמונותיו.
*
*
כמו רמברנדט, כך סיפר לי האספן ואוצר האמנות בנו כלב, היו אביבה אורי ודוד הנדלר במשך שנים קשי-יום. הנדלר שלא נהנה מהכרה אמנותית עניפה אך ציוריו ורישומיו זכו לפופולריות דווקא מחוץ לקהילת האוטוריטות באמנות המקומית, היה טורח לעבור מדלת לדלת בשכונות מסוימות בתל-אביב ולחזר אחר קונות וקונים ליצירותיו. ישנם כנראה אנשים אשר כנראה מחזיקים גם כיום בביתם ציור של הנדלר, בלי דעת מי הצייר ומה ההיסטוריה שלו.
הנדלר מעולם לא זכה לתהילה שליוותה את אורי (גם אם לא רבים הכניסו ציורים שלה לאוספם או לביתם, ועל אף פרסים אחדים בהם זכתה לאורך הקריירה, תערוכת היחיד הראשונה שלה במוזיאון תל אביב התקיימה רק בשנת 1977, במלאת לה 55 שנים, לאחר כשלושים שנות ציור ויותר). מדובר היה בבעל מלאכה צנוע, השוקד על ציוריו גם שלא באטלייה, וגם שלא לפני פלטת צבעים. לעתים דומה כי הקו של הנדלר הוא קו של צייר שגם אמצעיו המוגבלים, גם טוש ונייר, מספיקים לו כדי ליצור, וכדי לחוש בעד התבוננות ברישום המהיר, את העין החומלת ואת חדוות הציור. עתים דומה בהביטי ברישום של הנדלר לשמוע בו את הדהוד קולו של דיוגנס הפוסע בלילות לאור עששית ומחפש את האדם. שכן, הקו של הנדלר לא הבחין בין יהודי ובין שאינו יהודי, בין עשיר ובין עני, בין אשכנזי ובין מזרחי, ובין לבני עור ובין שחומים. גם כעת, דומני זקוקה האמנות, ובעצם כולנו, לאותם יוצרים ויוצרות, שייצאו אל השכונות לצייר את מה שנעלם מן העיין, ובתנועתם ומגעם נמצא כולנו מעט קשב וקירבה יתירה אל האדם, ואל כבוד האדם. גם כעת אנו זקוקים ליוצרות וליוצרות שידובבו את האדם באשר הוא אדם וקווי רישומיהם יהיו בחינת קווים המשווים בין בני האדם; כעין תגובת נגד כנגד חברה שקברניטיה מעדיפים שנחזה עד בלי די בעולמם של היהודים-העשירים, המצליחים והמפורסמים בעיקר; וכי אוכלוסיות אחרות, החיות כאן בינינו, יודרו ויורחקו מן התודעה, בבחינת מה שסמוי מן העין, סמוי גם מלב.
*
*
בתמונות למעלה: עבודות מאת דוד הנדלר (שנת יצירה לא נודעת)
דוד הנדלר, אביבה אורי, אקוורל על נייר.
דוד הנדלר, נשים בסמטא, טוש על נייר.
דוד הנדלר, אמהוּת, טוש על נייר.
*
© 2012 שועי רז
עצוב.
הטוש על הנייר, החומר הזול האכזרי הזה,
ומה שהוא הצליח לחלץ ממנו,
ותמונת האמן שמחזר על הפתחים.
ונזכרתי בצלמת אחת שלאחרונה נתקלתי בצילומיה,
הם מאוד קשים ויחד עם זה יש בהם המון חמלה:
http://www.emesebenko.com/never%20awake/index.html
מיכל יקרה,
אני דווקא רואה את הצד האופטימי לפיו אדם אינו צריך יותר מטוש ומנייר כדי להוציא לפועל את אמנותו/יצירתיותו. ודווקא בהליכתו של הנדלר בין הבתים איני רואה חיזור על פתחים אלא מעשה אמיץ של אמן המבקש לעצמו קהל ומצליח להתפרנס מאמנותו. כמובן, דמות האמן כפי שמצטיירת פה איננה אידיאלית. להנדלר לא היו סוכנים וגם לא עדת מבקרי אמנות משחרים לפתחו (הוא זכה בכמה פרסים החל משנות הארבעים, אבל מעולם לא היה בחייו חביב המבקרים, שנטו כפי הנראה לראות בו סוג של צייר עממי)– ובכל זאת הוא הצליח ליצור גם בלא מנגנונים/ממסדים תומכים.
הבטתי באתר. כמה מן התצלומים ובמיוחד הסיפור מאחוריהם היו קרובים מאוד וקשים מאוד. אבל התרשמתי כי גם אמנית הצילום הזאת מחפשת את האדם, ולאו אחר הסנסציה.
שועי יקר,
גם אני אוהבת מאוד את דוד הנדלר – רשם מעולה שלא שיחק את המשחק. בזכות זה אני אפילו אוהבת אותו עוד יותר. הרישומים שלו מזכירים לי קצת ציירים מהמזרח הרחוק – יפנים וסינים במינימליזם ובחסכנות שלהם. בסופו של דבר אני חושבת שאם המטרה שלו היתה שהציורים שלו יהיו תלויים בבתים רבים – הוא הצליח מאוד, ומהבחינה הזאת יכול היה להיות מאוד מרוצה.
אני ראיתי ברישומים של הנדלר משהו שחסר מאוד היום בשווקים הגועשים בהם שוטרים מלאי עו"ז רודפים בסמטאות אחרי גרים שחורים כדי לגרשם.
המשהו הזה נקרא ה-ו-מ-נ-י-ז-ם.
הרישומים שלו מאיירים כל כך יפה את האנושי.
גם דוד הנדלר חסר לי מאוד היום בנוף הציורי הארץ ישראלי. הצניעות, הכנות, היושר המסוגף.
דומה שרוחו הרעה של הרב מלמד מגרשת מאיתנו את ההנדלריזם החיוני כל כך לנשמתה של התרבות.
חצי ממלכתי תמורת הנדלר אחד.
חני יקרה,
דוד הנדלר, האנושי כל כך, ולהבדיל, יוסף הירש (מרית בן ישראל, היא אחת מתלמידותיו, והירבתה לכתוב עליו) שהוא מטפיסיקן-מוסיקאי-ורקדן עם יד רושמת, הם מגדולי הרושמים שאני מכיר. הם מביאים אותי למחשבה, שמא כוחה של אמנות מדברת אל לבי דווקא במינוריות שלה ולא בפומפוזיות שלה (רישום הוא בפירוש פשטות עמוקה, כלומר נראה פשוט, כלל וכלל לא פשוט), אבל אני מדבר כדרכי, מהרהורי לבי.
אות לגדולתו של הנדלר כמורה, ראיתי פעם ברישום של אביבה אורי, תלמידתו, כזה קו אפילפטי, קו שרק הצפיה בו הכניס אותי לסערת נפש גדולה, מאז אני משוכנע שכאשר היא דיברה על "קו" היא ידעה מה היא שחה בדיוק.
דודו יקר, מלמד, אליהו, ליאור וחבריהם ימשיכו כנראה בדרכם.
דומה כי תיאולוגיה-פוליטית-ימנית-משיחית המירה אצלם את אהבת האדם
באשר הוא אדם, שכמה מאבות אבותיהם אני מניח, עוד דגלו בה (על אף שתמיד רווחו
בין חוגי הרבנים גם אוהבי אדם ולהבדיל שונאי גויים].
'לא שנאת זרים, אלא אהבת ישראל' אמר היום אלי ישי על מניעי קבלת ההחלטות שלו.
אהבת ישראל יכולה להיות פועל יוצא של אהבת אדם באשר הוא אדם
אחרת גם איננה אהבת ישראל אלא אהבת השררה,השלטון והמעמד– אהבת 'החמולה'
דווקא נדמה לי כי ישי כמו ריצ'רד השלישי עוד יצטרך בעתיד להבטיח חצי ממלכתו תמורת סוס, ודווקא לרבניו ולקהל מצביעיו.
אנו נמשיך בדרכנו (קצת קשה לפעמים בימינו, אנשים מסביב באמת קודחים מלאומניות, אולי זוהי תופעה מתגברת בלחות ובשמש), אבל אין ברירה אחרת. כנראה שעלינו וכל שכמותינו מוטלת המשימה להיות הנדלריאנים בני זמננו.
יפה אמרת, להיות אנשים במקום שאין בו איש
דודו, אף הלל הזקן ראה גלגלת אחת שטה על פני המים…
או כפי שאמר אראסמוס מרוטרדאם בממרותיו: Dulce bellum inexpertis, המלחמה יפה בעיניי מי שלא נתנסו בהּ.
לצערי, לעתים אני מתהלך בתחושה כבדה לפיה חלקים גדולים מן המין האנושי פשוט אוהבים לריב, כל שכן,להפעיל אמצעים כוחניים.
"כל מה שהיה דם ואופל בחיה היה בנו לנשמה" אריך מריה רימרק
דודו, הבעיה היא (תמיד היתה) שלוחמי מלחמות קדושות נוטים לראות בעצמם בשמחה רבה מדיי ובתחושת שליחות, את עדרי זאביו של האל– ועוד רואים בכך שבח לעצמם.