*
*
פִּתְחוּ חַלּוֹנוֹת לִרְוָחָה!
סוּפַת הַסְּתָו— מֵעוֹלָם אַחֵר
הִיא שְלוּחָה
[טיקיטסו, 'ללא שם', נדפס: אומרי שיר על סף המוות: מבחר שירים יפניים ומסת מבוא, תרגם והקדים מבוא: יואל הופמן, הוצאת מודן: מושב בן שמן 2001, עמ' 155]
*
הוא יושב אצלי בסוכה, מבשר ואומר, אחרי כוסית מי יודע כמה של ברנדי, 'אני קֹהלת מלך הייתי בירושלים'. אבל לא ברור לי איזה מלך הוא היה אי-פעם, כי מלכים אין בירושלים כבר הרבה מאוד זמן. 'אולי דוכן פלאפל?' אני מהרהר, 'אולי שתיין מדיצינל אגדי?'. הוא מיישיר אליי מבט, עיניו אדומות, מבט של טור נמלים שאיבדו את הכיוון; יודה מלים: לא מכוונות, חסרות התאמה, במאמץ גדול. הוא נדמה כמי שמנסה לשחות חזה בתנועות של פרפר, או פרפר המנסה לעופף בתנועות של שחיין חזה: 'לאיש הנעלה אין עצמי, לאיש האלוהי אין הישגים, לחכם אין שֵׁם'.
כשבא לישב אצלי בסוכה, הייתי כבר רעוע יותר מן הסוכה, עד כדי כך שנדמה היה לי שהתהפכותה של הסוכה, כמה דקות לפני כן, מחמת הרוחות החזקות והגשם— דילוג עקלתון של שלוש-מאות-ושישים-מעלות מעל גדר עץ, היישר על רכבם של השכנים מקומה חמש— היתה רק השלכה-אל-החוץ של סערת רגשותיי. אחרי שקראו לי ילדי השכנים וירדתי למטה, הפכתי את הסוכה הרטובה, גררתי אותה בחזרה לדשא ותיקנתי את האומר תיקון, שבתי אל החוף כמו ספן הקושר סירה למזח חורפי ופניתי להביא את בקבוק הברנדי מן המקרר שבבית. אחר שבתי לסוכה, והתיישבתי עם שתי כוסיות, אחת לי, אף השניה לי. ראשו הציץ אל הסוכה. עיניו נמשכו אל הברנדי. מזגתי לו כוסית אחת.
'אתה יודע' הוא אומר, והמשיך אחרי פאוזה ארוכה-חלודה: 'כל בני האדם מבינים את התועלת שבמועיל, ואיש אינו מבין את התועלת שבחוסר תועלת'.
אני מחייך. הוא מחייך בחזרה. עיניו נעצמות, כמו ילד שליטפו את ראשו, בטרם שינה, עת מלמל דבר מה של חכמה. ראשו נשמט בבת אחת על השולחן, ראש של מלך שהיה בירושלים; קֹהֶלֶת מלא כֹּהֶלַת.
אני שותה עוד כוסית ומול עיניי מתחילים להתערבב מדרשים יהודיים וקטעי חדית' אסלאמיים יחדיו כבר לא ברור מיהו מי.
*
למשל, "אמר הנביא: אדם מאמין הקורא את הקוראן משול לאתרוג,שריחו טוב וטעמו טוב.מאמין שאינו קורא את הקוראן משול לתמר,שאין לו ריח אבל טעמו מתוק. אדם צבוע הקורא את הקוראן משול לרֵיחָן, שריחו טוב וטעמו מר.ואדם צבוע, שאינו קורא את הקוראן משול לפקועה, שאין לה ריח וטעמהּ מר".
"מה אתרוג זה,שיש בו טעם ויש בו ריח—כך ישראל,יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים; כפות תמרים,אלו ישראל— מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל: יש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים;וענף עץ עבות,אלו ישראל – מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל: יש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה;וערבי נחל אלו ישראל,מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח. כך הם ישראל: יש בהם אנשים שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים".
*
מן הצללים באים אנשי הוָּקף ומהצד השני של הזירה כמה רבנים,שלוחי מצווה שאינם ניזוקים,ומנסים להפריד את המדרש ואת החדית'-אחד מהשני,כדי שחלילה לא יתערבב אתרוג עם אתרוג,תמר עם תמרה,רֵיחָן עם הדס, ופקועה עם ערבה.–כל כך נחפזים להפריד ולהבדיל, שאפילו אינם מוכנים לאפשר רגע לעצמם את השהות להבין שאולי נוכחותם כקובעי הסדר הטוב כלל אינה מתבקשת. הואיל וראשי כבר מסתובב בזה כמה וכמה סיבובים, אני חוכך אם להציע גם להם כוסית ברנדי,אבל מגיע חיש למסקנה לפיה זה ממש לא לעניין להציע אלכוהול לאנשי הוּקף— הם עלולים להבין לא נכון את כוונותיי ולהיעלב עד עמקי נשמתם— וגם שלוחי המצווה, אני חושש, לא שותים אלכוהול כזה, שאין לו הכשר בד"צ.
ועדיין לברנדי שלי יש טעם וריח,ואני מבין היטב את התועלת שבחוסר התועלת בצריכתו,ובטוח שאם הייתי שואל את קֹהלת הוא היה מאשר את הדברים עם עינו האדומה הרוחשת הפוזלת,ומבקש עוד סיבוב,כי גדולה לגימה שמקרבת. אני תוהה אם היה יכול להשיג עם עיין שכזאת עבודה,כמגדלור בנמל יפו; עיין משוטטת באפלה, זרקור אדום מרושת, אפילפטי, מרצד כה וכה. זו עין שמפחידה סערות. קוראת להן להיוותר בחסות התהום.
לא יודע כמה זמן ישנתי. כשהתעוררתי היה הבקבוק ריקן, ראשי מדמדם והסוכה דוממת. חשבתי על המיתוס של אליהו הנביא העובר מבית לבית בליל הסדר ולוגם מן היין שבכוס שהושארה לכבודו. לקֹהלת הזה, מסתמא, יש עניין דומה בסיבוב אלכוהולי בחג הסוכות, אבל הוא מהדר אחר ברנדי (גם לא אומר לא לערק). אפשר הלך לתוּר מעט מדיצינל בירושלים; מבעד חלון הסוכה נשבה רוח סתוית מרגיעה, כאילו נושבת בחסות מציאות חסרת תועלת.
*
*
הערות/מקורות:
מדיצינל היה ברנדי זול ונגיש, תוצרת הארץ, שיוצר והופץ בבתי הקפה של ירושלים בשלהי תקופת המנדט הבריטי ובשנים שאחרי קום המדינה, ועוד רווח שם בשנות השישים והשבעים, גם לאחר שהובאו לבירה מותגי ברנדי וקוניאק איכותיים יותר.
הציטוט: 'לאיש הנעלה אין עצמי, לאיש האלוהי אין הישגים, לחכם אין שם', נלקח מתוך: ג'ואנג דזה: הספר האמיתי של פריחת הדרום, תרגם מסינית והוסיף מבוא ונספחים דן דאור, הוצאת עם עובד והוצאת חרגול: תל אביב 2010, עמ' 23.
הציטוט: 'כל בני האדם מבינים את התועלת שבמועיל, ואיש אינו מבין את התועלת שבחוסר תועלת'—שם, עמ' 53.
החדית', אמר הנביא וכיו"ב נאסף מתוך: עולמו של הנביא מחמד: חברה ודת על פי החדית' מתוך אוסף המסורות של אל-בוח'ארי, תרגם וערך עמנואל קופלביץ, הוצאת כרמל: ירושלים 2011, עמ' 218.
המדרש מה אתרוג זה וגו' מצוטט מתוך ויקרא רבה פרשה ל', פסקה י"א: מובא במלואו בספר עולמו של הנביא מחמד, שם, עמ' 219.
ָ
בתמונה למעלה: Nicolae Grigorescu, Two Drunks, Oil on Canvas, Date Unknown
© 2012 שועי רז
מעולה בהחלט! מתאים לאווירת החג שנ' ושמחת בחגיך והיית אח שמח.
גם אני מדמיינת את קהלת כאחלה בחור, ראשו בשמיים ורגליו על הארץ.
🙂
אור יקרה, תודה רבה. אני מניח שקצת קרצתי כאן לשיר שבו איציק מאנגער נפגש עם המשורר היהודי אנדלוסי משה אבן עזרא (שחי בערך שמונה מאות שנים לפניו) בבית המרזח; ובכלל להיבט המרזחי שקצת נעלם מחיינו הסואנים התכליתיים-תועלתיים.
אני מדמיין את קהלת קצת כמוני, כמי שראשו על הארץ ורגליו בשמיים; מה שלא מפריע לו מדי פעם בפעם, להתלונן בפני עצמו על בעיות של פרספקטיבה, ועל מדוע כולם לא רואים כמוהו שזהו ההפוך שבעולמות (-:
אני לא מכירה את השיר של מאנגר שאתה רומז לאינטרטקסטואליות עמו.
הקהלת שלך נשמע מעניין. הקהלת שלי מדמיין וחולם והוזה ואז נאנח וחוזר לטרדות היומיום. מעניין להפגיש ביניהם:)
אור, אין מה להתלונן, למקובלים היה גילוי אליהו, איש-איש כפי נפשו, ואילו לנו יש גילוי-קהלת, איש ואישה כפי נפשו ונפשה (-:
משובח. על אליהו הנביא אני מעדיף לא לדבר 🙂
א' ארגמן יקר, גם הסוּפים מעדיפים לא לדבר על אלח'דר, "הירוק" ,שפגישה איתו היא כגילוי אליהו, במקורות הקבלה. ודומני כי במיוחד מחיי א(ל)דין אבן ערבי הרחיב על זה איזה דיבור.
ועל אליהו ברור לי למה אתה אינך רוצה לדבר. מי שהורג ומאבד כל כך הרבה נביאי בעל ועוד מקבל צל"ש על כך, ודאי יש לו איזו בעיה. הוא מהחומר שמקים משמרות מהפכה (שאגב רצחו בפרס בשנות השבעים לא מעט זורואסטרים).
שועי יקר,
לקח לי זמן לחלוף על פני הציור שהצבת בשער (ואתה כבר יודע מה מעוללות לי הבחירות הפלסטיות שלך, אבל אחרי זו אני זקוק לניתוח פלסטי) הם כל כך שיכורים וכבדים עד שאחרי שנחלצתי מהם אני מבין כמה קל אחר כך להתמודד עם המיזוג האתני-בין-דתי שערכת כאן בעליצות כה גדולה. האמת, כמעט והרגשתי שאני בפונדק יין עם ר' שמואל הנגיד (אבו אסחאק אסמאעיל בן א–נע'רילה הווזיר הגדול ושר צבא בנסיכות גרנדה שני רק למלך חאבוס איבן מוכסאן) מצידי האחד מספר מעל קנקן יין על הקרבות שערך בשבוע האחרון ומן העבר האחר בדלפק ר' שועי רז שופך סודות של יין ומערה אותם אל הבלוג.
נו טוב היה מלא חדווה.
דרך אגב, עיקר שכחתי, ר' שמואל הנגיד ביקש למסור לך ששכח להגיד שמֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם. ואין על מה להצטער כי ככה זה ושזו דרכו של עולם
ואחרון חביב, יש לו שיר שנקרא "בן קהלת" אותו כתב עת עמד בראש צבא גרנדה,
בשיר זה הוא מתאר את מוראות המלחמה:
בן קהלת
הלינותי גדוד כבד בבירה
הרסוה ימי קדם קצינים
וישנו עלי גבה וצדה
ותחתינו בעליה ישנים
ודברתי ללבי אי קהלים
ועמים שכנו בזאת לפנים?
ואי בונים ומחריבים ושרים
ודלים ועבדים ואדונים
ומולידים ושכולים ואבות
ובנים ואבלים וחתנים
ועם רב נולדו אחר אחרים
בימים אחרי ימים ושנים
והיו על פני הארץ שכנים
והם היום בלב ארץ שכונים
וקבר חלפו מארמונותם
ועפר מחצרים נעמנים
ואילו העלו ראשם ויצאו
שללונו נפשים ועדנים
אמת נפשי, אמת, כהם למחר
אהי אני ואלה ההמונים!
דודו יקר, מחזור השירים "בן קהלת" של הנגיד הוא אחת היצירות המופלאות שנכתבו בשירה בעברית בכלל (בכל הדורות).אפילו התחלתי בבית שיר ממנה רשימה שפרסמתי בחול המועד הקודם שנקראה: סוכה הופכת ל-Sukia. הנגיד הוא פלא בעיניי, כי הוא אולי שר הצבא היחיד
ככל שאני חושב, שהצלחתי להינות משירתו. את בן דורו אבן גבירול אני אבל מעריך הרבה יותר,
אבל זה צפוי, הוא היה משורר, פילוסוף ואישיות די מופנמת, שלא הצליח להסתגל לאף חברה בין אם רצתה לקבל אותו בין אם לאו. מה שוודאי הוא ששני היהודים שהשפעתם על התרבות הימי ביניימית היתה עתירה במיוחד היו חסדאי אבן שפרוט (איש החצר הבכיר בחצרו של המלך עבדאלרחמן ה-III בסרגוסה) שהיה אחראי על הבאת המדעים לספרד, ייסוד ספריה גדולה, ואפילו הקמת תשתית לעולם הישיבות שם, ושמואל הנגיד שהשתדל להמשיך ולהעמיק את המגמות הללו כאישיות בכירה בממלכה האנדלוסית. פנומנים כגון משה אבן עזרא, יהודה הלוי,
אברהם אבן עזרא, הרמב"ם וכיו"ב, היו כפי הנראה מתהווים אחרת אלמלא פעילותם של האישיים האלו שגילמו בעצם הפעילות הציבורית חצרנית שלהם את מה שמכונה עד עצם ימינו "תורה הזהב בספרד". ובכלל, הלוואי עלינו היום מנהיגים שהם גם אנשי רוח, שהתרבות האנושית לכל היבטיה יקרה לליבם,ושהשירה היא נדבך מהותי בעולמם.
ולא לחלוק לי תואר רבני, אני בקושי מסתדר עם רדיפת התארים האקדמית… היה מי שאמר: "שנא את הרבנות ואל תתוודע לרשות". אני משתדל ללכת בדרכו כפי היכולת (-:
עוד לדודו, ניקולה גריגורסקו הרומני, הצייר מלמעלה, חי בין 1907-1838. הוא צייר נופים, נאטורליסט מרשים (כבר הבאתי תמונה שלו כאן בעבר של שיירת שבויים תורכית). הוא צייר יהודים בגליציה, קצת כעורים- קצת דמוניים, אבל קשה לומר מה היתה מגמתו- כי ניכר שהוא מנסה תמיד לצייר את הדברים כפי שנגלו לעיניו.
צלילה אל תוך האלכוהול המעורבב שלך צללתי עם הרשומה עד השיר שהבאת מסוכת היו טיוב. ההנחה שלו בחתימת הפוסט הפכה את האלכוהלת המעורפלת שלך לצלולה עד כאב. לא יכול להיות שקול כזה עולה מן האדים. הוא הופך לגמרי את כל הדמדום שנכתב עד אליו. אולי זאת בעצם הכוונה המקורית של חתימה טובה. {כבר הבנתי שאתה לא כל כך בעד ה"גמר" המטרים, אבל מה לעשות שהבאת את זה בגמר הרשומה? (וגו'…).
חתימה טובה שועי, גרמת לי לחשוב מחדש על חתימות מדיוֹ אדם.
שירלי יקרה, אני לא יודע עד כמה שתיתי לעומק השבוע, הייתי יותר כואב, וכאב גורם לערפול ולחליפין לבהירות/צלילות. לגבי השיר, Panic Ensemble הם אחת התופעות המשובבות במחוזותינו, במיוחד בהופעות. דווקא בהתחלה חשבתי ללוות את הפוסט למעלה בשיר של ולדימיר ויסוצקי, או בארקדי דוכין עושה ולדימיר ויסוצקי– אבל הבנתי שאני צריך משהו מסתורי, צלול, וקצת משמח כדי לשבור את מכבש הברנדי הדוהר למעלה. לגבי "דיו אדם" (אני מניח שהתכוונת לשיר ":ליל החותם" משם על צל הראש בהושענא רבא), לאחרונה יצא לי לקרוא בפעם השלישית או הרביעית את "ספר השאלות" לאדמון ז'אבס, וגיליתי שם בפתיחה שחייב אדם לכתוב את שם ספרו באדום או משהו כזה, ומייד חשבתי על העטיפה של "דיו אדם". תמיד יכול להיות שמדובר בבחירה גרפיקאית מקרית המסתמכת על הזיקה הצלילית בין "דיו אדם" ובין "דיו הדם", ובכל זאת, לי הזיקה בין חביבה פדיה ובין אדמון ז'אבס מאוד ברורה. חביבה גם ציטטה קטע גדול מספרו זה של ז'אבס בספרהֹּ "הליכה שמעבר לטראומה", וזה מה שדומני כולנו עושים בימי תשרי, מנסים ללכת אל מעבר לטראומה.
שועי יקר,
ויסוצקי זה גם קצת תה…
(ותאר לך שעוד משקאות יתערבבו כאן…).
דיו אדם הוא צירוף שפעם מישהו הראה לי אצל אברהם אבולעפיה. אנסה לאתרו ולהביאו.
וכמובן שיש הספר הנה[א]דר של פדיה, אבל אני התכוונתי בעיקר לדיו הוירטואלית של המקלדת שלך.
שירלי, עד כמה שאני זוכר אצל אבולעפיה יש את הצורות החותמות ואת הצורות השקועות (חתומות), כלומר: הוא מבחין בין המושכלות בשכל הפועל המוליך את תהליכי ההוויה וההפסד בעולם התת ירחי ומוביל את האדם בין היות שכל שבפועל להיות שכל שבפועל (כך אליבא דהרמב"ם ודאבן רשד). כמובן, כדי שהחותם ייראה הוא צריך לטבוע בדיו, וכך הדיו בסיוע השכל הפועל (החותם) הופך למה שנגלה כאות דפוס או חתימה. יש לי הרבה מה לומר על אבולעפיה, ובמיוחד על המקום המרכזי מדיי שהמציא לו משה אידל בתולדות הקבלה (גם הרעיון שהזכרתי פה, אינו של אבולעפיה כלל ועיקר, אלא קודם לו גם בכתבים עבריים ובוודאי שבכתבים ערביים), אבל זה יצטרך לחכות לפעם אחרת.
כי לא לחינם נקרא הברנדי הנ"ל מדיצינל,
שכן הוא מעין תרופה ללא מרשם,
לכאבי הלב שבאים עם הסתיו, שיש להם סיבה,
או אלה שבאים סתם.
והציור הזה של השתיינים נהדר.
וליבי הולך אל המשורר והמלך
היושבים בסוכה הטרופה
שקשורה אל חוף הלילה
ושותים את תרופת הלב.
ואף על פי כן,
חג שמח שועי.
מיכל יקרה, כמדומני כי המדיצינל ברנדי הירושלמי, אמנם שווק בחו"ל באותם ימים כתרופה נגד שיעול ולא כברנדי מן השורה [אגב, כמדומני שגם קוקה-קולה החלה כך את דרכה בסוף המאה התשע עשרה, ותראי לאן הם הגיעו]. באופן כללי, אני מעדיף לשיר את המדיצינל על פני האינטרנציונל, זה אפילו נראה לי חברתי יותר (-:
נזכרתי כי כבר לפני שנה בסוכות רציתי לכתוב משהו על אלכוהול וסוכות עם התמונה של גריגורסקו שהבאתי כאן, אבל התמונה אז נראתה לי דכאונית וכבדה להפליא. דווקא השבוע היא פתאום התאימה יותר.
משורר, מממ… אני מעדיף למזוג רעיונות (פעם גם הייתי בארמן, בין כל הדברים), ולפרוט בצד על הפסנתר בלתי מכוון, בלוז חשוך עם קול חלוד וכיו"ב.
שועי יקר, תערובת משונה של ריח סוכות (גוייאבות) וריח אלכוהול (ריחו הזוועתי של הברנדי- אני מעדיפה ערק), רומניה ורמת גן, פיוטי וקורע סככות
חג שמח
ואם אתה שמח בתורה, אז שיהיה גם שמחת תורה:)
איריסיה יקרה, אני לא ממש חש את ריחו של הברנדי, אך טעמו, טעם הרום, הערק, והוויסקי (במיוחד הבורבון) נושאים חן לפניי. אני ממצייני שמחת תורה, אבל אני לא ממש יוצא מכליי (-:
חג שמחת תורה הוא מתקנת גאוני בבל, שנטו להחרים כל מי שלא נשמע להוראתם, כולל קהילות יהודיות שלימות שרצו להמשיך את מנהג קריאת התורה בסדרים (ולכן היו מסיימים את התורה פעם בשלוש שנים וארבעה חודשים לערך) כמנהג ארץ ישראל הקדום, ולא לקרוא את התורה בפרשיות (כלומר מסיימים את התורה אחת לשנה) כמו שתיקנו את הגאונים. על דבר זה החרימו הגאונים קהילות שלימות והדירו אותן מכלל ישראל. אחרי שיודעים את האינפורמציה הזאת, קצת קשה לרקוד עם הציבור, והשימחה אפעס לא ממש שלימה.
זה מזכיר לי שבכל פעם שמחזירים את ספר התורה לארון אומרים "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", אשר המאמינים בכך. לרוב הדת היהודית, כמו כל דת, התקדמה קדימה באמצעים די כוחניים וכופים, לא ממש נועם, לא ממש שלום.
לגמרי. וזה כל כך נאיבי להאמין בכך.
אבל יש לי איזה זיכרון חצי מתוק מדגל עם תפוח אדום נעוץ בראשו, וחלון כזה נפתח בדגל, עם נצנצים, ובחלון ספר תורה, וסבא שלי מחזיק חזק חזק בפרק היד שלי ומאד מאד שמח עם כל הרוקדים. האמת שאני לא זוכרת אם גם אני הייתי שמחה או שפשוט הוקסמתי מהדגל ההוא ובעיקר מהתפוח האדם המסוכר. זה די דומה למה שברנדי עושה בראש, לא?
איריסיה, בהחלט (-:
אין לי זכרון כזה לגבי סבי. אולי חבל. אבל למען האמת גם איני נוהג לצאת ולרקד בבית הכנסת (אין לי בית כנסת). אשתי והילדים יילכו השנה לבית הכנסת הסמוך (אשתי והילדים חברים) עם הוריה של אשתי. אולי אגיע לסיבוב קצר בערב (ההקפות נעשות באיזה מגרש כדורסל), כדי שבני הקטן יישב קצת על כתפיי. כך גם היה בשנים קודמות (עשר דקות ואני חוזר). לכמה זוגות של חברים/מכרים מהסביבה זה היה נדמה כאילו חזו בפטה-מורגנה.
שועי יקר, עשית לי את הבוקר, ועכשיו יש לי חיוך ענק מאוזן לאוזן אפילו ששתתי רק נס קפה עד עכשיו. וזה גם הביא לי געגועים לחבורת חובבי נתן ושבתאי (ובקצור: נ"ש), שבזכותם זכיתי לערבים משעשעים ומחכימים כמו ההוא שהיטבת לתאר בפוסט.
אגב, נדמה לי שהסופים דווקא לא אוסרים על עצמם שתיית משקאות אלכוהולים, נכון?
נטלי יקרה, "חבורת ספר הבריאה" אותה הזכרת בהובלתו של ד"ר אבי אלקיים עם חתול הצ'שייר הפינתי בביתה של רחל אכן מעלה געגועים, אך כפי-הנראה לא תתכנס השנה. אבי ילמד השנה טקסטים סופים-יהודיים בנווה שכטר (נוסף על הקורסים הקבועים שלו בבר אילן) ואני אעביר אולי קורס שיידון בקבלה, ספרות ואמנות החל בפברואר (במידה שהוא יתקיים אביא כאן את כל הפרטים), אבל לא מתוכננת כרגע חבורה שבועית (וכרגיל, נזכרתי בנדב ז"ל, שהקובץ אותו אני עורך כעת על "אלוהים" יוקדש לזכרו,).
יש סופים שלא הניאו עצמם מן הלגימה וגם פילוסופים ערביים. למשל, הפילוסוף הפרסי אבו עלי אבן סינא היה נוהג לפתוח את שיעור הפילוסופיה שלו לעיניי תלמידיו בלגימת כוס יין בפרהסיה.
מעניין מה היה אומר על אפשרות ללגום ברנדי בפרהסיה אצלי בסוכה (-:
מקסים, מחכים ורלוונטי מתמיד (הדחף להפריד בכוח בין רעיונות קרובים כל כך ביהדות ובאיסלאם), מזכיר לי פתגם שהיה מודפס על טישרט ישנה:
Reality is an illusion, caused by a lack of alcohol
גם הציור משכר חושים.
ורד יקרה, זו אכן רשימה שנכתבה בחסות קהלת ובחסות כהלת ובחסות סכך. אני חושש כי חוסר ההיכרות של היהודים והמוסלמים אלו עם אלו היא חסך. רוב מחקרי האקדמיים עד כה עוסקים בדיוק בזה: במצע התרבותי והספרותי המשותף שהתקיים בזמנים אחרים; גם אז בעלי הדת לא היו חובבים גדולים אלו של אלו, אך לעתים שררה ידידות ועתים קירבה גדולה.