אחרון, על סף נשיה

*

אַהֲבָה פֵרוּשָׁהּ לְהַבִּיט עָכְשָו מֵהַחַלוֹנוֹת

שֶׁהֲרֵי הֶעָבָר הוּא חֲגִיגָה,

וְאָנוּ קְרוּאֶיהַ הַיְחִידִים.

[ז'ואן מרגריט, 'בני זוג', זה לא היה רחוק,זה לא היה קשה, תרגם מקטאלנית: שלמה אֲבַיּוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012, עמ' 45]  

 *

בביקורי בתערוכת הצילום של אמן הצילום והתיעוד שרון רז, היכלות נטושים, המיוחדת לתיעוד בתי קולנוע נטושים, שנסגרו וחלקם אף נהרסו בינתיים, לטובת פרוייקטי נדל"ן, אני מתעכב ארוכות על הצילום  הזה, צילום יוצא דופן בתערוכה, שאינו עולה בקנה אחד עם פואטיקת הצילום של שרון רז, כפי שאני מבין אותה. שרון רז מתרכז על פי רוב בתצלומי בתים נטושים: בעזובה, בחורבות, בהרס, ובמיוחד במה שנותר מאותם היכלות שלפנים עמדו בשיא תפארתם, וכעת עומדים בפני כליונם, ובכל זאת מצליח להביא לידי ביטוי בתצלומיו איזו עין חומלת, המתעקשת לדובב נופים שנידונו אם להרס אם לנשיה, עתים עוד עומדים שכוחים מעין ושכוחים מלב, עד יוצא שרון לחונן את עפרם.

במנוגד להרס ולעזובה, לפנינו קיר צבעוני ואשנב למכירת כרטיסים הניצב חתום, אך דומה כמו הומה בו משהו לחדש ימים כקדם. כאילו שבכל רגע ורגע ממש, יוסט קיר-הברזל וראשו של קופאי חייכן יציץ ותור מחודש של אנשים יתארך לפני האשנב, ושוב לא נחשוב על עזובה ונטישה והרס, ועל היד הקלה לחתום על מסמכים ההופכים בתים עתיקים וזכרונות חיים לתלי חורבות, בשמה של איזו הזדמנות עסקית; אפשר כי בכל זאת יוארך עוד להרף-זמן הנוף, ולא יחולו בו תהליכי הכיליון שאנו ממיטים עליו בשל בשורת הקדמה, והצורך לשנות, ולהפוך, ולחדש, כאשר יחידים יוצאים מכך כמוצאי שלל רב, ואחרים מביטים על נוף חייהם מקדמת דנא, ופתע חסר בו דבר ואינו עוד, ולא יימצא תמורתו.

וחשבתי על שער הרחמים החתום בחומת ירושלים, ועל המאמינים המקווים שיום אחד עוד ייפתח; והתהרהרתי ביושב לפני שער החוק של קפקא, המכלה ימיו לנוכח השער החתום מבלי דעת, כי השער היה מוכן רק עבורו כדי שייכנס בו, ועד שהמחכה ייפנה אל השומר וזה יבשר לו על כך, כבר יהיה מאוחר מדיי, וגם להבא השער יעמוד בחתימתו, וחשבתי גם על דלת פרטית משלי, שאין יום שחולף מבלי שאחשוב עליה, שעליה היה ראש אריה מגולף ארד, באמצעותו יכולים היו להקיש. וכבר שנים מי שמילאו את הדירה לפנים לא היו שם, וכמה רציתי למוצאן שם שנית. וגם ראש הארי כבר לא שם, מי יודע היכן הוא, ונוף השכונה השתנה, גם החנויות, ושוב אין בה כמעט איש מבין האנשים שדרו שם בימי הילדות והנערות. מכאן אני יכול להבין את הקושי להותיר היכלות נטושים בעזובתם, להותירם בלי-זוכרים, ובלא מבט פרידה חומל, אחרון.

שמחתי מאוד לפגוש את שרון (אחרי שנים של צפיה וקריאה בבלוג שלו, נטוש) ואני חושב שגם אתם/ן עשויים/ות לשמוח לפגוש את שרון ואת התערוכה שלו בגלריה בבית האדריכל ביפו ביום חמישי הקרוב:

*

 

*

*

בתמונות:  © אשנב הכרטיסים בקולנוע של בונשטיין, זכרון יעקב, צולם על ידי: שרון רז, נלקח מתןך אתרו: אדריכלות נעלמת (כל הזכויות על היצירה שמורות לו)

© 2013 שוֹעִי רז