אַהֲבָה פֵרוּשָׁהּ לְהַבִּיט עָכְשָו מֵהַחַלוֹנוֹת
שֶׁהֲרֵי הֶעָבָר הוּא חֲגִיגָה,
וְאָנוּ קְרוּאֶיהַ הַיְחִידִים.
[ז'ואן מרגריט, 'בני זוג', זה לא היה רחוק,זה לא היה קשה, תרגם מקטאלנית: שלמה אֲבַיּוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012, עמ' 45]
*
בביקורי בתערוכת הצילום של אמן הצילום והתיעוד שרון רז, היכלות נטושים, המיוחדת לתיעוד בתי קולנוע נטושים, שנסגרו וחלקם אף נהרסו בינתיים, לטובת פרוייקטי נדל"ן, אני מתעכב ארוכות על הצילום הזה, צילום יוצא דופן בתערוכה, שאינו עולה בקנה אחד עם פואטיקת הצילום של שרון רז, כפי שאני מבין אותה. שרון רז מתרכז על פי רוב בתצלומי בתים נטושים: בעזובה, בחורבות, בהרס, ובמיוחד במה שנותר מאותם היכלות שלפנים עמדו בשיא תפארתם, וכעת עומדים בפני כליונם, ובכל זאת מצליח להביא לידי ביטוי בתצלומיו איזו עין חומלת, המתעקשת לדובב נופים שנידונו אם להרס אם לנשיה, עתים עוד עומדים שכוחים מעין ושכוחים מלב, עד יוצא שרון לחונן את עפרם.
במנוגד להרס ולעזובה, לפנינו קיר צבעוני ואשנב למכירת כרטיסים הניצב חתום, אך דומה כמו הומה בו משהו לחדש ימים כקדם. כאילו שבכל רגע ורגע ממש, יוסט קיר-הברזל וראשו של קופאי חייכן יציץ ותור מחודש של אנשים יתארך לפני האשנב, ושוב לא נחשוב על עזובה ונטישה והרס, ועל היד הקלה לחתום על מסמכים ההופכים בתים עתיקים וזכרונות חיים לתלי חורבות, בשמה של איזו הזדמנות עסקית; אפשר כי בכל זאת יוארך עוד להרף-זמן הנוף, ולא יחולו בו תהליכי הכיליון שאנו ממיטים עליו בשל בשורת הקדמה, והצורך לשנות, ולהפוך, ולחדש, כאשר יחידים יוצאים מכך כמוצאי שלל רב, ואחרים מביטים על נוף חייהם מקדמת דנא, ופתע חסר בו דבר ואינו עוד, ולא יימצא תמורתו.
וחשבתי על שער הרחמים החתום בחומת ירושלים, ועל המאמינים המקווים שיום אחד עוד ייפתח; והתהרהרתי ביושב לפני שער החוק של קפקא, המכלה ימיו לנוכח השער החתום מבלי דעת, כי השער היה מוכן רק עבורו כדי שייכנס בו, ועד שהמחכה ייפנה אל השומר וזה יבשר לו על כך, כבר יהיה מאוחר מדיי, וגם להבא השער יעמוד בחתימתו, וחשבתי גם על דלת פרטית משלי, שאין יום שחולף מבלי שאחשוב עליה, שעליה היה ראש אריה מגולף ארד, באמצעותו יכולים היו להקיש. וכבר שנים מי שמילאו את הדירה לפנים לא היו שם, וכמה רציתי למוצאן שם שנית. וגם ראש הארי כבר לא שם, מי יודע היכן הוא, ונוף השכונה השתנה, גם החנויות, ושוב אין בה כמעט איש מבין האנשים שדרו שם בימי הילדות והנערות. מכאן אני יכול להבין את הקושי להותיר היכלות נטושים בעזובתם, להותירם בלי-זוכרים, ובלא מבט פרידה חומל, אחרון.
שמחתי מאוד לפגוש את שרון (אחרי שנים של צפיה וקריאה בבלוג שלו, נטוש) ואני חושב שגם אתם/ן עשויים/ות לשמוח לפגוש את שרון ואת התערוכה שלו בגלריה בבית האדריכל ביפו ביום חמישי הקרוב:
*
*
*
בתמונות: © אשנב הכרטיסים בקולנוע של בונשטיין, זכרון יעקב, צולם על ידי: שרון רז, נלקח מתןך אתרו: אדריכלות נעלמת (כל הזכויות על היצירה שמורות לו)
© 2013 שוֹעִי רז
איזה יופי, שועי, כתבת נהדר, תודה רבה מקרב לב, היה מעולה לפגוש אותך.
רק להוסיף מידע – ניתן לראות היום ומחר את התערוכה במשך היום בין 10 בבוקר ל-17- חמש אחר הצהריים, רח' המגדלור 15, יפו, בית האדריכל. מחר, חמישי, אכן יתרחש ערב העיון בשמונה בערב בדיוק, עם ארבעה דוברים ומרצים, ביניהם אני, שעולה ראשון לדבר. מחר זה גם ערב הנעילה. תודה
שועי יקר,
כל כך מרגיז לקרוא על ההיכלות הנטושים הללו ולראות (בבלוג הנהדר של שרון) את הקולנוע הישן בראש העין ועוד. אתמול פגשתי מישהו שעלה לפני משהו כמו 20 שנה מדרום אפריקה וסיפר שנסע לבקר בבית ילדותו הישן והופתע מאד לגלות שהבעלים של המקום שימרו את החדר שלו כולל השטיח והטלביזיה והתמונות על הקיר שהיו לו כילד ונער צעיר, והבית בכלל. איך תהיה לנו היסטוריה אם ככה מתייחסים אצלנו למבנים?
פוסט מקסים ופיוטי כל כך, " ושוב לא נחשוב על עזובה ונטישה והרס, ועל היד הקלה לחתום על מסמכים ההופכים בתים עתיקים וזכרונות חיים לתלי חורבות, בשמה של איזו הזדמנות עסקית"… כל כך מזדהה – גם לי אין גישה אל הנופים, המבנים והחפצים של ילדותי, קצב ההתחלפות וההשתנות, הרס-בניה-הרס, מהיר מדי במחוזותינו. רציתי לכתוב על זה פוסט, אולי אעשה זאת היום.:) ועל התערוכה של שרון כתבתי בפייסבוק, הרשימה נמצאת בקישור הזה:
https://www.facebook.com/notes/%D7%A2%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%91-%D7%92%D7%A8%D7%A4%D7%99-vered-navon-graphic-design/%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%A8%D7%96-%D7%94%D7%99%D7%9B%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%A0%D7%98%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D/544282058936234
שרון יקר, בשמחה, תודה לך.
יעלילה יקרה, אני דר היום כשעה הליכה (רבע שעה נסיעה) מן המקום שבו גדלתי. מדי כמה חודשים (חצי שנה), בדרך כלל בשבתות, אני עושה סיבוב שם באיזור. יש דברים שנשארו כמעט כפי שהיו, יש דברים שהשתנו בתכלית, כך שכבר קשה לזהותם. קודם כרתו עצים, אחר בנו פרוייקטים חדשים, האנשים השתנו כמעט לגמריי, גם החנויות– דומני כי מתי מעט שם זוכרים את המקום לפני 25 שנה.
ורד יקרה, תודה על הקישור. אין לי פייסבוק וכך אני לא תמיד מצליח להיכנס ולקרוא לינקים שמובילים לשם. הפעם הלינק הוביל בקלות לרשימה היפה שלך.
הרס ובניין הם חלק יום יומי מן הפעילות האנושית, וגם ההנחה האופטימית מדיי של הקידמה, כאילו כל דבר שהוא מתקדם יותר טכנולוגית, מתקדם יותר בסדר הזמנים, גם טוב יותר (וודאי חדש יותר) מן הדברים שהיו. בני אדם ברובם דומני הם פרקטיים ופונקציונליים ולא פעם נפטרים מתכולות שלימות, ספריות ועזבונות של קרוביהם שנפטרו או הורסים בית חד קומתי במושבה ותיקה כדי לייסד במקומו פרוייקט נדל"ן מניב. זה סדר הדברים. ניתן להבין אותו. לא בטוח שכדאי(להבין).
הבלוג שלו מוכר וחביב עליי, יש משהו מאוד מרתק במונומנטים אדירים שנעזבו והוזנחו… מעין "החלום ושברו".
בתור חולוני, באופן מיוחד, יש לי חיבור אל הרעיון הזה של בתי-קולנוע נטושים: הבדיחה על חולון היא שמכווינים אותך לכל מקום בעיר בעזרת בתי-קולנוע נטושים כנקודות-ציון 🙂
שוב ניסחת מדויק, והדוגמה הכי מוחשית שיש לי היא בית הורי ז"ל בחולון- בית דו משפחתי חד קומתי. מי שרכש אחרי מותם החריב את המקום כליל (כולל עצי פרי בחצר) כדי להקים שם בניין בן שלוש קומות. כמובן שזכותו המלאה- בעל המאה הוא בעל הדעה, אבל להפוך את תיאטרון אלהמברה המפואר למרכז סיינטולוגיה- זה כבר יותר מדי בשבילי… לפחות את המרחב הציבורי צריך לשמר, שימור תרבותי-רוחני ולא רק פיזי, מה כבר ביקשנו?
הי שועי
האם שרון רז הוא קרוב משפחתך
אולי נלך לתערוכה
כל טוב
אבי
מקסים. מאד אהבתי את הדברים שכתבת ומאד אוהבת את התמונות ואין טביעת העין המיוחדת של שרון.
ביקרתי בתערוכה ביום הפתיחה. היא משאירה טעם של עוד ולכן אגיע גם מחר.
שועי יקר, בחרת צילום יוצא דופן, עוצמתי ופיוטי כאחד, של שרון רז. יפה כתבת: שער הרחמים
שיבוא עלינו קיץ מנחם ככל האפשר
א' יקר, בתור ילד ביליתי הרבה בחופשים הגדולים אצל חברים בחולון הספקתי להסתובב בחולות (שעוד היו חולות),לשחק סטנגה, פינות וכדורסל מבוקר על ערב, וגם להכיר את קולנוע רינה וארמון.
אבל למען האמת, כך גם קרה בגבעתיים ורמת גן, רוב השטחים הבלתי בנויים נבנו (במיוחד חלקה 9 בגבעתיים שבילדותי עוד היתה שטח חולות עם סליקים תת קרקעיים), ולקולנועים
הדר,לילי, שביט, ארמון, אורדע, אואזיס ורמה, כבר מזמן לא נותר זכר (אולי שלט, חלקם הוסבו לעסק אחר, חלקם נהרסו לטובת פרוייקטי נדל"ן, מיעוטם בלבד, קולנוע אואזיס, עוד עומדים נטושים וריקים).
ורד, מרכז לסיינטולוגיה זה באמת יותר מדיי אפילו בגבולות המיים הטריטוריאלים שלי. זוהי גם סוג של רוחניות הנהנית ממשב עורפי של הרוח הכלכלית הניאו-ליברלית השמרנית האמריקנית
לפיה "הכל קונה הכסף".
אבי יקר, אין קשר משפחתי ביני ובין שרון, ככל הידוע לשנינו, מוצאם של רוב "הרזים" ככולם, הוא בעיברות שמות משפחה שונים ומשונים ל-"רז" (שהיא כזכור מלה פרסית דווקא, המופיעה הרבה במגילות כת קומראן; אבא שלי בצעירותו היה בין החופרים שם ובמצדה).
אשר לתערוכה, יש איזה אירוע/פעילות שאני אצטרך להשתתף בה מחר בלילה (כבר הודעתי לשרון), אך, בלי ספק, כדאי מאוד לבקר בתערוכה.
נטלי יקרה, התכוונתי להגיע, אבל מפאת מחויבות אחרת, כנראה שלא אוכל להגיע לערב העיון מחר. מקווה שיימצאו שם עוד מבני החבורה הקדושה (-: (ראי תגובתי לאבי).
איריסיה יקרה, הייתי מחדד את הברכה: שיבוא עלינו קיץ מנחם ושלכל השערים יימצא מפתח (-:
שועי יקר, השער החתום הוא סוג של פרדוקס.
כי הרי "השער צריך להיות פתוח לכולם" תוהה בינו
לבינו האיש מהכפר של קפקא. והשער שלו פתוח
כתמיד ואילו השער הזה חתום לתמיד.
אבל אם שרון רז הוא משורר העולם הנטוש בצילומיו
אתה משורר של כל מה שננטש בצידי הדרך ועולה
מבריק ומצוחצח אצלך בבלוג.
אשרי משוררי הנטושים. שבשבילם כל הננטש זהב
אופיר הוא.
דודו יקר, "אשרי הזורעים ולא יקצורו, כי ירחיקו נדוד" (-:
[ובזהב אופיר שמעתי כמובן את נתן זך מתוך 'כל החלב והדבש'… 'פרקו את זהב אופיר' וגו']
ופתע נזכרתי בשיחה נושנה שלי עם טלי כוכבי בעניין שערים ומפתחות, שמתחילה בשירה וממשיכה בכל מיני מקומות מצחיקים:
http://ha-pinkas.co.il/?p=14
כמה יפה התערוכה וכמה יפה כתבת עליה.
גם אני נמשכת תמיד לתמונות של הקופות. מעניין.
ומצחיק איך המילה 'נשיה' הופיעה גם בתשובתי לתגובתך אתמול אצלי,
וגם בכותרת הרשומה שלך. פתאום עלתה המילה… מן הנשיה 🙂
מיכל יקרה, העברית משום מה ציוותה בין זכרון (זכריות) ובין נשיה (נשיות), כעין יין ויאנג משלנו.
נשיה היא יותר משכחה, אין לי תרגום מדויק יותר למלה האנגלית: Oblivion שיש לה כמה וכמה
הוראות, כמו: עומק, תהום, אבדון. אם נחזור לעשרת העומקים של ספר יצירה או להשגתו של ח"נ ביאליק על אודות המלים והתהום ב"גילוי וכיסוי בלשון", נגיע לכך שפעולת המשוררים מתבטאת בהעלאת מלים מן הנשיה, וכל שפה בעצם היא מה שעולה מתהום נשיה, מה שצץ לנו מעמקי תהום.
כל פעם שאומרים לי תהום אני, כמו הכלבים של פבלוב,
עולה בי במקום רוק הסיפור הנהדר מהירושלמי על
דודו המלך והתהום:
"בשעה שבא דוד לחפור יסודות של בית המקדש, חפר חמש עשרה מאות אמה ולא מצא את התהום. בסוף מצא חרס אחד ובא להרים אותו, אמר לו החרס: איך אתה יכול? אמר לו דוד: למה? אמר לו החרס: שאני כובש את התהום שלא יעלה ויציף את העולם. אמר לו דוד: ומאימתי אתה כאן? אמר לו החרס: מאותה שעה שהשמיע הרחמן קולו בסיני 'אנוכי ה' אלוהיך', רעדה הארץ ושקעה ואני נתון כאן וכובש על התהום. אף על פי כן לא שמע לו דוד. כיוון שהרימו דוד, עלו מי התהום ורצו להציף את העולם. היה אחיתופל עומד שם, אמר אחיתופל: כעת דוד ייחנק במים ואני אמלוך (כיוון שידע סוד עצירת המים). אמר דוד: אם ישנו חכם שיודע לעצור את המים ולא עוצר אותם סופו שייחנק. אמר אחיתופל מה שאמר ועצר אותם. התחיל דוד אומר שירה: 'שיר המעלות' שיר למאה מעלות שהם מדרגות. כל מאה ומאה היה אומר שירה. אף על פי כן סופו שאחיתופל נחנק"
איזו פליטת מקלדת נפלאה- יצא לי דודו המלך
במקום דוד המלך (-:
דודו, זה בשבילך,
"בירושלים באו עלי ימי שושנים
מה זאת ירושלים אם לא שכונה ועוד שכונה
באתי אליה קטנה ובאתי אחרי שנים
כמו בריה משונה.
הייתי לבדי
בבית לא שלי
עיני נשאתי להרים
לראות אם בא עזרי.
עננים לעיני שלחו יד זה בזה
מתחתי הברושים הכהים רעשו
פתאום התנפל מקצווי מערב
שבר חמה תמהוני
וגעגועי הציפוני כים
והיו מנסרים במוחי כצרצר
והיו רוחשים בי כנחיל של צרעות
ברוב שכרוני."
[דליה רביקוביץ, 'תהום אל תהום', מתוך: תהום קורא]
ראה שם גם "התרוששות" שמתאים יפה אף-הוא לאגדת דוד המלך.
זה מעניין שחלק מהשירים בספר הזה כאילו נכתבו
על ידי זלדה
דודו, זה מתחיל עוד ב"אהבת תפוח הזהב" של רביקוביץ, שלשונה עמוסה בלשון מקרא ובלשון חז"ל, למשל: "וגלגל העין את גלגל החמה חמד" (מתוך: חמדה, המדגיש כל הזמן כי החוויה המתוארת אירעה בשבת). אני חושב שזה אחד הדברים המרתקים בשפתם של משוררים עבריים מהאהובים עליי כמו יאיר הורביץ ודליה רביקוביץ' (זה נמצא גם אצל ע' הלל ואברהם חלפי, אבל במידה פחותה), רבדים על רבדים של שפה ומצלולים, טקסטים ששומעים בתוכם כמה וכמה טקסטים שדובבו את הכרתם של המשוררים. מן הבחינה הזאת קרוב יותר הורביץ אצל רביקוביץ מאשר אל ויזלטיר ווולך, חבריו.