*
ספר הביכורים של כרמית רוזן קהל יחיד תפשֹני מופתע הואיל והתפישֹה שלה של השירה,של האינטואיציה הראשיתית לכתוב שירה,של התבוננות בעולם וכתיבה שירה,שונות לחלוטין משלי,ובכל זאת מצאתי שם חלק מן השירים מהרהרים ומערערים ובד-בבד נוגעים ללב בהתרסתם ובכנותם.–רוזן היא משוררת פוליטית בהווייתהּ;לא ניכרת אצלה הפרדה בין תפישות פוליטיות,חברתיות ומגדריות ובין שירתהּ; אדרבה, ניכר כי השירה היא המדיום באמצעותהּ היא בוחרת להשמיע את קולהּ בסוגיות של מאבק כוחות חברתי/פוליטי/מגדרי,וכי הדרך בו היא בוחנת את העולם נמדדת דרך מערכת יחסי הכוחות,והדרך לשנותם; השירה שבדרך כלל קרובה ללבי היא שירה מינורית על יחסים בין בני אדם או התבוננות ביחסי האדם והעולם (טבע, יקום).לא בנקל אני מתעניין בשירה פוליטית מתריסה, שיש בה ניסיון להשמיע קול בדבר שינוי יחסי הכוחות (אני סולד מכח: כח של יחיד, כח של קהל— אני ממעט מאוד להגות בכח וביחסי כוחות גם מחוץ לשירה; גם כאשר מדובר בהתבוננותי האישית על העולם). שירתה של רוזן רחוקה מאסתטיזציה של השירה; מן השירה כחוויה אמנותית מנותקת במובהק מן האקטואליה הפוליטית.–שירה לדידהּ היא דיבור פוליטי,רעיון פוליטי,המונחה אל לב הקורא,מערער אותו; מבקש לסדוק את החומות שבהן הוא מגונן על עצמו מפני שינוי, מפני התבוננות אחרת בסדר הדברים. אני חושב כי סיפרה של רוזן הפתיע אותי בכוחו.–כלומר,בכוחו להשפיע,בכוחו לעורר אותי לשיח שעל פי רוב איני מתעורר אליו, של כוחות, מאבק ושינוי.
דבר-מה נוסף מייחד את הספר כולו. הוא מעין אנתולוגיה של המשוררות כרמית רוזן. כלומר,השירים בו נכתבו בעתים שונות,בתקופות שונות. מתרוצצים בו כמה קולות המהדהדים אלו את אלו דרך סגנונות שונים של הגשת שיר; דומה כי התמורות הללו מכוונות. אין פירושו כי המשוררת עדיין תרה אחר קול אישי אחיד. ניכר כי המשוררת ויתרה מראש על קול אישי אחיד, על טביעת אצבע מזהה. קודם כל מפני שהיא רואה את עצמה כסוכנת-שינוי, כחברה במאבק על שינוי. ניכר כאילו בלוז סיפרה נעה התפישה (אין דבר עומד בספר הזה; הכל נע כל הזמן) כי שירה אינה אלא אמצעי לשינוי המציאות,לשינוי ההכרה והתודעה של כל אדם ואדם, ושל החברה בכלל. זו הסיבה שגם קולו השירי של המשורר אינו יכול להיות מונוטוני,וכל שיר בהכרח חייב להיות שונה מקודמו.
הואיל וקשה לי לכתוב ישירות על שירה פוליטית (מכל קשת המפה הפוליטית,אגב),אתייחס פה אל שיר ילדוּת לכאורה;שיר שלכאורה חסר בו המימד פוליטי,שיר ששבה את לבי מכמה בחינות.אביאו כאן ואז אתייחס אליו ובעד כך אתייחס לכמה תימות באמנות הכתיבה של המשוררת:
*
אֶתְמוֹל וִינִיקוֹט שוֹחַח שוּב עִם הוֹרַי
וְשָאַל עַל הִתְעַסְּקוּתָהּ שֶׁל הַיַּלְדָּה בְּחוּטִים,
הֵם אָמְרוּ שֶׁהֵם שְׂמֵחִים שֶׁהֶעֱלָה אֶת הַנּוֹשֵׂא
כִּי לָאַחֲרוֹנָה הַיַּלְדָּה נֶעֱשְׂתָה אֲחוּזַת דִּבּוּק בְּקֶשֶר
לְכָל דָּבָר הַמִּתְקַשֵּׁר לְחוּטִים וַחֲבָלִים.
כָּל אֵימַת שֶׁהֵם נִכְנָסִים לַחֶדֶר
הֵם עֲלוּלִים לְגַלוֹת שֶׁהִיא חִבְּרָה
כִּסְאוֹת וְשֻלְחָנוֹת אֵלֶּה לְאֵלֶּה;
וְיֵש שֶׁהֵם מוֹצְאִים כָּרִית, לְמָשָׁל, עִם חוּט
הַמְּחַבֵּר אוֹתָהּ אֶל הַאָח.
בּכְלָל, תָּדִיר הַיָּלְדָּה מִתְהַלֶּכֶת
עִם חוּט בְּיָדָהּ,
מַכְנִיסָה אוֹתוֹ אֶל הַפֶּה בְּצוּרָה כְּפִיָּתִית
וּמְלַקֶּקֶת.
בּדְאָגָה סִפְּרוּ שֶׁהִתְעַסְּקוּתָה שֶׁל הַיַלְדָּה בְּחוּטִים
פִּתְחָה בְּהַדְרָגָה תְּכוּנָה חֲדָשָׁה, שֶׁלֹא
הָיְתָה עוֹד בְּגֶדֶר טִרְדָה רְגִילָה;
בִּזְּמַן הָאַחֲרוֹן כָּרְכָה הַיָּלְדָּה חֶבֶל
לְצַוָּארוֹ שֶׁל אֲהוּבָהּ.
מִדִּבּוּרָהּ הַמְּבֻלְבָּל עוֹלֵה
שֶׁהִיא מְדַמָּה
שֶׁגַּם גוּפוֹ עָשׂוּי חוּטִים.
*
שורות 10-1 ו-19-15 הן ציטוט בשינויים קלים מתוך 'משחק ומציאות' לד.וו. ויניקוט בתרגומו של יוסי מילוא.
[כרמית רוזן, 'ויניקוט משוחח עם הורי', קהל יחיד, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2013, עמ' 49]
*
אני מעוניין להתחיל בויניקוט.הבחירה בויניקוט מסתמא אינה מקרית. דגלאס וודס ויניקוט היה מראשוני הפסיכולוגים (להוציא את שנדור פראנצי שקדם לו ושנרדף באחריתו על ידי תלמידיו הקנאיים של פרויד,ואולי גם על ידי פרויד עצמו), שהעניק מקום נרחב לסובייקט הנשי והאמהי,ו'האם הטובה מספיק' הוא אחד המושגים הנרדפים לשיטתו. ויניקוט מרוחק מאוד מן ההתנכרות של פרויד וממשיכיו (כולל הנשים שבהן) כלפי הנשי, האמהי, ולתפקידן יוצא הדופן בהתפתחות הילד, כל שכן בהיותן סובייקטים שלימים כשלעצמן.לא ייפלא איפה כי ויניקוט דווקא משוחח שוב עם ההורים. הוא בן-שיח שניתן להידבר עימו. גם אם ניתן להתווכח עימו, עדיין דבריו נשמעים שכן הם אינם מדירים ומייתרים את הנשים והופכים אותן ליישויות הנתונות להיסטריה ולנוירוזה, אלא לשותפות שוות במתווי המחשבה והמדע.
אבל ויניקוט מדבר עם ההורים. לא עם הילדה שהיתה למשוררת. זהו דיבור-עקיף דיבור סמכותני-הייררכי שנמנע מקשב פשוט לילדה היכולה לדבר על עולמה ויסודותיו, ובכל זאת הפסיכואנליטיקן מתעלם ממנה, ופונה להוריה כדי שייתנו לו דין וחשבון על מצב הדברים. גם מעשה השירה של רוזן כאן מחוכם. דברי הילדה נמסרים ברקע הדברים, ברקע הפרפרזה של תיאור-המקרה שמצאה בסיפרו של ויניקוט. בּכְלָל, תָּדִיר הַיָּלְדָּה מִתְהַלֶּכֶת/ עִם חוּט בְּיָדָהּ, /מַכְנִיסָה אוֹתוֹ אֶל הַפֶּה בְּצוּרָה כְּפִיָּתִית/ וּמְלַקֶּקֶת. ו- מִדִּבּוּרָהּ הַמְּבֻלְבָּל עוֹלֵה שֶׁהִיא מְדַמָּה/ שֶׁגַּם גוּפוֹ עָשׂוּי חוּטִים הן הדברים היחידים שאליבא דהמשוררת נוספו לפרפרזה שהביאה כאן על סיפרו של ויניקוט. התוספת הראשונה היא המשך של תיאור המקרה,שנוסף אולי על יסוד זיכרון ילדות; התוספת שבחתימה כולל דיבור כפול, של אשת מקצוע מצד ושל אותה הילדה שגדלה להיות משוררת מצד. דיבורהּ של הילדה הוא אולי מבולבל, ספק תמהוני. ברם, דרכו היא מוסרת את האמת הפנימית החווייתית שלה. גופו של האהוב עשוי חוטים. עולם ומלואו עשויים חוטים וחבלים.
הבחירה בכמה קולות המהדהדים בשיר: קול הפסיכואנליטיקן, קול ההורים, קול הילדה (והמשוררת שהילדה עתידה להיות), קולה של אשת הטיפול (המשוררת היא ביבליותרפיסטית) אינה פוליפונית בלבד. גם הבחירה לנוע בין פרפרזה על תיעוד מקרה קיים המושתת על ספרו של פסיכואנליטיקן מפורסם,ובין הפרשנות הפנימית של המשוררת,הנמסרת בצורה חצויה בין קולה של הילדה (והמשוררת) לקולה של אשת הטיפול שהילדה הפכה להיות מעידה על כעין מה שכינה הסוציולוג והתיאורטיקן הפולני-יהודי זיגמונט באומן, זהות נזילה. האדם היוצר הוא מכלול של קולות רבים וזהויות רבות בו זמנית, הוא איש-משפחה, אדם-יוצר, אדם-מתפרנס, ועוד ועוד. גם דיבורו היצירתי הוא סך מכלול קולותיו.
העולם שמתואר בתיאור המקרה הוא עולם נטול כח-כבידה; היצורים והחפצים היו מתעופפים לכל רוח, לולא הילדה היתה קושרת אותם,לולא האמינה כי חוטים עשויים לקשור ולחבר את הדברים בלולאות אלה אל אלה. יותר מכך, החוט או החבל הם חומרים בלתי קשיחים,צורתם גמישה,לעולם בלתי קבועה. ניתן לקשור ולהתיר אותם בצורות שונות;לשָנות את הדברים הקשורים במארג,את יחסי הכוחות ביניהם.עולמה של הילדה הוא עולם של קשירה והתרה,של חיבור מהויות שונות זו לזו,ונסיון תמידי להתבונן בזה ואז לשנות את מהות המארג. כך נרמז לדעתי בחוט שהילדה מכניסה לפיה ומלקקת, כי זהו הדיבור, וזוהי השירה: היכולת לקשור ולהתיר מהויות שונות בתוך מארג מסוים;להתבונן בו בעין חדשה כדי להתיר ולנסות מחדש.שירהּ של רוזן מנהיר שוב את הקשר האטימולוגי שבין טקסט ובין Texture. הטקסט הוא שדה שיח, מארג של רעיונות וקולות שחוברו (או נקשרו) בו יחדיו.
קל מאוד להשתכנע במבט שמציעה כרמית רוזן בשיר. העולם אכן מלא וגדוש בחוטים ובחבלים בקשרים ובהקשרים: חוט להט, חוט האופק, חוט השידרה, קו המשווה, חוט להט (של נורות), אפילו האלחוט (טלפונים, מחשבים— נותר בהם רישומו של חוט); חבל הטבור, חבלי לידה, חבלי מיתה, חבלי גאולה, חבלים (ייסורים). באגרת החמישית מן האנצקלופדיה הפילוסופית העראקית בת המאה העשירית רסאא'ל אח'ואן אלצפאא' (אגרות אחי הטהרה) נתדמו כל אותיות האלף-בית למכלול של קוים, חלקם ישרים, חלקם מפותלים. עצם השפה עומד אפוא על הגמישות, על היכולת לקשור ולהתיר, גם על אהבה ומחנק (ראו השורה על החבל שהיא כורכת סביב צואר אהובהּ).הילדה כלל אינה נוירוטית או מבולבלת.העולם אכן עשוי חוטים וקשרים.
גם בשירים נוספים בספר האמיץ הזה חוזרת ונשנית התימה של החוט, החבל,הקשירה,המחנק,התליה. אפילו מושגים כתליית-מבט, מעבר כסף מיד ליד במונית, נשיקה,או התעלסות מינית, נדמים בשירתהּ של רוזן כרצף של חוטים וחבלים, רצף של קשרים שנתחברו, חלקם עתידים להישאר, חלקם עתידים לחלוף כמעט במהירות שבו נשזרו; נקל להיזכר בהקשר זה באלות הגורל היווניות, המוירות, הטוות את גורלם של האלים ושל בני האדם. אך רוזן אינה משוררת מיתית ופניה אינם לעבר, והגורלות הנקשרים בשיריה הם ילידי המציאות היום יומית,הקונקרטית-פוליטית.היא אינה מתיימרת לשזור אותם אבל היא עומדת על זכותה להציג אותם כפי שהם ניכרים לעיניה, מתוך תקווה למסור פרספקטיבה שונה ואחרת; שתוכל אולי להביא קצת קוראים להתבוננות מחודשת בדברים המניעים אותם והמניעים את החברה שבתוכה הם שוזרים את ימיהם.
באחד השירים הקצרים החותמים את הספר כותבת רוזן:
*
בִּמְקוֹם לַעֲבֹד עַל הַשִּיר
עָלַי לִכְתֹב דּוּ"חַ עַל יַלְדָּה
*
וְאוּלַי כְּדַאי שֶׁאֶעֱשֶׂה אֶת זֶה
עוֹד הַלָּיְלָה
[שם, עמ' 93]
*
כמובן, ניתן לקרוא את השיר כיצירה המתארת ערב קונקרטי שבו על המשוררת להחליט לגבי סדר העדיפויות שלה (שירה/עבודה), גורל הילדה כמובן מערער את נכונותה להעביר את הערב בכתיבת שיר. בקריאה שניה, במיוחד בהקשר לשיר הקודם שהבאתי לעיל, כבר לא נהירה פשר ההבחנה בין השיר ובין דו"ח על הילדה; גם השיר וגם הדו"ח עשויים להיות דבר אחד; זאת ועוד, שניהם כאחד הם מעשה חברתי-פוליטי של התרסה דרך חשיפת המציאות לעיני הקורא, המעוניין להיוותר בשמרנותו, באיבונו הדוגמטי. השירה היא סוכנת שינוי והדו"ח הוא סוכן שינוי, כך או אחרת, יש הכרח להביא אותם לידי גמר ולנסות לשנות את עולם הדעות וההשקפות של הקוראים. איני יודע האם שיריה של כרמית רוזן מזכירים לי כי עשיית שירים היא דבר אופטימי; עם זאת, הם ללא ספק מזכירים לי עד כמה כתיבת שירה עשויה להיות דבר נחוש ואמיץ (נחישות ואופטימיות מטיבען כרוכות בחוסר השלמה עם הקיים; בשאיפה לחברה אנושית טובה יותר, אחרת).
עוד על הספר,אצל טלי לטוביצקי וכן בבלוג של כרמית רוזן
*
*
אמש פורסמה באתר העוקץ רשימה פרי עטי (סקירת ספר), סיפורי הנביאים מסביב למדוּרה. תודתי ליוסי לוס, איש מערכת העוקץ,על מלאכת העריכה הקשובה.
*
בתמונה למעלה: Miller Brittain , Female Head, Pastel on Paper 1957
© 2013 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
בשבילי לחוטיות יש גם הקשר מאוד חיובי כי אצל לא מעט אנשים רגישים המרחב העצום נמתח לחוט שממנו לא פעם האישי מתנגן ואולי התחושה הזאת גם תואמת לשם ספרה של המשוררת,קהל יחיד,את היחיד כקהל גם אני מחפש,כנגטיב שמאפשר לחוש את יחודיות הפרט בהמון
כל זה גם קשור שלא ניתן להתיר את הפוליטי מהרומנטי,המרחבים השונים שזורים ביניהם לחוט אחד,אפילו הפסיכולוגי, השנוא עלי יותר מכל,כמה ,שכמו שגם אתה הבנתה משירה,שכופה בצורה הכי מובהקת את הפיכת הקונפורמי והנורמטיבי וההיררכי בדרך שאין מפתלת קרביים ממנה ,על האישי והיחודי,תוך התחזות שאין צבועה ממנה,הוא צליל שאין להתעלם ממנו,גם כי להתעלם מהדברים זה לתת להם לאנוס אותך בלי תגובה
ארנסה יקר, העברתי את עצמי לפני כעשור טיפול לקאניאני אצל מטפלת טובה; לא בטוח שזה שינה את חיי. ברם, גרם לי לסדר יותר טוב את הכוחות המניעים אותי ואת סיפור חיי, שהיה שתול בי עד אז ככאוס נורא. גם לי קשה עם פסיכולוגיה. אני חש שמדובר במערכת כוחנית של הייררכיות (הכוחנות וההייררכיות מובנים בה) החשה לא פעם מדיי לתייג את האדם. כמובן ישנם תיאורטיקנים ואנליטיקנים יוצאי דופן, כמו בכל ענף (אנשים אוהבי אדם ניתן למצוא בכל מקום). עם זאת, אני שותף להרגשתך כי יש משהו בין הדוגמה הקתולית ובין הדוגמה הפרוידיאנית, ואין לי ספק שהרבה מאוד פסיכולוגים מדברים על פרויד כמו שבברה"מ דיברו על סטאלין, טרם נאומו של חרושצ'וב (-: בכל אופן, לפני כשנה הבנתי כי אני זקוק דווקא לתיגבור בתחום קשריי עם עולם המעשה, שתמיד מתמוסס לי בין הידיים, כילד המשחק בארגז חול, וזה הוביל אותי לקואוצ'ינג, שעשוי להיות תהליך פורה למדיי, משום שמירב הדגש בו הוא על בחינה מחודשת של תהליכי קבלת החלטות, ובמידת הצורך– שינויָם.
נדמה לי שאהבתי לקרוא את לאקאן,ממה שהבנתי אז מי שמעביר אנשים "טיפול לקאניאני" לא הבין שום דבר ממה שלאקאן כתב,אבל זה נסלח כי נראה שגם ללאקאן היה קשה להיפרד מדוגמות מדכאות,אין דבר כזה "מטפלת טובה",כל המטפלים רעים לאהבה,עצם תפישת הטיפול היא מטומטמת בצורה מדהימה,וקואוצ'ינג זה אפילו עוד יותר נורא
הקשרים עם עולם המעשה,ולמה הם כל כך בלתי אפשריים לאנשים שנוטים מאוד לרגישות והפשטה,הם לא דברים שניתנים וצריכים לתיקון והתערבות מקצועית או אחרת,כי זה בדיוק סוג הקונפליקט שעל אדם לשאת בינו לבין עצמו,או עם אהובתו,כחיפוש אחריה ואחרי עצמו
ההתמקצעות בתחומים אלה היא תועבה ומביאה להחמצה של כל מה שהכי יפה ומדהים ומקורי במגע במעשי
את המעשי,את הקונקרטי,כמו את העובדה שמה שנחשב לכזה גם מתמוסס בידיים לאנשים מסויימים,יש לחקור במקום הכי פרטי והכי אישי
אני אתקע לעצמי כדור בראש לפני שאתן לאיזה מאמנת או מאמן או פסיכולוג להתקרב למקומות האלה
תאמין לי עדיף כבר ללכת לזונה
זה פחות משפיל ומדכא
ארנסה, נישאר חלוקים, בעולם שלי אני משתדל לזהות נשימות של אור גם בשלוליות הצל ולהיפך. אני סובר כי בכל מקום תוכל למצוא את האנשים הטובים ביותר וגם את האנשים הנפסדים ביותר– זו דרכו של עולם. אני לא אגונן כאן על הקואוצ'ינג ועוד הרבה פחות על הטיפול הפסיכואנליטי. עם זאת, אני סובר כי יצאתי מהם נשכר. ככלל, עם הזמן הולך ומתברר לי כי גם דברים שלא הבנתי את טיבם לפני כעשור או שניים שבים אליי כעבור זמן, ואני מוצא מה ללמוד מהם. אשר להערתך החותמת, לא הלכתי מעודי לזונה. לא רק בשל אי הרצון לשלם על מין. אלא משום שמין אצלי הוא ביטוי מעשי של אהבה. והרעיון של סחר בנשים או גוף להשכיר רק כדי לתת לגוף אחר פורקן, הוא לטעמי דבר מזעזע, זעזוע הנגרם כל אימת שאהבה הופכת למושג צרכני סחיר, שניתן לרכשו (לכאורה) בכסף.
אותי כאיש שרגיש במידה לא ידועה להדדיות הגוף והנשמה הסחר באהבה מזעזע בדיוק כמו הסחר בתשוקה,בשבילי לשלם תמורת חקירה ושיתוף נפשי זה בדיוק כמו לשלם בשביל זיון,אחד לאחד
ארנסה, בשבילי כל לימוד ראוי הוא שילוב של חקירה, רגישות ושיתוף נפשי, בין הלומדים. מכמה סיבות אני מעדיף שהבלוג הזה יהיה חופשי לקהל וחינמי. עם זאת, אני בהחלט מבין מוסדות לימוד המתמחרים קורסים או הרצאות. כל שאני אומר הוא שלטעמי אין כל הבדל בין רכישת ספר,רכישת כרטיסים למופע רוק, שיעור אייקידו, רכישת כרטיס למוזיאון או כניסה לגן לאומי, ובין שהות עם אדם שהתמחה בטיפול או באימון אישי, להבדיל מטכנאים שבאים לתקן איזו תקלה ואינם יוצרים איתך שיתוף. שהות עם בני אדם שיודעים ללמד אותי להתבונן באופן שונה על הרגליי המקובעים, ולברר איתי את כל אותם מקומות שהתאבנו, הם דבר שאני מוכן לשלם עבורו, זהו שכר לימוד הגון (אגב קואוצ'ינג הוא דבר שונה מאוד מכפי שרואים בטלויזיה בכל מיני תכניות ריאליטי)
זהו בפירוש מסע להתחקות ולפירוק אותם מוקשים ומכשלות שאדם הרגיל את עצמו לפזר תחת רגליו. עתה, אפשר שאינך זקוק למשהו כזה. אני מעדיף שלא לצייר את עצמי בעיניי עצמי כמושלם בכל המעלות, וכאשר אני מגלה קושי בחיי, שאיני מצליח לפרקו, אני מנסה ללמוד דרכים חדשות לגשת את הקושי, ולשנותו.
הנה דוגמה לאדם שאני בטוח שאתה מעריך ואוהב ואני משוכנע שפסיכולוג הוא מאמן לא היה עוזר לו ואולי אף היה מרחיק את הסיכויים שלו לעזור לנו כל כך
"
מה שנותר […] הוא במלוא הביטחון סלידה מן החיים ומכל ביטוייהם, עייפות מראש מן הרצונות ומכול אופניהם, מורת רוח אלמונית מכל תחושות. בשעות אלו של צער דק נעשה בשבילנו בלתי אפשרי, אפילו בחלום, להיות מאהבים, להיות גיבורים, להיות מאושרים. כל זה ריק, אפילו באידיאה של הדברים. כל זה נאמר בשפה אחרת, שפה בלתי מובנת לנו, לא יותר מצלילים של הברות ללא צורה או פשר. החיים חלולים, הנשמה חלולה, העולם חלול. […] הכול ריק יותר מהריק. הכול כאוס של דברים שהם לא-כלום.
אם אני חושב זאת ומתבונן, כדי לראות אם המציאות הורגת אותי בצמא, אני רואה בתים נטולי מבע, פנים נטולות מבע, מחוות נטולות מבע. אבנים, גופים, רעיונות – הכול מת. כל התנועות הן עצירות, וכולן אותה עצירה. דבר אינו אומר לי דבר. דבר אינו מוכר לי, לא כי הוא מפליא אותי, אלא כי איני יודע מה הוא. העולם אבד. ובמעמקי נפשי – כמציאות היחידה של הרגע הזה – יש צער עז ובלתי נראה, עצב כמו קולו של מי שבוכה בחדר אפל."
מי שתקוע שיתקע,שיתמודד,עדיף להפסיד את הכל בשביל הסיכוי הכי קטן בעולם ללמוד לחיות
ארנסה, הזכרת לי את המשפט ההוא של ניל יאנג שנמצא במכתב האחרון של קורט קוביין "עדיף להישרף מאשר לדעוך לאט", זה משפט שיכולתי להסכים איתו כמו כלום כאשר הייתי בן עשרים, לא כעת. ודיכאון הוא דיכאון (כך משתמע מהטקסט שהנחת; מצטער לא הצלחתי לזהות) הוא דבר קשה מאוד, וקשה מאוד להניא את הנפש הרוצה למות להאמין בחיים ובטח שלא להאמין בחברה האנושית. מזמין אותך לקרוא את הרשימה הזאת: https://shoeyraz.wordpress.com/2009/03/09. כאשר הבתים נראים חלולים והכל ריק וכבד, וכל התוך שלך בוכה ובוער, בכל זאת יש איזו שהות לבחור מה רוצים שיהיה. אני עונה לך במשפט שבו סמואל בקט חותם את אלושם: "צריך להמשיך. אני לא יכול להמשיך. אני אמשיך…". אחד הדברים הגדולים שלמדתי, שלפעמים אי אפשר להמשיך את כל הדרך לבד. וממילא גם כאשר אנחנו לגמריי לבדנו, אנחנו לעולם לא לגמרי לבד.
אני דווקא חושב שעדיף לדעוך לבד על להישרף,גם בגיל עשרים העדפתי התמודדות סבלנית עם הקיום על דאווין
הטקסט הוא של פסואה
ואני לא קורא בו רצון למוות אלא דווקא צמאון עז לחיים
ובלווא הכי אני חושב שבני אדם גם נשרפים וגם דועכים לאיטם,בו זמנית,ככה שהבחירה היא מדומה או לפחות מבטאת בעיקר תחושת גאווה שאותי אישית היא לא נורא מעניינת או מגרה
ברנרדו סוארש (ספר האי-נחת)? או הברון דה טויבה (סיפור קצר של הטרונים נוסף שתורגם לפני שנים אחדות גם על ידי יורם מלצר)? אני כמעט משוכנע שזה הראשון.
הבכיה בחדר האפל הזכירה לי את קטע ההתבוננות "בדידות" של קפקא. עם זאת,
זו אינה הכתיבה של קפקא.
והנה שורות משל אלורו דה קאמפוש, ההטרונים המודרניסט מהנדס האניות:
"אך מקומנו, או מקומי, הוא לי חידה…
איני רוצה לדעת על שום דבר נוסף
וחרא בלבן על כל מה שאדע"
[מה עשיתי מן החיים?, שיר 219, עמ' 500]
הרבה מתנגנת בי השורה הזאת.
אשר לגיל 20– זה תלוי בגובה הלהבות בקרקעית הבטן. יש אשר אין זה דאווין. ואני מאמין כי קורט קוביין סבל הרבה. הוא לא היה נראה כאילו הוא נהנה מעולם.
אני מניח כי חלק ניכר מזמני מוקדש לאיך לא לבעור וחלק אחר לאיך לא לדעוך.
החלק השלישי מוקדש לתחושת החרא בלבן על כל מה שאדע שלפעמים מתגנבת מבלי משים דווקא כאשר אני סובר שכבר עזבה אותי לאנחות.
אני דווקא חושב שחלק מפנייתי לקואוצ'ינג הונע מן התחושה הכבדה לפיה הידע שלי הוא משקל, אני כבר לא מצליח לנוע, וחרא בלבן על מה שאדע.
כמו שאתה מבין כמעט כל זמני מוקדש לשמירה על שיווי משקל (-:
לילה טוב. טכנופובית שכמוני. כתבתי תגובה די ארוכה והיא אבדה לה בישימון האינטרנטי. מנסה לשחזר. וידוי – קצת מרגישה כפולשת או מציצנית להתכתבות של שניכם. חייבת להודות שאני מסתקרנת לגבי המחלוקת שלכם בסוגיית המעשה הטיפולי. ארנסה האם אתה מתנגד להיררכיה ולפן הכלכלי בכל היבט של המסע – החקירה האנושית (רוחני, נפשי, אינטלקטואלי ) ? שועי את השיר שעליו כתבת ועל ריבוי החוטים , החבלים והקשירות הבנתי גם בהקשר של הזהות הנזילה של באומן , על ילדה שמתחילה להבין , להפנים את המציאות הכאוטית ומנסה בכל כוחה לנסות ולטוות מין עולם יציב פנימי וחיצוני כדי שתוכל לשרוד. אפשר להתייחס לזהות נזילה כעל זהות מאוד עשירה וגמישה ומשתנה ופתוחה ,אבל זה גם מזמן להבנתי גם התנגשויות שיכולות להיות לא פשוטות ולכן הילדה מנסה ליצור מבנה של קשרים והקשרים. (פתאום נזכרת במין משחק עם חוטים שמשחקים אותו בזוג . חוט סגור שמתוח בין כפות הידיים שיוצר קווים מקבילים ועם האצבעות מתחילים ליצור כל מיני מבנים שבסופו של דבר חוזרים על עצמם- לא יודעת אם יש למשחק הזה שם ).
ציפי יקרה.. אני יכול לומר שאני אדם מאוד לא הייררכי; יש לי מעט מאוד כבוד לממסדים, בעיה מהותית עם גורמים סמכותניים, ועם זאת הרבה רצון ללמוד מבני אדם. אני כמעט תמיד מנסה להקשיב לזולת, לצאת מנקודת הנחה שיש לי מה ללמוד מכל אדם, אלא אם כן אני מזהה בזולת איזו תודעה הייררכית-שיפוטית כאילו הוא בא להכתיב או להטיף את מה שהוא חווה כאמת מוחלטת– אז אני מהר מאוד נסגר ונאטם.
פעם באיזה קורס ביקשתי מתלמידים שלא ייכתבו, שפשוט יקשיבו ויייכנסו לשיחה (המבחן ממילא היה עם חומר פתוח). ענה לי תלמיד אחד שהוא עד אז חשב שבאוניברסיטה כל השיעורים הם שיעורי-הכתבה.
משחק החוטים שהזכרת (כם אני לא זוכר כעת את שמו) הביא אותי לחשוב על אנשים שמתעצבנים כאשר קוטעים להם את חוט המחשבה. אבל אין דבר כזה לקטוע את חוט המחשבה. יש דבר כזה שבו חוט מחשבה אחר (של הזולת) מעוניין להישזר בזה שלך (-:
ובכלל אנחנו מוקפים בחוטים: חשמל, טלפון, כבלים תת ימיים, שרוכים, חגורות, רצועה לכלב, מיתרים של כלי נגינה … גם היהדות מליאה בחוטים, החל בחוטי הציצית וכלה בתלמוד המשמיע שהלומד תורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום. כל שערה ושערה היא בעצם סוג של חוט. אחת התיאוריות החדשות בפיסיקה (טרם הוכחה למיטב ידיעתי) היא תורת המיתרים.
כך שיש הרבה מאוד מן ההגיון בילדה הסובבת בעולם ורואה חוטים.
כמה דברים לא קשורים (בחוטים ובכלל)
מה שמוזר בשיר החוטים הוא האיזכור האגבי של האהוב. ההורים לא שמים לב שהילדה כבר גדלה ומשוררת.
השיר הראשון שבני כתב בכיתה ב' היה על חוטים (תפס אותי בהפתעה גמורה כי לא היה שום רמז מקדים).
בדרך כלל מלקקים חוט לפני שמשחילים אותו למחט.
חשבתי על מפגש בין כרמית ולואיז בורז'ואה שכתבה: "כשהייתי קטנה כל הנשים בבית שלי השתמשו במחטים," (להוריה היה בית מלאכה לתיקון שטיחי קיר), "מחטים תמיד הקסימו אותי, הכח המאגי שלהן. המחט משמשת לתיקון הנזק. זוהי תביעה לסליחה."
ארנסה, יש דיספלינות טובות ופחות, ויכול להיות שיש לזה גם משמעות סטטיסטית. אבל ככלל, הדיספלינה בטלה בשישים לעומת האדם שמיישם אותה. אם למישהו יש כוחות/כישרון של ריפוי או התבוננות או השד יודע, לא ממש משנה באיזה כלי הוא בוחר. בפסיכולוגיה יש לי ניסיון דל מאד אבל דוגמא מתחום לא פחות חשוב (לפחות לי) את רוב מה שאני יודעת על אמנות למדתי בשיעורי הרישום של מורי ורבי יוסף הירש http://wp.me/pSKif-i7p כי זה הכלי שהוא בחר. ולו היה מלמד רוקחות או ניקוי ארובות או כל דבר אחר מופרך, גם הייתי רוצה ללמוד אצלו. כי התמצית לא תלויה בכלי, הוא רק הגרגר חול של הפנינה.
ציפי, למשחק קוראים סבתא סורגת 🙂
מרית קרובתי, אני התאהבתי לראשונה עוד הרבה לפני כתה א' (אמנם בתום גדול, אך זו היתה אהבה גדולה). כך שלא בהכרח מדובר כאן על ילדה שגדלה.
ותודה על הדברים לארנסה, אני מסכים כמובן; הבעיה היא שכדי למצוא מורים כאלה צריכים זוג מחושים מחודד במיוחד, כי נסיוני כבר מראה לי שהאנשים שכדאי ללמוד מהם אינם נישאים על כפיים וגם לא עסוקים בקידום עצמם מעל כל במה אפשרית, אלא עושים את מלאכתם מחשבת, בין כה וכה, ואם יש מישהו שבא ללמוד מהם, זה משמח את ליבם.
הסולם ההירארכי בין הקאוץ' ללקוח הוא מאוזן בטבעו ולא מאונך. אין הבדלי גובה בין שניהם אבל כן הבדלי מרחק שמאפשרים לראות תמונה ברורה. יש לנו מגבלה אנושית שהיא הבנה עצמית לעומק ולשם כך ניתן להיעזר באינטראקציה עם אדם אחר. תנאי חשוב לאיכות ויעילות הוא השוויון או הבאלאנס, שיווי המשקל בין השניים, הפרשי גובה הירארכים גורמים רק לקצר במערכת. קארל גוסאטב יונג אמר פעם משהו מעניין: כל אדם חייב פעם בחייו לפגוש (ולהכיר) את הצל שלו. צל נוצר כשגורם אחר שנמצא מחוצה לך, מאיר עליך. אותו אדם או "מאיר" לא חייב להיות מלומד ולא חייב לדעת יותר ממך או ממני. אבל עליו להיות מסוגל לתאר את הצל שהוא רואה, לתת משוב אובייקטיבי ולשאול שאלות. קאוץ' טוב שואל שאלות האדם עצמו (או הלקוח אם כי אני לא אוהב את המילה הזאת) הוא זה שנכנס לעובי הקורה ומוצא תשובות. הרבה פעמים מצפים מהקאוץ' שיעשה לנו את העבודה ופה גם נוצרת התלות ההדדית שלמעשה מסבכת את חופש הפרט אבל זה סיפור אחר
שלום אופיר, ברוך/ה הבא/ה. אני מבין קטן מאוד בקואצ'ינג אבל כמתאמן אני יכול לומר שאיני חווה באימון שלי הייררכיה, אלא קשב גדול ושאלות שמנסות לברר היכן אני עומד ומה אני מוכן לעשות כדי להתקדם מעבר לאוטומטים של החלטות שהייתי רגיל לקבל, שאולי כבר אינן מתאימות לי, ברבות השנים.
קראתי באיזה מקום בשיחות שלכם על הירארכיה וחשבתי שזה אישו (issue) ביניכם, כנראה שלא. קואצ'ינג עדיין בשלבי התפתחות והנושא עדיין מחפש הגדרה עצמית ואולי גם הכרה של מוסדות בריאות וביטוח. הפרדוקס המעניין פה הוא שדווקא פביכוךוגים ופסיכיאטרים למיניהם מאד ביקורתיים לתופעה "חדשה" זו ולמעשה גם מזלזלים בזה מסיבות מובנות אבל א תמיד מקובלות. יתכן שזה עניין של זמן. אני זוכר איך נזמנו הרפואה עמדה על רגליה האחוריות וניסתה לבלום כניסה של ה-EMDR לטיפולים הרפואיים אבל עקב התוצאות הם קיבלו את זה כן. יש כאן בעיה מעניינת שניתקל בה בשנים הבאות בהרבה מישורים: פעם היית חייב להשקיע שנים על שנים לרכישת ידע והסמכה למקצוע (ובוא נשכח לרגע את ההשקעה הכספית). היום ולבטח מחר זה עניין של כמה חודשים. הכל מהר יותר יעיל יותר והמעגלים קטנים וקטנים. ולכן ניתן לצפות למאבקי כוח בין עולם המומחים הישן עם החדש. בתחום המקצועי, אקדמאי, מדיני ובעולם הפיננסי. מאחל לכולנו הצלחה.
אנונימוס, ברוך הבא (כבר חשבתי שזאת ציפי שהגיבה למעלה משום שדיברה על הייררכיה ואז ראיתי כי אתה מאחל לכולנו הצלחה בשורה האחרונה בלשון זכר; שמא זה אופיר שהגיב מעל?), למרבה הצער, יש בארץ אגודה חזקה מאוד של פסיכולוגים ופסיכיאטרים. כך מנעו בעבר את הניסיון להתחיל בלימודי תעודה לייעוץ פילוסופי באוניברסיטאות, מה שעשוי היה להעניק פיתרון תעסוקתי לתלמידים מתקדמים בפילוסופיה שאינם נקלטים בסגלים האקדמיים באוניברסיטאות. דווקא את הקואוצ'ינג שהחל כאימון לאנשי עסקים ולחברות ובהמשך התרחב לאימון אישי, קשה היה להם יותר לעצור. דבר דומה אירע בשעתו סביב המטפלים האלטרנטיבים ויחסה של הרפואה הקונבנציונלית כלפיהם. בהמשך כבר השלימו קופות החולים עם המהפכה והחלו להכניס שירותי טיפול אלטרנטיביים משלימים במסגרת הקופה. הייררכיות של ידע שנואות עליי, ועוד יותר מזה אנשים שמסמנים את תחום השיפוט המדעי שלהם כמו שבעל חיים מסמן טריטוריה. היה איזה פרופסור שלא בתחום עיסוקי שהיה נוהג להתייעץ איתי הרבה על תחומו. ופעם אחרי ששטחתי בפניו רעיון ביקורתי והבעתי רצון לכתוב על כך מאמר, הוא הזעיף פניו ואמר:"שלא תעז להיכנס לטריטוריה שלי" (בחיי, כך בדיוק). אני לא חושב שדיברתי איתו מאז. הנה סיפרתי סיפור כדי להנכיח עד כמה הדברים הללו (הדרות וסימון-טריטוריה) מצויים ונוכחים. אני חושב שדי לו לאדם בטעם-אישי, וכי טעמו האישי אינו אמור לשלול את קיומם של טעמים שונים משלו, והוא אינו אמור להתאמץ כדי לשלול אותם מעיקרם.
שועיקי, בטח שמתאהבים גם בגיל הגן, אבל כאן ההורים מדברים, "אהובהּ" זו מילה מוזרה מצדם. הורים קוראים לזה "הילד שהיא אוהבת". גם אם הם לא תקועים בעבר עדיין יש כאן שעטנז של נקודות מבט. המילה הזאת לא שייכת להם. היא קפצה וזמזמה כשקראתי את השיר.
שועי, תודה רבה על רשימה חדת הבחנה. הארת לי דברים חדשים בספר מתוחכם ומאתגר, והקישורים שלך מאוד משכנעים. הדו"ח שהוא השיר ולהפך, הרצון לחולל שינוי פוליטי דרך הכתיבה, הזהות המרובה, הנזילה – הכול מתחבר. תודה!
טלי
אצלי,הרתיעה,התיעוב,להיררכיה,כל היררכיה,מגיעה ממקומות שעדיין לא נגישים במלואם לשפה(ממה שאני קורה בבלוג הזה אני מרגיש שאולי זה כך גם אצל שועי ולכן אני קורא את הבלוג הזה)
צריך לזכור שהשפה עצמה היא עדיין היררכית,הדקדוק שלה עדיין לא מסוגל להכיל את תנועת המשקל החופשית שמתמירה את ההיררכי להדדי,משקל שמתקיים מאוד נדירות אם בכלל רק לפעמים אצל משוררים,ציירים,מוזיקאים,אנשי מדע ,וגם אז אף פעם לא יתר מהבזק קצר של השראה,הבזק שרק מאיר את עומק החשכה שבה אנחנו חיים
אז נכון,יש גם את הההדרגתי,וחלק מהתנועה להדדי כוללת גם תשומת לב אוהדת לשינויים הזעירים והזהירים שמתבטאים גם דרך המשקל היחודי שאנשים טובים מסוגלים לחולל גם בדיסציפלינות הכי מחליאות
אבל יש טעם ואולי אף צורך לדבר גם במה שעדיין אין וכל כך צריך
ואולי אפילו לנסות לחיות את זה
(אני העדפתי לא ללמוד רישום ולמדתי לרשום לבד והפכתי לרשם סביר בהחלט ואפילו טוב לפעמים,מעדיף להיות פחות טוב ויותר עצמי)
כי אין דבר כזה היררכיה מאוזנת
אין דבר כזה מנהיגות נאורה
ואין דבר כזה מורה טוב
מורה זה רע
נקודה
קיום הדדי הוא קיום שמעבר להוראה,
הוא הקשבה למידה שבה מילה משקפת בו זמנית את כל הכיוונים ולכן גם את כל שכבות המשמעות השונות ואף הסותרות הגלומות בה
בדיוק בגלל שכל אדם זקוק באופן מוחלט לאחר
חשובה כל כך זהותו של האחר הזה
מקומו בחייך
סוג השיתוף שהוא מקיים איתך
אני מוכן ללכת לטיפול פסיכולוגי עם הפסיכולוגית הייתה רוצה להזדיין איתי
הדדיות זו הדדיות האהבה לתשוקה
אני מוכן ללמוד ממי שלומד ממני
הדדיות עם מי שחולק איתך את זמנו ואת מרחבו ואת מיטתו ויוצר איתך ביחד חיים ואת הדימוי שלהם היא הדדיות רב שכבתית ,רב היבטית,בהדדיות כזאת כל מעשה ודבר שוזר לתוכו חוטי משמעות מכל הצבעים
ההירככיות המאוסה והמעושה לא יכולה להעלם סתם ככה לאוויר
דברים לא מסתיימים לעולם
כי הם גם לא התחילו אף פעם
הם רק מותמרים
ההיררכי מותמר להדדי דרך שאיפה בלתי פוסקת לשיווין מוחלט
בכל התחומים
גם כלכלי ופוליטי
לא מתנגד להיררכיה בכל פן של המסע
יודע שהיררכיה היא פן של המסע
מתנגד להיררכיה כתכלית
וכיוון שאני מרגיש איזה שהוא קשר והקשר בין הדרך למטרה קשה לי גם עם הגילויים הכי חלקיים וזניחים של היררכיה,כי גם בכאלה שיש בהם תועלת כביכול אני מרגיש את הכאב,את הצרימה,את האי נעימות חוסר הנחת והמבוכה
דווקא מתחבר לפרשנות של ציפי
אנשים לא היררכים שורדים דרך טווית חוטים של הקשרים
ההקשר מהווה תחליף יציב לכזב ההבטחה ההיררכית והסמכותית
הקשרים מתרבים ונטווים מתוך עצמם
מעצמנו
ומעצמנו לאחר
וכמה שהם יותר סבוכים ככה הם יותר פשוטים
שועי,אני הפסקתי להגיב ולדבר עם "אנשי מדע" בדיוק בגלל מה שאתה כותב כאן,יותר מדי שמתי לב למידה המפלצתית שבה הטריטוריאליות אוכלת במימסד האקדמי כל חלקה טובה,מכבה כל ניצוץ של סקרנות ופליאה והשראה,מאוד שמח שגם האקדמיה התחילה לנזול לרשת ומצפה בכיליון עיניים להכחדתה כמימסד סמכותי
בזמנו גם הפסקתי לעבוד(אני מהנדס תוכנה) בדיוק מאותה סיבה
אנשים מעניין אותם רק התחת שלהם
הדברים המדהימים שמתרחשים סביבם לא נוגעים להם ובהם בכלל
זה משעמם ומייגע ומדכא עד אימה
ארנסה, אני אלרגית להררכיה. אבל יש דבר כזה מורה טוב. אני הכרתי אותו (פרטים בלינק).
בגדול אני לא מאמינה שמישהו יכול ללמד אותך משהו שהוא לא היית מגלה מתישהו בעצמך. מורה טוב (על רגל אחת) פשוט מקצר לך את הדרך כדי שתגיע מוקדם יותר לדבר הזה שהוא רק שלך. הוא לא אומר לך, הוא מסיר מכשולים.
מרית, זו אכן מלה מוזרה מצד ההורים והיא כנראה גם מופיעה במקור בספרו של ויניקוט, אבל טרם בדקתי, ובכל זאת מתוך הקונטקסט של השיר, אני רואה בכל הדמויות ויניקוט, ההורים, הילדה, האהוב, המשוררת פנים שונות של המשוררת.
טלי יקרה, בשמחה, שמח שבאת (-:
ארנסה, דומני כי המחלוקת בינינו עומדת על דבר אחד. על פי הדברים שהשמעת בתגובות, אתה בוחר להתנהל כך שכל התערבות מן החוץ וניסיון של אדם אחר להרחיב את אופקיך (וגבולותיך) ייחווה כפגיעה, כאלימות, כפלישה אל תוך הסינגולאריות שלך; אתה מעוניין באוטונומיות מוחלטת של ארנסה מבלי שתהיה לאחר דריסת רגל, ומוכן אפילו "לדעוך לבד", רק לא לחוש כאילו נעזרת בידע או בתבונה של אדם אחר על מנת להניע את עצמך.
כאמור, סמכות מאוד קשה לי. אחד הדברים שאני מודה שהיו לי קשים מאוד בטיפול, היו הפעמים שבהם המטפלת עטתה ארשת יודעת-כל והפסיקה לשים סימני שאלה בסוף כל משפט. קואצ'נג אגב כולו שאלות– רחוק מאוד מסימני קריאה. ומי שמניע בו או לא מניע את עצמו הוא אתה עצמך בלבד.
לשמחתי מילדות היו כמה א/נשים שחשתי שעשו לא מעט כדי לגרום לי לחוש יותר בן-בית בעולם (שנותיי הראשונות בעולם היו סיפור של מאבק, היו לי ברזלים על שתי רגליי, כמו פורסט גאמפ– בנעורים כבר הייתי שחקן כדורסל) ועוד היום אני חש שאני חב להם לא מעט וכנראה אחוש כך עד יומי האחרון. מורים אחדים בבית הספר, שהיו מכינים עבורי מבחנים מיוחדים (שהתבססו על חשיבה, כי על ידע לא ראו טעם לבחון אותי) כדי שיהיה לי מעניין ומאתגר בשיעורים. למשל פעם בתחילת כתה ז' רצו להקפיץ אותי לט' (החלטת מנהל בגיבוי פדגוגי). אם יש משהו שאני יכול להודות להוריי היום (לא בטוח אם הבנתי זאת אז) הם על כך שהם לא הסכימו. לשמחתי, גם לא הייתי אף פעם חלק מאיזה פרוייקט מחוננים (אולי להוציא חלק מן השירות הצבאי שבו שירתתי בצוות עם כמה וכמה בוגרי פרוייקט/תכנית "תלפיות"; הם בחרו בי להצטרף לצוותם) ולא גדלתי בתנאים שאיפשרו לי תחושה אליטיסטית של עצמי, כי זכיתי למעט מאוד פירגון ועידוד מבית (גם על כך אני מודה היום, בדיעבד).
אם יש משהו גדול שלמדתי הוא שלעתים יש בבני אדם פערים מאוד גדולים בין כשריהם האינטקלטואליים-קוגניטיביים ובין כשריהם הרגשיים-אמוציונליים (באקדמיה, במדע וגם בעולם התורה, רואים את זה הרבה). אני חושב שמעֶת שלמדתי כי אני כזה, אי שם בשנות הנעורים שלי, עשיתי ואני עדיין עושה הרבה כדי לצמצם את הפער, וגם היום לעתים מסוימות, כל כמה שאני בדרך כלל משוכנע שהתפתחתי מאוד רגשית בשני העשורים האחרונים, אני מוצא את עצמי שואל, אם כך מדוע מדברים רבים כל-כך אני עדיין נפגע או חש מעורער. אני קורא במהירות, וכנראה, אם לסמוך על עדויותיהם של אנשים אחרים, מבין וחושב באופן מאוד מהיר, ובכל זאת גם בגילי, לאחר דרך ארוכה למדיי, הבנתי שעדיין יש הרבה רגשות בלתי מעובדים שמתרוצצים אצלי באופן בלתי רצוני בקומת המרתף, ולא פעם תוקעים את חיי ואת יכולתי לנוע אל ההווה ואל העתיד.
התחושות הללו הובילו אותי להתאמן. אני מבין שקשה לי לך להסכים עם הלך רוח שכזה. ובכל זאת, בהלך רוח שכזה אני נמצא.
בדקתי. אצל ויניקוט הילד כורך חוטים לצווארה של אחותו…
מרית, תודה מקרב לב, אין לי את "משחק ומציאות" בבית (קראתי לפני כמה שנים), ובשל אי-אילו-עיסוקים גם אין לי פנאי להגיע לספריה. אני חושב שזה מאשש את שכתבתי בתגובה הקודמת, כי כל הדוברים בשיר הם פנים שונות של המשוררת.
ודאי וודאי שיש דבר כזה הירארכיה מאוזנת משום שהכל בתנועה ממשכת של (מע)גלים, what's comes up must goes down, spinning wheel' etc etc הירארכיה אנכית היא מציאות זמנית שחולפת. זה שאנו חשים בכל שיחה אישית עם "מומחה" או מטפל היררכיה זה לא אומר שהיא קיימת, מציאות היא דבר סובייקטיבי. לדוגמה: כשאתה קורא ספר מעניין אתה יכול להסכים או לא עם הסופר המ(ת)למד אבל לא תחוש זאת כהיררכיה והאלרגיה שלך לא תתעורר. כשאותו אדם יאמר לך את אותם דברים אבל בסשין אינטראקטיבי מילולי האלרגיה כנראה מייד תתעורר עקב סלידה ממשהו או מישהו. הייתה לי שנים על שנים אלרגיה לחתולים עם ריאקציות פסיכוסומטיות שונות ומשונות. לפני 5 שנים הבאתי חתלתולה בת 5-3 שבועות הביתה, היא ננטשה בשדות ליד שדה התעופה הייתה מוכת רעב וקרובה למוות. האלרגיה נעלמה עם הסלידה לחתולים, האינטראקציה שלנו עברה למציאות חדשה עם פרספקטיבות חדשות. הסלידה להיררכיה היא חלק ממציאות מסויימת שאמנם קיימת אך איננה אבסולוטית. זוהי בחירה להשאר שם או לטייל בין מציאות למציאות ולשחרר את עצמנו מדוגמות כובלות מציאות
אופיר, רק לאחרונה מסרתי מאמר שאושר בינתיים, הדן, בשיויון מטפיסי וסוציו-פוליטי אצל הוגים ימי ביניימיים ובאידיאת המעגל המסמלת לדידן את השיויון שראוי שישרור גם במימד הסוציו-פוליטי ולא רק במימד המטפיסי בלבד (גיליתי שיש רבים החושבים כי דיונים בשיויון בין בני האדם החלו רק במאה השבע עשרה ואילך, ולא כן הוא). מעניין שדווקא אפלטון אחד מגדולי המחשבה ההייררכית בכל הדורות, טבע (על פי הפיתגוראים לפניו) כי המעגל/הכדור הם הצורה המושלמת ביותר ביקום, ועל כן לדידו, צורת העולם (כלומר הקוסמוס הפיסיקלי כולו) הוותה כמעגל או ככדור.
תודה על סיפור החתולים ועל הצלת החיים… פעם נשאלתי איך אני מרגיש בקשר למשהו בתור בן-אדם, תיקנתי את השואל במלים: אבל אני יונק, עוד לפני שאני אדם.
שועי ,אתה טועה בי לגמרי,בדיוק בגלל שאני הכי מעוניין וזקוק ומוקסם ונהנה בטירוף מהתערבות של אדם אחר בי וביחודי אז אני מתעב היררכיה עד בלי די,ואני ממש לא מדבר מתוך תחושת שלמות או ידיעה,אלא מתוך תחושת בלבול וחוסר איזון ואפילו פגימות מאוד קשה,אלא שבדיוק מתוך זה יש בי רגישות שלימדה אותי שסמכות,כל סמכות,לא יודעת אלא להעניק אשלייה של יציבות,בדיוק בגלל שאני כאוטי לחלוטין וזקוק בטירוף מוחלט לאחר שיתערב בי,אני חש בוז מוחלט ואפילו חרדה עמוקה כלפי סדר שאין בו ממש
מרית,ביקומי ההדדי,הוראה,כל הוראה,נראית כשיבוש מוחלט של האיזון היחידי האפשרי לי,שמתבסס על משקלה הרב גוני של כל מילה,על גמישות אין סופית ורב כיוונית בין סיבה ותוצאה,הוראה היא חד צדדית מדי לטעמי,ולפחות מהפרספקטיבה שלי נראה שכל קיצור דרך מוביל להארכתה,מעדיף לזחול את הדרך הכי ארוכה בעולם,יש בזה הנאה עצומה שמעביר לי את הזמן ,שהוא כידוע או לא ,יחסי נורא
ארנסה, מתנצל על הטעות (כל אחד עלול לטעות). תגובתך מעלה שוב אילו יסודות של קירבה בינינו. כמו שטענתי למעלה, יש בי הרבה מאוד כאוס; תולדה של ביוגרפיה שאליה שלחתי למעלה בלינק. למעשה, העובדה שהשלכתי יהבי על פילוסופיה, קבלה, מדעים, ואפילו דת, היא לפני הכל סממן לכך שחיפשתי אילו מערכות סדורות, אפילו אשליה מנחמת של סדר (שאין בו ממש), כדי שלעולם עבורי יהיה איזה מובן. זה לא משנה דבר בתוהו ובתהום הרוחשים מתחת לכל. בשלב מוקדם יותר של חיי הבנתי שהכאוס שואב אותי (כמו נקודת אור הנבלעת בחור שחור). עשיתי מה שראיתי לנכון כדי שלא אראה מולי תהום רוחשת כל הזמן.
מציאות היא דבר אובייקטיבי,
לא הכל הוא מעגלים וגלים,הכל הוא גם גלים וגם חלקיקים,
כשאתה מציב את הקוויות הליניארית כנסבלת אז לא נותר לך להישען על תפישת המעגל כמושלם
קיצוניות אחת מאזנת את השנייה(ולכן אין להתפלא שדווקא אפלטון שתקע לכולנו את המפריד וההיררכי כמרכז התודעה מצדד בעיגול כשלם כאיזון לקוויות הרדודה שעומדת ביסוד משנתו )
לעומת זאת
הנגיעה בממש אפשרית דווקא ואולי רק דרך סינטזה
ולהלן עדיפות ההדדי על פני ההיררכי
וסינטזה פירושה שלא המעגל ולא הקוו הוא השלם אלא בדיוק מה שעובר ביניהם
לא המחזורי ולא החדש
אלא המתחדש
החוזר כסינטזה בין העבר לעתיד
קיצוניות אינה שלמות
יותר מדי אנשים מתבלבלים בכך
ארנסה, אינטואיטיבית, הדרך היחידה שעולה על דעתי כעת להבין את המלים שלך:
"סינטזה פירושה שלא המעגל ולא הקו הוא השלם אלא בדיוק מה שעובר ביניהם
לא המחזורי ולא החדש אלא המתחדש החוזר כסינטזה בין העבר לעתיד" היא על דרך התנועתיות של המרחבים הגיאומטריים, הגמישות שלהם, חוסר הקביעות שלהם, התגובתיות שלהם אלו אל אלו, יכולתם להשתנות, הזהות הנזילה שלהם (למעשה, אם גם מימד הזמן אינו לינארי אלא משתנה כל הזמן, אין עבר ואין עתיד אלא רק הווה משתנה)– האם מה שמתחדש כל הזמן הוא בעצם די דומה למה שכתבתי לעיל לגבי השיר של כרמית רוזן?
לא משוכנע שההדדיות עדיפה על היררכיה, בכל אופן לא בכל מצב. הבדל גובה הוא תנאי להווצרות אנרגיה (של מים, רוח ואולי גם של סוגי אנרגיה נוספים). מפלסי מים מאוזנים לא יגר(מ)ו זרימה דינאמית ספונטאנית (ללא התערבות גורם שלישי) ולכן במצבים מסויימים הדדיות תוביל לפאסיביות תנועתית. הבדלי גובה עדיפים על הדדיות במושגים של יצירת אנרגיות מסוימות. אלא אם כן אנו שואפים לחוסר תנועה או שקט ושיווי משקל. דרך אגב מאד מעניין לראות שהמילה "נירוואנה" מקבלת בחלקים שונים של העולם פירושים שונים: הפירוש המיללולי של נירוואנה בשפות המערביות הוא "חידלון" או "הפסקה". בפילוסופיה ההינדית היא מוסברת כהבאת הנפש למצב של "הארה", של מודעות מלאה, ולגאולה מהסבל ובפילוסופיה הבודהיסטית האדם שרוי כל הזמן במצב של "השתוקקות" הגורם לסבל, רק אם יצליח לשבור את עשרת הכבלים יצליח לצאת ממצב הסבל. הדרך להגיע לנירוואנה הבודהיסטית היא ביטול (דרך מדיטאציות) של תאוות ותשוקות. וזה עדיין לא חופף את המרחב הקיים בין הדדיות והיררכיה
הדדיות אין פירושה ביטול של הבדלי גבהים,זה אולי,גם,הפירוש החצי מוטעה וחצי שנתנו לה כקיבוץ או קומוניזם,הדדיות פירושה ,גם,אי הענקת ערכים מוחלטים בהתבסס על הבדלי גבהים,וככזאת היא גם מתאימה למבט ופרשנות וליצירה המבוססת על הבנה הרבה יותר רחבה ועמוקה של תפישת תנועה וזרימה,למשל,מבט קוסמי יבהיר שמיים יכולים לזרום גם "הפוך",כי הלמעלה שלך הוא הלמטה של מישהו בכוכב אחר,וכיוון שכל אחד מאתנו חי בכוכב אחר אז יש למבט הרחוק והרחב הזה משמעות מאוד קריטית גם ליחס לקרובים ביותר
אופיר,ארנסה, זה מה שאני מכיר: https://shoeyraz.wordpress.com/2010/04/22
בדיוק בגלל מה שכתבתי למעלה אני לא מאמין בנירוואנה ובגאולה המבוססת על ביטול התשוקה,בדיוק להפך,כי אחד הרעות החולת הכי נוראות שתפישה היררכית מביאה לעולם זה חוסר יכולת אינהרנטי לחיבור אהבה לתשוקה,התשוקה היא לא הבעייה,וגם לא התנועה,להפך,הם חלק מהפתרון,הבעייה היא שאין חיבור בין תשוקה לאהבה,וחיבור כזה לא יתכן במבנה היררכי,בגלל שלמבנה כזה יש השלכות ונגזרים שמונעים חיבור כזה מעצם מהותו
בדיוק כמו עם עיגול וקוו,עצירה היא לא הפתרון לבעיית התנועה,וגם לא להפך,הפתרון זה למצוא את היחס והיחד המושלם ביניהם,שהוא גם היחס המושלם בין הנבדל ובין היחד,ולא במקרה
שועי אני לא מזדהה לחלוטין עם האינטואיצה שלך אבל לפחות לשמיעתי יש קשר בין הדברים למה שכתבת על השיר של כרמית רוזן ולמה שהיא כתבה,אולי אחרת שיחה כזאת לא הייתה מתקיימת דווקא כאן ובעקבות זה
שועי היקר מאוד, התרגשתי לקרוא את הפרשנות הרגישה והחכמה שלך ל"ויניקוט משוחח עם הוריי" ולשיר הדו"ח. דיברה אלי ההקשה שעשית למימד הביוגרפי שלי, בהיותי גם ביבליותרפיסטית, (ואכן כך הזדמן לי לקרוא בכתביו של ויניקוט, וללכוד את הטקסט הזה, שהיה מונח שם ורק ביקש כמה מהלכים קטנטנים וצנועים מצדי כדי להפוך לשיר) אם כי אני אוהבת גם לשחרר את השירים לנפשותיהם, להשתחרר מכבליי ולהישזר בחוטי העולם. וכן, שיר מבחינתי הוא גם דו"ח.
אני מסכימה, מרית, שאחת הצרימות של השיר היא הופעתו של האהוב. וכן, החיבור לחוטים מסעיר אותי, תמיד. אני מאמצת את המחט שהצעת כאן (אם כי מודה, שכשכתבתי את הספר הסתובבה אצלי בראש בעיקר חרב, חרב-נוצה)
לצד השמחה על הרגישות הרבה בה נגעת, שועי, בשירים האלה, והשמחה מכך שלמרות האלרגיה שלך לשירה "פוליטית" הספר שלי נגע בך בערעורים והרהורים, אני מסתייגת מהאבחנה המקוטבת בין "שירה פוליטית" או דיבור פוליטי, לבין "אסתטיזציה" או שירה מינורית. מהו מינורי? לדעתי הרבה שירים בספר נופלים (ואולי מתעלים 🙂 לקטיגוריה הזו, ועם זאת הם אכן דיבור פוליטי. פוליטי ואסתטי בעיניי אינם קטבים מנוגדים. "האישי הוא פוליטי" היא סיסמה שכבר נשחקה, ובכל זאת נכונה מאוד בעיניי עדיין. אני חושבת שהיא תקפה לגבי הרבה מהשירים שתקרא "פוליטיים" בספר.
טוב, וכעת הולכת לטפל בילדה, היא קוראת לי 🙂
ארנסה, המושג "התחדשות" הוא מושג קשה להבנה. כרנסאנס, נניח, היו ברנסאנס מימדים של נסיון להחיות את העבר או להמשיך אותו מן הנקודה שבו נעזב; היתה בו
גם התרסה לא מעטה (גם אם לא תמיד גלויה על פני השטח) כנגד הממסדים הדתיים
והפוליטיים הקיימים; היה בו הפרוייקט ההומניסטי לקרוא כל מה שבהישג יד, יהא מקורו אשר יהא– וכמובן היתה בו את החדשנות של לאונרדו, של דה וינצ'י ואחרים, חלקם רק בתחום האמנותי וחלקם גם הרבה מעבר לכך. אם תנסה למדוד את המלה "התחדשות"
תמצא שהיא כמו רוח המנשבת על פני תהום, נוגעת ולא נוגעת. קשה מאוד למצוא בה משמעות. היא חדשה, היא ישנה. היא בוחנת דברים מחדש, היא רדיקלית והיא גם ממשיכה את הדברים. קשה מאוד למצוא בזה מובן.
כרמית יקרה, בשמחה, נהניתי לקרוא את ספרך. אותה הסתייגות כפי שכתבתי לעיל מלמדת בעיקר על מגבלותיי. אני לא מסוגל לכתוב שירה פוליטית וגם קורא מעט מאוד שירה פוליטית. אני גם מסויג מאוד ממי שטוען כי כל שירה היא פוליטית, שכן כל טקסט הוא פוליטי, וכל אדם הוא פוליטי.
זו הסיבה שאיני מרבה לדון כאן (בלשון המעטה) בשירה פוליטית. לא כתבתי מעולם על שירים של ברכט, פאונד, לאור, אצ"ג, וגם ברשימה ההיא הנושנה על ויזלטיר (באותו פסטיבל ויזלטיר קטן שערכתי איתך ועם טלי) טוב, אני מניח שהקדמתי שם כזו אפולוגיה על חטאי נעורים שאני שב אליהם… אני חושב שהשיר הפוליטי הממש פוליטי היחיד שפרסמתי באתר בכל שנות פעילותו הוא "שיחת טלפון" לווֹלֶה סוֹיִנְקַה (בתרגומי), כי הוא שיר נגד גזענות וכנגד תודעה היירככית וככזה הוא קרוב ללבי. כלומר, אני מפריד בין מחאה חברתית ובין נקיטת צד פוליטית (העובדה לפיה אני מצביע שמאל לא הופכת אותי לכותב המחויב לאידיאולוגיה פוליטית כלשהי; איני רק Zoon Politikon).
על כל פנים, יצא לי בעבר להסתלק מישיבת מערכת של כתב עת ספרותי שבו השתתפתי בצעירותי אחרי שמשורר ותיק כינה את המתנחלים "נאצים"; יצא לי גם להסתלק מערב על שירת אצ"ג שנאלצתי להגיע אליו, בדיוק ברגע שבו החל אחד הדוברים בהתלהמות פוליטית שבמוקד לה היתה שיבתנו העתידית להר הבית ומחיית זכר האסלאם. אני לא נהנה מתכנים כאלה לא מכאן ולא משם, וגם קשה לי להבינם כבעלי זיקה למה שאני קוראו "שירה", תרבות או אמנות.
זה סוג של ויכוח אידיאולוגי (וגם פוליטי) שספק אם נצליח להגיע בו לעמק השווה. אלו תפישות שונות, אפשר לומר אפילו קוטביות, באשר ניתן לראות בהסתלקותי מן הפוליטי, אמירה פוליטית או הכחשת-מציאות או הטלת גבולות מדעת על הנושאים שאני מעוניין לקרוא עליהם או לכתוב אודותיהם.
אין בי כל ביקורת עלייך או על דרכך השירית, ואני מקווה שלא קיבלת את דבריי כך. אדרבה, הבעתי בכנות רבה את העובדה לפיה קשה לי מאוד עם שירה פוליטית והכנסתה של הספירה הפוליטית לשירה, ובכל זאת היה בספרך מן המעניין והמרתק ומעורר המחשבה– כלומר יש בו מה שעשוי לאתגר אנשים מאותגרים-פוליטית שכמוני, וכך אמנם אירע. מה שהבעתי ברשימה הוא את אי יכולתי (איני מוכשר לכך) להתעסק בתכנים מסוימים שנמצאים בספרך. זה מעיד על מוגבלותי, או על בחירותיי (תמוהות ככל שתהיינה, הן מבטאות את מבטי), וכמובן שאינן מעידות על שירתך ועל אמנות הכתיבה שלך בכלל.
לכל המגיבות והמגיבים, אני יוצא כעת לדרך, ואמצא שוב בסביבת המחשב רק אחר 22:30, כך שמי שישאיר תגובות, ייאלץ להמתין עד אז.
שועי יקר, איך שאתה יודע לקרוא שירה.
הרשומה נשאה אותי לעריסת החתול' של קורט וונגוט.
אולי בגלל האסוסיאציה אולי משום שאני מתגעגע.
ארנסה, אתה מדמם. זה סוג של פיקוח נפש. מי אני שאתערב. ובכל מקרה אף אחד לא יחליט עליך (וגם לא עלי) כמו שאומרים הילדים.
דודו יקר, תמיד נחזית לי כמי שהוא יותר טיפוס של "בית מטבחיים 5" (-:
תודה על הרישא, לאט לאט מתחוורת לי העובדה שאני יותר אוהב לקרוא שירה מאשר לכתוב אותה.
התחדשות קשה להבנה כי אנחנו לא מבינים את הזמן ולא יודעים מה זה שינוי ולכן גם לא מבינים איך להתייחס לשונה ולנבדל,אבל לדעתי זה אתגר ראוי ומעניין ומרתק,בכל מקרה לדעתי לשם הבנה טובה יותר של מאפיין זה יש להתייחס אליו גם מעבר לסקאלות ולרזולוציות של תקופה כזאת או אחרת,גם כי מטבעו זה משהו שמתרחש ומתרגש עלינו כל הזמן ובכל מקום
תודה מרית על דאגתך לשלומי,את לא הראשונה שחשה שאולי נחוץ כאן איזה שהוא סוג של אשפוז או השגחה,אני מקבל זאת כמחמאה,יש משוגעים שסובלים נורא דווקא מהנורמליות לכאורה
ארנסה, אני מצליח להבין ממך מה אינה התחדשות, לא מהי התחדשות. גם לי זה אינו מושג מחוור. נדרשתי לרנסאנס רק כדי להמחיש את מורכבות המושג, ואת האפשרות שהוא כולל הרבה מאוד פרספקטיבות, עד שלא ברור בעצם מה משמעותו הדייקנית.
אני לא יכול להחליף את מרית אך למיטב היכרותי עימה הדבר האחרון שעולה בדעתה הוא אישפוז או השגחה, אלא תהליך ריפוי. פציעה אינה מחלה. פציעה אינה הפרעה.
פציעה היא פציעה. כמי שפצעיו שתתו במשך שנים מדיבורו אני ודאי מרגיש שפציעה היא רק פציעה, ואם תקרא את האתר של מרית, תגלה שהיא יודעת על מה היא מדברת כאשר היא מדברת על אפשרות של ריפוי (אני עוד לא שם, אני בדרך, פעם גם אני התקשיתי להאמין שזה אפשרי). אף אחד לא יכול להחליט במקומך לאן אתה מעוניין להוביל.
שועי,ממש איני מתיימר לתאר מהי התחדשות,גדול עלי,בכל מקרה גם תיאור דרך השלילה נחשב כמקובל או בעל ערך,לפחות לאנשים מסויימים ולדיסציפלינות מסויימות.
אני,כאמור,חולה חשדן מאוד,שבעתי מרופאים ומרפאים ועד היום כל מי שהתיימר לעזור לי רק פצע אותי יותר,אז באמת תודה על הסנטימנט אבל כעיקרון אני מוצא שהכי הגיוני והכי בטוח זה פשוט לשנוא את כולם,לפחות עד שיוכח אחרת
למשל,קראתי לפני שבוע ראיון עם רשקוף,שנחשב לאחד המומחים והסמכויות המובילות בעולם להתחדשות,והוא דיבר שטויות שחבל על הזמן,לא רק,אבל גם,וזה קשור מאוד לעניין החוטים,בגלל שהוא טוען,שבגלל שהיום אנחנו כל כך מקושרים שאיבדנו כל מגע עם העתיד והעבר ונתקענו בהווה נצחי,לספרו החדש קוראים "הלם ההווה",וזה מאדם שדחף במשך שנים את הרשת כגאולה לאנושות,רק להראות מה מעמד סמכותי ומקושר עושה לתבונה ולרגישות להתחדשות.
בהקשר הזה,אני מעדיף לנסות להבין התחדשות כשינוי והרחבה מתמדת של גבולות הווה,התרחבות המיידי,שנובעת מהיכולת לקשור בצורה תבונית ורגישה יותר את העבר לעתיד,
ולכן,הצד האפל של ההתחדשות,היא שלדורות הקודמים,היא תמיד תחוש כמוות,כאבדן אחיזה ואבדן ערכים,או כמו שדאגלס ראשקוף חווה את זה קיום שבו אין פשר יותר לא לעבר ולא לעתיד
ואולי לכן,בדיוק כמו לך ולמרית,יחסית לאיזה תפישה שנחשבת שפוייה ויציבה ,אנשים כמוני נתפשים כחולים ופצועים
ארנסה, אתה לא שומע אותי (כלומר את הדברים שאני אומר), ואני לא הולך לצעוק יותר חזק.יש לי קול די שקט (ואני גם לא אוהב לדבר עם אנשים דרך מגאפון). אני לא ה-DSM ולא מעניין אותי מה מנואל כזה אומר; גם לא מעניין אותי לשים תווים ותגיות על בני אדם. אני חושב שאני יודע לזהות כאב כשהוא נוכח. זה לא סנטימנט, זו אמפתיה. אם תרצה סולידריות. אתה יכול לקבל אותה. אתה יכול לדחות אותה. זה תלוי בך. אני לא מנסה למשוך בחוטיך ויודע שאינך מנסה למשוך בשלי. כל אחד הוא המפעיל של עצמו ומקבל החלטות לעצמו. בסופו של דבר כל שיח חיובי בין בני אדם ראשיתו בברית של יחידים, ללא הנחות מקדמיות, שיפוט, וכיפופי ידיים.
לא כפרתי או ניסיתי להסתיר את היותי אדם כואב מאוד
אפילו זב דם
פשוט מפקפק מאוד ביכולת האנושית לסולידריות ואמפטיה אמיתית כרגע
וזו רק אחת הסיבות לאמונתי היוקדת בעתיד
יש המון קלקולים בחברה, אני מסכים; עם זאת, יש לא מעט אנשים שוחרי טוב.
שולח לך שיר של אנטוניו גמונדה:
בּכְבִיש הַצָּפוֹן
אוֹר עַל הַמּוֹרָדוֹת
אָנַה, אַמַלְיָה
בֹּאנָה אִתִּי לקבל את האור
בְּיָדִי הַשַֹמָאלִית אֲנִי מַחֲזִיק אֶת יָדָּהּ שֶל אַמֶלְיָה
וּבַיְמָנִית אֶת יָּדָּה שֶל אָנָה
שְלֹשְתֵּנוּ מַרְגִּישִים אֶת חַיֵּינוּ וְאֶת הָאוֹר.
שְלֹשְתֵּנוּ מַרְגִּישִים אֶת יָדֵינוּ ואֶת הָאוֹר.
שְלֹשְתֵּנוּ מַרְגִּישִים אֶת הָאוֹר, אֶת הַשֶּקֶט וְאֶת יָדֵינוּ.
הָיָה יוֹם שֶהָלַכְתִּי בּוֹ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה בְּלִי אַף אֶחָד.
הַשֶּמֶש עֲדַיִן זָרְחָה עַל הַמּוֹרָד הַצָּהֹב
אוּלָם הַבְּדִידוּת הָיְתָה חֲזָקָה יוֹתֵר מֵהָאוֹר.
גַּם אִם הַשֶּמֶש זוֹרַחַת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, חֲבֵרִים
אַל תֵּלְכוּ לְעוֹלָם לְבַדְכֶם אֶל כְּבִיש הַצָּפוֹן.
[אנטוניו גֵמוֹנֶדַה, 'בכביש הצפון', אם כי כבר מאוחר, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001, עמ' 80]
לילה טוב.
שועי, רק אציין שויניקוט העניק מקום לא מבוטל, ככול שידוע לי, ליצירה, כהמשך חשוב של המשחק הילדי. היצירה לדידו מתקיימת בדיוק במרחב השלישי, שבו החוץ והפנים מתערבלים בו כול הזמן(בעוד שאצל האנשים שהעצמי הכוזב שלהם חזק מדי, קורסים פנימה או שהכול הוא רק חוץ, למשל, הכול חוץ-הורה שרק מעיר לילדיו שהם יוצאים מחוץ לקווים או שהם צבעו את המכנסיים באדום במקום בכחול), זהו המרחב שנפתח לנו עם אובייקט המעבר(אובייקט כי מדובר במשהו מוחשי, דובי, שמיכת פוך בלויה, חולצה של אבא, ומעבר-כי הוא מכניס אותנו לאותו מרחב שלישי של חוץ ופנים נמהלים האחד בשני)…ובנוגע לשירה כסוכנת של שינוי, הלוואי.
מרית תודה . כמובן סבתא סורגת . רק ממחיש לי כמה חשוב להמשיך ולשחק במשחקי הילדות. מדי פעם אני חוזרת לזה … גומי , קלאס, חמש אבנים. בסבתא סורגת – אם סוף סוף לחזור לשיר אני חושבת שיש הדדיות. בטוח שאין היררכיה..יש הדדיות ושיתוף פעולה. כמובן שאפשר לשתף בו יותר מזוג .
שועי וארנסה .. מודה שדרוש מבחינתי עיון נוסף בהמשך הדיאלוג שלכם. איכשהו תוך כדי הדיון שלכם על היררכיה והדדיות חשבתי על כך שאני יודעת שאני לא יודעת ואני יודעת שיש הרבה שיודעים יותר ממני בתחומים כאלה ואחרים ושיש כאלה שיתכן שאומרים זאת עלי .כשאדם חי לו בידיעה כזו סביר להניח שיחיה חיים שיש בהם הדדיות..מה שנכון שנתקלתי ועדיין בבני אנוש שבטוחים שהם "נזר הבריאה" והבטחון הזה מביך אותי. עניין נוסף שמצאתי עצמי מתקנאת בך ארנסה ביכולת הביטוי החופשית שלך . אני יכולה להיות חופשית בתודעה אבל לא מצליחה לגרום למילים לראות אור יום או להוביל אותן לקול וצליל. וזה די כואב.
ולסיום בעניין שירה ופוליטיקה. שירה עבורי היא תפילה . אני מוצאת עצמי קוראת בספר שירים ונפגשת בשיר שלם או במשפט שמדייקים "בן אדם לחברו " , אדם וקוסמוס. אני מבקשת לזכור אותם כדי שיהיו סמוכים לצידי ביום דין. אז נכון שאדם לחברו ואדם לעולמו זה גם פוליטי ,אבל כשזה ממקום מגויס זה מרגיש לי משהו כמו " מה שצריך להוכיח " ועם זה קשה לי בשירה. שתהיה לכולנו שבת שלום .
תמהּ, את אובייקט המעבר אני מכיר היטב (אצל ויניקוט ובכלל). לגבי יצירתיות אצל ויניקוט, לא זכור לי, כנראה שאני צריך לקרוא מחדש.
לגבי שירה כסוכנת של שינוי, כבר כתב ניק דרייק את השורות הנפלאות:
If songs were lines in a conversation
Situation would be fine
דרייק הוא נפלא,התאבד,אולי מבדידות,או חרדה,מה שבטוח זה שמה שהרג אותו זה תרופה
אם כללי החברה היו מוזיקה אז היינו חיים בעולם של אהבה
יתכן שאפשר לגעת בפוליטי ממקום לא מגוייס
אולי כתמיהה על המצב האנושי שמאפשרת לכל אחד לנסות לדמיין את הפתרונות מתוך עצמו והתנסותו
שירה ,טובה,מבטאת הדדיות אמיתית כי המשקל בה חופשי
מה שמאפשר לכל אחד להשתקף בה בדיוק במידה הנכונה לו בלי לאבד דבר
אפילו להפך
זה נס
שלא קורה הרבה
אם בכלל
אגב,הרבה אוטיסטים,שמתוייגים על ידי כל המימסדים הרפואים כחולים ופגומים,ונחשבים כסוג מפחיד ומדכא במיוחד של תתי אנוש בכל החברות,לא מגיבים כשמדברים אליהם אבל כששרים להם הם מגיבים נפלא,חלק גדול מהמגזר הזה הוא גם מוזיקלי להפליא,סתם הערה לאלה שעדיין מסוגלים מדי פעם לתהות על המעמד והנסיבות והמטרות של מה שמזוהה ,בטעות לדעתי ומנסיוני,כרפואת נפש,או עזרה מקצועית.
ציפי תודה על התגובה המרגשת השלישית. גדלתי במקום בו מאוד טרחו להקטין אותי, ולהסתכל עליי בצורה הייררכית-מבזה (מילולית ופיסית); ספק אם יכולתי למצוא בהוריי בני שיח, לפעמים לא שהיתי בבית תקופות, לפעמים הבתים המארחים היו בשבילי מפלט ממצוקה גדולה. לפעמים היו אלה ספריות. לפעמים הסתובבתי כמו ילד-מפתח קלאסי, ששכח את מפתחותיו, ראי רשימתי: "הילד הלא-נכון". למזלי בתנאים אלו, כפי שאת מבינה, קשה מאוד לגדול ולהתבונן בעצמך כ"נזר הבריאה". בשביל התייחסות כזו לטעמי זקוק אדם לחברה (הורים, מורים, חברים) שיתייחסו אליו כך מילדות (גם זה לא בריא, לגמריי לא בריא).
למעשה גם באיזו תקופה מוקדמת בנעורים כשזכיתי בשעשועון ארצי בטלויזיה, כלומר עליתי לתכניות הגמר הארצי (היה אז רק ערוץ 1) וכל מיני אנשים היו עוצרים אותי ברחוב, וכל מיני נערות ניסו להתחיל איתי, הסתובבתי עם הראש באדמה, ואני זוכר שחוויתי את התקופה הזאת כסבל גדול, כי בית הוריי היה נתון אז באחד משעותיו הקשות ולא יכולתי לדבר על כך עם איש. כך גם עם פרסומי השירה הראשונים שלי. הגיעו אליי טלפונים. הם היו אמורים לשמח אותי. הם גרמו לי כאב ניכר. לא יכולתי לשאת את העובדה לפיה אני מגיע לנקודה שבה אנשים מכירים בכישוריי. למעשה זה היוה יסוד ניכר להחלטה שלי לא לפרסם שירה או לא להתעסק בספרות, לפחות לא פומבית, כ-15 שנה. בכל אופן, הייתי צריך לעשות סיבוב גדול ב-20 השנים האחרונות, כדי להגיע לנקודה שבה אני היום נמצא.
ארנסה, אני מכיר את האלבומים של דרייק בערך משנת 1995. האמת, שהתחלתי מדיסק אוסף שלו ואח"כ הגעתי לשאר. על דיסק האוסף היתה תמונה שלו עם פונצ'ו עומד בלב יער– וזה היה נראה [כמו שהעידו כמה מחבריי ואפילו בת זוג ששאלה אם הוצאתי דיסק (-: ] בדיוק כמו שנראיתי בגילאי 18-17 שלי, כשהסתובבתי לא מעט בטבע, בדרך כלל יחף. אני חושב שזה אולי האלבום היחיד אי פעם שרכשתי מבלי לשמוע קודם. פשוט בגלל תמונת העטיפה.
לגבי נסיבות מותו של דרייק, אחותו גבריאל דרייק התראיינה כמה פעמים וסיפרה על דיכאונו הקשה והסתגרותו מן העולם, ועל התקופה האחרונה, בזמן הקלטות Pink Moon בה כבר בקושי החזיק את עצמו מול המיקרופון. באחת שיחותיהם האחרונות הוא היה מוטרד מאוד בשאלה האם אנשים ייזכרו את שיריו אחר מותו.
יש להניח כי בסופו של דבר סיבת המוות היתה דיכאון עמוק. בעיניי,יש אנשים שאינם מסוגלים בגיל צעיר להתמודד עם הצלחה יחסית, ואז עם כישלון יחסי, זה מפורר אותם. אני חושב שדרייק היה גיטריסט גאוני ומבצע מוכשר. לשמחתי, הרבה חושבים כמוני. בשנת 1995 מעטים בלבד שמעו אותו בארץ. ואם איני טועה, מה שמאוד פירסם אותו מחדש היתה פרסומת גרמנית למכונית, שבה הפסקול היה השיר "Pink Moon" בסוף שנות התשעים.
מקרי או לא , אבל לפני מספר דקות הסתיים אצלי ה"קונצרט " היומי שעליו אחראי בני בן הי"ח שנים והאוטיסט. הוא אינו מנגן אבל הוא סוג של די ג'יי. עורך לו סטים מוסיקליים מגוונים להפליא ומתענג עליהם. ושמישהו ינסה לטעון שהוא פגום או תת אדם . הוא אדם שלם ומחיי לצידו אף נראה לי אדם מאושר.
שועי מרגש אותי לקרוא על ילדותך ועל הדרך . אני השכלתי בילדות ובנעורים לאמץ לי משפחות , ספריות , חנויות ספרים וחנות תקליטים ושם קבלתי כוחות כדי לשוב לבית הורי שממרום שנותי אני מבינה שזה מה שיכלו להעניק לי וגם זה לא מעט.
בטוחה שאתה מכיר את השורות האלו של רילקה :"השיר כפי שלמדת, הוא לא תשוקה, הוא לא חיזור אחרי מה שיושג, שיר הוא קיום …".
ציפי, אני גם חושב שהוריי נתנו לי את מה שיכולים היו להעניק לי, וזה רק הופך את טרגי יותר, כי ברור לי שהם לא שנאו אותי, וברור לי שהיו דברים אצלי שתיסכלו אותם נורא, אולי אפילו מתוך דאגה לעתידי (למשל, עובדת היותי מגמגם, שנחזתה שם כטעם לפגם), ובכל זאת הם דנו אותי לכמה וכמה זיכרונות, שספק אם אדם מעוניין לשאת עליו.
אני מאוד אוהב מוסיקה; העולם אצלי הוא קודם כל תופעה מוסיקלית. אני יכול להבין לגמריי את הדי ג'י שאצלך בבית.
שועי יקר, זה בסדר גמור, אנחנו לא חייבים להסכים על הכול. אני שמחה ומוחמאת שעל אף הקושי (עד הסלידה!) שלך מהמימדים הפוליטיים בשירה, צללת לתוך הספר שלי. כאמור, אהבתי מאוד את החוטים שמשכת ממנו לכאן בידיים מבינות. תודה!
כשהתגובה שלי עלתה, התחדש העמוד וראיתי לפתע את כל התכתובת הארוכה. התרגשתי, aranse, שהשיר נגע בחוטים שלך. בשם "קהל יחיד" של הספר שלי, יש עצב ובדידות לדידי, אבל גם תקווה. כולנו בסופו של דבר יחידים בתוך המון, אבל גם מחוברים זה לזה בהמון חוטים, שחורגים מתוויות, של שפיות, שיגעון, תקינות חברתית או חריגות. אני מבינה למה לשלם עבור טיפול עשוי להישמע מאוד מנוכר. אנחנו מצפים לקבל יחס ראשוני שבסופו או בתחילתו של דבר הוא אימהי או אבהי בתוך מערכות אינטימיות, וזה לכאורה צורם. עבודת הנפש נראית לנו טבעית ומתבקשת מאליה, ואתה יודע מה, יש משהו בריא וטבעי בעיניי בציפיה הזאת. תינוק שמגיע לעולם מצפה שיאהבו אותו, שיטפלו בו. ואם לא, הוא בוכה מרה, אלא אם איש לא ניגש אליו, ואז הוא משתתק ומתייאש. אני חושבת שכל עוד יש אפשרות להפיק קול, או להושיט יד לאיזה חוט-קול, יש תקווה. האלם הוא הפחד הגדול. מה לעשות שאנחנו גדלים, ולמרות שבנפש נותרת הציפיה התינוקית הקמעית והחשובה שיאהבו אותנו ללא תנאי, יש תרבות שאנחנו חייבים להתבגר לתוכה. העולם לא בהכרח ממשיך להתייחס אלינו לפי הציפיות ההן, שגם לא כל התינוקות זוכים לקבל אותם. אבל הרבה אנשי ונשות טיפול שאני מכירה עובדים ועובדות במסגרות שמשלמות מעט, ובמסירות נפש גדולה. אני חושבת שהדברים שאתה כותב כאן, מחזקים ומדגישים את החשיבות של ביבליותרפיה ובכלל תרפיה באמצעות אמנויות. נכון, הרבה אנשים מתחברים כששרים להם. ולכן, שועי, אני מבינה (בעצב, אבל גם בהקלה) את ההסתובבות ברגעים קשים בספריות. ספריה היא אוצר של קולות. מערה מלאה אבנים טובות, מפיקות קולות ומזרימות חוטים (איך אבנים מזרימות חוטים? בידיים מסויימות, כשהן מקבלות חיים) רק צריך למצוא את החוט המתאים, ולהישמר, כי גם חוטים יכולים להיות דבר מסוכן, כמו בשיר שלי. "המילה היא הרטייה, המילה היא הפצע", אני חושבת שכתב כך יצחק לאור. זה נכון, פצעים יכולים לפגוש רטיות. אבל בשביל זה חייבים לגעת.
בעיני טיפול הוא מנוכר בדיוק בגלל שאיני מצפה לקבל יחס אמהי או אבהי בתוך מערכת אינטימית,אני לא ממש מתלהב מגילוי עריות,למעשה זה אפילו דוחה אותי,ולא מהסיבות שפרויד מנה
אני מת על ספרים,אמי הייתה ספרנית ולמדתי לקרוא לבד עוד לפני גיל הגן והייתי קורא כמה ספרים ביום,את כל ילדותי חייתי בספרים,אבל אני לא מחפש אמא,לפחות לא רק,אני מחפש אהובה,ואיכשהו נדמה לי שאני קצת מודע למשותף ולנפרד בין הישויות השונות והדומות האלה,וגם זה מתקשר לחוטיות,לפחות אצלי
יצא שבשנה האחרונה אני כל הזמן מטפל בתינוקת,נולדה לי בת ראשונה,וההתנסות הזאת מלמדת אותי בערך פי אין סוף מכל מה שמטפלים ניסו לתת לי במשך השנים,גם בחינם
כי את צודקת,יש בנו גם איזה כמיהה בסיסית לראשוני,אבל יש בנו באותה מידה גם כמיהה הפוכה לחלוטין,
בשבילי צירוף המילים "קהל יחיד" מתנגן כאושר ותקווה,כגישה לחוויה שהיא מעבר לפרדקוסלי לכאורה,ליכולת לגעת באדם זר כאילו היה עולם ומלואו
יותר מזה
זה מתקשר למה שתמיד חשבתי על הצלחה
כי אני די בז בכל ליבי לאמות המידה של ההצלחה בחברה
ולכן גם לא מתחבר לגמרי להסבר של שועי
לדעתי הצלחה זה לא להוציא ספר או לכתוב שיר או לנצח בתחרות או לבלוט לטובה או להתייחד במשהו על פני האחר
לתחושתי הצלחה זה להצליח לאהוב מישהו
ובזה כולם וכולנו נכשלים ומכשילים ונכשלנו תמיד
השיר,הציור,המשוואה.. בשבילי הם רק תופעת לוואי של הנסיון לאהוב
ולרוב הם מבטאים כשלון
פשרה
שממנה אפשר אולי ללמוד משהו
אבל זו בטח לא הצלחה הוא מטרה בפני עצמה
לפחות לא בשבילי
כי אני תוהה
למה אנחנו צריכים קהל בכלל
למה התפישה שלפיה אם כולם ידעו ויכירו את שמנו ויהללו אותו נחשבת למשאת נפש והצלחה
האם אין בעצם התפישה הזאת מכשלה בפני האהבה
המגע האמיתי באדם אחר
אני חושב שבסופו של דבר אדם צריך להיות מוכר על ידי כולם
בדיוק באותה מידה
ולזכות במלוא האהבה ותשומת הלב ללא שום התחשבות במה שנחשב היום למדדי הצלחה
החברה היום ,ובעבר,היא מושחתת ומשחיתה,מקדמת שנאה ואלימות והזנחה
גם,ואפילו בעיקר,בגלל עבדות חסרת שאלה למדדי הצלחה נרקסיסטים לחלוטין
וזה המקום שבו השירה,הטובה,יודעת לקשור את הפוליטי לפואטי
את האתי לאסתטי
לתחושתי
אגב,זו גם הסיבה שאני אוהב את הרשת והבלוגוספירה,בגלל שהיום זה עדיין מסורבל אבל בעיני רוחי אני חש את הכיוון שיאפשר לכל אדם לזכות לכל הקהל שבעולם,ללא יוצא מהכלל,וכשזה יקרה אז נדע ונוכל גם להכיל את היחיד במלוא הסובייקטיביות שלו,נוכל לדעת אותו גם אפילו מעבר למה שהיום נתפש כאיןסופיות יחודו,שלדעתי הוא נתפש ככזה בדיוק בגלל שהחוטים שמקשרים בין היחיד לרבים עדיין אינם גמישים מספיק,אינם צבעונים מספיק,ולכן אנחנו בעצמנו חונקים את עצמנו בעזרתם כשאנחנו מפקירים את כל מה שיחודי וחופשי בנו לעורכים למשל,לאנשים שמופקדים על הבטחת חשיפתנו לקהל,לסרסורים,ואני כאמור לא רוצה להיות זונה,אני רוצה לאהוב
סוף העולם. קרנבל המתים הגדול. על הבמה מר עולם בכאב עמוק. לצידו מלכת הילדים שלא נולדו. מאחוריהם מקהלת החיות הפצועות.
שרים.
מה נשאר לעשות.
שרים שיר ילדות, שיר עצב, שיר ערש.
היא לבושה זהב שקוף
הוא עונד לצווארו חוט של תיל
מכל עבר מגיעים גיבורים
צולעים פיסחים חיגרים
כולם מאוהבים
לכולם פתילים של נשמה
בוערים מהקודקוד
כולם רוצים לשמוח
והיא צורחת למיקרופון את מה
שלא היה לה ולא נותר לה
והוא מפיח אבל בכלי הנגינה.
מולם, על כר הדשא הירוק
עולים בלהבות לפי התור
אוהבי החי והדומם
מוכי הסרטן ויונקי הצער
והם שרים.
והם רוקדים את זה
בכל העצמות.
מעניין מה שאתה כותב ארנסה. שנים ארוכות הכאב שלי התכוונן לשעה בשבוע ( גם לא שעה , חמישים דקות ) למפגש בתנאי מעבדה .אתה טוען שאינך מבקש בטיפול מקבילה הורית . הורים אמורים להיות לצידנו רוב הזמן .. אני חושבת .. אתה כותב שאתה קרוב לתינוקת שלך..אבל עם השנים התחושה היא שהולכים ומתרחקים . בחוויה שלי ככל שחולפות השנים נוגעים בי פחות ופחות .אבל הצורך לא נעלם. רק כיוון שמתבגרים לומדים לאלף את הצורך, ללמוד לשלוט בו, אולי אפילו לבעוט בו הצידה כמה שאפשר רחוק. מזכיר לי סרט קנדי אני חושבת שנקרא " חמשת החושים" שבסצנת הפתיחה שלו רואים גבר שיוצא מאמבטיית חושך (אמבטיה מקורה שאני דימיתי לרחם ) ואז המטפלת מעסה אותו והוא פורץ בבכי ומספר לה שכל כך הרבה זמן לא נגעו בו .. והנה גם פה משלמים עבור קרבה .וכן יש בעיה בעולם שבו צריך לשלם על קשרי אנוש.
אבל מזה זה לצידנו בכלל,ואיך כל זה קשור למקביל,שגם הוא מונח ותפישה שקיימת רק כיחסית לציפיה ולצורך למישהו שיתקיים מולנו,פנים מול פנים
ההורים יכולים וצריכים להיות לצידנו במרחקים שונים,
ההתרחקות היא התקרבות
דרך התנועה הסיבובית נחשפות שכבות הזמן
מה שהיה מול וקרוב מתרחק הצידה והרחוק נחשף מול פנינו לקירבה שיש בה שהות,הבנה,הדדיות שאינה יכולה ואינה צריכה להתקיים בין ילד להורה
אני לצידה של ביתי
לא מולה
אני מול אמא שלה
אני אוהב את ביתי בשביל שתאהב מישהו אחר
אדם רחוק וזר
לא בשביל שתאהב אותי
שועי מספר כאן על ילדות רצופה חסרים מטריפים בהבנה
וגם אני ,אולי כמוהו,לא מאשים את הורי של אהבו אותי
הם אהבו אותי בטירוף
הבעייה שהם לא אהבו אחד את השני
ולכן אהבתם חסמה והעיקה ובילבלה והביכה עד מאוד
וכל זה מתקיים בכל הבתים
במידה כזאת או אחרת
ולכן גם מקיים נורמות פסולות כנסיון לזכות באהבת הסמכות ולדכא ולהשפיל את אהבת הזר
במקום שיהיה ההפך
ויהיה הפך
הורים אמורים לעשות את התנועה ביחד הם הילד
לזוז מהמרכז לצד
בקצב הנשמה והנשימה של הילד
לעזוב לו לאט את היד ולעזור לו לגשש אחרי היד שתאהב שנועדה לו
כך הילד יוכל תמיד לאהוב את הוריו
כהוריו
ולשמש הורה טוב לילדיו
בצורה שתאפשר לו קשר משמעותי עם האמא שלהם
כאהובתו
ברוב המשפחות הילד הופך מהר מאוד תחליף לבעל או לאשה שקסמם נשחק בשיגרה
וזה הבסיס למועקה ולמצוקה ולעוול שמתבטא בכל מבני והתנהלויות החברה שמעדיפה לשרת את גאוות ההורה,הסמכות,על פני מחוייבות יצירתית ומענגת לבת הזוג
תראי איך אנשים חיים
את היצירתיות שלהם הם מוכרים ומשכירים לחזירים
ועוד מפארים את זה כקריירה
בביית,את ועם בן או בת הזוג הם מקסימום מזיינים
וגם זה בקושי
חיי המשפחה מנוהלים כעסק ,כתעשייה
בעוד שדווקא בעסק ובתעשייה אנשים משקיעים את כל התשוקה
וזה מה שזוגה להערכה ולתמיכה ולהבנה
גם כאן הפער בין ההיררכי להדדי מתבטא בצורה שאין כואבת ומטופשת ומכוערת ממנה
אז נדמה לך שאני אשתף עם זה פעולה ואלך לזונת נפש
אין מצב
מעדיף להינמק מחוסר מגע
אני לא מתגעגע לרחם
אני מתגעגע לקוס
aranse יפה כתבת ובול קלעת
לפי עניות דעתי ספרך מחכה לכותבו
כפי אתה בשל לספרך
כי לכתוב ספר זה כמו להוליד בת
כך מתהווה לו מימד בעל ערך נוסף
שמסתכרן אל הוויתך שלך
ומנכז אליו הוויות של אחרים
כולן/ם, קודם כל, אני שמח שהדיון נמשך בלעדיי, עד כדי כך, שהייתי רוצה שהוא יימשך בלעדיי. נוצרו פה כמה וכמה תכתובות שאני מרגיש שהחלק שלי בהן הוא קטן מאוד, ואולי טוב שכך. ארנסה, מצד אחד עמדות היסוד שלך הרבה יותר גנוסטיות משלי (המציאות החברתית המצויה מחייבת לדידך שלילה אחר שלילה), מאידך גיסא– יש לך את הזווית האוטופית, המליאת תקווה בעתיד לבוא (כלומר סוג של אמונה שלימה בכך שהאנושות הולכת למקום חברתי ופוליטי טוב יותר)– מן המקום הזה אתה אופטימי יותר ממני בלי ספק. כרמית, אני לא יודע אם יחסי לשירה פוליטית מגיע כדי סלידה; זה פשוט סוג של אינטואיציה פנימית. יש לי לא מעט חברות/ים. עם זאת, אני איש שמתרחק ממעגלים חברתיים או פוליטיים. קשה לי מאוד להיות מוקד של משהו או סוכן שינוי של משהו או דובר של משהו. יש איזה ויכוח קטן ביני ובין אחד מחבריי הטובים שהוא קופירייטר במשרד-גדול שתמיד מנסה לייעץ לי כיצד אוכל להפוך בצ'יק-צ'ק לאיש תקשורת,ואני תמיד מסביר לו שלא מעניין אותי להיות מפורסם או איש תקשורת. אני יותר מדיי אינטרוורט. איש של אנשים יחידים, לא של קבוצות. גם העובדה לפיה אני מדבר מול קהלים מדי פעם, כנראה בסוג של נוחות והצלחה, היתה צריכה הרבה עבודה ואימון עם עצמי/על עצמי. אני באמת לא חש את עצמי לא כמתקן-עולם או משנה עולם. ציפי, אני חושב שיש הבדל מהותי בין מטפל או קואוצ'ר ובין חבר. בתקשורת בין חברים, אחד נמצא בשביל האחר, בכל מפגש מדברים זה עם זה, מנסים להבין זה את זה; בטיפול וקואוצ'ינג האדם מגיע כדי לשים את עצמו במוקד הדברים באופן קבוע. בכל סיטואציה חברית, קל לי להתחמק מן הדברים הבוערים בי. תמיד אשמח לסייע לאחר. זוהי מבחינתי הזדמנות לשים את עצמי על השולחן לתהליך של פרק-אחר-פרק. עם לדבר על הקואצ'ינג, אני סובר כי יש כאן הרבה יותר מקשב, אלא סוג של הצבה חדה של שאלות שנטיתי להתחמק מהן, וגם סוג של הכוונה (פתיחה משותפת של כל מיני אלטרנטיבות ובחירה שלי באפשרויות המקובלות עליי). אני מבין את ההסתייגויות. אני גם מבין מדוע איני רואה בתהליכים כאלו (טיפול ולהבדיל קואוצ'ינג, אני אגב, מעריך הרבה יותר את הקואוצ'ינג) מסוג הדברים שמתקבלים על ידי שיחות נפש של חברוּת עמוקה. נחמה, השיר היה יכול לשמש את חנוך לוין או את אז'ן יונסקו באחד מן המחזות. אופיר, ספר על החיים הוא לא דבר פשוט (במיוחד מבחינת חשיפה); אני חושב שאני מאחל לארנסה לעשות בכישרון הנעת-המלים שלו את הדבר הטוב עבורו, שבו ייבחר.
שועי, בעקרון אין שום סתירה ממשית בין נרסיסט לאינטרוורט. סביר להניח שאם תתקרב עוד לגרעין הנרסיסטי שבך, תזהה אותו, תקבל אותו ואולי אף תחבק אותו, ירווח לך. יש לך כושר נפלא ויחיד במינו (unique) לחדור לעומקי נשמתך. שאפו!
אופיר, יש לי רתיעה עמוקה מנרקסיסטים. אני חושב שחלק מן הייחודי בי היא בפשטות העובדה לפיה תמיד חייתי עולם פנימי די מלא, ובכל זאת סובביי וגורלם
עניינו אותי הרבה יותר. הנרקסיסט רואה את עצמו כגיבור הסרט (שהוא כמובן הסרט על חייו); אני מתנהל כאילו לא מפריע לי להיות שחקן-משנה; כלומר איני מרכזי אפילו בעיניי עצמי. אני לא מחפש להיות מדובר, מוכר, מפורסם. הסיכויים שאתראיין למשהו אי-פעם מאוד נמוכים. חלק מהעבודה שאני עושה עם עצמי היא להבין שישנה עבודה חיונית של עצמי עם עצמי, שמכל מיני סיבות לא עשיתי אף פעם. נרקסיסט הופך את הכל לשלו: הילדים שלו, החברים שלו, העולם שלו. אני מרגיש שמעט מאוד דברים הם שלי. אפילו ידע שצברתי, אינו שלי, אני רק משתתף בידע האנושי, הגדול ומעמיק הרבה יותר ממני. גם כיום במירבי אני יכול לחוש כי מצאתי לי איזה מקום בעולם, אבל אני רחוק מלחוש כבן בית בעולם. אני מעדיף את השוליים.
והסיפור הזה של היינריך פון קלייסט מבאר היטב מהו נרקיסיזם:
"לפני כשלוש שנים הייתי במרחצאות עם בחור צעיר שהיה אז בעל חן פלאי. הוא היה כבן חמש-עשרה, וניתן היה לראות בו אך במעומעם את סימניה הראשונים של יוהרה, תוצאת החיבה הרבה שהרעיפו עליו נשים. יצא שלאחרונה ראינו בפריז את פסלו של הנער השולף קוץ מרגלו. דמות הפסל ידועה היטב; ניתן לראות העתקים שלו ברוב האוספים הגרמניים. חברי הביט במראה גדולה בדיוק בזמן שהרים את כף רגלו לשרפף על מנת לנגבה, וזכר הפסל עלה בו. הוא חייך ושיתף אותי בתגלית שלו. למעשה, גם אני הבחנתי בכך, באותו הרגע, אבל… איני יודע אם היה זה על מנת לבחון את טיב החן או כדי לתת מענה ראוי ליוהרה שלו… צחקתי ואמרתי שהוא ודאי מדמיין זאת. הוא הסמיק. הוא הרים את רגלו פעם נוספת, להראות לי, אך לשווא, כפי שניתן היה לצפות. הוא ניסה זאת פעם שלישית, ורביעית, הוא ודאי הרים את רגלו כעשר פעמים, אך ללא הועיל. הוא פשוט לא הצליח לשחזר את אותה התנועה. למה כוונתי? התנועות שהוא עשה היו כה מצחיקות עד כי התאמצתי להתאפק מלצחוק.
מאותו היום, מאותו הרגע ממש, חל בנער שינוי אדיר. הוא החל לבלות ימים שלמים מול המראה. מעלותיו הטובות חמקו ממנו, בזו אחר זו. נדמה היה שכוח בלתי נראה ובלתי מוסבר הטיל רשת מתכתית על חופשיות תנועותיו. שנה לאחר מכן לא נותר זכר לחן הנפלא שפעם הסב עונג לכל מי שהביט בו. אוכל לנקוב בשמו של איש, עדיין חי, שהיה עד לאירוע המוזר והאומלל הזה. הוא יאשר זאת, מילה במילה, ממש כפי שתיארתי."
סיפור אילוסטרטיבי יפה דויד. כנראה שבכל אחד מאיתנו מתחבא לו נרקסיסט קטן, חלקנו מצליח לשלוט בו והחלק האחר נשלט על ידי הנרקסיסט. העדפת השוליים או מאידך מרכז העיניינים הינה יותר אינדיקטיבית לאינטרוורט ולאקסטרוורט מאשר לנרקסיסט, למרות שקיים מתאם מסויים בין השניים
אופיר, ברוב מאפייניה של התרבות הפופולרית (כולל בלוגים, אגב) אני רואה כגורמים מסייעים לעיצוב אישיות נרקסיסטית. תרבות הסלבריטאים, תרבות הכמה חברים יש לך בפייסבוק, תרבות הכמה עוקבים יש אחרי ציוציי, תרבות ה-" כנסו כנסו". הפומביות של הכל. אני חושב שזה הצד האפל של התרבות העכשווית. תוכל לראות על הרשת המון אנשים שמשוכנעים שהם מבקרים מן השורה הראשונה, מובילי תרבות, אייקוני אופנה, פרשנים פוליטיים, רכילאי צמרת, מכתירי מלכים, נסיכי אשפתות וכיו"ב… לא כאן, לא אני. אני סך הכל כותב כאן רשימות על ספרים שאני אוהב, או יצירות רוח שהרשימו אותי, או משתף בדעותיי בכל מיני נושאים בלתי פופולריים בעליל. הדיון ביצירות שאני אוהב הוא מרכז רשימותיי, לא אני. אני כותב בכנות ובכל זאת מכל חוייה של מפגש עם אדם שעד אז הכרתי רק דרך כתביו, הצטיירה לי בחיים דמות מורכבת לאין שיעור מן הדמות המפוקסלת שעד אז הכרתי.
אם כן, ודאי תשאל מה אני עושה כאן. האם לא רציתי להתפרסם? האם איני רוצה להיות מדובר? כאשר פתחתי את הבלוג לא הכרתי כלל את עולם הבלוגים (ופייסבוק אין לי גם היום). הסיבה היחידה היא חבר עקשן שביקש שוב ושוב שאפתח בלוג, שם אוכל לפרסם יצירות שלי מבלי שיערכו לי אותן או ישנו לי אותן, ובלי צורך בכל הפוליטיקות, העיכובים וכיפופי-הידיים של עולם הספרות המקומי. מעמדה זו התחלתי, ואני זוכר שבתום החודש הראשון על הרשת התפלאתי מאוד שיש לי קוראים/ות ואני מודה שזה מפתיע אותי גם כיום.
שועי, מה שאתה מתאר כאישיות נרקסיסטית יותר תואם אישיות תיאטראלית. משום מה נראה לי שאתה מערבב כאן את היוצרות. לנרקסיסט יש את הנטייה לצחצח את האגו שנפגע לו בעבר והוא יעדיף לעשות זאת לפעמים בפומבי. איני אומר שזה בדיוק מה שאתה עושה כאן אם כי לפעמים ככה זה נראה. השאלה שעליך לשאול את עצמך היא אם אתה באמת ובתמים מאמין שאתה כאן משום שחבר טוב ועקשן ביקש זאת ממך?
כיום ודאי שלא, אני כאן כיום משום שהקמתי כאן סוג של חורש צדדי שאני שמח בו, פינת חמד שיכולים להגיע אליה, לשמוע ולהשמיע. כשהאתר שלי התקבל ל"רשימות" הוא בכלל התקבל על טיקט של היותי מצוי בפילוסופיה, קבלה ובהגות ערבית, ולקח די הרבה זמן עד שהעזתי לכתוב על שירה או לפרסם שירה משלי (פרסומי השירה הראשונים שלי היו בשנת 1995 ב"הארץ"– ודווקא תהודה מסויימת שהיתה לשירים הבריחה אותי מזה מהר) ועוד יותר זמן עד שהעזתי לכתוב בנימה אישית. לצחצח את האגו שנפגע בעבר? שמע, זכותך לחשוב כך, זכותך גם למצוא בי נרקסיזם, אני ממש לא אתווכח על זה איתך; למיטב חווייתי, ככל שאני מיטיב לראות את עצמי ולהבין את עצמי, אין זה כך כלל.
מאחל לך כל טוב בפינת החמד שרקמת לך.
מזכיר לי משום מה את "מקום לדאגה" של יהונתן גפן ומתי כספי:
בקצה השמיים ובסוף המדבר
יש מקום רחוק מלא פרחי בר
מקום קטן, עלוב ומשוגע
מקום רחוק, מקום לדאגה.
אומרים שם מה שיקרה
וחושבים על כל מה שקרה.
אלוהים שם יושב ורואה
ושומר על כל מה שברא.
אסור לקטוף את פרחי הגן
אסור לקטוף את פרחי הגן
ודואג ודואג נורא.
ליל מנוחה
אופיר, אענה לך בבית-שיר מתוך "יחסים ודאגה" ליאיר הורביץ (1986)
אני חי בּזה וחי
מֶעֶבֶר לזה:
שניים באחד.
זה סופג חושך
ונספג בחשכה.
לכל הנותן אור
יִקרָא השני שמש.
ובין לבין, כְּנִדּוֹן
על שטר בִּגְזַר הַלֵּיל,
הרעד מפיק גּמגּוּם:
אחריות שמכאן אל מֶעֶבֶר:
(עמ' 47)
ליל מנוחה
אני מסכים עם אופיר,דווקא בגלל שרגשית ופיזית אני רואה את עצמי לגמרי בשועי או בדברים שהוא כתב(יש לי רושם שאצלו זה כמעט די זהה,וזה חלק מהעניין),כי גם ההתנסות שלו מאוד דומה להתנסותי,שבשבילי להיות במרכז תשומת הלב,להיות מוכר ומתופקד כסוכן שינוי(מעמד ששוב ושוב נקלעתי אליו בעל כורחי) זו תחושה גופנית ונפשית מחרידה ואיומה,ולא ,אני לא סובל מחרדה חברתית או כל תסמונת אחרת שהדיסציפלינות הפסיכולוגיות יודעות לתייג בו אנשים(לדעת הפסיכולוגים אני סובל מכל מחלת נפש אפשרית,עם דגש על סכיזופרניה קטטונית ואוטיזם ) ,הסיבות לכך נהירות לי למדי,או לפחות מספיק בשלב זה.
האבחנה של אופיר נכונה בעיני למרות שאולי זה כן קשור במידה מסויימת לנרקסיזם
כי
המיקום של האדם על משרעת הפנים והחוץ לגמרי קשור למיקומו על משרעת השוליים והמרכז
זה אותו מתח בסיסי,אותה תנועת התמדה,שלכן גם מתבטאת במאפייני הביטוי והמופע
מהנסיון שהוזכר כאן לשחזר את הרגע והדימוי הכי יפה עד מיאוס
ועד התמכרות לאותנטי,לטבעי,ללא מרוסן
אולי אני הרבה יותר פסימי והרבה יותר אופטימי משועי גם בגלל תחושתי(אולי המוטעה) שהמתח הזה לא קרוב או ניתן לפתרון כל כך בקלות,וגם בגלל שלא רק שאין לי ספק שהוא יפתר,ואני רואה את הדרך והצורה שבה הוא נפתר בכל דבר,אלא שאני מרגיש בכל עצמותי שיופיו של הפתרון,משמעותו,עולה על כל מה שבני אדם מסוגלים לשער כיום ובכלל
"קהל יחיד" יפה בעיני כי זה מתנגן לי כמו המקום שבו אני שפוי,
ובמקום הזה אני שוליים ומרכז כאחד,
עומד לגמרי בצד ולכן פני גלויות לאור פני האחר
מהמקום הזה אולי יש טעם לכתוב,אופיר,ואני עדיין רחוק לאין סוף מהמקום הזה,אבל מטבעו של האין סוף שקשה לדעת כמה זמן בדיוק הוא נמשך
בכל מקרה,לדעתי המתח הזה בין השולי והמרכזי,בין הצורך שבוער בעצמות לשנות ולהשתנות ובין הביישנות האין סופית,קשור למתח כפער בין הליניאריות של המילים,לבין מה שנתפש כאסוציאטיביות האין סופית של הקשרי עולם המושגים והסמלים
ומתחים סופם או להתפוגג או לפוגג אותך
כך או כך לדברים יש סוף ועל כך אני אומר תודה
מהתחלה
אגב,נרקסיסטים ראויים להמון חמלה,אם מקשיבים לסיפור של פון קלייסט אז נראה שלא פעם מדובר באנשים תמימים להפליא שמוצאים את עצמם שלא בטובתם משקפים את כל מה שמסריח בחברה,אנשים יפים מועדים ללחצים בלתי נסבלים מצד הסביבה,שמחפיצה ודורסת אותם ואחרי זה מגנה אותם על תוצאות יחסה אליהם,לא כל אדם יפה נולד עם משאבי הנפש שיאפשרו לו להתמודד כל הזמן עם כיעורה של החברה,רובם נכנעים בשלב זה או אחר לרדידות תפישת היופי של הסביבה שלא נותנת להם סיכוי להתאושש אף פעם
חייתי במשך שנים עם חברה לסבית,נרקומנית,שהייתה יפהפייה בלתי מצוייה,היא עשתה את כל מה שהיא יכלה בשביל לכער את עצמה,דיברה בגסות,לבשה שמלות שק עבות וחומות,זה לא עזר לה,אנשים הבחינו ביופייה,החיים שלה היו גהנום
גם אצלי ברחוב גרה בחורה שכולה מקועקעת,מבטה זועם,פניה קשות,חייתיות,מוטרפות,מבט שני בפניה מגלה יופי בעל עומק בלתי מצוי,אין ספק שהאשה הזאת מנסה לשרוד את האונס המתמיד המושת על אנשים יפים בחברה הזאת
וחלק משחיתותה של החברה זה טפילת אשמת האונס על הקורבן
דווקא הרבה מאוד אנשים יפים מאוד הם בכלל לא נרקסיסטים
ודווקא אותם החברה מנסה כל הזמן להוריד לזנות
זה כאב בלתי נסבל שאף אחד לא מתייחס אליו בכלל
כי איך אפשר בכלל לרחם על אדם יפה
שועי,הבלוג שלך הוא פינת חמד אמיתית,גם אתה חמוד נורא,באמת
ארנסה, מעולם לא הוצמד לי תיוג רפואי קבוע (כי זה מה שזה יותר מאבחנה). אבל אני כן יודע משהו על הדרה חברתית ואלימות חברתית ברמה משפחתית; ברמת חוסר סובלנות ולגלוג לילד המגמגם והמסורבל וכנראה גם המלומד מכפי גילו שהייתי, בחברת הילדים ובבית; מיד אחר השחרור שלי מצה"ל עבדתי במגוןן עבודות כפיים. רק הרבה אח"כ הגעתי למחקר כלכלי ולאיזו דריסת רגל מפוקפקת באקדמיה (התחלתי את לימודיי לתואר ראשון בגיל 26; הייתי כבר אב לבת). כשאני מביט על רוב עמיתיי שם, בני גילי, אני מגלה שבדרך כלל היו להם חיים דבש (למרות שלכל אדם יש את הפצעים שלו).
אז יכול להיות שאני מדיי פעם משתף בחוויות מחיי; אני יכול להבין מדוע יש מי שיראה בזה סוג של נרקסיזם. ברם, לו הייתי נרקסיסט, היו הדפים כאן מלאים בדיווחים על הישגי ועל כמה כולם אוהבים אותי. עם השנים וגם הייתי משוויץ בכל מיני תעודות הצטיינות וציונים לשבח או כל מיני דברים שנאמרו עליי, ומעולם לא עשיתי זאת, וגם לא אעשה, כי זה נראה לי כמו מידה מיותרת של האדרה עצמית, ואני רחוק מאוד מכך, ככל שאני מיטיב להבין.
אני חושב שבניתי את עצמי בעשר אצבעות ולא תמיד נהניתי מאמונם ועידודיי של סובביי. אני לא מחזיק מעצמי למעלה מן המידה וגם לא מתחת למידה. אני זוכר יום-יום שאלמלא כמה חברות/ים קרובות/ים ולולא אשתי, יכול להיות שהכל היה מתפתח לגמריי אחרת, והאמן לי הייתי בכמה סיטואציות בחיי שבהן למדתי מקרוב מאוד על ארעיות החיים ועל כמה הכל שביר ונפיץ. ויכול להיות שכמה פעמים אפילו התנפצתי. אם יש לי כישרון זה להצליח לקום.
לכן אני נוטה לתת לכולם מקום, אני בא הנה ללמוד ולהקשיב, לא רק להשמיע דברים. אני לא תמיד חמודי. מגיב שאני מזהה אצלו לכתחילה תפישה הייררכית-כוחנית לא זוכה אצלי לחיבה יתירה (מזכיר לי דברים שאני מעדיף לא לזכור); וכבר היו מגיבים (מעטים, אבל היו) שחדלו להשתתף באתר הזה משום שטענו שאיני מגלה אליהם אמפתיה, משום שלא רציתי לעסוק בהורדות ידיים איתם, או לראות בהם בני-פלוגתא קבועים, שבאים כדי להתעמת. הואיל והבלוג הזה הוא פעילות פנאי עבורי, אני בא אליו כדי ללמוד ולהנות. לא כדי להתעמת עם איש.
מקווה שלא קראת בדברים שכתבתי עימותיות ,כי בכנות, איני מרגיש שום דבר דומה לזה כלפיך בדיוק להפך,חושב שחלק מהיופי והתועלת בסביבה לא עימותית שהיא מאפשרת להעלות דברים שבסביבה אחרת היו נחשבים לקשים ונפיצים מדי
יכול להיות שאם הייתי הולך או מתעקש על איבחון אז היו מאבחנים אותך כאספרגר
מסורבלות ומלומדות לא תואמת גיל זה מאפיינים מובהקים של מה שנחשב משום מה לתסמונת
אבל באמת
בשביל מה לך
לי האבחונים לא הועילו במאום
פשוט כמוך
אחרי הצבא עבדתי במגוון עבודות כפיים,חקלאות,בניין,אינסטלציה,תחזוקה ואחרי שפוטרתי מכולן מצאתי את עצמי ברחוב ומשם הדרך להתערבות המשטרה והסמכויות הרפואיות הייתה קצרה
לא סופר את האבחנות והתיוגים האלה בכלל
ארנסה, מירב הפילוסופיים, המיסטיקונים, המשוררים, האמנים שבאמת ובתמים הציעו גוון מקורי נחשבו על ידי לא מעטים מבני דורם כמשוגעים לגמריי; עתים הועלו על המוקד, נצלבו או נתלו אחר עינויים. בדורנו החליפו את האינקויזיטורים (שבחלקם תפסו את עצמם כרופאי נפש, כי זיהה את הדוגמה הדתית עם הטוב והמועיל לנפש) הפסיכיאטרים (אחד הרגעים המועטים שבהם הצלחתי להסכים עם משהו שמישל פוקו כתב היתה ב"תולדות השיגעון בעידן התבונה"). אני לא יודע איך הייתי מאובחן, אם הייתי מאובחן, למזלי אף פעם לא תויגתי. לו הייתי אינדיאני הייתי ודאי מאובחן על ידי השמאן כ"במבדי" ופעם מיסטיקונית רוסיה שהבת שלה, ידידה טובה, הראתה לה תמונה שלי, אמרה לה שאני "מוריד גשם" (-: [אני יותר מדיי רציונליסט]. בכל אופן, אני, באמת ובתמים, חושב כי על אדם לשאוף למצוא איזה איזון פנימי שבו טוב לו בחלקו עם עצמו ובמידת האפשר עם סובביו. לכן אני מנסה להתקרב רק אל מה שמצמיח לי כנפיים (ראה רשימה קודמת) ולהתרחק מכל מה שמדיף לפני אפי ניחוח של שררה ודיכוי. בדבריי הקודמים על עימוּתִיות ודאי שלא התכוונתי אליך. התכוונתי לכך שקשה לי להיות "חמוד", כי לא כל דבר אני מקבל בחמדה.
ואשר ליופי, נסה לקרוא את "יופי ועצבות" ואת "האגם" ליסונארי קוובטה (שניהם תורגמו לעברית); אחד המחברים הרגישים ביותר ליופי הנשי, שקראתי מעודי.